אוראה – למה האוראה מוגברת ומופחת בדם Urea

פורסם ב 14 במרץ 2020 ע"י

**מעגל האוראה** (או **מעגל השתנן**) הוא מסלול מטבולי המתרחש במרבית היצורים החיים שמטרתו היא לסלק את עודפי האמוניה מהגוף על ידי המרתה לאוראה. מעגל האוראה התגלה על ידי הרופא והביוכימאי ממוצא יהודי הנס אדולף קרבס בשנת 1932 והיה למסלול המטבולי הראשון שהתגלה אי פעם. ביונקים מתרחש המסלול בתאי הכבד בלבד.

ייצור אוּרֵאַה ועיבוד כלייתי של אוראה גם מדידת ריכוז אוריאה בגוף

ככל שהריכוז של האוראה (Urea ) בדם גבוה מ- 10 מ"מ / ל"ל, כך גדל הסיכוי שהוא נובע ממחלת כליות, אך לא ניתן להניח שעליה קלה כשלעצמה (במדד האוראה) נובעת מסיבה זו בלבד. במקרים מסוימים, בהם אדון מיד, העלייה במדד האוראה נובעת מסיבה שאינה כלייתית.

אני כל כך אוהב לקבל הודעות ממחלימים שמתרגשים לראות שהכליות חוזרות לתפקד. אתם יודעים שזה ענק במיוחד נוכח העובדה שהנפרולוגים (רופאים שאמורים להחלים את הכליות) לא רואים דברים כאלה, דיאליזה, השתלה ומוות ובאמת שאין צורך בזה. אפשר להחלים מאי ספיקת כליות – אפשר. אני מזמין אותך להצטרף אל מסע ההחלמה –

בבואי לטפל במצבי אי ספיקת כליות אני שב ובוחן את מדד האוראה גם משתמש בצום חלבונים כגישת יסוד בתהליך החלמת הכליות הסררות (כשם מאמרי החשוב בנושא זה, למאמר זה, נא להקליק כאן). החלבון קובע – אכן, ובהחלט קצב ייצור האוראה מושפע מתכולת החלבון בתזונה; תזונה דלת חלבון קשורה לייצור מופחת של אוראה ותזונה עשירה בחלבון קשורה לייצור מוגבר של אוּרֵאַה אלא, שישנם מקרים בהם האדם נמצא בצום (מ)חלבונים והאוראה עולה ומסכנת את חייו. נושא זה עומד במרכז מאמרי.
אוראה היא התוצר העיקרי של תזונה עשירת חלבונים. היא הפסולת החנקנית של חילוף החומרים שנוצר מפירוק חלבונים שנכנסים אל גופנו ובעיקר, אך לא רק דרך תפריט התזונה שלנו.

להלן, הסבר קצרצר על התחום הפיזיולוגי: ככלל יתר אוראה נקשר בפסולת. מוצר שנוצר בכבד בתהליך חילוף החלבון וחלוקתו לחלקים המרכיבים אותו (חומצות אמינו) נושא שנמצא תחת הכותרת מעגל האוראה .מוצרים אלו רעילים, מסוכנים למערכת העצבים, למוח והגוף בשם אמוניה – צריך לחסל אותם ולסלק אותם מהר ככל האפשר [מקור]. הכבד הוא שאחראי לטפל בכך ולשם כך הוא ממיר את מוצרי הרעל האלה (שנובעים מפירוק החלבונים – אמוניה) לאוראה שאינה רעילה וגם ממיסה במים (כלומר היא יכולה להשתלב בזרם הדם) [מקור]. בשלב הבא האוראה מועברת בזרם הדם לכליות ושם היא מסולקת החוצה מהגוף דרך השתן. יצוין שכמעט רק הכליות ודרך השתן, העודף מסוג אוראה מתפנה מהגוף. בהקשר זה אוסיף כי הכליות מפנות (במצב בריא) יותר מ- 90 אחוז מהפסולת=אוראה מהגוף דרך השתן, ולכן רמות האוראה בשתן עשויות להצביע על עד כמה טוב הכליות עובדות.

ייצור אוראה ועיבוד כלייתי שלה לצד הגורמים לריכוז מוגבר של אוראה בפלסמה / סרום (בדם) מדידים: בכל חלקי העולם, פרט לארה"ב, אוראה באה לידי ביטוי בבדיקות במעבדה כמולקולה שלמה Urea (חומר אורגני בעל משקל מולקולארי של 60 ונוסחתו: NH2)2C=O) ולא רק חלק החנקן של המולקולה, כפי, שכאמור לעיל, מקובל בארה"ב ומכונה BUN). ומכיוון ש- BUN משקף רק את תכולת החנקן של האוראה (MW 28) ומדידת האוראה משקפת את כל המולקולה (MW 60), אנחנו מסיקים מכך שהאוראה היא בערך פעמיים (60/28 = 2.14) מהערך של BUN.

לפיכך, BUN 10 מ"ג / ד"ל שווים לUrea 21.4 מ"ג לד"ל. טווח הנורמה של אוריאה בסרום / פלסמה 2.5-7.8 מ"מ / ל"ל

וטווח הנורמה של – BUN – סרום / פלזמה BUN 7.0-22 מ"ג / ד"ל
מדידת ריכוז האוריאה, תחילה בשתן ובהמשך בדם, שכיחה ונעשית כמדד בהערכת תפקוד הכליות כבר מעל ל-150 שנה. (מקור)

אוראה – נקודת מבט היסטורית קצרה

Statue of Herman Boerhaave פסלו של
**הרמן בורוהאבה** מגלה **האוראה**, בפתח המוזיאון הנושא את שמו בלידן, הולנד.
חוקר ומורה מאוד חשוב שהחל כבנו של כומר פרוטסטנטי, שלמד פילוסופיה בלידן (1689), והיה נשוי לאישה עשירה ונמנה על מתנגדי שפינוזה מייסד תורת הגוף-נפש
Famous physician of the 17/18th century. Professor at Leiden University.
The statue was designed by J.Th. Stracké and it was cast by L.I. Enthoven of The Hague

גילוי אוראה נזקף לזכות הרופא ההולנדי האגדי, חכם מופלג בשם הרמן בורוהאבה או בורחאבה (Hermann Boerhaave 1668-1738) שבודד אותו לראשונה, משתן בסביבות שנת 1727.

הרמן בורוהאבה היה בן של כומר פרוטסטנטי, בן זמנו של ברוך שפינוזה ("אבן הראשה של הפילוסופיה המודרנית, מבלעדי השפינוזאיזם אין פילוסופיה כלל" – הגל) ורמברנדט. פילוסופיה הוא למד בלידן (1689), נשוי לאישה עשירה וממתנגדי שפינוזה מייסד תורת הגוף-נפש והרנסנס שבחשיבה. בורוהאבה היה חסיד של רנה דקארט ( העולם החומרי) וראה כדקרט בגוף האדם מכונה חסרת רגשות, אבל במקרה שלפנינו מחקריו קידמו את מצב הבנתנו את האוראה. בעבודתו הוא רמז להיות גוף האדם סוג של מכונה. בורוהאבה דיבר על מורכבות של מספר מכונות פשוטות: כמו מנופים וגלגלות, לצד מנגנונים שונים. אלו הדגימו הפעולה של חלקי גוף שונים. בהקשר זה הוא הרחיב ודיווח על לחץ הנוזל שבגוף. על הנוזלים בגוף לנוע בחופשיות, טען והוסיף שללא מכשולים נעים הנוזלים במצב הבריא. בורוהאבה השווה ולמד נושא זה מהצמחים שם נעים הנוזלים בחופשיות. ללא ספק היה חוקר מחונן של תורת הצמחים (Botany 1709),ייסד את הקמת המערכת המודרנית של הוראת סטודנטים לרפואה ליד מיטתו של המטופל. כימאי מבריק, ורופא בעל שם בינלאומי, לעתים הוא מכונה "אבי הפיזיולוגיה". בורוהאבה התפרסם גם בזכות הוכחת הקשר שבין הסימפטומים למחלות. המוטו שלו היה “הפשטות מצביעה/משקפת את/על האמת” (Simplex sigillum veri: 'Simplicity is the sign of the truth') בורוהאבה כאמור לעיל, היה הראשון לבודד את האוראה (שתנן) משתן. בנוסף לכך הוא היה הרופא הראשון שביצע מדידות מדחום למטופליו, לעתים קרובות בורוהאבה מוערך כ’היפוקרטס ההולנדי’. ההערכה הרבה לה זכה הייתה בלתי רגילה. כל נסיכי אירופה שלחו אליו תלמידים, שמצאו בפרופסור המיומן הזה לא רק מורה, אלא גם אב רוחני. כאשר שליט רוסיה פטר הגדול למשל, נסע בשנית להולנד (בשנת 1716), הוא הצטרף כסטודנט חופשי אל כמה מהשיעורים של בורוהאבה. וולטייר נסע לשם במיוחד כדי לראות אותו, וכך גם קרל קארל פון לינה, מייסד שיטת המיון המדעית המודרנית לעולם החי ואחד מאבות חקר האקולוגיה, שהפך בהמשך גם לחברו הקרוב. ובכל זאת המוניטין שלו כאחד מגדולי הרופאים במאה ה -18 לא הועיל לו כלל וכלל בבואו לרפא את עצמו והרמן בורוהאבה מת בייסורים ממחלת לב קשה בשנת 1738.

באמצע המאה ה 19 החלו ליישם את מה שנקרא תחום הפתולוגיה הכימית (כימיה קלינית) כאשר לראשונה מדד האוראה, כנוזל הזמין ביותר שמשקף את מצבם של נוזלי גוף, זכה להכרה, הבנה וניתוח כימי. וויליאם פרוט William Prout 1785-1850) כימאי, ורופא אנגלי שזכור היום בעיקר בגלל מה שמכונה השערת פרוט עשה זאת.

פרוט פעל במרחב הכימיה הביולוגית וביצעה ניתוחים רבים בחוקרו את ההפרשות של אורגניזמים חיים, שנוצרו, לדעתו עקב פירוק רקמות הגוף שלהם.

**וויליאם פרוט** (1785-1850) הפיק לראשונה אוראה משתן ובשנת 1823. רופא אנגלי רב פנים, ערך מחקר חשוב בתחומי הפיזיולוגיה, המטאורולוגיה והכימיה; הוא בחן את תהליכי העיכול, הנשימה, היווצרות הדם, מערכת השתן, שתן וחישובי שתן, זיהה את **האוראה** בנוזל השתן ואת נוכחותה של (*Hydrochloric* חומצת מלח) HCl בנוזל הקיבה, והציע את התיאוריה כי המשקל האטומי של יסוד הוא מכפל שלם של המשקל האטומי של מימן (השערת פרוט).

בשנת 1817 הצליח וויליאם פרוט להפיק לראשונה אוראה משתן ובשנת 1823 הוא גילה שמיצי קיבה מכילים חומצה הידרוכלורית (חומצת מלח), אותה ניתן להפריד ממיץ קיבה על ידי זיקוק. בשנת 1827 הוא הציע לסווג חומרים במזון לסוכרים ועמילנים, גופים שומניים ואלבומנים, שלימים שהתפרסמו מאוחר יותר כפחמימות, שומנים וחלבונים, גם מינים שונים של חישובי אוראה שהפיק משתן נרשמו על ידי ויליאם פרוט. המונח הנודע "פרוטונים" נושא את שמו פרוט כאות הוכרה למחקריו בתחום זה. בכימיה, לפי חוק ההרכב המוגדר, הקרוי לעיתים חוק פרוסט קרוי על שמו.

בשנת 1828 פְרִידְרִיךְ וֵלֶר Friedrich Wöhler (‏ 1800 –1882 אֶשֵרְסְהַייםEschersheim שליד פרנקפורט, גרמניה) מגדולי הכימאים של המאה ה-19, הביא למעשה לרנסנס שהתבטא בהולדת הכימיה האורגנית על-ידי ייצור אמוניה במעבדה. שנה קודם לכן הקשר בין אוריאה למחלת הכליות נחשף (1827) על ידי Richard Bright ריצ'רד ברייט – ברייט תאר מקרים פתולוגים ובהם הוכח באמצעות ניתוח שלאחר המוות, כי החולים שסבלו מבצקת, היפרטרופיה לבבית, פרוטאינוריה סבלו גם מריכוז גבוה של אוראה בדם. רמות מוגברות של אוראה בדם נקראו באותם זמנים אורמיה. (שטראוס 1916). כיום מושג זה משמש למצב בו קצב הסינון הגלומרולרי (ה-GFR) יורד מתחת ל־25 מ״ל לדקה

"סינתזת ולר" – בשנת 1828 חימם פְרִידְרִיךְ וֵלֶר (שהוזכר לעיל,) במעבדתו אמוניום ציאנט, בהנחה שהחימום יגרום לפליטת ציאניד, אך התוצאה התגלתה כשונה מהמצופה, האמוניום ציאנט הפך לאוראה (שתנן). המשמעות של גילוי זה הייתה מדהימה. נושא שנקשר ב"מה הם חיים" ברגע זה חקר האוראה היה למהלך רנסנסי קלסי ששחרר, אמנם בהדרגה, את המחקר המדעי ואחר כך גם את הרפואה מכבלי האלילות המיושנת, כביכול כוחות על טבעיים הם שפועלים כאן (תופעות שנשאו שמות כגון: רוח חיונית, ארכיאוס וכוח חיוני) ייצוגים חדישים של שני כוחות ישנים שנאבקים זה בזה – מצד אחד כוח החיים (הוויטליזם) ומצד שני העולם החומרי. האוטונומיה של החיים הביולוגיים החלה. הכליה נחשפה ככימאי הראשי של הגוף החי. התאוריה האלילית שכונתה כאמור לעיל, "ויטליזם": יש להבין ולהתייחס לחומר חי באופן שונה לחלוטין מאל חומר שאיננו חי (אנרי ברגסון.) נדרש כאן (לכאורה) כוח מיוחד, אולי הכוח האלהי או המניע הראשון של אריסטו הוא שהגיח לכאן , "vis vitalis" (מלטינית "הכוח החיוני"), כוח בלתי מוגדר שמחייב להיות נוכח על מנת שתתרחש סינתזה של כימיקלים המעורבים בתהליך של יצורים חיים או על מנת ליצור חומרים אורגניים (כדוגמת "הפרוטופלזמה") בגופם של בעלי חיים וצמחים מוגרה. פְרִידְרִיךְ וֵלֶר, בהצליחו להפיק אוראה מחומרים אנאורגניים שחרר, כפטררקא, ודנטה אליגיירי או הצייר ג'ונטו פיזאנו (מבשר הרנסנס האיטלקי) את גוף האדם החולה מתלותו במחשבות כפירה. גישה מיושנת שמסרבת, בחלקה גם היום, להתבסס על מדע ועל עובדות חיים ומחקר. או כדברי ד"ר עופר כספי ראש המחלקה לרפואה אינטגרטיבית, מרכז דוידוף, בלינסון: "ויש כאלו שמקשיבים ל… מומחים. אבל מומחים כידוע סובלים מאשליית ידיעה, ובעיקר מעודף חשיבות עצמית. אל תקשיבו להם" (מקור). הסינתזה של האוראה הראתה שניתן להפיק מחומרים דוממים, במעבדה, בתנאים מבוקרים, תרכובת שהיה ידוע עד לרגע זה, כי רק אורגניזמים ביולוגיים יכלו לייצר.

בהפקת השתנן (אוראה) התגלתה תופעה כימית חשובה נוספת. ולר הראה כי ניתן להפוך בחימום אמוניום ציאנט לאוראה, תהליך ששינה את הסדר הפנימי של האטומים בלבד מבלי שבתהליך נגרע או נוסף למשקל החומר. זו הייתה הדוגמה הראשונה ואחת הטובות לתופעת האיזומריה (שם שטבע ברצליוס). גם תגלית זו הרסה את ההשקפה הוותיקה כי לא ייתכן שוויון בהרכב של שני חומרים השונים זה מזה בתכונותיהם הפיזיות והכימיות. בשנה שבה הפיק אוראה, בהיותו בן 28, התמנה פְרִידְרִיךְ וֵלֶר לפרופסור. (A History of Uremia Research. J Ren Nutr. 2017 Nov;27(6):449-452. doi: 10.1053/j.jrn.2017.02.009)

**פְרִידְרִיךְ וֵלֶר** (1850) **מגדולי הכימאים של** **המאה ה-19**, הביא לרנסנס בתחום הרפואה, ביטל את נוכחות האל בתהליך הריפוי והביא להולדת הכימיה האורגנית על-ידי ייצור אמוניה במעבדה.
צורת חשיבתו הובילה למדידה רצינית של האוריאה ולמדד ה- GFR, להבנת תפקוד הכליות שמקובל בימנו – מקור הצילום ויקיפדיה

"קבוע האמברד" – מספר גדול של חוקרים מדדו את תוצרי הקצה של חילוף החומרים בחנקן בדם ואת הפרשתם בשתן בבריאות ובמחלות, כעזר בהערכת יכולת התפקוד של הכליות. אמברד ווייל היו הראשונים שקשרו את ריכוז האוראה בדם לריכוזו בשתן ונפח השתן כפי שבא לידי ביטוי ב"מקדם של אמברד" נוכחות אוראה בדם ואישור זהותה לזו שנמצאה בשתן ארעה כמה שנים קודם לכן, על ידי ריצ’רד ברייט, אך מתודולוגיה מדעית, אמינה לקביעת ריכוז של אוראה בדם ומדד לתפקוד הכליות נאלצה להמתין עד השנים הראשונות של המאה העשרים. בשנת 1912 הציגו אמברד וווייל (Ambard and Weill ) משוואה מורכבת המתארת את הקשר שבין הפרשת אוראה בשתן, לרמות אוראה בדם וקצב זרימה של מתן שתן – משוואה זו ידועה בשם "קבוע האמברד". "Ambard constant" אמברד ווויל ניסו לאמוד תפקודי כליה במה שנקרא מבחן דינמי. מהירות זרימת השתן בכל CC של פלסמה. הם הגיעו למשוואה אמפירית, נוסחה שעיקר חשיבותה בכך שהחלה את המסע שנמצא כיום במדד קצב סינון הגלומרולרי (ה- GFR) שיקפה תבנית, חוקי אמברד, שאפשרה אבחון למחלות כליות. הם חשפו דבר מדהים: במקרה זה של אוראה, קצב ההפרשה שלה מהכליות וריכוזה בפלזמה תלוי בקצב זרימת השתן ונפח השתן. קצב זרימה של נוזל השתן שיקף למעשה את רמת האוראה בדם ובמקביל את תפקוד הכליות. מאוחר יותר נושא זה התפתח ועבר תהפוכות ודיוק (Thomas Addis – "מאז תקופתו של תומס אדיס והחלוצים, לא אפשרי היה לומר שבדיקה גופנית הושלמה בלי שהרופא יתבונן בשתן של המטופל, בעין ומתחת למיקרוסקופ – Roland Schmitt ) גישה חדשה התפתחה והביאה למדד ה-GFR, שנפוץ כיום. אבל, ההתחלה, הראתה שאם קצב זרימת השתן ,גבוה, הפרשת האוראה בשתן: (U uV) הייתה קשורה ישירות לריכוזה בדם – (Bu). הם הכניסו זאת לנוסחה והיחס שנמדד בין קצב זרימת השתן וכמות האוריאה שבו היה למה UuVjBc; שנקרא קבוע האמברד". (תומס אדיס 1917)

שיטות מפותחות יותר של הערכת אוראה בדם נוצרו כבר בעשורים הראשונים של המאה ה -20 ואפשרו לעמוד את ריכוז האוראה בפלסמה / סרום ביתר דיוק. מה שהיה ברבות הזמן הבדיקה השגרתית הנפוצה ביותר לתפקוד הכלייתי, נושא שנמשך קרוב ל- 60 שנה.

בתקופה האחרונה הערכת הקריאטינין בפלסמה התגלתה כמבחן הקו הראשון המועדף להערכה במעבדה של תפקודי הכליה אולם מדידה של ריכוז אוראה בפלסמה / סרום ממשיכה להיות בעלת ערך קליני גם במאה ה -21 – אם כי היחסים בין הקריאטינין לאוראה נכנסו כבר למדד החדש ה-GFR, שהיה למדד החשוב ביותר להבנת תפקוד הכליות. נושא שהוביל אל המכונה "צום חלבונים" שהוכיח עצמו כדרך היעילה ביותר עד כה להחלמה.

הרמות הגבוהות ביותר של אוראה בהקשר של יתר חלבונים ופינוי האוראה מהדם, או העדר פינוי תקין שלה קיבלו בשנים האחרונות מבט חדש שמשתקף במכונה: קצב סינון הגלומרולרי – (GFR), כיום, הוא ללא ספק GFR הפרמטר בעל חשיבות קלינית ראשונה במעלה, מכיוון שהוא מגדיר את יתר החלבונים במזון ואת השפעתו השלילית על תפקוד הכליות יחד עם כמות ההשפעה השלילית עליהן. כל הסובלים מתפקוד כליות ירוד, ולא משנה מה הגורם למחלה, קצב סינון הגלומרולרי מדוד נכון וצום מחלבונים כתרופה תואמת לכמות ירידתו הם התרופה לבעיה. אלו שהפחיתו את תזונת החלבונים שלהם החלימו ונצלו מהחמרה. דרשו את מדד הסינון מהרופא שמפנה אתכם לבדיקה שגרתית. ואם הוא יורד מתחת ל- GFR 70, פנו אלי – כאן. או השתמשו לשם כך בכפתור שנמצא למטה בסוף המאמר.

כצפוי, קצב ייצור האוראה מושפע מתכולת חלבון בתזונה; תזונה דלת חלבון קשורה לייצור מופחת של אוראה ותזונה עשירה בחלבון קשורה לייצור מוגבר של אוראה. נושא ששב ומשתקף במדד החדש ה-GFR.

כאמור, עלייה בחלבון התזונה גורמת לייצור מוגבר של אוראה. יחד עם זאת הולכת ומסתברת עובדה נוספת ייצור מוגבר של אוראה עלול לגרום לעלייה בשתן בפלסמה / סרום יכול להתרחש גם נוכח תזונה דלת חלבון, ואפילו נוכח צום חלבונים מותססים (כלומר מעט חלבונים במזון שכולם מהצומח וגם מותססים דוגמת הנאטו היפני. והסיבה לכך מפתיעה – דימום במערכת העיכול!

נאטו NATTO מזון על להגנה על רירית המעי. מספרים שהנסיך שוטוקו: שחי ביפן בתחילת המאה השביעית, סייר בעמק האומי ונח בכפר וראדו, האזור המפורסם בגידול פולי סויה ביפן. הנסיך נתן לסוסו כמה פולי סויה, עטף את שאר פולי הסויה בקש אורז ותלה אותו מעץ שהונח על גב הסוס. למחרת הפכו פולי הסויה לנאטו האגדי, שהנסיך טעם, טבל במלח, ואהב אותו מאוד. לאחר מכן תושבי העיירה שבו על צעדיו והכינו הרבה מאד נאטו, ואף שינו את שם הכפר ל- Warazuto Mura ("כפר גלישת קש האורז"). נאטו הינו מאכל המופק מפולי סויה שעברו תהליך של התססה. מאכל יפני מסורתי הקיים למעלה מ-1000 שנה. הפופולריות של המאכל עלתה בעקבות תרומתו הרפואית הגדולה למעיים. לדוגמא נהוג לחשוב כי הוא מונע התקפי לב, שבץ מוחי, דלקת בריאות, גרדת, אבדן ראייה וסרטן וכל זאת משום שהוא מחזק את צנרת העיכול. הסיבה העיקרית לתכונות המרפא המיוחסות למעדן הזה, היא העובדה שבשעת התסיסה נוצרים אנזימים, ויטמינים חומצות אמינו ועוד תוצרים בעלי ערך תזונתי חשוב. כל אלה מעניקים לנאטו את היכולות הרפואיות והבריאותיות שלו. נאטו מכיל ויטמין B12, שחסר בתפריט של צמחונים, ולכן מתאים למתנזרים מבשר.

מסתבר שדימום במערכת העיכול הוא למעשה ארוחה עשירה בחלבון ולכן גם קשור לעלייה בצריכת חלבון (הדם במעיים נודף מהצנרת כדימום והוא, במצב זה, משמש למעשה בפועל ארוחה עשירה בחלבון) וזאת הסיבה שבמצבים אלו אפשר לראות בברוקולי, נבטי ברוקולי, בתבלין סומק ובתוסף חומצה אלג'ית (Ellagic acid) מקליפת רימונים תרופה להורדת אמוניה כשהאדם סובל מדימום פנימי.

צנרת העיכול בגוף האדם – עיכול משמעו פרוק המזון למרכיביו. פרוק המזון מאפשר ליסודות המזון לעבור את דופן תאי הגוף ולהזינם. המזון עובר מהווש שבצוואר לקיבה – שק שרירי ומיכל שמכיל מיצי קיבה (חומצה הידרוכלורית – חומצת מימן-כלורית) ואנזימים (פפסין) לצד מפרקים מגוונים (פרוטאזות) של המזון. החומצה כאן חזקה (HCl) בערך ברמת pH של 2, היא מיועדת לטיפול בחלבונים שבמזון. שרירי הקיבה שפוגשים את המזון המגיע מהפה דרך הוושט, הם שרירים חזקים מאוד. תפקידם למעוך את המזון וללוש אותו עם מיצי החומצה בדומה לפעולתו של מערבל מזון. בקיבה נמצאות שלוש שכבות של שרירים עצמאיים: שרירי אורך, שרירי רוחב ושרירים אלכסוניים פועלים לשם כך. כיווץ כרוני של מי מהשרירים האלו מחבל בפעולת ריכוך המזון, לישתו ובטיפול **בחלבונים**. כ**אן מתחיל נזק תזונתי** שהפגיעה בחלבונים ביסודו וניכרות כמה תופעות: צרבת, רעלת חלבונים או דלקות כלי דם (וסקוליטיס) גרנולומטוזיס עם פוליאנגאיטיס" (GPA) וגם כאב מוקרן אל ברך שמאל מדיאלית. תסמין הברך הוא שקורא לטיפול בלחיצות ההחלמה, בתרגילי גמישות לרגליים (פיסוק רחב) למען **שחרור הכיווצים** באמצעות מתיחות ודורש טיפול מעמיק ב**שרירי דופן הקיבה** תוך כדי סילוק יסודות פוגעניים – כ**יתר חלבונים** ויותר מכך הרגעת **תאי פייר** עליהם אני מפרט במאמר "רוצה להחלים מפגיעה במערכת העיכול ללא תרופות" **כאן** – יש לדעת שתאי פייר הם ניציגי כוחות ההחלמה, הבעיה שהם בעלי יכולת כימית ל**כווץ את השרירים** ולמנוע גם את שחרורם. פעולה כזו מקשיחה את הצנרת ומחבלת בהמשך על המעבר שלו אל הנימים הסמוכים אליהם וספיגתו בדם וגם **פוגעת בדופן הנימים ומביאה לדימום**. התריסריון – הוא החלק הראשון והעליון של המעי. הוא מותאם לבצע שתי פעולות: פירוק המזון למרכיביו הפשוטים ביותר וספיגה של תוצרי העיכול בדם. פירוק המזון שבא מהקיבה למרכיביו מתבצע בתריסריון בעזרת מיצי עיכול שונים. חלק ממיצי העיכול נמצאים במעי, ואחרים מגיעים אליו מן הכבד ומן הלבלב. הפחמימות מתפרקות לחד-סוכרים, החלבונים מתפרקים לחומצות אמיניות והחומרים השומניים מתפרקים לחומצות שומניות ולגליצרול.

תרופות נגד צרבת שכיחות אך נזקיהן מזעזעים הן מעלות סיכון לדמנציה ואת מדד האוראה בגוף.

התרופות הנפוצות בישראל נגד צרבת הן:

לוסק
פרילוסק
אומפרזול
אומפרדקס
קונטרולוק
נקסיום
לנטון
אסיפקס
פרוטוניקס
פנטולוק

אם אתם צורכים את אחת מתרופות אלו, אתם בסיכון מוגבר מאוד לפתח דמנציה. ובבואכם לטיפול מחלים כליות מדדי האוראה עולים כשהם צריכים רק לרדת לטווח הנורמה. [מקור]

בבואי לטפל ביתר אוראה אני מתחיל תמיד מסיבה זו, בתזונה מרפאה הן של דופן העורקים והן של דופן המעיים – כדי לשפר את המדדים מהר ככל האפשר ועל כך בשלושה מאמרים נפרדים שאני ממליץ לך לקרוא אותם:

אילוף הכליות הסוררות – למאמר נא להקליק כאן.

גמישותם של העורקים ושמירה על דופן בריאה – למאמר נא להקליק כאן.

גמישותה של דופן המעיים ושמירה על בריאותה – של מערכת העיכול – למאמר נא להקליק כאן.

נשארו לך שאלות

אשמח להשיב על כל שאלה

לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן