מבוא לתורת הגוף-נפש המודרנית – חלק ג'

פרסאוס של בנבנוטו צ'ליני - מתגבר על מדוזה שבאה להרוס את יפו.

פרסאוס פסל ויצירת מופת של בנבנוטו צ'ליני – המתאר את פרסאוס המתגבר על כוחות ההרס של מדוזה שבאה להחריב את יפו שנמצאת כיום בחלקה הדרומי של תלל-אביב.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

מאמר רחב המתאר את ה"אני" ותורת הנפש ביחס לגוף האדם במהלך הדורות. המאמר משמש מבוא לתורת הגוף-נפש המודרנית. מובא בשלושה חלקים. חלק א ו ב נמצאים במדור "העצמה אישית" ו"כללי" של הבלוג "ירון מרגולין".

ירושלים ‏2004
כל הזכויות שמורות למחבר.

יזכור נא, כי אני נרעש ונסער עתה, ואל יענה אותי.
דוסטויבסקי (1974), שדים, תרגם מרוסית ש. הרברג עמ'481.
אינך שרוי במבוכה לגבי עניינים שאינך יודעם, אם אתה יודע שאינך יודעם.
אפלטון אלקיביאדס א' עמ 231 (117-118).

חזרה לחלק א'

חלק ג'

דינמיזים של העצמיות

Immanuel Kant (painted portrait).jpg

עמנואל קאנט בספרו "ביקורת התבונה הטהורה", הוא מגיע למסקנה כי כל הידעע שלנו הוא על עולם התופעות בלבד ולא על הדבר כשלעצמו. נושא שהשפיע על משנתו של שפינוזה – תיקון ההמשגה –  ידע זה נקבע על ידי עקרונות אפריוריים (ניסיונות) של התפישה שלנו שהם שתי צורות ההסתכלות; חלל וזמן ו-12 הקטגוריות (אותן הוא ביסס על החלוקה של אריסטו). נושא נוסף שהעסיק את קאנט קשור במוסר – כיצד ראוי שהאדם ינהג. נושא נוסף ומורכב בהגותו קשור בציפייה לבאות – מה האדם מורשה לקוות שיקרה אם ינהג במוסריות. זה המקום בו הוא מתנגש עם משנת מקיאוולי. נושא אחרון זה נקשר בתורת היופי של קאנט האסתטיקה היפה שלל קאנט מאפשר לאדם חוויה אישית – הואא סובייקטיבי, הוא חוויה שנחווית על ידיו. בתפיסת היופי שלו הוא מתנגש עם האסתטיקה של אפלטון (איון) היופי של קאנט נמצא במתבונן ולא באובייקט. קשה להבין כיצד על-פי תפיסתו יכול האדם לשכלל את הבנתו באמנות ולהפתח לדרגותיה הנשגבות.

בישות או ב"אני" נמצא כאמור מרכיב נוסף – חלקה הרגשי של הישות או ה"אני הרגשי". חלק זה באני צומח ומתפתח לאורך שנות חייו. מדובר במרחב תנועתי שחש את העולם שנע סביבו ומפתח איתו מערכת יחסי גומלין – תנועתית. האני הרגשי הוא מרחב תנועי שמורכב בדומה למרחב שנע סביבו ומתנהג על-פי אותם החוקים והכללים שמכונים כללי התנועה או חוקי התנועה שהם חוקי הטבע. תחום זה מובחן כמקורה של להט הנפש – נושא שהורחב בתחום הדיון והניסוי והחל מהמאה ה – 19 שם הוא מכונה הנפש. כיום רואים את "להט הנפש" כמערכת כוחות שמייצרת שינוי והתפתחות לאורך כל החיים – נושא זה מוגש בהרחבה בסדרת כתבות "הטבלה" – שהחלתי לפרסם ב לתורת הפסיכולוגיה תרומה גדולה בהמשגת "הנפש". במרחב זה מתפתחת אנרגיה גופניתאנרגיה פיזית בשם דינמיזים של העצמיות.
דינמיזים של העצמיות ((Self Dynamism הוא מושג שמחזיר אותנו בשל קרובתו אל הגדרת ה"נפש" של שטיינר, שנכנס לאופנה בעשר השנים האחרונות. דינמיזים של העצמיות הוא מושג של  הרי סטאק סוליבאן.
הרי סטק סוליבאן פרסם אותו בשנת 1947. סוליבאן טוען, שאנרגיה פיזית מיוחדת מתפתחת בגוף תוך כדי יצירת מערכת יחסי הגומלין של ה"אני" והחברה. מערכת זו היא מערכת אנרגטית עצמאית. אנרגיה זו היא אנרגיה פיזית בלבד, אין בה החלק הרוחני המאציל שפגשנו בפסיכולוגיה העתיקה למשל אצל דמוקרטוס. דמוקרטוס היה הראשון שטען שיש אטומים והם שבונים את החומר ואלו מצויים בתנועה מתמדת. האטומים נתקלים האחד בשני, מה שגורם לשינוי צורתם. החידוש המהפכני של דמוקרטוס היה בתחום הנפש דמוקרטוס קבע שישנם גם אטומים מנטליים. האטומים הנפשיים שונים מהאטומים הפיזים. האטומים הרוחניים קטנים יותר מהאטומים המוחשיים וזזים מהר יותר מהם. בנוסף טען דמוקרטוס שאין הבדל בין הגוף והנפש, או בין הפיסי והמנטלי. אפלטון ( 347-427 לפנה"ס) במשל המרכבה מסכים עם העקרונות הללו ומרחיב את נושא התנועה שבנפש וכדי לפשט את מורכבותה מציג אפלטון את הנפש במשל המרכבה הנודע שלו. אפלטון בהחלט שולל את עיקרון האנרגיה הפיזית בלבד של הנפש. ההפרדה החדה בין הגוף לנפש הייתה רעיון יסוד במשנת דקארט שהשפיע על הפסיכולוגיה המודרנית ומסביר את מספר כישלונותיה האדיר בהחלמת מטופליה.  אנרגיה פיזית בלבד, נקשרת בהפרדה החדה בין הגוף לנפש והייתה אבן היסוד של הפסיכולוגיה מאז רנה דקארט וג'ורג' הרברט מיד והם שהשפיעו על תפיסותיו של פרויד. עמדה שמתקשרת עם רעיונות שהתגלו בפסיכולוגיה של המאה ה- 19 וראשית המאה ה-20. מדובר באנרגיה הנפשית ובמשנת המטה-פסיכולוגיה של פרויד או גם של יונג. המאבק שעשינו (טרוול, רולף ואנוכי – כל אחד בדרכיו) החל מאמצע המאה העשרים ויותר משנות ה-70 היה בהשפעותיה ההרסניות. ללא שפינוזה ואפלטון אי אפשר היה אז לשכנע את הציבור בדבר מערכת היחסים בין הגוף לרגש ולשכל – בשנת 1977 לא היה ניתן בארץ לדבר על ההשפעה של הרגשות על הגוף והטיפולים היו סודיים ובארה"ב גם אסורים על-פי חוק. מירים לי (Miriam Lee), מייסדת הרפואה הסינית בארה"ב למשל, נכלאה בגללם.
הרברט , מדבר על אנרגיה ושימור אנרגיה, מושג חשוב שלו שהשפיע על הפסיכולוגיה הוינאית הוא האנרגיה הלא מודעת (מונח מטושטש וקשה להבנה, אוסף מילים שיתכן ובא להגיד או להחזיר את רעיון האטומים המנטליים של דמוקרטוס). מכל מקום הרברט אומר שהאנרגיה הזו משמרת את העצמי, היא לא מתכלה ולא נעלמת. מרגע שמחוות לשוניות כסמלים משמעותיים, או רעיון מאבד אנרגיה הוא לא נעלם אלא שוקע על סף תת ההכרה. מכאן לכאורה הגיע מושג ה"הדחקה" הידוע של פרויד שהשפיע רבות על דרכי הבנת הנפש שמורכבת כביכול אנרגיה פיזית בלבד ומנותקת בהשראת דקארט לגמרי מאנרגית הגוף. מושג הגוף – נפש לא היה חלק מתפיסה זו.
הדינמיזים של העצמיות הוא אנרגיה פיזית שנבנית ב"אני" מתוך ניסיון של הסכמה ואי הסכמה עם החברה, רעיונות ו / או דמויות בדויים, דמויות כגון גיבורי סיפורים, אגדות ומחזות.
בשעה שה"אני" חש באהבה כלפיו, או להפך, בשעה שהוא חש בהעדרה כלפיו, הוא יוצר בהדרגה אנרגיה זו. תחילת היווצרותה בתינוק ואחד משיאיה מתרחש בגיל 8-9 שנים. דבר נוסף המבליט את היותה חלק מהמרחב הביולוגי הינו בכך, שאנרגיה זו היא גופנית בלבד נבנית במערכת הבין-אישית כלומר; אין אינדיבידואליות אלא המערכת מורכבת ובין-אישית (רעיון שישוב אליו גם אריך פרום ראה להלן, האינדיבידואציה והפסיכולוגיה של האוביקט). דבר נוסף וחשוב – אין בה כל יסוד מיני. סוליבאן, שהיה בתחילתו פרוידיאניסט, מצא כי פרויד טעה ביחס למיניות שנוצרת במערכת בין-אישית או בין-אישית בדויה. סוליבן, בניגוד למורו פרויד, טען כי אין בילד מיניות כלל, רק "אנרגיה של העצמיות" וזו, אם היא מתנגשת עם טבעו של הגוף, היא יוצרת חולי.
ראוי לציין שסוליבאן הצליח מאוד בריפוי נערים סכיזופרניים. בעבודתו איתם השתמש סוליבאן במסקנותיו אלו. חלק מהבעיה שיוצרת ה'אנרגיה של העצמיות' שבה ועולה ברעיון ההתבוננות דרך מיקרוסקופ, אלא שנושא זה שונה מנושא הזכוכית המגדלת של מנדלסון – שדנה כנזכר לעיל  בכושרו האנליטי של השכל. סוליבאן מתאר את ההתבוננות דרך המיקרוסקופ בספרו משנת 1947 . היות והאנרגיה המדוברת נבנית במערכת יחסי גומלין בין ה"אני" לסביבתו וההסכמה או אי ההסכמה מהווה בה תפקיד מרכזי, היא גם מצמצמת את ראייתו והוא רואה את עצמו רק דרך זוית ראיה מאוד מצומצמת – דרך עיני הסובבים אותו. התכונות המיוחדות לו, העצמיות עצמה או יכולת הערכתו את עצמו תלוי ביכולת הסביבה להעריך אותו או את  תכונותיו העצמיות – הוא נמשל אצל סוליבאן לאדם המביט דרך המיקרוסקופ משום שדווקא עם התפתחותו הוא נעשה יותר מעמיק אבל גם יותר תלוי בהסכמת האיש החושב – הסכמתו, אישורו את מעשיו הולכת ונעשית יקרת ערך עבורו עד כדי כך שרק דרכה כמעט הוא רואה את העולם – היא נקודת המוקד לכל הישגיו של הילד או של רצונותיו דרכה הוא רואה את העולם ומה שמחוץ לה – נמשל למה שמחוץ למיקרוסקופ – לא נראה – ה"אני" מתעלם מקיומו . בגוף הספר נושא זה ישוב תחת הכותרת "תודעה שלילית" שאחת מתחנות היפתחותה זהות להיפתחות ה'אנרגיה של העצמיות' לסוליבאן. אצלי ה'היגיון השלילי' או 'התודעה השלילית' – הוא חלק מתהליך היתפתחות מרחב ה"אני השכלי".
לסיכום, סוליבאן גם בהתנגדותו לפרויד שב אל מקור השראתו העיקרי דיקארט, מאשר ומעביר הלאה רעיונות אלו של דיקארט בדבר המכניות של האדם והדיכוטומיה בין גוף ונפש  הדעת הופכת את ההוויה לרשת לוגית של יחסים , רשת המוצאת את ביטויה בהוכחה ובה "יש" אחד מותנה ב"יש" אחר .
בעוד שסוליבאן מראה את חשיבות ה"אתה" בתהליך בנית האנרגיה הפיזית של ה"אני" האסכולה של לאקאן, ויניקוט, בלינט וקוהוט מצביעה על תופעה המלמדת על העדר "אתה" כלומר, ה"אתה" לא מסייע לצמיחתו של ה"אני". הבעיה המדוברת מתפתחת ב"אני" כנובעת מיציאה או "דחיפה" מוקדמת מידי ממצב של "תינוקוּת" אל בשלות ובגרות.
בפסיכולוגיה של העצמי אפוא מדגישים את העדרו של ה"אתה" ומזהים חוסר הענות של ההורים לצרכים ההתפתחותיים של ילדיהם. וויניקוט, אורנשטיין, קוהוט וגם כמה מהתיאורטיקנים המודרניים מצביעים על צרכים בסיסיים אלו ואומרים, שהם אלו שמאפשרים ל"עצמי" (ה"אני") את היכולת והצורך ליצור קשר עם ה"אתה" ולהתמיד בו. חן נרדי, בספרו "גברים בשינוי, בדרך לגבריות אחרת" , מצמצם את הופעת ה"אתה" הנזכר לעיל, קושר תופעה זו להעדר האב בלבד, היא חלק מהתופעות של התרבות הפטריארכלית . [נראה שנרדי מצביע על תופעה נרחבת שנתפסת כיום כדמימת תפיסת ה"אתה" ב"אני" , היא צד אחד של "סינדרום כרונוס" או "דמימת כרונוס" עליו ארחיב בחיבורי . יש הבדל בין מרכזיותו של ה"אני" ושל ה"אתה". ה"אתה" קודם אמנם ל"אני" בתפיסתו של הרב קוק, ראה להלן, אבל כאמור הוא גם חלק מסינדרום כרונוס, האל הקדום שאכל את בניו וחלק מהתופעה שעולה תחת הכותרת השלחות בה ה"אתה" מתבטל פרספקטיבית וה"אני" מדמה את עצמו בו (ראה גם במאמרי משנת 2003 שפורסם ב.israeldance "אלים שמימיים, מחול שהיה מושא של תרבות פטריארכלית.)]  על ה"אתה" הקודם ל"אני" ראה להלן, בדיון על "דמות הקיסוס" – אדם חיי למען ה"אתה" ודומה לצמח הקיסוס הנשען על "גזעו" של העץ ביער על-מנת לקבל משמעות לחייו.
היכולת והצורך לווסת רגשות, היכולת והצורך ליצור להחזיק בערך עצמי, לווסת תחושת ערך עצמי ולהתאושש מנפילות בערך עצמי קשורות למשנתו של קוק בדבר משמעות ה"אתה" לחיי ה"אני" אבל גם בפסיכולוגיה של העצמי. תורה חדשה שנקשרת במשנתה של מלני קליין  ודונלד וודס ויניקוט. תורה הקושרת  את התפתחות חיי ה"אני" וערכו העצמי ב"אתה", או כדבריה ביחסים של ה"אני" עם ה"אובייקט". תפיסה זו היא תפיסה רלטיווסטיות (עומדת על כך שהכל יחסי, חוזרת בכך אל העידן הסופיסטי הקדם סוקרטי).

עמנואל קנט (Immanuel Kant)  הצביע על ההבדל שבין השכל לתבונה. התבונה היא החלק שמקטלג את המושגים וקולט את האידאות  – או מכנה כל קטגוריה מומשגת בשם כולל ואילו השכל או האינטלקט הוא הכלי שמתרגם את תפיסתו החושית של האדם. גם קרל מרקס שהלך אחרי רעיונותיו של דקארט.
כרל מרקס  (1883-1818). נולד בטריר (Trier), גרמניה, ומת בלונדון. היה סוציולוג, כלכלן ומהפכן עיקר פירסומו נובע מתוך מאמציו הבלתי-נלאים לגלות ולנסח את החוקים הקובעים את התנהגות בני-האדם בחברה תוך יצירת תנועה שביקשה להביא תמורה בחיי בני-האדם בהתאם לחוקים אלה. מרכס טען בדומה דיקארט שהאדם הוא יסוד מכני, , מכונה עשויה חומר מבין "מכונות הטבע", גוש תלת-מימדי של בשר, דם, עצמות, שרירים וכדומה; האדם של מרכס הוא קודם כל מושא וככל מושא בטבע גם הוא כפוף לחוקי הטבע, המתגלים ומתנסחים על-ידי מדעי-הטבע. דמויות נוספות שהלכו אחרי רעיונותיו של דיקארט נמצאות בפסיכולוגיה בת זמננו: לאקאן (Lacan), ויניקוט, בלינט (Balint) וקוהוט. הם  משתייכים אל ממשיכי הדרך הדנה ב"יש" אחד מותנה ב"יש" אחר בהשראת דיקארט דרך שמכונה בפסיכולוגיה "הפסיכולוגיה של העצמי" – ו"יחסי אובייקט" (ראה חלק ה' עמ' 61). הגישה המדברת על העצמיות מתייחסת אל המערכת "יש" אחד המותנה ב"יש" אחר והינה אחרת לגמרי ושיכת לאסכולה המתארת את האדם כאישיות מכנית, הפועלת מתוך כוחות ויצרים השולטים בו, הוא תופעה טכנולוגית, אורגניזם. (ראה עוד בחלק ג' של המבוא וכן במשנתו של הרב קוק).

קוזאנוס טען שכשהמחשבה פועלת באופן צלול, היא מאפשרת לאדם לחוש ולהכיר את המציאות באופן ברור ואילו הבלבול והספקנות שמהווים היפוכה של מחשבה בהירה, מכחיש את המציאות  . קוזאנוס מדבר על חלק ב"אני" שמתפתח בו וחוסם ממנו את הראות – חלק זה הוא ספק. הוא מחיצה שקמה ועומדת ומבדילה בין החלק שחש בעולם והמכנה את התחושות בשמות ומסדרם בקטגוריות סדורות של רשת הגיונית המקיימת יחסים הגיוניים בין מושגיה . הספק מונע מידע מהחלק החושב . חלק נוסף מאפשר מידע חיוני לחשיבה מאזכר את  רעיון האם הטובה דיה, של ויניקוט. צורה נוספת של רעיון זה התפתח בתורות הקבלה והמיסתיקה. שם הוא הצד הנקבי של האל. מקור הרעיון בנוכחות היש של אריסטו: כל יש הוא בעל שני עקרונות ישות שמוכיחים את הימצאותו: חומר וצורה – ישות אחת היא נוכחת ובלתי-תלויה בחומר, היא יכולה להיוולד או להתכלות מבלי שתשפיע על החומר עצמו והיא בחזקת לא נראית, כאן, נפש, "אם טובה דיה" וישות שניה היא נצחית – היא החומר עצמו.
במאה החמישית' לפני סה"נ ניסח כריסיפוס (Chrysippus) את שיטתו בדבר "המידה הטובה". היא הדבר היחיד המצוי כולו ברשות האדם ולכן היא גם עמדתה המוסרית הנכונה של הנפש (עוד על כך ראה בחלק ה'). רעיון האם הטובה דיה מחזיר אותנו גם אל רעיון ותיק זה. כריסיפוס מסביר, כי הדבר הטוב מביא אותנו אל האושר והטוב הוא לדידו הפעילות המוסרית. רעיון שמחזיר אותנו אל תורתו של אריסטו ומככב גם במשנה האנתרופוסופית.
כריסיפוס מזהיר כי עלינו לדעת מה הם הדברים שיש לפחד מהם, אצל ויניקוט זו האם הלא טובה. אצל כריסיפוס זו הידיעה (אומץ הלב, למשל, הוא ידיעת הדברים שיש לפחד מהם, לעומת אלו שאין לחשוש מפניהם); לדעת כריסיפוס נגזר האושר מידיעת הצודק, הנכון והראוי כי ייעשה בכל רגע נתון, וכי באמצעות ידיעה זו אפשר לגבש את זיקתה הנכונה של הנפש כלפי השגת התכלית. דבריו של ויניקוט הם חזרה אל רעיונות שיסודם במשנתו של זנון מקיטיום (Zeno of Citium)  למשל, בכוחם של כל בני אדם להשיג את האושר בתוך יקום מסביר – פנים, ויקום מסביר פנים זה נמצא במשנתו של ויניקוט תחת הכותרת "אם טובה דיה" .  ויניקוט למשל, טען שלתינוק אין ידיעה לגבי חלקה של הסביבה בצמיחתו ולכן גם לא יכול להפנים את הסביבה המוקדמת או להדחיק את השפעותיה .
חווית העולם ב"אני" יוצרת את חלקו הרגושי.

ה"ישות" או ה"אני" מקיים דיאלוג עם סביבתו – דיאלוג המכונה מערכת יחסי גומלין. חלק מהפסיכולוגים, ממשיכי דרכו של פרויד כאמור גורסים, שהדיאלוג חסר, פילוסופים אחדים גורסים שהוא הדדי, כלומר מדובר במערכת יחסי גומלין הדדית ואחרים, כסוליבאן, מדברים דווקא על פיתוח חלקים ב"אני" בעזרת הסביבה ואינם מדגישים את השפעתו של ה"אני" או של האנרגיה העצמית על הסביבה.

אחת השאלות שבה דנו הפילוסופים הייתה כיצד הסביבה או המציאות חודרת אל ה"אני" המדובר. חלקה הריגושי של הישות הוא שמאפשר ל"אני" לחוות את העולם. הריגוש מתקיים בעקבות גירוי שהמציאות יוצרת ב"אני" בחמשת חושי הגוף. החומרים הרגשיים מתארגנים ב"אני" משום שהוא גמיש ומאפשר לשינויים להתרחש בו. הם מתפתחים בו בצורת דימויים (ניקו הורודניצ'יאני) והאנליזה שלהם יוצרת את המושגים (פייר גאסנדי). הישות הרגשית אפוא מאפשרת להתרחשויות לחדור ל"אני" בעזרת חושי הגוף מצד אחד ומצד שני לזהות התרחשויות אלו על-ידי השכל. החשיבה היא שקולטת ומעבדת במרחבה את הריגושים, באמצעיה המיוחדים, ונותנת להם שמות: מושגים. כך קיומם של דברים סביב האני זוכים להכרה ולרשת לוגית של יחסים. לדברי יעקבי (ראה למעלה) "יש" אחד מותנה ב"יש" אחר. על כך מוסיף בליז פסקאל, שהתנגד לעמדה המעמידה את העולם על המכניקה , שהיש הוא גוף, רוח ואהבה וה"אני" יכול, כתוצאה מכך, גם להגיב על המציאות ועל הדברים שגופו חש בהם .

החלק השלישי בישות – הגוף או החלק המכני, והמרחב הביולוגי משותף לאדם ולמכונה הגדולה, שמכונה יקום (רינה דקארט). הגוף על-פי דקארט, המשועבד לחוקי העולם הזה, משתנה, כואב מתענג  וגם נולד ומתכלה.  בו מצויה המערכת החושית, שקולטת את ההתרחשויות וקיומם של דברים סביבה, ומעבירה את המסרים לטיפולה של המערכת הרגשית בצורת דימויים. המערכת הרגשית ממשיכה ומעבירה את מסריה אל המערכת החושבת שממשיגה את הדימויים. כך גם על-פי יעקבי (פ. ה. יעקבי) הדעת הופכת את ההוויה לרשת לוגית של יחסים. רשת זו מקבלת סימנים מוסכמים: מושגים. מערכת דומה והפוכה פועלת מהשכל אל הרגש בה נוצרת תגובה של הגוף הבאה לידי ביטוי ביציאתו של ה"אני" לעולם בו הישות פועלת כלפי המסרים שקלטה מהעולם הסובב אותה.

אנשים שונים חווים את העולם, מציירים אותו לעצמם (דימויים) ומכירים בו במחשבתם (המשגות) תהליך שמתרחש מתוך חומר הרגשה שונה לגמרי אצל כל אחד ואחר , אבל ההרגשה הזו (כדברי קנט, הוכחה הטראנסצנדנטאלית) מביאה בסופו של דבר את כולם להכיר ולהסכים שהעולם בו הם מדברים תמיד הוא אותו העולם. כלומר תופעה אחת, חפץ אחד. אירוע אחד יכול לעורר תופעות מקבילות ועוצמתן שונה אצל אנשים שונים אבל התופעה עצמה, החפץ בעיני כולם הוא אותו החפץ. כולם יראו שהשמש זורחת. אחד ירגיש בה בהתלהבות, אחר יתעורר דרכה לגעגועים וזריחת השמש עולה בעיני כולם. כך, אלו הרואים את השמש, והדין דומה לגבי ראיית מגדל, עץ, נהר, אדם או בעל-חיים, חווים אותו חפץ בעזרת החושים המיצרים בהם חוויה. החוויה עצמה אחרת ושונה אצל כל אחד ובכל זאת יש בה קרבה רבה. היא קרובה זו לזו עד כדי כך שהחומר של התופעות הללו – הדימוי או הרגש שמוליד את הדימוי – מתלכד בנפשם של האנשים כך שגם האנשים שחיים באפריקה, בסין ובקוטב הצפוני מזהים את העץ, את המים או את השמש כשהם ניצבים לפניהם. אין תוהו ברגשות, רק סדר וחוקיות שמאפשרת להבדיל בין "אני" אחד שחש בתופעה ל"אני" שני, משל "קשר חוקי שולט בתופעות" . תחושת התופעות עצמה היא רגש והרגש הוא מצב גופני… .

עליונות חמשת החושים – כסמכות עליונה לזיהוי החפץ, הישות והיקום הסובב את האדם, שבה והתגלתה במאה ה 17 על ידי הפילוסוף הצרפתי פייר גאסנדי (שהשתמש בה כדי לנגח את דיקארט שראה באדם מכונה, מכשיר בלבד ובחיות מכניזים חסר רגש, מכונות גרידא. "אין החיות אלא אוטומאטים" ומאלבראנש הצועד אחריו יוסיף "אין לחיות שכל או תודעה במובן הרגיל של המלה. הן אוכלות ללא חשק, הן צועקות ללא כאב…" ).
גאסנדי הבהיר כי החוויות החושיות והסנסואליות חולפות ומשתנות ולכן יש לחוותן מתוך קשרים עם עצמים קבועים עם יחסים משתנים ביניהם. גם כאן אנו שבים ומתחברים אל ראשית תורת ההכרה: "אין דבר בשכל שלא היה קודם בחושים" (אפיקורוס, פילוסוף בן יוון העתיקה), אין דבר שהעולם מכיר בו כקיים מולו, שהגיע אל תודעתו, לפני שנחווה ברגשותינו, בנפש. לייבניץ (1646-1716) בביקורתו, הוסיף ותיקן תיקון חשוב על כך: "אין דבר בשכל, שאינו בא מן החושים – חוץ מן השכל עצמו."

Gottfried Wilhelm von Leibniz.jpg

גוטפריד וילהלם פון לייבניץ

מייסד הגישה האינדיבידואלית של הזמן החדש, גוטפריד וילהלם לייבניץ, קבע חלק רוחני עצמאי שנקשר בגוף. אותו חלק שנמצא בו, כדבריו, מכונה "כוח". כוח זה הוא כנזכר לעיל (עמ' 6) כוח פעולה . אפשר להשוות את ה"כוח" של ליבניץ, המפעם בגוף ומניע אותו עצמאית, עם תפיסת הנפש שקשורה בגוף של דיקארט (שהובאה לעיל בעמ' 8). הכוח אצל אפלטון שונה במהותו, הוא האחד המובדל מהריבוי. אחד שם הוא כוח והרבים שייך לדברים שהתנועה מופיעה בהם: "העולם הוא תנועה ותו לא, והתנועה יש בה משני מינים, ושניהם – אין קץ לריבוי הופעותיהם, והאחד – כוח שיפעל…" .

הראשון שהכיר בקיומו של רגש וכוח רוחני באדם ובקיומה של מערכת גמילות היחסים בין הגוף והנפש היה ברוך שפינוזה (1677-1632). לייבניץ, שעמדתו לגבי שאלת הגוף והנפש מציינת מפנה גדול בתולדות הפילוסופיה החדשה וחקר הנפשות, צעד בעקבות שפינוזה וייחס גם לחיות וגם לצמחים חיים נפשיים. אבל אלו קשורים בגוף, לא כטענתו של שפינוזה.
שפינוזה, פילוסוף יהודי שהוחרם גם על-ידי הכנסייה וגם על-ידי הקהילה היהודית , טען, שהנפש והגוף נעים באופן מקביל , הם שני פנים של אותו דבר, ישות אחת. מה שחש החוש עובר לרגש ומה שעובר ברגש מתקבל בתודעה. בחיבורי משנת 1991 (בהוצאת מכללת הדסה ירושלים) "המחול הבלתי תלוי, מהות, עיצוב וביצוע, חלק שני פרק ב: "התפשטות הרגשות בגוף, או: דמימה אישית", הרחבתי רעיון זה והערתי כי קיימות שתי מערכות רגש: המערכת הראשונה מתפתחת בעקבות החושים ונקשרת עם ההזדהות; תגובה של תנועת שינוי מהות, המציפה את הגוף בעקבות פעולה שמתרחשת מחוץ לגוף, תנועה סבילה, או תנועת היפעלות. המערכת השניה מתפתחת מבפנים כלפי חוץ. אין היא קשורה לכל גורם חיצוני המעורר אותה. לעתים היא נסתרת מבעליה כגחלת פנימית, ולא ניתן לדוממה. אנשים מעטים מודעים לקיומה (היא מכונה בשמות שונים, כגון 'אור פנימי', 'כישרון גלום'), ורק יחידי סגולה מסוגלים לפעול לאורה. היא הכוח המניע את תנועות ההתפשטות הנובעות ממנה, ולכן היא נקראת 'תנועה מחשבתית פעילה'. (שם בעמ' 158) בפרק "הרגש הוא תנועה": לא ניתן לדומם את המערכת הרגשית הפעילה, זו המתפתחת מבפנים כלפי חוץ, אף כי ניתן למנוע את ביטויה החיצוני על-ידי דימום שרירי הגוף. (שם עמ' 137) אי אפשר למנוע את האדם המאוהב מלהיות מאוהב אפשר רק לחסום בעדו את מימוש אהבתו.
רודולף שטיינר דן בנושא זה בספרו "גוף, נפש, רוח" ואומר כי מעשי האדם נטבעים על-ידי הטבע שפועל על האדם. "כך מתיצבת הנפש, בתור קנינו-הוא של האדם". האדם נפעל  מול העולם החיצוני. "מן העולם החיצוני הוא מקבל את הגירויים, אבל כתגובה עליהם הוא יוצר את עולמו הוא" . בתוך עולם זה בונה האדם את ה"אני" שלו מבפנים ומפעיל אותו כלפי חוץ. חלק זה של האני מושפע מהחלק הרוחני של האדם. הוא צד אחד ואחר של ה"אני", בהבדל מהחלק הנפשי שנכרע על-ידי הטבע – מושפע מפעולת החושים, זוכר אותה, מרחיב את שדה-ראית האדם על פני העבר ומעביר אל הרוח את אשר קיבל מהגוף שקלט את פעולת הטבע עליו.
הסופיסט הקדום פרוטגורס בן המאה החמישית לפני סה"נ c. 490 – c. 420 BCE) (protagoras), מקשר בין טבעו של האדם התנהגות על פי הטבע ובריאות. פרוטגורס היה הראשון שהמליץ לאדם לנהוג על-פי טבעו – בהגבלה: כשאינו נצפה על-ידי אנשים, בעיקר אם הם חזקים ממנו ומבקשים ממנו לנהוג לפי כללי המוסר שהם לדעתו לא נתפרו על-פי טבעו של האדם. מכל מקום אדם שלא נוהג על-פי טבעו ולא פועל כפי, שהטבע מורה לו לפעול מסתכן בכך שיהיה חולה. דבר נוסף שפרוטגורס דיבר עליו קשור בטבע האדם וה"אמת" אין אמת אחת מוחלטת שאפשר לאדם לגלות אותה, כי טבעו של האדם מקופל בכל משפט שהוא מוציא. לכך התכוון, כפי הנראה, פתגמו המפורסם של פרוטגורס שאמר כי המוסר הוא תנאי הכרחי בקיום החברה. אבל.. ומאחר וזו רק מוסכמה, ואם זו מוסכמה הרי, שהיא מנוגדת לטבע, לכן הדבר הטבעי, הוא דוקא להיות בלתי מוסרי, למרות שבכך הוא מסתכן כמובן במשפט החברה, במאצר או בטביעה משפטית . כלומר אם אתה בטוח שלא צופים בך, תנהג לפי טבעך. ואל תתנגד לרצונות הגוף והנפש, כי אחרת כאמור תהיה אדם חולה .
מקס דלברוק (Delbruck), ביולוג ופיזיקאי בן זמננו, מדבר על הדיכוטומיה שנוצרה במאה ה – 20 בין החלק החיצוני והפנימי, בין הגוף לנפש . דלברוק מסביר, ש"החיתוך בין צופה ונצפה, גוף ונפש, מציאות פנימית וחיצונית, מבוסס על האשליה". סיבת האשליה הזו נובעת משתי סיבות: הראשונה, אנשים הורגלו לחשוב שהכל אובייקטיבי ואין לתמונת העולם גם מרכיב סובייקטיבי. השניה, דיוק המדידות להן הורגלנו. אופיין המדידתי של הקביעות המדעיות של העולם הפיזיקאלי הגיעה לדרגת דיוק גבוהה, אלא שבדבריו של דלברוק יש לקחת בחשבון שמדידותיהם של הפיזיקאים מוגבלות לאמצעי תפיסה מסוגם של המכשירים המצויים כיום בידי הפיזיקאים והם מודדים רק כמויות של מרחק וזמן. נהיר לכל שתפיסת העולם המנטלי מורכבת הרבה יותר. (Delbruck, M. (1986) Mind from Matter, Oxford, Blackwell). גאסנדי (שהוזכר למעלה) מסביר את גופניותה של הנפש בכך שכשהגוף כואב, כואבת הנפש. מולייר ב"חולה המדומה" צועד בעקבות גאסנדי ומחזק את עמדתו. הוא מתקומם נגד ההפרדה החדה בין הגוף לנפש (של דיקארט, לייבניץ) וטוען כי האדם אינו מכונה מכנית, יש לו רגש. מספרים על שלמה מימון (הרמב"ם), שניסה להוכיח את תורת המכניזם חסר הרגש של דיקארט, שהיכה עז שבאה לקראתו באכזריות בטענה שהעז היא מכונה. חבריו לעגו לו 'הרי אתה שומע את צעקות העז' ומימון הצעיר ענה להם במנוחה: 'הן גם התוף משמיע קול בהכותכם עליו.' פרויד לא רחוק ממנו, הוא חשב שהרגש הוא סיבת הטראומה ויצר מערכת טיפולית שבכונותיה לותר על עודפי רגש . שפינוזה חושב אחרת ומכיר בקיומו של הרגש, הגוף והמחשבה ומוסיף על-כך שכשהמחשבה פועלת באופן צלול, כאמור, היא יכולה לעורר את המחשבות ולעתים גם לתקן אותן ובעקבות התיקון, יכולה לתקן גם את הרגשות הנלווים. קיימים אפוא רגשות מסוימים באדם (אלו שנלווים למחשבה) אותם אפשר לתקן באמצעים עצמאיים של תיקון המחשבה. לגבי רגשות אחרים יש צורך בהפעלת כוח שמקורו בחוץ. זאת משום שהאדם אינו יכול לעזור לעצמו לבד, הוא זקוק לשם כך להפעלת כוח עליו מבחוץ – לפילוסוף. למשל, מנוף גדול יכול להרים משאית או מטען כבד אחר, אבל אין הוא יכול להרים את עצמו. כך אדם יכול להרים אדם אחר כבד ממשקלו, אך אין הוא יכול לאחוז בשערותיו ולהרים את עצמו.
בתחום הפילוסופיה נושא התיקון או הטיפול בצד הרגשי באמצעות אסוציאציות וסיפורי מקרה נקשר למעשה בהמשגת הרגשות בתהליך החשיבה. החשיבה מקבלת מידע מהגוף שקולט את מציאות העולם. בשכל, במרחב החושב, מתבצע תהליך שאין להרגשה בו חלק. אלו שני תהליכים שונים שראינו לעיל. לייבניץ למשל , טוען, שאנשים שונים מציירים את העולם מחומרי הרגשה אחרים ושונים ובכל זאת העולם הוא אותו עולם. היסודות החושניים כאן שונים ובכל זאת המשגתם את העולם, או את התופעה, זהה. כך גם לגבי האלף-בית. האות בסין שונה מזו שבאירופה במדינות ערב ובישראל. לייבניץ אומר שגם אם הסימנים הללו שונים, אפשר בשניהם לבטא אותו דבר. מימון (הרמב"ם) מוסיף ואומר (בשנת 1794) שכדי להגיע להבנה הדדית בין בני אדם אין צורך שהרגשותיהם תהיינה שוות, דהיינו, שקשרן החוקי יהיה שווה. העצם איפוא, נקבע על-ידי החושים שמיצרים הרגשה בגוף, אבל ההרגשה עצמה, מהותה הפנימית אינה חלק מתהליך המשגתו של העצם בשכל. ההרגשה נשארת במרחב הרגשות. היא גירוי לשכל אבל איננה יכולה להיכנס למרחבו. ההרגשה הנתפסת בסין ובאירופה דומה. בשני המקרים האנשים חשים שישנו עץ או אדם בשם ראובן במציאות. אבל התחושה כאמור, אינה משתתפת בתהליך שנעשה בעקבותיה בשכל – היוצר את שמו של העצם. שמו של העצם נוצר כתוצאה מקשרן החוקי של החויות שיוצרות אותו. (עוד על כך ראה להלן "פרספקטיבה") נושא זה העסיק את קנט.
עמנואל קנט (Immanuel Kant)  התייחס למשפט התחושה, הסובייקטיבי, מחד  (חם לי, שעה שלידידי קר) ולמשפט הניסיון כשהתחושה "חם לי" מקבלת קשר חוקי שאינו תלוי עוד בתחושה מאידך. חם לי כי בחוץ חם עכשיו: 38 מעלות צלזיוס. נושא זה מסייע באבחון אם האדם מדבר על תחושותיו או על דמיון אותו הוא מציג במשפט התחושה – הסוביקטיבי. נושא זה מוביל אל בעיית ה"אני" והזולת". כאן, אל תהליך ההמשגה מצטרף שפע של רגש ונוצרת פעמים רבות אי התאמה בין "משפט התחושה" הסוביקטיבי ובין "משפט הנסיון" שהוזכר לעיל. במערכת זו נוצר מרחק בין ה"אני" ל"אתה" מבחינה מושגית. אנו מכירים את המוכר, את ראובן, את העץ, אבל האם אנו מכירים את פעולת ההכרה שהופכת את היש הנקלט בחושים למושג "ראובן"? כדי שנחקור זאת עלינו להמשיג את התחושה, למשל, אנו חשים שהאדם המתקרב הוא ראובן, מה אנו מרגישים? שאלה זו הופכת את הכרת ראובן למשנית. הוא כבר לא קיים, לפניה צורך חדש של המשגת התחושה: האם היא נעימה, מצערת, מרגשת, מאיימת מעוררת דמיון, געגועים, תשוקה ועוד. מושג זה, לדוגמא ה"נעימות" או ה"תשוקה" נבדק בתודעה: האם ה"נעימות" זהה עם "ראובן" האם ה"תשוקה" זהה יותר עימו?
הפילוסופים יאמרו שהנושא (ראובן) הפך למושא. כך אנו מגיעים להמשגת רגשותנו. גם אם נמשיגם – יהיו אלו מנותקים מהמציאות שהובילה את ההרגשה שיצרה אותם. כשהם מומשגים כשלעצמם הם גם נמצאים בניתוק מהפרספקטיבה.
ה"פרספקטיבה" נקשרת בתהליך המשגות. אדם המתבונן בציור שעפרון מבצע על הנייר ואומר: "קו", הוא מתכוון לרישום שיוצר עפרון על דף נייר. מקל על גב החול או אצבע על משטח מאובק גם הם עבורו "קו" וכך ימשיג גם לכשיתבונן בעיגול או משולש. כל אדם שאומר קו מתכוון לאלו. כך גם לגבי מושגים אחרים: ילד, חיוך, ריצה, עמידה או הנאה… קיום הזולת מתבשר לאדם על-ידי אוסף חוויות שונות. אנו רואים חפץ, שומעים את קולו, נוגעים בו או מחבקים אותו, מריחים אותו ומוציאים מכאן את המסקנה שהוא נמצא לפנינו.
ליכוד חוויותינו אלו והפרדתם מחוץ לשאר החוויות שנקלטות אצלנו כחלק מסביבתו של אותו חפץ, מביא אותנו להכרה בקיומו ובמציאותו. לפני שאנו ממשיגים "שולחן", אנו עוברים תהליך מסוים. אנו נוגעים בו, מלטפים אותו, מתקרבים אליו, מכינים עליו שיעורי-בית וכד' ורק אחר-כך אנו מסיקים שהוא נמצא וממשיגים אותו: "שולחן". הפילוסופים מכנים חוויות אלו בשם "פרספקטיבה" ואומרים שהתפיסה היא בהכרתנו. את הפרספקטיבות השונות שבהן מופיע החפץ והקיום שלו ממשיגים: קו, שולחן, בן-אדם וכד'. ההמשגות הללו הן רק ביטוי לאיחוד, הרכבה או סיכום של כל הפרספקטיבות. (לייבניץ, דיקרט, א.ס. אטינגטון, ליפס, שלר – עוד על כך ראה אפלטון תאיטיטוס [192] "סוקראטס: אני יודע את תאודורוס, וזוכר בלבבי שהוא עשוי כמות שהוא עשוי, וכן את תאיטיטוס. פעמים אני רואה אותם ופעמים – לא; לעיתים אני נוגע בהם, ולעיתים לא; ויש שאני שומע אותך ואת תאודורוס או חש בכם באיזה שהוא חוש אחר…"). התחושה של העצם בגוף נקלטת ומקבלת בשכל אורך חיים חדש ושונה לגמרי.
שאלות ההמשגה נידונו לא רק במסגרת תהליך התהוותה אלא גם בחלקה הסיומי תחת הכותרת מוצא הלשון: ד"ר חרל"פ לובה מהיחידה להבעה עברית מסבירה ואומרת ב"דף שבועי" מספר 308 שיוצא לאור על-ידי אוניברסיטת בר-אילן, כי אפלטון למשל,  סובר שהמילים נוצרו מן הטבע – "פיסאי". השמות הם האידיאות של החפצים, הדברים. את הקשר הטבעי בין הדברים לבין השמות סוברת חרל"פ הוכח על-ידו בעזרת מה שקרוי "אטימולוגיה עממית", כלומר המילים המתהוות מחיקוי הצליל שמפיק מתוכו הדבר המסומן בהן. ".(היא מפנה אותנו אל דוגמאותיו של ברונובסקי )  אריסטו טען שהלשון היא פרי הסכמה חברתית – "תאסאי". המדקדקים של הלטינית, וכן הבלשנים הערבים המשיכו כהרגלם אחרי אריסטו וטענו, כי הלשון לא ממש "מן הטבע" אלא מן "מן הא-ל" והמדע המודרני שגם הוא נוטה לרוב לקבל את עמדותיו של אריסטו פסע אחריו – ברוח זו נדחקו גם בתחום הבלשנות המודרנית כל השאלות הנכבדות על מוצא הלשון. המחקר הבלשני פנה לעסוק בעיקר בתיאור מצבה של לשון מסוימת או לשונות מסוימות, בזמן נתון (הפן הסינכרוני). גם הבלשנות הדיאכרונית של המאה התשע-עשרה שהייתה מודעת היטב להיבט ההיסטורי, הייתה עסוקה ב"עובדות", בפריטים, ולא התפנתה לספקולציות כלליות בנוסח "הלשון מהי"; "לדידה לא היתה 'לשון' כמושג כללי-אוניברסלי – אלא היו קיימות 'לשונות'…"  הבלשנות בת זמננו שבה וחוזרת לשאלותיהם של היוונים העתיקים ושל ההודים, אל טיעוניהם של אפלטון ושל פאניני ומבקשת לתהות על השאלות האוניברסליות: מהי הלשון בתור "דבר לכשלעצמו", כיצד היא פועלת, ומה היא מפעילה. ברונובסקי מחזיר אותנו למעשה אל רעיונות הרשת הלוגית ודרכי ההמשגה של אפלטון ומעיר, שניתן ללכת אחר שיטת-אב שייסדו ההסטרקטוראליזם, משום שאפשר להפעילה בתחומים רבים, ובתחום הלשון הדבר מתבטא בבלשנות בכך שהוא מבקש להציע את הסטרוקטורה היסודית של הלשון, את האלגברה של הדיבור האנושי, שהשפות השונות המשמשות את העמים השונים הן האריתמטיקה שלו; הזרם הגנראטיבי משל חומסקי (Noam Chomsky)  אפשר תנופה משמעותית לתחום זה. חומסקי טוען, שיצורי אנוש מחוננים מטבעם בכשרים המאפשרים להם ליצור משפטים ומדגיש את תכונת היצירתיות, שהיא התכונה הבסיסית של הלשון. הכושר לדבר הוא כושר שנוצר מן הטבע כדברי אפלטון – כושר מולד (competence), תכונה סגולית של האדם באשר הוא אדם, ואינה מותנית בגורמי חוץ . נשוב ל'פרספקטיבה' ונזכיר את דברי "על הנפש" לאריסטו ההולכת בחלקה אחר רעיונותיו של אפלטון וכשהוא מתנגד לו הוא מתיחס למעשה לדברי המיתוס הפיתאגורי המובא בדיאלוג "טימאיוס (33(Timaios b-c ואיתו אפלטון מתוכח. בין שאר רעיונות הפיתגוראים שאיתם אפלטון מתוכח ונוגעים לנושא הנפש ניכללים גילגולי הנשמות שעולים בדיאלוג "פיידון" וגם הם מוזכרים ב"על הנפש" (ספר א' פרק ג', בתרגומו של בן-זאב עמ' 24, 25). מכל מקום גם בנושא הפרספקטיבה הולכת "על הנפש" לאריסטו אחרי דברי רבו ובמיוחד אחר דבריו בדיאלוג "טימאיוס" אומרת ש"השכל הוא זה שיוצר רעיון אחד מתוך צירוף".  ואמפידוקלס (435-495 לפנה"ס Empedocles) המשורר, אחד מהוגי הטבע שהסביר את הנפש וראה במריבה ובאהבה גורמים לאחדות ופירוק מחזק טיעון זה. הנפש של אמפידוקלס יכולה לחוש במציאות ולשם כך היא משתמשת בחמשת החושים אבל היא נעזרת לשם כך בתכונות ויסודות שמהם בנוי העולם. אמפידוקלס הציגו תמונת עולם שהתבססה על ארבע "תכונות" – קור, חום, יובש ולחות וארבעה "יסודות" – "אדמה", "מים", "אש" ו"אוויר" שאותם לא ניתן לפרק לחומרים פשוטים  יותר (כלומר, החומר הוא למעשה אינסופי).  צורות החומר השונות מתקבלות מההבדל ביחסים הכמותיים שבין היסודות הללו, המסוגלים להתרכב זה עם זה בהשפעת כוחות "האהבה" או "השנאה" שביניהם. גישה זו אומצה על-ידי אריסטו  זאת בהבדל מליוקיפוס (Leucipus) ודמוקריטוס  (360 – 460, ?Democritus לפני הספירה ) שנגשו לבעיה זו מנקודת מבט  שונה והציעו הסבר אחר, את מודל האטום . תאוריה זו מנוגדת לזו של אמפידוקלס/אריסטו ואומרת: שכל החומרים בטבע בנויים מאטומים (א-טום פירושו ביוונית שאינו ניתן לחלוקה)- כלומר, החומר בנוי חלקיקים שאינם ניתנים לחלוקה אך אין אפשרות לראותם בשל מימדיהם הזעירים. דמוקטס ביסס את תאורית האטום שלו על תצפיות.  הוא ראה כי  חומר יכול להתחלק: זרם רציף של מים עשוי להיפרד לטיפות, וכי חוף הים המוצק לכאורה, ניתן לראותו ולהרגישו במגע יד כאוסף של גרגרי חול.

פילוסוף קונסטנטין ברונר (אלטונה 27.8.1862– האג 27.8.1937), ברונר היה אחד מהאינטלקטואלים היהודיים רבי ההשפעה של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. יצירתו האקספרסיוניסטית-'מתקנת החיים' (lebensreformerisches) משכה אינטלקטואלים, אמנים וחברי תנועות נוער רבים, ביניהם מיכאל באראז מורו של ניקו הורודניצ'אנו מורי. בין האישים עמם התכתב נמצאו דמויות כווילהלם ראבה (Wilhelm Raabe) ותיאודור פונטנה (Theodor Fontane), לצד ולטר רתנאו (Walther Rathenau), גוסטב לנדאואר (Gustav Landauer), מרטין בובר (Martin Buber) ורוזה אווסלנדר (Rose Ausländer). השפעתה של הגות זו נקטעה על ידי הנאציזם. אמנם אחרי השואה טיפחו חסידיו של ברונר את זכרו, בארץ חסידיו נפגשו אחת לשבוע בכפר המכבייה, שניים מהם היו מגיעים אחת לחודש וחצי לירושלים לרב שיח בבית מחול ירון מרגולין עם באי בית-המחול. רוב הדיונים היו מחוץ לאקדמיה וכתוצאה מכך, 70 שנה אחרי מותו מוזכרת תרומתו המאלפת להיסטוריה האינטלקטואלית של אירופה ולתורת הנפש החדשה וכמי שממשיך דרכו של שפינוזה לעתים נדירות. מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת שב ועולה מחדש שמו של ברונר בהקשרים פילוסופיים, פסיכולוגיים, ספרותיים, היסטוריים, תיאולוגיים, פוליטיים ויהודיים מגוונים. ברונר שב ומתגלה כאישיות אינטלקטואלית ראויה לציון מראשית המאה העשרים, ויצירתו נחשפת מחדש.

ההסבר אחר שניתן היה שאם חוצים גוש גדול של זהב לשניים, שני החצאים הינם עדיין זהב.  אם מחלקים שוב ושוב את החצאים הללו נגיע בסופו של דבר לחלקיק הקטן ביתר של זהב, אותו לא ניתן לחלק יותר.  יחידת זהב זו היא "אטום של זהב".
אריסטו מרבה לצטט את אמפידוקלס ב"על הנפש" גם ב"מטאפיזיקה" שלו ומביא את הסבריו לצמיחת הבינה באמצעות רעיון דומה לפרספקטיבה הנזכרת לעיל: " הבינה צומחת בבני-אנוש על-פי מה שנמצא לפני עיניהם… מאותו גורם באה להם תמיד גם תבונה המעלה לפני עיניהם מושאים שונים".   רעיון שהתפתח כאמור ברבות הימים ל'רשת הלוגית' של ברונובסקי שהוזכרה לעיל.
קונסטנטין ברונר הוסיף וטען שהאדם לא יכול להסתכל בעצמו בהיותנו נתון לפעולה נפשית כלשהי ולהופכה למושגים. הפעולה הנפשית הזו היא תחושה בלבד, לא העצם ולא המושג שנוצר ממנה. בתחושות הללו אפשר להתבונן אבל רק אחר-כך. כלומר ההרגשה לא מומשגת אבל היא זו שתהפוך לידיעה – והידיעה תהפוך לרצון.
קונסטנטין ברונר  מסביר שתהליך זה מתרחש בו זמנית ויוצר ב"אני" תנועה יחסית בין היסודות: תחושה, רציה וידיעה . לשם יצירת תהליך של התבוננות פרספקטיבית שלמה יותר, דרוש לאדם כוח התבוננות מחוץ למערכת ה"אני" שלו. כוח זה נמשל למנוף שהוזכר לעיל, והוא יכול להיות פילוסוף, מנחה, מטפל. הפסיכיאטר, אבי התרפיה הקוגניטיבית (cognitive therapy), ארון ט' בק (Aaron T. Beck), חקר את מערכת יחסי הגומלין בין תהליכי חשיבה, תחושות וביטוי התנהגותי ביחס לצידו האפל של האישיות (the dark side of humanity – נושא זה מכונה פעמים רבות הצל, ראה להלן. למשל, ב- case study שפורסם על-ידו בשנת 1995  הוא אומר ש"טיפול כזה דורש פעולה למשך זמן ארוך, אולי שנה ויתכן שיותר מכך" ומוסיף שדנים כאן בהרבה השלכות. גם בהקשר ל"שאלון בק" הבוחן דיכאון, מועלה נושא זה. הוא בוחן בו, בין השאר את ההפרעה בתהליכי עיבוד מידע ביחס לעצמי. שאלה זו מזכירה את נושא דיוננו: "האם אנו מכירים את פעולת ההכרה שהופכת את היש הנקלט בחושים למושג "ראובן"?" ראינו למעלה, שכדי שנחקור זאת, עלינו להמשיג את התחושה, לשאול מה אנו חשים או מרגישים? שאלה זו דורשת הרחבת הפרספקטיבה משום שהיא הופכת בהכרח את הכרת הנושא "ראובן" למשנית. הוא כבר לא קיים. לפניה עומד עכשיו מושא וצורך חדש להמשיגו (ראה לעיל). ה"השלכות" מבטלות את הפרספקטיבה – בתהליך ה"השלכות" ה"אני" מבטל את ה"אתה" שאמור לסייע לו להרחיב את הפרספקטיבה. תופעה זו, כינה עירוני, דמימה . בק נראה בפרסומיו כמי שחוזר וממשיך תפיסת חשיבה זו. הוא אמנם מוסיף קטגוריה בה קיימת תת-חלוקה: עיוותים בחשיבה לגבי העתיד וההווה וההשפעה השלילית של העבר על ההווה, אבל לא פותר את שאלת הפילוסופים לגבי תהליך ההכרה בתחושות המביאות את האדם להמשגה נכונה .
כריסטופר בולס Christopher Bollas)), חבר בקבוצה העצמית של החברה הפסיכואנליטית הבריטית , נחשב כמי שמפלס לעצמו דרך עצמאית בנתיב הפסיכואנליזה בת זמננו, פועל בארה"ב אנגליה וצרפת. הוא מדבר על הפרדוכס היסודי של האדם המבוסס על שתי אמיתות: האדם הוא האובייקט והסובייקט של עצמו. הוא גם היוצר של אובדנו, צילו.
בשנת 1987 חיבר בולס את ספרו הראשון "צלו של האובייקט, פסיכואנליזה של הידוע שלא נחשב" , ספר המתאר דיאלוג פורה בין פרויד והקלסיקה של הפסיכולוגיה. בולס לא מדבר על השלחות (עליהם דיבר פרויד) אלא על העברות, למשל, בחלק ה 3 של ספרו "צלו של האובייקט"  הוא מתאר "העברה נגדית": ג'ונתן רב עם אשתו ומאחר לעבודה. לשאלתו של המעביד שלו למה אחר, הוא בודה סיפור על פרשה מוזרה בינו ובין המשטרה, לפיו בסופו של דבר הוא נעצר בשוגג על-ידי השוטרים לשעה בדרכו לעבודה. המעביד אוכל את הסיפור וג'ונתן נותר המום, הוא לא מבין איך הטיפש הזה בלע את השקר. ג'ונתן מנסה להבין את שקריו: "יכולתי לומר שהיה לי תקר בגלגל… הוא באמת האמין לי. אתה רואה…". שם בולס מסביר, שהמציאות של הפסיכופת נמצאת בשקר שלו, הוא נהפך לביטוי של האמת שאנו מעריכים כל כך. הוא לא שיקר בנוגע למציאות הנפשית שלו. ביודעו שאיחר לעבודה משום שאשתו איימה לעזוב אותו, ביטא השקר שלו פחד מסוים מפני תגובתו לאיום זה… חשב לרצוח אותה ולכן בא המאסר בהמשך. השוטר שבסיפור, מסביר בולס, הוא ההאנשה של תפיסת ההעברה: "רק באמצעות השקר סבור ג'ונתן, הוא יוכל להרגיש שהוא קיים במציאות. רק השקר מאפשר לרגשותיו לגבי המציאות לבוא לידי ביטוי , בכך הוא מחזיר אותנו אל ההשלכות של פרויד ויונג גם יחד. על כך נאמר למעלה (בעמ' 15 – הערה 59 .) שה"אני" מתבטל פרספקטיבית על-ידי האתה כשהאתה כובש אותו בפולשנותו. כאן אנו עדים לתהליך הפוך לגמרי בו ה"אני" שבתהליך ה"השלכות" מבטל את ה"אתה", (ראה עמ' 20) ה"אני" כאן הוא של המחבר ו"אני" זה אמור לסייע להרחיב את הפרספקטיבה אלא שהמטפל שב ורואה במטופל את ה"אני" של עצמו, כשהפרספקטיבה מצטמצמת אין נתונים והוא אינו יכול לסייע לו בהתפתחותו .
הרעיון על ההשלחות/העברות וצמצום הפרספקטיבה מחזיר אותנו אל הספקות של קוזאנוס המחשבה; פועלת באופן צלול לא כשהיא מתמלאת ספקנות שמהווה היפוכה של מחשבה בהירה, אל דיקארט ואל פ. ה. יעקבי שאמר, כי הדעת הופכת את ההוויה לרשת לוגית של יחסים, רשת המוצאת את ביטויה בהוכחה ובה "יש" אחד מותנה ב"יש" אחר. כשהקטגוריות מצטמצמות עקב העדרם של נתונים בשל צמצום הפרספקטיבה קורסת גם הרשת הלוגית.
על פי קוזאנוס ניקולאס (1464-1401). אדם ספקן מבונה חיץ ריגושי או מניח וילון מול נוף מרהיב עין בין ה"אני", חושיו והיכולת החושבת בו. בין ה"אני" למציאות, כך הוא למעשה מכחיש את המציאות . קוזאנוס, בהבדל מסוקרטס, שהעיד על עצמו כי הוא יודע כשאינו יודע , אינו יודע שהוא לא קולט את המציאות והודה שלספקן קשה לקבל את המציאות. הוא פונה אל המקרה (אופן), מכלילו וקובע על-פיו כללים. הוא גם פונה אל נפש אחרת, זו שנמצאת לדעתו בחפצים, ביקום וחש בה, מתאחד עמה או מאזין ושומע את רגשת דבריה אליו. תהליך זה מכונה למעלה "השלכה". הספקן מתרחק מתיקון מערכת חושיו ומקליטת חושיו הבריאים. "אין שום אבן החסרה נשמה וחוש" . המחשבה שהספקן מייצר ספקנית. היא מנתקת את החושים והרגשות מתהליכי ההכרה ויוצרת אי סדר "אין אני יודע, לכן אני מתפלל" אומר קוזאנוס ב"האלהים המסתתר" (בשנת 1444). בק, שהוזכר למעלה, מנסה אמנם ליצור שיטת טיפול שתפצח סוגיה זו אבל הספק של קוזאנוס, מככב בה . ו.ז. פרויד  פיתח את "תאוריית הפיתוי" (אשר בעזרתה ניתן לרפא את הסימפטומים המלווים את ההיסטריה ויותר מכך, את ההיסטריה עצמה) הוא הודה כי המטפל הולך שולל, בידי בלבול ודמיון, שנע בין פנטזיה לזכרון ממשי של מטופליו. עקב כך, נטש למעשה פרויד, בזמנו, את הרעיון שהמטופלים נזכרים ומעלים זיכרונות שיש בהם ממש מנבכי הנפש. פרויד לא עבר אל התיאוריות של התנועה, גם לא את הספק לקוזאנוס, אבל הוא בהחלט שינה כיוון ועבר עקב נסיונותיו מ'בניה מחדש' של אירועי העבר לפשר הפנטזיות בהווה. בכך חזר כאמור פרויד והודה למעשה, ברעיון הישן של קוזנוס, כי מחשבה זו של מטופליו וזיכרונותיהם בדבר קיום של מגעים גופניים, מנתקים את החולים ורגשותיהם מתהליכי הכרה ויוצרים אי סדר שגרר אותם ואת דמיונם גם את התאוריה שלו עצמו לטעות איומה. מאז, חדל פרויד לשחזר זיכרונות של אירועים בחיי העבר של מטופליו ועבר כאמור לפרשנות . נושא ההשלכות נשמר כידוע אצל חסידיו עד היום.
ספקות מייסרים נקשרים בזיכרון אמתי ושקרי. קל "להשתיל" זיכרון טראומטי, לא קיים, שקרי במוח של ילד, טוענת אליזבט לופטוס (Loftus). הזיכרון מחולק כיום לזיכרון מפורש, דקלירטיבי (מה שבני אדם מתכוונים אליו בדרך כלל במילה "זיכרון") וזיכרון מובלע (זיכרון מובלע הוא אוסף של תפקודי זיכרון שונים, שכל אחד מהם קשור לאתר אחר במוח). כהערת אגב יש להוסיף כי מכל סוגי הזיכרונות המובלעים הקיימים, הציג ג'וזף לה-דו (LeDoux) ועמיתיו, בעשור האחרון, דוגמאות לזיכרון רגשי, ביניהן הוכחותיו בדבר זיכרון של רגשות פחד שנעשה בתיווכו של אזור קטן במוח השוכן בעומק האונה הצידית, לא הרחק מההיפוקמפוס כלומר במוח הרגשי. דוגמאותיו משכנעות רבים .
אליזבט לופטוס הראתה שקל ל"השתיל" זיכרון טראומתי שקרי במוחו של ילד. היא ביקשה מבני משפחה של ילדים רגילים לחזור בפניהם על סיפור בדוי. למשל, על כך שהילד הלך לאיבוד בקניון, שוטר מצא אותו והביאו לתחנת המשטרה. שם הוא פגש באם שהחזירה אותו בהתרגשות ותוך כדי הורדת דמעות הביתה. לאחר זמן רב, כמה חודשים, נשאל ילד כזה שמעולם לא הלך לאיבוד אם הוא הלך אי פעם לאיבוד? מסתבר שילדים רבים לא רק ש"זכרו" את הסיפור הבדוי, אלא גם חזרו עליו בדמעות ובפחד.  מפתיע עוד יותר שחלקם הוסיפו פרטים אישיים, לעתים קרובות אמתיים, לסיפור המושתל. למשל "אני זוכר שהלכתי עם אמא לקניון לקנות מתנה לאחותי ליום ההולדת. קנינו לה בית בובות עם גג אדום… אני עזבתי את אמא וחזרתי לחנות הצעצועים, כי רציתי לשחק ברכבת החשמלית. פתאום ראיתי שאמא איננה וצעקתי ובכיתי… חלקו השני של הסיפור בדוי ומשתלב בזיכרון אמתי שבחלקו הראשון של ה"זיכרון" דוגמה זו ממחישה עיקרון חשוב של הזיכרון המפורש האנושי: הוא אינו קבוע אלא משתנה ללא הרף. כשמטפל משתיל בו רעיונות משל עצמו ישנה אפשרות שיסבך את אורח חיי מטופליו. באחרונה יותר ויותר מטופלים מגלים למשל, נטיות חד- מיניות ו"צורך" מיני שמתעורר במהלך הטיפול שלא "חשבו" בו לפניו. האם גם כאן מככבת השתלת זיכרון שקרי בסיפור ובמוח המטופל ה"רגיל".
מכתבו של שי שהתפרסם בפורום ברשת האינטרנט מובא להלן, מכתב זה יכול ללמד שהתופעה גם הפוכה ואפשר להלבישה על ההומוסקסואליות. על נער שמסרב לראות ולקבל את החיים שנכפו עליו על-ידי כוחות בנפשו כחריגים או מעוותים ויחד עם זאת הוא טוען שמדובר בפצע ורעיונות להמשך חיים אלו עם פצע פתוח ומדמם כל הזמן רק תוקעים את החיים האמתיים, עוצרים את תחושת הגבריות הזורמת, הטבעית והבריאה ומונעים חברויות אמתיות ורגילות לגמרי עם גברים אחרים.
פצע פתוח: מאת שי
"הזהות האמתית שלנו היא הזהות הגברית, אבל כהומוסקסואלים עמוק בפנים אנחנו לא באמת מרגישים "גברים". אנחנו גם לא מרגישים נשים – אנחנו משהו שתקוע באמצע, בין שני עולמות. ואת תחושת הגבריות הזורמת, הטבעית, הבריאה, אנחנו מחפשים אצל גברים אחרים. אנחנו מנסים "לקחת" אותה מהם לעצמנו, בזה שנשיג שליטה על הגוף שלהם, אבל לעולם לא נצליח באמת. לכן הומוסקסואלים חייבים לעשות סקס – והרבה, הרבה מאוד. משום שאת החור הזה שום דבר לעולם לא ימלא.
מה שאנחנו באמת מחפשים הוא חברויות אמיתיות ורגילות לגמרי עם גברים אחרים – להרגיש שהם מכירים בנו ואוהבים אותנו. אבל ניתקנו את עצמנו מהעולם ואנחנו רק צופים בו מהצד. את ההכרה בקיום הגברי, שלנו אנחנו מחפשים בדרכים מעוותות, דרך התאחדות זמנית עם הגופים של "בחורים אמיתיים" – אבל, מה לעשות, זה לא באמת יכול להוות תחליף למה שלבנו מבקש.
גם הקשר שלנו עם דמות האב מסובך מאוד, מכיוון שמעולם לא הצלחנו להזדהות באמת עם דמות האב. אבל אנחנו כל כך כמהים לה, ולכן גם מחפשים הגנה, חיבור והזדהות דרך חיפוש אובססיבי אחרי אנרגיה גברית שתמלא את החלל.
אני כותב כאן רק כמה ראשי פרקים – רק כדי שאלה מכם שבאמת באמת רוצים לדעת את האמת על הומוסקסואליות יידעו שאפשר להשתחרר לגמרי מהזהות הזאת. כמובן, אתם לא משתחררים כי הומוסקסואליות היא דבר רע – אלא פשוט כי הפצע שהיא מסתירה גדול ומכאיב כל כך, והגיע הזמן לרפא אותו. אם תרפאו את תחושות הבדידות, אי-השייכות, אי-ההזדהות, אי-ההכרה, תגלו שגם ההומוסקסואליות נעלמת מעצמה". הכותב מזדה כאמור תחת השם שי יתכן והוא שם בדוי ממשיך וכותב בלהט" אם רק תביטו פנימה באומץ, תדעו על מה אני מדבר. אם תחזרו אל זיכרונות הילדות שלכם ואל תחושות הילדות שלכם, תראו שעולה משם כאב נורא של אי-שייכות. אל תאמינו לחברה שלנו שמלמדת אותנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו – נכים ופצועים ומורעבים לאהבה. בכל פעם כשאתם מפנטזים על גבר, תבדקו היטב איזה סוג של כמיהות עומד מאחורי הפנטזיה. בכל פעם כשאתם שוכבים עם גבר, תבדקו היטב האם החור בבטן באמת נסגר או שיש רק רווחה זמנית. הגיע הזמן להתעורר, חברים. הגיע הזמן לחשוף את האשליה של ההומוסקסואליות ולגלות מי אתם באמת" .
האין מכתב זה פונה נגד השתלתם של רעיונות חיים על ידי ה"אתה" ב"אני" המדמם?! האין כאן מרעיון ביטול הפרספקטיבה מזווית חדשה?!
הזיכרון המושתל והזיכרון המפורש האנושי: הוא אינו דבר קבוע אלא משתנה ללא הרף באדם הבריא. דברי דיוטימה מהדיאלוג האפלטוני שהוזכר לעיל דוגמא לכך: "ידיעותנו מתחדשות וכלות בנו, וגם מבחינת הידיעה לעולם אין אנחנו אותם האנשים עצמם, אלא גם כל ידיעה וידיעה – יקרנה אותו המקרה עצמו, … שמה שמסתלק ומתישן משאיר בבן-התמותה משהו חדש" .
קיימים, לטענת החוקרים בני זמננו, שני סוגי זיכרון: האחד מכונה זיכרון מפורש, דקלירטיבי (ראה להלן), עליו אחראי ההיפוקמפוס שנוטה לפעול באופן אסוציאטיבי והשני מכונה זיכרון מובלע, עליו אחראי האמיגדלה. במצבי לחץ, כשגוברת פעילות המוח עקב הפרה מוגברת של הקורטיזול, נפגעת יכולתו של האדם לתעד בזיכרון המפורש מה שקורה במציאות. התוצאה היא שכחה, אי-סדר וספקות לגבי מה שקורה באמת . מעניינים בתחום מיפוי הנפש והגוף מחקריהם של לואיס בקסטר (Baxter),  וגפרי שוורץ (Schwartz) על הפרעות טורדניות-כפייתיות ופעולת גרעיני הבסיס של המוח. מצאו, שאצל מטופלים שהגיבו לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, פחתה פעילות היתר של גרעיני הבסיס בעקבות הטיפול, בדומה להפחתת הפעילות שגרם טיפול בתרופות ממשפחת הפרוזק על גרעיני הבסיס. מחקר לגבי כמות החלבון הנקרא "מוביל הסרוטונין" במוח, לפני ואחרי טיפול, אותו מביא ד"ר יובל במאמרו "פסיכואנליזה וחקר של המוח" , הוא דוגמא נוספת של התאמה בין רגש וגוף בצעיר פיני, שפנה לטיפול באמצע שנות ה – 90. הוא עבר מיפוי מוח לפני ואחרי הטיפול אליו פנה בתלונה שהוא מיואש, איבד את מקום עבודתו ונמצא בדילמה קשה בקשריו עם נשים. בעודו נשוי התאהב באישה נוספת ולא ידע לאן לפנות. במקביל רצה לנקום במאהב החדש של אישתו. הבדיקה שעבר במוחו בדקה את כמות החלבון הנקרא "מוביל הסרוטונין", הוא חלבון שנמצא בתאי עצב מסוימים ותפקידו להוביל את המתווך העצבי סרוטונין (serotonin) מן המרווח שבסינפסה בחזרה אל תוך תא העצב. מוביל הסרוטונין transporter) serotonin) הוא היעד לפעולתן של פרוזק והתרופות הדומות לו: הן נקשרות אליו ומפריעות לפעולתו. כתוצאה מכך, עולה כמות החלבון בסינפסה (התגלה שינוי משמעותי ברמתו של מוביל הסרוטונין לפני ואחרי הטיפול). יותר ויותר הנפש מזוהה עם הגוף. כשם שמכירים בשוני הגוף בכל "אני" כך גם החלק הרגשי שונה וסובייקטיבי. דומה שהשניים הם פנים שונות של ישות אחת.
הזכרון המובלע מתרחש כאמור באזור הנקרא האמיגדלה. האמיגדלה היא הספק הראשי של תגובות פחד וחרדה במוח. יכולת נוספת של האמיגדלה (שקד ביוונית, אזור במוח הצידי) היא לזכור את הקשר בין חווית פחד לגירוי מלווה, לכאורה גירוי "תמים", שהתרחש בעת שהתחולל האירוע המפחיד. כשישוב זכרון של האירוע התמים, תעורר האמיגדלה גם את הפחד .
הזיכרון המפורש אינו קבוע, אלא משתנה ללא הרף וכאשר ה"אמיגדלה"  מעוררת פחד לא מובן ממישהו או ממשהו, נוטה ה"היפוקמפוס", האחראי במוח הצידי על הזכרון הדלקרטיבי, להשלים את החסר בזיכרון.
ההיפוקמפוס נוטה לפעול, כאמור לעיל, באופן אסוציאטיבי, אותה נטייה שעוזרת לאדם לדלות זיכרונות אמיתיים מתהום השכחה. כש"זיכרון מפורש": מספר טלפון, שם של מושג, אדם, מיקום הנחת חפץ וכד'  נשכח ונמחק מהתודעה (Amnesia). האמיגדלה, שלטענת החוקרים זוכרת הכול ואיננה שוכחת דבר, משל הייתה גינזך הנפש, מעוררת את האדם לשוב ולזכור בהדרגה את שנשכח. היא זוכרת גירוי, גם תמים, בעת שהתחולל אירוע. הזכרת פרט – אירוע שנקשר במספר הטלפון, עשוי על-פי תיאוריה זו לצוד את החוויה ואחריה, את המספר עצמו. החל משנת 1953, בעקבות ניתוח מוח, שנעשה בבית החולים הרדפורד שבקונטיקט, בצעיר הידוע עד היום רק בראשי התיבות של שמו – HM, שוכנעו החוקרים, גם לאחר שהובהר כי תפקידים נפשיים רבים ממוקמים באזורים ספציפיים של המוח, כי תהליכי הזיכרון המפורש נקשרים בהיפוקמפוס והמבנים שסביבו. הזיכרון שב ועולה, כנראה הודות ליכולת האסוציאטיבית של ההיפוקמפוס או בשל הסיוע שנותנת לו האמיגדלה .�
קיימות במוח אסטרטגיות שמטרתן לסייע לזיכרון המפורש. הן מתבססות על אסוציאציות. פרט כלשהו, הקשור בזיכרון מסוים, עשוי להיות קצה החוט שיעלה את הזיכרון בשלמותו על פני התודעה. כך ניתן להיזכר בבת-אחת בזיכרונות שהיו מחוץ לתודעה במשך שנים רבות גם אם רעיון זה מזכיר יותר את גישתו של דקארט שראה באדם מכונה משוכללת, יש בו מן הרעיון שמככב בתאוריית התפתחות הנפש של אפלטון, במשל הידוע שלו על "המרכבה", מתאר אפלטון שתי ישויות בנפש: אחת אפולונית והשניה דיוניסית (כדברי ניטשה). אחת קפדנית ושולטת ומוצגת כאן בדמותו של סייס מעולה השולט בסוסי הפרא שרתומים למרכבתו ודמות שניה נמשלת לסוסי הפרא. נראה שהאמיגדלה שלפנינו אפולונית וההיפוקמפוס סוס פרא משתולל ללא רסן .
חוקרי הנוירופסיכולוגיה, אליס וינג, מדברים על שלושה סוגי שכחה: כישלון רישום הרשמים (failure of registration), כישלון שמירת הרושם (failure of retention) וכשלון שליפת הידע   (failure of retrieval) . אי יכולת הרישום היא רגילה ומתרחשת אצל רוב האנשים, שעה שהזכרון לא משחזר את כל הרושם שנוצר. יש ושכחון זה מתרחש עקב מחלה שבעקבותיה חלק מהרושם נשכח או נזכר בחלקו. אם האדם נתקל בבעיה של שמירת הרושם, הוא לא יוכל לשחזר דבר ולהעלותו בזכרון לאחר שחלה, כמו במקרה של HM. חבלה בזכרון יכולה לבוא עקב תאונה, חבלה במוח, טראומה, אבל גם עקב מצב נפשי. מחלת שכחה: Dissociative amnesia למשל, מופיעה בחמישה דפוסים וסיבתה מצב נפשי לחוץ. כשהזיכרון אינו שלם, מסביר לה-דו  וכאשר האמיגדלה מעוררת פחד לא מובן ממישהו או ממשהו, נוטה ההיפוקמפוס להשלים את החסר בזיכרון, על-ידי פרטים הנראים קרובים לאמת. זיכרונות אלו בחלקם שקריים והתחושה הרעה, שמתלווה להצגתם, מוסברת בפעולתה של האמיגדלה. עודף קורטיזול אפוא, פוגע זמנית בהיפוקמפוס. בשעת מצוקה קשה, מופרשים הורמונים שתפקידם לסייע לגוף להתמודד עם מצב חרום: אנדרנלין וקורטיזול. לקורטיזול במינונים גבוהים יש השפעה על ההיפוקמפוס – הוא גורם להפסקת פעילותו ותפקודו: תיעוד בזיכרון המפורש של מה שקורה באמת. התוצאה היא שכחה, אי-סדר, ספקות לגבי מה שקורה באמת או הצגת שקרים תוך תחושה לא נוחה ואמונה כי מדובר בזיכרון אמיתי . האמיגדלה באותו זמן ובהשפעת הקורטיזון, דווקא פועלת היטב, תפקידה כנראה לשמר חוויות רגשיות והקשריהם עם המציאות. רק הפחד, הספק והגירויים הקשורים בזיכרון, נשמרים בה. כשהפחד שב ומככב באירוע חדש, עכשווי, דוגמת המעצר של ג'ונתן שהובא לעיל, הפחד, הספק לגבי מה שקורה באמת חודר אל המציאות והנפש משקרת ויוצרת מחשבה. המחשבה מייצרת אז מחשבה ספקנית – האדם נדהם שעה שמעלה שהספק "נבלע" באמת אצל מעבידו (שם). נוצר במקרה זה אי סדר שהאדם מכיר בו. קוזאנוס גילה, בשנת 1444, שהפרספקטיבה שאמורה לסייע בהבנת המציאות, משתבשת בתהליך מכאיב של היזכרות וחשיפה לעבר המאיים (בפסיכואנליזה). קשיי ההיזכרות הם אמיתיים וממלאים את הנפש ספקות מייסרים שמרחיבים את אי הסדר באירועים שהתרחשו במציאות .
האר"י מתיחס לנושא זה תחת הכותרת: התיקון ומעצב מושג זה סביב רעיון קבליסטי. התיקון הקבליסטי מתחיל בצמצום. האר"י דן לשם כך על בעיית החלל, אין בריאה ללא מקום. אלוהים מצטמצם ומפנה מקום לבריאה. לדעת האר"י, מזוקקים הרוע וכוחות הדין מתוך האלוהות. נושא שישוב ויחדור כדברי ד"ר חקק אל המסורת החרדית. יוחאי חקק, פסיכולוג ורקדן בעברו מתמחה להתנהגות במגזר החרדי מסביר שהיהודי החרד משתדל לעבוד אל אלהיו דרך היצר הרע, הרוע משמש כוח חשוב בעבודת השם. רעיון שמזכיר את ה"כוליות אחת" ללורד שפטסבורי (ראה להלן), שפטסבורי רואה חלל הרמוני בו הרע הוא חוסר הרמוניה. גם כאן הפניה אל הרע אל החלק הלא הרמוני נטול היופי נועד כדי לחדד ולשכלל את החוש המוסרי המפעם לטענתו ביישות האנושית. יותר מכל רעיון זה של האר"י נוגע בפרדוכס ה"אני" ליעקב במה (1575-1624): ה"אני" פועל בחלל שמורכב מניגודים. גורם הרע שוכן בו. הרע הכרחי כמקור יוצר של הפוריות ושל החיים בכלל .

נושא החלל מעסיק פילוסופים רבים. קנט למשל, הולך בעקבות הצורות של אריסטו. אריסטו המשיג כל יש כבעל שני עקרונות שמוכיחים את הימצאותו: חומר וצורה – ישות אחת היא נוכחת ובלתי-תלויה בחומר, היא יכולה להיוולד או להתכלות מבלי שתשפיע על החומר עצמו. ישות שניה היא נצחית – היא החומר עצמו. אם כן, קנט ראה בחלל צורה או צורות וזאת בדומה לפילוסופיה הסכולסטית לפיה כל עצם חייב ללבוש צורה . בהבדילו מתבניות, צורות הגיוניות שהשכל יוצר שבהן אין חלל. החלל של קנט דומה לזה של הרמב"ם (מימון), לפיו החלל הנראה בעין (חלל מדיד, כיום יכונה אויקלידי) הוא למעשה החלל המצטמצם של האר"י. חיים ויטאל ותלמידיו האחרים של האר"י, התקשו להסכים לקיומו של רוע באלוהי. הם לא התיחסו לקונפליקט אם חלל מדיד ונראה בעין הינו בלתי אפשרי שיתקיים באלהות שכן, הם מגדירים את האלוהות כבלתי נראית ובלתי נתפסת בחושים. הדילמה הזו מוצגת בפסיכולוגיה המודרנית כ"צל". צמצום החלל חוזר למעשה לתיאורית ההשלכות – כאן הצמצום שב והוא מוחל על  הפרספקטיבה.
"הצל" –  מסמל את האדם האחר והשונה, הזר, גם את ה'סיטרה אחרה' –  את הצד האפל, החלק הנחות של החיים – צל הוא הפן שבנפש. הוא חלק ממשנתו של יונג.
קרל גוסטב יונג (1961-1875;Carl Gustav)  מתאר את האחדות הפסיכולוגית בבצורת מעגל. מעגל זה מתחלק בשניים 1. מצוי באור 2. מצוי בצל. המרכז של התודעה הוא ה"אני". בלא מודע הקולקטיבי מצוי אני משלים (קומפנסאטורי), שמו גם "אני-הצל". נוסף לשני מרכזים אלו ה"אני" ו"אני-צל" – יש למעגל, כמו בכל מעגל שמציירים, נקודת מרכז. נקודת מרכז זו שייכת אצל יונג ל – self (העצמיות). האני, שהוא מרכז התודעה, מתמיד ורצוף ונקרא גם "קומפלקס האני". יש להדגיש כי ה"אני" אינו מרכז של כלל הנפש, הכולל גם את התודעה וגם את הלא מודע. ה"אני" הוא רק מרכזה של התודעה. המרכז של כלל הפסיכה הוא העצמיות, הself-. האדם חושב שה"אני" שולט מכל מקום, כל עוד אינו מודע לכוחו של הצל. הצל הוא ארכי-טיפוס בעל השפעה מאוד גדולה. הוא לוקח חלק בתכונות השליליות ובערכים שהם היפוכם של ערכי ה"אני". הצל תמיד מצוי היכן שאין תודעה. הוא מהווה "אני נגדי", אני-אחר שגם שייך לאדם וגם בעל השפעה על מהלכיו. יונג מדגיש שהצל שייך לצד הקולקטיבי של האדם, אותם דברים שהאדם מסרב להכיר בקיומם, כל מה שהוא דוחה מסיבות מוסריות, אסתטיות, מחשבתיות, דתיות, תרבותיות או פוליטיות.
הצל מופיע בחלומות ובדמיונות. צורתו דמות מעורפלת, דמות פחותת ערך מבחינה חברתית, דמות לא מוסרית. אצל ילדים הוא מתגלם בצל המוחשי. מרגע שהחלו שולטים בהליכה (בגיל שנתיים עד שנתיים וחצי) הם משחקים עם הצל שגופם מטיל, דורכים עליו – מבדילים בין משחקי צל ביחיד או בזוגות ובין הפעלת הצל על הקיר, משל היה סרט . בתרבויות מסוימות אסור לדרוך על צילו של אדם. הדורך עליו יכול להפעיל עליו כוח מאגי. בחלום הוא מגלה את שאיפותיו של האדם להגיע לאיזון ולהבנת צידו המוצל, התחלה של דיון ובירור דברים מוסתרים. יונג הושפע ברעיונותיו מהמחשבה הביולוגית וחשב שהעלאת הצל לתודעה הכרחית לטיפול. בעזרת הכרות עם הצל מורחבת האישיות. חלק מתכונותיו של הצל מושלכות איפוא אבל אצל פסיכולוגים והם משליכים אותו אל מה שהם מכנים נושא ה’לא-מודע’ , חלקם משליכים אותו אל מה שהם מכנים רגשי נחיתות. יש הרואים בצל חלק מה"דמימה"  (על ה"דמימה" בחלק ז' של המבוא). בבוא הצל בצורת דמימה חלק הכתף הימנית בגוף-האדם, בקרבת הצוואר – באזור שריר הטרפז – יהיה נוקשה ומאוד תפוס וכן שרירי הדלתא הימנית יכאבו.
גילויים וביטויים סימבוליים של הצל הארכיטיפי נמצאים גם במיתוסים, אגדות, בספרות ובאמנות וכן בחלומות של בני-אדם. אצל דקארט, הצל בא כניסיון לתקן את השגיאה הסכולסטית. הוא מבחין בין "ממשות צורנית" ובין "ממשות אוביקטיבית", הווה אומר – יש הבדל או דרגות בין החלל שנראה בעין, שניתן למדוד אותו ולצייר את צורתו (חלל אויקלידי) ובין "ממשות אוביטיבית", היא המשתייכת לדברים שנמצאים ונחשבים בתודעה (חלל לא אויקלידי). רעיון זה הוא למעשה חזרה מדויקת לרעיון נוכחות היש של אריסטו: כל יש הוא בעל שני עקרונות שמוכיחים את הימצאותו: חומר וצורה – ישות אחת היא נוכחת ובלתי-תלויה בחומר, היא יכולה להיוולד או להתכלות מבלי שתשפיע על החומר עצמו. ישות שנייה היא נצחית – היא החומר עצמו. האל שברא את העולם, על-פי משנתו של האר"י, הצטמצם במרחבו. החלק שנותר מצמצום זה הוא צל, הרוע. רוע זה נדרש לתיקון. התיקון הקבלי מתחיל אפוא בצמצום. (עוד על כך בחלק ה' של המבוא – להלן) ואצל קוזאנוס, כאמור: כשהאדם לא מבין את המציאות והוא מתקשה להמשגה, הוא פונה אל המקרה, מכלילו וקובע לפיו כללים, שעה שסוקרטס כאמור, קבע בפשטות שהוא יודע כשאינו יודע. כלומר סוקרטס לא מתבייש באי ידיעה.

פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי שריר קידמת הראש – Procerus – הפרוסרוס הוא שריר פירמידלי קטנטן במרכז הפנים ובכיווץ כרוני - כיווץ מתמיד משקף רתיעה למשל בתחושת שאט נפש - כעס – הוא שיוצר את הקמט הרוחבי שניכר במרובע מעל לגשר האף, שסימנתי של הסופר הגאון.

פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי
שריר קידמת הראש – Procerus – הפרוסרוס הוא שריר פירמידלי קטנטן במרכז הפנים ובכיווץ כרוני – כיווץ מתמיד משקף רתיעה למשל בתחושת שאט נפש – כעס – הוא שיוצר את הקמט הרוחבי שניכר במרובע מעל לגשר האף, שסימנתי של הסופר הגאון – על דמימה זו ראה במאמרי – השנה הארבע עשרה – כאן.

האל והאמונה סייעו פעמים רבות בארגון הנפש ואיחודה מול השכל והמציאות. הויתור, הצמצום הענשה עצמית, סגפנות וויתור על מזון או תענוגות גוף; היוו חלק מהתיקון הנדרש. שיטה אחרת היא שיטתו של הפלצור. כדברי דוסטוייבסקי (האחים קרמזוב), הנפש מתאחדת פעמים  רבות סביב כאב גופני. יש והלהט אחר הכאב בהלקאת האחר "היא צריכה עתה קרבן, צריכה לשפוך על מי חמתה ". יש והוא מאפשר בתרגול מסוים להביא לאכסטאזה. גם היא משמשת להבאת אדם בטקסים מסוימים לכדי סדר, הפחתת כאב והכרה במציאות. במקרים אחרים דווקא הכאב יוצר ספקות ואי סדר – אותו מכנה דוסטוייבסקי כחולי מרכזי המכונה על ידו "עלבון" (ראה על כך בספריו הכפיל, שדים, האידיוט גם באחים קראמזוב).
אדם עלוב מעורב עם ספקות רבים, מחשבתו מבולבלת, גם חפץ יכול לעלוב בו ובחייו שורר אי סדר. בספרו "עול-ימים", מסביר דוסטויבסקי את כוחו של הרעיון הגדול ללכד סביבו את הנפש של הנער הצעיר. ה"הבנה" מוסיפה רגש נעימות. הוא המייצר ומשחזר את חווית העולם המתקשרת בקיום האנושי ואת חיבתה לדברים שנעשים ונאמרים. כוחה של ההבנה מזכיר את כוחו של הרעיון המלכד סביבו את נפש האדם. הרעיון נמצא בראש הפירמידה של הידע. הידע מסודר בקטגוריות לפי נושאים משותפים ומתקשר עם הרשת הלוגית באדם. הוא מכיל את סודות פעילותם היחסית והוויתם של הדברים המתגלים לאדם. בהעדרו נדרש האדם להתלכדותו, סביב כוחו של הפלצור. על-פי גישה זו האדם חייב להתלכד, אם לא יתלכד סביב רעיון מאחד בעונג יתלכד בעזרת כוחו של הפלצור סביב הכאב.
הכרה בחולשה הנפשית שבספקנות מאפשרת לבלתי-מושג  להתקבל גם שלא דרך האכסטאזה, כעמדתו של סוקראטס או קוזאנוס . מקרה אחר של הכרה נמצא ברעיון ה"ספקות" שמופיע אצל פאסקאל. ספקותיו בדבר כוחותיו של האדם (בבואו לדבר על האדם של דקארט הרוצה לכבוש את העולם על-ידי הבנת חוקיו, הוא מעלה ספקות) על האדם להכיר בכוחותיו בכדי שלא יגיע לגאווה וביטחון מופרז בבואו "לכבוש" את המציאות של דיקארט, טוען פאסקאל. אדם שינסה לשלוט בחוקי הטבע על-ידי הבנת המכונה הענקית ופעולתה, מגלה עד מהרה את מגבלותיו. לדעת פסקל בין הבולטים שבמגבלות אלו נמצאת המחשבה עצמה. לדעת פסקל נפשו של האדם אכן לא מסודרת. זו לגביו עובדה ומתנהל בה פארדוכס תמידי. פארדוכס זה מקבל את כוחו משקרים והרגלים שמבוססים גם על טעויות של כוח הדמיון ודעות קדומות שחדרו אל חיי האדם וגם מתורות שגויות. פארדוכס זה אינו מאפשר לאדם להכיר ולהבין את המכונה של דקארט ולכבוש את הטבע. רעיונות שכאמור מקבלים אישור מדעי כיום (עוד על כך ראה לעיל במבוא עמ' 16).
על הקונפליקט שההרגל יוצר בנפש האנושית עומד גם הסופר הרוסי דוסטוייבסקי. הוא אומר שהרגל הוא אחת ממחלות הנפש הבסיסיות של האדם. מחלה נוספת עליה מדבר דוסטויבסקי היא העלבון . תפיסה אחרת ומאוד שונה מזו שבק מציג (ראה לעיל) אומרת, שמחשבה אחרת, בהירה – לא ספקנית – יכולה לסייע בתיקון הנפש הספקנית. שפינוזה הגדיר באתיקה שלו את הספק כחקירה של דברים ללא סדר. חקירה מסודרת של אירועים היא חלק מהגישה המקובלת עד היום ומתרחשת בתהליכים טיפוליים ופילוסופיים בהם מתקיים דיאלוג בין הסטודנט והפילוסוף. אין בכוחה של חקירה זו לשנות את הגוף ולכן כאן עלינו לסייע ולהביא את הגוף להצטרף אל השינוי שהתחלנו בנפש בעזרת תהליכי חשיבה (שפינוזה אתיקה).
קשה להביא את הגוף אל השינוי הדרוש בכוח הנפש. הרופא האיטלקי פיצ'ינו בן המאה ה –15 (Marsilius Picinus 1433-1499) תרגם את כתביו של אפלטון לאיטלקית וסייע ליציאת האדם מעול חשכת ימי הביניים. בספרו "תיאולוגיה אפלטונית על ההישארות של הנפשות" (1482), הוא מתאר את הכוח הנפשי של האדם ומסביר שביכולתו לנסוק בשתי כנפיים: אחת שכלו ושנייה רצונו . בהמשך לדבריו, במאה ה – 18, הפסיכולוג הגרמני טטנס ((Tetens המשיך וחילק את הנפש לשלוש. טטנס קבע שלוש כנפיים לנפש: רגש, חשיבה ורציה. אחריו ובאותו אופן גם קנט חילק את הנפש לשלוש: רגש, חשיבה ורציה – חלוקה שנשמרת אצל פסיכולוגים עד היום ומשמשת בסיס ל"תורת הנפש". תהליך טיפולי בנפש מתקלקל או עורך זמן ממושך, שלא לצורך, כי אין בתהליך זה כדי לשנות את מצב הגוף שהתקלקל. פציעה של הגוף וכל קלקול אחר בו, פוגע במקבילה הנפשית שלו . גם רעיון זה מקבל אישור מדעי כיום (ראה עמ' 11 במבוא).

Painting of David Hume.jpg

דוד יום

דוד יום נולד בשנת 1711 באדינבורו שבסקוטלנד ושהיה לאחד ממייסדי הפסיכולוגיה של האסוציאציה. יום דיבר על רשמים. הם כהגדרתו, תפיסות הבאות אלינו ברוב עוז ועוצמה, כגון: השמיעה או הראייה הבלתי-אמצעית, ריח, מישוש וחוש הטעם. החושים רשמים אבל גם היפעלויות כגון הנאה, רוגז וצער הם רשמים עבור יום, בהבדל מ"ציורים" העוברים במחשבה וב"שכילה", בזיכרון ובחזרה על החוויה הראשונית אותם יום כינה "מושגים" וג'ון לוק (1632-1704)  לפניו, כינה בשם "אידאות". טרוף דעת וקדחת קרא יום לתופעות שבהם עוצמת הרשמים שווה לעוצמתם של המושגים, כלומר אדם מזדעזע באותה עוצמה כשנאמר לו "אשתך" או לאחר שראה אותה נאהבת בזרועותיו של גבר אחר.
המושג של יום והאידאה של לוק הם כאילו השתקפות של הרושם. באדם בריא הוא דומה לרושם בכול, חוץ מדרגת עוצמתו. ב"מסכת" שלו , הוא מסביר את מה שפגשנו אצל שפינוזה לפניו, שלמעשה כל "תפיסה" יכולה להתקיים באדם פעם בצורת "רושם" ופעם בצורת "מושג". שטיינר מסביר שרושם-חושים הוא התנסות שבהמשכה עולה רוחנו ופועלת אל מעבר לרושם זה אל המושג. תפיסה זו היא אחת משתי תפיסות לדבריו ומייצרת דרישה של רוחנו שכל דבר יופיע בפניה כהתנסות. צורה שניה היא ארגון הרוח "המחשבה, השלמה בפני עצמה, אליה צריך לזרום תוכן ההתנסות כדי שנקבל תמונת עולם מספקת" .
על פי תפיסה זו, כל אירוע שנקלט בחושי האדם (מה שמכונה אצלו "תפיסות", למעלה "פרספקטיבה") הינו בעל שני מרחבי ביטוי בנפש האדם: אחד רגשי, אותו יום מכנה "הרושם" ושני שכלי ה"מושג". הרושם או הפרספקטיבה קודמים למושג, החוויה קודמת להמשגה ואין אדם יכול ליצור מושג של טעם אם אין לו חוש טעם ולא התנסה בטעם מסוים קודם לכן (ראה הערה על ה"פרספקטיבה" ). ההרגשה שהרושם מעורר היא הבסיס לתהליך הקוגניטיבי, להכרה וליצירת המושג. ההרגשה קיימת בשל קיומו של הרושם בגוף יאמר שפינוזה בתורת ההפעלויות . הרושם העז שנוצר, שחודר ומכריע את הגוף להפעל בהשראתו, יכונה הפעלות. להפעלה זו יש צד גופני וצד רוחני גם יחד מסביר שפינוזה. הצד הרוחני כדברי יום יוצר את המושג והצד הרוחני את הרושם.

Spinoza.jpg

ברוך שפינוזה. הרושם העז שנוצר הוא המכריע – שפינוזה טבע אותו בשם "הפעלות". ההפעלות היא מצב מעורבב, צורה סבילה. משאנו יוצרים לעצמנו מושג ברור, אידיאה ("מושכל ברור", האתיקה) של המצב המעורבב, נוטלת ההמשגה מן ההפעלות את אופייה המעורבב והלא מסודר והחוויה אז מפסיקה להיות "צל" או מצב "אפל" הפעלות – שמכביד על הנפש – והאדם משתחרר מהשפעותיה המכבידות על חייו. זה הבסיס לטיפול בדיבור הנפוץ כל כך בקליניקות בתקופתנו.

בסוף המאה ה- 19 הרגש אכן נתפס כדבר רעיל, שמהווה "מטען עודף". החל משנת 1900, הוא נחשב כגורם מרכזי בטראומה, רגש חזק, הוא הרושם העז, בעיקר פחד או בהלה ולעתים גועל או אשמה בתגובה למאורע חיצוני קשה. הרגש היה בכך למרכז הבעיה. הרושם העז הומשג כרגש והרגש הומשג כיוצר הטראומה. הטראומה היא הדבר הרע החדש והיא באה לידי ביטוי בצורת נוירוזה טראומתית או נוירוזה פסיכוגנית. היא נגרמת בגלל עודף רגש – "חוק הקביעות" , הרגשות, על-פי תפיסת עולם זו, הם כוחות שטניים – טראומטיים שמערערים את איזון המערכת הנפשית. בהבדל מהרעיון הקודם לפיו על האדם להגיע אל הטוב ואל היצירה דרך הרוע, כאן הרוע הוא חלק פעיל באדם – הרגש שמומשג כדבר רעיל, פרדוקסליי, נעשה לאויב וידיד גם יחד. פניו כבולות ויש לפרק אותו על מנת להחזיר את שיווי המשקל של הנפש . מאוחר יותר, העביר פרויד את שאלת הרגש לדחפים והחל משנת 1897, עת דחה את תאוריית הפיתוי, עבר לתאוריית הדחפים. עתה פסקו לדון ברגשות כדבר הרע ועברו אל האוטומט אל האנרגיות והדחפים הנפשיים. המטה – פסיכולוגיה התפתחה ודיברה על סוג של הפרשות – כמו הורמונליות – של דחפים לתוך פנים הגוף . בחלק ו' "תורת הטיפוסים" נראה שרעיון זה הוצג כבר על-ידי היפוקרטס ביוון העתיקה והופיע, כאמור בראשית השירה המודרנית.
נושא הרגש כדבר שלילי בהחלט שימש את פרויד (1939 – Freud, Sigmund 1856) בתהליך בניית הפסיכואנליזה שלו. השיטה הטיפולית שלו מסלקת הלכה למעשה את הרגש.
נושא הרע, כפי שהציגו יעקב במה, הוא כשה"אני" פועל בחלל שמורכב מניגודים. גורם הרע שוכן בו. הרע ההכרחי כמקור יוצר של הפוריות ושל החיים בכלל, נשאר במשנתו של פרויד ועבר אל הצל של האני, אל החלק האפל והבלתי ניתן להשגה בשכל או ברגש אל ה'לא-מודע' (שמכונה בשפת היום-יום תת-מודע), שיטת הטיפול המבקשת להיכנס אליו ולהוציא ממרתפיו את ה"אני".
חלק מטכניקת העבודה נמצאת כאן וגם אצל ממשיכי דרכו, שנמצאים בין השאר גם בזרמים: האינטרסובייקטיבית, יחסי אובייקט וב"פסיכולוגית העצמי". גישות אלו שבות ורואות חשיבות רבה ונותנות מקום ניכר לסובייקטיביות של המטפל ולמפגש המאוד אישי שיתרחש בין מטפל מסויים עם סובייקטיביות מסויימת, לבין מטופל מסויים עם הסובייקטיביות שלו. יחד עם זה, יש סבירות גבוהה שהקונפליקטים והתחושות שהמטופל מרגיש מחוץ לטיפול יורגשו גם בתוך חדר הטיפולים עם המטפל. "האני" של המטופל מושלך על המטפל וקודם ראינו שכך מתבטלת הפרספקטיבה. חלק משמעותי מהטיפול הוא המפגש בין המטפל למטופל ומה שמתרחש ביניהם. הפסיכולוגים של 'פסיכולוגית העצמי' זיהו את החוליה החסרה כאן – ה"השלכה" המבטלת את הפרספקטיבה. הם יטענו, כי בעזרת אדם נוסף, יהיה ניתן לבחון בצורה עשירה, מפורטת, חיה אך בטוחה, את הבעיות שהביא האדם לטיפול, אלא שלא נוכל לדעת אם הפרספקטיבה שיראו כאן אינה סובייקטיבית ומושפעת מהמשגותיו הלא בהירות של המטופל. התבוננות בגוף וזיהוי כשלי תנועה שנקשרים בחויות מדוברות, כן יסייעו כאן וירחיבו את הפרספקטיבה בשני הצדדים. הדיון עוזב את התאוריה השוללת את קיום הרגש ועובר לשוליו – אל הפרספקטיבה וזו, כאן מצטמצמת עד כדי ביטולה המוחלט.
קארל גבהרדט, בספרו "שפינוזה" , מביא רשימה שלמה של מושגי יסוד בפסיכואנליזה של פרויד, "שאותם ניסח כבר שפינוזה בבהירות מלאה" כמאתיים שנה קודם לכן באתיקה שלו, בה רעיון ה"השלכות" לא מופיע כלל, גם לא רעילותו של הרגש. הרושם העז שנוצר הוא המכריע – הוא מונח ששפינוזה טבע בשם הפעלות.
שפינוזה מסביר כי ההפעלות היא מצב מעורבב, צורה סבילה. משאנו יוצרים לעצמנו מושג, אידאה ("מושכל ברור", באתיקה) של המצב המעורבב הזה, נוטל המושג מן ההפעלות את אופייה המעורבב והלא מסודר והחוויה מפסיקה אז להיות "צל" או מצב "אפל". הרגש אינו מהווה שום בעיה, הוא שמאפשר לקלוט את המציאות.

הרושם הוא בהחלט תחומו של הרגש. הרגש אכן מתרחב בחלל האני ומפעם בעוז ככל שהרושם ב"אני" מתחזק כאשר הרושם חזק במיוחד, הוא לא יוצר באדם מושג פשוט ורגיל אלא  מביא אותו לטעות ולצירופים של מושגים שאינם מתאימים באותה דייקנות בה הרושם מותאם למושג הפשוט. כשהרושם עז, יכול אדם לדמיין שהוא  מכיר את האדם הזר המתקרב אליו ולהפך – כשישאלני מישהו מהו טעמו של האגס, ואני אגיש לו תפוח כדי שיטעם טעם אגס, אני מבלבל את מושגיו באותה מידה שמשתמש בעלה הקפדני והפטריארכלי של הנהגת במונח אהבה או הוראה, או סיוע שעה שהוא ממרר את חופש האישה לנהוג ברכב על-פי רצונה. נוצרים צרופים של מושגים שאינם מותאמים למערכת "המושג" התלוי ב"רושם" של יום. תופעה זו יוצרת ספקות בנפש האדם. את הספקות כאמור, זיהה במאה ה 15 קוזאנוס ניקולאס (1464-1401), שהוזכר למעלה. אדם ספקן, כדבריו, מכחיש את המציאות או לא יודע כשאינו יודע, כדברי סוקרטס. שב ואושר במחקריה של אליזבט לופטוס שהראתה עד כמה קל להשתיל זיכרון שיקרי במוחו של ילד .
במאה ה – 19 שולבו הרעיונות בפסיכולוגיה והחוקרים ראו את הקשר בין הרושם החזק שיוצר ספקות במרחב הנפשי ובין אי ראית המציאות (ספק) מושג שהיה ל"הכחשת המציאות". על-ידי כך שאנו יוצרים לעצמנו מושג בהיר או  ברור של מצב הספק, נוטל כאמור המושג מן ההיפעלות את צידה המעורבב והרושם שהיה חזק בזמנו ופיתח חרדות ופוביות בזמן שלטונו על הגוף והנפש – חדל להשפיע ולשמש "צל" על עונג החוויה . בעזרת תהליך חשיבתי  חדל הרושם העז להשפיע ולהתקיים כהיפעלות וההבהרה, שהושגה בכוח המחשבה, הופכת אותו ל"פעילות" ולמושג בהיר . לדוגמא, אם תראה תינוק שאינו הולך, הדבר יתקבל תחת רושם רגיל אבל כשתראה אדם מבוגר שאינו יכול ללכת, סביר להניח שהרושם יהיה עז. אך אילו נולדו רוב האנשים גדולים ורק חלקם תינוקות קטנים, הרי שאי יכולתם של הקטנים ללכת, הייתה נראית לגדולים כאיזה חיסרון או מום בטבע .
הזמן מקבל תפקיד חשוב בתהליך הבראת הנפש מהרשמים העזים. תופעה שמתרחשת בהווה, משאירה תמיד רושם עז יותר בהרבה מהרושם שנחקק בגין תופעה שהתרחשה בעבר, אומר שפינוזה . יוצא מכך, שחווית ההמשגה הבהירה (כנזכר למעלה) יכולה לשחרר את המועקה בהווה למרות שאדם נגרר אליה מתוך הרגל שכפתה עליו חוויה עזה בעבר. חווית ההמשגה מתרחשת בהווה. שעה שאנו יוצרים לעצמנו מושג בהיר או  ברור של מצב שהשאיר עלינו רושם אדיר בעבר, אנו עוברים חויה שהעונג בה בהווה רב על הרושם שהתרחש בעבר. זו נוטלת מן ההיפעלות את צידה האפל והרושם העז או חרדות והפוביות שנקשרו בה, חדלים להשפיע.  על כך מוסיף יום ב"מסכת" שלו (ספר ראשון) ומסביר את כוחה של המילה הלשונית.
למילה הלשונית תפקיד הכרתי חשוב, באשר היא הנושא של האופי הכללי של הרושם הדבק כביכול בחושים שלנו. יש והאדם רגיל לכנות, מתוך בלבול נפשי, מספר רשמים דומים באותו שם ורק מתוך הרגל הוא מעלה את המושג האסוציאטיבי, שהוא במקרה זה מורכב, מבולבל ואינו תואם, לא בהיר ולא מותאם, עם החוויה המדוברת. למשל, חווית ריכוז הכוחות לפני משימה אדירה והתכוונות אליה, דומה מאוד, מבחינה גופנית, להתכוונות הגוף וריכוז כוחותיו בשעת סכנה. רוב האנשים, שחוו סכנה בעברם, מבלבלים בין הפחד שבריכוז הכוחות בשעת סכנה וריכוז הכוחות לפני משימה בהווה. מספרים, שהפסנתרן האגדי ולדימיר הורוביץ היה ישן, הולך ואוכל עם כפפות משום שריכוז כוחותיו לפני קונצרט שהצלחתו בו הייתה מובטחת. תחושת הגוף הוליד בו כנראה מושג מורכב של פחד, הדומה לריכוז כוחות הגוף בשעת סכנה אותה, כנראה, הוא חווה בעבר הרחוק. במקרה דומה המילה והבהרת המושג תסייע בשינוי דרסטי של הרגל כזה. הרושם העז חדל להשפיע ולהתקיים כהיפעלות וההבהרה שהושגה בכוח המחשבה, הופכת אותו ל"פעילות" שנקשרת עם טבעו האמיתי של ה"אני" המדובר.
בדיון על התפתחות המחשבה של 'תורת הנפש' מחויבים אנו לעמוד ולהבהיר את מושג הבלתי-מושג שהוזכר למעלה, ולקשור אותו אל הדיון בנושא ההכרה בחולשה הנפשית שבספקנות המאפשרת לבלתי-מושג להתקבל גם שלא דרך האכסטאזה, כעמדתו של סוקראטס.
הראשון לדבר על הלא ניתן לתפיסה בעידן החדש היה לייבניץ. ב"עקרוני הטבע והחסד"  נאמר: "חסידי דקארט טעו, מאחר שלא עמדו על הבחנה זו וחשבו ללא-כלום את התפיסות שאינן מודעות"… לא כל תחושה שעוברת בגוף מומשגת, בכל זאת היא תחושה קיימת. אין היא "לא-כלום". (ההבדל כאן הוא בין התפיסה הנקשרת במצב הפנימי של המונאדה, המייצגת את הדברים החיצוניים ובין התודעה או הידיעה החוזרת אל עצמה – מצב של תודעה עצמית, הנוצר על-ידי חזרת הנפש אל עצמה) . בכל אופן, לייבניץ הוא שמכניס ככה נושא "התפיסות שאינן מודעות" לוודאות קיומית, כפי שראינום אצל אפלטון  "ישנן מזיגות גופניות שמקומן – הגופים בלבד". אלו רעיונות ששבים ומקבלים כיום את אישורם. מחקריהם של לה-דו (משנת 1966) ושל אליזבט לופטוס (1994) – הוזכרו לעיל, הם מאשרים טענה זו, רעיונות שיבואו שוב ויתפסו מקום נכבד במחשבה שלה על "התפתחות האני המהותי ומערכת יחסי הגומלין שבמרכז ה"אני" במשנתו של קונסטנטין ברונר וניקו הורניציאני . מקום נכבד בתיאוריות ה"אני המהותי" על התפתחות המחשבה ויחסי הגומלין על הנפש, בעידן המודרני.

משנתה של דיוטימה
אפלטון שחי לפני כ- 2300 שנים קבע,  בדיאלוג הידוע בשם המשתה, בהביאו את משנתה של דיוטימה כי כאמור, הכל משתנה ולא נשמר כהוויתו במאגר דמיוני, אלא למעשה הכל תמיד מתחדש, ומאבד את שיש לו. בתחום הגוף, למשל, שערותיו, בשרו, עצמותיו, דמו וכל גופו של אדם, תמיד מתחלפים. מבחינת הנשמה: הרגליו של אדם, מידותיו, סברותיו, תשוקותיו, הנאותיו, צעריו ופחדיו – תמיד מתחדשים בו וכלים בו. גם אם הדבר מוזר מזה בהרבה, כלל זה תקף גם לגבי ידיעות האדם: "ידיעותנו מתחדשות וכלות בנו", לעולם אין אנחנו אותם האנשים עצמם, אלא גם כל ידיעה וידיעה – יקרנה אותו המקרה עצמו. שהנה מה שנקרא אימוץ המחשבה, נוגע בידיעה שיוצאת, כי שיכחה, כמוה כיציאת הידיעה ואימוץ המחשבה, שוב יוצר באדם זכרון חדש במקום היוצאת וכך הוא מקיים את הידיעה, עד שהיא נראית כאותה הידיעה גופה. שכן בדרך זו מתקיים כל בן-תמותה, לא מכוח היותו תמיד מכל הבחינות אותו הדבר גופו, כדרך מה שהוא אלוהי, אלא מכוח זה, שמה שמסתלק ומתישן משאיר בבן-התמותה משהו חדש, וחדש זה הריהו כהרי מה שהיה לפניו. ובתחבולה זו, "סוקראטס", אמרה, 'יש לו לבן-תמותה חלק באלמוות, הן בגופו והן בכל השאר" .

תזוזה שמתרחשת ב"אני", מביאה את האדם לחוש בדברים, אקט זה מעביר את הקליטה אל השכל וזה מייצר ממנה מושגים ורעיונות. בנפש ישנו חלק רוחני שמאציל על החלק הגופני, חלק נע וחלק שמונע בעזרתו. שניהם הם כוחות שמתקיימים באדם. דוגמא לכוח זה הוא הכוח שמזוהה עם האל הקדום ארוס   (Eros). החוקר ההולנדי, תיאו קויז'ל , מתאר במאמרו על תורת הנפש לאפלטון (משנת 1996), את כוחו של ארוס בנפש האדם תחת הכותרת: "דוקטרינת ארוס"'doctrine of Eros'  . ארוס הוא לטענתו, הכוח הפעיל במשנתו של אפלטון, הכוח שיוצר את הפעולה, איכויותיה ומביא את האדם לחוש את העולם ובהמשך להמשיגו. כוח זה בעל שני פנים קוטביות. פן אחד מוביל למעלה אל השגב ואל בהירות המחשבה ופן שני למטה, אל הספק והבלבול. בתחום העשייה הוא הכוח שהאדם מבצע דברים בעזרתו, כוח שמיצג את היכולת. הפעולה עצמה היא צד אחד ואיכויות הביצוע שלה יקבעו על-ידי הצד השני.
המיתוס העברי העתיק "סולם יעקב" שב ומאזכר דוקטרינה של חשיבה אפלטונית זו. הוא דן בדרכו בסוגיית העלייה והירידה המחשבתית – זאת באמצעות סולם, שקצה האחד שלו באדמה והשני בשמים – מלאכים עולים בו ויורדים. כך מחפש המיתוס העברי הקדום את התשובה לשאלה העתיקה, בדבר התחושה המעלה והמורידה את יכולת החשיבה. הסלע שעליו מונח ראשו של יעקב הוא סמל לחשיבה הגיונית, המלאכים מסמלים במיתוס רעיונות והסולם היררכיה – שאלה זו עולה מתוך הסיפור המקראי ורלוונטית גם לגבי שאלת ההיזכרות המוצגת כיום על ידי חוקרי הנוירוביולוגיה. זיכרון מפורש שנשכח ונמחק מהתודעה, האם הוא שב ועולה, מי מעלה אותו? אפלטון טוען שהוא נולד ונלמד בכל פעם מחדש האקדמאים שטוענים כי הרעיון עולה ומתגלה מארכיון במוח שוללים את מחיקת הדמויות מהנפש של דיקארט. אלו שגורסים שהדבר מתקיים הודות ליכולת האסוציאטיבית של ההיפוקמפוס מתכוונים בחלקם לכך שהרשמים נקלטים כאנרגיה פוטנציאלית שהופכת לאנרגיה אחרת שמומשגת בכל פעם מחדש. בכך הם חוזרים אולי על הרעיונות שבמיתוס העברי העתיק אבל גם על  אלו שב"דוקטרינת ארוס" לאפלטון .

לסיכום חלק חלק א'
השפעותיה של הפסיכולוגיה, ובמיוחד של הפסיכואנליזה, נטמעו בכל תחומי חיינו. "הפסיכואנליזה היא חלק מהנכסים התרבותיים של צבורים משכילים ומתוחכמים עד מאוד, היא מצויה בתופעת הקהל הרחב" . לאחר התפתחות מרשימה של מאה שנים והפרדה בין התיאוריה הנפשית והפילוסופיה, פורסמו מחקרים ורעיונות רבים, גם מושגי חשיבה חדשים, שנקשרים בתחומה. הוא בעיקר מרחב ה"אני" השני – כונה בחיבורי: "האני הרגשי". יחד עם זאת, נותרו מספר שאלות קשות בהקשר להפרדה זו: מבנה התיאוריה ועקרונות השיטה מסורבלים ולא מאפשרים וידוא  וחקירה אקדמית. מטרותיה ושיטות הטיפול לא עומדים ביחס ישר עם השגיה. חלקן הגדול של השאלות נשאל דווקא על-ידי פסיכולוגים פסיכואנליטיקאים בעלי שם עולמי .
תורת הנפש בהחלט דנה וחוקרת את התנהגות האדם אך כרובה גם אם היא מתמקדת ב"אני הרגשי" היא מתעלמת מהרגש ומתיחסת רק לאחת מהאסכולות הקיימות בתיאור האדם, מחשבותיו, רגשותיו והתנהגותו. אסכולה אחת כאמור גורסת, כי האדם הוא אישיות מכנית, הפועלת מתוך כוחות ויצרים השולטים בו, אבל האסכולה השנייה מדברת על הדינאמיות שבאדם, על כוח הפועל בתוכו מבפנים. כוח זה בעל שני פנים: הפן הרגשי, שכלי והפן הגופני. גישה זו נשארה מחוץ לדיון השכיח בפסיכולוגיה בשל ההתנתקות ממהלכי חשיבה מרחבית ורבי היקף.   חקר הנפש במנותק מהגוף החל כאמור מסוף המאה ה-19 ותורת הנפש חדלה להשתייך לתחום הפילוסופיה הדבר כך נראה, לא קידם אותה בתחום התאורטי.  דוגמא בולטת לטענה כי נושא ההכחשה הוא למעשה הספק של קוזאנוס והרושם העז שיוצר באדם טעות חשיבתית וצרוף של מושגים שאינם משתייכים קטגורית זה לזה ולא מתאימים באותה דייקנות בה הרושם מותאם למושג הפשוט (ראה עמ' 23 וכן 28-31).
הבנת מרחבה הרוחני-נפשי של הנפש נותק לגמרי מהתהליכים האורגאניים למרות שהם מקבילים להתרחשויותיה, מושפעים ומשפיעים עליה. תהליכים המתרחשים בגוף: במערכת העצבים, בבלוטות, במוח, במערכת הדם ובשרירים, מוכרים כיום כמשפיעים על הנפש ומושפעים מרגשות האדם.  זו סיבה מספקת לפילוסופיה להתעורר ולשוב ולהשמיע כיום את קולה. כשהאדם מרגיש, גופו מגיב על רגשותיו במקביל.

ה"אני" או ה"ישות" מתחלקת לשלוש: אני שכלי, אני רגשי ואני גופני. החלק הרגשי הינו סובייקטיבי ושונה בכל "אני" וכשם שמכירים בשוני הגוף בכל "אני", כך מכירים בשוני שב"אני" הפנימי.
ה"אני" נע ומשתנה ופועלים בו שני כוחות אחד מבחוץ – כוחו של ה"אתה" ושני מבפנים. הכוח הפנימי מורכב משתי מערכות רגש: המערכת הראשונה מתפתחת בעקבות החושים ונקשרת עם ההזדהות; תגובה של תנועת שינוי מהות , המציפה את הגוף בעקבות פעולה שמתרחשת מחוץ לגוף, תנועה סבילה, או תנועת היפעלות. המערכת השנייה מתפתחת מבפנים כלפי חוץ. אין היא קשורה לכל גורם חיצוני המעורר אותה. לעתים היא נסתרת מבעליה כגחלת פנימית, ולא ניתן לדוממה. אנשים מעטים מודעים לקיומה (היא מכונה בשמות שונים, כגון 'אור פנימי', 'כישרון גלום'), ורק יחידי סגולה מסוגלים לפעול לאורה. היא הכוח המניע את תנועות ההתפשטות הנובעות ממנה, ולכן היא נקראת 'תנועה מחשבתית פעילה' רצון , ארוס. לא ניתן לדומם את המערכת הרגשית הפעילה, זו המתפתחת מבפנים כלפי חוץ, אף כי ניתן למנוע את ביטויה החיצוני על-ידי דימום שרירי הגוף.
כוח נוסף שפועל ומשנה את מרחבו של ה"אני" מכונה צל-האני יש הרואים בו כוח לוציפרי-הרימני ושטני, אפל או חלק רע . הכוח השטני נקשר בסופיות, כיליון, צער וכאב. כוח נוסף בו מכונה ה'חלק הטוב' שנקשר במלאות, שימחה ומילוי משאלות הרצון.

קליטת העולם ומציאותו מתרחשת בעזרת חמשת החושים. בעזרתם האני מכיר שהעולם נע סביב כוח אחד ומשותף לכל אדם ויוצר שינויי מקום, שינוי בגוף (התפשטות) ובתוכן, במהות, במחשבה או ברגשות.

תחושת ריבוי הדברים בעולם נקשרת בתנועה בכוח האני ומתגלית בחושים ובמחשבה (עמ' 18 במבוא.) . "האדם הבריא הוא אדם דינמי, הוא פועל בזכות כוח בלתי תלוי הפועל בתוכו"  כוח זה הוא רגש בלתי-תלוי. הוא מתפתח מבפנים כלפי חוץ יכול להיות מוסתר מהאדם עצמו אך לא ניתן לדוממו, אף כי ניתן למנוע את ביטויו החיצוני.
ה"אני" קיים בעולם תנועי, קולט אותו בחמשת חושיו ושורד בו. הישרדותו מתבצעת בעזרת המחשבה ואופנים שונים. יכולת הישרדותו היא כוח נוסף שפועל ב"אני" ושומר את קיומו במרחב התנועה הכללי.
הספקן קליטתו שונה ומבולבלת. הוא אדם פסיבי, לא דינמי ופועל עליו כוח נוסף לכוחות האני: כוח חיצוני שמפעיל אותו, מכריע אותו ומבלבל אותו. כונה למעלה כוחו של ה"אתה" והכחשות.  אין סדר במחשבה של אדם פסיבי, היא מבולבלת. המוקדם מאחר את המאוחר ותפיסת החלל מתערערת. אין הוא מבדיל בין ה"אני" ל"אתה" ורואה ב"אתה" דברים שקשורים בו ולהפך ב"אני" הוא מזהה את ה"אתה". הרושם העז, הרגש מציף אותו נחקק בו ומעורר בו את הספק שמביא על ה"אני" מחזור חדש של בילבול ובעקבותיו המשגה מורכבת ומנותקת מהמציאות. מחשבה זו אינה תקינה ומחלישה את החלק הרוחני (רגש ושכל) היא כמו מחלה גופנית. אדם ספקן ומבולבל נפשית נכנע להרגל בו הוא נמצא כאמור במצב פסיבי (נפעל). התיקון ב"אני" הספקן מגמד את הרושם האפל שהבלבול יצר בו. הוא מתרחש נוכח חווית ההמשגה בהירה. המשגה שמתרחשת בהווה בעזרת כוח נוסף, חיצוני לו, שבא ומסייע לו. כוח זה הוא פילוסוף, מורה או מטפל.
לייבניץ ואחריו פרויד, יונג ולוינס, רואים חלק אפל, פסיבי שנשלט על-ידי הספק ולא ניתן להכרה, בלתי-נודע. הוא מצב של תודעה עצמית, שנכרעת ולא מגיעה להכרת השכל. היא מחזירה את הנפש אל עצמה ועל עצמה – ‘לא-מודע’ , ה"אני" דולה אותו וממשיגו בהדרגה במהלך הפסיכואנליזה,  בהבדל סוקרטס אמר, שהוא יודע כשאינו יודע .�
המחשבה יכולה לסייע בתיקונה של קליטה ספקנית או של רושם עז שנחקק, אבל בכוחה של התבונה להבחין הבחנות מוגבלות למקרים מסוימים בלבד. כשהיא נעזרת בכוח חשיבתי בהיר מבחוץ, הבחנותיה  עוברות בהרבה את היכולת של ההסתכלות, של חוש המישוש, השמיעה או הטעם. הרושם העז נחקק כאמור במרחב הנפש, על-פי לייבניץ, אבל גם במרחב הגופני על-פי שפינוזה, שלייבניץ השתדל ללכת בעקבותיו.
בשנת 1937 כבר הודה פרויד שהתוצאות של הטיפול שלו מוגבלות ע"י גורמים ביולוגיים , אבל סרב בתוקף לטפל בגורמים אלו. הנפש עוצמתית, פועלים בה כוחות רבים: כוח ההישרדות, כוח שטני, כוח ההמשגה גם כוח הספק והיכולת לפתח מערכת רגשית בלתי-תלויה שמתפתחת מבפנים כלפי חוץ, בכוחה להכיר את היקום כולו ולתפוס את שינוייו הרבים אבל אין לה, כפי שראינו למעלה, את האמצעים, גם לא בתהליכי הכרה ברורה ובהירה, לשנות ולתקן לא את עצמה ולא את הגוף שלה. אדם הרוצה להזיז עצמו בעזרת משיכה בשערותיו יכשל גם אם יצליח להרים בשערותיו כל אדם אחר. לכן, עלינו לסייע לגוף להצטרף לשינוי שבנפש, בעזרת תהליכים אחרים, חלקם בעלי שפה גופנית ומקורם ב"אתה" מסייע, בפילוסוף ובמטפל שיפעל על הבהרת המשגות, החלשת הרושם העז על ה"אני-השכלי" גם על ה"אני-הגופני" ועל המערכת המקשרת ביניהם, מכונה אצל כמה מהפילוסופים כוח העצמיות ואצל אחרים נפש.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

ירושלים ‏2004
כל הזכויות שמורות למחבר ירון מרגולין
פורסם באתר האינטרנט לראשונה ב 5 ביוני 2008

חזרה לחלק א'

נשלח ב העצמה אישית, כללי
One comment on “מבוא לתורת הגוף-נפש המודרנית – חלק ג'
  1. social workers הגיב:

    Finally, an issue that I am passionate about. I have looked for information of this caliber for the last several hours. Your site is greatly appreciated.

להגיב על social workers לבטל

Or

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*