ולנטין דה בולון (Valentin de Boulogne 1591-1632) גאון אמיתי

ולנטין דה בולון (1591-1632) – ירון מרגולין בפתח תערוכתו בלובר שבפריז 17.3.2017  David with the Head of Goliath," circa 1615–16 by Valentin de Boulogne – Madrid

Valentin de Boulogne Matthew the Apostle קטע ממתי.

ולנטין דה בולון (1591-1632 Valentin de Boulogne) צייר צרפתי בן המאה ה- 17. תלמידו של סימון וואה (Simon Vouet) (ברומא). דה בולון היה אחד האמנים הבולטים במאה ה -17 באירופה. בשנים שלאחר סימון וואה (1613–1627)  מגדולי ציירי התקופה שלימד ברומא ובפריז. דה בולון הופיע כאחד הגיבורים המקוריים ביותר של הציור החדש והנטורליסטי. במקביל מורו הגדול וואה חזר (בשנת 1627 ) לפריז – בהזמנת Louis XIII, מלך צרפת. שם וואה  פתח תקופה חדשה בתולדות הציור  – שמכונה עד היום הציור הצרפתי. החלל שנוצר ברומא התמלא עד מהרה בכישרון האדיר של התלמיד הגאון שלו  דה בולון. סערת הנפש של הבחור הצעיר, ההולל, אוהב השתייה, האמן האדיר פורצת בדמויות מרשימות, אפלות, בתנופה יוצאת דופן כביכול איש זעם, אולי משורר רודף צדק ובכל זאת ניכר שהיה ממשיכיו של זרם הציור העמוק, טינטורטו האגדי מונציה ניכר כהשראתו או גם מייצר ״משמר הלילה״ – רמברנדט.
אחרי גיל 20 נסע דה בולון לאיטליה ובגיל 29 לערך החל ללמוד אצל סימון וואה.
רחוק מביתו בצרפת, גם העדר רישומים היסטוריים, מעורר את הספק לגבי הסברה שהיסטוריונים רבים אוחזים בה שהם נפגשו ברומא. המחקר של חיי וואה מצביע על אפשרות אחרת. בהחלט נפגשו, אבל יתכן שהם נפגשו בנאפולי – מכל מקום שניהם היו צרפתים שחיו בארץ זרה וולנטין הצעיר מצא אוזן קשבת אצל המורה, הגאון, דובר שפתו – באיטליה – מיסייה וואה.
הקריירה של דה בולון הייתה קצרת ימים – בגיל 41 – הוא מת – זאת לכאורה, אחת הסיבות לחוסר הכרה של הציבור הרחב בגאוניותו או עם אמנותו. עבודותיו נדירות, כ – 60 ציורים בלבד נותרו. ברוב עבודותיו של ולנטין דה בולון פגשתי. 45 מהם ראיתי במוזיאון הלובר, הוא שאוחז באוסף החשוב והמקיף ביותר של יצירותיו. בתקופה האחרונה הוא שב ומכה את העולם בתדהמה.

תערוכת ענק בסיוע המטרופוליטן מוזאון והלובר (OCTOBER 7, 2016–JANUARY 22, 2017) מציגה את האסופה וזאת לראשונה שרוב ציוריו (מרומא, וינה, מינכן, מדריד, לונדון ופריז) מתאחדים לשם תצוגה בפני הציבו הרחבר. אני זכיתי לראות אותה בלובר (התערוכה תינעל ב-22 במאי 2017). אתה נכנס אליה ועוד בפרוזדור מתחיל לרעוד, תדהמה אוחזת בנפש – העוצמה של דה בולון לא נתפסת, תפיסת החלל, האור, הדרמה הכל מרשים מאוד, אבל היופי, מזון הנשמה, הוא שמנצח ועולה בהרמוניה יוצאת דופן כמי שזורח מעל לכול.

ילדותו

ולנטין נולד רחוק מהכרך הגדול וממרכז העניינים – בקולומייאר Coulommiers)
(שנודעה יותר כמקורה של הגבינה הרכה בסגנון ברי מחלב פרה Coulommiers cheese). ככל הנראה היה בנו של הצייר ולנטין דה בולון מקולומייאר אן ברי  (Valentin de Boulongne of Coulommiers-en-Brie)
ולנטין נולד ב 3 בינואר 1591 ומת בגיל 41 ברומא (18.8.1632) חמש שנים לאחר שמורו הגדול וואה עזב לצרפת.

הצליבה, סימון וואה, 1636-1637 - מוצגת בליון, המוזאו לאמנויות היפות.

הצליבה, סימון וואה, 1636-1637 – מוצגת בליון, – המוזאו לאמנויות היפות. יצירת מופת. גוון הצל כחול כמנהג הציירים הונציאניים.

(על סימון וואה – כתבתי – כאן) לא נמצא מסמך שמיידע כיצד ומתי השניים נפגשו. סביר להניח שניפגשו ברומא. אם כי בשנת 1620 בה תועד דה בולון כנמצא ברומא, וואה יצא לעבוד בנאפולי ובשנת  1621 וואה צייר בגנואה. [בגנואה וואה יצר את יצירת המופת שלו  (1621-1622) ה"צליבה" (Crucifixion) עבודה מרשימה ביותר (ראה/י למעלה)]. קשה להאמין שדה בולון לא היה ליד מורו בהזדמנות נדירה שכזו. אך כאמור אין רישומים מתקופה זו, למעט תיעוד שבשנת 1620 הוא הגיע לרומא, אין לנו דבר.

דה בולון פגש את וואה ברומא (1620?) בהיותו בן  29 לערך ואצלו למד ציור. וואה מונה כ 4 שנים לאחר מכן למעמד הרם של נשיא האקדמיה של סנט לוקא  ברומא  (The Accademia di San Luca – 1624) וזאת שנתיים לאחר שסיים לעבוד על יצירת המופת שלו בגנואה. המוסד שבראשו הועמד וואה היה המוסד הכי נחשב בעולם הציור של אותם זמנים. מוסד שבהשראתו הוקמה בשנת 1648 האקדמיה המלכותית לציור ולפיסול בפריז (לואי השלושה עשר). דה בולון היה אם כן צעיר ומקורב לצמרת, הודות לקשריו העמוקים עם המורה הגאון סימון וואה.


שם משפחתו נכתב ב 2 צורות Boullogne ו Boulogne

תקופת רומא

טריטון – אל המזרקה הזו זינק ולנטין בגיל 41 וגמר בה את חייו

הקריירה של דה בולון מורכבת משתי תקופות קצרות: שנותיו באיטליה שהסתיימו בשנת 1632 בקפיצתו למזרקה ונעוריו בצפון צרפת. בימיו האחרונים ברומא דה בולון השתכר. ישנן עדויות לכך שהעריץ בטירוף חגיגות שיין טוב זורם בהן ובסופה של אחת מהן כנראה קפץ למים שעמדו לקפוא במזרקת טריטון (Fontana del Tritone). כך, בגיל 41 מת דה בולון ליד פסלו של ברניני, במזרקה העירונית הראשונה, שאותה הגה הפסל האיטלקי הנודע ברניני (שהגה את רעיון פיסול המזרקות בכלל).  הטריטון השרירי, אל הים במיתולוגיה היוונית, היושב בתוך צדף ונישא על גבם של ארבעה דולפינים, התגלה כמי שלא יכול להושיע צעיר נמרץ, גאון שקפץ שיכור אל מימיו בפיאצה ברבריני.

ולנטין דה בולון – הרהורים עמוקים שמובילים לעצבות גדולה… שמשון הגיבור

התקופה השנייה כאמור לעיל, נקשרת בראשית חייו בצרפת והיא שמעורפלת.
ערפול חיי הילדות הינה תופעה כללית מוכרת ואופיינית לתקופה בה הרישום והתיעוד נדירים. מובן שהעדרם מקשה על חוקרי התפתחות האמנות, במקרה זה כבמקרים רבים נוספים, למשל המקרה של מורו סימון וואה, אותו חקרתי, גם תקופת ילדותו נעדרת רישומים. ספקולציות מעצבות את התקופה הזו, התבוננות לעמקי הנפש, דרך היצירה שנשארה, משלימה את החסר ברישום הכתוב ובכל זאת ועל-פי המקובל סביר להניח שאביו שגם שמו היה ולנטין ודודו ז׳אן שהיו ציירים הם מוריו הראשונים לציור וכן סביר להניח שעולם הציור היה חלק מחייו מלידתו. משפחת דה בולון נמצאת ברישומי העדה בקולומייאר משנת 1489 מדובר במשפחה שורשית אם כי נראה שמקור השם דה בולון בבולוניה-ס-מר, עיר בצפון צרפת במושבה של פאס-דה-קאלה, ובכל זאת המשפחה מתועדת ברישומי העדה כגרה בקולומייאר מאז 1489 לפחות.

ולנטין נולד בקולומייאר, ובה הוטבל (בקהילת סן-דניס) ב- 3 בינואר 1591, מה שהופך את שנת 1590 לשנת לידתו.

ולנטין דה בולון – אלגוריה על איטליה – Valentin de Boulogne, Allegory of Italy, c. 1628

ולנטין דה בולון מגדולי הציירים. גאון נסתר שכמעט ולא הוצג בציבור, מיעוט ציוריו עשו אותו נדיר, ואולי מה שהביא לכך, שרוב הציבור נעדר אותו בהשכלתו האמנותית. בהחלט טרם זמנו היה דה בולון, ענק רוח שציבור מתקשה להבין. לא האומנים, הם חיבקו אותו תמיד, לא זנחו את האומן. אמנים גדולים נהנים לאהוב, להעריץ את אחיהם הגאונים. בעיקר נאהב היה על ידי האמנים הצרפתיים הגדולים, ביניהם מייסדי זרמים באמנות, במאה ה-19, מקורבה ועד מאנה, אפילו דוד אהב אותו. הם יכלו להתבונן בעבודותיו וגם עשו זאת ובהתלהבות עצומה שהרי עיקרן נכח בפריז. הן שהביאו אותם להעריץ אותו, ולהתייחסו אליו כאל אמן ענק – מאסטר. דה בולון נתן להם, למעשה, את ההשראה והיה לכוח החזק והמניע שהביא בסופו של דבר להתפתחותו של הזרם הריאליסטי. הוא זרם האמנות המעניין ביותר בתקופתנו. לחוקרי האמנות הישראלים עניין עצום בהתפתחות הזרם הזה משום שישראל היא אחד ממקומות התפתחותו היותר משמעותיים שלו: בן טריט, שולמית ניר, פנינה פרנק, דוד ניפו, ויקטור מאן, איליה קוץ גם ריטה נטרובה (Rita Natarova), אדם כהן, לימור ברנע, וארם גרשוני הם רק חלק מהציירים הבולטים בזרם הציור הירושלמי – שלוחה של הריאליזם הבינלאומי כי בירושלים, ליד דירתי, בבקעה, החל זרם זה להתפתח בישראל.

ולנטין דה בולון מתוך מוזיקה ושתייה – Valentin de Boulogne, Musician and Drinkers

גוסטב קורבה פגש בעבודותיו של דה בולון; הסצנות הדינמיות הנתונות בעיצומה של תנועה, תנועה יחסית (טינטורטו) ושינוי. הרגשות, חוכמת הציור, היכולת והאמצעים המהפכניים פרצו מעבודתו של דה בולון והשרו מכוחן עליו. קורבה הוא המייסד של הזרם הריאליסטי. הצייר החשוב הזה, קורבה האמין שמשימת האמן הריאליסטי (מונח שקורבה טבע) היא חיפוש האמת, אשר רק באמצעותה יימחקו ההבדלים החברתיים והמעמדיים ואי-השוויון בחברה. ולנטין צייר את האדם הפשוט, את העוולות, והתאבות, גם את השאיפה לצדק. הוא עצמו היה אדם פשוט ולעיתים פרחח, אותו עצמו, לכאורה, הוא עצב במיזנסצנה התנכ"ית שבוימה מזווית ראייה מרתקת ובאופן שיצר את החוויה העוצמתית של האירועים הדרמטיים שצייר. האנושיות העמוקה של דמויותיו, פרצה מהקַנְבָס והיא שנראית למתבונן גם כיום, כאילו הוא עד להתרחשות עצמה, הגם שמדובר באירועים שהתרחשו לפני 2000 שנה.

Valentin de Boulogne, Christ Driving the Money Changers out of the Temple

דה בולון כקורבה אחריו צייר את החיים כשלעצמם, קשים ואף גסים, ובעשותו כן הביא את ציירי תקופת המאה ה-19 להעריצו כמי שאימץ במודע את הכיעור, שבודלר (מגדולי המשוררים) מעריץ בשירתו כמותו וכמו ההולכים אחריו. בזרם הריאליסטי צעד גם אדוארד מאנה – אבי האימפרסיוניזם.
ככל שמעמיקים ביצירת דה בולון קשה להאמין שאין כמעט חומר עליו בספרות האמנותית ויתכן שזה המאמר הראשון עליו בעברית ואחד הבודדים בעולם כולו.

ולנטין דה בולון The Martyrdom of Martinian and Processus (1629

עבודותיו של דה בולון משקפות את חייו שלו הן  נגועות במלנכוליה, בדידות, רצון להיות ביחד, הכאב זועק מכל פינה בהן, יופיין נשגב. הכל נע כאן וזורם ומתפשט אל נשמת המתבונן בנוסף ליכולתו ולאמצעים האדירים שמביאים אותה לידי ביטוי, הופך את עבודתו לבלתי נשכחת.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

לאונרדו דה וינצ'י (1452-1519)
צהוב ליד שחור – קירסאו.

דברי הביקורת בת זמננו על דה בולון – Chiaroscuro קירסאו  – chiaroscuro drawings

לאונרדו דה וינצ'י (1452-1519) – צייר גאון, מוגדר מדי פעם כאמן שהשתמש בטכניקה של קירסאו.  היא טכניקה של ציור שמקושרת כיום עם דה בולוןדה וינצ׳י אמר בבואו לתאר את הטכניקה שלו (Chiaroscuro) : ״אני מזכיר לך הצייר! שיש להלביש את הדמויות (שאתה מצייר) בצבעים הבהירים ביותר שעומדים לרשותך, כך שאם אתה שם אותן סמוך לצבעים כהים, הדמות שלך תבלוט בעזרת זאת ממרחק. זאת משום שהצללים הנופלים מכל האובייקטים יותר כהים. ואם אתה מצייר, שמלה כהה, מגוון הצבעים קטן בין החלקים שהאור נופל עליהם והצללים, בעוד ששימוש בצבעים בהירים מאפשר מגוון גדול יותר של צבעים״. ("I would remind you O Painter! To dress your figures in the lightest colors you can, since, if you put them in dark colors, they will be in too slight relief and inconspicuous from a distance. And this is because the shadows of all objects are dark. And if you make a dress dark there is little variety between the lights and shadows, while in light colors there will be greater variety.") במאמרי על האסכולה הונציאנית בציור (וכן בהערה שהוספתי למטה) מוצג הנושא שדה וינצ׳י מדבר על כאן. נושא רחב ועמוק שמציג את ההבדל העקרוני שבין תפיסת האור והצל באסכולה הפלורנטינית והוונציאנית. הצל בפירנצה נוצר על-ידי הוספת צבע שחור לצבע המתאר את הגוף שהצל נופל ממנו. תפיסה ילדותית וכך מצירים ילדים בבואם לצייר צל. האסכולה הוונציאנית מוצגת על ידי הצייר ג'ובאני בליני. הצל בטבע רב גוונים וחיי – כאן. דבריו של דה וינצ'י מובאים כאסמכתא ותמיכה בטיעונים העכשוויים, לגבי הקירסאו שמופיע לכאורה, ביצירתו של דה בולון. קל להכיר בגאונותו של דה וינצ׳י כמו בגאונותו של דה בולון לכולנו הרבה יותר קשה לחוש בה ולהסביר במלל את פרשת הכוח הרוחני שמתפרץ ממנה.

 

ולנטין דה בולון -גוון הצל כחול כמנהג הציירים הונציאניים. קטע מתוך The concert at the bas-reliefe

עבודותיו מתאפיינות בשימוש בטכניקה של צבעים מנוגדים, שיוצרים דרמה על הבד (שגוי – הצבעים באים לשרת, את הנושא הדרמטי, בנוסף לאמצעים דרמטיים אחרים) ומשקפים משטחי אור וצל קיצוניים, טכניקה זו השפיע על התפתחות הצילום, והקולנוע (שגוי. זו השערה. בנוסף לנאמר, לא הטכניקה השפיעה על הצילום אלא הבנת הצלמים אותה ככזו) רבים מקשרים אותה עם קרוואג'יו 1573-1610, אני מסכים עם ההשוואה בין הצילום וקראוואג׳יו. גם התערוכה שראיתי בלובר מקשרת את ציוריו של דה בולון עם קרוואג'ו אבל אין כל קשר בן דה בולון ותמונות שצולמו במצלמה בעוד שיש קשר רב בן תוצריו של קרוואג'ו לתוצרי הצלם.

Valentin de Boulogne painting showing a group of five soldiers playing a game involving cards and dice – ולנטין דה בולון – קטע

מקורות הקירסאו בעיטור הבדים במאה ה-8 בסין ובשלב מאוחר יותר עברה הטכניקה אל הנייר. בדרך כלל הניגודים בן הצבעים הסמוכים בציור נועזים ובאים כדי להשפיע על נראות הנפש הפנימית והבלטת הדרמות שרוחשות בה, אלו הם דברי ליאונרדו דה וינצ'י וכל הציירים הגדולים מסכימים עם זאת. רמברנדט (Rembrandt) שהיה אחד ממקורות ההשראה הגדולים של המורה הדגול סימון וואה נחשב כאחד ממייסדי זרם שמכונה בהיסטוריה של האמנות כאמור לעיל, קירסאו Chiaroscuro. ההיסטוריה של הזרם הדרמטי נקשרת ברנסנס ושיאה בעבודתו של רמברנדט, שמוגדר גם צייר דרמטי. "רישומי chiaroscuro״ רחבים יותר ומקשרים את הציור הדרמטי עם הדפסי העץ הנודעים שהראשונים בהם ככל הידוע החלו בסין, במאה ה-8, (תחילה לעיטור בדים ובהמשך), על הדפסי נייר. באירופה החלו להופיע הדפסי עץ מתחילת המאה ה-15 בונציה (טיצ׳יאן).
קווי ההדפס היו תחילה עבים וגסים, בשל החשש שישברו בהפעלת לחץ ההדפסה עליהם. אלו מתוארים לעתים קרובות במוזיאונים כ״עט על נייר תעשייתי, שמועצם נוכח צבע גוף לבן ". (בטייט גלרי – בהסבר לעבודה של הולבין). חוקרים אחרים מקשרים את הטכניקה הזו עם אפולודורוס (Apollodorus) – צייר מתקופת יוון הקדומה. דברי ההגות המצורפים לתערוכה שנערכה לכבוד הגאון הצרפתי שחי ברומא דלים ונושקים למותו מקור במימיו של טריטון.

Tenebrism – הטנבריזם מכונה גם עכור מאיטלקית:  , tenebroso (עכור), הוא הזרם שדה בולון נקשר אליו, על כל פנים כך חוקרי אמנות מודרנית אחרים מקטלגים אותו וגם מקשרים אותו אל קרוואג'יו, ואפילו אל מנפרדי (תלמידו המוכשר של קרוואג׳ו, (שלטעמי המורה כאן היה פחות מוכשר) Manfredi במט׳ ובלובר – ולנטין דה בולון הוא קרוואג׳ו ה… ראו בשמה של התערוכהדה בולון למד כידוע, אצל סימון וואה ואת קרוואג'יו לא פגש בכלל, שהרי האחרון מת 10 שנים לפני בואו של דה בולון לרומא, אני מכיר את עבודותיו של קראוואג׳ו, הוליווד עשתה לו חסד גדול, פגשתי גם את עבודותיו של דה בולון – מהעבודות שלו אני מסיק שקרוואג׳ו לא עניין אותו כלל וכלל, אין בו רוח ואין בו מהאמנותי. התבוננות בעבודותיו ובעבודותיו של מורו לא משאירה ספק – ההשראה הגדולה על שניהם באה מאמנות חייה: מרמברנדט ומטינטורטו ממשיך דרכו של בליני מייסד האסכולה של ציירי ונציה.

ולנטין דה בולון – הוירטואוז של הציור החדש ברומא הוא ולנטין דה בולון, אבל ההשראה הגדולה באה מונציה וליתר דיוק זו התנועה היחסית שלמד מטינטורטו הגדול ותורת האור של בליני. קטע מתוך Christ Driving the Money .Changers out of the Temple

הצללים העכורים שביצירתו, בולטים למרחוק, כביכול זו האסכולה הפלורנטינית, בגלל שפע השחור שעל הבד. מיכאלאנג׳לו היה פסל פלורנטיני גאון (מפירנצה) והשפעתו בכיוון זה כצייר, בלתי מוסבר אך מכרעת … ובכל זאת וההשראה כאן של ונציה ולא של פירנצה – על האסכולה הונציאנית ראה/י מאמרי בויקיפדיה – כאן.
פגשתי בעבודותיו בתערוכה הגדולה שעשו לכבוד יצירתו בלובר באמצע מרץ 2017. באמנות מבדילים בין יוצרים שהנכיחו עוצמות רוחניות על הבד או נעדרי כוח רוחני. ולנטין דה בולון שייך לבודדים, ענקי הרוח שהקַנְבָס מתפוצצת מעוצמת הרוחניות שהטביעו בה. ובכך הוא עולה על מוריו ועל רבים מבני דורו ומשתווה לענקי הציור כטינטורטו, רפאל, רמברנדט, דירר, ורמר, רובנס, דלקרואה, סימון וואה וברתולומאוס שפרנגר (על שני האחרונים פרסמתי ערכים בויקיפדיה כאן וכאן).

עבודותיו של דה בולון  נמצאות כיום במוזאונים חשובים ביותר בעולם, בזמנו הן נאספו על ידי בעלי השררה, כולל המלך שהיה גם רקדן גדול –  לואי הארבעה עשר (Louis XIV) הקרדינל מזארין (Mazarin). במהלך המאה ה  -19 היה מודל למאסטרים שונים כמו דוד, קורבה, ומאנה.

יאן ורמיר – "נערה עם עגיל פנינה" או ילדה חובשת מצנפת הוא ציור שמן. הציור, נחשב לאחת מיצירות המופת ומהבולטות של האמן, מוצג כיום בגלריה המלכותית מאוריצויס (Mauritshuis) בעיר האג שבהולנד. הציור צויר במאה ה -17, בערך בשנת 1665. הוא הוכן בטכניקה של צבעי שמן על בד קנבס. השימוש בצבע כחול לצללים הנופלים על הגוף מלמד שורמיר משייך עצמו לאסכולה הוונציאנית. ממדיו של הציור הם: 45 על 40 ס"מ.

הערהתורת האור של פירנצה או האסכולה הפלורנטינית מול הוונציאנית:

הדרך בה מצל הצייר את האוביקטים בעבודתו מסגירה את מקורות השפעתו. הצל נקשר בתורת האור. מבדילים בשתי תורות אור: זו של וונציה וזו של פירנצה. הצייר שנדרש לצייר צל בפירנצה השתמש בהצללה בצבעים כהים המתווספים לאזורים מוצללים ומתערבבים עם מה שמכונה צבע מקומי (למשל בעבודותיו של מיכאלאנג'לו, דלקרואה או מאנה).
צבע מקומי הוא הצבע השולט על מראה של עצם, צבע "טבעי" במצב שנחשף לאור מלא, או במבט בעין מצומצמת דרך רטט של הריסים – כשההצללות ״מעוותות״ אותו בייצרן גוונים – נעלמות. ירוק הוא צבע מקומי של מלפפון והצל שלו יהיה ירוק בתערובת של צבע כהה – ירוק כהה, אדום של עגבנייה והצל אדום כהה (סגול) וסגול של עלי הכותרת של פרח הויסטריה הצל סגול כהה – בפירנצה. תופעת צל זו מאפיינת את עבודתם של מיכאלאג׳לו, דלקרואה ושל קראוואג׳ו בעוד שהבאים מהאסקולה הונציאנית (בליני, טיצ׳יאן, טינטורטו, דה וינצ׳, ורמר, רנואר, שפרנגר, וואה, דה בולון ודגה גם רבים מציירי האסכולה הצרפתית שוואה ייסד בצרפת) השתמשו בצבעים משלימים כדי להצל, להדגיש ולעצב נפחים של חפצים בעלי צבע כלשהו.

ולנטין דה בולון – בעקבות מורו צועד באסקולה הונציאנית: הצל הנופל על גוף האדם בעל גוון כחול. גוון כחול שמפיל גוף האדם הוא המדרש של בליני מייסד האסקולה הונציאנית: צבע הגוף כתום מפיל צל כחול והכחול הוא צבע הצל של הגוף גם בחלק מהעבודות של דה בולון. קטע מתוך The concert at the bas-relief (Le Concert au bas-relief)

חקר הצבע החל בעקבות שיטה זו בונציה. אחת המסקנות של מחקר זה הייתה שהאור מבהיר ומבליט או מסתיר חפצים ודמויות. מסקנה נודעת ממחקר האור הונציאני קשורה בציור נפחים ותורת הפרספקטיבה של מסאצ׳ו האגדי  – הצבע המואר על גוף מבליט ומוציא אותו החוצה (אל הצופה) והמוצל מעמיק ומרחיק אותו (מהצופה). בנוסף מצאו שישנם 3 צבעי יסוד: אדום צהוב וכחול (צבע יסוד, הווה אומר, שלא ניתן ליצור אותו בערבוב של צבעים אחרים) ו- 3 צבעים מנוגדים שנוצרים מערבוב של שני צבעי יסוד, שהם גם מנוגדים לצבע היסוד השלישי. כך לדוגמה, מערבוב של אדום וצהוב מתקבל צבע כתום (בציור משמש הכתום לתאר צבע של גוף אדם) הכתום חסר את צבע היסוד השלישי (מתוך 3 צבעי היסוד) כחול. הכתום, אם כך, משלים אותו (את הכחול) אבל גם מנוגד לכחול. הצבע המנוגד, מכונה גם צבע שמשלים את צבע היסוד השלישי. ערבוב של צהוב וכחול יוצר צבע – ירוק (אין בו אדום.) אם כן, הירוק גם משלים לאדום וגם מנוגד לו. צל המלפפון יהיה אם כן אדום. כשמתבוננים בציורים של דלקרואה, קראוואג׳יו – הצל לא משלים ולא מנוגד. מוסף צבע כהה לצבע המקומי. שיטה זו קלה – תוך כדי ציור מוסיפים מעט צבע כהה ויש צל. נושא הצל הוא שמסגיר את האסקולה הפלורנטינית כאן. 

ולנטין דה בולון – קטע ממתי.

צל רב צבעים – ניסיון הציירים של ונציה חשף עולם שלם. עולם חדש שהפך אותה למרכז לציור הרנסנס. הציור הונציאני גילה תופעה מרשימה: לצל יש צבע. עמדה זו ייצרה את הקשר בין צבעי הצל ואפלת נפש האדם שיש בה גוונים ואת ההוד המופלא של הציור הוונציאני. בזמנים ההם הציור הוונציאני כבש את העולם (טיציאן Titian). הצבע המנוגד מבליט ומהווה כלי ליצירת הדגשה מסתורית בציור והבלטה זו הייתה באותם זמנים בעלת צבעים ומהפכנית. מהפכת הצבע הייתה לאמצעי פיוט של משוררי הציור הגדולים כטינטורטו וורמיר. צבע יסוד אדום על רקע הצבע המנוגד ירוק יהיה יותר בולט ומובחן מאשר על רקע של צבע אחר. והציטוט שמובא למעלה מדברי דה וינצ'י מאשרים שהיה בן ההולכים אחר האסכולה הונציאנית. ולנטין דה בולון כמורו סימון וואה ממשיכים את האסכולה הוונציאנית ומי שגורס אחרת הוא בור ועם הארץ, באמנות הציור.

מהוב בולט על רקע סגול וגוף צהוב מטיל צל סגול - טינטורטו

צבע צהוב בולט על רקע סגול וגוף צהוב מטיל צל סגול – טינטורטו.

ג׳ובני בליני – אסכולה ונציאנית. קטע מ׳סן סבסטיאן׳ 1465, יצירת מופת. צהוב ואדום הם צבעי יסוד, מערבובם נוצר צבע כתום שמשמש בציור לגוף אדם, כתום והכתום הוא צבע משלים ומנוגד לכחול, וצבע הצל שהגוף מפיל בוונציה.

Mademoiselle Lange as Venus. Anne-Louis Girodet-Trioson

Mademoiselle Lange as Venus. Anne-Louis Girodet-Trioson

 

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

נשלח ב כללי, על הציור

כתיבת תגובה

Or

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*