השיטה לאבדן צלם אנוש

 

קרב אנגיארי פיטר פול רובנס בעקבות לאונרדו דה וינצ'י שרשם אותו בשנת 1505, בהשראת קרב אנגיארי שנערך בעיירה אנגיארי הציור של אונרדו אבד.שבאיטליה בשנת 1440. עם זאת, לאונרדו השאיר רק רישום הכנה של הציור ("סקיצה") בעוד הציור עצמו כנראה אבד

קרב אנגיארי פיטר פול רובנס בעקבות לאונרדו דה וינצ'י שרשם אותו בשנת 1505, בהשראת קרב אנגיארי שנערך בעיירה אנגיארי הציור של אונרדו אבד.שבאיטליה בשנת 1440. עם זאת, לאונרדו השאיר רק רישום הכנה של הציור ("סקיצה") בעוד הציור עצמו כנראה אבד

מה גורם לאנשים לציית לסמכות ולפעול בקונפורמיות?

האם ישנם כללים לעצב איחוד דעות, תיאום בן עמדות המנהיג והקהל ההולך אחריו (גְלָיְכְשָׁלְטוּנְג)? מאמר זה ידון בכללים ובשיטות שמנהיגים משתמשים בהן בעידן המודרני כדי להביא פועלים, מנהלים, שוטרים, חיילים, שרים בממשלה ואוכלוסייה רחבה לאבד קשר עם חוקים ונורמות מקובלות עליה.

אדם, בעל ערכים והיגיון בריא, שחי במדינה חופשית, מתחיל לציית באופן עיוור למישהו בעל סמכות, גם מצטרף מרצון חופשי לקהל גדול של בני-אדם שמתנהג בגסות רוח שלא הייתה שום אפשרות שינהג על-פיה קודם לכן.

המאמר הזה מספר על טיפוס שמצליח לגרום להמונים ללכת אחריו. איך הוא מצליח ואיך נוכל אנחנו להימנע מלמצוא את עצמנו במצב שבו אנחנו בוגדים בערכים הבסיסיים שלנו?

בשנות ה-30, הפסיכו-אנליסט והפילוסוף הבריטי הצעיר, רוג'ר מאני-קירל (1898-1980 Roger Earle Money-Kyrle), תלמיד של מלאני קליין [הזדהות השלכתית (Projective Identification)], ומחבר הספר "משמעות ההקרבה" (The Meaning of Sacrifice – 1929), מאני-קירל החליט לקחת הפסקה מלימודי הדוקטורט שלו בווינה, ולבקר לזמן קצר בגרמניה השכנה. הוא לא ידע שהוא ימצא את עצמו, באחד מהבקרים, נדחס בין אנשים בהפגנה פוליטית שבה נאמו היטלר וגבלס. קנאות אידאולוגית וגזענות היו עקב מפגש מקרי זה, בן נושאי התעניינותו. בנוסף הצטרף מאני-קירל לפסיכיאטר הנרי דיקס Henry Dicks שנמנה על חוקרי הנפש של רודולף הס (Rudolph Hesse) סגנו של אדולף היטלר. הס נתפס באנגליה לאחר שהגיע אליה בטיסה. הוא נחשב למי שביסס את מעמדו על חנפנות מתמדת להיטלר, בנושא זה ראה/י גם בספר "מחנה Z – חייו הסודיים של רודולף הס", מאת סטיבן מקגניטי, [(מאנגלית: יוסי מילוא), הוצאת כנרת זמורה-ביתן, מדובר בחיבור מרתק שמציג את דמותו של הס כאדם שנעשה לסמל רוע בהדרגה ומסתמך על כרוניקות ותמלולים שבחלקם עוצבו על-ידי הצוות שמאני קירל השתתף בו]. החנופה מתחילה לבלוט בו מרגע שאישיותו אבדה. היא משמשת אמת מידה למוביל אדם לאבדן צלם אנוש שנפשו מתחילה להימחץ. ספרו "פסיכואנליזה ופוליטיקה" 1951 מתאר מועמדים שרואיינו במהלך עבודתו כמי שנפלו קרבן בפני דמות סמכותית. הגם שנושא העניין בספר בא לשכנע שגם אדם רגיל, בעזרת הכוונה הולמת צפוי להיות הומניסט הרוב נקשר בדמות הסמכותית. המחבר בוחן את השפעת האופי הסמכותי שעומד לפני האדם הרגיל על היחסים שהוא יוצר עם קבוצות ויחידים, ואת ההשפעה של המדינה היווצרות ומפתחת אישיות עצמאית או צייתנית מה שדחף לחקר הדרך לאבדן צלם אנוש, נושא מאמרי.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

alexandre calexandre cabanel nymph and satyr אלכסנדר קבנל 1823 - 1889abanel nymph and satyr

alexandre cabanel nymph and satyr
אלכסנדר קבנל 1823 – 1889

כיצד ניתן להוביל אנשים להפסיק לחשוב באופן רציונלי ולציית באופן עיוור לאחרים.

סטנלי  מילגרם

בשנת -1961, שנה אחרי משפט אייכמן (1962 ע״פ ויקיפדיה), הפסיכולוג סטנלי  מילגרם מאוניברסיטת ייל החל לבחון את ההיפותזה שהחזיקו בה קצינים בצבא הנאצי, שהצטדקו באמרם בבית-המשפט שהם רק "מילאו פקודות".

סטנלי מילגרם החל חוקר את העדר החמלה ותופעות הסדיזם וההתעללות שנחשפו במשפט של הפושע הנאצי בישראל. תוצאות הניסוי פורסם רק בשנת 1974 וזעזעו את העולם. אדם רגיל יכול להגיע להשחתת המידות ואבוד צלם אנוש תוך זמן קצרצר.

מילגרם ביקש לבחון את מידת ההיענות של אדם המשתתף בניסוי שלו לאבדן צלם אנוש תחת לחץ קבוצתי, הענות וציות לדמות סמכות שהורתה לו לבצע פעולה שעלולה להיות חסרת חמלה, חריגה ואפילו מנוגדת לערכיו או למצפונו והדברים הגיעו עד לדרגה של העדר חמלה מצמרר, סדיזם ובניסוי של דארן בראון (יובא בהמשך) גם לרצח.

הניסוי של מילגרם היה פשוט. נותנים לנבדקים משימות שאינן משקפות את נושא הסדיזם: אחד יהיה ״מורה״ והשני ״תלמיד״. המורה שואל את ״התלמיד״ שאלות, ואם הוא מקבל תשובה שגויה הוא צריך לחשמל את התלמיד. בחדר נוכח גורם שלישי הדמות הסמכותית. הוא מסביר שהם עומדים להשתתף במחקר שבוחן את היעילות של ביקורת מבזה ומתן עונש על למידה. ועוד דבר הוא גם זה שמאשר את המשך הניסוי. השניים מסכימים לחוקים והניסוי מתחיל. הערות – הדמות השלישית מסתירה תפקיד נוסף היא גם מבודדת את כול הנוכחים מסביבתם הטבעית, מחבריהם, בני משפחה ומכל דרך שיוכלו להשיב קולות של שפיות וליצר קשר עם ערכי היסוד שלהם. 2. נאמר לזה שנבחר לתפקיד המורה שיש להעלות את עוצמת השוק ב-15 וולט לאחר כל טעות. למעשה לא ניתנו ל״תלמיד״ שוקים חשמליים כלל, הוא בעצם שחקן שמתחזה למשתתף רגיל בניסוי ובתפקיד התלמיד-השחקן הגיב כאילו ניתנה לו מכת חשמל. כאשר הגיעו לעוצמת שוק של 150 וולט, השחקן היה מבקש שהניסוי יסתיים, ונענה על ידי החוקר כי "הניסוי מצריך שתמשיך. אנא המשך." השחקן המשיך והפגין כאב וחוסר נוחות גדולים יותר ויותר. אם המורה לא היה מעוניין להמשיך בניסוי, החוקר היה מסביר לו שהוא, החוקר, לוקח על עצמו אישית את כל האחריות על תוצאות הניסוי ועל ביטחונו ושלומו של התלמיד, ושהניסוי דורש שהוא ימשיך.

האמונה שהניסוי האמתי הוא השאלות והתשובות, ולא ההתבהמות ואבדן הערכים שלטה בחדר.

הניסוי של מילגרם מוכיח שרוב המשתתפים ״המורים״, למרות היסוסיהם, להמשיך בניסוי ולחשמל עד כאב את ״התלמיד״. הם בחרו להקשיב לדמות הסמכות שבחדר מאשר להקשיב לתחנוני ״התלמיד״ שזעק מכאב להפסיק את הניסוי. מטרת הניסוי הייתה לבחון את מידת ההיענות של המשתתף לציית לסמכות שהורתה לו לבצע פעולה שעלולה להיות מנוגדת לערכיו או למצפונו. ככלל המצב היה פחות ברור לנבדק והוא היה בסודם של פרטים מעטים, מסתבר שמידת הציות לסמכות גדלה ככל שהמידע מופחת ומוסתר ממנו. מעניין לציין שלא עלה על דעתו של אף אחד מהנבדקים לבקש הפסקה קצרה, לצאת מהחדר. הפסקה כזו יכלה להשיב את תפיסת הערכים היסודית ולנהל בשלב זה את החלטותיו. וכן אף אחד לא הגיע לחנופה. הווה אומר שבתהליך קצר הנזק לצלם אנוש באדם הרגיל מזערי.

 נפילתו של לוציפר - מאת גוסטב דורה, איור של סצנה מתוך "גן העדן האבוד" מאת מילטון, שנת 1866

נפילתו של לוציפר – מאת גוסטב דורה, איור של סצנה מתוך "גן העדן האבוד" מאת מילטון, שנת 1866

אפקט לוציפר  

״אין זה נכון שקיימים אנשים טובים או רעים״ בשנת 2007 בספרו "אפקט לוציפר", פרסם פיליפ זימברדו (Philip Zimbardo) פסיכולוג אמריקאי שכיהן פעמיים כנשיא ארגון הפסיכולוגיה המערבי, ופעם אחת כנשיא אגודת הפסיכולוגים האמריקאית (2002) את ממצאיו בתחום חקר נפש האדם תחת הכותרת ״אפקט לוציפר״ (פיליפ זימברדו) שטוען: ״אין זה נכון שקיימים אנשים טובים או רעים״. תאוריה חדשה ונועזת זו שוללת את תפיסת העיד של פרויד ואת נושא ״האדם רע מנעוריו״: כוחות סביבתיים, פוליטיים ודמויות סמכות שליליות הם שמביאים אנשים טובים לבצע מעשי פשע באמצעות ניתוקם מערכי חיים יסודיים. מדובר בתהליך מדורג  שמובל על-ידי דמות סמכותית. היא ובאמצעות השפלה, והפחדה מפרידה את האדם מערכי חייו, הוא חדל לחשוב באופן רציונלי ומועצם בו הצורך לתחליף ועל חשבון אבדן ערכיו באשליות והבטחות שווא לסיוע ותמיכה מדמות הסמכות עצמה.

במשך למעלה מ-30 שנה, חקר זימברדו את הסדיזם החל מניסוי הכלא באוניברסיטת סטנפורד וכלה בחקירתו את ההתעללות בכלא אבו גרייב.

בשנת 1971. זימברדו ערך ניסוי מזעזע על היכולת להיות סדיסטי: ניסוי בית הכלא. זימברדו גייס בתשלום סטודנטים מאוניברסיטת סטנפורד להשתתף בניסוי שמדמה בית כלא. הם חולקו באקראי לסוהרים ולאסירים. ה"סוהרים" קיבלו מדים, משקפי שמש ואלות, ואילו משטרת פאלו אלטו עצרה את ה"אסירים" בביתם, והעבירה אותם אזוקים ומכוסי עיניים למרתף המחלקה לפסיכולוגיה, שהוסב לכלא זמני ולא הורשו (בהסכמה) לצאת ממנו. למרות שהם חולקו באקראי לתפקידים השונים, ולמרות שהם ידעו שמדובר בניסוי, קבוצת הסוהרים התעללה פיזית, נפשית ומינית בקבוצת האסירים. הניסויים האלה הדהימו את העולם. הם לימדו אותנו את כוחה העצום והנורא של סמכות ורצייה חברתית. הערה: שלושה מתנסים ביקשו הפסקה שתורצה בסבל שאינם יכולים לעמוד בו וסורבו. מנהל הכלא היה זימברדו שניסה להסביר את סירובו לאחד המתנסים. זימברדו התקשה להסביר כיצד מנע ממנו לצאת מהמרחב המנותק הגם שהוכח שעבר משבר פסיכוטי שחייב להוציאו מהניסוי. עובדה שעמדה בסתירה לנורמות ולתפיסות המקצועיות של זימברדו עצמו.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

כריס

דארן בראון מערוץ הטלוויזיה הבריטי –  4 למד את הניסויים המוזכרים למעלה. וכפי שזימברדו ומילגרם גרמו לנבדקים לפעול בניגוד גמור לשיקול דעתם, דארן החליט להשתמש באותן הטקטיקות ולייצר תכנית טלוויזיה. כך, למשל, הוא משתמש במסקנה של מילגרם, שהסמכות של האוניברסיטה הייתה רבת עצמה, והיא שגרמה למשתתפים להאמין שמה שהם עושים זה בסדר. לכן הוא השקיע באולם אירועים גדול ומרשים. בנוסף הוא לא מספר לכריס שמדובר במסיבה עם קוד לבוש. וכשכריס מגיע למסיבה, כולם לובשים חליפות, ורק הוא לובש חולצה פשוטה מה שמשפיל אותו ויוצר צורך והזדקקות לדמות מגשרת שתאפשר לו להישאר שם ולהתגבר על תחושת אי-השייכות.

שלושת הכללים – תחילה הכלל הראשון

  • 1. הסביבה העוצמתית – בניסויים הקשורים בציות וחקר נפש האדם מצאו שלושה כללים הכרחיים לתהליך אבדן צלם אנוש.
  • תחילה, צריך לייצר סביבה עם יסוד סמכותי (כנזכר במחקריו של רוג'ר מאני-קירל, הוזכר לעיל) יסוד היוקרה – הופך סביבה למקום נחשב, גם מרחב יקר כמו סלון פאר, או חלל מפורסם גורם למשתתפים להאמין שמה שהם עושים בו זה בסדר. מקום אליטיסטי יוצר איזה להט, באדם המודרני, ולהט זה מעורר בו רצון להישאר בו וגם במחיר של ויתור מסוים על עקרונות חייו, ואפילו על מחשבתו הרציונלית. בכוחו של מקום "יקר" לבודד את האדם מסביבתו ומערכיו ולהעצים את מידת ההיענות שלו להשתתף ולציית לסמכות שנקשרת במקום הזה.
  • יסוד נוסף נקשר בכבוד אם אתה מרבה בשומרים, במצלמות, בדגלים ובדגלנים (סמלי ממסד) – האדם המודרני מקבל אותם כסמל להצלחה שמקרין על דמות המרחב ומשרה עליו כבוד. המקום נעשה מכובד ובהקשר זה גם ססמאות, מצעדים, שירי קצב, תופים, ואפילו תמונה ענקית של מנהיג כריזמטי שניצבת על מסך הבמה האחורי תורמת להאדרתו. סממנים כאלו מרחיבים את עוצמת המקום, והמנהיג. מידת ההיענות של המשתתף גדלה והוא נכון לציית לסמכות שנקשר מקום המועצם.הציות וההתרפסות מקבלים איזו הילה וכוח מסתורי כביכול יש בהם אז איזה משהו מהנוהג הראוי וההולם את המקום. ווכשמדובר בסמכות דתית שמוסיפה על כוחות האדרת המנהיג והמקום או דמויות של ידוענים, ויותר מכך הגדרת המקום כקדוש הולכת ומתעצמת הנכונות שלנו להיענות ולציית לסמכות ואפילו להתבזות.
  • הפחתת ערך – הכרחית ומשום כך על המקום להיות גדול, בעל תקרה גבוהה, או איזה אלמנט ענק גם התמונה הגדולה שניצבת על המסך האחורי עוזרת לגמד את האדם הפשוט. קהל רחב ותחושת הביחד ונוכח העצמת המקום והסמכות נוסף עוד כוח, למנהיג והאדם קט אבל חש שזה בסדרן. יסודות כאלו מעודדים ומסייעים לאדם המיועד לאבדן צלם אנוש להרגיש קטן נוכחותם ולהוציאו משליטה עקב קרבה לחוט שדרה מוסרי של עצמו וכל זאת על-ידי הרחקתו מערכי היסוד של חייו, בעזרת הסביבה העוצמתית או הקדושה והוא נעשה בה בקלות חנפן ומלחך פנכה.

 

השילוב – בשלב השני, מזהים בן יסודות הסמכות ובן-אדם כלשהו. האדם שמשלבים בדמותו את יסודות הסמכות יכול להיות אדם פשוט וחסר כריזמה, טיפוס מכוער, גמלוני וקטן – אבל תמיד עדיף שתהיה בו איזו כריזמה, אך אין בכך חובה – האדם הנבחר מזוהה בהדרגה עם שלל האפקטים שהוזכרו והופך בהשראתם לטיפוס רב עצמה. מעתה הוא מורשה להשתמש באנשים הנוכחים, לפקד עליהם, מידת ההיענות של המשתתף לציית לו די גדולה ועקב כך עולה מעמדו כבעל הסמכות עוד יותר. ניתן להרחיב את סמכותו גם באמצעות יצירת מרחק בינו ובין הנוכחים, בעזרת לבוש כמו משקפי שמש, מגפי עור, ברזלים על הכתפיים ואפילו תכשיטים מאוד יקרים. כניסה מרשימה בה משלבים אלמנטים שהוזכרו למעלה והפעלת הקהל – תנועות יד, השמעת קול וחלוקת כרוזים מעודדת את האלהת דמותו ומקובלת ביחידות צבאיות ובמשטרה. את הנבחר יש להרחיק מכלל הציבור ולהובילו במרחק וכשהוא מדבר יש להקפיד על חיץ וכן על משטח מוגבה – הבמה שעליה ורק עליה יוצב תכלול דגלים, ססמאות, תכשיטי יוקרה ותאורה מלאכותית (אל-טבעית). לאורך כניסתו והעברתו אל הבמה: דגלים, משמר דגלנים, פרחחים שמפנים ציבור. בשלב הבא נעשה הטיפוס הזה בעל הסמכות הבלעדית וזה הרגע שבו הוא יכול להתחיל לתת משימות תעשה למועמד למשימות האבדן ההדרגתי של צלמו ודמותו.

Peter Paul Rubens, The Triumph of Henri IV, 1630. Oil on panel

Peter Paul Rubens, The Triumph of Henri IV, 1630. Oil on panel

הדרך לאובדן מעורר תחושות של צער לכן יש לתת לו תחילה אחריות מזערית על זוטי דברים שמחליפה את תחושת הצער בעשיה וגורמת לו תחושת נינוחות לאחר שהוקטן והושפל. צד חשוב כאן לדמות הסמכות, למען הגדלתו של המושפל עקב עשייתו, על העשייה להיות אך ורק למען צרכי דמות הסמכות והצלחתו הביצועית בה אף היא תלויה רק באישור של דמות הסמכות עצמה.

הקדוש הסמכותי

במקרים בהם השאיפה להוביל אדם לאבדן צלם אנוש והחלפת עקרונות המוסר שלו באידאולוגיה דתית כמו בהקמת כתות בהנהגת גורו או בייסוד מסדר חדש בדת ממסדית קימות, שלב בחירת המשימות לביצוע חייב להיקשר בעשייה חסרת כל משמעות ערכית וחסרת תכלית: התזת מים, ניעור ענפים, הדלקת נרות (באור יום) ונפנוף בנוצות (ביום קר) גם הנחת פרחים (לא בכלי מים), פתיחת דלתות ונפנוף בהן גם ניעור שיער ראשו ושרפת אוכל על איזו אבן בחוץ. ככלל פעולות חסרות תכלית ואידיוטיות לגמרי נתפסות עם "צרכי האל". גם כאן ידורגו המשימות כך שהמשימות הקשות, קשורות בדרגות השפלתו ועד ניצול כספי וגופני יגיעו – הסתרה או ערטול וגם עונשי גוף, בהם הרעבה, הלקאה, הקזת דם, איסור על קיום יחסי מין וכמובן ניצול מיני ואשר לגזלת כספו הדברים מוכרים, למי ששכח – האישור המיוחד לרכישת גלידה בהיקף של 10,000 שקלים בשנה, שביקשה וקיבלה לשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו. על-פי אותו עקרון גם כאן דמות הסמכות – היא לבדה שמאשרת את איכות הביצוע. ככל שהביצוע למשימה המטופשת יותר אידיוטי ויותר בזוי כך הולכת וגדלה קדושתו וכוחה של דמות הסמכות ועד לדרגת קרבה לאל עצמו, בעיני המועמד לאבדן צלם אנוש, היא תגיע. לאחר שאישר הקדוש הסמכותי את נפנוף הענפים: שני נפנופים ימינה שלושה בסיבוב ואחד למעלה ולמטה …כ"בוצע נכון, היטב ומתוך ההרגשה הנכונה" – סמכותו נגזרת כמבין גדול בקודש וקרבתו לאל גדלה וכך גם כוחו עולה מעלה וגובר על כוחן של כל דמויות הסמכות, שמקור סמכותן באפקטים של כבוד חילוני – כוחות הציות מתגברים נוכח דמות הסמכות שקרובה לאל ועד עריפת ראש הזה יגיע.

העצמה האדירה של דמות הסמכות 

בשנת 1966 החליט הפסיכיאטר צ'ארלס הופלינג (Charles K. Hofling) לבחון את נושא אבדן הערכים והאתיקה המקצועית. הופלינג בחן את ההיענות לציות ולדרישה לבצע פעולה לא מוסרית. אדם בעל תג זיהוי כרופא – רופא לא ידוע בכלל קרא לאחיות מקצועיות לעבוד במשמרת לילה בבית החולים, וביקש מהן לתת לחולים תרופה לא רשומה ועוד במינון כפול מהמורשה. במרחב ההשתקה – "התרופה" הייתה סוכריה – גלולת סוכר בלתי מזיקה, הרופא היה אדם מחופש, הוא היה האחראי לגורל החולה עקב ה"תרופה" והמיקום מיקום יוקרה – בית-חולים. 21 מתוך 22 אחיות צייתו להוראות הרופא.  הרופא שוחח אתן בטלפון. הוא חזר ואמר את שם התרופה, ולאחיות היה ברור שזו תהיה מנת יתר. האחיות הפרו את חוקי בית חולים, כאשר קיבלו הוראות בטלפון וכשנתנו תרופות "בלתי מורשות". ברגע שדמות הסמכות זוכה ב"הילה של הכוח" האתיקה המקצועית, שיקול הדעת, ההיגיון הבריא וערכי המוסר נעלמו.

Henry Fuseli, "Three Weird Sisters from Macbeth," 1785

Henry Fuseli, "Three Weird Sisters from Macbeth," 1785

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

הדרך לאבדן האישיות – המשך השלב השני

שלב ביצועי הזוטי מתחיל: מידת ההיענות לציית לבקשת דמות הסמכות – "תסגור בבקשה את הדלת", "תנמיך בבקשה את האור בעזרת העמעם" …. היא המאשרת את הצייד. הרשת הונחה עליו והנידון ניצוד ומוזמן לנסות את מידת ההיענות לרצון הממונה עליו מטעם דמות הסמכות בשלב הבא. הוא מפסיק לחשוב באופן רציונלי אבל מתחיל להרגיש חיוני ואהוב – את עמדת השפל תופסת עשיית השפל ואז האידיוט שלנו עובר ליוזמה – כדי להציל את כבודו המבוזה מעשיית השפל ועוד רגע הוא זה שיצא ראשון במחיאות כפיים לנאום המנהיג, ויפרוץ בצחוק לקול הבדיחה המפגרת שלו ויותר מכך מנהיג נבל יוסיף ויתבונן בו לרגע בעשותו כן וגם יחייך אליו בחצי פה הרי שהנידון להשפלה מוחלטת יוסיף בהתלהבות ויחזור אחריו על ססמאות פשוטות ושטחיות, אתם שהגעתם לכאן. אתם כאן? "כן".

אתם כאן מזמן?

"כן".

החנפן ומלחך הפנכה נולד.

איה איה אה לה לה.…(קריאת פרחחי הרחוב של גבריאלה ד'אנונציו מראשוני הפאשזם Gabriele D'Annunzio  גם מנגנלו ומנהפרגו – לא אכפת לי שמשמעו "אני מצפצף" רוח חדשה והפגנת הגבריות מאחוריה).

בשלב השלישי – בעל הסמכות או נציגיו מבקשים מהמושפל התורן לבצע דברים גדולים עוד יותר. בעל הסמכות נעדר, המרחק הוגדל (לא יאה שבעל הסמכות יראה אותו מבצע מעשי שפלות של ממש) אבל נציגיו מנחים אותו ומעודדים אותו ומיידעים אותו שאישור המעשים כבסדר יעשה על-ידם אבל בעל הסמכות יקבל דיווח עדכני על הצלחתו לסייע לו. בהדרגה, הנבדק נסחף לתוך מערבולת של פעולות. הוא מרגיש לחץ פסיכולוגי לבצע את מה שמבקשים ממנו, והדברים מסתברים ועולים בכל הניסויים, כיכולים להגיע אפילו עד לפריצה למענו (פרשת כיסאות וריהוט בבית ראש ממשלת ישראל שבקיסריה), אבדן ערכיו (ניר גלעד), הגנה על המנהיג מפני העולם החיצוני – למשל, הפוסטים המתלהמים על תגובות נאצה בפייסבוק ממצביעי הליכוד, כמו למשל נגד נשיא המדינה הגם שהוא עצמו מהליכוד, מעשי פרחחות ובריונות לקידום האינטרס של דמות הסמכות, אלימות פוליטית ככלי לערעור והחלשת הלגיטימציה של המערך הפוליטי אליו הקבוצה המשרתת את המנהיג הסמכותי מתנגדת (אורן חזן). העברת מעטפות כסף שוחד (שולה זקן), התרפסות והשפלה עצמית (יובל שטיניץ), אבוד ערכי מוסר יהודי (הרב יוסף – הצדיק את דרעי לאחר שהורשע) וההיסטוריה מלמדת שיגיע גם עד לרצוח למענו (יגעל עמיר).

ב- 28 בפבר׳ 2015 – בכיר האופוזיציה וסגן ראש ממשלת רוסיה לשעבר, בוריס נמצוב, נורה למוות במרכז מוסקבה, סמוך לקרמלין, הרוצח לא נמצא ודווקא משום כך סביר להניח שהרצח הזה בוצע על-ידי מלכך פניה למען דמות סמכותית.

  • 2. יש לנתק את המועמד לאבדן צלם אנוש מסביבתו הטבעית וליצור דחף מתמיד להישאר בסביבה המלאכותית שבה הוא מאבד בהדרגה צלם אנוש. השלב השלישי בו בעל הסמכות או נציגיו מבקשים מהמושפל לבצע דברים גדולים יותר – גדלה מצוקתו ונזקקותו לקרבה למנהיג. זה המצב הגורלי שמנתק אותו ומונע ממנו לפרוש ולהציל עצמו מתהליך אבדן הערכים היסודיים של חייו. בשלב הבא מחליף את דמות המנהיג באידאולוגיה שתומכת ומעודדת אותו לאבד צלם אנוש.

לדחוף את כריס עד לקצה

"לדחוף אל הקצה" –  הבמאי של סדרת הריאליטי הבריטית ״Pushed to the Edge״, דארן בראון ( Derren Brown), ערך ניסוי מזעזע בנושא השחתת המידות: "לדחוף אל הקצה".

מדובר בתכנית ששודרה בערוץ הטלוויזיה 4 הבריטי, ובה מביאים אדם, באמצעות סדרה של תרגולות ביצוע הוראות, שהוזכרו למעלה בשלושת השלבים לדחוף אדם מהגג כדי להביא למותו. שלושה מתוך ארבעת הנסיינים, דחפו את האדם מהגג בכוונה להרגו.  

Francisco de Goya - Friar Pedro Shoots El Maragato as His Horse Runs Off

Francisco de Goya – Friar Pedro Shoots El Maragato as His Horse Runs Off

הכלל השלישי לאבדן צלם אנוש 

  • 3. "תרבות ההשתקה" – בכל שלב דרישה לביצוע משימה, מעבר על עקרונות חייו, הנדחף (לאבדן צלם אנוש), מתבקש להשתיק את מחשבתו. קבוצת לחץ דרושה לעודד אותו לתהליך ההשתקה. בשלב ההשתקה יש להשתמש גם בדמות הסמכות כשהקבוצה נכשלת במשימה, דמות הסמכות תצליח במבט אחד להשתיק את תבונתו. יש ונדרשת קבוצת פרחחים לסייע לזאת כגון החולצות השחורות של מוסוליני. שימשו ככוח בידי המדינה לפגוע בארגוני שמאל, במיוחד בעמק הפו. הסתרת מידע חשוב – כל שהמצב פחות ברור לנבחר להקרבת ערכי יסוד חייו כך מסתבר עולה, מידת הציות לסמכות. דוגמא לכך נותנת תנועת הליכוד שהתמודדה לכנסת עם ישראל ביתנו וזכתה למספר המנדטים הגדול ביותר על פי הסקרים, אבל מי שחיפש את המצע או את הרעיונות האידיאולוגיים של מפלגה זו לא ימצא אותם – עוד על כך כאן. השתקת המצפון והרחבת הציות היא חלק מרכזי בתהליך ההשתקה מסתבר שכאשר לנבדק תחושה שאינו אחראי לתוצאות מעשיו (התחשמלות הנסאי) עולה מידת הציות שלו – במחקרו של מילגרם האחריות לתוצאות מונחת על כתפי החוקר, ולכן הסכימו הנבדקים לציית להוראותיו.
    מהרגע בו מצפונו מושתק ואנושיותו המתקוממת עקב צערה על אובדן ערכיה מושתקת אף היא – תרבות ההשתקה מכובדת עליו, שלב החנפנות מאחוריו והאדם נמצא עמוק בתהליך אבדן צלם אנוש שביצוע המשימה מייצר בו – כאן מתחיל שלב האידאולוגיה שמעצבת את הפרחח, המגלומן, הסדיסט ואת האדם הרע בהתגלמותו.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

לדחוף את המושפל חברתית עד לקצה מול מצלמות טלוויזיה וקהל רב

תכוניות הריאליטי עוררה זעם ציבורי והוזכרה בהקשר של ניסוי הכלא של סטנפורד שלאחריו נאסר על אוניברסיטאות לארגן ניסויים כאלה. בכל זאת יש להוסיף כהערת אגב שהשחקן המוצא להורג בדחיפה מגג של בניין רב קומות היה קשור ברתמת סנפלינג, ולא אירע לו דבר.

״Pushed to the Edge״  הראתה שניתן להוביל אנשים עם יסוד חזק לציות לדחוף מהגג אדם שהם הכירו כמה רגעים או שעות קודם לכן במסיבה אם הושפלו והובלו למצב ממנו אין דרך למחוק בעצמם את השפלתם. כדי לעשות זאת בתוך כמה שעות יש לברור את המתאימים יותר. לשם כך יצר הבמאי סביבה מפוברקת של אבדן תקוה, שלקוחה מתחום הפסיכולוגיה של ההשתלטות על ההמונים ו״הפסיכולוגיה של התעמולה״. אמצעי שזוקק מהדרך בה הצליחו היטלר וגבלס לסחוף אחריהם קהל שאבד בהדרגה את ערכיו ובהמשך גם את צלם האנוש: בהשתתפות שחקנים, של אירוע מכירה פומבית עבור קרן לילדים בסיכון. דארן בראון הזמין בחור בשם כריסכריס קינגסטון אדם רגיל שבא למסיבה. הוא לא יודע שמצלמים אותו. הוא לא יודע שהוא נבחר להשתתף במתיחה שמצולמת באותם רגעים. הוא לא יודע שכל האנשים מסביבו – כולל האיש עם הסיגריה שעליו להרוג – הם שחקנים. הוא לא יודע שהמטרה של כל אחד מהם, של כל פרט בחדר, או של כל דבר שהתרחש באותו זמן, היא לגרום לו לבצע רצח. מעצב אפליקציות, כריס בעל סטודיו משלו מבקש עבודה בחברה ומוזמן לגאלה חגיגית ומאוד יוקרתית שהיא עורכת. את הגאלה עורכת Push, קרן לילדים בסיכון, שרוצה לשכור את כריס ליצור לה אפליקציה לגיוס תרומות. הבניין בו נערכת הגאלה מרושת במצלמות ומיקרופונים. מאחוריהם עומד במאי בשם דרן בראון. כריס משוכנע שעומדת לפניו הזדמנות לקבל עבודה בקרן. מנהל הקרן שיתף פעולה עם ההפקה ובכוונה לא אמר לכריס שהאירוע אליו הוזמן מחייב לבוש רשמי. כך כריס הגיע לאירוע לבוש עם חולצה פשוטה, מה שיצר אצלו עמדה נחותה ואבדן תיקווה. כריס בלבוש נחות חווה תחושת אי שייכות והשפלה אין צורך לומר לו שדופקים אותו, שמפלים אותו לרעה, שהמערך מנצל אותו וגוזל ממנו את זכויותיו הוא חש זאת בכוחות עצמו וכן כל אדם אירופאי הרואה עצמו בלבוש דומה – חריג נוכח כלל האחרים שלבושים בטוקסידו יחוש מופלה לרעה. לא הייתה לכריס דרך לצאת מהמצב: ״צוחקים עלינו״, ״המנהיגים שלנו חסרי יכולת״ נאם היטלר בפתח העצרת בה נכח רוג'ר מאני-קירל – החוקר הראשון של השיטה לאבדן צלם אנוש. הנואם ממשיך ליצירת דמות הסמכות – כשהקהל הגיע למצב של תחושת דיכאון עמוק, בגין ההשפלה שזכה לה בגלל אובדן זכויות, מקומות עבודה, ניצול, הבלטת התחושה של אי שייכות, והשפלה כאן התחיל השלב השני בלהט נאומיו היטלר שעמד על הבמה ושינה את טון הדיבור שלו והכה במה שמאני-קירל מכנה, ״תו פרנואידי״. ״אבל זאת לא אשמתכם שזה כך – זאת הקונספירציה השמאלנית האויבים שנמצאים מחוץ לגרמניה". גרמניה הפסידה במלחמת העולם הראשונה וההשפלה הייתה קשה בנוסף התמוטטות הבורסה בארה"ב הפילה אותה שוב והפעם כלכלית – היטלר מעצים את יסוד הפחד מגורם חיצוני – כדי לגבש את הקבוצה – הפחד מאחד וגם משתיק מתנגדים – זה לא הזמן לריבוי דעות, צריך לישר קו ולצאת לקרב. אבל כדי שמרכז הכוח יהיה בדמות הסמכות וכדי שתוכל להוביל את ההמונים לקראת אבדן צלם אנוש אמתי יש לקחת בחשבון תהליך מורכב יותר ועמוק – כאן באה הפצצה הגדולה של השיטה להובלת ההמונים לאבדן צלם אנוש – והיטלר הכיר אותה, הוא לא נח לרגע והמשיך במסלול שנחקר: "אבל מפחידים הרבה יותר הם אלו שחיים בתוך גרמניה״. כזכור היטלר הצביע על השמאל בגרמניה כמקור הבעיות.

 - מיד לאחר שרפת הרייכסטאג השמאלנים שהוגדרו בוגדים נעצרים. SA Members Arrest Communists in Berlin on the Day after the Reichstag Elections (March 6, 1933)

השמאלנים – מיד לאחר שרפת הרייכסטאג השמאלנים שהוגדרו בוגדים נעצרים.
SA Members Arrest Communists in Berlin on the Day after the Reichstag Elections (March 6, 1933)

תזכורת: עם עליית היטלר לשלטון, היו הנאצים מיעוט ברייכסטאג ובממשלה. היטלר, החליט לרכז בידיו את כל סמכויות השלטון, ולכן הורה על פיזור הרייכסטאג וקיום בחירות חדשות במרץ 1933. לפני הבחירות קיימו הנאצים מסע טרור ותעמולה כדי להבטיח את ניצחונם. הם השתמשו בנערי החולצות החומות לשם כך – קהל אדיר של אנשים צייתניים – כדי לזרז אותם הנאצים הפיצו ידיעות על מהפכה שמאלנית שצפויה בגרמניה. כשבוע לפני הבחירות (28.2.1933) הציתו בחשאי אנשי החולצות החומות את בניין הרייכסטאג והאשימו במעשה את השמאלנים. בעקבות השרפה הצליחו הנאצים להשפיע על נשיא גרמניה להשתמש בסמכותו לפרסם תקנות לשעת חירום. 'צו החירום להגנת העם והמדינה' שביטל את זכויות האזרח המובטחות בחוקה: חופש הדיבור והעיתונות, חופש ההתארגנות כמו כן הצו החמיר גם את העונשים ואפשר הטלת עונש מוות על מתנגדים לשלטון.

לאחר עשר דקות של שאגות מהסוג הזה, כשהקהל הרב מלוכד סביבו כמחפש מושיע קם כוחו של הנבל והוביל את היטלר  להציע פתרון: ״הצטרפו למפלגה הנאצית, אנחנו ננצח את האויבים שלנו, גרמניה תיוולד מחדש", ו"הכול יהיה בסדר״.

כריס

Francisco de Goya, The Third of May 1808

שלב האידאולוגיה הוא החשוב שבשלבי מחיקת האישיות, שלב זה מעצבת את הפרחח, המגלומן, הסדיסט העצמאי ואת האדם הרע בהתגלמותו. הרע בהתגלמותו ניכר בציור זה של גויה ה 3 במאי 1808.
Francisco de Goya, The Third of May 1808

בשלב השני מנהל האירוע הכיר לכריס אנשים חשובים, ביניהם את המיליונר ברני רייט מה שהעצים את ההשפלה שבלבושו. האיש החשוב הזמין את כריס להצטרף אליו להכנות לקראת האירוע (״הצטרפו למפלגה הנאצית, אנחנו ננצח את האויבים שלנו, גרמניה תיוולד מחדש, והכול יהיה בסדר״). כריס התבקש למלא משימות קטנות ולהיות חלק מ״אחורי הקלעים״. היטלר ביקש מהפרחחים להרעיש את הרחוב וליצר בו מהומה ופחד כשכריס בהוראת מנהל הקרן, כריס מתבקש לרמות ולנעוץ דגלוני "צמחוני" במתאבנים בשריים לגמרי. הרעיון פשוט: כשאתה ממלא פקודות קטנות, בלתי מוסריות, להפוך חנויות של יהודים, לצעוק שמאלנים בוגדים, אתה מתרגל לבצע גם פקודות גדולות גם לשחוט ולהרוג. וכשאתה עושה למען משהו מרמה קטנה, יש סיכוי טוב שתעשה לו אחר כך פעולות מושחתות גדולות.

כך ניצל בהדרגה כריס מתחושת אי השייכות ודרך השתעבדותו למיליונר בבצעו עברות מוסריות החלה מתבטלת חולצתו הבלתי הולמת וערכו עלה בעיני עצמו.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

מלחך פנכה  – כריס

אמצעי נוסף לגרום למישהו לעשות דברים המנוגדים למצפונו הוא להקטין אותו. את כריס כבר הקטינו בהתחלה בלבשו לבוש לא הולם עכשיו הוא מחובר למיליונר הפיקטיבי ברני רייט. רייט מבקש מכריס להביא לו כוס שמפניה, כריס מביא לו כוס שמפניה. אחר כך הוא גם מתבקש ממנו לסחוב לו את התיק. הפעולות הקטנות האלה מקטינות את כריס, ההופך לעמדה של משרת.

רגע לפני שהאירוע מעומד להתחיל בראון פותח לכריס את שערי הגיהינום. השחקן שמשחק את ברני רייט מזייף התקף לב. כריס רץ להביא לברני את התרופות שלו מהחדר השני. כשהוא מחפש את התרופות, השחקן קם על רגליו ויוצא מהחדר, והצוות מחליף את השחקן בגופה מזויפת שנראית בדיוק כמוהו. כשכריס חוזר עם התרופות, מנהל הקרן מודיע לו שברני מת.

אירוע המכירה הפומבית, וכל המיליונים שהיו אמור לעזור לילדים עומד בסיכון – הכול ירדו לטמיון בטענה ותחינה שלא להרוס את האירוע, המנהל מבקש מכריס עזרה. כריס מקבל מעמד של מנהל שותף אבל בתנאי שיסכים לותר על הצעתו הנבונה להזמין אמבולנס. זה הרגע שאבדן צלם אנוש מתחיל והאדם ההגון, המוסרי בעל החמימות והכנסת האורחים מאבד את נשמתו והופך למה שאנו מכירים כאדם נטול מוסר, גזעני ונאצי: "כל מה שאנחנו הולכים לעשות זה להשאיר אותו כאן בשקט ובכבוד, ואחרי המכירה הפומבית נחזור ונמצא אותו. הילדים יקבלו את הכסף והכול יהיה בסדר".

רצף של טובות, כמו להכניס את רייט לארון מבלי לקרוא לאמבולנס, לביים נפילה של רייט בחדר המדרגות, אבל הנורא מכול בא לאחר מכן. מתברר לכריס שרייט לא באמת מת, נו שויין דארן בראון מוביל לרגע הגדול. כריס והמנהל טום הולכים לאולם הקבלה, ושם טום מציג בפני כריס את אשתו של המולטי מיליונר ברני רייט. המצפון של כריס חוזר – צלם האנוש שב – כריס יודע שהיא חושבת שהיא אשתו, אבל הוא יודע שלמעשה היא אלמנתו, אז האישה שואלת בתמימות: "אתם יודעים אם ברני לקח את התרופות שלו?" מסתבר שהמיליונר שלנו סובל ממחלה נדירה. אם הוא לא לוקח את הכדורים, הוא יכול לחוות התקף. שמביאו למצב משונה של שינה עמוקה. שינה עמוקה שנראית כמו מוות. התקווה שבה –מהלך מבריק של במאי שמחפש להוכיח את כוחה של השיטה לאבדן צלם אנוש. כריס וטום, שהיו בטוחים שהם מזיזים גופה ממקום למקום, פוגשים לפתע, בחדר המדרגות את ברני החי –והוא לא מתכוון לסלוח שהרי הוא לא היה מת. ברני מטיח בהם שהוא הקליט את מעשיהם. הוא יפנה למשטרה והקרן לילדים בסיכון מחוסלת. ברני הכועס מעשן על המעקה. הבניין גבוה. חברי הדירקטוריון מפצירים בשותף הבכיר הוד מעלתו בעל הלבוש הזול כריס לנצל את הרגע ולדחוף אותו מהגג כדי להימנע מתביעה. כריס קינגסטון בניגוד לשלושה אנשים לפניו מסרב:"שום סיכוי", הוא אומר, "אני לא עושה את זה". מלבד המשימה האחרונה – כריס לא הסכים לדחוף את רייט מהגג ולגרום למותו. שלושה אנשים אחרים, מתוך ארבעה שעברו בדיוק את אותו ניסוי, כן דחפו אותו. לורה, מרטין וחנה עברו את מסכת הייסורים המבוימת. וברגע האמת, הם כן עשו את זה. הם דחפו אדם מהגג. הם לא ידעו שברני הוא שחקן שקשור לרתמת סנפלינג ושפועלי במה יורידו אותו בבטחה אל הקרקע. הם האמינו באמת ובתמים שהם הורגים אותו.

כריס הוא בחור רגיל, בחור טוב. הוא לא רוצח. לפני שעה הוא הלך לאירוע של העבודה. שעה אחר כך הוא עומד על גג של בניין. מולו יושב אדם על המעקה. הוא צריך לדחוף אותו. החברים שלו אומרים שהוא צריך לדחוף אותו. הוא מרגיש שאין לו ברירה אלא לרצוח. האיש המיועד להירצח יושב על הגג ומעשן. הסיגריה עומדת להיגמר. הוא צריך להחליט עכשיו.

טראמפ דונלד

טראמפ דונלד

בימנו – דונלד טראמפ

בנאום בו דונלד טראמפ הכריז על מועמדותו, הוא פתח בהעלאת רגשות של דיכאון והפסד. ״הארץ שלנו נמצאת בצרות צרורות, היו לנו בעבר ניצחונות ואין לנו אותם יותר״, הוא אומר וממשיך: ״מתי בפעם האחרונה מישהו ראה אותנו מנצחים בכלכלה, נגיד את סין? הם הורגים אותנו… הם צוחקים עלינו, על הטיפשות שלנו. הם מנצחים אותנו מבחינה כלכלית״.

לאחר מכן הוא עובר לשלב הפילוג והשינאה כדי להבנות עצמו כדמות הסמכות: ״כשמקסיקו שולחת את האנשים שלה, היא לא שולחת את הטובים שבהם… הם שולחים לכאן אנשים עם הרבה בעיות, והם מביאים את הבעיות האלו לכאן. הם מביאים לכאן סמים, הם מביאים פשע, הם אנסים… זה מגיע רחוק יותר ממקסיקו. זה מגיע מכל הדרום ומאמריקה הלטינית, וזה מגיע קרוב לוודאי גם מהמזרח התיכון. אבל אנחנו לא יודעים. כי אין לנו הגנה ואין לנו את היכולת להתמודד, אנחנו לא יודעים מה קורה״.

בשלב הבא טראמפ מציע את הפתרון ואת התקווה: ״הארץ שלנו זקוקה כעת למנהיג גדול באמת, ואנחנו זקוקים למנהיג גדול עכשיו… אנחנו זקוקים למנהיג שיחזיר לנו את העבודות שלנו, שיחזיר את הייצור, שיחזיר בחזרה את הצבא, ידאג לחיילים הוותיקים… אנחנו צריכים מישהו שייקח את ארצות הברית ויהפוך אותה שוב למעצמה הגדולה״, מסכם טראמפ.

ניסויים כמו זה של מילגרם, הוכיחו שמניעים כמו הפחדה, הפרדה, ותקווה אינם הגורמים היחידים שמובילים אנשים להפסיק לחשוב באופן רציונלי ולציית באופן עיוור לאחרים ולעבור בהדרגה על עקרונותיהם.

אפשר להבחין בכמה מניפולציות פסיכולוגיות בניסויים הקשורים בציות: תחילה, מי שביים את הניסוי יוצר סביבה עם גורם סמכותי, שגורמת לנבדק להרגיש קטן, מנותק  ולא בשליטה. בשלב השני, בעל הסמכות מחזיר לנבדק את מעמדו ונותן לו משימות ואחריות שגורמים לו אם יצליח לרצות את הממונה עליו ולהרגיש מצד אחד יותר מושפל ובזוי ומצד שני חיוני ואהוב על-ידו מה שמאפשר לו להשיב לעצמו את ערכו בחברה. בשלב הבא, בעל הסמכות כבר מבקש ממנו לבצע דברים גדולים יותר, תוך כדי עידוד ואישור המעשים של הנבדק. כך לאט לאט, הנבדק נסחף לתוך רצף הפעולות שמגבירות את תלותו במנהיג – מנתקות אותו מערכי היסוד של חייו ומכול דמות שיכולה להשיבם לתודעתו – הוא מאבד את מעמדו בעיני עצמו באבדן ערכיו וכולו נתון ללחץ פסיכולוגי לבצע את מה שהמנהיג או שלוחיו מבקשים ממנו, ובכדי שיגיע עד לביצוע רצח עליו לעבור שלב של חנופה למנהיג עקב נזקקותו להכרתו – משתמשים בלחץ קבוצתי שיסייע לו להתגבר על שרידי ההומניזם שבו, בתרבות ההשתקה, בבידודו, בעידוד חנפנות ובאידיאולוגיזציה מנובלת (שמתמצתת בהמשך לססמאות קליטות – לנו הרוב, העם איתנו – בנו החוזק המוסרי) כל אלו יכולים להוביל אותו למעשי השפלה מוחלטת של אבדן צלם אנוש.

בשנת 2006 הגיע למוזיאון השואה בארה״ב אלבום תמונות מאושוויץ. האלבום מכיל אוסף של תמונות נדירות של צמרת מפקדי האס-אס במחנה הריכוז אושוויץ. הוא צולם ב-1944, כשטבח האנשים במחנה היה בשיאו.

האידיאולוגיה הנאצית - הופנמה - טוהר הגזע - השמאלנים, הבוגדים, והיהודים - כולם מועלמים. אלבום הצילומים של קרל הוקר. צמרת מפקדי האס-אס במחנה הריכוז אושוויץ - חוגגים. צולם ב-1944, כשטבח האנשים במחנה היה בשיאו. Karl Hoecker album

האידאולוגיה הנאצית – הופנמה – טוהר הגזע – השמאלנים, הבוגדים, והיהודים – כולם מועלמים. אלבום הצילומים של קרל הוקר. צמרת מפקדי האס-אס במחנה הריכוז אושוויץ – מרימים כוסית ונהנים מהחיים. צולם ב-1944, כשטבח האנשים במחנה היה בשיאו.
Karl Hoecker album

בתמונות רואים את הנאצים, ביניהם ד״ר ג'וזף מנגלה, צוחקים, שרים בציבור, מרימים כוסית ונהנים מהחיים. כשמתבוננים בתמונות קשה לתפוס איך אפשר לרצוח אנשים בשיטתיות ובאכזריות ולהמשיך לחיות מיד אחר כך, שלא לדבר על לחגוג.

כדי להבין שלב זה של אובדן צלם אנוש יש להבין את תפקידה של האידאולוגיה כמחליפה את כוח הקבוצה בתרבות ההשתקה:  הימלר בנאום מפורסם שלו בפני קצינים נאצים, דיבר על החוזק המוסרי של אלו שמסוגלים להרוג אלפים על אלפים של אנשים. בנאום זה אמר הימלר שאנשים חלשים יותר לא יוכלו לסבול את זה. האנשים שנדחפו לאובדן צלם אנוש לאורך זמן באמת מאמינים שהם משרתים את האנושות, הם רעים אבל מסירים את תחושת הרוע מעצמם. הם מחשיבים את השמאלנים כאיום גדול מאוד והם באמת מאמינים שהשמאלנים לא הם, הם אויבי המדינה.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

ראו גם סרט משנת 2001 שהופק בגרמניה בשם הניסוי גרמנית: Das Experiment) על פי המוטיבים של הניסוי הנזכר למעלה. בשנת 2010 הופק סרט אמריקאי בשם דומה (באנגלית – The Experiment), המבוסס על הסרט הגרמני, בכיכובם של אדריאן ברודי ופורסט ויטאקר. ב 2015 עלה לאקרנים בארצות הברית סרט אמריקאי נוסף, "ניסוי הכלא של סטנפורד".

הרופא היהודי של הינריך הימלר – ראש האס אס, ראש הגסטפו ושר הפנים של הרייך הגרמני. הימלר היה למעשה המוציא לפועל של תוכניות "הפתרון הסופי"  כאן

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

נשלח ב כללי

כתיבת תגובה

Or

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*