Screenshot_20190618_001659

Messina Francesco, Davide -דויד של פרנצ'סקו מסינה הוא שירה גדולה על נער שמקרין יופי פנימי עם קורטוב של גבריות כפרית – נער פרברים למוד סבל, בהחלט לא מודל יופי זכרי למיכאלאנג'לו – דוד זה משכנע אותך יותר בדוידיות כשהוא אוחז בסכין מבלופטו אבן בכף יד שמאלו. נוגע בה. לא נשען עליה. כשומר מרחק מהאבן – כמי שחש בחומרת נוכחותה והמעשה, ששימוש בחרב יושיעו ממנו. אחרי הכול חרב היא כלי זין של גבר ואבן מתאיתה לילד שמבקש לשמור לעצמו הרבה פתחים לנסיגה זריזה – אנחנו מכירים את גורלו של דוד אך עבור דויד של מסינה ניכר שעתידו לוט בערפל וכשבהווה הוא אוחז בסכין, ספק בחרב בעמדת ילד משחק ולא כגבר שיוצא לקרב, הוא נותר גברי – המבט לא מותיר ספק. מיד אתה מבין שמדובר באיש חכם שיודע להגן על כבודו, גם על עתידו, שקול. דוד שלנו כוללת את אגדת דוד שהועשרה על-ידי כתבים פוליטיים מתוחכמים ודויד Davide שלו – יושב כילד עם נפש של נחש עוד רגע הוא נער מתבגר, ואז תראו את הנחש בתפארתו – הוא, לא נמצא ברגע הגדול. להפך באקדם שבין הרגעים, בצומת כשמש העולה מהמזרח: כבר לא לילה אך טרם בקר ובכוחה לבשל את הטבע שלנו והינה הוא ביושבו מקורב יותר אל השחיין (Nuotatore – ראו למעלה) שמוצג בטאורמינה קרוב אליו, בצדק, בא ללמדנו שדוד שפגשנו בעבודותיו של דונטלו (ברג'לו – פירנצה, עומד) או מיכאלאנג'לו – מיותר להבנת דמותו הפנימית כי עוצמתו, כפי שמוצגת על-ידי מסינה, היא צורה חדשה של טרם. פוטנציאל לעשייה גדולה. ראינו את ה"טרם הזה" בביאנקה – הפורטקט של הרעיה כאלה נשגבת- הפוטנציאל הוא נושא שאפילו רמברנדט לא העז להתמודד איתו – הוא נמצא גם בפסל הילד שמכונה כאן שחיין ושוב הוא כאן הילד שמחזיק בחרב – זה דויד היושב ומכין מזימה גדולה – דויד בטרם. רק מסינה מסוגל לעצב דויד יושב בטרם והוא עולה כניצב על כל הדוידים העומדים – כי הדויד של מסינה שמורכב לדעתי מהחומר הדוידי הצלול ביותר שנוצר עד כה הוא הדויד שלנו. בראבו פרנצ'סקו מסינה. רשם וצילם ירון מרגולין