סוד – חובת השמירה, של הילדים הקטנים, על דמות האלים מפני הביקורת וכשליה בתהליכי ההתבגרות ובניית יציבות כלכלית בהתבגרותם.

מאת: ירון מרגולין
ערכה: הדרה אבני ספרא

נושא ה״סוד״ העסיק אותי, כשהתחלתי לחקור את התפתחות ה"אני" בגיל ארבע שנים. פגשתי במסלול רגשי החוזר על עצמו שוב ושוב וכיניתי אותו תחילה בשם "מעגל המוזר" ואחר-כך "מעגל המוזר הקטן" להבדיל מ"מעגל המוזר" של גיל תשע שמופיעים בו יסודות רגשיים רבים יותר וכל אחד מהם משפיע על התנהגות הילד.

זרימת הרגשות בשנה החמישית לחיי ה"אני" נעים במעגל בין שני קטבים קיצוניים: בקוטב אחד תנועה מהצד היפה לצד המכוער, ובקוטב השני התנועה זורמת ומשתנה מהצד המאושר בחלקו לצד המיוסר – מבושה.
הבחנתי שהכניסה הרגשית למרחב הבושה גוררת תחושת-אובדן של ארגון חיים, סדר, סדר קיומי, או מה שניתפס בבוגר כ"יופי". הסדר והארגון הם צורה בסיסית של יופי וכן צדק ועשיית צדק. הבושה נקשרת באובדן קשר עם ״היופי״ והיא שמתהפכת ונעשית לרגש המוזר שבכותרת. "אובדן הסדר" המשתנה בהמשך לתחושה של מוזרות ממשיכה ומשתנה בהמשך הדרך לייסורי נפש ולעלבון שמכווץ בכאב את הנפש פנימה.

כאן מתחילה להתפתח תפיסת השיטתיות והרצון להראות דברים על פי סדר מסוים. העמדה שישנם דברים יפים ומכוערים נחשפת. היופי נקשר בגיל זה יותר ויותר עם חוק וסדר – תפיסה שמחזקת את חשיבות המסגרת לצמיחת הילד. אי הסדר מכוער, מבייש ומייסר.

"מעגל המוזר הקטן" נע, אצל הילד, מהשמחה הגדולה עקב מפגש עם רכושו (משחק שקיבל, ציור שהצליח לצייר) אל רגש הבושה דרך עינויי נפש ול"רגש המוזר" כשנכשל בציור או כשרכושו נגזל ממנו בידי אחיו. ומהמוזר הוא ממשיך ומגיע עד לייסורים שביטויים – התפרצות נגד אחיו, עלבון דחיית מתנות (ויתור מה על האהבה). הילד לא מאבד תקווה ומבליג, ממשיך במשחק… הוא חש כמי שיכול לשוב ולשלוט ברגשותיו גם אם הדבר מתקבל רק באופן מסוים ונדרש לשם כך שיתוף פעולה עם אחיו, ההורים ובמיוחד עם האם. הוא פועל בכל מרצו ותחכומו להשיב אליו את שלו, את היופי,את הסדר, את הנוהל והצדק, אך בעיקר את האהבה והוא שב לאהוב את זה שויתר זה לא מכבר (די בכאב וחוסר ברירה) על אהבתו – בדרך כלל אחיו בעל הצעצוע או זה שלקח את הצעצוע שלו כדי לשחק בו, או אימו.

"מעגל המוזר" של גיל ארבע עד חמש שנים מורכב ממחזוריות רגשית שמקורה במפגש עם אי סדרים, תחושת אי צדק או עוול (בדרך כלל בגלל התערבות ההורים לטובת חברו או אחיו שלא בצדק), כישלון בציור של עיגול או קו ישר אולי בניית מגדל גבוה מקוביות שמעורר בו תחושה של: עלבון, שמירת סוד העלבון, הימנעות משיח על נושא העלבון עם מבוגרים, ייסורי נפש: בושה – תחושת מוות – שיבתה של התקווה: רצון להתנחם – היפגשות עם "יש" מנחם – התנחמות – עקב התעוררותה של הסקרנות. להט הרצון לצאת לעולם מופיע בהדרגה – יצירת פעולה שמבטאת רצון זה – התנצלות של ה"אתה" על מעשיו בפניו, משא ומתן לפשרה [בגלל משחק ולקיחת צעצוע (רכוש) ששייך לאחר מבלי לבקשו] קבלת ההתנצלות, או בקשת הסליחה מצידו על מעשיו.

לשאלות או קביעת תור ופגישת ייעוץ

בגיל ארבע עד חמש שנים ה"אני" שב ומתגלגל שוב ושוב במעגל רגשות אלו. כשהוא פוגש דבר מה מוזר בעיניו, הוא חש במוזרות בקרבו. תחילה הוא נעלב משום שאינו מבין את שמתרחש בקרבו נוכח "יש" שנראה בעיניו יפה ממנו או נוכח אי סדרים ועוול ולכן יכיר בו מוזריות. התחנה הראשונה במעגל לאחר הופעת רגש המוזר היא עלבון – תחנה שנייה נקשרת בייסורי נפש ראשוניים: בושה – שמירת סוד העלבון באה אחריה, הוא מסתתר, מתחבא נסגר בתוך עצמו ומסרב לספר מה עובר עליו (תחנה שלישית). עקב אי שיתוף פעולה שנוצר עובר על התינוק רצון לתקוף שנקשר תחילה בייסורי נפש – והבושה משתנה לתחושת מוות. בגיל זה תפיסת המוות (תחנה רביעית) קשה, אבל שונה מתפיסת המוות של הילד הבוגר. מוות זה הוא בעל אנרגיה נשית וישנה שיבה ממנו הניכרת למשל בהתפייסות ובחזרה למשחק לאחר התגוששות ומאבק (בדומה לתחיית האל המיתולוגי "תמוז"). ה"אני" רוצה למות מבושה, אבל יודע שיוכל לשוב לחיים הרגילים לאחר מכן. נזהה משחקי מוות דוגמת התעלפות או הירדמות פתאומית. התחנה החמישית במעגל המוזר הקטן תהיה התרסת נגד – הוא מתקומם נגד העלבון או המוות וקם להמשיך בעיסוקיו. ההתנגדות למוות נקשרת בשיבה של התקווה והרצון לשחק. ה"אני" הצומח מפתח רצון להתנחם (תחנה שישית). להט ההיפגשות עם "יש" מנחם, מערסל; הוא רוצה את אימו – לחוות את החיבוק שלה. הילד הקטן מחפש אחר סינר האם, מבקש חיבוק. טרם נמצאה לו הדרך הפתוחה אל החיבוק המיוחל והוא חש מתוסכל – ומתפרץ בהתפרצויות זעופות [כפי שהכרנו ממעגל הרגשות של החוקר הקדמוני סנקה (Lucius Seneca 3 לפנה"ס – 65 לספירה), שחקר את מעגל הכעס של תלמידו נירון קיסר]. התינוק מנסה לזרוק מעליו תחושות של עליבות נפש ולזכות בחיבוק האם. מפלטו ביצירת מפגש עם האם, אלא שהמפגש לא מתרחש מיידית ומבחינתו הוא נפגש במחסום שעליו להתגבר עליו. ההתפרצויות – התרסת נגד, צעקות, הכאה והתנהגות אלימה מסייעים לו בשבירת המחסום. ה"אני" שבחלקו עדיין מזוהה וסימביוטי עם האם דורש התנצלות על התפרצות הזעף – הוא יוצר בתחנה זו של המעגל (התחנה השישית) מהלך טקטי, שמבטא רצון להתערסל ולהשקיט את הסערה הרגשית שאוחזת בו – ההתנצלות, קבלתה, או בקשת סליחה. בהדרגה הוא שב ומתחבר עם "יש" חיובי, מאורגן, חכם, מערסל ויפה… דמותה השמימית של המלכה – האם זורחת שוב על חייו והוא מתנחם במרחבה המושלם מבחינתו, וחש בשמחה הצומחת בו.

הבטתי ביומני, כדי לבחון את תוכנית היום למחרת וראיתי שמחכה לי שוב פגישה עם נימרוד: מה יהיה עם הפגישות הללו? הרהרתי, איך אצליח להתחבר לסיפורי העבודה שלו הפעם? מלחמת כוחות מתמידה ועוד ניצחון חביב שהשיג. תמיד הוא המנצח. עוד אנקדוטה על ההערכה והכבוד שהוא זוכה לו עקב ניהול נכון ומאופק של העניינים המורכבים, מול מאבקי הכוחות התמידיים בעבודה שלו. ההתנגדות לחידושים וליעילות שהוא מקדם, מול כוח ההתמד והעקשנות על שיטות ישנות, מסורבלות ובזבזניות. למה אני נהנה מסיפורים דומים של יריב ושל ליאון ומשתעמם מהם כשנימרוד מדבר עליהם? מה יש בסיפוריו שמרחיק את התעניינותי ואת סקרנותי מהם?

נימרוד ישב מולי בקליניקה והחל מספר על העבודה: "העומד בראש ועד העובדים שיקר. שלחתי לו מכתב לפני מספר ימים שמידע אותו על שינויים שקשורים בביטחון ותחזוקה ובישיבת מנכ"ל הוא אומר שלא קיבל את המכתב הזה. ויותר מכך הוא שלח חומר מסוכן בדרך שאין עליה אישור וגרם עקב כך לשיבושי תנועה בכביש שש שהגיעו למשטרת ישראל ועד לחדשות בקול ישראל". נימרוד לא ויתר לשקרן וביקש רשות לצאת לרגע מישיבת הבירור. הוא רץ במהירות והביא את המחשב הנייד שלו ממגרש החניה שבקדמת הבניין. "במרחב שאנו דנים בו", הסביר נימרוד, "אין שימוש במחשבים ניידים בגלל הסודיות, אלא רק במחשבים נייחים". אבל נימרוד שב ממילואים ולקח לשם את המחשב הנייד שלו, כדי שיוכל תוך כדי ניהול הגדוד להמשיך את ניהול תחום ההתארגנות מחדש. מנהל ועד העובדים החוויר כשנימרוד הראה את ההתכתבות כולל את תשובת מנהל ועד העובדים המאשר שקיבל את נוהל ההובלה החדש והישיבה הופסקה.

הבחנתי שאני לא מקשיב לסיפור, לא יכולתי לחזור עליו ופספסתי פרטים רבים. ביקשתי ממנו לשוב ולספר לי אותו באותן המילים.

נימרוד לא אהב את הבקשה הזו ונעץ בי מבט חודר. כאילו שגילה את סודותי וגם שפט אותי בגינם.

"כשהחלה הישיבה אתמול, הגיעו גם נציגי ועד העובדים. המנכ"ל רצה לברר איך המשטרה הגיעה לעצור משאית שלנו בכביש שש ועל מי להטיל את האשמה".

" לא ככה התחלת קודם".

"אתה רוצה שאחזור בדיוק על אותן המילים ?"

" כן."

" אתה רוצה שאתחיל בדיוק כקודם?"

"כן"

"שהעומד בראש ועד העובדים פשוט שיקר בישיבה מול המנכ"ל?"

"כן"

נימרוד החל לספר באותן מילים ויכולתי לברר לעצמי מדוע אני לא מקשיב לו. הסיפור עצמו באמת מרתק, אבל באופן שהוא מספר אותו אין רגש, אין שינויי אינטונציה, ישנו איזה דיבור חד גוני שאין קשר בינו ובין העלילה ולא מאפשר לי להתחבר אליו.

משסיים ביקשתי ממנו לשוב ולספר את הסיפור, תוך כדי גילוי וחשיפה של מה שהוא חושב על הדברים או מה שהוא מרגיש כלפיהם.

"העומד בראש ועד העובדים שיקר. הוא פשוט שיקר, מה שתמיד הוא עושה, אבל הפעם בישיבה הוא חטף אותה בגדול" סיפר באופן משכנע ובלם.

"תמשיך את הסיפור בבקשה, אבל באותן המילים שסיפרת קודם, כך שאדע מה אתה מרגיש כשאתה מספר אותו"

לתדהמתי נימרוד המשיך בסיפור, ולראשונה מאז שהחלנו לעבוד לפני כחודש ימים, הזיז את שרירי פניו תוך כדי דיבור: :העומד בראש ועד העובדים שיקר בישיבת מנכ"ל אתמול", אמר נימרוד בטון מרוגז, "הוא לא ידע שיש לי במחשב הנייד שבמכונית העתק של ההתכתבות והוא חשב שיצליח שוב להכחיש שאישר את קבלת הנוהל החדש לניוד חומרים מסוכנים…" בפעם הבאה עמדו דמעות בעיניו והוא רעד מהתרגשות.

נעלמה מלחמת הכוחות המתמידה. ה"עוד ניצחון" שהשיג הגם שהיה מרשים ומתוחכם הובן מהשתלשלות הדברים ונשאר לבחירת המאזין: ירצה -יגיע אליו, ירצה – יזדהה עם הרגש.

מה התגלה לי כאן?, איזה סוד נחשף? הרהרתי, ונזכרתי שאני מנסה, מזה כמה פגישות, לברר היכן מסתתר הרגש של נימרוד. מדוע באמת בא אדם מצליח ומסודר זה לטיפול? מדוע הוא מסתיר את רגשותיו? מתלונותיו הרשמיות לגבי מערכת יחסיו עם אשתו לא התרשמתי כתשובה הנכונה מאחר שלא היה מוכן לשקול טיפול זוגי. המתנתי לבאות.

נורית הייתה נרגשת. את הדרך לקליניקה שלי בתל – אביב איבדה מספר פעמים והגיעה לפגישתנו הראשונה באיחור של 20 דקות. נורית לא התנצלה על האיחור, אבל האשימה את כל העולם בגללו, בכלל זה אותי. האיחור שלה הפך להיות האיחור של כולנו. ולכן גם נורית דרשה פיצוי מידי בגינו: הארכת זמן הפגישה על חשבון האדם שממתין אחריה וכמובן גם על חשבוני. היא לא רצתה לשלם על אובדן הדרך שלה. כשהגענו למועד התשלום הסתבר שגם שאין לה צ'קים וכסף לא הצליחה להוציא מכיוון ששכחה את הקוד הסודי של כרטיס האשראי שלה. ביקשתי ממנה להניח לנושא התשלום ולצרף אותו לפגישתנו הבאה, אבל היא התעקשה ללכת לבנק, להוציא כסף ולהעביר אותו אלי. נורית לא רצתה לשמוע שאהיה בפגישה עם אדם אחר. היא עמדה על כך שתכניס לי את התשלום בתוך שעה או שעתיים.

התחלתי לעבוד עם נורית. הבלבול עזר לה להימנע מלחדור את קליפת האגוז הקשה שהניחה על נפשה. מה היא מסתירה שם? מדוע האשמה, הביקורת וחוסר הנכונות להתקרב ולראות את העולם כפי שהוא הם הדברים היחידים כמעט, שנורית מוכנה לגלות מעולמה לעולמנו.

היא הייתה בודדה, אבל הצליחה מאוד בעסקים. היה לנורית מרכז אירוח ו שבו צוות של מספר אנשים שטיפל באורחים, בהזמנות, במסעדה המקומית ובתחזוקה השוטפת. בגיל 42 היא סבלה מצליעה בגלל בעיות בעמוד השדרה, מכאבי גב תחתון ימני ומהעדר בן זוג בחייה.

בפגישתנו השנייה פתחה נורית בנושא התשלום ומיד לאחר הסידורים הרשמיים דרשה לדעת כמה פגישות צפויות לה עד שהצליעה ברגל תעלם, הכאבים בגב ובמפרק האגן הימני ייעלמו ובמקביל תוך כמה פגישות גם תגיע לחיי זוגיות.

נורית הייתה מבולבלת, אבל סדר היה חשוב לה מאוד. לבושה היה פשוט, זול מאוד ומוזנח למדי, אבל לוח זמני העבודה שלנו ומוסר התשלומים שלה היה מוקפד מאוד. כשביקרתי במקום האירוח שלה התגלה לפני מטבח מוקפד ומקום שהניקיון והסדר בו הרבה מעל למקובל במחוזותנו. התגלתה לי גם נדיבות עצומה. נורית סירבה בכל תוקף שאשלם על הקפה והעוגה שהזמנתי במקום.

"מה משך הזמן שאת חושבת שנחוץ לשני התהליכים הללו?"

"אין לי מושג" השיבה נורית, והוסיפה שבחים על עבודתי המהירה, כפי ששמעה עליה מממליצים.

"למה חשוב לך לדעת היום כמה זמן יערך התהליך?"

"כדי לתכנן את התקציב, העלויות, זמן הנסיעות לתל אביב וגם אני רוצה לדעת תוך כמה זמן אתחתן. אני רוצה להספיק ללדת."

"בינך לבין עצמך כמה זמן יידרש לכך" שאלתי, "הרי יש לך איזה צפי כללי."

" חשבתי שבעוד שלושה חודשים אמצא בן זוג, בעוד שנה אהיה אם, ותוך כדי תסדר לי את הצליעה."

נורית לא חוותה מעולם זוגיות ולכל הדעות לוח הזמנים שנתנה היה מנותק לגמרי מהמציאות ונועד כדי למלא את החלל בתלונות ובביקורת בהם פגשתי בשפע עוד טרם החלנו לעבוד.

ביקשתי מנורית לתת לי רקע כללי של תולדות חייה. אביה היה איש עסקים מצליח שבאותה שנה פשט את הרגל, אבל בילדותה חוותה נורית עושר כלכלי גדול. לא חסר לה דבר, כדבריה. אימה הייתה עקרת בית שטיפחה מאוד את מראיה והיא עצמה חלמה לרקוד, אבל הדבר נאסר על ידי אביה. בהיותה ילדה טובה, ממושמעת וצייתנית היא ויתרה על חלומה הראשון. על חלום השחייה נורית ויתרה כבר בגיל 12, כי שחייה מפתחת גוף אתלטי גברי ואביה חשש שהדבר יפגע באפשרויותיה לזיווג ועל החבר הראשון שלה, בגיל 16 היא ויתרה, כי הוא לא השתייך לעדה שממנה באה ואביה התנגד לערוב תרבויות. "פאר תרבותי יוצר סכסוכים בקרב בן זוג והשידוך יכשל בהכרח" הסביר האב בסבלנות ובדאגה לעתיד הבת.

עברו שלושה חודשים. מעט פרטים נחשפו על חייה, שנשמרו כמו בתוך כספת בנק ענקית במרתף. אבל, העבודה הגופנית התקדמה יפה, הכאבים נעלמו מהר, מה שהעניק לי מעמד מסוים של מקצוענות בחייה ולאחר מכן השתפרה הצליעה ונעלמה. השיח עם נורית היה מוקפד, שפת הדיבור מדויקת וברמה גבוהה מהמקובל על בני דורה. היא השתדלה מאוד להשיב על שאלות, לא לנדב אירועים מחיי היומיום, אם כי ניכר שהיא עושה זאת מתוך חובה ואולי בגלל עלות הפגישה. נורית הייתה נכונה לשוחח על בית ההארחה שלה, על מערכת היחסים עם עובדיה, על דרכי ניהול, אבל לא על ניסיונות כלשהם בתחום הזוגיות. לא היו גברים ראויים בחייה וגם לא אחד עבר את סף הביקורת הנוקשה ולעיתים גם הנבזית שהטיחה בהם.

"האם היית מתקרבת לגבר צעיר שמזכיר בתכונותיו את אביך?" שאלתי יום אחד.

נורית זזה ממקומה והשיבה בקצרה: "לא!"

"מדוע?"

"אני צריכה לשירותים, אפשר?"

"כן כמובן, מעבר לוילון בצד שמאל …"

נורית שבה, התיישבה.
"על מה חשבת כשהייתי בשירותים?"

הבטתי בה והתלבטתי מה לענות. בחרתי להיות אדם ולא מטפל והשבתי לה: על כמה שקשה לי לעבוד עם אדם שיש בו כל כך מעט הערכה לבן אדם שבי שעה שאני עובד בשבילו. עד כמה קשה לי לעבוד איתה מבלי להקשיב לריגשותי האישיים ולהתנהל נטול רגש כפי שנדרש, פעמים רבות, במרחב העסקי. עד כמה קשה לי לראות איך היא, בחוויה שלי, בזה למאמצי לעזור לה, להתקרב אל עולמה.

נורית הביטה בי נרגשת, דמעות עמדו בעיניה ואמרה: "אני צריכה לזוז, אתה לא חייב לעבוד איתי אם זה קשה לך. אתקשר אליך בקשר להמשך דרכנו, ותודה על שסדרתה לי את הרגל. אני מאוד מאריכה את זה. חסכת לי ניתוח."
קמה ונעלמה אל עולם של הימנעות ואי עשייה טיפולית לשמונה חודשים.

בחרתי בעבודה מורכבת, חשבתי לעצמי, אבל ידעתי שלא אצליח לעבוד מעמדה מקצועית נטולת רגש. מאז שפגשתי במטפלת עדנה סטרוז, שטיפלה בי במסירות במשך שלוש שנים, נשבעתי לנהוג כמותה ולהיות בכל המפגשים בן אדם: עם רגש, מחשבה וחיים. לא הייתי מוכן לחזור לא למאה ה- 19 ולא לשיטות שבהן המטפל נמצא בעמדה של נציג האל המסתתר כרואה ואינו נראה בתא הוידוי של הכנסייה הקתולית.

הפרדה מנורית הכאיבה לי מאוד. התלבטתי בנושא במשך שמונה חודשים עד שלפתע, תוך כדי פגישה מורכבת מאוד, אבל גם מתגמלת, הבחנתי שעל צג הטלפון הנייד התייצבה הודעה מנורית. פגשתי שוב באבינועם. בחור אהוב עלי מאוד שיחד ניהלנו את הקרירה שלו שהלכה ונסקה לממדים מרשימים. "אני רואה שההודעה שנכנסה אליך כרגע חשובה לך" אמר אבינועם. "אני חושב שזה מאדם שעזב את הטיפול לפני שמונה חודשים, ברגע שניסיתי לפרוץ את אחד המחסומים שלו ונכשלתי." אבינועם הניח את ידו על מכשיר הטלפון שעמד לידי על השולחן המזרחי. "תקרא, זה יעשה לך טוב" אמר אבינועם.

"אבל זה הזמן שלך" השבתי.

"חצי דקה רק תעשה אותך יותר יעיל ויותר פתוח לענייני. תקרא …"

קראתי. נורית ביקשה לחדש את הפגישות. הייתי כל כך נרגש ומרוצה מהידיעה שרציתי לקום ולחבק את אבינועם.

"נראה לי שהאדם הזה רוצה לחזור להיפגש איתי."

: "נראה שמאמציך והקשיים שעוררו לא השביתו את השכל שלו. בטח שהוא רוצה לעבוד אתך."

"בוא נחזור לענייננו…"

נורית חזרה לעבוד איתי. הסתבר שאביה שפשט את הרגל דרש ממנה כספים ולמעשה רושש אותה. היא נשארה עם חובות. העסק עבר תקופה קשה ולהיעלמותה לא היה כנראה כל קשר עם שיחתנו האחרונה. הסיבה שקמה והלכה היה מסרון שקיבלה מאביה כשהיתה בשירותים.
אביה חיכה לה למטה במסעדה ודרש ממנה לרדת מייד ולתת לו סכום אדיר של כסף שיושיע אותו מלאבד את הנכס המשפחתי האחרון.

רפי היה אדם מקסים ופתוח. איש שיחה נפלא. הפגישות איתו זרמו בנעימים. הוא ענה לשאלות המורכבות באופן חופשי. רפי העלה סיפורי חיים משמעותיים מההווה. סיפורים שסייעו מאוד לעבודתנו וחשפו נושאים שיש לטפל בהם מהבחינה הרגשית. ככל שנפגשנו כך הקרירה שלו התקדמה ושגשגה, גם חיי הזוגיות השתפרו באופן משמעותי ובאמת שלא הבנתי באותם ימים מדוע רפי מבקש להמשיך ולעבוד איתי שעה שנראה שכל המטרות שלנו הושגו.

רפי ישב בסלון הפתוח למטבח בדירה הירושלמית בה עבדנו. אהבתי אותו. נוצר קשר אישי עמוק בנינו. רגש שהקשה על עבודתנו.

"על מה אתה לא מדבר איתי?" שאלתי בניסיון להתגבר על הרגש הזה.

"על הפחדים שלי "

"יש לך פחדים ?"

"אני רדוף פחדים" השיב בכנות והחל משוחח באופן חופשי למדי על פחדיו, מביא דוגמאות מחייו. נראה שרפי הפך למטופל מקצועי. אבל החשד התעורר והתבסס. הפתיחות האהובה עלי כל כך ברפי ושיתוף הרגש שעולה מהסיפור שלו מפריעים כרגע לי להמשיך ולו לחדול מהיות מטופל מקצועי.

הצעתי לו שניפרד.

רפי היה מזועזע.

הסברתי לו שהקרבה בנינו הפכה עמוקה ונוכל להמשיך ולהיפגש כידידים או בכל עת שיבקש, אבל כרגע אין סיבה להמשך פגישות בתשלום. רפי חשף את אי שביעות רצונו, אבל הרגשתי שאני חסום ולא מצליח לעזור לו באמת.

נפרדנו.

חצי שנה לאחר מכן הגיעה פנייה בהולה מרפי לחדש את הקשר. הרופא זיהה אצלו בעיית לחץ דם וכשל בתפקוד הכליות.

"מה אתה מסתיר ממני?"

"כלום"

" לא, אתה מסתיר ממני".

"כלום ירון, נשבע לך".

" מה קרה בינך ובין אימא שלך שאתה לא מדבר עליו אף פעם?"

"כלום נשבע לך."

"בינך ואבא, אולי כשהייתבן ארבע או חמש?"

"כלום נשבע לך."

ידעתי שהוא מסתתר. היה לי ברור שהוא לא משקר לעצמו, כפי שרוב הפסיכולוגים היו מבקשים לומר, כדי להגן על עצמו. רפי התגונן, רפי הגן על מי מדמויות חייו המשמעותיות ביותר. לחייו. אבל לא היה קצה חוט במי מדובר.

"איך העוגה", שאלתי והעברתי את הנושא לעוגת הגבינה שהגשתי לו. העברתי אותו אל שיחת חולין, הרחק מעולמו הנחשף בקלילות רגילה. חשבתי שאוכל להפתיע אותו מבלי שיהיה מוכן לאיזו שאלה מרעישה ואולי כך אצליח גם לצוד את סודותיו החסומים.

"העוגה באמת נהדרת."

"אימא שלך הייתה מכינה עוגת גבינה כשהיית ילד?"

"לא. היא הייתה מכינה …." רצף השיח נפתח.

"מה אתה שונא בה?"

רפי השתתק.אף פעם לא ראיתי אותו ככה.

"כשהיית ילד היו לך פחדים מהחלומות?"

" כן"

"על מה חלמת?"

"על מכשפה שרודפת אחרי ואני בורח ממנה כמשוגע. לפעמים מנסה לעוף אבל דווקא אז לא מצליח לי לעוף ורגע לפני שהיא תופסת אותי – הייתי מתעורר בבהלה."

"אתה יודע שמכשפה בחלומות היא הדמות השלילית של האם?"

"ילד", המשכתי והסברתי לו, "אינו יכול לראות את הפגמים באימו ובאביו. שניהם מושלמים בעיניו. הם חייבים להיות מושלמים כדי לשמור עליו וכדי שתהיה לו צמיחה תקינה. האם מלכה והאב אלוהים. התכונות השליליות שלהם באים לידי ביטוי בחלומות.
הצד האפל של האם מופיע בחלומות הילדותיים (מגיל שנתיים וחצי עד גיל ארבע ואפילו עד גיל חמש) בדמות המכשפה והאם החורגת ושל האב כדרקון יורק אש וגנגסטר.
הפחדים קשורים במכשפה והחרדות בדרקון. מה המכשפה עשתה לך שמעורר בך פחדים עד היום?"

רפי שתק. רפי הכחיש. החל להזיע במצח. עיניו בהקו. לחץ הדם עלה מאוד בגופו. בדיקות הדם הראו שלחץ הדם שלו קשור בבעיות במערכת הכליה (קריאטין 1.20, הקריאטין היה מעל גבולות הנורמה 0.80 – 1.20mg/dl. חומר שאמור להיות מפונה מהדם על-ידי הכליות והימצאותו בדם מצביעה על ירידה בתפקודן) ביקשתי ממנו לשתות במשך 30 יום, במקום מים רגילים, תמהיל של מים ושומר, כדי לנקות את הכליות ולברר את מצב הקריאטין שלו בבדיקת הדם הבאה.

נימרוד, נורית, רפי שלוש דמויות שונות. כל אחת מהן יצרה מערכת רגשית שונה מאוד אצלי: מאמפתיה, דרך שעמום ועד עלבון ואנטגוניזם והתנכרות. התבוננתי בשלושת המקרים השונים כל כך זה מזה, תוך כדי הליכה בצפון ספרד, מהרהר בהם ובמקרים נוספים שעמדו על סדר היום וראיתי לפתע מכנה משותף. כולם נשארו לשמור על הדמות המושלמת, כביכול, של הוריהם ובמיוחד על המלכה האלוהית ועל האלוהים עצמו – הוא האב הילדותי. אף אחד מהם לא העז לחוות ביום יום של ילדותו אף לא אחת מהחוויות שיועדו לחלומות הילדות.. אצל האחד את האב החליף סדר, רצון לבהירות לוח זמנים, אצל השני נטרול רגשות ושליטה על השיח במחיר שיעמום והשלישי בהתנהלות חברית ובהתפתחותה של אינטליגנציה חברתית מושלמת.

כשנורית סיפרה על נישולה בידי אביה היה זה סיפור עובדתי ונטול רגשות. כשרפי דיבר על המטבח של אימו היה זה מטבח רב טעמים וריחות חוויתי מאוד, מושלם למדי. לא הייתה לי בעיה עם מושלמותו ויכולתי לחוות את המאכלים המרתקים שלה. להבנתי הייתה בשלנית מעולה, אבל מי היא הייתה, כאדם, לא ידעתי. רפי הקפיד לאפשר לי לחוש חוויות, אבל החוויות הנפלאות שיצר, דרך פיסות חיים שתיאר, הסתירו את מה שלמד להסתיר במשך שנים ושבגללו המשיך להתעקש על פגשותינו. … ונימרוד, בעל הדיבור השקוף, הקרוב ביותר לשיחת המענה הקולי האוטומטי ולמכשירי הניווט דוגמת התוכנה "וויז" שבטלפון הסלולארי שלי, היה שקוף מההתחלה בשמירת הסוד שלו. אימו הפכה אותו למשרת שלה במטבח וגזלה ממנו את ילדותו.

מדוע ילדים בני שנתיים וחצי עד חמש שנים שחוו חוויות שנראות רגילות למדי שומרים באדיקות, בבגרותם, על הדימויים הילדותיים של שלמות דמות ההורים מבחינה רגשית ויותר מכך ילדים שנפגעו מאימותיהם הלא מושלמות?

האם יתכן שמתחת לסיפורי החיים הרגילים מסתתר סוד אכזרי או תופעה רגילה של דמימה שמונעת מהם להתקדם אל מרחב הרגשות שלהם ולהשתחרר מעול שמירת הסוד?

אם כן באיזו דמימה מדובר?

דמימת גיל שנתיים וחצי חייבת להיות שונה בהכרח מדמימת גיל חמש שנים – בשל הנושאים השונים והרבדים האחרים שמתפתחים בתקופות הללו ב"אני".

בשלב ההוא לא היו בידי תשובות וממה שנרשם בספרים לא יכולתי.להשכיל. ידעתי שהתשובה תהיה פשוטה כשאגיע אליה ושגם התוצאה וההשפעה שלה על חיי האנשים כנימרוד, נורית ורפי תהיה רבה ואולי גם תביא אותם למרוצות ממפגשינו ולתחושה שהגיע זמנם להסתיים.

נימרוד חשף שהיה עבד של אימו. בהחלט מצב לא נוח לחשיפה.

נורית הסכימה לגלות שבנוסף להיות אביה רודן שניצל את כל משאביה הוא גם היה מכה אותה בחגורה כשחדרה היה לא מסודר בקפידה, ורפי, רפי החמוד היה הבן המושלם. הוא היה נעים, נכון לשתף פעולה ולשוחח על הכול ומעל הכול להצליח באופן מסחרר בקרירה ולתת לי הרגשה שאני אחד מיועצי הקרירה הטובים שישנם.

חשתי שאני צריך לחפור במדבריותיו של רפי, אבל לא מצאתי אותם.

בפעם השנייה צעדתי בנופי ספרד הצפונית במסלול הנודע של הקאמיני דה סאנטיאגו.

"מה מייצר צורך כזה אצל אנשים, לגונן בנאמנות על הוריהם ולהשאירם מן השפה לחוץ מושלמים?"

"מה יקרה לאותם אנשים שלא יראו בהוריהם, רק לרגע, מושלמים?"

אני חייב לשאול את זה את רפי חשבתי. עצרתי ליד מעיין בתוך יער ספרדי. מקום מרגש ביופיו, ונזכרתי שחלק מתהליך הצמיחה נקשר במרד בהורים. הנחש שמסמל את השינוי וההתחדשות בעיני הנפש מסוגל להשיל את עורו ואינו חושש מצמיחת עור חדש.

רוני חושש מלצאת כבר ארבע שנים לחופשה מהמאפייה שפתח בתל אביב, משום שהוא בטוח שיאבד עקב כך לקוחות נאמנים ובהמשך את פרנסתו.

המשכתי להריץ מחשבות בדמיוני ונזכרתי באיציק הצייר שנינטש על-ידי אימו כשהיה בן שנתיים והציור שלו מזכיר את דיבורו של נימרוד: מוקפד, מדויק, שקול, מושלם ומשעמם.

המילה נאמנות נשארה תלויה. נאמנות. כל הילדים נאמנים להוריהם. כשהם משחקים ביניהם מכלילים את הכלל: "בלי הורים". מותר לקלל כל דבר פרט להורים. נאמנות.

מי הוא הנאמן?

חיפשתי ברשת האינטרנט תחת המילה נאמן ומצאתי: מהימן, ראוי לאמון, אמיתי, מסור, איש סוד; מורשה, מיופה כוח, ממונה, מופקד; איש חבר-נאמנים. חזרתי לסוד והתבוננתי במילה: אמיתי. כאן שומר הסוד בודאי לא היה אמיתי, אולי קנאי.

המשכתי ללכת.

שמונה חודשים מאוחר יותר פגשתי את דפני בת השמונה שחייתה עם אימה לאחר שאביה עבר לגור עם אישה אחרת. את דפני פגשתי עם אימא שלה. התעקשתי שהאם תשב בפגישה אבל באותו יום דפני רצתה לגלות לי סוד וביקשה שהאם תצא.

"אני חושבת שאני מכוערת" אמרה דפני לאחר שהאם יצאה. "אבל אל תספר לאימא".

"סוד זה סוד". הבטחתי לדפני שלא אגלה לאימא.

האם חזרה לחדר והתעקשה שנדבר על מערכת היחסים עם האב.

דפני הודתה שהאב מתעלם ושוכח פעמים רבות את הבטחותיו.

"איזה הבטחות?"

"למשל, הוא הבטיח שיעזור לי בשיעורים אתמול ושכח."

"מה עוד?"

"בפורים."

"מה קרה בפורים ?"

"אבא הבטיח שיקנה לי תחפושת של נסיכה."

האם זזה בחוסר מנוחה בכיסא ובטרם הצלחתי להשתיק אותה התעקשה לדבר על מה שקרה אתמול.

"אימא די."

"אבא אכזב אתמול?" שאלתי

דפני שתקה.

"את חושבת שלא כדאי שנדבר על זה?"

"כן."

"למה?"
"כי זה לא יפה."

"מה לא יפה ?"

: שהוא שכח לקחת אותי לטיול השנתי.

: לא הבנתי.

"ישנתי אצל אבא. כן. כמו תמיד ביום רביעי, ואמרתי לו שיש לי טיול שנתי ושהוא צריך להביא אותי להסעה, אבל הוא נרדם וקם מאוחר. ואמרתי לו שהוא צריך להביא אותי להסעה, אבל אמרתי לך כבר שהוא שכח."

" ומה קרה ?"

"הוא הביא אותי לבית הספר."

" ובכיתי נורא ואז התקשרתי לאימא שתבוא מהעבודה ותיקח אותי איתה."

" ומה את חושבת על זה ?"

" אוף כבר אמרתי לך שהוא שכח."

" את חושבת שאבא רצה לאכזב אותך ?"

" ברור שלא."

" אבל הוא אכזב התעקשתי."

דפני לא ידעה מה להגיד

הצעתי לה לגלות לאבא שהוא אבא מאכזב.

דפני חשבה שזה רעיון גרוע מאוד.

" למה?"

" כי הוא ייעלב."

" את חושבת שאבא יודע שהבת שלו בוכה כשהוא מאכזב אותה?"

השאלה הזו הכתה אותה בתדהמה והיא ענתה מיד "אבל הוא לא יודע שהיא בוכה".

" ואת חושבת שאם הוא ידע את זה הוא יסכים להיות אב מאכזב שגורם לבת שלו כל כך לבכות?"

השאלה הזו ערערה את דמות השלם של האבא הנהדר שלה.
הסברתי לילדה בת השמונה שמבוגרים פעמים רבות לא מבינים ילדים ואם היא לא תספר לו כמה היא בכתה עד שאימא באה מהעבודה לקחת אותה מבית הספר ולצרף אותה לאוטובוס של הטיול השנתי הוא לא ידע את זה לעולם ואם היא לא תסביר לאבא שכשהוא שוכח דבר כזה הוא מאכזב, אין סיכוי שהוא ידע את זה וישתפר. הבעתי את דעתי בנושא ואמרתי נחרצות שכדי שאבא ישתפר וכדי שיפסיק לאכזב את הבת שלו עליה ליידע אותו בדברים שמאכזבים ילדות כי הוא אף פעם לא היה ילדה בעצמו והוא לא יכול להבין את זה בלי שדפני תספר לו את זה.

דפני אמנם שמרה בקנאות על דמותו השלמה של אבא הנהדר שלה, אבל בפועל הוא היה בחור לא יוצלח, גבר אלים שהתעלל נפשית ופיזית באימה, נרקיסיסטי, ילדותי, שלא יכול היה לסבול ביקורת על התנהגותו. תפיסתה הילדותית של דפני את דמותו המושלמת העצימה את הנרקיס שבו והזיקה להתפתחות מרחב אבהותו. בחור חסר אחריות זה היה שקוע בעיקר בעצמו, אבל הוא אהב במעמקי ליבו את דפני שלו וגם אם באמת לא הבחין כלל בצרכי הבת המעריצה שלו הוא לא עמד בכאב שלה כשאמרה לו שהוא מאכזב.

דפני מצאה עצמה מספרת לו שהוא אכזב אותה באותו יום ששכח להביא אותה לאוטובוס שלקח את הכיתה לטיול השנתי וכששמע שעמדה בפתח בית הספר בוכה ואומללה לאחר שהתברר לה שהפסידה את הנסיעה לטיול השנתי. הנרקיס התמוטט בתוכו במכה אחת, ליבו נשבר והוא פרץ בבכי.

בפגישתנו הבאה יצאתי לקרא לדפני ומצאתי אותה בחצר, מאחורי עץ גדול צועקת עליו בטלפון כבוגרת: "אבל הבטחת שתבוא לקחת אותי מירון. אימא הביאה אותי לכאן ותפסיק לאכזב. תבוא לקחת אותי מכאן עוד שעה".

והוא בא !

האבא היה מאכזב, אבל נשאר שלם עבור דפני, כל יכול. היא למדה לנהל אותו על-פי הבטחותיו והסיכומים ביניהם והניחה לאם לחיות את חייה ולא למרר עוד אותם מולה.

הקושי של האנשים הללו ואני בכללם ורבים אחרים לפגוע בדמותם המושלמת, כביכול, של הוריהם לא נובע מעיוורון. כולם ידעו לומר שהאחד מאכזב, השני אלים ומכה, השלישית משעבדת לצרכיה את בנה, אבל לא האמינו בזאת.

אביה של נורית היה שופט ואדם מכובד למדי, אבל כאב, הוא היה אדם חסר אחריות ואלים עד כדי כך שבהיותה בת 15 ברחה מהבית ולא שבה אליו. דמות השופט המרשימה ונוכחותו כאב בחייה בכלל, עלו בהדרגה ורק אחרי זמן רב וממושך. אימו הבשלנית של רפי התגלתה לאט כאישה לא חכמה במיוחד, מאוד פשוטה עמוסה בדעות קדומות וגזענית. היא יצאה בהדרגה דרך ערפילי הריח והטעם של המטבח הנפלא שלה, אבל לא כאם מתעללת אלא כאם שנמשכה אליו מאז ילדותו המוקדמת

"אני חושב שהייתי הילד המועדף עליה. היא באמת אהבה אותי אהבת נפש". הסביר רפי. אבל בפועל האם של רפי רקמה איתו מערכת יחסים אובססיבית ושתלטנית שלא מאפשרת לילד להתפתח כאדם עצמאי וייחודי. רפי לא יכול היה להיכנס לפרטים עד סוף המפגשים הטיפוליים שלנו. בכל פעם שהתקרבנו לנושא הוא רעד והזיע, לחץ הדם עלה. אבל רפי רמז על כך שהייתה משכיבה אותו לישון וכשהיה בן שלוש, ביום בו סבתא (אימא של אימו) שבה לאמריקה ומאז לא ראה אותה יותר, היא הייתה צובטת את גופו בציפורניה המטופחות. רפי סיפר שהצביטות האלו הכאיבו לו מאוד. ולעיתים עד היום מתעורר בלילה מכאב שהן עדיין גורמות לו ולפעמים נדמה לו כביכול אבל רק נדמה לו שאפילו באבר מינו כואב לו. רפי מעולם לא האשים אותה בהטרדה מינית. נאמנותו אליה הייתה נטולת פגע.

דמות ההורים המושלמת נשמרת בנאמנות גם כשההיגיון מורה שבמציאות מדובר בהורה שהוא אדם לא יציב, מעורער וחסר אחריות. כמעט בכל המקרים, כששאלתי על תכונות שליליות בהורים, הדיווח היה מרוחק ועניני: אבי ביקורתי מאוד. אבל כששאלתי על הביקורתיות של החברה למשל, קיבלתי התפרצות של כעס עצבני שגורר אחריו מספר רב של דוגמאות.

החוקר הבריטי ג'ו הווארד בדק את יחסם של אנשים להוריהם באופן דומה. לאחר מכן ביקש לדעת מה הם חושבים על ישראל והסתבר לו שבבריטניה התכונות השליליות של ההורים מדווחות בריחוק רגשי, אבל כשאתה שואל על ישראל או על היהודים אותן תכונות עולות בשילוב רגשות טעונים שבאים לידי ביטוי בטון הדיבור, באנקדוטות הסברתיות ומשלבות גם סלנג וניבולי פה.

בחנתי את המחקר של הוורד בישראל ושאלתי על ההורים ועל החרדים ונתקלתי בתוצאות דומות של דיווח עקר מבחינה רגשית לגבי תכונותיהם השליליות של ההורים, אבל מאוד רגשי כלפי הקהילה החרדית או הגאה או הערבית כשתכונותיהם השליליות של ההורים שולטות בדיווח על המיעוטים המבוזים.

הנאמנות לדמותם המושלמת של ההורים בתפיסתה הילדותית, נקשרת בתורת התנועה עם הכמיהה ליציבות והעדר שינוי (תורת התנועה: הכול זורם: זנון ו"הכול שרוי בתנועה" אפלטון. בין מפתחיה המשמעותיים: קופרניקוס, שפינוזה, ניוטון ומייסדי הפיזיקה הקוונטית). ה"יש הקיים" נאבק באמצעות הנאמנות לעצמו על הישרדותו מול זרם התנועה ולהט טבעי להשתנות.

בגיל הילדותי הנאמנות לדמות המלכה והאל (אם – מלכה, אב – אלוהים) היא נאמנות מייצבת שעומדת כשומר וכניגוד למערכת ההתפתחות התמידית של הילדות והנעורים הקיימת בטבענו. גם האדם הבוגר מתפתח ומשתנה. בכל תקופת גיל אנו נמצאים בתהליך צמיחה חדש. אלא שדווקא אז נאמנות זו להורים היא חייבת להשתנות. נוכח השינויים המתמידים, חייבת להישען על עמוד שידרה חדש ולא – היא עוצרת אותנו מלהתפתח.

שמירת הסוד על הטוהר הפיקטיבי של ההורים דורש מאמץ אדיר: לא לדבר, לא להרגיש, לא להתקרב לנושא שיכול לזעזע את קיר הזכוכית שהולבש על המערכת הרגשית גם לא להתאהב או לא לבכות. התנועה הרוחשת פנימה עוברת לכן, פעמים רבות, להיפראקטיביות, לביקורת יתר, לפחד מאינטימיות גם לחשש מזרים, לקמצנות, לכפייתיות, להתמכרויות ולחוסר יציבות כלכלית.

שאלות וקביעת פגישה עם ירון מרגולין באימל yaron.margolin@gmail.com או באמצעות מיסרון לטלפון נייד 0544737727.
+972544737727

הערה: המאמר הוא חומר למחשבה בלבד ואין לראות בו מרשם או המלצה לביצוע.

פורסם 15.5.13

נשלח ב כללי

כתיבת תגובה

Or

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*