תקופת גיל – השנה השתיים עשרה 11-12

התפתחות ושינויים נורמטיביים – התפתחות חיי ״האני״

חזרה לעמוד 1

‏חזרה לעמוד 2

‏חזרה לעמוד 3

‏חזרה לעמוד 4

‏חזרה לעמוד 5

‏חזרה לעמוד 6

‏חזרה לעמוד 7

חזרה לעמוד 8

חזרה לעמוד 9

חזרה לעמוד – 10

חזרה לעמוד 11

חזרה לעמוד – 12.

חזרה לעמוד -13

חזרה לעמוד 14

ממלכת האב והחיזור אחרי חיבתו

בהתבוננות על צמיחת האני מזהים מספר תקופות לראשונה קוראים ממלכת האם – בה לנוכחות האם השפעה מכרעת על התפתחות ה״אני״, תקופה אחרת בה למשפחה השפעה עצומה היא תקופת השבט או כשלחברים בני גילו השפעה מכרעת התקופה החברתית או הסוציאלית עתה אנו מתבוננים בתקופת המעבר ״ימי הביניים״ אחריה באה ״ממלכת האב״. תקופות המעבר שהחלה בשנה האחת עשרה ממשיכה ומסתיימת לקראת סוף השנה ה – 12 מאופינת בהכינה את הנעורים לפרדה מממלכת האם ומעבר לעולם שונה הוא ממלכת האב בו נעסוק במאמרים הבאים.
ימי הביניים, הם התקופה של השנה השתיים עשרה הווה אומר הסתודדויות, סודות, תעלולים, רעש, מיניות והמשגות מעורפלות בעיקר המשגות מעורפלות מככבות בתקופה זו וגם חולפות עד להתבהרות כוחות המחשבה. שלובות בהן סברות, הנחות חסרות בסיס עם רעיונות אמיתיים בחלקם גדולים ושמועות שמקבלות מעמד ותוקף של עובדות אבל עד שיתבהרו לאורך שנתיים אלו קמה תקופה שטוחה, דו ממדית מבחינת המרחב החושב. מחשבה צרה שמגדירה את הגיהינום, הלא נודע והשטן, לצד האור והמציאות החוברים לאי סדר שיוצר את המכונה ספקות.
הספק בונה את דרכו אל הדיון הלא מסודר, כוחני ואפילו אלים והשיח סביבו כולל איסוף מידע בלתי מאורגן וחסר סדר כרונולוגי או הגיוני תוך כדי שהוא קופץ ונאחז בהפעלות רגשיות והתחת אשמות שווא.
ההגינות – נושאים של אי הגינות, עוולות וגרימת צער, עולים לצד הזנחה, ומותו טרם עת ועקב רשלנות של היסוד התמים ואם מדובר באסון של ממש, במוות או פציעה קשה של מכר הרי שאסון הדמימה כמעט ומובטח – ככלל הנוער נוכח להכיר את אי הצדק, בשנה השתיים עשרה, והספק עולה ושולט בכוח הזכר המוביל (דמות הסמכות) שאמור להושיע כשצריך ומאכזב… זה המקום בו הספק והאכזבה חוברים ומולידים את התסכול ובגיל זה התסכול פורץ בסערה כהוריקן שמשמיד כל טוב בדרכו.

אדישות

אל אדיש (האל האדיש, אינו מתערב, הוא ״רואה הכל״, אבל לא מסדר לו דברים. האדישות המככבת בתקופת המעבר והגיהנום המתפרץ בתוכו. יחד הם יוצרים עלבון שחובר לבושה אדירה – האב שהעריץ מתבזה בפניו, נוכח האדישות ומה שאפיין את גיל 11 ובמסופוטמיה כונה "אנו" – מבוזה אבל גם מחוזר – הנערים מבקשים שיתערב, הם זקוקים לעמדתו והעדרה שכיח וגם כשמגיעה מעורבות מצידו, היא נעשית באופן שהצעירים חשים כאילו שהוא לא מבין אותם ונוכח תחושה זו מתעצמת תודעתם את אדישותו (כביכול) שהופכת ליסוריהם. הצעירים חשים העדרות – אב נעדר, גם אם נוכח ודמימתו של כרונוס, או "תסביך כרונוס" נמצאים ברקע גם הביקורת ותחושת הנבלעות; הכל יוצר צרות צרורות בהתפתחות הנפש בשלב זה.
הגיהנום נוכח ואדישותו אינה מובנת. עולמו החושב מתמלא ספקות. המיתוס הקדום של ׳הזקן (המצרי) המקלל׳ נקשר בתקופת גיל זו. גם המיתוס של איוב ומיתוס הגיהנום עצמו.
פראות שמסייעת עולה ומבקשת לשקף את גאות הגוף לעולם כדי לאפשר לו לשרוד את השפל, שהרי גם הוא מגיע. דוגמא לכך באגדת ״טרזן״ בה ג'יין חומלת, אוהבת, מתגייסת ומסייעת לגיבור הפראי (טרזן). חבורות של פרחחים כגיבורים ממלאים את דפי הספרות המודרנית מעלילות חסמבה, ׳סיפור הפרברים׳, ׳בית הקלפים׳ ועד להתפעמות מחיי הטיקונים או רודנים מודרניים – רבים מחליפים את ג׳יין בתחום החמלה שמופנת אל הפרא.

הדוניזים

גאות הגוף, תסיסתו ותהליכי הבשלתו יוצרים מיניות שלובה באיפוק ושפל שמגדירים מחדש את הגוף. הגוף תופח מבפנים כבלון העומד עוד רגע להתפוצץ. התנפחות שמפתחת יכולות חדשות במרחב החושב, המשגות שמשקפות את חשיפתו ותודעתו לתוכן שחיי בתוך החפץ החיי – בתוכו. ההתענגות הגופנית מעוררת את התוכן הזה.
הוא מפתח יכולת לענג את עצמו באמצעות גופו וגם לשלוט, כביכול עקב כך, בגאות ובשפל. ברם – הוא יודע כי הם אלו ששולטים בו.
היסוד המשמעי – לתוכן יש מבנה גופני –  התוכן מעצב צורות. התוכן קובע את הנראות, את הג׳נדר, את הצבע ואת הריח שלה, ובשנה ה-12 גם את הכיוון. לא המבנה מרכזי רק התוכן. התוכן (המהות) האנרגיות, התפשטות של אנרגיה במרחב (שפינוזה), שדות אנרגטים, המחשבה הקוסמית (ברונר), האהבה של העולם (אברבנאל) מרחב לא אוקלידי כל אלו מושגים חדשים ושורשיהם מכאן והם שמעצבים את העולם החדש והרעיון החדש גם את הפסיכולוגיה המודרנית ואת תורת הנפש החדשה.
המהות עולה מתוך החוויה החדשה להכרתו – תהליך שהמשוררים מכנים התעלות. החומר הפשוט (התנפחות מבפנים החוצה, הורמונים) מתעלים ומקבלים משמעויות חדשות בעזרת קליטתם במחשבה והמשגתם בהמשגות צלולות ובהירות.
התוכן, המהות חיים בהווה. זמנם הווה אבל הם שמקשרים מעתה בינו והתודעה הגדולה של ׳התחייה מחדש׳ – הרנסנס, אז, בתקופת הרנסנס, ניסו צ׳ליני מאחד ומיכאלאנג׳לו משתיים להראות שלשיש יש תוכן וכולו רוחני – זה הבסיס לאמנות החילונית של רומא והתופעה המקבילה בציור של ונציה שהגיעה לשיא עם הופעת רמברנדט בהולנד בתקופת פעילותו של שפינוזה. התוכן הווה יש לו משמעות וזמנו כאמור הווה ויותר מכך הווה מתמשך. החוויה מתרחשת ומביאה את התשוקה להמשכיות רבה וגוברת בזמן וכדי שימשך התוכן, המענג כל כך, בעתיד, על ההווה מוטלת משימה לא רגילה של תכנון. דרושה תוכנית – מאמץ, תכנון, ולקיחת אחריות, כך ההנאה שזה עתה נחשפה מביאה את הצעירים לאתגר והעתיד לבוא מתחיל לבצבץ לוהשתלב בהתפתחותם. מאחורי המשמעות הזו שהמתהווה כאן, עומד כוחו של ארוס שזה עתה נולד במרחבם.
בחפץ החי חבוי גם תוכן, הווה, תכנון ומשמעות. הדמימה הנודעת של תקופת גיל זו: ״ניכור״ באה לשלול את העובדה הזו ולהשתיקה עם אפקט ההזרה (ורפרנדום אפקט, של ברכט) ״הצורה היא תוכן״ סיסמת המודרנה עולה כהד מרתק ומייצג דמימה של התפתחות המשמעות ותפיסת התכנים למען שעמומם של הנער/ה המתחנן (מתחננת) לשלוט בגורלו/ה ולשוב כך לימי הביניים או לשלטונו של מנהיג חזק: מלך אבסולוטי, רודן או טיקון מושחת ועדיף גם הדוניסט משועמם.
ההנאה גוררת ומשחררת את התודעה של התכנים שחיים בגוף החיי וכאן בא ומצטרף הנושא הרחב והמסקרן גם את תפיסת הגוף כתופעה שהבריאות נחוצה לקיומו, אבל בדרך הוא מתענג על המכונה יכולות הדוניסטיות. פולחנים מוצגים כסגידה חדשה ליכולת העונג לשרוד במרחב התסכול, והמכלול האינטימי, שפורץ ממנו ומפנק אותו, כל כך נוכח – כאן ועכשיו: הכל הווה ומתהווה. פעילות מעטת מאמץ נדרשת מצידו – האוננות נולדת ועמה החוויה שמוגדרת גם דואליות מינית במובן התקין והמקובל (דוגמת אלי יוון) תקין כאן משמעו מתוך פתיחות רגשית עליה תצמח אוטונומיה של היחיד.
נושא רגשי האשמה שחבר לתרבות האדם במערב בהקשר לתקופה זו – הוא דמימה. ראי/ה מאמרי על 6 דרגות האשמה – כאן.

חמלה (Compassion)

הספק מוטל בכוחו האדיר של ״הרואה כל״ להועיל ולסייע לו. מצד אחד הוא מעורר אכזבה ורצון להתנתק מההבטחה הישנה – הברית המוצהרת ש׳אבא יגונן עלי׳ תמיד קמה ומתנפצת. שני לוחות הברית שמנופצים במכה אחת על עגל מזהב. ושלא בהעדר רגשות קשים ככעס, זעם ורצון לנקום או אכזבה, צער, כאב גופני ותסכול, כל הרגשות הנוקשים חוברים כאן, אבל מצד שני ישנה גם חמלה – גואן ואן ין (בתמונה למעלה) מתעוררת ונולדת מהשבר הזה. והחמלה יוצאת באור גדול.
הוא חש (בכוח האמפטי) את סבל הספק שמוטל בכוחות האב להושיעו. חמלה נובעת מתוך כך ומאופיינת בדרך כלל במעשים בהם הוא מנסה לסייע לו, הוא/היא בא/ה לעזרת האב אבל זה רק מסבך את הענינים ודוחה את האב והכל רועש ורוגש עד שמניח לזאת והופך את החמלה לאיזה רגש עליון של אלת חמלה והחמלה נהיית לרעיון בלי גבול דוגמת אלת החמלה ביפן – אולי היא קאנון או קאנזאון (יפן) היא אם המין האנושי שם ומיזוקו קויו גם הוא אל חמלה – אחד הבודהות – מגן הילדים והעוברים כמו גם ג'יזו (Jizo) – הפופולרי ביפן – ופסליו מונחים לאורכם של שביליה – איש קרח שנושא מקל נדודים או סינר כתום ואל פאלי ענק שניצב בצמתים של יפן בצורת איבר-מין זיכרי: צ'מאטה-נו-קאמי.) החמלה הגדולה מתנוססת ובכל שהוא מביט מוצא עניין לתלות אותה חמלה רחבה, כתמונות בתערוכה של צירי ונציה (טינטורטו, בליני, ורונסה וטיציאנו).

הגדרת מרחב קבוצת בני גילו – אי-שקט, אי סדרים, אדישות האל וחוסר ההבנה אותו מקימים בו כאב גדול שמלווה ברעש ויוצר מרחב חברתי חדש, סביב נושא מלכד (תחביב, שנאת זרים, מועדון ספורט גם משחק מחשב ותנועת נער) העדרו רב מהומה (האל ההודי שיווה) יוצר קבוצת פליטים. יש והיא עצמה לא רק רעשנית אלא גם אלימה. הגדרת מרחב קבוצת בני גילו עתה סובבת עמוד שדרה רגשי: הוא עתה נושא משותף.

ריפוי – מתעוררות שאלות לגבי כוחו של הריפוי אבל בהקשר לתפיסת הגורל החקלאי (גם בגיל 13) אמונה בחידוש החיים במרחב חדש וחמלה.
האגוז שבקליפה, חפץ קטן, אבל מאוד מרוכז, אוצר בתוכו וכובל את ההתפתחות העתידית. כל העתיד, כל הניעות וכל ההיבטים והשלבים כבר אצורים ונמצאים בגרעין זה וממנו, גורסת תפיסה זו, יגדל ״עץ אגוז״ ענק ונותן פרי או אורן קנרי, רימון… יוצא מכך שחלק מהידע מולד והתהליכים קבועים בגורל שאין לסביבה: להורים, לתרבות, למדינה, למזג האויר ולהתנהגות הטבע כל השפעה על הנולד להתפתח. ״המשגות מעורפלות״ כנאמר לעיל, עולות מתפיסה זו (אריסטו) שהרי כל חקלאי ובן של חקלאי יודע שאגוז שגדל באזור נטול שמש גורלו מר נוכח הזהה לו שגדל בתנאי אור. תזת המושגים המולדים – נוצרה ביוון העתיקה ונקשרת בתקופת גיל זו. שם היא הייתה משוחררת, ככל הנראה, מרגשי אשמה בכל הנקשר במיניות הגוף (של הזכרים). תפיסתם מנסה להתמודד מול הבעיה של ההמשגות המעורפלות. לפי השקפה זו [אפלטון, שפינוזה, ניוטון כולם בהירי המשגה ולייבניץ, הגם שלייבניץ שגה ובמיוחד בבואו להסביר את התנע הזויתי, אז הפסיד לניוטון, גם הוא (ליבניץ יוצר החשבון האינטגרלי והדיפרנציאלי – גאון בפני עצמו) נקשר למצדדים בגישה זו וכן יוהאן גוטפריד הֶרְדֶר וקונסטנטין ברונר (מורו של ניקו הורודניצ׳יאנו – Horodniceanu Nicu מורי הגדול, 20 שנים למדתי אצל ניקו.)] אנו נולדים עם מושגים – תורת המושגים (Concepts) המולדים, כלומר בחלקם הרעיונות טבועים בנו מלידה ולא נרכשים על ידי הניסיון (ידע א-פריורי]. דקרט הגדיל וטען, בעקבות אפלטון, שידע א-פריורי תמיד נמצא מעל לכל חשד של טעות, בעוד ידע שהצטבר מניסיונות יכול להיות מוטעה שהרי חושינו יכולים לטעות. לייבניץ – מוסיף שהאדם נולד כגוש שייש שהניסיון בא ויפסל אותו במשך הזמן אך ניסיון זה תלוי ונאלץ להתחשב בצורתו ההתחלתית ובעורקי השייש המגבילים במידה מסוימת את הפסל הסופי. הגורמים האלו הם – כשרונות, נטיות, פוטנציאל ומשכל שהם אינדיווידואליים בכל אדם ומקיואלי הוסיף על כך: מעורבות ומזל (פורטונה) כשהמעורבות נקשרת בחברה, השתלבות, אכפתית בתהליכי ניהול חייה וחמלה כשהמזל קשור ברגע, בעיתוי.
צורת מחשבה זו (רציונאליזם) נקשרת בתודעה, המשגה צלולה ושכל ישר. זו צורת המחשבה של השנה ה-12. יש לה מתנגדים מבוגרים רבים, רוצה לומר שקשה מאוד לעבור ללא דמימה את השנה ה-12, כמעט כולם נפגעים כאן באיזו תנועה לא נכונה. וכך רבים כיום הולכים אחרי לוק (John Locke מחבר ה"מסה על שכל האדם" Essay concerning Human Understanding) – שטען שהאדם נולד כ"לוח חלק" (טאבולה ראסה) והניסיון ממלא אותו במשך הזמן.

אפולו שלילי הוא ההסגרות בתוך עצמו – ובמרחב חדש שיוצר סביבו. היסגרותו זו מאפשרת לו, לברוא את עצמו מחדש כחלק מחברת בני גילו, אבל גם להיות שותף בהיווצרות הקבוצה הזו. מרחב שהוא מגדיר וזה מגדיר אותו בחזרה ועל-פי ערכי גילו והתפתחותו.
שלב זה כאמור; רב מהומה אבל הדדי ושוויוני וחווית ההווה בו ניכרת וברורה. ובתוכו נמצאת גם התאהבות בבן זוג ופעמים רבות הוא/היא נמצא/ת מחוץ לקבוצה או יש ומדובר באישה שדוחה ולא מכבדת את הקבוצה שלו או בגבר כזה. חוברות לתקופה זו השתלבות במערכות חברתיות חדשות – למשל, השתלבות בחבורה מעיר, שכונה, חוג, מצב כלכלי אחרים שמביאים אותו לתזוזה גדולה במרחב והוא נהיה לכובש ארצות ולצעיר שמשכלל יכולות ורצונות ויש לו כיוון וגם אהבות נכזבות כאן ו"תסביך כרונוס" קמים עליו/ה שיוצרים את תחושת ההיבלעות (הקשה) והכל במעורבות עיקשת של זמן ההווה שקושר הכל במכונה ״משמעות״ – משמעות של חיים. ובדמימה האני מקים את הדמימה הפטריארכליות והופכה לתרבות שלמה. סילוק הנחותים ממרחב הקבוצה, רדיפת הזרים, ניצול הנעלים והשפלת הנשגבים שנשים תמיד סמלו אותם. כאן מתחילה הנמכת מעמדן או שיעבודן של הנשים – שיקוף לכוח הגברי הכאוטי, שמשתולל בתוכו ויצירת שוויוניות במרחב הנחות ביותר, תוך כדי התעלמות מהממד הנשגב. האדם שדומם בגיל זה נטרף על ידי הכוח הכאוטי או הארוטי ואם מזלו אינו בידו והוא תופס את עצמו כאחת מהדמויות הבזויות, ואת מקומו בחברה תופס כשייך לשוליים הרי שהוא גם עובר לשוליים החברתיים. הוא נעשה חנפן, משרת, שליח או ליצן ברשות מלך החבורה וגם מוליד מעצמו את העבריין או האדם הנלעג כמו השר שטייניץ למשל או היועץ רמי סדן ועו״ד יוסי כהן כולם נקשרים במשפחת נתניהו ועל השרה הבזויה הס מלהזכיר.
הדמימה מוקרנת לכיווץ שרירי כרוני בבית-השחי. ככלל דמימת בית השחי שנתפסת כמשקפת את המרחב החברתי ואת ההמשגות המעורפלות המאפיינות את השנים 10-12.
משמעותה קשיים חברתיים, כשל בהשתלבות בחברה, השפלת נעלים, קינאה, המשגות מעורפלות או הקפדה נירוטית על המשגה מדויקת – ׳אומרים ככה ולא ככה׳ … החמלה הגדולה, אמפטיה רחבה, מגוייסות לצרכי החברה גם בדידות, תסכול, קושי בארגון מרחב הכעס, יחס שגוי לזמן וצמיחת האל האדיש בו עצמו. כל אלו משתקפים בקושי להרים יד לפנים ולמעלה, בכיווץ כרוני של שריר מאוד קטן שנמצא בבית-השחי (לדעתי, דמימות האדם ומקורן זה סיפור מדהים) …
סטיית המבט
במבחן התבוננות בנקודה אחת לאורך זמן (3-7 שניות ויותר) המבט שב וסוטה ימינה ולמטה (בניגוד לרצונו). בתחום הריקוד התופעה גורמת לנפילות וחבלות כולל במהלך הופעה. חקרתי נושא זה על רקדנים בבית-המחול שלי וכן באמצעות צפיה בסרטי וידאו מהופעות חיות. דמימה זו נקשרת בגיל 10.5 אבל מתפתחת גם בשאר שלבי תקופת המעבר (השנים 11, 12) המחקר חשף מספר כוכבי באלט שדמימה זו גרמה להם קשיים בסיבוב על רגל אחת. בנושא זה הקושי היה בפירואטים על רגל שמאל. הערה: כדי להישאר יציב עד לסיום סדרת הפירואטים יש לאחוז ב״פוקוס״ בגובה של הרקדן ובכיוון שאליו הסיום מכוון.
משמעותה של סטיית המבט (פוקוס) במהלך הפירואטים לא רק נפילה או מעידה אלא כשל חברתי וקשיים בהשגת שקט נפשי, הר געש מתפרץ בתוכו הגם שכלפי חוץ נוכח כאדיש, שקט, מתנה או רגוע. פעמים רבות השקט נוכח סערות נפשו מושג רק על-ידי כאב פיזי, השפלה, עלבון (מערכת יחסים אי שוויונית וגם אלימה, סאדיזם) ושאיפה מתמדת לדו-קרב כולם משקפים דמימה בשנה ה 12.

הספק חובר לדמות שטנית (השטן מככב בספר איוב) דמות זו פועלת נגד האני החושב (היטב, מדויק ונכון). דמות זו החלה להתהוות באני בהיותו בן 8 שנים. בשנה השתיים עשרה (גיל 11-12) על יסוד מרחב ה״אל האדיש״, ה"חרדה" מתעוררת ומאימת על יציבותו בעזרת הספק. הרס העולם החושב (השמימי, קצה הניצב העליון) נראה דבר אפשרי וגם מאיים.
החרדה של השנה ה – 12 מאוד גדולה וגם שונה ומובדלת מהחרדה של גיל 8 שנים – שם היא נקשרה בפעולותו וברגשותיו נוכח כוח מאיים עליו מבחוץ (ויוצר בנוסף לחרדות קונפליקטים ומאבקי כוח, בעיקר מול כוח גדול ממנו בהרבה – דמות האב – מחוקק החוקים שנמצא אז לצד ההתפתחותו האופקית – ראה גיל 8.) החרדה של השנה השתיים עשרה מתבססת על איום שצומח בו עצמו. הוא או חלק חדש שצומח בו – קם מתוכו עליו ומאיים על קיומו שלו – זו תופעה אוטואימונית שחשובה מאוד להישרדותו הרוחנית ולחישולו ומופיעה כדמימה שקשה לטפל בה ללא סיוע של לחיצות ופרוקם של כיווצי שרירים כרוניים בגוף. מופיעה גם כמחלות אוטואימוניות (פיברומיאלגיה), כשל תזונתי, ולקיחת סמים. התופעה שחיכה בקרב קהילות שמותרות על הגשמה עצמית וחייה חיים נטולי משמעות. הנפגע בה פעמים רבות, דוקא זה המתמודד על חיים בעלי משמעות.
החרדה – ברורה ופונה להרס צפוי להתרחש עקב התפרצות געשית מתוכו (בגלל הספק) כולו גועש ומתפרץ תוך שהוא מופעל על-ידי עולם אפל, שטני-גברי נגד אב אוהב, מסור לו, חזק בעמדתו האמפתית והקשובה לו. סדר גברי חזק מתגלה ונחשף, אך לא תמיד מצליח להתאזן ולייצב את האני. בעולם הפטריארכלי – (הוא רוב רובו של עולמנו)  מות אב חזקה ואוהבת נדירה. יוצא מכך שהמפגש עם אב נעדר, אדיש ולא קשוב לילדיו שכיח ומזיק להתפתחותם בשנה השתיים עשרה. כתוצאה מכך רבים הפרחחים בחברה כזו בשנה ה-12. דמימת גיל 12 נפוצה בחברה פטריארכלית. מקובל לראות בה את דמימתו של כרונוס, או "תסביך כרונוס". בדמימה כאמור "תסביך כרונוס״ וכן מחשבות אובססיביות שאחד מתוצריה השכיחים בתפיסה שהעולם הלא קיים (גם עדן) נשלט על-ידי כוחות לא קיימים (אלים) והוא שורץ הגנות על (אל עליון) שאינן קיימות נוכח תהומות של גיהינום, או "לא נודע" (תת מודע) שגם הם לא נמצאים במציאות (משנתה הפסיכולוגית של וינה עולה ומצטיירת כאן כדמימה).
המאבק המיתולוגי בין עליונים והתחתונים משקף התפתחות האני בשנה ה-12 לחייו ומבשר את התפתחות קו הניצב מכניסת האני ל״ממלכת האב״.
התפתחותו התקינה של הכוח הגברי הכאוטי בשנה ה-12, אפשרית ומאפשרת לאני בהמשך, להפריד בין דברים אמינים ושאינם אמינים. בין כדאי ולא כדאי, בין אומץ והסתכנות שיש בה בעיקר אווילת.

המיניות

כוחו של ארוס הוא כוח חדש ושונה. יש והוא מביא לידי ביטוי יכולות וכישורי חיים, חלק מממלכתו של ארוס יכולתו של ה"אני" לכבוש את הזולת בן אם בלהלך עליו קסם, להרשימו בשיח, בתחכום, או במתן שוחד, ובתנועות גוף באמצעות חשיפת מי מאבריו, גם בכוח הגוף והעוצמה המינית או השרירית ואם יש בכך צורך גם במכת אגרוף, סכין או באמצעות האקדח – ארוס הכובש מאפשר לנערים לכוון עצמם לאנשהו ליעד לכיבוש שנמצא מחוץ לממלכת האני עצמה … הכיוון יכול להיות לכל מרחב, טוב, או לא טוב, נכון, או שגוי תלוי בפרשנות לתוצאה. נוכחותו של הכיוון היא שארוס נותן ומאפשר לחוות אותה בהווה כשבמהלך גלגל החיים צומח מכאן היסוד העמוק של התכנון, לקיחת האחריות, האסטרטגיה וגם הטקטיקה אך בעיקר משמעות החיים עצמם, אבל הכיוון הוא גם לצאת לשם … תובנת הכיוון והידיעה הסמויה נקשרת בראיית המעמקים (להלן)  – כדי לנקום, להלך רכיל לרדוף ולהחרים, ובהחלט כך גם ליהנות מנוכחות האני בעולמם. (ראה גיל 9) אלא שלמרבה הצער ארוס המכוון גם שולט בכיוון וגם בנערים. ומרגע צמיחתו של ארוס באדם אין הוא עצמאי יותר, כי הכוח המיני פורץ ומוביל אותו כפרא מאולף לכוונו של ארוס ושם פוקד עליו לבצע את זממו ויש והוא מביא את ה"אני" לביטוי בשפה חדשה – גופנית, מרטיטה וארוטית שבהחלט לא מוכרת לו, ובחלקה גם לא רצויה לו, מביכה את החסיד שבו ואפילו מאמללת אותו. וככל שינסה לאלף את ארוס הפרא הרי שהזה גם כשישתלב ויתעדן כשחקן טניס, כדור-עף, או כרקדן, כזמר או משורר ואפילו כנזיר מסור ונאמן – בום; ארוס שב וכובש אותו ודבר בתחומו לא הושקט.

על ארוס ראה/י גם במשתה לאפלטון.

לשאלות

טקסי גיל המעבר (rite de passage)
התפרצות השד הארוטי והמפגש עם המוכר בעיקר עם ההורים מסכן הכול וגם מבייש. המעבר החל. תם גן העדן של הילדות, לא האני במרכז העולם אלא שני נושאים אחרים: ארוס, ומושאי התאהבותו – ה״אתה״. המעבר לרשות ה״אתה״ ושיתופו בתהפוכותיו של ארוס הוא כיוון, יעד שיקנה בהמשך חייו לחיים עצמם משמעות.
ואן-גנפ טבע בספרו Les Rites de Passage ("טקסי המעבר") שפרסם ב-1909 את המונח שהשתרש ״טקסי מעבר״. האנתרופולוגים הבריטים מרי דאגלס וויקטור טרנר הוסיפו ופיתחו את התאוריה של ואן-גנפ שעיקרה תהליך שבו האדם עובר ממעמד אחד לשני שלכאורה גבוה או טוב מקודמו. טקסי המעבר כוללים שני שלבים עיקריים: ניתוק או בידוד – שמאפשרים לאני לפרוש מהמעמד החברתי הקודם, להיפרד מהאנשים שאינם שותפים למעבר, ועמידה על הסף (liminalité) – מצב ביניים שבו האדם כבר אינו במעמדו הקודם אך טרם נכנס למעמדו החדש (מושג העמידה על הסף והימנעות מפעולה על-פי תפקידו החדש, הימנעות מהכיוון המוזכר לעיל. ההימנעות והעמידה על הסף מסמלים לדעת רבים את שלטונו של יצחק שמיר ויש הגורסים שגם של יורשו מה שרומז על דמימת השנה ה-12). השנה ה-12 מאפיינת את השלב השני (לא שם ועוד לא פה). בשלב הבא החברה החדשה מעמידה בפניו את רשימת ציפיותיה ובוחנת את יכולותיו/ה לעמוד בהן – נושאים שהאנתרופולוגיה חקרה בכל היבשות.
שב ועולה נושא הכיוון והחוויה של האני של ה׳כאן ועכשיו׳, הוא חווה את הכיוון שאליו רצוי שילך אבל מכיר את הדרך לרצות ללכת בכיוון שלו, למשל, להעצים את נוכחותו מול ה״אתה״ כדי לזכות באהדתו. נושא שעוד ישתנה לאורך מעגל החיים. נניח, שירצה ללמוד ולהשלים קורס טייס, או אפיית עוגות גם ציור, מסע לקלימנג׳רו וללדת ילדים, ואז החלטה שפורצת ומשנה את כל הרצונות בשל האהבה – ושינוי הכיוון בגלל איזו רעידת אדמה, אבל תמיד ארוס מזכיר שאפשר לחזור לדרך המקורית ולצאת שוב בכיוון ההוא… לצעוד קדימה.
דמימה בשלב זה מאוד אפשרית ושכיחה, נוכח מפגש עם "אב" אלים ופרימיטיבי או אם נוקשה וקרה (וכשהדמימה אוחזת במלכה עצמה הרי לנו תקופה שלמה וויקטוריאנית. תקופה של חוקים חברתיים נוקשים ופוריטניות מינית ששלטה בהם. יחסי מין אך ורק כאמצעי רבייה, וזאת כי פעילות מיניות רגילות, בודאי אוננות לא משכה את המלכה וויקטוריה בשום אופן).
הקור ההורי והפחד ממיניות האני המתבגר יוצרים בנערים חוסר אמון, – כאב, כשל תזונתי, מחשבות על מוות ואובדן, מופנמות חריגה או מוקצנת, הסתגרות מול מחשב, נכיר גם קשיים של מי מהם לדבר על עצמם (בבגרותם) ומחשבות אובססיביות על פיתוי, סקסיזים, שלילת רגשות ארוטיים, שנאת נשים או גברים שגורמים לו/ה גירוי מיני, חלומות מיניים, טקסי דיוניסוס, פולחני תמוז, אלות ואלים מפתים גם נשים וגברים ושוב הם מפתים, נסים, בורחים, קושרים וגרוע מכל התנגדות להתבגר ולקחת חלק בעולמם של המבוגרים בניגוד להתפתחותם הטבעית. …כל אלו הם חלק ישיר של תפיסת החיים בתקופת גיל 11-12 ומה שמכונה טקסי גיל המעבר מתחילים להתקיים כבר כאן.

לשאלות

טקסי דיוניסוס הם חלק מקבלת הכוח הארוטי, מאפשרים לנערים לקבל מצב חיים בו דמותם חווה אחרת מדעתם, חייה עוצמה של מעמד חריג וזר, יש ומדובר בחוויה של הפרזה, אבל תמיד ימצא בה צבע עז ושולט של אובדן שליטה. ובאובדן השליטה טמון יסוד חשוב עוגן נפשי שמאפשר לחוויה זו לצמוח, עוגן שהביא עד כאן, מתקופת היותו בממלכת האם (על עוגן האם ראה/י במאמרי הדן בסערת הנפש ובעוגן האם – "אל הרעם" כאן). הממלכה שממנה זה עתה נפרד, אבל בתרמילו נמצא עגן האם שמאפשר לו לחוות את אחת מהחויות המענגות של אבדן השליטה תוך היותו נינוח ומוגן במפרץ מבטחים בו עגן וארוס מלמד אותו שם ונותן לאני, בשנה השתיים עשרה, את החוויה הגדולה של הרקדנים של התנועה הסוחפת אל האקסטזה של ההנאה.
הכוח הארוטי נוכח בשנה ה-12 בעוצמה כזו, עד שיש ולעיתים, בחבורת ההשתייכות שלו, כבר אין עוד – עבורו כל ערך. והוא זורק את המרחב המוכר לו כתקין. וצועד בכיוון חדש. ומכאן נפגוש גם את התופעות האחרות שנקשרות בגיל זה ובטקסי מעבר: גנבות – מסעותיו של הגאון אל מימוש כשורי חייו ומנגד מסעותיו של גנב הלבבות (פיתוי ומניפולציות) ודרכם של גנבי רכוש, מכוניות, מתכות נוצצות, גם כסף ועד ברית מילה וחיתוכי שדיים נגיע. ביזוי עצמי (להתפטות, לתת את עצמי להולכת השולל של גנב הלבבות) נתפס כניסיון לשלוט בארוס שמטבעו מעודד לנוע קדימה ולהתפתח.
לתחום גנבת הדעת והלב נמצא את כוחו של הנבל (ראה מאמרי ״כוחו של הנבל״), גם האדם שמאבד צלם אנוש שייך לכאן (ראה מאמרי על ״השיטה לאבדן צלם אנוש״ ), האלכוהול, גנבי גוף וכן צורות שונות של אונס.
ביום שישי ה 7.10.2016 נחשפנו לוידויו של המועמד לנשיאות ארה״ב של הימין (הרפובליקנים) באומרו: ״אני נמשך ליופי של נשים. אני מתחיל לנשק אותן, כמו מגנט, בלי לחכות" ויותר מכך: ״כשאתה כוכב, הן נותנות לך לעשות את זה. אתה יכול לעשות הכל". טראמפ לא עצר כאן. והמשיך ואמר: "Grab them by the pussy" (תפוס אותן בפוסי – איבר מינן בשפת רחוב באנגלית: בשפתנו ״בקוס״.
מקור
… רכושו וגופו חד הם ומכאן גם נזקי גוף, חיתוך, קעקועים והתאבדויות.
טקסי המעבר כוללים עירום, פגיעה בגוף, גרימת נזק לרכוש, גניבות. הפנייה העיקרית אינה החוצה, אלא דווקא אל תוככי הגוף – פנימה. הנער, בנוסותו להכניע את דיוניסוס שפורץ ממנו, מתוך הנפש, וכדי לבדוק, עד כמה נחוש הנער הזה – לשלוט בשד שצומח בו – האל הדחוי – אל הנפחים, המוקיון והתעלולן הפייסטוס שגם הוא מככב כאן, מבזה עצמו.  בביזויו העצמי ובהשתלטות האחים עליו כבאגדת לכלוכית ובדרך היסורים ב״ויאה דולורוזה״ Via Dolorosa, יש מהשחרור מהמטלה (לשלוט בארוס). נושא הביזוי העצמי בפומבי שב ועולה בפוליטיקה של שנות העשרים למאה ה-21 בישראל השר יובל שטייניץ, למשל, גם היועץ חיים סדן ואפילו העו״ד יוסי כהן כולם נקשרים למשפחה השלטת בליכוד ונראים כמי שהביזוי העצמי, בפומבי, רק הוא, בכוחו לאזן אותם (ראה גיל 8) שיעבוד לאל יפני בצורת פאולוס ענק שניצב בצמתי דרכים – צ'מאטה-נו-קאמי ראה גיל 10, 14-15) נמצאת הגאולה. המראה שבפרוזדור, הראי בחדרו או בחלון הראווה שברחוב ושדרכו מבצבצת בבועתו המאורגנת כהלכתו שם הנחמה. הדמימה מופיעה ככאבים בדלתא (Musculus deltoideus) – מדובר בכיווץ שרירי כרוני של האנטריור בסמוך לקורקויד של הסקפולה.

ראיית המעמקים

בגיל 12 שנים (12 – 13, ואצל הנערים 13-14), מתחילה להתפתח במרחב המחשבה שברגיל הוא בעל אנרגיה זכרית מרחב נשי והתפתחותו נקשרת בהתפתחות הכוח האמפתי – היכולת לחוש את רגש הזולת באופן בלתי אמצעי. ראיית המעמקים בשלב זה מסייעת ל״אני״ להבין כיצד עליו לנהוג כדי לצוד פרטנר לאהבתו הראשונה. ראיית המעמקים מאפשרת לו לקבל את הידיעה מה עליו לעשות כדי להצליח בכיבושיו את לב בן/ת הזוג המיוחל.

על ראיית המעמקים ראה/י מאמרי – כאן

דמימות שנקשרות בתקופה זו

תת תפקוד של מערכת השתן.
פרוסטטה לא מתפקדת כראוי.
שלפוחית השתן חלשה.
ראי, חשיבות המראה.
ספקות בכוחותיו. הוא לא מאמין שכשרונו, רצונו, כוחו ישאר לו למשך זמן ויותר מכך הוא מפחד שאם יכנס לטיפול מחלים כשרונו יאבד.
כשל חברתי.
תסביכים מיניים.
מחשבה לא יציבה, הזויה ומושגים מעורפלים.
לשאלות

דמימות שכיחות:

קריסת ארוס – הפסקת תהליך באמצע. כאבי בטן ותחושה שנקרע לשניים.
חוסר סיפוק – גם מיני.
חלומות על בריחה, בהם מככב נושא של מעבר מעל תהום, חלומות על תעופה, פיטר פן, מכשפות שיכולת לעוף אבל נכשלת.
גבר נשי.
אישה גברית.
– ה"אתה" קודם ל"אני".
חלומות על אברי מין-זכריים ענקיים.
בלבול במקור האהבה.
טרוף נשי – כותרת המציינת המשכות להעדר תפקוד אימהי והמשכות לדמויות שפועלות להרוס את תכניותיו, מטרותיו שיש בהן סיפוק עצמי, או מימושם של חיי משמעות וכן למנוע ממנו להצליח ליהנות – נושא שנקשר ב״מיתוס של לילית״.
״אני בעד המרד״ (אלכסנדר פן) – מרדנות לשמה, מפנה גבו לטוב, פורש ממקום שהכל רואים אותו כטוב לו.
מאמץ אדיר (בלבד) מאפשר לו להכיר במרחב הטוב ולהעריכו. מקום חופשה סמוך לביתו ושאינו דורש מאמץ להגיע אלי,ו נדחה והיפוכו אם נדרש מאמץ מסוים להגיע אליו כמו מורה גדול שנמצא בפרובינציה או בארץ רחוקה יוערך.
סטית המבט ימינה ולמטה.
ראשית ההמשגות השיקריות.
המשגות לא ברורות, מעורפלות.
שאיפה מתמדת לקרב (נבנה על יסוד
חוסר יכולת לממש את רצונו – גיל
10.5).
מפחד משינויים קיצוניים (מהשטן ראה גם גיל 13 – 12).
ספקות, הרחקה מידע על עוולות וצער, היפוכו התענינות בעוולות והתגייסות למען אנשים ואזורי מצוקה וחורבן.

השתקפות הדמימה בגוף

רכה ימנית (בראש), כאבי ראש.
כתף כואבת – בכיווץ שרירי כרוני של אחד משריר הדלתא (Musculus deltoideus)) העוטף את מפרק הזרוע מכל צדדיו ונותן לכתף את צורתה העגולה.
לשריר הדלתא שלושה חלקים המכונים לפי מיקומם ביחס לעצם הזרוע: החלק הקדמי (The anterior deltoid), החלק האמצעי (lateral deltoid) והחלק האחורי (posterior deltoid[). תחילתם של כל החלקים בעצמות חגורת הכתף. החלקים השונים מניעים את הזרוע בהתאם לחיבורם.
הדמימה מופיעה בשריר האנטריור (The anterior deltoid) בסמוך לקורקויד של הסקפולה.
קושי להרים יד (קדימה ולמעלה), או להעבירה לאחור. כיווץ כרוני של שרירי בית-השחי (Axilla) – שריר החזה הקטן ו או השריר התת-בריחי (שמרכיבים את החלק העמוק יותר של הדופן הקדמית של בית השחי) מכווצים. ויש והדמימה מופיעה בדופן האחורית של בית השחי (מורכבת מעצם השכם ומהשריר התת-שכמי). מתחת לשריר התת-שכמי נמצאים השריר העגול הגדול ושריר הגב הרחיב המרכיבים את הקפל האחורי של בית השחי. הדמימה החברתית – דמימת טקסי המעבר, התאווה לכוח ולשליטה בתשוקות נמצאת ככיווץ שרירי כרוני בשריר העגול הגדול (Musculus teres major).
שריר הסוליה לטרל (Musculus soleus) – הכאב בחלקו החיצוני של השריר – משקף את נושא המעבר לחיים בשולי החברה, בצל של אדם אהוב או נערץ והשפעותיו של "האל האדיש".
כשל במערכת החיסון, תת תפקוד של מרחב ההישרדות.
מחלות אוטואמונייות.

שיטת העבודה שבסרטון המצורף שפיתחתי – אין דומה לה בפריצת דמימה, הוכחה כמשחררת כאבי גוף, יעילה בתהליכי החלמה, מניעה, מאזנת ומרגיעה את הנפש.

מוזמנים לצפות.

המשך יבוא

במה אוכל לעזור? 
אשמח להשיב לכל שאלה.

חזרה לעמוד 1

‏חזרה לעמוד 2

‏חזרה לעמוד 3

‏חזרה לעמוד 4

‏חזרה לעמוד 5

‏חזרה לעמוד 6

‏חזרה לעמוד 7

חזרה לעמוד 8

חזרה לעמוד 9

חזרה לעמוד – 10

חזרה לעמוד 11

חזרה לעמוד – 12.

נשארו לך שאלות 

אשמח להשיב על כל שאלה 

לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן  

בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –

למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.