לורנצו לוטו אחד מגדולי הציירים

לורנצו לוטו  (Lorenzo Lotto (c. 1480 – 1556/57)  היה צייר מכובד ופופולרי למדי בצפון איטליה; כבר בשנת 1505 הוא נזכר במסמכים כצייר מפורסם ודמות מוכרת בארץ המגף. בימנו מוכר לורנצו לוטו רק למתי מעט – גאון, צייר, חוקר נפש האדם וממשיך של המסורת האדירה מוונציה בציור. בעיר התעלות, ככל הנראה, למד אצל אלויס ויורני Alvise Vivarini (1445/6-1505.

בשנת 1503, בוודאות, ולאור מסמכים שהתגלו, לוטו היה בטרויסו Treviso שבצפון, ובה למד ועבד.

מיקומה של טרויסו על הדרך לגרמניה חשפה אותו לאמנות הצפונית יותר. כך חדר למידע שמעבר לאלפים. הדקדקנות והיכולת המיוחדת של לוטו להכנס לפרטים; נושא שמעלה את ציוריו לדרגת שירה, נראה שמקורו בתקופה זו. ובכל זאת, ללא ספק, עבודתו ששקפה מאז ומעולם את רוח הציור הונציאני נותרה עם האור הנשגב של הציור מונציה – שגרירה מיוחדת שלה. ציוריו היו ועודם לזכות אלו – בעלי עמדה פואטית ייחודית, זכות הפרטים האלו והאור.

כיום; לאחר שנחשף מחדש לורנצו לוטו נכלל הצייר כגדול הציירים, ממשיך דרך שהחלה באב בליני, ומי שהתאים עצמו למידותיו של ציור הרנסאנס הגבוה.

המבוכה גדולה בכל הנוגע בלורנצו לוטו, שכאמור עד לאחרונה כמעט שהיה אלמוני. הכל מנסים להבין כיצד גאון בסדר גודל כזה נעלם, אולי, טוענים חלק מהמומחים, העלמותו נובעת מכך שהקריירה שלו הייתה עצמאית מדי. רחוקה מדי מהמרכז (ונציה) ואם כך – היש גאון שאינו עצמאי מדי, רחוק מדי?

האסכולה הרגשית – נושא התנועה עמד בראש מעיני הרנסנס גם תודעת הרגש, בעיקר האהבה, אבל, כמו בעבודותיו של לוטו, לאכזבה, מרירות הנפש ואפילו למרה השחורה יש מקום רחב.

המיוחד בעבודת לוטו משותף למיוחד בעבודותיו של אל גרקו: המרה השחורה, אבל, גם אל האור הנוסק מעלה של דה וינצ'י הוא ועבותודיהם מקרבת את הציור יותר אל האסכולה הפסיכולוגית ששיאה, ללא ספק, רמברנדט, הוא שהביא את אמנות הפורטרטים לשיא של כל הזמנים.

הציור הלוטי מתמקד בשכבות הנפש, גישה שבציור שלו הולכת ובולטת ככל שמתקרבים אל עבודותיו המאוחרות. ובכל זאת ציור הרגש לא ממש, נמצא מחוץ לסצינת האמנות הוונציאנית, אם נקבל על עצמנו את האסכולה השפינוציאנית, בן דורו של רמברנדט, הרי לך, מה שהחל כאהבת דאנטה לביאטריצי או פטררקא ללאורה ולתנועה יחסית ביצירותיו של טינטורטו – היה לרגש סוחף ומורכב אצל לוטו. רגש הוא מרחב השינויים החדש. שינויי העומק שמחויבים כדברי שפינוזה, קונסטנטין ברונר וניקו הורדניצ'יאני אל כללי הטבע והטבע תמיד נמצא בתנועה, הרי שכולו שב ויונק מהמבט של האסכולה של ונציה, עם השורשים של האקדמיה ביוון העתיקה. לוטו היה מוערך מאוד  בזמנו, אבל אחרי מותו, הבדידות, שהכתה אותו בסוף ימיו, ניצחה ולוטו נעשה בהדרגה לאלמוני.

עבודתו של לוטו נשכחה, הייתה כמעט נטושה; ובאופן מוזר עתה, דווקא עבודותיו הנערצות מעוררות כנסיות קטנות רדומות ונשכחות בצפון איטליה, בהן לוטו צייר, מתרדמתן הארוכה. ההתענינות בהן, לפתע רבה. והכנסיות הנטושות הופכות עתה ליעד חדש ומטרה למסעי התיירים של האמנות.

ג 'ורג'יו וסארי  Vasari מזכיר בחלק השלישי של ספרו המפורסם "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים המצוינים ביותר" (Le Vite delle più eccellenti pittori, scultori, ed architetti את לוטו. יש בכך הפתעה שהרי זה לא היה היסטוריון אלא פוליטיקאי שעמל על קידום האסכולה הפלורנטינית וגם הצליח – מכל מקום הוא כותב שלוטו היה חבר של פלמה הזקן. Palma Vecchio (c. 1480 – 1528,  מגדולי ציירי ונציה של תקופתו.

לוטו היה, למעשה, הצייר הראשון שהיה ער לשכבות הנפש ומופעיה בחיים של האדם. ואם נזכר שפינוזה לעיל, היה זה שפינוזה ראשון שהיה ער למופעיה על הגוף ומחלותיו הנקשרות בתודעת הדמימה.

(על מופעי הנפש של לוטו סיכם ורשם ברנרד ברנסון Bernard Berenson).

בשנת 1508/9 לוטו נסע לרומא כדי לעבוד תחת אגדת הציור הפלורנטיני – רפאל (1483-1520). שם על קירות הספריה הנודעת בארמון הותיקן הוא עזר לרפאל.

ברומא לוטו שהה עד 1510 או אם לדייק כשנה לפני 1511. רומא נראת לנו כיום כעיר שהשפיעה על עבודתו מבחינה דינמית. תנופה נכנסה לציוריו אבל הרגש, הבמה הפסיכולוגית, העוצמה הפנימית הם החלק החשוב שהלך והתעצם מאז שהותו ברומא.

בשנת 1513 לוטו הגיע לברגמו. אחד ממרכזי התרבות של ממלכת ונציה באותם ימים.

ההזמנה לצייר ב-San Bartolomeo – כנסיה ומרכז דומיניקני, בשנת 1514/15 הביאה אותו להתישב כאן. עד 1525 גר בברגמו.

נראה שבברגמו לוטו היה מאושר והגיע לשיא יצירתיותו. הומור שלא שב אל יצירותיו אחר כך, נוכח בציוריו בברגמו. יכולותיו זכו להערכה, הוא קיבל  הזמנות מעשירי האזור ושמו שב ועלה בונציה. לוטו צייר דיוקנאות,  מילא אותם פרטים: עלי ורד נטושים, מטבעות, רמזים מסתיים ואפילו צרור של מפתחות אבל עיקר היה ברגש. הוא הצליח להזריק כוח רוחני וכוחות נפש בבדי הציור שקרבו אותו אל השירה. אור ונציאני קורן מעבודותיו והכל הולך ונשאב אל עולם היופי השמימי;  ראו את עבודתו משנת 1524 – כאן למטה, 

Virgin and Child with Saints Jerome, George, Sebastian, Nicholas of Bari,… הזוהר השמימי נשפך מעבודה מופלאה זו – מתחרה בפאר קרינת הציור של טיציאן ועולה בהחלט על הזוהר הנודע של ורונסה.

עבודתו משנת 1523 ללא ספק יצירת מופת-

The Mistic Marriage of Saint Catherine of Alexandria, with Nicolo Bonghi, היופי הנובע ממנה עולה על כל דמיון. The Bergamask patriarch Niccolo Bonghi (1462-1526 מופיע בצד השמאלי של תמונת הזוהר השמימי הזו. הוא גם הפתרון הנודע של הציור  – Paintings patron. החלון מאחור, כביכול מראה נוף אך לא. הכל סגור, גם קטוע וגם לא מראה יותר מקיר אפור, הרי לך חידוש מרשים נועז, ונוף של לוטו מבשר את עתידו.

1528 דיוקן של גבר לומד, Portrait of a man with a Lizard – ציור מופלא, שמנווט את המרירות הגדולה של החיים אל בד הציור – מרה שחורה נכנסת ומחסלת בסכין בודדה ואכזרית את חיי החברה, התהילה והכבוד של הגאון הזה. נבואה שהתגשמה, אבל כאן בציור, הוא נשען על השולחן, ספר פתוח – לבושו של הבחור הלמדן שחור, אבל שחור משחור הוא כאן. שאריות עלי השושנה פזורים בקדמת הציור, נפלו על השולחן, קרוב אליך המתבונן, והמפתחות שמונחים על הארון מאחור. הבחור המלומד הזה, עם הספר הפתוח ההוא מביט מהם והלאה – האם הניח זה עתה, כאן הוא, או לוטו שלנו, את המפתחות שלו?

1523-30 – איזו עוצמה!  מרה שחורה לתפארה. פגשתי בציור הזה בתערוכה בלונדון ומאז אני נושא אותו בלבי. 

בשנת 1525 לוטו שב לונציה. מספר הזמנות עמדו שם לפניו. כולל the Saint Antoninus זו של  altapriece, שמוצגת בתערוכה המדהימה שבגלריה הלאומית של לונדון. העבודה על הציור נגמרה בשנת 1542.

בשנות ה 1520 ונציה הייתה המרכז ובוודאי ערס הציור. לוטו המוכשר עמד בצל. טיציאן היה האור וטינטורטו הגאון ולוטו הלא כלום! לוטו היה בצללים של התקופה. ובכל זאת, גם הוא זכה בנתח מה, וקיבל הזמנות, אפילו בונציה. זכותו מברגמו עמדה לו אפילו כאן.

בשנים התנודתיות 1533 ו- את 1547 הוא נע ונד בין ונציה ומרצ'ס Marches בדרום לטרויסו Treviso הצפונית יותר.

בשנת 1549 לוטו התישב סוף סוף במרצ'ס.

הרבה ידוע על נסיעותיו אלו בגלל רשימות מפורטות שהשאיר בספר החשבונות שלו. מתנות שחילק – הכל רשום כאן, פגישות, הלואות, הפסדים והפסדים גדולים, כך עד שבשנת 1549 נשאר לורנצו לוטו מרושש.

מבודד, חסר כל ומדוכא

בצוואה שרשם במרץ ה 25 לשנת 1546 הוא מתאר את עצמו כ"בודד".

בשנת 1552 לורנצו לוטו פתח את דלתותיו של המוסד הקדוש בלורטו –The Holy House at Loreto 1552. הוא נמנה על חברי המקום. אבל, המשיך לצייר. שם מת בשנת 1556.

ירון מרגולין.

אשמח להשיב על כל שאלה-