אלישע היהודי – ממייסדי הרנסנס (Elisaeus)

מוראט השני

מוראט השני

אלישע (1446 – 1352? Elisaeus) הוא פילוסוף יהודי – טורקי, יווני, בן מחציתה הראשונה של המאה ה – 14, בעל ההשפעה הרבה בחצר הסולטאן, שככל הנראה נשרף יחד עם ביתו ורוב כתביו. אלישע נמנה על מייסדי החילוניות בסוף עידן ימי-הביניים ואחד ממבשרי הרנסנס החשובים ביותר אם לא המבשר של העת החדשה והמאירה באורה הגדול – שכונתה התחייה. האור הגדול שתורתו הפיצה מאזכרת בעוצמתו את תורתו של חכם נוסף שספריו נשרפו – חיוי הבלכי שחי במחציתה השנייה של המאה – ה- 9 באפגניסטן (ראה/י הערה בסוף המאמר).

מבוא

אלישע היהודי היה ככל הנראה אחד מהוגי הדעות המשפיעים ביותר על הרוח החדשה שנשבה בסוף ימי-הביניים באירופה. וכמי שאחז בתורת אפלטון וגם לימד אותה בסתר (כמיכאל באראז, הפילוסוף האפלטוני הגדול שהדריך וחינך דורות של תלמידים בתקופה האפלה ברומניה הקומוניסטית) היה לו מעמד מיוחד. אלישע היהודי נמנה על מייסדי הרנסנס האיטלקי הגם שחי ומת באדרינופול (Edirne) שבאסיה הקטנה, על כך להלן.

תאריך לידתו לא ידוע  – בוודאות אלישע נולד וחי בטורקיה – במחציתה השנייה של המאה ה- 14, מעט לפני כיבוש קונסטנטינופול בידי הטורקים. ספרו מפתח הרפואה מסייע להבנת תאריך לידתו. מפתח הרפואה: מוגדר כמבוא כללי למדע הרפואה מאת אלישע היווני, חובר בשנת 1400 בערך כשהיה כבן 26-30 (הספר מצוי וניתן לרכישה בחנויות ספרים של ירושלים ונכתב בו שהוא מבוסס על פירוש סדיד אלדין אלכאזרוני (שחי בשנת 1369) למוג'ז אלקאנון של אבן אלנפיס. אלישע היווני בעל "מפתח הרפואה" נולד אם כן לאחר 1369 ולאחר פרסום פירוש סדיד אלדין אלכאזרוני (שחי בשנת 1369) כמו כן בשנת 1355 – נולד תלמידו שהיה צעיר ממנו בכמה שנים הרי שאלישע נולד בערך בשנת 1352. הוא מכונה אלישע היהודי, במקורות אחרים כגון בספרו זה המצוי בידנו שמו אלישע היווני – כיונוי "יווני" מצביע ומלמד על כך שהוא לא חי בקונסטנטינופול אלא בחלק הנקשר ביוון או על כך שדיבר יוונית – כאן).
אלישע היה בחור צעיר שהתגורר ופעל באדריאנופול (פרופ' שלמה פינס, ירושלים, מראשוני החוקרים את דמותו של אלישע הפילוסוף – F. Masai, Plethon et le Platonisme de Mistra, Paris 1956 דברי פרופ' ש' פינס מצוטטים כאן בפרוטוקול של הויכוח על הרצאת מאסאי) לא ידוע מקום הולדתו. עירו אדרינופול נכבשה בידי העות'מאנים בשנת 1362, והפכה בשנת 1365 לעיר הבירה של האימפריה העות'מאנית. הידיעות על הפילוסוף היהודי שיושב בארמון הסולטן (מוראט הראשון) שבאדרינופול מעטות ורובן הגיעו אלינו דרך תלמידו פליתון  1355-קונסטנטינופול – 1450-1452? ). אין ודאות שאלישע נולד באדריאנופול, הסברה אומרת שנולד ואף גדל בעיר כמו ברוֹסְצ'וּק (רוסה), מקום מושבו של הפחה ובירת פלך הדנובה של האימפריה העות'מאנית (מקור). עיקר הידע שלנו על אלישע נובע מפליתון – תלמידו ומשום שהאחרון הפך להיות דמות מפתח בהגות הרנסאנס באיטליה מייחסים לרשימותיו חשיבות רבה. חלקן, עד כמה שהדבר מפתיע, בא מרישומיו של מי שלחם בהגות האפלטונית ורצה לשרוף אותו חי על המוקד, הפטריארך האורתודוקסי של התקופה, הפילוסוף שהחזיק בתורת אריסטו גנאדיוס סכולאריוס (1454–1456) אבל גם על כך, בהמשך.

מוראט הראשון

מוראט הראשון – הוא שהגה את רעיון חיל היניצ'רים, שומרי הסולטן והממלכה, והראשון שכונן יחסים עם המעצמות האיטלקיות של הרפובליקה של ונציה והרפובליקה של ג'נובה, אשר זכו לזכויות מסחר בשטחי העות'מאנים.
שלטונו התאפיין בהנהגת שלטון וסאלי ביזורי, ובניהול מלחמות הן במערב נגד האירופים והן במזרח נגד שבטים טורקים שקראו תיגר על שלטונו. בשנת 1361 הוא כבש את אדירנה וקבע בה את בירתו (הבירה האירופית הראשונה של האימפריה). בין השנים 1366–1376, כבש הסולטאן שטחים בבולגריה של ימינו ובכלל זה את הערים פלובדיב, סטארה זאגורה, קיוסטנדיל וסופיה. הצאר הבולגרי איבן שישמן, כרת עם הסולטאן הסכם שלום והשיא לו את אחותו תמָרַה, שהייתה בתה של אמו, המלכה ממוצא יהודי, תאודורה (שרה) ואביו המלך אלכסנדר. בשנת 1386 מוראט ה-1 הביס קואליציה של בולגרים, סרבים ומתנדבים הונגרים בקרב פלושניק. בשנת 1389 נערך קרב קוסובו, ובסופו סופח מישור קוסובו לשטחי העות'מאנים. קרב זה נחשב לקרב מכונן בלאומיות הסרבית, למרות תבוסתם. בקרב זה נהרג מוראט ה-1. אלישע היהודי שימש בחצר מלכותו כרופא.

ארבע דמויות

בבואנו לדון באלישע היהודי אנו דנים בתהפוכות הגורל כשברקע מתחוללת מגפת המוות השחור ועל הבמה שלנו ניצבות ארבע דמויות: הסולטן הטורקי מוראט הראשון (I. Murat; اول مراد  היה סולטאן האימפריה העות'מאנית בין השנים 1359 ועד יום מותו בקרב קוסובו, בתאריך 28 ביוני 1389.), הפילוסוף האפלטוני בהסתר והרופא של המלך בגלוי, גיבורנו אלישע היהודי, תלמידו היווני פליתון (Pletón או Plethon) והאויב המר איש הממסד הנוצרי גנאדיוס סכולאריוס.

פליתון ידע יוונית – פרט חשוב להבנת תפקידו בהתפתחות הרנסנס באיטליה -הסבר קצר להבהרת חשיבות ידע היוונית כאן – פטררקא (Francesco Petrarca), ההומניסט הראשון, הוא שחשף את כתבי אפלטון. פטררקא ידוע לכול כמשורר גדול אבל הוא גם פעל במגמה למצוא ואחר-כך גם לקרוא את סודות המחשבה החילונית שהוסתרה מהקוראים של זמנו. חשיבותה הייתה לפתרון אחד המשברים הגדולים בהיסטוריה האנושית. שבר ענק שהמוות השחור חולל במאה ה-14 בעולם – זה היה מוות חסר פשרות שתקף את סין, המזרח התיכון כולל ישראל ואת איטליה ואת כל אירופה. מחלה מזעזעת ונעדרת מרפא. קללה שתקפה את המאמינים בסיוע האל. נוכח אדישות האל ומותם של מיליוני אנשים, רובם מאמינים ושומרי מצוות, עברה האמונה באל זעזוע עמוק שהביא להתפכחות. בתוך המשבר הפסיכולוגי העצום הזה נזקקו האנשים לתמיכה והושעה. אפלטון נראה כמי שיכול היה להושיע אותם עם תורה חדשה חילונית – אלא שהיא נרשמה ביוונית והוסתרה מעיני הציבור במערכת השתקה בת 500 שנים. הכנסייה הקתולית אסרה על לימוד כתבי אפלטון. עתה משהאחריות לגורל האדם עברה מהאל שאכזב אל האדם, האדם עמד במרכז החיים. אלא שהוא היה בור, תלותי, ונזקק לכישורי חיים. כל החסר לאדם, חשב פטררקא, נמצא בכתבי אפלטון או שבקריאה בהם תמצא הדרך לפתחם. לאחר שמצא 16 מגילות של אפלטון והעמידן לרשות הכלל – הציבור נזקק למתרגם בעל ידע ביוונית כדי לקרא בהן ולהוביל את המהפכה בעזרתן. פליתון ידע יוונית. מובאה זו באה כאן כהערת אגב. נמשיך בדמותו של פליתון. הוא דיבר יוונית שהייתה שפת אימו, יוצא מכך, שיכל לקרוא בכתובים הסודיים שפטררקא גילה. כנראה שגם המורה (אלישע) קרא ודיבר יוונית.

ג'ורג' אפלטון השני, גמיסטו פליתון
Gemistos Pletón

התלמיד – פליתון התפתח ובהמשך גם היה דמות חשובה בתולדות הרנסנס וזאת משהגיע לפירנצה (אבל על כך בהמשך). שמו המלא של התלמיד היווני שלנו היה ג'ורג' פליתון גמיסטו Gemisto Giorgio Pleton בתרגום חופשי אפלטון השני בהסתמך על השם Gemisto שמשמעו בלטינית Geminus אחד משניים (מקור). הוא הוזכר בעבר, במאמרי (חלק ג׳ על האסכולה הוונציאנית בציור, קישור למאמר כאן).

אלישע היהודי, נולד ככל הנראה בשנת 1352, הוא כתב על פילוסופיה ועל רפואה, (מספרים שספרי הרפואה של אלישע היו נכסי צאן ברזל לכל יהודי שהתעניין ברפואה וסביר להניח שמעמדם באותם זמנים, היה כזה של כתבי הרמב"ם בימנו נותרו מהם ציטוטים לרוב שמעטרים ספרי מלומדים עד לראשית המאה ה- 19). יתכן שאלישע הגיע לאדריאנופול עקב מדיניות השליטים העות'מאניים; ליצור מהר ככל האפשר רוב לא-נוצרי בערים, מיד לאחר היכבשן נושא ששאב אליהן יהודים רבים. כשהגיע אלישע אל הבירה החדשה אדריאנופול הוא היה מצוי בתרבות העות'מאנית הצעירה ובשלוש השפות של תרבות זו: ערבית, פרסית ותורכית. אין אנו יודעים אם אלישע נמנה עם הקהילה הרבנית או הקראית שפעלה שם. אבל ומדברי הפלפול שלו על סדר שתיית היין בשעת הסעודה, המבינים בתחום זה טוענים,שלא היה קראי זאת משום שמדובר בקורס שהוא העביר או לימד במסגרת בית-מדרש רבני, שבתוכנית הלימודים שלו היתה כלולה גם הוראת יסודות הרפואה – תחום התמחותו הראשון. בבית-מדרש כזה התקבלו ללמוד גם תלמידים קראים, אבל לא ידוע מקרה שבמוסד כזה פעל והורה מורה קראי, ובודאי לא מה שהוגדר מקצוע חילוני. שוב עולה נושא יהדותו כהכרח המציאות מהמעט שידוע לנו עליו כיום. שפת ההוראה באותו מוסד הייתה בודאות עברית, והוא ידע אותה בודאות. שפת הדיבור של התלמידים היתה יוונית ואיטלקית (אפרים ווסט – אחד החוקרים הגדולים של אלישע ומי שערך סקירה מדוקדקת של כתבי- היד, ניתוח של ספרי אלישע. אפרים ווסט הוא מחבר הקטלוגים של כתבי-היד באותיות ערביות בספריה הלאומית).

אלישע היה פילוסוף חשוב אבל פרסומו היה כרופא, מורה לרפואה, רוקח וסופר רפואי. בפועל אלישע היה בעל מעמד גבוה ומקורב לסולטן, נראה שמונה לשמש רופא המלך לאחר שהתפרסם כרוקח. את המינוי קיבל ככל הנראה בהיותו אדם צעיר יחסית אך אין לנו ידיעות לגבי כמה שנים נמשכה עבודתו כרופא של הסולטן ושל בני משפחתו. הוא התגורר בחצר הסולטן הטורקי שגר באותם ימים באדרינופול. רווחיו היו נאים והם שאפשרו לו להתפתח לפילוסוף שהיה.
אלישע היהודי התמצא בפילוסופיה של אבן רושד, מחכמי ספרד, (קורדובה), אבן אלנפיס [הדמשקאי – ספרו “כיתאב אלמוהאזאב פי טיב אלעין״ (ספר התיקונים ברפואת עיניים) שמור בספריית הוותיקן] ואלדין אלכאזרוני שחי בתבריז בירת פרס.
פליתון גמיטוס (התלמיד) היה בחור צעיר שבא אל אדריאנופול (אדירנה) עיר בתראקיה שבחלקה האירופי של טורקיה, בכדי ללמוד פילוסופיה, לכאורה את חלקה האסור באותם זמנים – היא הפילוסופיה החילונית לאפלטון. הידע העמוק של הפילוסוף היהודי אלישע היה נדרש ויתכן שהיה כבר אז ידוע בחוגים שונים כבעל תורתו של אפלטון. השמועות אמרו שפליתון פנה תחילה אל אלישע מפני שהוא נחשב למומחה לפילוסופיה של אבן רושד, אולם דוקא אחד מראשי הכנסייה, הדמות הרביעית בסיפורי "אלישע היהודי" ומי שראה באלישע אויב שיש להשמיד – באופן מפתיע, טוען שאלישע, היה אפלטוניסת. גנאדיוס סכולאריוס (Georgios Scholarios – Gennadios), ראה להלן, שהיה גזען ואנטישמי והאשים את פליתון בכפירה בנצרות, הוא שמשמש עד ימנו כאחד המקורות הבודדים לתולדותיו של אלישע. האויב הרשע סכולאריס טוען ברשימותיו שנשתמרו, שהייתה זו תורת זורואסטר (זרדושת – האמונה באל מיטיב ובאל מרע) שפליתון הכיר אצל אלישע ולא את תורת אריסטו או את תורת הרפואה.
התחייה של אפלטון (הערה): באותם ימים היה אסור לעיין או לצטט מאפלטון, תורתו והעיסוק בה הוגדרו כפירה. החל משנת 391, אז הפכה הנצרות לדת המותרת היחידה באימפריה הרומית (על-פי היסטוריונים של הדת) החל איחוד הדעות ותהליך ארוך של השתקה לדעות מנוגדות לקיום האל ומניע העולם (אריסטו). כתבים שנמצאו בסתירה ננעלו במרתפי המנזרים. כופרים נשחטו, לפעמים גם נשרפו אם התקרבו אליהם. פטררקא החל להתעניין בכתבי אפלטון בהשראת חברו הקרוב של אביו (נושא בפני עצמו) ושינה את המגמה. הסיבה ליכולתו של פטררקא לדעת על קיומם של כתבי אפלטון פשוטה: תורת אפלטון הייתה כנבטי הפרחים המבצבצים במדשאות אירופה – הדברים, לפחות חלק מרעיונותיו המהפכניים היו זמינים לכול. אריסטו תלמידו הכופר בתורתו מצטט את הדברים בכתביו על-מנת לסתור אותם. עד לתקופת פטררקא דברי הכפירה שכנעו את כל המלומדים אלא שהנער פרנצ'יסקו פטררקא, הקורא המלומד, לא הבחין בהצלחת אריסטו כתלמיד הבוגד במורו, לסתור את דברי אפלטון והחל לצעוד בכיוון ההפוך למקובל עד אז – הוא קרא לערער על אריסטו ולהתפכח.
עוד טוען גנאדיוס סכולאריוס הפאטריארך האורתודוקסי, שאלישע היה בעצם פאגאני, אדם שזנח את תורת משה בהגותו ובמעשיו. הערה זו רומזת שוב על חילוניותו כבעל תורת אפלטון והיא שהצילה אותו כנראה גם משחיטה וגם משריפה… בנוסף הוא שטוען כי הייתה לאלישע השפעה מכרעת על דרך חשיבתו של פליתון. הערה זו מסייעת לחזק את השפעתו של אלישע המורה על תורת אפלטון של פליתון. וכך גנאדיוס סכולאריוס כותב: 'הוא (פליתון) היה עימו זמן רב כמו תלמיד'. לבסוף גנאדיוס, מודיע בסיפוק, שיהודי זה, אבי הכפירה, אכן מצא את מותו בשרפה משמים.
בסופו של דבר גיבורנו היהודי ניצל, ראש הכנסיה והפילוסוף האיסטוטלי גנאדיוס לא שחט את המורה האפלטוני ולא את התלמיד שלו – (פליתון) וגם לא שרף אותם יחד (נס משמיים).

גנאדיוס סכולאריוס הפטריארך הראשון של קונסטנטינופול (1454-1456) לאחר כיבוש קונסטנטינופול על ידי הטורקים. פעל למען הכנסייה. האינטרסים העיקריים שלו היו תאולוגיים; כאחד מהמעריצים של תומאס אקווינס בעל המכלול נגד הגויים (Summa Contra Gentiles) ומכלול התאולוגיה (Summa Thelogiaee) היה אוייב קשה לאלישע היהודי ולתלמידו פליתון.  סכולאריס היה ממשיך דרכו הפילוסופית של אקווינס ההולך אחר אריסטו, כמורו הרוחני אחז הפטריארך באמונה ש"הצורה" היא התוכן כמקובל באמנות העכשווית בת זמננו. על-פי תורה זו אין תוכן רגשי (כדברי אפלטון ואין לדברים יכולת לנוע עצמאית אלא מכוח רצון האל) – הצורה לבדה היא הנותנת לחומר את "ישותו".  גנאדיוס סכולאריוס  ראה בפילוסופיה של אריסטו תואמת באופן מלא עם הנצרות. לכן היה יריב לפילוסופיה האפלטונית ולא בחל באמצעים. הוא ניצל את מעמדו כדי לעקור הן באמצעות התורה האריסטוטלית של תומס אקווינס, והן באמצעות חוקי הכפירה של הכנסייה את המתנגדים לעמדתו.

פליתון הגם שאין מסמכים שמאמתים זאת, כנראה בכל זאת למד אצלו דווקא את תורתו של אפלטון. כנראה שגילם היה קרוב. הם היו שני צעירים סקרנים, מלומדים, מורה ותלמיד.
המורה היה מבוסס בשל משרתו כרוקח נודע וכרופא בחצר הסולטן והתלמיד סביר להניח שהיה חסר כול או דל אמצעים. בנוסף כנראה שאלישע היה אכן בן החילונים הראשונים בהיסטוריה וזו גם סיבה שלא נשארו כתביו החילוניים, יתכן שאנשי הקהילה היהודית הם ששרפו בכוונה את תורתו ויתכן שכתביו נשרפו בשרפה הגדולה בשנת 1446– כשמוראט שב ב-1446 לתפוס מחדש את עמדת ההנהגה מבנו מהמט השני, שהיה רק כבן 12, ושלט לכאורה במשך שנתיים. כשבפועל שלט הווזיר הגדול מבית צ'נדרלי, (כל זאת לאחר התערבות היניצ'רים.) תרחישים רבים אפשריים לשריפה ההיא: רבים חושדים שקנאות דתית עומדת מאחריה, וההסבר לכך בעובדה שכתוביו שבים ומצוטטים מאמצע המאה ה- 15 עד תחילת המאה ה-19 – ובקרב חכמי היהודים שמו נעדר, כמי שלכאורה היה מנודה. יחד עם זאת ולזכות כוחות החילוניות (נס משמיים) אלישע גיבורנו, החילוני הראשון, הוא עצמו לא הומת.

אלישע השפיע על התפיסה החילונית של פליתון גמיסטוס, שנסע לפירנצה ונמנה שם על מבשרי הרנסנס האיטלקי ועל מביאי תורת התנועה (תזוזה ושינוי תוכן) של אפלטון שהביאה את מושל פירנצה מבית מדיצ׳י להקים את האקדמיה האפלטונית המפורסמת בפירנצה.
אלישע היהודי מת ככל הנראה עקב תאונה או אסון גדול שפקד את אדריאנופול במארס 1446.

Janissaries

שריפה איומה פרצה באדריאנופול – מכונה "השריפה הגדולה", בעת תחילת מרד היניצ'ארים – שהיה כשלוש שנים (1449) לאחר השריפה של 1446.
הינצ׳ארים (Janissaries) היו חיילים שנמנו על יחידות העלית בצבא האימפריה העות'מאנית. המרידה שלהם ב-1449 הייתה עקב דרישה לשכר גבוה יותר, שנענתה על ידי השלטונות. מקור החיל במאה ה-14 בתקופת גיבורנו אלישע. הם שירתו את האימפריה העות'מאנית ללא הפסקה עד חיסולם בשנת 1826 על ידי סולטאן מהמוט השני בגלל מעורבתם במרידות נגד המשטר וכן בשל שמרנותם וסירובם לשכלל ולשפר את מתקני הצבא.
השריפה הגדולה הזו של 1449 כילתה חלקים גדולים של העיר והמוקד שלה היה ברובע השוק – בו כנראה אלישע הישיש התגורר וכך הגענו לידי כך שהוא בעקבות שריפת ספריו היו בין קרבנותיה.
לשאלות לירון וקביעת תור לפגישת ייעוץ בענינים אישיים

פליתון גמיסטו – Gemisto Pleton

העמוד של קונסטנטין ופסל אפולו בראשו The Column of Constantine in its original form, with the statue of Constantine as Apollo on top

גיורגיוס גמיסטוס, שכונה לעיל, "התלמיד" מתכנה פליתון (ג'ורג' פליטון או ג'ורג' אפלטון השני בכל אופן פליתון גמיסטוס Gemisto Pleton נולד בסוף המאה ה-14 מעט אחרי אלישע היהודי), הוא היה יווני שידע יוונית. כנראה שנולד בקונסטנטינופול שהייתה נוצרית בשנת 1355. תזכורת בשנת -324 העביר הקיסר הרומי קונסטנטינוס הגדול את בירת האימפריה הרומית מרומא לביזנטיון, הרחיבה ופיארה וחנך אותה מחדש בשנת 330 לספירה, כבירתה החדשה של האימפריה הרומית, או כ"רומא החדשה", (Nova Roma), כפי שביקש לכנותה. מאז נודעה העיר (שמכונה כיום איסטנבול) בשם קונסטנטינופוליס. העיר הייתה רומאית מבחינה תרבותית ואלי יוון ניכרו בה אבל גם נוצרית מבחינה דתית. במרכז העיר החדשה נבנה מרכב בידור רב חשיבות האגוסטיאום שרחש במרוצי כרכרות אופנתיים ונשק לרחוב הראשי (כיום ניצב על חורבותיו המסגד הכחול). והפורום על שם קונסטנטין שהיה חלק מהרחוב הראשי – היו שני שערים השער המזרחי והשער המערבי – במרכזו הוצב העמוד של קונסטנטין The Column of Constantine ובטורקית Çemberlitaş שנשאר כעד שם עד היום. בקצה האגוסטיאום (Augusteum) קונסטנטינוס בנה את המרכז הדתי כנסייה שנחרבה ברעידת אדמה. קונסטנטינוס השני בנה באותו מקום ב-360 כנסייה שעל חורבותיה נבנתה האיה סופיה. העיר נבזזה (1204) וב-12 באפריל 1204 הצלבנים כבשו אותה והפכו אותה לבירה של האימפריה הלטינית (12041261) השם שניתן למדינה הצלבנית. האימפריה הזו – הקיסרות הביזאנטית – נפלה בקיץ של 1261, ב-29 במאי 1453 כוחות עות'מאניים בראשות הסולטאן מהמט השני כבשו את קונסטנטינופול והביאו לסופה של האימפריה הביזנטית והעיר שימשה כבירת האימפריה העות'מאנית (1453–1922).

תלמידו של אלישע פליתון נולד במרחב העיר הזו – בשלבי המעבר שלה אל האימפריה העות'מאנית. על ילדותו הידיעות מעטות – כאמור, ידוע שדיבר יוונית בשל אימו, אבל הפרק החשוב לעיניננו נמצא במעברו לאדריאנופול (כיום – אדרנה) בה גר ולמד אצל אלישע והגם שאין הצהרה ברורה לכך הודאות עולה ואומרת שלמד את תורת אפלטון ועד מהרה הפך לבעל התורה האפלטונית ולדמות מפתח בהגות הרנסאנס באיטליה.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

פליתון פיתח תורה פילוסופית שמרדה בעקרונות הנצרות, תורה חילונית, הוא חיפשה אחר מכלול התנועה בהבדל מתורת אריסטו (המותרת בתקופתו על-ידי הכנסייה) שנשענה על "המניע הראשון" – הווה אומר האל דוחף את הדברים וגורם לתנועתם. מכלול התנועה מצביע על ניסיון להבין את המרחב הנע מתוך עצמו ולא משום שכוח מבחוץ מניע אותו.
ככלל באותם ימים כל מה שנתקל במאמץ חשיבתי שלא פיתח כישורי מחשבה להבנתו נתקל בהגד כגון: ״בעזרת האל״, ״בשם האל״ או בגין ״רצון האל״, ״ברצות אלהים״ וכדומה.
פליתון פעל, כנזכר לעיל, בתקופת השקיעה של הקיסרות הביזאנטית שבאה אל קיצה בשנת 1453. ראשית המאמץ החשיבתי. לא עוד ״רצון האל״, ״בעזרת האל״ – אלא עובדות והבנות לאיך הדברים באמת נוהגים ומתנהגים. שאלות לגבי המנגנון המניע. לאחר שפליתון הגיע לפירנצה {שזה סיפור בפני עצמו ועליו אני מספר [בחלק ג׳ של ״האסכולה הוונציאנית (בציור)״ ושלמען כתיבת 3 חלקיה גם נסעתי לפיזה (עם אורה גורלי) או בהשראת הנסיעה חיברתי את המאמר הזה. סיבת הנסיעה הייתה תדהמה שאחזה בי.
באותם זמנים – נפוצה שמועה שבאחד המטבחים העתיקים, במטבח של נזירות במערב צפון איטליה נמצא ציור מטונף, ומשניקו אותו התגלה הלא יאמן: ציור מאת צייר אלמוני בשם ג׳ונטה הצייר מפיזה של צליבה משנת 1250.
נעצור רגע כדי להסביר בקצרה את הדורש אריכות:
פטררקא שהוזכר לעיל, חיפש את הסוד שבתוכן הנע – הרגש הוא שמניע – לא כל התנועות המניעות מרחב בחלל הן רגש חלקן מכונות היום אנרגיה, חשמל, כוח כבידה, אבל ההתחלה הייתה נשמה (אפלטון) ורגש (פטררקא). פטררקא איש המילים והשירה, לא מצא את המילים הנכונות כדי לבטא עמדה זאת וזו תופעה מוכרת. ניוטון למשל במצבו עצר, התכנס בחדרו, ובעבור כ- 20 שנה בן חיפש את המילים הנכונות הוא פרסם אותן לבסוף כמספרים בספר הנודע "עקרונות", שמתאר את התנועה בשפה חדשה של חשבון דיפרנציאלי והאינטגרלי (Philosophiæ Naturalis Principia Mathematica העולם נע בתנועה אלא שהיא נראית במסלולים אליפטיים, למשל של גרמי השמיים ניוטון הסביר שהתנועה הזו מתבצעת על ידי כוח אחד בלבד – כוח משיכה לעבר השמש – שבשילוב עם נטיית כל גוף לאינרציה לינארית, יוצר את המסלול העקום של כוכבי-הלכת  – החשבון שהמציא בא לתאר את המסלולים האליפטיים של התנועה בטבע.). פטררקא שהיה מראשוני מחפשי המילים קרא לנושא רגשות. פטררקא ביקש להבין את הרגשות והתמקד באהבה. אהבתו ללאורה היא שהעסיקה אותו ואותה הוא רשם בשירה חילונית חדשה והדברים באו לידי כך שהעולם כולו באותם זמנים היה מודע לאהבת פטררקא שלנו ללאורה שלו ב"סונטות לגבירה לאורה" הוא עד ימנו אחד מספרי המופת בתרבות העולם.
נושא התנועה ובמיוחד תנועה זו שהמשורר כינה רגשות עומד במרכז התורה של אפלטון. זה הנושא שפטררקא רצה להבין. אבל הנושא הזה פיצל את העולם העתיק גם את האמנים שנחלקו לכתות ולפלגות ונאסר לעיון. הציירים היו בן הראשונים להבין שהבעיה המרכזית של אמנות הציור היה בפיתוח שיטה לתפוס את הרגע המשתנה. לא התזוזה, אלא הרגש – התוכן הפנימי שגורם לתנועה להתפשט והיא שניכרת בתזוזה. חלקם חשד שהנושא קשור באור הבא מבחוץ ונופל על הדברים, ג׳ונטה פיזאנו (Giunta Pisano 1180-12500) חיפש את הרגש. שנים רבות אחריו ובשיא הרנסנס קם רמברנדט לצייר את האור הנובע ומתפשט מבפנים. גם האור הנובע מבפנים ולא מתפשט כראוי עמד במרכז המחקר. זה הנושא שמרתק אותי. כיצד האור הפנימי, הרגש נע ולא מפעיל כראוי את המערכת הביולוגית ועל כך עומדת תורת הדמימה שראשיתה בשאלות האלו והמשכה בשרשרת מורי: ניקו, באראז, ברונר ושפינוזה הגדול. הציור של ג׳ונטה מתאר את הרגש הראשוני העולה מבפנים ומתפשט. הציור הזה התגלה במטבח של הנזירות בפיזה – אני נסעתי לשם – לפיזה.

תוצאת תמונה עבור ג'ונטה

קו הניצב המסורתי שהיה נהוג להקפיד בו בציורי דמות הצלוב הוזז לראשונה בציור והציור היה של ג'ונטה פיזאנו שהועתק מאוחר יותר על ידי צ'ימבואה (ג'ובאני צ'ני די פפי – שנחשב בשל כך, עד לימנו אלו ממש מבשר הרנסנס בציור אך לא היא). בצילום ירון מרגולין נוכח ציורו של ג'ונטה בפיזה כפי שהוצג לראשונה לציבור החוקרים בעיר פיזה. בתחתית הציור חתימת הצייר.

ג'ונטה פיזאנו Giunta Pisano 1180-1250 שהיה עד לאותם ימים – לא מזמן, (2014 – 2015) כן, אלמוני פעל בפיזה. הוא התמקד בציורי התמונות הקדושות עבור המזבח שבכנסיות. מוטיב האל ישוע על הצלב. בקיצור ״צליבות״ A crucifix (מלטינית, ישוע, מאוחד, או אחד עם הצלב) בבואו לחפש את הרגשות – הצייר ג'ונטה פיזאנו חש בכאב הצלוב שגרם לו, כנראה, לחוש אותו נע בפיתול גופני על הצלב – הכאב שניכר בפיתול הזה כונה ספירלה (שנחקרה על ידי דהוינצ׳י) וצוייר לראשונה על-ידי ג'ונטה פיזאנו שם – ובכך הוא היה הראשון שקשר בין תנועה, מניע התנועה, רגש וספירלה – (הספירלה היא אחת מצורות ההתפשטות מבפנים החוצה של הרגשות, כפי שנראית למתבונן מהצד). בשנת מותו, ב- 1250 הגיע הצייר המייסד ג׳ונטה בנושא זה – לשיא ויצר בבולוניה את יצירת המופת שלו – בתמונה למעלה ובוידאו למטה: אל רב רגש (ייסורים) וגם חתם בשמו עליה. "צליבה" שהייתה חתומה כלומר, אדם שמביא את עצמו, באמנות עד לרגע חתימתו – בה האדם לא היה קיים בפני עצמו אלא רק כמשרת של האל – וזו הייתה מהפכה תפיסתית. בציירו כך את נושא הצליבה, היה למעשה ג׳ונטה פיזאנו, מבשר הרנסנס, צייר איטלקי, יליד פיזה שהעלה את התנועה והרגש, את האדם הפרטי למרכז הבמה בשנת 1250.

לתדהמתי לא היה גבול. הציורים של ג'ונטה פיזאנו. היו עבודות אמיתיות כל החוקרים קבעו את שנת 1250 כשנה בה הציור אכן נעשה. בהחלט לא ישנתי כמה לילות מהתרגשות שהתעוררה מהגילוי הזה. הרי הוא משנה בעצם את תולדות הציור והרנסנס באיטליה כשג׳ונטה המבשר, המייסד, הצייר המהפכני הוא ולא ה״שור״ … רגע עד לאותו יום היה מקובל שצ׳ימבואה, הוא המייסד כמי שצייר לראשונה את רגש האדם בציור – שמו היה צ'ני די פפו (ג'ובאני) אבל כונה ראש של שור צ'ימבואה ככל הידוע נולד בסביבות 1240, בגיל 10 לא יכל לצייר את יצירת המופת אליה ג׳ונטה הגיע בערוב ימיו. דנטה כותב בקומדיה האלהית
Credette Cimabue nella pittura
Tener lo campo, ed ora ha Giotto il grido
Si che la fama di colui è scura בעברית:: "צ'ימבואה חשב כי הוא ראש לציירים, אולם ג'וטו נטל ממנו את תהילתו והשליכו אל תהום הנשייה".
נראה שדנטה צדק תהילתו של צי'מבואה הייתה קצרה ולא ממש נשתמרה וככל הנראה גם תצלול אל תהום הנשייה.
בוודאות ג'ורג'ו וזארי, הנחשב להיסטוריון הראשון העוסק בהיסטוריה של האמנות ואת ספרו פרסם יותר ממאתיים שנים לאחר מותו של צ'ימבואה שגה בהערכותיו ובהתעלמותו מג״ונטה יש מן הפן של התחכים והמזימות – מעטה רמת מהימנותו מוטלת בספק. ללא ספק צ׳ימבואה העתיק את הקרוסיפיקס של ג׳ונטה מבולוניה שבה התבוננתי כמה מאות שנים מאוחר יותר. בהמשך להתרגשות אני מארגן את חברי היקר טורן (Turan Korkmaz) ומבקש אותו שיקח אותי לאדרינופולוס היום – Edirne כדי לברר אם ישנה שם איזו ספריה ובה חומר על אלישע]}_ נחזור לפילתוןפליתון עזב את קונסטנטינופול (איסטנבול) ובא לפירנצה – למה בא?

Filippino Lippi – Crucifixion of St Philip
פיליפו ליפי – צייר פלורנטיני. מתלמידיו
קוזימו דה מדיצ'י וסנדרו בוטיצ'לי. צליבתו של פיליפ הקדוש.

כתבי אפלטון – המקור
Plethon autograph

המסע לפירנצה

כחכם גדול, הוגדר תלמידו של אלישע היהודי – ג'ורג' אפלטון השני. שמו יצא לפניו כאיש רב יכולות ובעל כישורי חיים. אנשי הכנסייה העריכו אותו מאוד ורצו שג'ורג' – כלומר פליתון גמיסטו – Gemisto Pleton ייצג את המשלחת שלהם (ביזנטיון) כקונסול בנושא איחוד הכנסייה (מזרח-מערב)… (הערה בנושא זה: קוזימו די ג'ובאני דה מדיצ'י היה מייסד הרנסנס ושליט פירנצה בעזרת הונו – אבל מאחרי הקלעים.  מדיצ'י ביקש להפוך את פירנצה – מסיבותיו ולמען ביטחונו, למרכז עולמי בעל חשיבות. הוא היה אדם מאוד חזק בשל כספו ושכנע את האפיפיור אאוגניוס הרביעי לקיים בעירו פירנצה את מושב הועידה אקומנית שנועדה לאחד את הכנסייה הקתולית עם הכנסייה האורתודוקסית בין 1437 ו-1439, שנועדה במקור להתכנס בפרארה. כך הגיע לעיר יוחנן השמיני, קיסר האימפריה הביזנטית. לועידה זו התבקש תלמידו של אלישע היהודי לצאת) פליתון גמיסטו הסכים למשימה ויצא לאיטליה (1438–1439). באיטליה שהה אז כדיפלומט – שליח ונציגה של ביזנטיון. הוא הגיע לפירנצה – שם אחזה בו ההשראה החילונית – ג'ורג' אפלתון ה-2 התעלה ובער באש ההתלהבות ופשוט החל לדבר … פרץ של דברי חכמה יצא ממנו, הדברים שעליהם דיבר היו למעשה הדברים שנקשרו בתורתו של אפלטון. על התורה האפלטונית דיבר תלמידו של אלישע היהודי ולא על הגות הכנסייה. ההתרגשות בפירנצה לא ידעה גבול, אפשר לומר בפשטות שאנשי האליטה של ההשכלה בעיר השתגעו מכל האירוע הזה… אחרי שפטררקא שלהם ואפילו בוקאוצ'ו הנודע וסולטאטי מלומדים שונים שחיפשו ואספו קטעי טקסטים מתורתו של אפלטון. יותר מכולם פטררקא שמצא ולאחר מכן ב"בזבז" את כל חייו בחיפוש מתמיד אחר משהו שיגיד לו מה כתוב ב-16 ממגילות אפלטון שמצא במרתפי המנזרים של איטליה וצרפת… לפתע, הגיע תלמידו של הפילוסוף היהודי מאדרינופולוס והתגלה כאדם עליון ומי שכן יודע מה כתוב במגילות הסודיות שפטררקא חשף ובנוסף לכך הוא גם מבין את שנאמר בהן, זה היה מאוד מרגש.
פליתון ריגש, דבריו רגשו, אפשר לומר שכמעט ונשכח שבא לועידה הכנסייתית (במסגרת הניסיון הכושל של הדיפלומטיה הכנסייתית ליישב את הקרע בין המזרח למערב). פליתון היה ללא ספק מי ששכנע את קוזימו דה מדיצ׳י (הבנקאי העשיר, מיליארדר, הטיקוןן) להקים בעירו בוילה קראג׳י (The Villa Medici at Careggi) שהייתה חלק מרכוש המשפחה – על הגבעה ליד פירנצה את האקדמיה האפלטונית ששינתה את פני העולם.
לפליתון היו בפירנצה שלושה תלמידים: פיצי׳נו, בסריון (Bessarion) ומנואל קריסולוראס גם הוא יליד קונסטנטינופול (1390) וכונה היווני Chrysoloras Manuel או Emmanuel .
פליתון נפטר בשנת 1452 ונקבר בקתדרלה (הלא גמורה) מן המאה ה-13 של רמיני – קברו נמצא שם עד היום.
פיצ׳ינו (תלמידו) הוא מרסיליו פיצ׳ינו המפורסם, שהיה לשם דבר, והוגדר כהמורה בה׳ הידיעה לתורת אפלטון.
פיצ'אנו היה מי שנבחר לעמוד בראש האקדמיה האפלטונית בפירנצה. אין ספר על הרנסנס שמעז להדיר את תלמידו של אלישע מדפיו – אבל שמו של אלישע דווקא נעדר – כבוד לחוד ומה שאני מתכוון להביא לפני הקורא העברי לחוד, כלומר דבר האמת ו… הרי הדברים – הנה זה בא:

בערוב ימיון
Tudor chicken Charles Laughton in The Private Life of Henry VIII, 1933

בערוב ימיו

מרסיליו פיצ׳ינו דיבר. … ובערוב ימיו, כפי שקורה פעמים רבות למי שזוכה בכבוד שלא מגיע לו, (כשרגשי אשמה וייסורי מצפון – מתעצמים לקראת המוות – דמימה שמופיעה כצרידות, תחושת מחנק בגרון, שיעול מביך ובלתי פוסק ועוד צרות גרוניות – ראה רגשות אשמה בדרגה – 4 – כאן ועל התרנגול הפצוע כאן וכאן) ברגעי חייו האחרונים העיד וסיפר בוידוי האחרון שמפליתון תלמידו של אלישע היהודי הוא רכש את תורתו של אפלטון (הנסים חזרו) וכן הוסיף בוידוי זה ואמר שקוזימו דה מדיצ'י נכח לפחות באחת מהרצאותיו של פליתון היווני – תלמידו של אלישע גיבור מאמרי וגם הודה בכך שמדיצ׳י הזקן מאוד התרשם מפליתון גמיסטוס ואז באה המכה הגדולה של האמת: שהרי בנוסף לכל הנאמר העיד מרסיליו פיצ'ינו (שם, ברגעים של האמת) שפליתון הוא שהביא את השליט מבית מדיצ׳י להקים את האקדמיה האפלטונית ולא הוא. לאחר שפליתון עזב (משום שהועידה הכנסייתית הסתיימה, והוא שהיה נציג במשלחת של ביזנטיון אליה ומשסיים כבר את תפקידו). מדובר כאן בועידה הידועה שביקשה לאחות את הקרע בין הכנסיה במזרח – ביזנטיון ובמערב – רומא.
בתום הועידה באיה המכובדים התפזרו אלא שלא כולם עזבו. נשארו באיטליה, בפירנצה שהייתה לבירת הרנסנס שלושה תלמידיו של היווני פליתון מתלמידי אלישע היהודי: מרסיליו פיצי׳נו (המתוודה על האמת נוכח המוות), בסיליוס בסריון (Bessarion) וקריסולאוראס היווני.
מרסיליו פיצ׳ינו המשיך במסורת ההרצאות האפלטוניות ושליט פיזה קוזימו השני מבית מדיצ'י השתתף גם בהרצאות האפלטוניות שלו.
מאוחר יותר מרסיליו פיצ'ינו וקוזימו די ג'ובאני דה מדיצ'י (אביו של לורנצו המפואר) ייסדו, בשנת 1462 את האקדמיה האפלטונית על גבעה סמוך לפירנצה ששינתה את פני העולם.

שני אלמונים

יצויין ששניים ממייסדי התחייה וחיי החילוניות, מה שמוגדר כרנסנס היו למעשה אלמונים עד לפני שנים בודדות: אלישע היהודי וג'ונטה פיזאנו.

מבט אל שיטת הלחיצות שפיתחתי – אין דומה לה בפריצת דמימה, הוכחה כמשחררת כאבי גוף, יעילה בתהליכי החלמה, מניעה, מאזנת ומרגיעה את הנפש.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

הערה על חיוי הבלכי – חיוי הבלכי ההוגה החופשי הראשון בהיסטוריה היהודית חי במחציתה השנייה של המאה ה-9. משה גרנות מספר ששימש אותו כהשראה גדולה לכתיבתו. מהעיר בלך, חיוי חיי במדינת כראסאן, עתה אפגניסטן, והיא העיר גוזן על פי תרגום הרס"ג (ישעיה ל"ז י"ב), הכנוי בלכי נשתנה אצל המחברים היהודים הכותבים עברית שדברי ביקורתם הם כבמקרה אלישע היהודי הד יחיד לדבריו, הגותו ולגאוניותו – משלא מצאו דרך להתנג לו בסיועה של חכמה כינוהו בשם כלבי (היפוך הבלכי לגנאי). לו היה הדבר בידי הייתי עושה סרט על חיוי או מחבר אופרה על חייו כמו על חיי אלישע היהודי.
חיוי היה אדם כה חכם ונועז לזמנו לכשחיבר 200 שאלות בספר שיתכן וזה היה שמו "מאתיים השאלות" לא ניתן היה להשיב עליהן מבלי לכפור באמונה באל, ולמעשה עד היום נותרו ללא תגובה אמיתית. סעדיה הפקיד של הדת שמכונה גאון ניסה להשיב לשאלותיו של חיוי הבלכי בשני ספרים אך בעצמו נראה כמי שהשתכנע שהאור הגדול שהפיץ חיוי הבלכי הוא שצודק.
ספריו נשרפו אך הדם נותר

yaron@yaronmargolin.com

נשלח ב כללי, על הציור, תורת הדמימות

כתיבת תגובה

Or

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*