מבוא לתורת הגופנפש המודרנית

מבוא לתורת הגופנפש המודרנית

מאת ירון מרגולין

מאמר רחב (בן שלושה חלקים)) המתאר את ה"אני" ותורת הנפש ביחס לגוף האדם במהלך הדורות. המאמר משמש מבוא לתורת הגוף-נפש המודרנית.

האני – מכלול שמורכב ממרחבים עצמאיים (נפש וגוף). כל אחד מהם נעי ומשתנה במהותו כל הזמן ופועלי הדדית זה על זה. שני המרחבים מורכבים מתתי מרחב גם הם פועלים הדדית זה על זה. כולם גרים תחת קורת גג אחת היא "האני".

ירושלים ‏2004

כל הזכויות שמורות למחבר

יזכור נא, כי אני נרעש ונסער עתה, ואל יענה אותי.

דוסטויבסקי (1974), שדים, תרגם מרוסית ש. הרברג עמ'481.

אינך שרוי במבוכה לגבי עניינים שאינך יודעם, אם אתה יודע שאינך יודעם.

אפלטון אלקיביאדס א' עמ 231 (117-118).

ירון מרגולין 2008

חלק א'

שתי האסכולות המתארות את האדם דנות בתנועה. האחת גורסת, כי האדם הוא אישיות מכאנית, הפועלת מתוך כוחות ויצרים השולטים בו, הוא תופעה טכנולוגית, "אורגניזם" כלשונה. אסכולה שנייה מדברת על ה"דינאמיות" שבאדם, על כוח הפועל בתוכו מבפנים. לכוח זה פנים מורכבים משניים: הפן הרגשי והפן הגופני (שרירים, אברים פנימיים ומערך ביולוגי שלם) שהם שני צדדים של פן אחד והפן התבוני או הרוחני. מטרת שתי האסכולות אחת: להבהיר את התנהגות האדם ואת צורת חשיבתו, תחום שיקשר כיום בתורת הנפש.

תורת הגופנפש (גופנפש – כשם ספרו של קן דיכטוואלד "גופנפש, הקשר בין הגוף והאופי למען הבריאות השלמה".1977, 1986 Bodymind, מאנגלית יעל ולדמן, הוצאת אלפא/זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1992.) ומקבילתה הותיקה יותר תורת הנפש מייצגות את שתי האסכולות הנזכרות לעיל, דנות וחוקרות את התנהגות האדם. הראשונה מכלולית, הוליסטית ומתבוננת על כלליותו של המרחב האנושי והשנייה דיכוטומית. תחילה השתייכו לתחום הפילוסופיה וחקר התופעות ("הפילוסופיה כמו שהתהוותה והשתכללה ע"י היוונים היא בעצם חוכמה שמסתמכת על חוקי המציאות. אפלטון ותלמידיו סללו דרך כה איתנה עד כי הפילוסופיה מאז ועד היום כמעט שלא השתנתה הרבה מבחינת  התוכן שהיא מעבירה. ומטרתה: הבנת המציאות. הפילוסוף מחפש סיבות אוניברסליות, והאנטגוניסט מחפש סיבה ספציפית"… פינקלברג, אריה, ד"ר, מבוא לפילוסופיה יוונית, החוג לפילוסופיה, אוניברסיטת תל-אביב.) אלא שתורת הפסיכולוגיה נפרדה ממנה במאה ה- 19 והייתה ל"פסיכולוגיה", כלומר, לא עוד הבנת כלל התופעות (גישה הוליסטית) אלא רק הבנת מרחבה הרוחני-נפשי של נפש האדם, במובדל מתהליכים אורגאניים מקבילים המתרחשים בגוף. גישה כזו, מקבלת את השראתה מן הפילוסופיה של דיקארט ובפי האקדמאים היא מכונה פעמים רבות צנועה. התפיסה הצנועה מככבת עדיין על כלליות שאר הרוח האקדמי כיום. הצניעות האינטלקטואלית מתמקדת אמנם בפרט אחד מהמכלול ומעמיקה את ההתבוננות בו, אבל בו בעת היא מצמצמת את הראיה ואת ההתעניינות האנושית לנישה צרה: הנפש בלבד, במקרה שלנו, הגוף בלבד כשמדובר ברפואה ממסדית גם בידול תכונה מהצמח ועשייתה לתרופה במקרה אחר.

הנפש או מושג "הנפש" הוא מושג יסוד, דווקא הוא, באופן אבסורדי, שולט בתחום הפסיכולוגי שממעט לדון בו ובהשלכותיו. הפסיכולוגיה לא מגדירה ולא מתמודדת עם מושג זה, בעוד שמושג ה"נפש" נידון בהרחבה באסכולה השנייה ההוליסטית, גישה שמתבוננת על כלליותו של המרחב האנושי ורואה בנפש מקבילות למונח "האני" או ה"ישות": הם מרחב תנועי שמתחלק לשלושה תתי מרחב: "מרחב המחשבה", "מרחב הרגשות" והמרחב הביולוגי" או "האני השכלי", "האני הרגשי" ו"האני הגופני", תפיסה מודרנית זו מחייבת ראיה מחודשת רחבה ולא דיכוטומית ומחזירה בהדרגה את תורת הגופנפש למרכז הבמה. מערערת על ההפרדה שארעה במאה ה– 19 וחוקרת את ה"אני" בראיה רחבה יותר מהראיה הפילוסופית והאקדמית גם יחד.

אלכסנדר לואן Lowen Alexander (אלכסנדר לואן Lowen Alexander – פסיכיאטר מתלמידי וילהלם רייך. מייסד האנליזה הביואנרגטית או הביואנרגיה ( Bioenergetic Analysis ) מתאר בספרו משנת 1958 "שפת הגוף" The language of the body(Lowen, A. (1958). The language of the body. New York: Macmillan. Lowen Alexander, The Language of the Body. New York: Collier Books, 1972), את התגלויותיו של האופי הפרטי בתבניות התנהגות טיפוסית.לואן טען שהגוף הוא מרחב אנרגטי ושיש להבין את עבודת הגוף ולהשתמש בה  בכדי לפתור בעיות נפשיות.

אנו מזהים את התגלויותיו של האופי הפרטי בתבניות התנהגות טיפוסית. האופי, אם כן, משתקף לטענתו, על-ידי צורות הגוף ותנועתו. "סך-כל מתחי השרירים נראה כתבנית (."שפת הגוף" עמ' 15. תרגום לעברית  של הכותב.) תבנית מתחי השרירים יוצרת בעיני לואן את "מבע הגוף" של האורגניזם. הוא מישור אחד של ה"אני". מישור ה"אני הגופני" ומישור שני הוא ה"אני הרגשי". האופי חושף ומולד ממצב לא תקין של שרירי גוף מתוחים. "מבע הגוף הוא השתקפות הסומאטית של הביטוי הרגשי הטיפוסי, שבמישור הנפשי ונקרא 'אופי'(שם.ראה גם Lowen, A. (1958). The language of the body. New York: Macmillan

Lowen, A. (1975). Bioenergetics. New York: Penguin. וכן Lowen, A., & Lowen, L. (1977). The vibrant way to health: A manual of exercises. New York: Harper & Row. Lowen, A. (1967). The betrayal of the body. New York: MacmillanLowen, A. (1990). The spirituality of the body. New York: Macmillan. Lowen, A. (1995). Joy: Surrender to the body.)  מתאר בספרו משנת 1958 "שפת הגוף" The language of the body(Lowen, A. (1958). The language of the body. New York: Macmillan. Lowen Alexander, The Language of the Body. New York: Collier Books, 1972)

ד"ר אידה רולף  1896- 1979 Rolf Ida – פיסיולוגית (physiologist ) ילידת ניו-יורק ונושאת תואר ד"ר לביולוגיה מאוניברסיטת קולומביה, למדה כימיה ופיזיקה של הגרעין, אוסטיאופתיה ויוגה. משחזרה רולף בשנות ה 30 מלימודי הפיזיקה בשוויץ החלה לחקור במשך שנים רבות את מבנה התא ואת רקמות השרירים. היא התגייסה לסייע לתחלואי אנשים, הדריכה מדריכים ומטפלים בשיטת הגשטלט (Gestalt Therapy) ופרסמה מאמרים בתחום. רולף הגיעה להבחנה שטראומות פיסיות ורגשיות נוטות לכווץ את רקמות השרירים ורקמות החיבור בגוף. היא מכנה מצב זה "ארגון שרירי מקובע" מבטא נוקשות מתמשכת של הגוף, תורם לצמצום טווח התנועה והרגישות.

הפסיזיותרפיסטית הגרמניה מריון רוזן (נירנברג 1914), החלה את דרכה כתלמידה של התרפיסטית לוסי האייר, שלימדה מסאז' ועבודת נשימה בגרמניה. לוסי האייר הייתה אשתו של גוסטב האייר, תלמידו של קרל גוסטב יונג. כדרכה של מורתה משלבת רוזן עבודת גוף עם פסיכותרפיה. הראשונה בשיתוף פעולה זה הייתה לוסי שעיסתה את מטופליו של בעלה. "הזוג השתמש במסאז' ובנשימות ככלי לריכוך הגנותיו הפסיכולוגיות של המטופל" מסבירה רוזן כשהיא מושפעת מתורתו של יונג ותורת ה"לא נודע של פרויד". רוזן ממשיכה ואומרת שכבר מורתה ובעלה גילו "שכך קל להם יותר ליצור קשר עם המקור הלא מודע של הבעיות הפסיכולוגיות". לאחר שהיטלר עלה לשלטון עזבה רוזן את גרמניה ובמסעותיה הגיע גם לאנגליה. באנגליה היא עבדה במרפאה לבריאות הנפש "טוויסטוק" שבה עבד אחיה הפסיכיאטר, ושם, החלה ליישם על החולים את הכלים שלמדה מהאייר והסימפטומים שלהם הוטבו: "התקפות חרדה נעלמו, הפרעות קשב התאזנו." רוזן נטולת תיאוריה טיפולית לא הצליחה להסביר לצוות של טוויסטוק את צורת הטיפול שלה והמשיכה בדרכה. רוזן צפתה באנשים גם ברקדנים רבים ועל כך היא אומרת: "במשך השנים הסתכלתי ובחנתי מה קורה בגוף וראיתי היכן רגשות שונים מוחזקים בגוף. כך נבנתה המפה המראה היכן מוחזק כל רגש"… המגע הרך מזמין ומאפשר מודעות למקום המתוח, ומתוכו נוצרת הזדמנות לנשימה למקום החסום ולמנוחה לשריר המחזיק. עם המנוחה משתחרר המתח הפיזי ועימו הזיכרון או החוויה מן העבר, וכך הגוף משחרר את העבר וחוזר למצב מאזן…  אם ישנו צורך בעיבוד של החומר, אני מפנה לתרפיה. הרבה אנשים הולכים במקביל גם לטיפול פסיכולוגי" (קרן צרפתי, 2007, "האישה והשיטה, הרגש שבתוך השריר, חיים אחרים גיליון מס' 134, נובמבר, עמ' 32 – 36.) (קרןצרפתי, 2007, "האישהוהשיטה, הרגששבתוךהשריר, חייםאחריםגיליוןמס' 134, נובמבר, עמ' 32 – 36.). ה"מחול הבלתי תלוי" מכנה את תופעות המתח האוצר בתוכו רגש או את ה"ארגון שרירי המקובע" של רולף (הוזכר למעלה): "דמימה" (ראה הערה בסוף הפסקה) ומציע בניגוד לרוזן איבוד של החומר כחלק מתהליך "פריצת הדמימה".ו ז'אנט טרוול ודייויד סימונס  מכנים שריר תקוע, ד'מימה, או "ארגון שרירי מקובע" של רולף  " כאב מיופציאלי ומוגבלות" (ראה ספריהם תחת הכותרת"  Myofascial Pain and Dysfunction: The Trigger Point Manual). כאב מיופציאלי ומוגבלות)

המדריך לנקודות מעוררות כאב, מאת ז'אנט טרוול ודייויד סימונס (Myofascial Pain and Dysfunction: The Trigger Point Manual,Travell & Simons ). חושף את הנקודות מעוררות הכאב תחת הכותרת   Trigger point therapy. הכאב הכרוני נובע מ"קשר" קטן ברכמות השריר. לעתים קרובות מרגישים אותו כגזר עץ קטן שחדר לשריר, מקרוני מבושל חלקית, גרגר אפונה קבור עמוק בשריר. "קשר" זה מכונה אצל טרוול נמ"כ. הנמ"כ גורם לשריר להיות מתוח וחלש. מקרים רבים של פיברומיאלגיה התגלו כסבל מנמ"כ.

בשנת 1957 חשפה ד"ר טרוול בעזרת אלקטרומיוגראף את מיקומו המדויק של הנמ"כ בשריר. "שריר שאינו מכווץ אינו מפיץ זרמים חשמליים", מסבירים קלר דייויס ואמבר דיויס בספרם "די לכאב" (קרל דייויס ואמבר דיוויס, 2005, "די לכאב! מה שהרופא שלך אינו יודע עלול להרוג אותך מכאבים", הוצאת פוקוס, עמ' 27.) "כאשר מופיעים אותות חשמליים באזור קטן מאוד, ברור כי רק אזור זה מכווץ" הנמ"כ שומר חלק מסיבי השריר מכווצים בחזקה. אפילו ילדים קטנים ותינוקות יכולים לסבול מנמ"כ הנמ"כ הוא "קללה אנושית" כדבריהם, יכול להתפתח בכל אחד ממאתיים השרירים בגוף ואורך חייו כאורך חיי האדם, הנמ"כ ימצא בשריר אפילו לאחר המוות. רק טיפול יחלץ אדם מקללתו.  המיוחד שבתיאוריה של טרוול וסימונס בשימוש נרחב במושגים מדעיים והסבר מדעי לסיבה שהנמ"כ מקומו אחד והכאב שתים ושלוש. נמ"כ בשרירם מפני הראש (Sternocleidomastoid) יכול לגרום לכאב עמוק בעיניים, בלסתות, קודקוד וקדמת הראש גם לסחרחורת ותופעה המכונה ורטיגו.

נמ"כ בחלק השריר (מפנה הראש) היוצא מעצם החזה (סטרנון) יכול לגרום לכאב בלשון בזמן בליעה וכאבים בראש מעל העין, מאחורי האזן, מפרק הלסת ובקצה הקודקוד. אחד התסמינים של נמ"כ זה מורגש כסינוסיטוס. נמ"כ בחלק הבריחי (קלויקולה) של מפנה הראש גורם לכאב עמוק באוזן, בשיניים הטוחנות ולמצח. אחד התסמינים של הנמ"כ "הבריחי (קלויקולה)" מורגש כאבוד שמיעה, חירשות (בצד הנמק), סחרחורת ואיבוד משקל. אנשים רבים שהוגדרו כבעלי תופעה המכונה: ורטיגו סבלו למעשה מנמ"כ וכלשוני דמימה במפנה הראש שמקורה כדברי החוקרים הללו נמ"כ בשריר. התיאוריה של הדמימות שונה, הוליסטית וגורסת כי מקור הנמ"כ בתזונה לקויה ומארג רגשי בלתי מנוצל ורק לעתים רחוקות בפעילות פיזית כושלת. בלימה רגשית והתנהלות חיים שאינה מביאה את ה"אני" למימוש יוצרת דמימה טרוול מתמקדת בהיבט הביולוגי, היא גורסת, למעשה, שהאדם הוא אישיות מכאנית, הפועלת מתוך כוחות ויצרים השולטים בו, תופעה טכנולוגית, מה שהקל על פיזיוטרפיסטים רבים לחבור אל התיאוריה שלה ושל סימונס. יחד עם זאת הסבריה מקלים על אנשים רבים לחבור אל הגישה ההוליסטית בשל קרבתה לתורת הדמימות והרולפינג ובכך חשיבותה לתורת הגופנפש. על-פי טרוול וסימונס הורטיגו יכול להימשך לאורך שנים רבות ולא ימצא לו פתרון משהוגדר האדם כסובלים מתסמונת ורטיגו. הבעיה ה"דמימה", נמ"כ בשריר והטיפול בנמ"כ כולל עיסוי, עיסוי עצמי אפשרי גם כן וזאת עד להרפיתו. רק לאחר שהשריר חזר למצבו הרפוי הנמ"כ נעלם והבעיה מסתלקת.

טרוול ז'אנט Janet Travell  1901-1997)) החלה לפרסם את ממצאיה בשנת 1942 ובשנת 1983 יצא ספרה הראשון (כרך א') החושף את המדריך לנקודות מעוררות כאב והיא כבת 80 שנה. טרוול שימשה ד היותה בת 60 שנה רופאת הבית הלבן בתקופה של הנשיאים קנדי וג'ונסון, לאחר ששחררה את קנדי מכאבים טורדניים שאימו לשתק את הקרירה שלו.

דמימה (הערה)

דמימה – מונח שטבע נפתלי עירוני בספר "המחול הבלתי תלוי, עיצוב, מהות וביצוע" שיצא לאור ביחד עם שני חיבורים מפרי עיטי בשנת 1991. דמימה היא אירוע שמסתיר או מעקב את התפתחותם של כוחות ה"אני" או של חלק מכוחות ה"אני". האדם נוטה לכווץ את רקמות השרירים ורקמות החיבור בגוף עקב "דמימה" כיווץ שריר שנקשר בדמימה הוא כיווץ תמידי שאינו משתחרר מעצמו. יש והכווץ משפיע על תפקוד האברים הפנימיים ומדרדר את תפקודם עד כדי מחלה. מבטא נוקשות מתמשכת של הגוף, תורם לצמצום טווח התנועה והרגישות, מחבל בקליטה החושית וביכולת ההמשגה וראיית המציאות כהוויתה. הארגון השרירי נעשה במצב של דמימה מקובע. דמימה יוצרת קיבעון ודפוס רגשי קבוע שחוזר על עצמו. הדמימה משפיעה גם על החשיבה ולא מאפשרת לאדם להתבונן במציאות ולהמשיגה כהוויתה… הטון הרגשי ויכולת החשיבה הרציונאלית הולכים ומצטמצמים בהדרגה ומקבלים גידור. הדמימה יכולה להתרחש בתקופת הילדות, הנעורים בבגרות ובכול אחד מגילאי התפתחות ה"אני" .היא איננה משתחררת מעצמה ומביאה בהמשך להתנהגות הנוגדת את אופיו האמיתי של האדם. טבע האדם האמיתי יכול להמשיך ולהתפתח למרות הדמימה אך אין הוא בא לידי ביטוי, הדמימה משמשת אז כחיץ המסתיר את התפתחותו הטבעית של האדם ולא מאפשר לה לצאת לאור העולם. הדמימה מעוורת, יוצרת שגיאות בהבנת המציאות ובקליטתה ובהדרגה גם מביאה אדם לשוב על שגיאותיו. היא יוצאת נגד מסקנותיו ונגד החלטותיו גם אם הוא מצליח להמשיג נכון את המציאות. היא יוצרת מלחמה בין המרחב השכלי והרגשי כשהיא נמצאת במרחב הרגשות ומרחב המחשבה נקי מדמימה גם אז אין האדם מצליח לתפקד. הדמימה מחשילה את האדם בדרכיו השונות ומפעילה אותו יותר מכוחה ה"חולני" מאשר מכוח הבנתו את המציאות. האדם המדומם פועל פעמים רבות יותר בהשפעת הדמימה משהשפעת טבעו ואופיו האמיתיים. עוד על הדמימה ראה חלק ז' במבוא.

גימבטיסטה ויקו Giambattista Vico(1668-1744), פילוסוף איטלקי היה בין ההוגים הראשונים להבחין בדמימה. בבואו להציע תיאוריה של היסטוריה מחזורית למעשה מדבר ויקו על הדמימה בממדיה הגלובליים. גישתו של ויקו כלפי הדמימה במבט על מופיעה בעבודתו העיקרית: New Science. ויקו מדבר על שלושה שלבים מחזוריים בהיסטוריה. תקופת האלים, תקופת הגיבורים ותקופת בני האדם. מרגע בו האדם נולד מתחיל המחזור מחדש.  הסופר הנודע ג'ימס ג'ויס מושפע מרעיונותיו של ויקו ומזכיר את שמו מספר פעמים רבות ב'קשתו של פיניגן'. כולל במשפט הראשון:  "by a commodius vicus of recirculation".. נושא הדמימה מאפיין את תורתו של אוספנסקי ומופיע תחת הכותרת: eternal return or recurrence. אצל אוספנסקי לא ניתן לפרוץ את הדמימה ללא סיוע מבחוץ וראשית התהליך בהכרה בקבעון ובחזרתיות. הדמימה אצל אוספנסקי נקשרת בתרדמת. האדם המדומם הוא יצור ישן ומכאני שחייו סבילים ומעין נגררות ותגובות כלפי אירועים שמתרחשים סביבו.

נושאזה במובן החזרה הנצחית שב ועולה גם מכתביו של אלבר קאמי, המתייחס אל הדמימה במסה שלו: 'המיתוס של סיזיפוס', כשהוא כותב שם על הסלע והוא, אותו הסלע צריך לשוב ולהיות מועלה לראשה של אותה גבעה. רעיון החזרה הנצחית הגיע גם אל רודולף שטיינר. בשנת 1895 הוא הכיר את אחותו של המשורר הגרמני המקובל על רבים כפילוסוף שעסק ב"חזרה הנצחית" ניצשה, אליזבת פורסטר, ניצשה. האחות ניצשה הזמינה את שטיינר מספר פעמים לארכיב של אחיה. ביקור ששטיינר מתאר באוטוביוגרפיה שלו: (“The Course of My Life”), שם פגש בחזרתיות המתמדת.

פרידריך ניטשה קורא לדמימה החזרה המתמדת, או הישנות של אותו הדבר,Ewige Wiederkunft des Gleichen  נושא שפגש אותו אצל היינריך היינה. שהגה את האפשרות לפיה יכול להיות שאדם מסויים יוולד אחריו, עם תהליך חשיבתי דומה לשלו וכי החזרתיות הזו נכונה לגבי כל בני-האדם החיים על הפלנטה שלנו. ה"דמימה" מופיעה אצל ניטשה בשתי רמות, הרמה הראשונה מופיעה ב'מדע העליז' שלו, ופיתוחה הקוטבי בספרו הנודע 'כה אמר זרטוסתרא'. "הכל הולך, הכל חוזר, גלגל הישות מסתובב לנצח. הכל מת, הכל פורח שוב. לנצח נמשכת לה שנת הישות. הכל נשבר, הכל מתאחד מחדש. לנצח בונה את בית הישות. הכל נפרד, הכל נפגש שוב, טבעת הישות נותרת נאמנה לעצמה. הישות מתחילה הכל 'עכשיו'. מסביב לכל 'כאן' מסתובבת הספינה של 'שם'. האמצע הוא בכל מקום. דרך הנצח עקומה היא".מתוך 'כה אמר זרטוסתרא'

ברמה הראשונה, (ב'מדע העליז') פרידריך ניטשה מתייחס לדמימה כאל רעיון 'מטיל מורא ומשתק' – כלשונו. הוא כותב כי העול שרעיון החזרה המתמדת יוצר משא כבד מאוד (das schwerste Gewicht). ב'מדע העליז' מסביר ניטשה כי האדם נמצא בפני  אתגר אם הוא אדם שקשוב למציאות; לקבל אותו ולחיות לפיו. כי הכרה וקבלה של החזרה המתמדת של הכל על הכל – היא גם האישור והקבלה של החיים. בספרו, 'כה אמר זרטוסתרא' שב רעיון החזרה המתמדת ומתפתח. זרטוסתרא מוצא עצמו בנתיב במעלה ההר, הנתיב מסתייים בשער עליו כתוב: 'רגע זה'. שני שבילים מסתיימים בשער זה. שניהם מובילים לכיוונים הפוכים ולאף אחד אין סיומת. זרטוסתרא תוהה על כך ומשוחח על הדבר עם גמד שרוכב על כתפיו. זרטוסתרא שואל אודות הנתיב שהולך אחורה: "האם כך חייב להיות, שכל מה שיקרה כבר עבר בנתיב הזה? האם חייב להיות כי כל מה שאמור לקרות, כבר קרה, הגיע לתוצאה וחלף"? ומוסיף שהכל כבר היה קיים קודם לכן, כולל השער הזה שבפתחו הם עומדים. כאן הוא מציג את רעיון החזרה הנצחית. לפיה הכל התרחש וקרה בעבר, והכול ישוב וימשיך להתרחש שוב ושוב לנצח. זרטוסתרא והגמד אמנם רואים שני נתיבים, אך למעשה שניהם ביחד מהווים מעגל. הזמן על-פי ניטשה מעגלי. וזו הסיבה לדעתו שכול ההתרחשויות קורות שוב ושוב. וזה טבעו של המעגל, האדם שב ומסיים כול הזמן, במקום בו התחיל.

"עליכם להכיר בכך – אמר ג. בהקשר זה – שלכל אדם יש רפרטואר מוגדר של תפקידים שהוא משחק בנסיבות שבהן הוא עשוי למצוא את עצמו; אך העמידו אותו בנסיבות שונות אפילו במקצת והוא לא יוכל למצוא תפקיד מתאים, ואז – לזמן קצר הוא יהפוך להיות הוא עצמו (…) לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו, ובפרט להכיר את מוגבלותו – הרי זה לדעת הרבה. אך הנקודה החשובה היא זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו לחרוג ולו רק לרגע משיגרתו, מיד מרגיש האדם אי נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור לתפקיד כלשהו מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשיגרה, שב הכל להתנהל ללא הפרעות והרגשת המבוכה והמתיחות נעלמת. אך ב'עבודה', על מנת להסתכל בעצמו, חייב אדם להשלים עם המבוכה והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים. רק לאחר שהתנסה באי נוחות זו יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה ברורה: כשאדם אינו משחק אף אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר שלו, הוא מרגיש שהוא עירום. קר לו, הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו? האם הוא מעוניין בחיי שלוה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של שלוה, עליו בראש ובראשונה לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו. בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש נוחות ושלוה." (אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, שוקן, עמ' 256-7).

במשנתו הפילוסופית של אלברט אינשטיין מככבת הדמימה ברעיון ש"הכל נקבע מראש, ההתחלה וגם הקץ, על ידי כוחות שאין לנו שליטה עליהם, הכל נקבע מראש לחרק ולכוכב. בני אנוש, ירקות ואבק כוכבים – כולם רוקדים לפי מנגינה מסתורית, הנשמעת ברקע מפי חלילן נעלם".

בפילוסופיה של המזרח הרחוק למשל, בבודהיזם עולה הדמימה ברעיון הגלגולים, האדם נדון להתגלגל שוב ושוב לאותם חיים, ועליו לשכלל את חייו ולעבוד על עצמו כדי שלא יחזור לאותו הגלגל שוב, ושוב במטרה לצאת מן המחזוריות הזו של לידה ומוות.

נושא הדמימה והחזרה הנצחית מבצבץ אלינו כבר מדברי קהלת פרק א ט "מה שהיה הוא שיהיה ומה-שנעשה, הוא שייעשה; ואין כל-חדש, תחת השמש.  להלן דברי קהלת:

"א דברי קוהלת בן-דויד, מלך בירושלים.  ב הבל הבלים אמר קוהלת, הבל הבלים הכול הבל.  ג מה-יתרון, לאדם:  בכל-עמלו–שיעמול, תחת השמש.  ד דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת.  ה וזרח השמש, ובא השמש; ואל-מקומו–שואף זורח הוא, שם.  ו הולך, אל-דרום, וסובב, אל-צפון; סובב סובב הולך הרוח, ועל-סביבותיו שב הרוח.  ז כל-הנחלים הולכים אל-הים, והים איננו מלא; אל-מקום, שהנחלים הולכים–שם הם שבים, ללכת.  ח כל-הדברים יגעים, לא-יוכל איש לדבר; לא-תשבע עין לראות, ולא-תימלא אוזן משמוע.  ט מה-שהיה, הוא שיהיה, ומה-שנעשה, הוא שייעשה; ואין כל-חדש, תחת השמש.  י יש דבר שיאמר ראה-זה, חדש הוא:  כבר היה לעולמים, אשר היה מלפנינו.  יא אין זכרון, לראשונים; וגם לאחרונים שיהיו, לא-יהיה להם זיכרון–עם שיהיו, לאחרונה.   קוהלת פרק א.

הדמימה: מופיעה במיתולוגיה העתיקה בדמותו של האארובורוס (Ouroboros), הנחש הבולע את זנבו.

נחזור אל אידה רולף הארגון השרירי נעשה כאמור לעיל (רולף) מקובע – דמימה, והדמימה מופיעה על הגוף ומתארת כדברי רוזן מפה של דמימות. הדמימה מופיעה כאשר הפרט נחשף לחוויה עזה כפחד, צער, כעס או הגשמת חזון, הצלחה גדולה ואושר פתאומי. רולף נקשרת בזרם ההוליסטי. היא מסבירה במאמרה משנת 1963: "כמה שרירים מתקצרים ומתעבים, באחרים פולשת רקמת חיבור. כאשר מתרחש תהליך כזה, מתקבע המראה הפיסי. ואי אפשר עוד לשנות מראה זה בעזרת חשיבה או בעזרת אוטוסוגסטיה שכלית. הקיבעון הזה יוצר גם דפוס רגשי. …והטון הרגשי מצטמצם בהדרגה ומקבל גידור מעין קו גבול מוגדר. מעטה הפרט אינו מאפשר להרגיש שהוא חי, חש ונע (Rolf Ida "Structural Integration The Re-Creatin of the Balanced Human Body. New York. Viking Press, 1977.תרגום חופשי מאנגלית מאת המחבר. ראה גם Rolf Ida "Structural Integration Systematic 1, no. 1 June 1963. וכן את ספרה המרכזי משנת 1977 Rolfing: The Integration of Human Structures (Harper and Row, Publishers).

הפרשנות של רולף הוליסטית וקרובה לנמ"כ בהסבר הפיזיולוגי ולתיאוריה של ה"דמימה" באופן הטיפול בבעיה. שלושת הגישות מבקשות לשחרר את קבעון השריר באמצעים מכאניים, על-ידי עיסוי או לחיצה. תורת הדמימה מבקשת לצרף מעבר למזון מחלים וטוענת שמקור הדמימה רגשי ותזונתי.

שיטת הטיפול של רולף החלה להיווצר בתקופה בה החלה להיווצר שיטתה של טרוול, בשנת 1940 היא מכונה "שיטת האינטגרציה" או "אינטגרציה מבנית" שיטה שתלמידיה מכנים כיום "רולפינג". השיטה פולשנית כשיטתה של טרוול וכוללת הפעלות ולחיצות עומק (כואבות) רעיון מרכזי נוסף בשיטתה החשיבות של מרכז הגוף והדרכים לארגן את הגוף בתוך כוח המשיכה. השיטה מבוססת על עשרה שלבים שמתרחשים בעשרה מפגשים.

"רולפינג" נועד לפתוח צוהר לגוף להתחיל ולארגן את עצמו ולאחר מכן הוא ממשיך בעצמו. יש והמטופל חוזר לסידרת טיפולים נוספת אחרי שנה וחצי. בשלב הראשון מתמקדים בחלקו העליון של הגוף: במערכת הנשימה – המערכת הראשונה לתפקד מיד אחרי הלידה.

הטיפול הראשון פסיבי באופן יחסי, וככל שהטיפולים מתקדמים הוא נעשה מעורב ופעיל בעבודה. העבודה העיקרית נעשית סביב רקמת חיבור בשם פסיה, ריקמת חיבור עשויה סיבי קולגן ואלסטין עם נוזל גבישי, שתפקידה לעטוף את כל סיבי השרירים, העצמות והאיברים.

בין חסידיה הגדולים פיטר מלכיאור שפגש את רולף בשנת 1965 ביקר בישראל בשנת 2004. מלכיאור: "שבעת הטיפולים הראשונים דומים אצל כול המטפלים"(ביבליוגרפיה. קרן מיכל, 2004, "חיים אחרים", גיליון מס' 97, אוקטובר 2004 עמ' 38- 41.).

דוגמא נוספת, כסיוע בהרחבה של פתיחת הדיון בנושא, אביא מהעבר הרחוק; מסין.

רופא הגופנפש הראשון

בשנת 150 לספירה נולד בפרובינציה סצ'ואן שבסין צ'אנג טאו לינג, היה ככל הנראה רופא הגופנפש הראשון. צ'אנג טאו לינג נחשב ילד גאון שכבר בהיותו בן שבע שינן בעל-פה את ספר הטאואיזם הקדוש ה'טאו טה צ'ינג'.

צ'אנג טאו לינג הצעיר היא אדם מיוחד והפגין כוחות ריפוי נדירים עיקר עיסוקו היה רפואה הוליסטית, ריפוי של גופנפש. צ'אנג טאו לינג התמקד בריפוי תחלואים פסיכולוגיים שמוקרנים על הגוף כמחלות גופניות. שיטת הריפוי שלו הייתה פשוטה והועתקה אחר-כך על-ידי צ'אנג הסיו אשר נעל תחילה את חוליו המבקשים להירפא ואמר להם לבחון היטב את החטאים בהם חטאו והם אשר גרמו להם לחלות באותם תחלואים שעליהם באו אליו להתלונן. המשך שיטתו דומה לזו של צ'אנג טאו לינג. אחד מיסודות מהפכתו היה התשלום. צ'אנג טאו לינג הכריז על שיעור תשלום עבור הטיפולים שנתן. התשלום היה באורז שהועלה אליו כל שנה לאחר שהבריא. האדם אשר ביקש מרפא נתבקש לכתוב את כל חטאיו וכישלונותיו על נייר. לאחר מכן היה עליו לאחוז בנייר זה מעל ראשו ובאופן כזה לחצות את הנהר, כך צ'אנג טאו לינג קשר בין נוהלי חיים, רגשות ומחשבות ותחלואים. הפעולה שמוכיחה על הכרה בקשרים אלו היא שהביאה להחלמה וצ'אנג טאו לינג היה למנהיג מוערך, רב כוח שארגן את חסידיו ואת מאמיניו למה שהיה יותר מאוחר "כת חמשת הבושלים" ותואר כ"אדם המושלם" של כתבי הקודש. בטאואיזם הפופולרי אין דמות מכובדת ממנו כיום.

צ'אנג טאו לינג הוא צ'אנג טיין שיה שמהווה מושא להערצה וסגידה. צ'אנג טאו לינג או צ'אנג טאו לינג נחשב מי שיכול ללכוד ולהרוג אלפי דמונים ולשחרר בכך אנשים מתחלואים וצרות שפקדו אותם. דמותו מופיע באחמים (לוח שנה) ונאמר עליו שהשמים העניקו לו חרב גדולה וחותם מפואר שבעזרתם הוא יכול לשלוט בכוחות הרע ולמנוע מהם להשתולל. ניתן היה לראות את חרבו בהיכל המקדש בהר הדרקון והנמר עד לשנת 1927.

תורת הגופנפש אינה חדשה בתרבות היהודית הרמב"ם (מימון) שתורת הנפש שלו תובא בהרחבה בהמשך צידד בה גם הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו הוגה דעות ופילוסוף מחכמי איטליה. נולד בפדובה בשנת 1707. נפטר בגיל 40 בשנת 1747. ידוע בכינויו- רמח"ל.

למד בישיבת פדובה אצל רבי ישעיה בסן. שלט במדעים, בעברית, איטלקית, ארמית, צרפתית, לטינית וביונית. בגיל צעיר החל להגות בקבלה ובגיל 14 ידע על-פה את כל  כתבי האר"י. בין השנים 1730 – 5 חיבר יותר מ – 40 ספרים. ידע מתנגדים רבים ומשום כך עזב את איטליה והתיישב בהולנד – באמסטרדם. בסוף ימיו עלה לא"י והתיישב בעכו. אחת המסורות מציינת את קבר הרמח"ל בטבריה, ליד ציונו של קבר רבי עקיבא.

האתיקה של רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל ) הופיעה בספרו "מסילת ישרים". ה"מסילת ישרים" נדפס בעשרות מהדורותיו וכיום הוא ספר המוסר הנפוץ ביותר בקרב בני ישיבות וחניכי תנועת המוסר. מספרים שהגר"א אמר בקוראו את הספר: "אילו היה רמח"ל בחיים, הייתי הולך אליו ברגל, ללמוד ממנו מוסר ומידות."

ספריו הנוספים של רמח"ל עוסקים בקבלה, מוסר, הגות ושירה ביניהם: "לשון למודים" שנכתב בהיותו בן 17 שנים, ספר סנגוריה על צדקת דרכו בשם "איגרות רמח"ל" וכן "אדיר במרום", "אור הגנוז", "דעת תבונות", "חוקר ומקובל", "לישרים תהילה", "המאמרים", "מגדל עוז","ספר השירים".)  רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) כתב "גזרה החכמה העליונה שיהיה האדם מורכב משני הפכים, דהיינו, מנשמה שכלית וזכה, וגוף ארצי ועכור". אל שיאה הגיעה תורת הגופנפש במשנתו של הפילוסוף היהודי הגאון ברוך שפינוזה (1677-1632) והמשכה בהגותו של הפסיכולוג והפילוסוף היהודי הדגול קונסטנטין ברונר, מי שנתן מהשראתו על תורת הדמימה. מיכאל בארז, תלמידו הגדול של ברונר היה למורה של ניקו – הפילוסוף שהיה מורי ורבי במשך עשרות שנים וחלק פעיל בהיווצרותה של "תורת הדמימה".

כאמור, תורת הנפש במערב השתייכה לתחום הפילוסופיה עד סוף המאה ה- 19 ובכך אין הבדל בינה ובין מה שהתרחש במזרח. ההבדל החל במאה ה 19. מבחינה זו, הפרדתה מתחום הפילוסופיה והעברתה אל תחום הדיון הצר מבחינה פרספקטיבית, התאחרה בעשרות שנים אחרי ההפרדה שהתרחשה עוד קודם לכן במחשבה האמנותית. לא כולם הלכו אחרי ההפרדה. קונסטנטין ברונר התנגד לה וכן ההולכים אחריו.

האמנים, שמקדימים פעמים רבות תהליכי התנהגות אנושית, לא הלכו אחר ברונר, להפך גם הם ברובם הלכו אחר החלוקה של המאה ה 19, אחר דיקארט, למעשה האמנים הפרידו את תורת- היופי מן הפילוסופיה. הפרדה זו התרחשה תחילה על-ידי אלכסנדר גוטליב באומגרטון (1714-1762 )Alexander Gottlieb Baumgarten . באומגרטון פתח בהליך דיכוטומי שהביא לצמצם הפרספקטיבה המרחבית של עולם האמנים. הצנעת הפילוסופיה והצד הרוחני בה כולל את תחום הרגש, תוך הרחבה הולכת וגוברת עד-כדי הגזמת מה, של ה"גופניות" על צדדיה הרבים. המכאניות, החומריות קיבלה דגש ומעולם הוליסטי הפכה האמנות לעולם טכנולוגי, טכני ועולם של חומרים ועצמים דוממים. גישה זו הכשירה את הדלת להתפתחות הרפואה הממסדית שלא רואה בתופעה ההוליסטית או בכשל הוליסטי מקור לתחלואה. עבודה מכאנית של שרברב, מכונאי או מנתח המטפלים באורגניזם חי בלבד. המרחב הרגשי, התנהלות האדם, חייו, רגשותיו ותזונתו אינם נלקחים בחשבון וכן באמנות גם כאן חדר המוטיב הגופני: גישות קוביסטיות, סטרוקטוראליות וצבעוניות שונות, שהתפתחו והיו בהדרגה לאבסטרקט, הפסיכולוגיה עברה תהליך הפוך. ההפרדה הולידה ניתוק מהגוף – התרחקות מהצד הביולוגי של חיי-האדם, אם כי כדברי פרופ' רות שטיין (פרופ' רות שטיין "תורת האפקטים בפסיכואנליזה" 2003), גם להתרחקות מהרגש או כדברי ד"ר יובל יורם (ד"ר יובל יורם "פסיכואנליזה וחקר המוח", 2003, עמ' 534.)"היחסים ביניהן הידרדרו עד לאנטגוניזם והתעלמות הדדית".

כיום, רבים מעלים הרהורים לגבי הפרדה זו ורואים בדעת הפסיכולוגים הראשונים תחילת הדרך בלבד ומחפשים שיבה למרחב הכולל גוף, רגש וחשיבה.

המיוחד בדיון הראשון, לאחר פרוד הפסיכולוגיה מן ה"המחשבה הטהורה", היה בתפיסה, שהבנת התנהגות האדם אפשרית וודאית אם מתייחסים למרחב הרוחני-נפשי במנותק ובלי להביא בחשבון גם את המרחב הביולוגי הכולל תהליכים אורגאניים המתרחשים בגוף: במערכת העצבים, מערכת הנשימה, בבלוטות, בשלד, במערכות החישה ובשרירים.

"היום ידוע", מסביר יובל יורם רופא ונוירולוג, "כי בעת מצוקה מופרשים הורמונים שתפקידם לסייע לגוף להתמודד עם מצב החירום שהוא נתון בו. אחד ההורמונים האלה הוא אדרנלין. הורמון נוסף המופרש במצבי חירום הוא קורטיזול. לקורטיזול במינונים גבוהים יש השפעות מנוגדות על ההיפוקמפוס (היפו – בצורת סוס, קמפוס – מפלצת ים. ) והאמיגדלה שבחלקים של המוח. הוא גורם להפסקת פעילות ההיפוקמפוס (המוח הרגשי – לה-דו ג`וזף, 2005, "המוח הרגשי", תרגמה מאנגלית: שירה סתיו, עריכה מדעית: גיל אלרואי, הוצאת עם עובד, סדרת "אפקים מדע". The Emotional Brain: The Mysterious Underpinnings of Emotional Life – Joseph Ledoux (1996)), אך מגביר את פעילות האמיגדלה…" (במאמרו "פסיכואנליזה וחקר המוח" משנת 2003 בעמ' 541-542). הקשר בין הנפש החרדה והגוף ניכר כאן.

גם מחקריהם של אלכסנדר רומנוביץ לוריא (Luria) על הנוירו-פסיכולוגיה ושל מרק סולמס וקרן קפלן סולמס (Kaplan Solms ו-Solms) מחזקים את הטענות הקושרות סימפטומים מסוימים המופיעים אצל אדם מסוים לאתר המדויק של מוחו שם קיים הנזק.

לוריא, פסיכולוג ומייסד הנוירופסיכולוגיה, פעל בברית המועצות עד שנאסרה בה הפסיכואנליזה. הוא יצר תמונה מורכבת של פעולת המוח והקשר שלו לנפש. החיבור בין הגוף לנפש הסתמך אצלו על שיחות ארוכות עם המטופל, שמטרתן הייתה להגיע להבנה עמוקה של עולמו הפנימי וזאת במקביל לשימוש בשיטה הנוירולוגית הקלאסית, של שיוך סימפטום מסוים לאתר המדויק של גוף המטופל, שם קיים הנזק.

לוריא גילה כבר בשנות השלושים למאה העשרים, את תפקידה המכריע של האונה הקדם מצחית בקורטקס הקדם-מצחי שבמוח בניהול חיי הרגשות. פגיעה באונה הקדם מצחית מונע מעבר של אותות רגשיים בינה ובין המוח הרגשי – המערכת הלמבית (ראה להלן, "המוח הרגשי" ראה להלן,.) מה שעושה בעלי חיים לחיות מוכות תזזית או גורם להן להתפרצויות זעם אימפולסיביות ובלתי-חזויות ולהתכווצויות מבועתות. חולים שנפגעו באזור זה, ציין לוריא, היו אימפולסיביים ומועדים להתלקחויות של זעם ופחד.

(הערה:  לוריא נולד בקזאן (1902), התקבל ללימודים באוניברסיטת קזאן  בהיותו בן 16 שנים וסיים אותה בגיל 19 (בשנת 1921). כשהיה עוד סטודנט בקזאן ייסד את האיגוד הפסיכואנליטי של קזאן – the Kazan Psychoanalytic Association. בשנת 1924 פגש לוריא את Lev Semionovich Vygotsky שהשפיע השפעה מכרעת על הקרירה שלו. יחד עם לב סמינוביץ ו – Alexei Nikolaivitch Leontiev החל לוריא לחקור את הדרך בה נקשרים מהלכים ביולוגים ורגשות. Luria, 1979, p. 43).)

החל משנות ה – 30 מידר לוריא עצמו מפעילות ציבורית עקב עלייתו של סטאלין לשילטון. בתקופה זו החלו מחקריו בתחום הפגיעות המוחיות. מלחמת העולם השניה חשפה אותו בפני חומרים משמעותיים בתחום הטראומה והפגיעה המוחית. בתקופה זו פיתח לוריא את שיטתו המיוחדת. שיטה שהייתה ל neuropsychology. מחקריו הפנו את תשומת הלב לכך שעל-מנת להבין את נפש האדם יש לשלב בין לימודי הפסיכולוגיה והביולוגיה. "to understand the brain foundations for psychological activity, one must be prepared to study both the brain and the system of activity" (1979, p. 173). לאחר המלחמה סולק לוריא מהמוסד לנוירוכירורגיה בעקבות התפרצותו של גל אנטישמי. בסוף שנות ה – 50 הורשה לחזור לחדר-עבודתו במחלקה לנוירופסיכולוגיה. כאן עבד לוריא עד יום מותו בשנת 1977. הוא פרסם שני "קיס סטאדי" (case studies) תאורי מקרה.

He published two case studies, one of a man with an exceptional and idiocyncratic memory (Luria, 1968), the other of a man who suffered a traumatic brain injury (Luria, 1972). These two case studies illustrate his blend of classical, experimental approaches with clinical and remediational approach, a synthesis that stands as a model for late 20th Century cognitive science

מקורות:

Luria, A. R.; Bruner, Jerome (1987). The Mind of a Mnemonist: A Little Book About A Vast Memory,

Harvard University Press

Luria, A. R.; Solotaroff, Lynn (1987). The Man with a Shattered World: The History of a Brain Wound,

Harvard University Press

Luria, A. R. (1970). Traumatic Aphasia: Its Syndromes, Psychology, and Treatment, Mouton de Gruyter)

כדי להפריד את הנפש מהגוף, לא היה די בצניעות אקדמית, היה צורך בהישענות על תיאוריה מקובלת של שלילת הרגשות. תחילת התהליך בראיה במלאות הרגשית כשל, הצפה או מטען עודף שיוצר כאב, חולי וטראומות.

"הרגשות הם כוחות טראומטיים המערערים את איזון המערכת הנפשית" מסביר בשנת 1900 אבי הפסיכולוגיה המודרנית זיגמונד פרויד (בספרו המפורסם משנת  1900"פשר החלומות" Draem StandardThe Interpretation of)  "ויש לפרקם על מנת להחזיר למערכת זו את שיווי משקלה" (חוק הקביעות). הרגשות אויבים את האדם, על-פי פרויד, יש בהם מן הרעילות והם קוראים להתמכרות כשהם נקשרים בהנאה ("פשר החלומות").

הרגשות אכן כובשים את הנפש, הם מכריעים את הרוח אבל במקביל לזאת עיקוב זרימתם כפי שמראים מחקריו של לוריא יוצר בגוף אתר מגביל פעילות. הניסיון התרחב והמחקר של ז'וזף לה-דו (LeDoux, J. (1996) The Emotional Brain. Simon and Schuster, New York. גם Joseph LeDoux, Emotional Brain, Touchstone book, 1999  LeDoux, J.E., L. Romanski, et al., Indelibility of Subocortical Emotional Memories", Jurnal ofCognitive Neuroscience (1989): 238 – 243 , חוקר מלואיזיאנה, שעבד באוניברסיטת ניו-יורק וחקר במשך שנים את ההבדל בין המוח הימני לשמאלי, האיר באור חדש את היחס בין הגוף לנפש.

לה-דו מאשר בספרו "המוח הרגשי" כי הרגשות אכן כובשים את הנפש או ליתר דיוק את ה"אני" השכלי ולא מאפשרים לו התבוננות שקולה במציאות.

עודף רגשות מביא להצפה ולטראומה. בתחום זה לה-דו מחדש באומרו יחד עם חוקרים אחרים וביניהם ד"ר גרג קירק מבית הספר לרפואה פונס שהצלקות שנותרות במוח מהאירועים הקשים ביותר בחיים אינן נמחקות. "זיכרונות רגשיים הם בלתי נמחקים" (LeDoux, J.E., L. Romanski, et al., Indelibility of Subocortical Emotional Memories", Jurnal of Cognitive Neuroscience 1 (1989): 238 – 243.). לה-דו המשיך במחקריו והפעם רצה להבין כיצד המוח הרגשי והמוח הקוגניטיבי קשורים זה לזה. הוא יחד עם חוקרים אחרים וביניהם פול אקמן PaulEkman(אקמן בדומה לפרויד חשש מעודף רגש – היה זה אקמן שהזהיר מפני הכעס וראה בו קטליזטור לריצת עמוק, רגש המגייס את האדם למלחמה.) או ד"ר סרוואן-שרייבר מאשרים את נושא קיבעון הרגש העודף בגוף, נושא שמככב בתורת הדמימה (עירוני/מרגולין, 1991).

(הערה: סרוואן שרייבר – פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת פיטסבורג, שבה ייסד את המרכז לרפואה משלימה, מחבר הספר "ללא פרויד ללא פרוזאק" (2003). החל את דרכו המקצועית כחוקר במדעים קוגניטיביים, וערך מחקר מקיף שנמשך שנים רבות, ובו בדק כיצד רשתות תאי עצב יוצרות רגשות. נסיעה להודו לצורך עבודה עם פליטים טיבטיים בדרמסלה הביאה אותו למפגש מפתיע עם המרפאים הטיבטיים שאיבחנו "חוסר איזונים" באמצעות מישוש ממושך של הדופק בשורשי כף היד ובדיקת הלשון והשתן. הטיפולים שהציעו, כללו דיקור ושימוש בצמחי מרפא, הביא להצלחה דומה לזו של הרפואה המערבית בריפוי מגוון של מחלות כרוניות. יתר על כן, לטיפולים היו פחות תופעות לוואי ועלותם הכספית היתה מזערית.

בהמשך דרכו, התחזקה אמונתו שאמנם דבר לא ישווה להישגי הרפואה המערבית בריפוי מחלות אקוטיות כמו דלקת התוספתן, דלקת ריאות או שברים בעצמות, אך בריפוי מחלות כרוניות, כמו חרדה ודיכאון, קיימות שיטות יעילות המפעילות מנגנוני ריפוי עצמי המצויים בנפש ובמוח האנושי, ומביאות לתוצאות טובות פי כמה ועליהן נסוב ספרו "ללא פרויד"…

בספר מפורטות שבע שיטות טיפול מקובלות ומוכרות הפועלות ישירות על המוח הרגשי, שנבדקו ואושרו במחקרים קליניים. ניתוח כל שיטה מלווה בתיאורי מקרים של מטופלים שחייהם השתנו בעקבות הטיפול ומובאים מחקרים התומכים ביעילותה.

סרוואן שרייבר מאמין ומשבח את הפעילות הגופנית, תנועות העיניים והדמיית הזריחה הטבעית. השיטות הנוספות שהוא מאמין בהן, מוכיח את יעילותן וכותב עליהן בספרו הן: ייצוב הקוהרנטיות של קצב הלב, שימוש בדיקור סיני, שימוש בחומצות שומן אומגה 3 ושליטה בתקשורת הרגשית. שיטות שזכו כבר ברובן להכרת הממסד הרפואי, המודעות אליהן הולכת וגוברת ועמה גם יישומן בטיפולים קליניים יום-יומיים.)

תורת הדמימה העומדת בראש ספרי "היופי, מיתוסים ודמימות" גורסת שאין דמימה בלתי ניתנת ל"פריצה". בהקשר לטראומה הבלתי ניתנת למחיקה של לה-דו ראוי להביא את מחקריה של לואיס הרמן (Judith Lewis Herman) הסותרים עמדה זו. לואיס הרמן, חוקרת מאוניברסיטת הרווארד, פרסמה בשנת 1992 את ספרה "טראומה והחלמה" Trauma and Recovery"" בהוצאת ה Basic Books בניו-יורק.

בספרה "טראומה והחלמה" סותרת הרמן את חוסר הישע של החוקרים שהוזכרו לעיל נוכח הטראומה וטוענת שישנה התאוששות אחרי טראומה ושיבה לחיים נורמאליים. לואיס הרמן מבחינה במספר שלבים בדרך להחלמה מטראומה:

1.   שיתוף הלקוח בידע הכללי בדבר התסמינים. אדם שבא לטיפול ומדווח על עצבנות, סיוטי לילה, ערנות יתר ופאניקה נוכח אירועים חסרי משמעות מקבל מידע כי התסמינים המדווחים הם חלק מקובל בתסמונת הפוסט-טראומתית. הבנה זו טוענת ד"ר לואיס הרמן מנטרלת את עוצמת הפחד נוכח התסמינים.

2.   עמידה בחווית חוסר ישע – בסיטואציה של קטסטרופה בה האדם חש שאין לו שליטה, קטנה ככול שתהיה בחייו טראומתית. היא החוויה שמוזכר כרשומה במוח הרגשי רישום בל ימחק. טראומה שחורטת את המאורע במוח הרגשי ומשפיעה על תפקודו של המוח הרגשי והופכת רגעי חיים רגילים כאילו היו מצבי חרום. אדם הנכנס למצבי חרום ותחושת חוסר ישע מגיב לאירועי חיים פשוטים כאילו הוא ניצב בתוך קטסטרופה: אם אדם רגיל שתעמוד מולו ותמחא כף ייבהל בפעם הראשונה ולא יגיב או יצחק בפעם השלישית משהורגל במחיאת הכף, אדם פוסט טראומתי יבהל בפעם החמישית שתעמוד מאחורי גבו ותמחא כף כבפעם הראשונה. הוא שב ונדרך כול כולו בכול פעם מחדש. דומה למי שעומד בפני אימה בה אין לו כול שליטה על חייו. לואיס הרמן מסייעת לאדם זה לשוב ולהשיג בהדרגה תחושה מסוימת של שליטה על מה שקורה ולהתנער בהדרגה מתחושת חוסר הישע שנחרטה במוח הרגשי. אנשים מתלוננים על תחושה של העדר שליטה על גופם במצבים פוסט טראומטיים. אחת השיטות להחזרת ביטחון בגוף – תרגילי הרפיה ועיסוי. שיטת פריצת הדמימה שתובא בספר עוסקת בתחום זה בהרחבה. הרגעה פיסיולוגית, טוענת ד"ר לואיס הרמן פותחת אשנב לסיוע למעגל הרגשי שנפגע ומאפשרת לו לשוב ולגלות כי החיים בטוחים כפי שחש בהם טרם נחרטה הדמימה במוח הרגשי.

3.     זכירת הפרטים שנקשרים בטראומה.

4.     עצב – מתן זמן לעצב, אבל על האובדן שהטראומה גרמה.

5.     כינון מחדש של חיים רגילים.

סרוואן-שרייבר מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פיטסבורג מחזק את הדעה שישנו קשר בין הגוף והרגש. בספרו הפופולרי "ללא פרויד, ללא פרוזאק" מגלה סרוואן-שרייבר, שלא רק הסומק עולה בשעת כעס בפנים, כפי שכול אחד יודע מניסיונו, אלא גם שהתנגשות רגשות וקונפליקט מקבילים לכאבי בטן, לכאבי ראש, לפחד, לשכחה, לקיפאון שרירים ולשינויים שעובר המוח. המחקר החדש מלמד שיש קשר בין פחד קיומי וחבלות בשרירים סביב החלק התחתון של עמוד השדרה – הסקרום (עצם הזנב) לא רק בקורטקס הקדם-מצחי של לוריא (הערה: ראה להלן, פרק א' על ה"תודעה השלילית" בגיל 49. התודעה השלילית – היא היגיון שלילי באה ומשביתה את שמחת חייו היצירתיים של ה"אני", אין יוזמה, אין ישום שהיא לא חודרת אליו כדי להפריע. כאבי גב, בגב התחתון, באזור הסקרום מלמדים על כך שהתודעה השלילית שנפתחה ומסרבת להיסגר. הערה נוספת: ראה להלן, פרק א' על ה"תודעה השלילית" בגיל 49. התודעה השלילית – היא היגיון שלילי באה ומשביתה את שמחת חייו היצירתיים של ה"אני", אין יוזמה, אין ישום שהיא לא חודרת אליו כדי להפריע. כאבי גב, בגב התחתון, באזור הסקרום מלמדים על כך שהתודעה השלילית שנפתחה ומסרבת להיסגר.).

העדרו של עונג מתמשך נוכח פוטנציאל ודאי לעונג בחיי ה"אני" מחבל גם בפעילותו התקינה של הלב ואף מכריע אותו בהתקפות-לב  (הערה: ראה מחקרה של אוקלי משנת 1985Oakly,A.,Sex Gender and Society,Goer/Marvice Temple Smith,England, 1985 . .

אוקלי קושרת תמותת גברים ומחלות לב עם לחץ חברתי או העדר הנאה. בשנת 1953 הכפיל עצמו מספר הגברים שמתו כתוצאה של הגברת הלחץ החברתי. כתוצאה של לחץ והעדר הנאה עלה באופן משמעותי בארה"ב על-פי מחקר זה ביצוע תקיפות מיניות, הכאת בת-הזוג, נוקשות רגשית, התנהגות כפייתית של הפגנת כוח, תוחלת חיים נמוכה משל נשים ושיעור התאבדות גבוה. עוד על כך בספרו של גולדברג "מלכוד ושמו גבריות" The Hazard of being Male” וכן  Unger, R.K., Female and Male, Harper and Row, New York, 1979).

הנוירולוג פול מקלין הכניס מחדש לשימוש את הרעיון של הנוירולוג  פול ברוקה,                                                                                 (MacLean הערה: Paul D. Maclean, "The Triune Brain in Evolution ", New York: Plenun Publishing, 1990) פול ברוקה, הנוירולוג מהמאה ה – 19 דן במערכת הלימבית שבמוח וקבע מחדש שהמערכת הלימבית הינה מרכז רגשי של המוח. תחילה גילה מקלין (1949) את חשיבותה של אונת הריח (אזורי הריננצפלון) וקישר את אונת הריח עם החלק המוחי שבו ממוקם הרגש – לאזורי הריננצפלון קרה "מוח הקרביים" – האזור המסדיר את ההתנהגות השורדנית בבעלי חיים, את ההתנהגות הרגשית, "מוח הקריים" של מקלין נמצא דומה בבעלי חיים ובני-אדם, צורתו כצורת סוסון ים, בו ובייחוד בהיפוקמפוס נמצאות יחידות הניתוח של המוח שמונחות ביסוד הרגש. ברוח פיוטית דימה מקלין את תאי העצב הגדולים בהיפוקמפוס לקלידים רגשיים, מפני שהתאים באזור הזה סדורים בקפידה זה לצד זה. כשההיפוקמפוס פוגש בעזרת החושים יסודות מהעולם – העולם החושי מפעיל את התאים העצביים, הצלילים שהם מנגנים היו בעיני מקלין הרגשות. בשנת 1952, שלוש שנים לאחר שפרסם את ההיפותזה של "מוח הקרביים", הציג מקלין שם חדש למוח הקרביים: "המערכת הלימבית". "יתכן שהמוח הרגשי ו'המוח המילול' פועלים במקביל אבל משתמשים בקודים שונים ולכן לא בהכרח הם יכולים לתקשר זה עם זה(הערה: כיום לא מזהים עוד את המוח הרגשי עם המערכת הלימבית במובן שמקלין טווה גם כשמדברים על "מוח רגשי". מחקרים מראים שלפגיעה בהיפוקמפוס, בגופים הפיטמתיים, יש השפעה עקבית מועטה בלבד על התפקודים הרגשיים, אזורים שנקשרו במערכת הלימבית של מקלין. חקר הרגש מראה את מיקומה של המערכת הרגשית במוח, אך לא היכן היא המערכת הלימבית, לה-דו מעיר "או שהמערכת הלימבית קיימת, או שאיננה קיימת. מאחר שאין כל קריטריונים בלתי תלוים שייאמרו לנו היכן היא, אני נאלץ לקבוע כי היא אינה קיימת". לה-דו 2005, "המוח הרגש" , עם-עובד, עמ' 87.) על ההיפוטזה הזו מעיר חוקר אחר – לה-דו שרעיונות אלו מסבירים שבעיות פסיכיאטריות אחדות יכולות להיות מייצגות את פעולתו של המוח הרגשי ללא תלות במוח המילולי(לה-דו, 2005, המוח הרגשי, עם-עובד, עמ' 82.). חוקר אחר, בן זמננו, שמתיחס       לתפקוד המוח הרגשי הוא דמסיו אנטוניו DamasioAntonio רופא וחוקר אמריקאי ממוצא פורטוגלי, נוירולוג בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת איוה [בעל הספר "בחיפוש אחר שפינוזה" (2005), בהוצאת אופוס]. על פי דמסיו אנטוניו חיי הנפש הם תוצאת מאמץ תמידי של סימביוזה בין שני מוחות באדם, המוח הקוגניטיבי והמוח הרגשי (הערה:Damasio Antonio, 1994, Descarte's Error Emotion, Reason and Human Brain, New York: Grosset/Putnam.

דמסיו אנטוני ו "השגיאה של דקארט", 1994, תרגמה דפנה בנאי, .1998).

בתוך המוח מצוי מוח רגשי שהוא "מוח בתוך מוח" מסביר ד"ר סרואן-שרייבר דויד Servan-Schreiber David (ד"ר סרואן-שרייבר דויד, 2004, "ללא פרויד,ללא פרוזאק", מצרפתית לורנה איון-ברדוגו, הוצאת למטר.).נראה ככתר או טבעת המקיפה את גזע המוח וגובלת בו ומכאן שמו המערכת ה"לימבית"Limbus  בלטינית טבעת (גולמן דניאל ד"ר, 1995, "האינטליגנציה הרגשית, תרגום: עמוס כרמל, הוצאת: מטר, 1997, 2005, עמ' 25.). המוח הרגשי מכונה גם "מוח הביניים" או הטלמוס.(הערה: מוח הביניים (diencephalon) נחלק לארבעה חלקים עיקריים: בלוטת האצטרובל  (pineal gland), שנקשרת בשעון הביולוגי של הגוף נקודה שדיקארט התיחס אליה במיוחד. הרמה (thalamus), שתפקידה העיקרי הוא ניתוב קלטים חושיים ומוטוריים אל החלקים המתאימים של קליפת המוח. התת-רמה(hypothalamus) היא אחד המרכיבים החשובים ביותר של מערכת ההפרשה הפנימית (המערכת האנדוקרינית), ומנהלת תפקודים גופניים חשובים כמו רעב, צמא, יצר מיני או ויסות טמפרטורה. יתרת המוח (hypophysis או pituitary gland) שנקשרת גם היא במערכת ההפרשה הפנימית ומיוצרים בה הורמונים רבים. מפקחת על פעילותן של בלוטות אחרות במערכת האנדוקרינית. מקובל לראות את מוח הביניים כאוסף של איברים שונים ונפרדים, ששוכנים זה בקרבת זה בחלל הגולגולת.) אזור שמגויס במוח האדם לנושאי ההישרדות או לתגובת "הילחם או ברח" של מערכת העצבים הסימפטטית אבל, לפני הכול, הוא מחובר לגוף ואחראי על מערכת היחסים הרגשית בין ה"אני" ל"אתה".

המוח הרגשי אחראי על קשרי ה"אני" עם ה"אני הגופני" ועם ה"אני הרגשי" בקרבו ואצל זולתו גם על מערכת שמטרתה לגרום הנאה ולכן גם נקשר במערכת האחראית על המוטיבציה להשיג מטרות הדוניות, הנאה, עונג, בעיקר אוכל, סקס, ואלכוהול, מערכת שנמצאת באזור הלימבי וקרובה מאוד לאזור האחראי על בקרת התנועה.

(הערה: הראשון לדון במוח הרגשי היה פול ברוקה, נירולוג שפעל במאה ה – 19 והעניק לו את השם מוח לימבי. Broca, P., 1878, Anatomie compree des circonvolutions cerebrales. Le grand lobbe limbique et la scrissure limbique dans le serie des mammifieres, Revue anthropologique, vol. 2, p. 385 – 498.

ראה עוד על המוח הרגשי בספרו של גולמן דניאל ד"ר "האינטליגנציה הרגשית" (שיצא לאור בשנת 1995), תרגום: עמוס כרמל, הוצאת: מטר, 1997. בספרו "האינטליגנציה הרגשית" מנסה ד"ר דניאל גורמן לאחד את כל החידושים הידועים בקשר לנוירו-אנטומיה והנוירו-פיזיולוגיה של השנים האחרונות. בעיקר התגליות והחידושים של   Le-DOUX שהוזכר לעיל, על תפקיד החינוך.

אחד הדברים הקובעים את אישיותו של האדם (אחד הדברים החשובים ביותר באינטליגנציה הרגשית), היא יכולת האיפוק שלו על-פי גורמן, מה שמכנה ד"ר סרואן-שרייבר דויד, 2004, בספרו "ללא פרויד,ללא פרוזאק": בלם.

הבלם,או  יכולת האיפוק מאפשר לאדם להחזיר את הסדר לקצב הלב, לנוח, להתרחק ממתח החיים ולפתח איכות חיים טובה. תהליך זה למיד וניתן בעזרת חינוך להפוך אותו בהדרגה חלק מאישיותו של האדם. על ההורים טוען ד"ר גורמן ללמד את התינוק את סודות הבלגה והאיפוק.

המוח לא פוסק להתפתח לפחות עד גיל ההתבגרות. על כן יש חשיבות גם לחינוך בבית הספר ולמודלים החיוביים שהוא נתקל בהם במשך תקופת ההתבגרות.

ד"ר דניאל גולמן מושפע במיוחד בשטח הזה מקגן (Jerom Kagan, Galen's Prophecy, 1992), שעקב אחרי עשרות אנשים מרגע היוולדם עד לפחות גיל שלושים. לדבריהם, אפשר להבחין במזגו של הילוד כבר ימים ספורים אחרי היוולדו, האם  יהיה בעל מזג נמרץ ומעיז, או בעל מזג חרדתי ובישן.  מדובר במזגים דינמיים שתלויים בחינוך, בעיקר ביחס האם שיכולה ללמד איפוק.

קגן וגורמן טוענים שמזג אינו גזירה מן השמיים. כל זאת מאחר שהמוח של המבוגר ובעיקר המוח  הרגשי, שבו לאמיגדלה (בלוטת השקד) תפקיד מרכזי, מתפתח מתפתח במשך השנים, לפחות עד גיל ארבע עשרה, ויתכן שגם עד יותר מאוחר. ).

למוח הרגשי תפקיד מרכזי בקליטת שדרי הרגשות המשודרים אליו תדירות ויוצרים בו אי נוחות בעיקר כשמדובר בסכסוך, באי שקט המשפיע על הפיזיולוגיה הגופנית, השפעה לרעה ולהפך בהשפעה לטובה, בעונג כשמדובר במערכת יחסים נעימה ומענגת (הערה: [1] "תיאוריה כללית של אהבה" ספרם המשותף של לואיס, אמיני ולאנון – שלושה פסיכיאטרים מאוניברסיטת סן פרנסיסקו שמתארים את המוח הרגשי ותפקודיו בקרב האדם ומערכת יחסיהם עם סביבתם.

"מה היא בדידות ולמה זה כואב,  מה הם יחסי אנוש כיצד הם פועלים בדרך בה הם פועלים" השלושה הגיעו למסקנה שלרגשות הבדידות מצד אחד ולעונג מצד שני תפקיד מכריע ומקביל בעוצמתו לתרופות והתערבות של רופאים מנתחים בחיי הגוף הכואב. מאז הצהיר היפוקרטס Hippocrates (450 לפנה"ס) שהרגשות נובעים מהמוח עברה האנושות 250 מאות של שנים על-מנת שתוכל להכיר בכך שרגשות אכן נובעים מהמוח – מ"המוח הרגשי" כפי שטוענים השלושה הנ"ל בספרם:  "A General Theory of Love" ומוסיפים כי "ללב הרגישות והחוכמה הגדולה".

הספר "תיאוריה כללית של אהבה" מתאר את המפגש וההתנגשות היומיומית בין המוח הרגשי והמוח הקוגניטיבי. "המוח איננו מעמסה, הוא מפתח להבנת חיינו. אנו מוצפים על-ידי כוחות בלתי נראים ואנו חיים בתוך מסרים דוממים שקובעים את גורל חיינו… כיחידים וכחברה תרבותית ההזדמנות לחיות חיים מאושרים יותר קשורה בכישרונו לפענח עולם זה שבעיקרו מהרהר, חי בצורה סמויה, לעיתים באופן בלתי מוסבר, ללא רחמים, סביב האהבה".

Lewis Thomas, Amini Fari, Lannon Richard (2000) "AGeneralTheoryof Love", New York, NY, Random House.). מגע הרגש האוהב חודר אל ה"אני", מארגן ומסדר גם בונה את המערך הפיזיולוגי בבריאה טובה שמשפיעה על בריאות הגוף כמו גם על בריאות הרגש.

(Katz, L. F. and Gottman, J. M,  (1997) "Buffering children from marital conflict and dissolution", Journal of Clinical Child Psychology, Vol. 26, No. 2, 157-171),.

הסבר קצר על המוח וקשריו עם הגוף וסביבתו:

המוח מקבל מידע מהסביבה באמצעות אברי החישה. אברי החושים קולטים באמצעות נוירונים (תאי עצב) שנמצאים בהם גירויים מהסביבה, מעבירים פולסים, מידע אל המוח שמלמד על המתרחש בסביבתו והוא מצידו ועל פי כוח הפולסים האלה, וללא כל התערבות חיצונית של ישות כגון ה"אני" ה"נפש" או ה"אני השכלי" נותן פקודות (שולח פולסים) לשרירי הגוף שנע בעקבותיהם.

כל פעילויות המוח מבוצעות בתאי עצב המכונים נוירונים (ראה הערה בסוף הפסקה).במוח נוצרת רשת נוירונית דינמית. היא משנה את תכונותיה כל פעם שה"אני" לומד משהו חדש. מספר הנוירונים בעת הלידה עצום, אבל הם לא מתחדשים כמו שאר התאים בגוף – בכל יום נהרסים עשרות אלפי תאים, תהליך שמואץ ככל שמתבגרים. כל אחד מהנוירונים שבמוח יוצר קשרים (סינפסות) ל-1,000 עד 10,000 תאי עצבים אחרים. הקשרים הללו הם קשרים ברמות שונות ומתהווים באמצעות אותות אלקטרו-כימיים. תהליך הלמידה של האדם נקשר בקשרים הללו ביכולת ליצור קשרים חדשים ולאבוד קשרים ישנים. וככל שהאדם לומד יותר, מספר הקשרים גדל.

(הערה: הנוירון עצמו מורכב משלושה חלקים: גוף התא, דנדריטים ואקסון. גוף התא מכיל את המידע הגנטי, אחראי על התפתחותו של הנוירון והוא יחידת העיבוד של התא שמקבל מידע מהדנדריטים ומחליט בהתאם האם ליצור אות חשמלי באקסון לעבר נוירונים אחרים.הדנדריטים מקבלים אותות עצביים כימיים מנוירונים אחרים וממירים אותם לפולסים חשמליים והם יחידת הקלט של הנוירון. כך למשל, הנוירונים בעין רגישים לאור ונוירונים באוזן מגיבים לקול. הנוירונים במוח מגיבים רק לפולסים בנוירונים הצמודים אליהם.האקסון יחידת הפלט של הנוירון. מהווה שלוחה ארוכה של התא שבקצה התפצלויות הקרויות טרמינלים, לאחר שהמיר את האות החשמלי שקיבל מגוף הנוירון, הוא שולח דרכן, לתוך הסינפסות שבין הנוירונים, אותות עצביים בצורת מולקולות מהנוירון לנוירונים אחרים. האותות נקלטים לרוב בדנדריטים של הנוירונים האחרים.                    הפולסים העצביים בתוך התא עצמו הם חשמליים, אך העברתם הבין-תאית אינה חשמלית (אלא במקרים חריגים). היא מבוצעת על ידי מולקולות הקרויות מוליכים עצביים. קצב ההולכה איטי, הפולסים העצביים המעבירים את התמונות מהעיניים אל המוח, למשל, נעים רק בקצב של 400 ק"מ לשעה.חלק מהמוליכים העצביים מגרים את העצבים שלידם וחלקם מעכבים אותם. בין המוליכים העצביים הידועים נמצאים אפינפרין, נורפינפרין, סרטונין, אצטילכולין וגאבא.)

קליפת המוח: cerebral cortex, cerebralmantle, palliumואזורי ההשפעה כפי שידוע לחוקרים כיום. מבנה המוח הרגשי שונה ומאוד פשוט בהשוואה למוח הגדול, הניאו-קורטקס, "המפותח", שהוזכר לעיל והאחראי על הדיבור, ההחלטות, הארגון השיטתי של הקשרים החברתיים, ההתנהגות המוסרית, עיכוב הדחפים והמחשבה. אופן ארגון התאים בו שונה ואפילו התכונות הביוכימיות שלו שונות – רוב אזורי המוח הלימבי (הרגשי) אינם מאורגנים בשכבות נוירונים אחידות המעבירות את המידע, לכן, איבוד המידע בו פרימיטיבי יותר אבל גם מהיר יותר ומותאם לתגובות החיוניות שנקשרות בהישרדות (ד"ר סרואן-שרייבר דויד, 2004, "ללא פרויד,ללא פרוזאק", מצרפתית לורנה איון-ברדוגו, הוצאת למטר. עמ' 26.). מכאן שחתיכת עץ ביער חשוך עלולה לגרום לפחד עוצמתי שימשך עד לרגע בו שאר המידע יגיע והאדם יסיק בעזרת המוח הקוגניטיבי (הניאו קורטקס) שמדובר בחתיכת עץ ולא בנחש או מוקש…

מה שמתרחש במוח במרוצת הדקות הראשונות התגלה על-ידי לה-דו  (LeDoux, J. (1996)The Emotional Brain. Simon and Schuster, New York.

גם Joseph LeDoux, Emotional Brain, Touchstone book, 1999 ) שפתח לנו חלון אל המוח הרגשי. בעזרת תגליותיו ובין המרכזיות בהן נושא השקד (אמיגדלה) השקד הוא המומחה לעניינים הרגשיים ומחסן של אנרגית זיכרון אמוציונלי – הוא "שכל רגשי" שמארגן משמעות והשקפות משלו על הרגשות עצמם (LeDoux, J. (1994)"Emotional, Memory and Brain", Scientific American, June.

גולמן דניאל ד"ר (Goleman Daniel), 1995, "אינטליגנציה רגשית", מאנגלית עמוס כרמל, נדפס לראשונה בישראל 1997, 2005, הוצאת מטר, עמ' 28 – 29, 34 – 31. וכן

Larry Cahill et al., "Beta-Adrenergic Activation andMemory for EmotionalEvents."

Nature 371 (20 October 1994(:

לה-דו מצא כי אותות חושיים מן העין או מן האוזן נודדים תחילה במוח אל ה"רמה" (Thalamus), ומשם – דרך סינאפסה יחידה – אל השקד; איתות שני מהטלמוס מנותב אל הניאו-קורטקס מה שמאפשר לשקד להתחיל להגיב לפני המוח החושב ולגבור על השכל )הערה:  החידוש של לה-דו מסביר גולמן בנתיב המהיר ובתגובת הרגש המקדים דרך "השכל הרגשי" שלא הוכר עד לתקופתו. גולמן דניאל ד"ר (Goleman Daniel), 1995, "אינטליגנציה רגשית", עמ' 31.).

בהתאם לרעיונות אלו שמבטלים את ההנחה הישנה שהשקד תלוי לחלוטין באותות מן הניאו-קורטקס לצורך עיצוב התגובות הרגשיות שלו, אפשר לעקוב אחר המעגל העצבי של הרגש המתגבר על השכל, למשל, רגש הפחד שהוזכר בעקבות חתיכת העץ ונחקר על-ידי לה-דו.

אותות חזותיים, פיזיים גולמיים, נשלחים מן המראה החשוד, נקלטים על ידי הרשתית ומובאים דרך המערכת העצבית למוח הרגשי – ("טלמוס", "רמה", לימבי, בחלק שנמצא בצד הראש מעל לאוזן, בעומק האונה הצידית, לא הרחק מההיפוקמפוס) שם הם מתורגמים לשפת המוח ומועברים לקליפת המוח לאיזור החזותי, הנמצא בחלק האחורי של המוח. בחלק האחורי מוערכת  המשמעות של הגירוי המלמד על מה שנצפה –  האם מה שהאדם ראה היה חתיכת עץ תמים או נחש שמהווה סכנה. האם יש להפעיל מנגנון הישרדות או שאפשר "לבלום" ולהירגע.

תגליתו של לה-דו (שהוזכר לעיל) מתייחסת למוח הלימבי לטלמוס או ל"רמה". לה-דו גילה שהצרור העצבי מתפצל במוח הרגשי לשני ענפים: החלק  הארי של הצרור אכן מגיע לקליפת המוח, למוח הקוגניטיבי (cerebral cortex, cerebralmantle, pallium) אך צרור קטן ממנו, מתפצל ומגיע אל בלוטת השקד (אמיגדלה, מבנים הקשורים זה בזה ומוצבים מעל גזע המוח, קרוב לטבעת הלימבית. יש לאדם שני שקדים אחד בכול צד של המוח).  לפיצול שלה-דו חשף יש חשיבות גדולה למנגנון ההישרדות, לתגובת ה"הילחם או ברח" כפי שכינה אותה הפיזיולוג האמריקני בוגר הרוורד וולטר ברדפורד קנון  (Walter Bradford Cannon 1871-1945) בשנות ה – 30 ולרגשות המקדימים שגילה במאה ה- 19 הסופר הרוסי דוסטוייבסקי (הכפיל, האחים קרמאזוב, שדים ועוד), התגובה המידית של המוח הרגשי נקשרת ישירות במנגנון הזה

(ראה עוד על המנגנון "הילחם או ברח" בספרו של ג'רום קאגאן משנת 1994.

Kagan, Jerome. (1994) "Galen'sProphecy: Temperament in Human ". New York: Basic Books)

מדובר כזכור, בתגובה פרימיטיבית, שטחית אבל מהירה, תגובה רגשית לסכנה. תגובה שקמה טרם הועבר המסר לעיבוד במוח הקוגניטיבי. במוח הקוגניטיבי, בקליפת המוח מתקבלים הפולסים מהענף העיקרי שבצרור העצבי המתפצל שלה-דו חשף –  שם מתבצע ניתוח מדויק, מתוחכם של המראה. ה"אני החושב שוקל, חושב בהיגיון, מבין את מקורו של הגירוי את מה שהאדם ראה, שמע, הריח או טעם ומישש. אם המסקנה מהניתוח הזה שהאדם דרך בחושך על גזע עץ קליפת המוח מרגיעה אותו, הבלם מופעל וה"אני" נרגע. אבל אם תגובת הקורטקס איננה חד משמעית, מופעלת בלוטת השקד, תחושת הפחד קמה והמוח הרגשי מזעיק מערכות שונות בגוף, המגיב בתגובת דחק (סטרס) ומערכת ההישרדות מתחילה לפעול. ראשית, היא שולחת את  הנוירוטרנסמיטור CRH, המגייס קורטיקוסטרואידים מבלוטת יותרת הכליה למען תגובת  "הילחם או ברח", רגשות מקדימים או "רגש קדם-קוגניטיבי" כפי שכינה זאת  כ – 100 שנים מאוחר יותר לה-דו.

שלוחה חשובה אחרת נשלחת למערכת העצבים האוטונומית והיא מפעילה תגובות מרחיקות לכת במערכת הלב, כלי הדם, השרירים והמעיים, קצב פעימות הלב מואץ, לחץ הדם עולה… קבוצה חשובה אחרת יוצאת מבלוטת השקד לאזור היוצר את הנוראפינפרין (אדרנלין) שמציף את המוח. האדם פוחד אבל לא יודע שהוא פוחד. כול הפעולות שהוזכרו לעיל ויוצרות את תגובת ה"הילחם או ברח" נעשות באדם ללא התערבות המוח החושב. הן עוקפות את התודעה, כך שגוף האדם מראה תסמינים של חרדה או סטרס והאדם חיי את הפחד, אבל הוא בהחלט לא חש בו ולא יודע שהוא חרד. הפחד עצמו מגיע בהדרגה, לאט לאט וחודר אל ה"אני החושב". התודעה מכירה בהדרגה בפחד וה"אני" מתחיל להראות סימני מצוקה – הבעה נפחדת בפנים, רגישות יתר לסביבה ולעצמו. הוא מתחיל לרעוד. שלב נוסף נמצא בהקפאה של תנועות הגוף, קצב הלב מואץ, לחץ הדם עולה עוד יותר והאדם עוצר את נשימתו גם המילים נעתקות מפיו והוא ער למצוקתו. הוא פוחד וחש שהפחד לופט אותו.

לבלוטת השקד (אמיגדלה) מתגלה אם כן, תפקיד חשוב ומרכזי גם במצבי חירום וגם בתחום התחושות המקדימות כגון בדאגת יתר וזינוק אל הטלפון עקב מצבי חרדה. היא יכולה לגרום לאדם לזנק ולפעול, בעת שהניאו-קורטקס, שהוא איטי מעט יותר, הגם שהוא בעל מידע שלם יותר, המתחיל לגולל את אפשרויות התגובה המשוכללות אחרי הזינוק שכבר נוצר על-ידי השקד שעקף לחלוטין את הניאו-קורטקס, אפשר לזכות בהרגעה שבאה מאוחר יותר מהקליפה החדשה שעיבדה קשת רחבה יותר של נתונים.

בלוטת השקד נמצאת באזור הפנימי של המוח הטמפורלי, סמוך לגרעיני הבסיס האחראים על ביקורת התנועה (אלו שנפגעים במחלת פרקינסון).

מחקריו של אלכסנדר רומנוביץ לוריא, הנזכר לעיל, בדבר הקורטקס הקדם-מצחי מרחיבים את הדיון בדבר מערכת הגוף/נפש ומוסיפים נטבח להבנת הברית שבין חיי הראש וחיי הרגש, אותה העלה בימי הקדמונים אפלטון במשל המרכבה המפורסם שלו. הנוירולוג הנזכר לעיל דמסיו אנטוניו חקר והרחיב נושא זה , פורסם בשנת 1994

Damasio Antonio, 1994, Descarte's Error Emotion, Reason and Human Brain, New York: Grosset/Putnam.

המוח הקדם מצחי אחראי כנראה על ריסון היכולת הרגשית להכניס אי סדר בתהליך החשיבתי שפרויד פחד ממנו עד כדי כך שביקש לגרש את כלל הרגשות מחיי האדם. תחום זה של המוח אחראי על היכולת להשלים משימה לאחר שהאדם החל בה, נושא שבתורת הדמימות נכלל בדמימת ארוס או ב"קריסת ארוס" ראה להלן, או גם בפתרון בעיה. כשהאדם בוחן אפשרויות שונות כגון בשעת המבחן האמריקאי, הקורטקס הקדם-מצחי, הוא ששמאפשר לו לזכור איזה פרט חסר או עודף להשגת התשובה הנכונה מבין 4 האפשרויות. האזורים הקדם-מצחיים שולטים על התגובות הרגשיות כבר מן ההתחלה. המידע המרכזי שמגיע מחמשת החושים אל המוח הרגשי (רמה) לא עובר לשקד במנגנון שלה-דו חשף אלא אל המוח הקוגניטיבי אל הניאו קורטקס ואל מרכזיו הרבים, שמטפלים בקליטת הנתונים ותרגום של מה שנתפס בחושים. המידע הזה והתגובה עליו מתואם באונות הקדם-מצחיות. כאן יושב הארגון, חישוב יחסי סיכון-תועלת של מספר תגובות אפשריות, בחירה בתגובה האופטימאלית והתכנון של הפעולות לקראת השגת המטרה ובכלל זה גם מטרות רגשיות. משנתנה פקודת ביצוע חלק זה של המוח גם מנצח על הביצוע. כאשר מדובר במהלך ש"נכון" לשלב בו גם תגובה רגשית: חיוך, בכי, התרגשות, הרגעה, שכנוע או הפעלת מניפולציות ורגשי אשם או רגשי עליונות, תחבולות ואדישות לסביבה, האונות הקדם-מצחיות מכתיבות "הוספת הרגש" הנדון תוך כדי שיתוף פעולה עם השקד ומעגלים נוספים במוח הרגשי. בדיוק כמו השקד מהיר התגובה מבחינה רגשית כך גם האונות הקדם-מצחיות האיטיות והשקולות יותר לוקחות חלק במארג הרגשי וביטוייו. כשהאונה הקדם-מצחית פגועה אין הבנה ואין צורך בתגובה רגשית וזו אז אכן לא באה. מחקריהם של לוריא ושל דמסיו מלמדים כי הצפה רגשית בעיקר כעס, או התרגשות עקב הצפת עונג או אפשרות של הצלחה מזדמנת מחבלים, פעמים רבות ביכולתה של האונה הקדם-מצחית לשמור את ה"זיכרון העובד" והפרטים שמובילים אל התשובה הנכונה נמחקים לרגע מהזיכרון ויוצרים כשלון במבחן גם קשיי למידה. משום כך, כאשר אנו מוצפים רגשית או רוטטים מעונג שמתקשים להתמיד בו, אנחנו 'לא יכולים לחשוב ברור' – וזו גם הסיבה לכך שמצוקה רגשית מתמשכת עלולה לגרום לליקויים ביכולות האינטלקטואליות של ילד ולחבל קשות ביכולת הלמידה" (גולמן דניאל ד"ר (Goleman Daniel), 1995, "אינטליגנציה רגשית", עמ' 41.).

האונה הקדם מצחית השמאלית מהווה חלק ממעגל עצבי היכול עקב דחפים רגשיים חזקים "לכבות" או להחליש את הזיכרון.

מערכת הגוף נפש בולטת משורת הדוגמאות שנקשרות בחקר המוח וההקשרים ברורים, מדובר במערכת אחת, מיקשה אחת בה הרגש והגוף פועלים זה על זה הדדית. בינתיים  בלוטת השקד (אמיגדלה) שאחראית על תחושת הפחד ונמצאת כאמור בלב המוח הרגשי, מורה לתאים לשלוח מוליכים עצביים – נוירוטרנסמיטורים שונים כדי לעורר ולשחרר דומפמין (ראה הערה בסוף הפסקה), שמוליך למקור הפחד, ומזעיק את שרירי הגוף להיות נכונים להגיב בהתאם למתרחש.

(הערה: דומפין – הוא מוליך עצבי שפועלת על מערכת-העצבים הסימפתטית (חלק ממערכת העצבים. חלק זה פועל באופן אוטומטי וללא  תהליכים מודעים או על-ידי בחירה כגון: עצבים האחראים על מחזור-הדם, עיכול או נשימה), הוא יוצר פוטנציאל לפעולה מגדיל את קצב פעילות הלב ולחץ הדם, מעורר או מעקב, בולם. הקשב והריכוז הוא תחום נוסף שנקשר בדומפין עלייה בכמות הנוירוטרנסמיטר דופאמין במוח קשורה בהגברת הקשב והריכוז. עלייה קיצונית של המוליך העצבי  במוח קשורה להזיות – חזיונות שווא (מחלת הסכיזופרניה למשל, קשורה לרמות דופאמין גבוהות). "חוסר" בנוירוטרנסמיטר זה קשור בתונעתיות ובשרירים (הפתלוגיה הראשונית בפרקינסון למשל נקשרת בהרס הנוירונים הדופמינרגים (המפרישים דופמין) שבמוח האמצעי (Substancia Nigra). התוצאה היא חוסר בדופמין ופגיעה בכושר התנועה של הגוף. אפשר לקחת את הדומפין גם כתרופה.

Cook, F. A. (1894) "Medical observations among the Esquimaux,", New York Jurnal of Gynaecology and Obstetrics, vol. 4, p. 282 – 296.

מרגע שהאותות הללו יוצאים לדרך, האדם נתון כולו בפחד ולעיתים גם בפאניקה, המתיחות המאופיינת במערכת העיכול מתחילה להתגלות, הלב מואץ, והשרירים בעיקר מסביב לצוואר ולכתפיים מתכווצים גם הרעד בגפיים מתחיל. הגוף קופא על מקומו, והתודעה מרחפת בין כל הסכנות האפשריות האורבות ל"אני" שמילותיו נעלמות דום (Cook, F. A. (1894) "Medical observations among the Esquimaux,", New York Jurnal of Gynaecology and Obstetrics, vol. 4, p. 282 – 296.).

מחקרים מלמדים ששליטת הרגש במצבי חרדה, פחד או פאניקה על השכל גדולה מזו של השכל על הרגש, זאת משום שכמות הסיבים העצביים היוצאים מאזור השקד אל הקורטקס, רבים יותר, לפחות פי שלושה, מהסיבים הנשלחים מקליפת המוח (הצנטריפטליים) אל בלוטת השקד (Arnsten, A. F. et P. S. Goldman-Rakik (1998) "Noise stress imparis prefrontal cortical cognitive function in monkeys: evidence for a hyperdopaminergic mechanism", Archives of General psychaitry, vol. 55 (4), p. 362 – 368.).

מכאן ששליטת קליפת המוח, המוח הקוגניטיבי על הרגש חלשה. האינטליגנציה, השכל הישר ואפילו יכולת הדיבור וההחלטה – אינם שולטים ברגש,  שליטת הרגש על השכל חזקה בהרבה מאשר שליטת השכל על הרגש. מחקרים הראו שבמצבים נינוחים בהם הלב פועם בקוהרנטיות כשמחזוריות ההאצות וההאטות של קצב הלב אחידה והאדם רגוע, המוח החושב פועל מהר יותר, ההיגיון אוחז בו וצלילות הדעת בו רבה יותר

Carter, C. S. (1998) "Neuroendocrine perspectives on social attachment and love", Psychoneuroendocrinology, vol. 23, p. 779 – 818; Uvnas-Morberg, K. (1998) Öxytocin may mediate the benefits of positive social interaction and emotions, Psychneuroendocrinology, vol. 23, p. 819 – 835.). כמו כן, המהירות שבה מועברות הפקודות מבלוטת השקד לאזור הרגשי, גדולה לפחות פי שניים מהמהירות בה עוברות הפקודות מקליפת המוח (המוח החושב) לבלוטת השקד שבמוח הרגשי (Kubler-Ross, E. (1969), On Death and Dying, New York,Touch-stone.). כלומר, לא רק שהמוח הרגשי שולט על השכל פעולתו עליו מהירה ומהירותה רבה יותר מפעולת המוח החושב על המוח המרגיש. אפשר לומר שככול שהלב פועם במרץ רב יותר, בתאוצה, הרחק מן הקוהרנטיות האדם רוחש יותר ברגשותיו וחושב בצלילות דעת פחותה וההיגיון מתרחק ממנו.

"הקשר בין המוח הרגשי ל"מוח הקטן" של הלב", מסביר ד"ר סרואן-שרייבר דויד  ד"ר סרואן-שרייבר דויד, 2004, "ללא פרויד,ללא פרוזאק", מצרפתית לורנה איון-ברדוגו, הוצאת למטר. עמ 38.) "הוא אחד ממפתחות האינטליגנציה הרגשית". היכולת להביא לשקט בלב (לקוהרנטיות של הלב ) גם על-ידי אימון פיזי ומגע כולל מגע טיפולי בגוף עצמו ותרגילי עיניים מביא לאיזון בתחום הרגש, טוענים מחקרים חדשים ומלמדים שעל-ידי כך שהלב עובר ממצב כאוטי, נרגש, כבמצבי דחק, חרדה או דיכאון וכעס (הערה: מצב כאוטי של מפעם הלב מתייחס לזמן בו ההשתנות של הלב בין שתי פעימות בלתי אחידה.). לקוהרנטיות כמו במצבי רווחה, עונג וחמלה או הכרת תודה גם המוח הרגשי נרגע והאדם חושב בבהירות ומכיר טוב יותר את סביבתו (ד"ר סרואן-שרייבר דויד, 2004, "ללא פרויד,ללא פרוזאק", מצרפתית לורנה איון-ברדוגו, הוצאת למטר. עמ 43.). היחס בין מערכת הלב, המוח הרגשי והמחשבה הצלילה ברור, אבל מה קורה לאדם בעל מזג לוהט וסוער, האם יש לו תקווה?

מסתבר שהמוח הקוגניטיבי, "הקליפה החדשה" או הניאו-קורטקס יכול למתן את התגובות הרגשיות. המוח הקוגניטיבי יכול ללמד את המוח הרגשי להתאפק. למעשה כשהמערכת בין השניים הרמונית האדם בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה וכשריו בניהול רגשותיו, זיהוי רגשותיו וצפי התפתחותם בעתיד של רגשותיו או רגשות ה"אתה" מצוין ומוביל אותו להצלחה ולהגשמת מאווייו. בהחלט אפשר ללמד איפוק ולפתח אינטואיציה רגשית. כשריו של המוח הקוגניטיבי לשלוט במוח הרגשי נמצאים לאדם הרוצה לפתחם והם בהחלט משמעותיים לאיכות חייהם של האנשים הסוערים רגשית או נמצאים במצב לחץ, דחק, חרדה או תסכול מתמשך (הערה: עוד על כך ראה מחקריו של ג'ק בלוק (Block) "IQ לעומת אינטליגנציה רגשית". בלוק מכנה "גמישות האגו" תופעות שבהן מופיעים רכיבים דומים לאלו שבאנטליגנציה הרגשית. בתקופת יוון ובכתבי אפלטון מכונה Sophrosyn שמשמעו: קפדנות ואינטליגנציה בניהול החיים; איזון ותבונה ממותנים, שקולים על-פי התרגום של פאז' דיבואה. נושא ריסון ההפרזות הרגשיות העסיק גם את הרומאים שכינו זאת טמפרנטיה Temperantia). בנושא האיפוק ורעיון שליטת המוח החושב על התנהלותו חמת המזג של המוח הרגשי שותף גם מחקרו של דמסיו ומחקרים נוספים כגון מחקר שנערך באוניברסיטת סטנפורד עם אמצעי הדמיה מוחיים שמאשר את מסקנותיו של סרואן-שרייבר ומראה שהניאו-קורטקס האחראי לקשב, לריכוז ולתכנון יכולת לשלוט בכאוס האוחז בקצב הלב ובמערך הרגשי שמתלווה אליו על-ידי מתן פקודות איפוק למוח ההגיוני. ( סרואן-שרייבר, עמ' 28, 30.)  אנו למדים כיום שהמוח החושב יכול לפקח על תשומת הלב המודעת ועל יכולת ה"אני" למתן את רגשותיו לפני שיצאו מאיזון ולשחרר בכך את האדם מחיים שנשלטים על-ידי מטען רגשי עודף (Ochsner, K. N. A. Bunge, et al. (mai 2002), Än FMRI study of the cognitive regulation of emotion" Jurnal cognitive Neuroscience.). כשמרחב הרגשות סוער או "מרוט מדי" כדברי סרואן-שרייבר בספרו "להבריא" Guerir (2003) Robert Laffont, S. A., Paris, הקדימות של המוח הרגשי מתחילה לשלוט בתפקוד המנטאלי של האדם, הוראות האיפוק באות טרם יצא המוח הרגשי משליטה והביא בתגובה מהירה לשינוי משמעותי של הפיזיולוגיה של הגוף. המוח הרגשי מקבל מידע, פולסים, מחלקי גוף שונים ועונה עליהם בדרך מתאימה. הוא נותן פקודות (שולח פולסים) לשרירי הגוף, בתוך כך הוא מפקח על האיזון הפיזיולוגי: על הנשימה, על קצב הלב, על לחץ הדם, על התיאבון, על השינה, על יצר המין, על הפרשת ההורמונים

(הערה: ההיפותלמוס שנמצא בלב המוח הרגשי – הוא חלק זעיר במוח, שמפקח על הפרשת כל ההורמונים בגוף, ומשפיע על התיאבון, על מחזורי השינה, על המחזור החודשי, על ויסוט הטמפרטורה, על המטבוליזם של השומנים ובמיוחד על מצב הרוח, על המרץ הכללי והפעילות הכללית של האדם. ההיפוטלמוס מגיב על האור ושינויו.

האדם חש באור בעניו – הוא חודר אליו דרך העיניים לאור זה יש תפקיד חשוב במערכת הגוף-נפש בשל רגישותו של ההיפוטלמוס לאור. השפעתו של האור עליו מועברת ישירות מהעין. ישנן עונות שבהן האור מועט. בחורף, בעיקר באזורים בהם הלילה החורפי ארוך האור הטבעי דל ולעתים גם לא קיים והאור המלאכותי מחליף אותו. האדם במקומות אלו נחשף איו כתחליף לאור היום החסר. אור זה חלש בהרבה מאור השמש וההיפוטלמוס נחשף לפחות אור. ההיפותלמוס כאמור לעיל, רגיש במיוחד לאור ולחוסר אור ויש לו תכונה לסחוף את הגוף והמוח אל חוסר ועודף אור. שינויים אלו בעונות השנה מהווים מעין חלוקת זמן, קצב, או שעון ביולוגיי שמפעיל את ההיפוטלמוס. מכול מקום כשהאדם לא נחשף לאור ופוגש בחושך הארוך של החורף הצפוני, מתערערים השעונים הביולוגים בקרבו גם הפרשת ההורמונים נחלשת וכתוצאה מכך גובר החשק לאכול פחממות, שוקולד וסוכר, האנרגיה יורדת בגוף,  היקיצה קשה ואנו פוגשים בדיכדוך כללי ובירידה של המוטיבציה. מחקרו של הגרטי Haggarty)) משנת 2001, מלמד שכ 10% מהאנשים החיים מעל קו רוחב  40 (צפונית למדריד או ניו-יורק) בין החודשים נובמבר ומרץ מקבלים תסמינים של דיכאון והרי לפננו עוד דוגמא לקשרים הצמודים בין הגוף והנפש.

(ביבליוגרפיה: Haggarty, J., Z. Cernovsky, and M. Husni. 2001. The limited influence of latitude on the rate of seasonal affective disorder. Journal of Nervous and Mental Disease 189 (7): 482-484; Avery DH, Eder DN, (2001 Aug 1) "Dawn simulation and bright light in the treatment of SAD: a controlled study." Biol Psychiatry vol. 50 (3), p. 205 – 216. ) ועל תפקוד המערכת החיסונית. מנקודת מבט זו טוען דמסיו רגשותנו אינם אלא החוויה המודעת של מכלול רחב של תגובות פיזיולוגיות המפקחות כל הזמן ומכוונות את פעילות המערכת הביולוגית בגוף בהתאם לדרישות הסביבה הפנימית והחיצונית (The Feeling of What Happens, San Diego, Harcourt, Inc, Trad [1], 1999.Antonio Damasio,). המוח הרגשי פועל פעמים רבות בנפרד מהניאו קורטקס ואין לדיבור השפעה עליו, כלומר רק במקרים בודדים לדיבור יש השפעה על המערכת הרגשית אבל איפוק במערכת הרגשית אפשרי ומומלץ.

"למוח הרגשי" מנגנונים טבעיים לריפוי עצמי, מדובר ביכולת מולדת להחזרת האיזון וההרגשה הטובה." (ד"ר סרואן-שרייבר דויד, 2004, "ללא פרויד,ללא פרוזאק", מצרפתית לורנה איון-ברדוגו, הוצאת למטר. עמ' 18.) המערכת הרגשית שזכתה מאז המאה ה- 19 לטיפול באמצעות דיבור מתקשה להתמודד עם הנתונים החדשים שמצביעים על כך שדווקא בעבודה על הגוף, לא דרך דיבור (פסיכואנליזה, שיחות קוגניטיביות) ניתן לבנות מחדש את המערכת הרגשית שקרסה. "השיטות של העובדות דרך הגוף מנצלות את המנגנונים הטבעיים לריפוי עצמי". שיטות אלו טוען פרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פיטסבורג ד"ר דויד סרואן-שרייבר פונות היישר למוח הרגשי ועוקפות כמעט לגמרי את הדיבור. הן משפיעות על הגוף במקום להשפיע על המחשבה.( ד"ר סרואן-שרייבר דויד, 2004, "ללא פרויד,ללא פרוזאק", מצרפתית לורנה איון-ברדוגו, הוצאת למטר. עמ' 18) פרנסין שפירו Francine Shapiro, פסיכולוגית ועמיתת מחקר במרכז MRI בפאלו-אלטו שבקליפורניה מפתחת השיטה להקהיה שיטתית ועיבוד מחדש של חוויות טראומתיות בעזרת תנועות העיניים ה –  EMDR)מערכת ההסתגלותית לעיבוד מידע) ( פרנסיס שפירו היא זוכת פרס זיגמונד פרויד היוקרתי, לשנת 2002. פרס שמוענק על-ידי האגודה העולמית לפסיכותרפיה ועיריית וינה.

Shapiro, F. (1995).  Eye Movement Desensitization and Reprocessing:                                                                                        ), מגלה שאפשר להתגבר על טראומות קשות תוך שימוש בתנועת הגוף, ללא מילים רק על-ידי הזזת העיניים מצד לצד בקצב.

 Basic Principles, Protocols, and Procedures.  New York: Guilford Press.

Shapiro, F. (2001), Eye-mvement Desensitization and Reprocessing: Basic Principles, Protocols and Procedures, 2nd edition, New

Shapiro, F. (2002) EMDR as an Integrative Psychotherapy Approach:

 Experts of Diverse Orientations Explore the Paradigm Prism.

 Wash., DC: American Psychological Association Press.

Solomon, M.F., Neborsky, R.J., McCullough, L., Alpert, M., Shapiro, F.,

 & Malan, D. (2001) Short-Term Therapy for Long-Term Change.

 New York:  Norton.

Shapiro, F. & Maxfield, L. (2003).  EMDR and Information Processing in

  Psychotherapy Treatment:  Personal Development and Global Implications in

  M. Solomon and D. Siegel [Eds.] Healing Trauma.  New York:  Norton

זאת למרות טענותיהם של גרג קריק וד"ר לה-דו שהפחד שב ומשתלט על האדם גם אחרי שעבר תראפיה מאחר שמדובר בזיכרונות ריגשיים שהם "בלתי נמחים".

הצלקות במוח הלימבי (הרגשי) יכולות לטענת קריק ולה-דו  להישאר במשך עשרות שנים במוח הרגשי ולעלות ולהתגלות שוב ברגע שהדריכות של המוח הקוגניטיבי ויכולת השליטה שלו מתרופפת, אפילו זמנית בגין עייפות, היחשפות לאלכוהול או כשהדעת מוסחת בגלל דאגות אחרות והפיקוח על הפחד שהוטמע במוח הרגשי מתערער, על-אחת כמה וכמה כשהטראומה קשה כמו אחרי אונס, מותו של ילד, הלם קרב או שהות במחנה ריכוז תחת שליטת הנאצים הרי שדי במצב המזכיר במשהו, היבט כלשהו ממה שנחווה בטראומה כדי שהחוויה המזעזעת תצוף ותעלה בזיכרון במלוא עוצמתה. מכאן שכול תמונה, ריח, תזוזה, צליל, רגש או מחשבה ואפילו תחושה פיזית הדומה למשהו שנכלל בחוויה הטראומתית די שאזכורה יעלה באמצעות הגוף והאדם יהיה נתון כולו שוב בטראומה ובכול זאת שפירו מוכיחה כי שימוש בגוף יכול להפעיל את המנגנונים הטבעיים לריפוי הגוף ולשחרר את האדם מטראומה ואפילו בתחום תסמונת הפוסט-טראומטית שהחוקרים הגיעו למסקנה שאינה ניתנת לריפוי (Solomon, S., E. T. Gerrity, et al. (1992), Ëfficacy of treatments for posttraumatic stress disorder", JAMA, vol. 268, p. 633 – 638.). הסיבה שתנועות העיניים מרפאות (EMDR EMDR ( Eye Movement Desensitization and Reprocessing) או בעברית "עיבוד מחדש והקהיה שיטתית באמצעות תנועות עיניים" היא שיטת טיפול אינטגרטיבית שהוכיחה את יעילותה בטיפול במקרים פוסט טראומתיים ובמגוון תלונות נפשיות הקשורות בין היתר לטראומה ולחרדה. שיטת EMDR מסוגלת להביא לעיבוד מהיר של זיכרונות טראומטיים, המביאים לשינויים קוגניטיביים ורגשיים יציבים, ולהקלה ניכרת בסימפטומים התנהגותיים-גופניים. השיטה שפותחה בסוף שנות ה-80 על ידי הפסיכולוגית האמריקנית ד"ר פרנסין שפירו נמצאת בשימוש בארה"ב, אירופה וישראל. למעלה מ- 750 מטפלים הוכשרו לטפל בתנועות העיניים בישראל בין הבולטים שבהם הוא ד"ר אודי אורן, מעמותת EMDR- ישראל.

"הפרוטוקול המפורט של שמונת שלבי העבודה מתחיל בשלבי הערכה שונים הבאים לברר את התאמתו של המטופל לעבודת ה- EMDR" מסביר ד"ר אודי אורן,. בתום ההערכה נבחר האירוע שהשאיר את רישומו הטראומתי על ה"אני". המטפל עוזר ל"אני" להעלות מחדש את החוויה הטראומטית על כל מרכיביה. מסתיים שלב זה ה"אני" מתבקש להתמקד בזיכרון החריף ולשים לב לתנועות גופו השונות, "בעוד המטפל נותן גרייה דו-אונתית  בעזרת גירוי ראייתי, שמיעתי או גירוי של מגע קל. שלב זה מסתיים כאשר המטופל מסוגל לחזור לזיכרון המקורי ולחוות אותו ללא רמת מצוקה רגשית, ועם אמונה עצמית חיובית"(ד"ר אורן, ללא תאריך ושם הוצאה לאור), בשלב הבא ה"אני" מעלה מחדש את הזיכרון ומתגלה בו שינוי עקב הרפית הגוף שהתרחש במהלך השלב שקדם לחזרה אל הטראומה. B. הגיעה לטיפול באחת הקליניקות שלי בעקבות הפרעות חמורות בתיסמונת ה"תודעה השלילית", הטראומה שהולידה בה את התיסמונת ארעה כשהייתה בת 8 שנים. במהלך העלאת הזיכרון מגיל 8 נזכרה B. בבן דודה האהוב שהתאבד וקול זעקה פרץ מגרונה כשאביה סיפר לה על כך במכוניתם. עיניה זזו ממקום למקום וריסיה ריצדו לאורך כול זמן ההיזכרות. בשלב מסוים, שנראה כשלב שנמצא לאחר שיא היחשפות ה"אני" הרגשי לזיכרון, הערתי את תשומת ליבה של B. לתנועות עיניה, וביקשתי ממנה להתמקד בהן. תוך כדי הפעלתה זו העלתה זיכרון חם ואוהד מסבתא: "סבתא הייתה משכיבה אותי לישון, תוך כדי ליטופה את ראשי"… לקראת לקראת סיום התהליך  בשיטת ה ,EMDR ה"אני" סורק את תחושותיו הגופניות כדי לבדוק האם יש רגיעה והפחתת מצוקה גם ברמה הגופנית. במידת הצורך המטפל ינחה את המטופל לבצע תרגיל הרפיה. בדרך עבודתי חלק זה מתרחש על מזרן ועבודת ההרפיה משלבת נשימות עמוקות, מתיחות גוף, הפעלות גוף ולחיצות עמוקות תוך כדי נשיפה ארוכה. מכול מקום בהרפיה נסגרת גם פגישת העבודה בשיטת "עיבוד מחדש והקהיה שיטתית באמצעות תנועות עיניים". נהוג לבקש מהמתאמן בשיטה זו לערוך יומן שלחלומות, רגשות ומחשבות רלבנטיים לעבודה שנעשתה במהלך הפגישה. נהוג לאפשר קשר טלפוני ללא מגבלה ועל-פי הצורך.) מחזירה אותנו אל שיטות ההרפיה וטיפולי הנפש בעזרת הרפיית שרירי הגוף, שיטות שמשתמשים בהן תוך כדי נשיפה עמוקה של האוויר בשעת הנשימה מראה מחקרו של וילסון משנת 1996  Wilson, D., S. M. Silver, et al. (1996). Eye movement desensitization and and reprocessing: Effectiveness and autonomic correlates. Journal of Behavior Therapy and Experimental Psychiatry, vol. 27 ,p. 219-229.

Wilson, S.A., Becker, L.A., & Tinker, R.H. (1995). Eye movement desensitization and reprocessing (EMDR) treatment for psychologically traumatized individuals. Journal of Consulting and Clinical Psychology, , vol.63, p. 928-937. גם חוקרים נוספים מוכיחים כי הפעלות החושים: שמיעה, טפיחות קלות בעור או רטטים שמופעלים לסירוגין וגירוי העור יכולים לשנות באופן ישיר את המוח הרגשי. טיפול במגע והזזת העור מביאות לתוצאות דומות לאלו שנצפו בתרגילי קוהרנטיות ללב שמביאים להרפית שרירי הגוף ויציאה ממצבי דחק (Benson, kand Zarcone 1979),) Phasic event of REM sleep: phenomenology of middle ear muscle activity and periorbital integrated potentials in the same normal population", Sleep, vol. 2 (2), p. 199 – 213.; ד"ר סרואן-שרייבר דויד, 2004, "ללא פרויד,ללא פרוזאק", מצרפתית לורנה איון-ברדוגו, הוצאת למטר. עמ' 79.).

המוח הרגשי בדומה ללב צורך מזון מיטיב, כאשר איננו מזינים אותו גם אברי גוף נוספים במרכיבי מזון שחיוניים להם, הם סובלים. תוסף מזון אומגה שלוש למשל, מיטיב עם תפקוד המוח הרגשי ויותר מכך נמצא קשר ישיר בין מצב רגשי מדוכדך, ייאוש ודיכאון לבין שיעור נמוך של אומגה 3 (אומגה 3 משפיעה על המוח הרגשי ועל קצב פעילות הלב ומגוננת עליו מפני הפרעות קצב, נמצאת בדגים כגון מקרל, הרינג וטונה בכמות גדולה בזרעי פשתן שניתן לאכול אותם כמות שהם, טחונים או קלויים – כף אחת ליום. בשמן פשתן ובשמן קנולה (כף אחת) גם באגוזי מלך וברגלה – המשמשת במטבח הערבי וניתנת להוספה לסלט (כוס עלים ליום). כמות גדולה של אומגה 3 נמצאת בגרגיר הנחלים, צמח שניתן לערוך מעליו סלט ירוק. גרגיר -הנחלים בערבית "אל כתא" ושמו ביוונית "אויצומון", בספרדית "ארוקה". מדובר צמח רב-שנתי ממשפחת המצליבים, עשיר באומגה 3 . גובהו 6-20 ס"מ. גדל בצפיפות על פלגי נחל ותעלות מים – בשפלה, בגליל ובהרי שומרון ויהודה. גבעוליו רכים וחלולים, עליו בשרניים מעט, והם שסועים לאונות מנוצות, ההולכות ומתרחבות לעבר שפת העלה. הפריחה בחודשים מרס ספטמבר. הפרחים לבנים וקטנים, ערוכים בקצות הגבעולים בתפרחות דמויות סוכך. הפרי הוא תרמיל מאורך ישר או מקושת. הזרעים קטנים, ערוכים בשני טורים. לכל חלקי הצמח ריח וטעם המזכירים את הצנון או הקולרבי. פופיע גם בשם בן- חרדל מצוי, רוקט, ארוגולה,  Nasturtium officinale,True water cress). בגוף

 בגוף (Maes, M., R. Smith et al. (1966)  Fatty acidcompositionin major depression: decreased omega 3 fractions in cholesteryl esters and increased C20: 4 omega 6/C20:5 omega 3 ratio in cholesteryl esters and phospholipids. Jurnal of Affective Disorders, vol. 38, p. 3546

ד"ר פיורי – מומחה בפסיכיאטריה ביולוגית, פועל בלונדון בבית חולים המרשמיט, פרסם את חויותיו בטיפול בדיכאון הקשה ביותר שפגש. מדובר בלקוח בן 17, נער אותו הדיכאון לא עזב במשך 7 שנים רצופות. והטיפול כלל תוסף מזון שמן דגים – אומגה 3. פיורי שהיה שותף למחקר על השפעת האומגה 3 על הדיכאון בקרב מטופלים סכיזופרנים טיפל החליט לאחר שמטופל בשם קיט לא הגיב על תרופות שקיבל והמשיך לדבר בגלוי ומתוך אדישות, על תוכניותיו להתאבד, באומגה שלוש. התרשמותו מן התוצאות של שמן הדגים אומגה 3 הייתה כה גדולה, על המרחב הרגשי עד שהחליט לפרסם תיאור של המקרה בכתב העת International Journal of Clinical Practice הוא כתב עת חשוב בפסיכיאטריה. (Puri BK, Counsell SJ (2001) Eicosapentaenoic acid in treatment-resistant depression associated with symptom remission,   . "structural brain changes and reduced neuronal phospholipid turnover,

International Journal of Clinical Practice .vol. 55(8) p. 560-56) לאחר שקיט נחשף לאומגה שלוש במשך 8 שבועות, וכול שאר התרופות נוגדות הדיכאון, פרט לאחרונה שנטל מזה 10 חודשים הופסקו נעלמו הסימפטומים הדיכאוניים בהדרגה והוא החל חוזר לישון במנוחה. לאחר 9 חודשים של חשיפה יומית לשמן הדגים נעלמו כליל הסימפטומים. מסתבר שגם לתזונה ולא רק לשתיית יין יש השפעה והשפעה רבה על הגוף ועל מצבו הרגשי של האדם.

ההפרדה בין חקר הפעולה הפיזיולוגית (תורת הגוף) והפילוסופיה הייתה משנית, קצרה בזמן וכאמור בת-חלוף ומתייחסת רק לתקופה שבין המאה ה – 19 לתחילת המאה ה -21. הדיכוטומיה חייבה כאמור לעיל, את שלילת הרגשות והמשגתם כמכלול שלילי, כדבר רעיל. יחס זה הועצם בתחום האמנות למשל, בתורת היופי של ברכט תחת הכותרת "יסוד ההזרה" (ורפרנדומאפקט), ניכור והאסתטיקה של התיאטרון האפי מבית מדרשו של ברכט, באמנות הפלסטית יצר אלמנט ההזרה את הקולאז ובחיי היומיום היה להדחקת רגש ואיפוק יתר או ויתור על רגשות, רצונות ועל חיי פרט למען הכלל – חלק מוערך ומתוגמל במערב בהשראת הגישה והתרבות הפטריארכאלית. ביוון העתיקה באה התרבות הפטריארכאלית לאחד משיאיה ומוצגת לראשונה לדיון בטרגדיה "אנטיגונה" מאת סופוקלס – מצד אחד, הגיבורה, אנטיגונה, מקבלת את ציווי המצפון והדת – לקבור את אחיה המת ומצד שני ציווי המלך קריאון – דודה, שאוסר עליה לקבור את אחיה המת. המאבק כאן הוא בין דת ומצפון, דת ומדינה, מדיניות ומוסר מאבק שעולה ומבסס את המחשבה המדינית שהלכה והתפתחה מכאן הלאה ובמרכזה שאלת קדימותו של היחיד מול הקהילה או קדימות הכלל מול הפרט.

בתקופה העתיקה, ביוון, בלטה בקיצוניות קדימות הכלל מול הפרט בעיר ספרטה. אנשיה תפסו את המוסר  כמחויבותו של הפרט למדינתו. ערך זה היה ערך עליון ויחיד. הדרך לבטא זאת הגיעה בספרטה לשיאה בזמן המלחמה. למות במלחמה היה יישומה המלא. חינוך ספרטני היה חינוך משותף, חינוך קשה וכלל איפוק וצייתנות גם פעילות בעירום מלא בחורף הקר, במטרה לחשל, לפתח כוח סיבולת באדם. מגיל צעיר חונך הספרטני להיות לוחם וכל חייו הוקדשו למען הקהילה. האידיאל הספרטני היה מוערץ באותה תקופה. גישות אלה הקרינו מאות ואלפי שנים אחריהן והיו לתפיסה פטריארכאלית שחיכה: בתחום הדתות שולטות על חיי הפרט ואחריותו למעשיו בתחום הפוליטי הושרשו בפאשיסטים ובדיקטטורה שהתבססו על חשיבה ספרטנית (אתונה היתה מודל שונה לגמרי מזה של ספרטה. החיים למען הקהילה היו חשובים בה, הם היו בהחלט ערך מרכזי אך בהחלט לא הערך היחידי, גם הערכים האישיים היו ראויים בה להגשמה.). ויתור של הפרט למען הכלל דורש כיום במערב, הסבר מפורט – תופעה זו לא הייתה אפשרית בספרטה, או תחת שלטון דתי או פשיסטי. דבר שמוכיח על שינוי יסודי בתפיסת המוסר והעדפות חדשות ומבוססות על הבנת חדשה של מהות האדם ונפשו (בסוף האתיקה אריסטו מדבר על פוליטיקה. המטרה הסופית של האתיקה שלו דומה. המטרה של הפוליטיקה שלו לא ברמת הפרט אלא ברמת החברה – הפוליס. הגישה המוסרית של הפרט באה דרך החברה: אם אין חברה מוסרית גם אין פרטים מוסריים. אמירה נוספת היא שבחיבור על פוליטיקה הוא קודם ילמד את שיטות האחרים, ילמד מה קורה בשטח ורק מתוך זה יבנה את התיאוריה שלו (מהלך אנטי אפלטוני).). הגישה המודרנית מתנגדת למעשה לרעיון הניכור הרגשי ולבלימת הרגש והעדפת 'טובת המדינה' בשעת מלחמה. אלא שכאן רעיון, הלכה אידיאולוגית חיי את הווייתו הדיכוטומית לחוד ונבדל מן המעשה, הרי, במציאות חיי-היום יום, מחויב האדם לותר על טובתו, רגשותיו למען הכלל מדי פעם ולא רק בשעת מלחמה. הפרט נדרש להתאפק ולבלום עצמו על מנת להצליח בחברה. להצלחה זו ולנאמנות כזו לתרבות מחיר, כך מתפתח בגופו של האדם "ארגון שרירי מקובע" שהוזכר לעיל ("ארגון שרירי מקובע " מונח שטבעה ד"ר אידה רולף  1896- 1979 Rolf Ida.) המבטא נוקשות מתמשכת של הגוף ותורם לצמצום טווח התנועה והרגישות נושא שמככב בספרי "מיתוסים ודמימות" תחת הכותרת: "דמימה" (דמימה – מונח שטבע נפתלי עירוני ב"מחול הבלתי תלוי, עיצוב, מהות וביצוע" שיצא לאור בשנת 1991. עוד על הדמימה ראה חלק ז' במבוא.)

חלק ב

על הנפש

הנפש או מושג "הנפש" הוא מושג יסוד בתחום הפסיכולוגי. תמוהה הדבר שדווקא בספריה ובמאמרים פסיכולוגיים ממעטים לדון בנפש עצמה. אין לה הגדרה ולא מעמיקים בתכונותיה, רק בדרכי הטיפול בה ובהשלכותיו. הגם שהפסיכולוגים רואים עצמם כמי שמתקן ומרפא את הנפש היא עצמה נעדרת מתודעתם ומכותביהם. הפילוסופים מתבוננים על כלליות הקיים – המציאות היא נושא סקרנותם הראשון וכן הנפש ולכן בפילוסופיה הנפש הוא מושג נחשב והדיון בנפש רב גם בתורות הגוף נפש המתפתחות בדורנו וישראל בתחום זה מוגדרת כמעצמה.

תאלס היה מוניסט ומייסד התורה אשר גרס ש"הכל מים". פרמנידס היה מוניסט והרקליטוס כולם האמינו שמאחרי הריבוי קיימת אחדות. גורם יחיד בלתי משתנה ובלתי ניתן לחלוקה שאחראי למופעים השונים שבטבע ומסביר אותם. בתפיסה המוניסטית: הגוף והנפש חד הם.

הנפש החומרית – סובסטאנס

במשך תקופה ארוכה האלים עמדו במרכז הבמה, האדם עמד בצד גם החיים החברתיים והאישיים פעמים רבות המנהיגים זכו ליחס מיוחד אך לא בני-האדם. האדם המוצל זכה לנפש אחרת שהייתה אז רק חומר מסויים – סובסטאנס. חומר זה נחקר במהלך הדורות ונרשם על-ידי הוגי דעות ובין הראשונים שבהם היו אלו שראו הבדל בין "החומר הנפשי" ו"החומר הגופני", הביולוגי.

דמוקריטוס (Democritus  370-460 לפני הספירה) למשל, הפילוסוף שהטיף לשלוות נפש ולשמחה במדרשה שהייתה ידועה בשם ה"גן" – היא האקדמיה שיצר ביוון העתיקה, ראה בנפש צירוף של אטומים. אטומים אלו נקשרו לתורת היסודות והאטומים של הנפש הם יסוד האש. המאפיין הבולט את היסוד "אש" שהאטומים שלה נמצאים בתנועה מתמדת.

דמוקריטוס נותן לכל אחד מהעצמים שמות: '"היש", "המלא" ו"הקיים". לפי דעתו העצמים הללו כה קטנים, עד שהם מתחמקים מחושינו. כמו כן, ה"עצמים" בעלי צורות ודמויות שונות וקימים ביניהם הבדלים בגודל. העצמים מתנועעים ותנועתם מתרחשת במהומה – בריק – בגלל שהם שונים זה מזה או משום שקיים ביניהם חוסר שוויון ושאר הבדלים. בתנועתם אומר דמוקריטוס הם פוגעים ונאחזים זה בזה היאחזות כזאת שעושה אותם לנוגעים וקרובים זה לזה; הם כאמור קטנים ורבים עד אין סוף.

אמפדוקלס (Empedocles). (484BC – 424BC ).הוגה דעות קדם-סוקרטי (לפני תקופתו של סוקרטס). קיבל את רעיון התנועה שביקום, אך העמיד אותו על שני כוחות יסוד שפועלים בארבעת היסודות של החומר.  היסודות של החומר הם: אש, מים, אויר, אדמה והכוחות נקשרים בתחום חדש ורגשי: האהבה והמאבקאו השנאה. היסודות, הם חומריים אבל יש להם חשיבות אדירה מבחינה פילוסופית כי הם השורשים הנצחיים של היקום. הם לא מתהווים ואינם משתנים. בנוסף לכך הם גם הנושאים של ארבע איכויות של החומר: יובש, לחות, חום, קור המשמשים את הרפואה של המזרח הרחוק.

ארבעת היסודות מתאחדים ונפרדים בעזרת כוחות רוחניים. הם פועלים על הצד החומרי שבנפש על-ידי פעולת חיבור והפרדה הכוחות הללו שניים: אהבה ושנאה.  האהבה והשנאה לופתת, דוחה מאחדת את היסודות ובכך גורמות למחזור בלתי פוסק של התהוות וכליון, לחות, חום, קור ויובש.

אמפדוקלס  דיבר על  שני כוחות רוחניים – גורמים קינטיים אבל אלו נמצאים כבר בפילוסופיה העתיקה של פרס: האהבה והמאבק – או האהבה והשנאה.

בפרס העתיקה עולה לראשונה רעיון המאבק במשנתו של ספיטנה זראוסטרה מאוחר יותר הוא מופיעה במשנתו של הרקליטוס אבל תחת הכותרת מאבק או מלחמה ואצל במה הוא ישוב מאוחר יותר ויופיע כמלחמה של טוב ורע. ולקראת ימנו חוזר הרעיון במשנתו של הגל: הגל לימד שההתקדמות האנושית מתרחשת במעברים פתאומיים משלב אחד אל אחר. כל שלב כזה מעורר מאבק, דו-קרב בלתי פוסק ובזכותו מתקיים השינוי ותהליך ההתקדמות. הדו-קרב מתקיים בין עמדה שליטה, פעילה ומקובלת ועמדה נוגדת, הנאבקת בה מבפנים. המאבק הזה שבין מגמות סותרות, מתקיים בכל רמה של מחשבה, הרגשה והתנהגות אנושיות. הכוחות הנאבקים שואפים כל אחד להריסת רעהו, אלא שבאופן כזה הם יוצרים משהו חדש – בו בהמשך יאבקו כוחות נוגדים לקראת משבר חדש תופעה זו חוזר חלילה, בצורה ספירלית, עד אינסוף..

האהבה והמאבק – או האהבה והשנאה של אמפדוקלס מאחדים את רעיון הגופנפש של תקופתנו במימד הרוחני.

אמפדוקלס  גורס שהנפש נעה והתנועה שבה מתקיימת בהתאמה לתנועה הקוסמית. את צמיחת הצמחים הסביר כך "אצל הצמחים מתרחשת גדילה מטה כששורשיהם מחוברים יחד, הואיל והאדמה נוטה לכיוון זה מטבעה; גדילה מעלה מתרחשת באשר האש נוטה לכיוון זה".( על הנפש – מובאה של אריסטו ספר ב' פרק ד 415ב' – 25. 416א'.).

"טבע האש הוא, לדעת אחדים, סיבת התזונה והגדילה באופן חד-משמעי(על-פי אריסטו כל מה שניזון הוא בעל נשמה, ראה להלן יוצא מכך שלאש יש נשמה. שהרי מדורה תכבה אם לא ייווספו לה עצים. טיעון שעמד נגד אריסטו במרוצת השנים.) שהרי ברור כי האש היא היחידה מן הגופים היסודיים הניזונה וגדלה. עלול אדם להניח, אפוא, כי היא מה שפועל בצמחים ובבעלי חיים"…( על הנפש – מובאה של אריסטו ספר ב' פרק ד 415ב' – 25. 416א'.)

(מקורות:"פילוסופיה עתיקה [מערבית] פרה-סוקרטים" מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון – המרכז לטכנולוגיה חינוכית, על הנפש לאריסטו.)

הנפש העסיקה את הקדמונים פחות ויותר העסיק אותם "העולם" הם רצו להבין מה גורם לנהרות לעלות על גדותם, לרעידות האדמה וחשו כי לעולם יש משהו משותף בהמשך לרעיון זה חשו כי גם לנפש יש משהו משותף והאש הייתה מוצא אחד אבל לא יחיד רעיון עממי נפוץ של אותם ימים היה כי הנפש קשורה באיזה שהוא אופן אל האיתר (aither) – החומר שממנו עשויים הכוכבים והשכבות העליונות של האויר. האיתר היה יסוד חמישי לצד יסוד המים, האש, האויר והאדמה. חמישה יסודות מופיעים גם ב"קיסר הצהוב": עץ, אש, אדמה, מתכת ומים שמשמש ספר יסור לאקופונטורה–  מכונה גם Nei Jing) ספרו של הקיסר הצהוב "ני ג'ינג", או יו-הסיונג, גם "ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב" מקובל לראותו כספר שנכתב על-ידי הקיסר ששלט לפני כ 5000 שנים בסין  – מדובר בספר מחשבתי המתאר טיפוסי אדם, אנרגיות ומשמש ספר יסוד למחשבת הרפואה הסינית UKTEUPUBYURV).

אפלטון באפולוגיה, בלאכס, בפיידון ובמדינה מעלה אפלטון את תורת הנפש שלו כשנודע מכולם משל המרכבה. אין דיון על הנפש רק מיתוש שמציג אותה כ"יש" שמחולק לשלושה לחלקים. סוס לבן (אידיאליסט), סוס שחור (נשלט על ידי התאווה) ורכב שהוא הכוח המכריע ובעל התכונה הדומיננטית.

בפוליטיאה ד' אפלטון מציג הרהורים על התאוריה הפסיכולוגית הבסיסית שלו ומשווה בינה ומשטר צודק. לטענתו הבנת הנפש מובילה להבנת המדינה. בשתיהן שלושה חלקים:

  1. תבונה- הגיון – שמאפשרים להגיע לגיבוש החלטות על יסוד של שיקול דעת כללי בנוגע לטוב ולרע (מוסרי ולא מוסרי).
  2. רגשות – אדם מונע מרגשות הנובעות מהחברה כמו: קנאה, כעס, שנאה, אהבה, כבוד, אצילות נפש ועוז הרוח… ההתנהגויות מנוהלת על-ידי תפיסותיו את הנורמות המקובלות בחברה ואת עצמו – דימוי עצמי.
  3. תאווה – תשוקות ודחפים יסודיים שנובעים משלושה צרכים ביולוגיים – רעב, צמא ותשוקה מינית.

תלמידו של אפלטון, אריסטו (Aristotle), היה הראשון לכתוב במפורש "על הנפש"

(אריסטו 1989), על הנפש, (פירוש אהרון בן-זאב, תרגום מנחם לוז), הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרית הפועלים).

בספרו תחת שם זה כינה אותה "אנטלכיה" כלומר אנרגיה, אצלו היא אנרגיה פנימית ותכליתית (תכלית – טלאולוגיה (טלוס-תכלית) משמעו המענה העונה על השאלות למה, מדוע, מאיזו סיבה – פעולה, תנועה שמתרחשת וכיוונה המימוש, התכלית של הנפש מימוש חיי הגוף והיא היא שנותנת לגוף את חייו.

[אריסטו פיתח תורה בת ארבע סיבות (גורמים אחראים או טעמים): לכל דבר יש סיבה, ובאופן עקרוני, התיאור הסיבתי המקסימאלי הוא בעל ארבע סיבות: סיבה חומרית (זה שממנו עשוי הדבר), סיבה תכליתית (זה שלמענו הדבר נעשה) סיבה צורנית (מהות הדבר), סיבה פועלת (זה שממנו ראשית התנועה). שלוש מתוך ארבע הסיבות להסבר של משהו: הסיבה הפועלת, התכליתית והצורנית שייכת לנפש והטעם החומרי לגוף. התכלית של הנפש האריסטוטלית מימוש הגוף – סיבה תכליתית – התפיסה האריסטוטלית נקשרת לדיון בכל נושא כולל הדיון הפוליטי טלאולוגית (טלוס-תכלית) כלומר הוצאת דברים מהכוח אל הפועל. חשיבה תכליתית ששואלת עצמה מה המטרה ומה האמצעים שעומדים בפני האדם, החפץ החי או הצומח  כדי להשיגה. אריסטו מדבר על מימוש פוטנציאל. בעולם הארסיטוטלי בכל דבר יש למצא את העיקר, בכל "יש", קיימת פנימיות שמבטא את הפוטנציאל הפרגמתי שלו. היא שמגדירה אותו. על-פי תפיסה זו עוף מעופף לא מכיוון שיש לו     כנפיים, אלא יש לעוף כנפיים למען יוכל לעופף, זוהי תכליתו. אשר לאדם, בחיצוניותו –  נראה את האיברים, הם המרכיבים החיצוניים אבל בפנים נמצא הפוטנציאל האנושי – אריסטו שואל מה תכליתו של האדם. מה קיים רק באדם שבו הוא מממש את הפוטנציאל שלו בו מוצגת הטלאולוגיה – התכליתיות, סיבתו הסופית; (שהרי כל בעלי החיים אוכלים, מתרבים… ורק האדם חושב) – התשובה שאריסטו מעמיד חד-משמעית האדם חושב ויש לו תבונה. תכלית קיום האדם מתבטאת במימוש התבונה. גישה שיוצרת מעמדות,  מדרג. אריסטו מדבר על  אנשים עם דרגות שונות של תבונה. בהבדל מאפלטון שאצלו התבונה עמוקה ויוצרת מוסר, כאן היא יוצרת מעמדות: אדם אחד גאון, שני חכם שלישי טיפש… רק במאה ה- 17 שיחרר המדע את האדם מגישה זו.

אריסטו סובר שהסבר למושא כלשהו – ל"יש" כלשהו יכלול ארבע תשובות לארבעת השאלות היסודיות שמכונות אצלו סיבות: ממה הוא עשוי (הסיבה החומרית), מהי מהותו (הסיבה הצורנית), מה גרם להווייתו (הסיבה הפועלת) ומהי תכלית הווייתו (הסיבה התכליתית).

האקדמאים מבחינים בין חשיבה טלאולוגית – תכליתית שמאופינת במבט לפנים ושואלת: לשם מה? למחשבה סיבתית המשתקעת בעבר ושואלת למה?- (חשיבה לאחור). החשיבה האריסטוטלית תוגדר על-ידם כחשיבה הפונה קדימה, חשיבה פונקציונאליסטית. חשיבה זו מתאימה למחשבה המקובלת באקדמיה במערב, חשיבה בת ימינו. חשיבה זו לא מתמטית אלא בעלת אופן מחשבה ביולוגית והשאלות שהיא שואלת פונקציונליסטיות: מה היא תרומתו של חלק מסויים לגוף כמכלול. גישה זו בולטת כאמור במערב בעיקר במדעי החברה. מסתמכת על נטיה מקובלת לא לחשוב עד הסוף ולחשוב על מטרות שהן לא באמת מטרות אלא אמצעים שבאים ומשמשים על-מנת להגיע למטרות אחרות. כיוון המימוש מכריע בתפיסתו עד כדי-כך שהוא אמר שהאל מניע את הדברים כסיבה תכליתית, וסיבה זו עצם קיומה גורמת לדברים לזוז. עצם קיומו של האל סיבה מספקת כדי לגרום לחומר לנוע לכיוון המימוש. החומר פועל כל הזמן בשביל המימוש, והוא שואף לאקטואליות, ובכך מחקה את האל שהוא שיא האקטואליות. כל זאת בצורות שונות. העץ – מחקה את האל בדרכו, החרק – מחקה את האל בדרכו וגם האדם כי להיות אדם משעו לחקות את האל. כך מושגת רבגוניות המוסברת על ידי דבר אחד.]

על הנפש

על הנפש – ביוונית פסיכה Psyche) – "פסיכה" ביוונית אופי, נשמה או נשימה גם נפש. מאמן נגינת כלי נשיפה הוא בהחלט פסיכותרפיסט כלומר מלווה, אדם שנותן תשומת לב לנשימה.). הוא הספר הראשון בהסטוריה שאפשר לתארו כספר פסיכולוגיה או פילוסופיה של הנפש. מדובר בסדרת מאמרים, חלקם אסופה של הערות  שנושאם נפש האדם. בהם מציג אריסטו מושגי יסוד כגון כושר הנפש לנוע, לחוש, לתפוס – כולל תפיסה חושית, מודעות עצמית, דמיון וזיכרון, כושר הנפש לחשוב ונושא תכלית הנפש. תחום התכלית שיסד מכריע כאן והוצא ממסגרת המדע רק במאה ה – 17.

גרין דרור Dror Green ) ) בספרו משנת 2003 "טיפול נפשי, מדריך למשתמש" (בהוצאת קוגניטו בית-ספר לפסיכותרפיה), שב ודן בנפש. גרין מתקן בספרו עוולה שנעשתה לתחום המטפל כהגדרתו בנפש מבלי להגדירה. "לעתים קרובות, במפגשי עם פסיכותרפיסטים מגישות שונות, חברים למקצוע או סטודנטים, אני נוהג לשאול אותם מהו המודל שלהם של הנפש. זו אינה שאלה קנטרנית, אלא ניסיון להבין מהי האמונה העומדת מאחורי הגישה התיאורטית שבה אותם פסיכותרפיסטים מחזיקים. עד היום כמעט ולא זכיתי לתשובה מקיפה לשאלתי. רובם של הנשאלים מעולם לא נתנו את דעתם לנושא זה, ואלו ששאלתי עוררה את סקרנותם הצליחו לכל היותר לצטט את ההנחה העומדת בבסיס התיאוריה שבה הם מחזיקים, ואשר אותה לא בדקו באופן ביקורתי עד כה (פורסם ב'נפש', רבעון לפסיכולוגיה, גליון 4, אוגוסט 2000.). גרין אומר שגם בספרי היסוד של התיאוריות הטיפוליות השונות, התופעה חוזרת על עצמה. לעתים רחוקות מצוינת בהם הנחת היסוד בנוגע לשאלות על מהות הנפש.

"הנפש היא איבר ההתאמה שלנו אל העולם". כותב גרין שלוש שנים לאחר פרסום הדברים שהובאו לעיל, "באמצעותה אנו קולטים את רשמינו, מעבדים אותם, מגיבים לגירויים חיצוניים ופנימיים, ויוצרים את הקשר עם כל מה שמחוץ לנו. הרגשות הם התוצר של הנפש, והם מאפשרים לנו לבחון את ההתאמה שלנו אל העולם (גרין דרור Dror Green)) 2003 "טיפול נפשי, מדריך למשתמש" בהוצאת קוגניטו בית-ספר לפסיכותרפיה, עמ' 22).. גרין מסביר שהטיפול הנפשי מטפל במנגנון ההתאמה של הנפש. כאשר האדם מתקשה להתמודד לבדו עם רגשותיו הוא פונה לטיפול הנפשי. גישות שונות מטפלות בחלקים אחרים של המנגנון המתאים אותנו לעולם. כאלו שמתמקדות בהתאמה הפנימית של הנפש (בין ה"אני הרגשי" ומחשבותיו), חלקן דנות בהתאמה של האדם עם המציאות בדרך כלל על-ידי בחינת התנהגותו. גישות אחרות דנות בהתאמה של אדם אחד לחברו. עוד על כך ראה מאמרו של גרין "מדוע הפסיכולוגים אינם מדברים על הנפש?" (מתוך 'נפש', רבעון לפסיכולוגיה, גליון 4, אוגוסט 2002) ובחלק ראשון 2 של ספרו "טיפול נפשי, מדריך למשתמש". רעיונותיו של גרין מאזכרים את אלו של אפלטון ומשתלבים ברעיונותיו של אריסטו שכאמור דיוניו העיקריים בסוגית הנפש והפונקציות השונות שלה, מצויים בספרו "על הנפש" (De Anima), בחלקו השני של הספר "על הנפש" פורש אריסטו את משנתו ודן בשאלה מהי נפש ובחלק הראשון שהוא מעין מבוא לדיוניו, מעלה עמדות שונות ומתוכח עמן.

על הנפש לאריסטו

המשך יבוא

חלק ג'

כתיבת תגובה

Or

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*