Horodniceanu, Nicu ניקו הורודניצ'יאני – צילם אלדד ברון
מאת ירון מרגולין
האני הגמיש 1999 הוצאת אלבטרוס
ניקו הורוניצ'יאני, מורי הרוחני, ובשמו הספרותי נפתלי עירוני (נולד ברומניה בשנת ,1929 נפטר בישראל ב – 2000, עלה לארץ מרומניה בשנת – 1972) הגם שהורודניצ'יאני ידע עברית על בוריה, מילדותו עקב לימודיו בחדר, את "האני הגמיש" כתב ופרסם ברומנית, וברומניה. הספר מחדש בתחום הבנת נפש האדם, ספר מרתק שמתבסס על רבי-שיח שערך המחבר בבית-מחול ירון מרגולין במשך יותר מעשור (בית-המחול פעל בירושלים בשכונת מלחה עד ראשית שנות האלפיים ורבי-השיח עם הורודניצ'יאני נכללו במערכת שעות הלימוד של המקום).
את ה"אני הגמיש" לניקו קראה עבורי, דניאלה לסניוק (מרומנית וסייעה בתרגום והציטוטים שמובאים להלן נסמכים על לסניוק ועל השתתפותי ברבי השיח הנזכרים לעיל).
ה"אני הגמיש" מתאר את האדם כישות בשינוי, יש משתנה וזורם בתנועה מתמדת. התנועה נמצאת בתוכו ומחוצה לו. האני של הורודניצ'יאני מציית לחוקי התנועה שבטבע ויש לו כושר התנגדות חזק שמאפשר לו לשרוד ולהישאר שלם במרחב השינויים שמתרחשים בתוכו וסביבו. גמישותו היא סגולתו המאפשרת לו להשתנות ולשרוד בו זמנית. האני כואב כשהוא מאבד את גמישותו ומייבב מצער נוכח שינוי צפוי. סבלותיו רבים ויוסברו מיד.
התנועה
עולם של שינויים נמצא במהות ה"אני". הוא לא רק משתנה כול העת, גם השינויים עצמם משתנים, ואין באדם בריא דבר קבוע (מה שהפיזיקאים יכנו בודאי: 'תאוצה'), כלומר גם השינוי משתנה. ובכל זאת הוא קיים ויציב.
יציבות
אדם שאני מכיר, כל אדם, דומה לעצמו לאורך כל חייו. יש בו תכונת יסוד של התקיימות. הקיום ביסודו. והוא בעל כושר להישאר שלם, לשרוד ולהישאר בחיים כל חייו. כלומר האני השורד, לא משתנה. ובזכות זאת אני מזהה אותו תמיד וכל פעם מחדש כשאני פוגש אותו. ירון הוא ירון לכל אורך חייו וכן רבקה, יורי, רוני, שלומית ושולמית. האני לא רק משתנה, הוא גם קיים ובזכות קיומו הלא משתנה אנו מזהים אותו. הוא יציב.
להתנהלות האני בין שני הקטבים: יציבות מצד אחד ותנועה מצד שני קורא הורודניצ'יאני גמישות.
גמישות האני מגדירה אותו, את אישיותו, את אופיו ונמצאת במהותו. טבע האני מוגדר על-ידי המרחב שנוצר בין היציבות לשינוי.
משאובדת הגמישות אם בגלל שאובדים לו כשרי היציבות ואם משום שכוחות ההשפעה עליו מבחוץ ומבפנים גוברים (כוחות התנועה) הוא מתכלה ונעלם.
צער
מות ה"אני" מלמד על שינוי גדול. המוות אינו ידוע ואין אפשרות להכיר אותו באמצעים שקיימים בעולם החיים אבל האבל על אובדן גמישותו קיים וצער הפרדה מהגמישות עולה ומציף את רגשותיו.
הורוניצ'יאני: "ניצב אני היום מול המוות. אני עומד מולו ממש עכשיו. כנידון לשינוי, להיעלמות. האם ראייתי אותך המוות עכשיו משתנת. האם אני רואה את המוות אחרת ממה שחשבתי שאראה אותו, לפני יום ההתייצבות הזו נוכחותו. לא המוות לא השתנה, אני השתנתי".
(הורודניצ'יאני, האני הגמיש , פרק 4, עמוד 79, אלבטרוס 99).
הכיווץ
כיווץ נגרם לשרירים ולרגשות גם למחשבות. האני כולו מתכווץ. אובדן גמישות מכאיב – נוכח שינוי גדול, שעומד להיכנס אל מרחב חיים של בן אדם בא הכיווץ.
ההישרדות
האני מתנגד לשינוי הוא רוצה להמשיך להתקיים. ההתנגדות הזו לכיליון חלק ממנו או לכולו היא כוח ההישרדות שלו.
ההישרדות נמצאת במהותו הבסיסית ופועלת נגד השינויים הצפויים להתרחש עליו.
הגבול
האני הוא אדם מוכר: מריאל'ה, חוה, מעיין, ריצ'ל, רותם, נועם או יובל, עדי ותאמר. על-מנת שאכיר אותו תמיד משהו בו חייב לשרוד ולהישאר שלם. כדי שיישאר השלם, הוא מתקומם נגד השינוי שמתקרב אליו. והתקוממותו זו יוצרת גבול. והגבול הוא התכווצות של מרחב תנועה שפורש מיכולתו לנוע בחופשיות. הדילמה מרקיעה עד לשמיים. מצד אחד האהבה לשינוי – טבעית, מצד שני המועמד להחלפה מייבב …
הורודניצ'יאני: "האני הנוכח בעולם, הנתון לתנועה ושינויים, מנסה לשרוד נוכחותו. הוא מתגונן מולו בהציבו גבולות. גבולות מוכרים עד להצבתם. מרחב הפרדה מופיע לפתע בקוסמוס המוקטן, בתוכו, במרוכזות, שיוצרת כיווץ וסוף ומכאוב, שקם בו נוכח אובדנו של חלק משוחרר שהיה עד לרגע הזה בקיומו ואובד לו מבלי שימצא לו תחליף באחר ואתה לא מכיר אותו יותר. כאב הפרדה שנוצר מתחושת השינוי העומד להיכנס והגבול המרוכז שעומד לצמוח במקומו על חשבון פרט זה שכלה מחייו, והכאב מתחושת המחסור הצפוי עקב זה שמוקרב עתה, מהאהבה – (ברומנית: דרגוסטיה) –מהדרגוסטיה לחלק העומד להחלפה, לתנועה, לשינוי וההתכלות שמתכוננת להעלים מתוכו חלק שמתחיל לייבב". (שם, עמ' 79 ).
הכאב
הגבול הפנימי שנוצר באני מכווץ והכיווץ כואב. מאחורי היווצרותו עומדת התנגדות לתנועה. לטבע העולם להשתנות. מקור ההתנגדות בכוח היציבות וביכולתו לשרוד בשטף השינוי. תגובת הכיווץ יוצרת ריכוזיות של מרחב תנועה והתנגדות לזרימתה הטבעית.
אשליה
מאחורי היווצרות הגבול באני עומדת אשליה, מחשבה מדומה, פיקציה מחשבתית של העדר תנועה: "דמימה" (אשליה שמקורה בחשיבה שבנויה על רעיון שיקרי שאפשר לא להשתנות בעולם של שינויים). האני חושב שהגבול יצור את היציבות שבאשליה, כיווץ במקום שינוי, ריכוזיות והתקשות במקום ניעה. אלא שהכיווץ אינו העדר תנועה רק הכבדה שלה, הוא גבול מכלה, משתק שמונע את הגמישות.
Nicu Horodniceanu ניקו הורודניצ'יאנו
החלק
בתוך מרחב תנועת האני נוצר כיווץ. גביש. "המחשבה המדומה (הפיקטיבית), (שם עמ' 79) מזהה את החלק
הגבישי, בתוך המרחב הנע כדבר עצמאי, אחרי הכול הוא לוחץ על סביבתו הנעה, ונתקע בה כגובל גבולות. החלק מכאיב והכאב הזה מבליט אותו מעל הכול. הקטע הזה מקבל תשומת לב גדולה מחלקו בחלל. מקטע
שהופך לדבר עיקרי ומוביל המושך אליו את מלוא תשומת הלב. האשליה, הפיקציה המחשבתית "מבוססת על ההגבלה, על הגבולות, שנוצרו בעולמו ובחלקם קיימים גם כקטעי מחשבה".
הגביש שנוצר במרחב התנועה, בולט כחלק גם במרחב החושב. במחשבה הגבישים, "שנבנים עם הזמן כדעות קדומות, הם ההגבלות של עולם המחשבה ובמרחבים אחרים כגון מרחב של רגשות ההתכווצויות הללו נשמרות כחוויות, זיכרונות וניסיון חיים מוגבל שעוצר את מרחב הרגשות. ההתכווצויות השונות הללו, מופיעים על ראייתו את המציאות. ראיית המציאות מוגבלת ונעשית מדומה".
על-פי הורודניצ'יאני המחשבה המדומה בדויה. אשליה שנסמכת על חלקי שלם והתגבשויות מגובושת בגבישונים ועל התכווצויות שנוצרו בעולם הרגשות ובמרחב המחשבות. גם במרחב הביולוגי מזהים התכווצויות כאלו, כמו הגבישים שנוצרים בשרירים וניכרים כהתכווצויות שרירי גוף כרוניות. כיווץ שרירים שגורם לאובדן נשימה, למיגרנה ולכאב גב.
מובן שמחשבה שנסמכת על מגבלות ועל גבישים שמכווצים את זרימתה הטבעית, נסמכת על חלקי שלם, הם הגבישונים הללו , יותר משנסמכת על קליטת המציאות ומסקנותיה מכריעה על סמך ראיית עצמה ועולם הכיווץ שלה ולא על סמך עולם התנועה הזורמת בטבע בחופשיות. היא מגיעה עד לאופק המוכר וידוע לה והאופק הזה נמצא מתחת לאפה אם לא בתוכו ממש. המחשבה האמיתית – זורמת למרחקים. היא נעה בחופשיות ובכל הכיוונים היא קולחת באופן טבעי. בכוחה להתבונן במציאות כהווייתה, ללא גבולות (ראה "הגבול" למעלה) ולכן גם מגיעה למסקנות חדשות ומפתיעות.
האנוכיות והכאב הבלתי נסבל
הגבישים במרחב התנועה מכווצים ומונעים תנועה חופשית. יוצרים כאב והבלטה עצמית. במחשבה הם דעות קדומות שמתנהלות בעקשנות. הם המקום אליו המחשבה מגיעה טרם יצאה אל דרכה. המוכר בה הוא החידוש הגדול ויותר מכך אין בכוחותיה להגיע. המחשבה של האדם הסובל צרה ומוגבלת בדעות קדומות והנחות יסוד פיקטיביות. מסקנות שמבוססת על כיווצי רגשות כרוניים: טראומות וחוויות פיקטיביות שיוצרות שגיאות מחשבתיות, המשגות שקריות, ומחשבה מדומה. קטעים, דעות קדומות, הכנה מראש של התשובות הלא נודעות. היגיון מובדל מהתנועה הכללית של העולם.
ראייה מחשבתית בזווית צרה, רואה את העולם דרך סדק צר בין גבישים נוקשים מאוד. ראייה זו אנוכית. ראיה גבישית שיוצרת מרחב חשיבה כפות על-ידי התכווצויות עצמיות והראיה יותר ויותר על פי קנה מידה עצמי, עיוורת למציאות המשתנה וערה מאוד לעצמו. ראייה זו של קיומו מוגבלת ומצומצמת בהשקפותיו. היא שיוצרת את הכאב המופרז של חייו הנקראים לשינוי.
הכאב עולה נוכח האנוכיות וקריאת העולם אליו להשתנות, חובת השינוי בטבע העולם. העולם מצידו קורא לוף בוא השתנה, אבל הוא מתעלם מההזדמנות ומתכווץ נוכח נדיבותו, בטענה שכדי לשרוד עליו להתמיד בכיווץ המכאיב שיוצר את האנוכיות שלו.
שינוי גדול במיוחד מוחש בו נוכח המוות כפי שהורודניצ'יאני מתאר מניסיון חייו (בפרק הרביעי של 'האני הגמיש') והשינוי הזה מכווץ את כולו בכיווץ כה גדול עד שהכאב הנוראי הזה לבדו יכול להרוג אותו. (ההערה שלי).
האני המתאבל
מרחבי-הריכוזיות בעולם הקטן שבתוך האני הולכים ורבים. נוצרות התקשויות חדשות, וותיקות מתרכזות עוד יותר, גבולות שקמים בתוכו וחלקם הופכים חומות בצורות נוכח השינוי הנצפה. הכיווץ מגביל את התנועה באני. הוא הולך ונעשה כבד תנועה, יותר מכווץ, יותר מוגבל, יותר כואב ויותר אנוכי.
הגמישות של האני אובדת והראייה שלו הולכת ומצטמצמת בהתאם. זווית ראיה של המציאות קטנה. ראית עצמו נחלשת. האני מתעוור נוכח אורות העולם, ובאבלותו נוכח הנכות החדשה שלו, צומחת עקשנות, התנגדות, נבדלות, התבצרות בעמדות ודחייה לכל אפשרות של שינויים.
האבלות, הנכות והעקשנות גדלים כל הזמן, כי השינויים שבים וממליצים לו על עצמם. העולם ועולמו המוקטן שבים ומזמנים לו חגיגה של שינויים. אבל הוא בשלו – מתנגד. עומד כחומה בתוך דרכי מחשבתו.
ראייתו האנוכית משגשגת. ראייה שרואה את המציאות ואותו כדבר הקרוב יותר ויותר לאחד, לעצמו. החלק נעשה לשלם. הגביש היה למרכז העולם ולעולם עצמו. האני נעשה כבול אל עצמו, הכאב נוכח בו יותר. אובדן החרות, היעלמות הגמישות, הוא סגור ומוגן במבצר התכווצויותיו ועל כל אלו מצטרף עתה גם העלבון.
עלבון מהגמיש שהייתה בו אך לפני רגע.
עלבון הנכות שיוצרת צמצום יכולות של תנועה בתוכו.
עלבון היעדר תנועה כמצב טבעי.
עלבון האופק שחדר אליו.
עלבון הטראומות שמנהלות את חייו הרגשיים.
עלבון המחשבה שרואה את המציאות בזוית אנוכית, ההולכת ומצטמצמת ומאבדת את כשרי קליטתה את המציאות.
עלבון הכיעור שמצטייר בעולמו כיפה.
עלבון הכבלים שאוחזים אותו וקושרים אותו אל עצמו.
ההרגשה מצטמצמת, וסבלותיו רבים ומגוונים.
תחושת השינוי העומד להיכנס אל עולמו במצב של אובדן גמישות מקוממת, נעשית מפחידה יותר והגבול המרוכז בתוכו מגיע לממדים של חומה ורק הנוקשה והדומם הולך וצומח בו. כל שנחוץ לו עתה – הוא תנועה. לזוז, לנועה לרקוד ולהשתחרר, אבל החומה שהייתה חלק מחייו וראוי שתפרוש ממנו הייתה לכל עולמו.
.
השחרור
היקום משוחרר בתנועה זורמת. בנדיבות הוא מזמן שינויים בכל מקום. זה מכבר שזומן גם הוא, האני הגמיש להשתחרר על-פי צו תנועת העולם.
ניפוץ הגביש והריסת החומה שיצר, בתוכו, אפשריים. בעזרת ראייה רחבה יותר של המחשבה, בהסכמה לכניסתו של שינוי כלשהו אל עולמו – אם יותר על העקשנות ואף רק לרגע אחד.
חלק חשוב ממנו שב ומוקרב. והחלק הזה הוא הכיווץ. בעזרת מחשבה מרחב הגמישות, שהוקרב יושב. מהאהבה שלו לתנועה וליציבות שביניהם התנהלה גמישותו שהועמדה על-ידו להחלפה, והנכות תוחלף בגמישות. הכאב ומכאביו הבלתי נסבלים ישתחררו מאנוכיותו ויראו את סביבתו.
הסברה והתקווה
לאחר אובדן הגמישות. עקב מחשבה מדומה, קדומה וניסיון חיים רב סבל (שם, עמ' 79) צמחה הסברה שהיא למעשה מחשבה לא מבוססת או לא נכונה: התבוננות במציאות דרך גבולות מגובשים שמייצרים אשליה של הימצאות האמת במקום חשיבה גמישה וזורמת. עצירת התנועה על-ידי הסברה מביאה את הכאב. כשאנחנו מרגישים את כאב הבלימה של המחשבה או את עלבונה עקב צמצום התנועה באני, מתווסף לחוויית הכאב ריבוי שמעצימים אותו. כאב שמגיע לרמה של הבלתי נסבל. כאב שהוחלף במכפלת עצמו עד שלבסוף אנחנו מגיעים לרמה בה הוא כפול ממה שהיה צריך להיות, לו היה הכאב עומד בפני עצמו. כאב פשוט שנוצר בשוגג מחשבתי – נוכח שינוי צפוי בעולמו, מקבל תוספת לא רצויה של גבולות ויציבות פיקטיבית. הוא סוגר את פתח המנהרה וחוסם את אורה שבקצה. יציבות מדומה זו עקב מחשבה שגויה, סברתית, מחזורית, הסובבת סביב נושא אחד: 'הכאב שלי' מגוננת עליו בפני השינוי, אבל גם מפתחת אובדן תקווה.
אובדן התקווה מיצר ייאוש, אבל הפרדה מהחלק הנוקשה של אובדנה יכול להתרחש על-פי טבעו של האני, וכדאי שייכחד ייאוש זה בעזרת החלפתו למען התפתחות המחשבה. שהרי האדם מתפתח עקב עזיבת היש האחד והתחלפותו באחר גם מחשבתו צומחת כך, גוררת אחריה, בדרכה אל האור שבקצה המנהרה והתנועה שבעולם מזמין את האני, בנדיבותו, להצטרף אליה ומחזירה לו את התקווה.
Nicu Horodniceanu and Yaron Margolin at Margolin's Dance in Jerusalem
הגמישות
הקטבים: כוחות של שינוים מסוגים שונים וכוח היציבות, או ההישרדות יוצרים מרחב של גמישות. הם פועלים במרחב האני. בתוך האני ומחוצה לו ובמרחב בו הוא מתפתח וחיי. פעילותם הדדית וגומלת זה על זה. המרחב הפועל ביניהם (כוח היציבות – ההישרדות וכוח התנועה – השינויים) הוא מרחב של גמישות. וה"אני" עצמו הוא "אני גמיש" וזורם. כאשר האני מקיים את צו הגמישות: חושב נכון, מקיים את חוקי התנועה שבטבע, הוא זורם באופן טבעי (שם, בהקדמה לספר, עמ' 3). "זרימה טבעית של מחשבה ללא כאב, גבולות, פחד משינוי, הסתייגויות ודעות קדומות". האני הגמיש והזורם יוצא למלחת הישרדות נוכח סכנת כיליון לכוחות המקיימים את מרחב גמישותו. הוא נוטה מטבעו להתכווץ נוכח השינוי, הוא מצטער וכואב, וגם פונה אל צל החשיבה, אל המחשבה הפיקטיבית, אבל בטבעו גם לחשוב מחשבה אמיצה מסוג אחר ואז הוא חדל מנוקשותו ומפתח את גמישותו.
מחולות בני ברית דוד
עיצוב רעיון: ניקו הורודניצ׳יאני
כוריאוגרפיה: ירון מרגולין
מוזיקה: שומן רוברט
רוקד: ירון מרגולין
צילם: שמיה לוי
הזרימה
בהקדמה לאני הגמיש (שם, עמ' 3) כותב הורודניצ'יאני על הזרימה. הזרימה של המחשבה, היא אחד העקרונות היותר חשובים במשנתו: זרימה טבעית של מחשבה נוצרת בתהליך פתוח נטול דעות קדומות, ללא כאב, גבולות, פחד משינוי, הסתייגויות והתכווצויות.
ניקו דיבר רבות על מחשבה חופשית. הוא דרש מתלמידיו ומעצמו עיון זורם ברעיונות. כלומר, עמדה פתוחה והתבוננות מתחדשת ונקייה ממסקנות קדומות, מדעות קדומות או מניסיון חיים צר אופק ומדמימה. הורוניצ'יאני חינך למחשבה טבעית ומקורית. אל מחשבה בשיטה של הורודניצ'יאני מגיעים בזרימה.
הורודניצ'יאני: "הפסוקים שכתובים בספר זה מתארים את הלך המחשבה הפנימית שלי. אני מעלה על הכתב את המחשבה האינטימית ואותה אני כותב בזרימה חופשית וללא תכתיבים או גבולות, אני מאפשר למחשבה שלי לזרום בטבעיות."
הארציות וההתעלות
שני כוחות הבסיס שהוזכרו לעיל: תנועה ושרידות איתנים בעולם. יצירת הגמישות מהדהדת מול ההתבצרות והעמידה הדוממת במקום, וכשהוא מכווץ ככל האפשר, מתנוון ומסוגר בדעות קדומות של עצמו ותוך כדי שלילת יכולת להשתנות נפעלים כוחותיו הקיומיים באני רק במישור האופקי.
עמדה של התגוננות, עקשנות, משולבת בקורטוב של יבבה נוכח הזדמנות חוזרת ונשנית לשינוי. הוא מתבסס על מה שמוכר, על ניסיון חיים מצומצם ושמרני. מראש הכין עצמו לאן עליו להגיע. האני הנכה שאינו גמיש, מתקיים כך במרחב מצומצם למדי ומאוזן. ומגיע שוב ושוב לידוע ומוכר שבאופק.
במרחב האופקי והשטוח האני מוגבל במחשבה, ברגשות ובתפיסתו החושית.
היקום מזמן לאני כוחות נוספים שקיימים במימד אחר ושניצב למימד האופקי.
הסקרנות וחקר האמת, תהייה על המציאות כפי שהיא באמת, הבנה והתקרבות אינטימית אל מכלול כוחותיו האמיתיים של הטבע וחלקם נמצא במימד האחר הזה.
ההישרדות פועלת אמנם במרחב האופקי של האני. גם הפחדים שמרתיעים אותו אחורה בו. אבל כוחות ההתפתחות, כוחות אחרים בהחלט קיימים ופועלים במרחב נוגד אותם במרחב הניצב לאופקי. הם פועלים במימד הניצב ונקשרים בהתעלות, התעמקות, השראה, התבוננות באמצעות ראיה נרחבת וכוחות של אהבה.
ומנגד לאהבה ולאהבה השמימית המתעלה כניגוד להשראה קיימים גם כוחות נוספים שמורידים הכול למטה. כוחות של השפלה, ארציות, נהנתנות והדוניזם גם נהיה אחר תאוות החומריות והכוח גם הם פועלים בניצב. וכיוונם למטה.
בצהרי ה 9.9.99, מספר חודשים לפני מותו של ניקו, בנוכחות אריאלה זאבי, שהפיקה באותם ימים את הריקודים של ניקו ושלי ('התופת', 'לילות הקיץ', 'הריקוד הפרסי', ו'נחמות'). ניקו כמעצב רעיונות למחול ואני כרקדן וכוריאוגרף שלהם. ניקו ישב לידי, מבלי לרמוז על מותו הקרב. ההשראה ירדה על הורודניצ'יאני – על הניקו שלי, ויסקי היה בכוס העגולה שניצבה לפניו, אבל כיום, במרחק הזיכרון, אני שם לב שהוא לא נגע בכוס, כהרגלו ללגום ויסקי משובח, בגלל המוות שנעמד מולו. ניקו עסק ברעיונות. הוא סלד מעשייה מוגבלת בדעות קדומות שנפוצה באמנות ובספרות בכל דור ודור ונראה שבתקופתנו כבתקופת ימי הביניים בקיצוניות מופרזת. הוא אהב את האמנות היפה גם האמין בכוחותיה להחיות אדם כבול ולשחררו מדמימה. ניקו אהב את הפילוסופיה שגמלה לו באהבתה ובה האמין אף יותר משהאמין באמנות היפה כבעלת יכולת להנסיק אדם סגור וניבדל גם מצינוק שכלאו.
ניקו הסביר לי, שם, בבית הקפה שברחוב יהודה המכבי שבצפון תל אביב, לא רחוק מביתו, את כוונותיו בפרק שמתחיל בספרו "האני הגמיש" בעמ' 117: "כאן אני מתאר שני כוחות נוספים של 'האני הגמיש'. ראשון הוא הכוח שבקט דיבר עליו; היכולת של ה"אני" לרדת למטה "להשפיל" עצמו ולהגיע לדרגה של ריאליות (ארציות) כלומר לדרגה של חומרניות והכוח השני שאדגר אלן פה דיבר עליו, הכוח לעלות אל מעבר למציאות – להתעלות".
ניקו הורודניצ'יאני וירון מרגולין
לספר 142 עמודים מסודרים בעשרה פרקים.
פרקים שנכתבו בהיבט של יומן מחשבתי מאוד אישי ואינטימי. "האני המתאבל, נרשם ב 13.12.96 (עמ' 79), "התעלומה של ההווה" ב 14.12.96, (עמ' 80), "אשליה ומציאות" 21.12.96 (עמ' 81). בתאריך 1.1.97 חיבר הורודניצ'יאני את הפרק שמופיע בעמוד 84 ""אמנות היא אימון והכנה למוות". " האמנות יכולה להושיע את האני מהכאב, מהפחד להשתנות, מההשפלה, כי רק לה הכוח למצוא את הדרך נגד המוות"…
בפרקים הראשונים מתאר הורודניצ'יאני את "האני". אחריהם את הנפשות הפועלות בו ואת הדרכים לקיים את ה"אני" הגמיש.
(Horodniceanu, Nicu: Eul flexibil. Albatros, 1999.. http://regizorcautpiesa.ro/autori/Nicu-Horodniceanu-83.html)
ירון מרגולין
למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.