מעגל הכעס של סנקה

מעגל הכעס של  לוקיוס אנייאוס סנקה (Seneca), שחי משנת 4 לפנה"ס בערך עד 65 לספירה – היה אחת הדמויות המרכזיות והמגוונות בספרות, בהגות ובפוליטיקה הרומית, סנקה היה החונך ואחר כך היועץ הקרוב של הקיסר המטורף נֶרוֹ (הידוע בעברית כ"נירון"), ומתוך כתביו – ואחרי אלפיים שנות חתחתים ועיקולים – הגיעו לידינו לא פחות מעשר טרגדיות (שתיים מהן מיוחסות לו כנראה בטעות) סנקה, כמי שציפה להשתמש בחכמתו ולהיחלץ מהתקפי הזעם של תלמידו נרו, לבל יהרגו באחד מהם, חקר ממושכות את התקפי הזעם עצמו ובשרטוט למעלה ובהערות לו למטה תמציתם של הדברים. שרטט ורשם ירון מרגולין. אדם חש כנירון קיסר שנולד כמי שמגיע לו יותר, והוא בעל זכויות יתר שמגיעות לו בשל מעמדו, כספו, אומללותו, מחלתו, אובדנו או שם משפחתו ותפקידו… גם כי חנפניו מעודדים רגש זה שמקנן בו. וכשהיה בטוח שיעבור את הצומת בירוק, למשל… או שיצליח בנהיגה בכביש לעקוף את הנבל הזה שנוסע כחוק ומפריע לזכויותיו היתרות, מכל מקום כפי שנדמה לו שהן – בשל צפיותיו למימושן, הוא חש כמי שטרוף אוחז בו נוכח הנבל שלא חש שנוסע כאן בעל זכויות מלידה. עם התחושה הזאת הוא יוצא לדרך ומכיר רק בתסכול שעולה בתוכו. ודעו לכם שאין סבל גדול מסבלו של נירון קיסר שלנו, בעל הזכויות מלידה בעת זעמו נוכח רמיסת זכויות היתר שלו – גם אם הוא נוהג במכונית ישנה, גרמנית, מודל קום המדינה. חוסר הכבוד בו הוא פוגש נוכח ועקב אי מימושה של זכאותו, (בעיני עצמו = ציפיותיו, ציפיתו – נפש יהודי צופיה) – התסכול מציף את נפשו וממלא אותה ויותר מכך רומס אותו ואותה בכאב והשפלה, שהרי נירון קיסר לפנינו – הבן של… כי מה כבר עשה בעצמו לזכותו בכל אלו שהרי לא דוד המלך הוא ולא כובש ירושלים (יוסי פרדקין) במלחמת 6 הימים הוא אלא כלום, אדם שיש לו ציפיות – הַמְתָּנָה בְּקֹצֶר רוּחַ לִדְבַר-מָה ושלא תראה המתנה זו כקלה בעיניכם כשמדובר בנסיך – וכמי שאוחז ב"הכול מגיע לי" עולה ומתפתחת בו מחשבה על העוול הנורא שנעשה לו, באי צדק ונוסף לכל אלו רמיסת זכויותיו, שהרי מגיע לו. ונוכח המגיע לו הזה, מגיח ומתגלגל בו כעס, שהוסכם שמגיע לו, אך לא ניתן לו – והכעס צומח ומפמפם בתוכו בייסורי גיהינום – ואלו עולים כבצק עם שמרים דרך הלא יעלה על הדעת שנלקחה ממנו כל זאת, והיכן היא הזכות שהרי מגיע לו לעמדת הזעם. ומרגע זה העוול איננו עוד עוול אלא חוסר צדק שמקפיץ זעם צדקני. בזו לו ורמסו את זכותו, פגעו במעמדו כבעל הזכויות היתרות ועוד נוכח עדים, ומרגע שכבודו נרמס הוא דורש נקמה – זה הרגע בו הזעם הנקמני מתפרץ, הוא נזעק עם אגרוף קדימה ופורץ באלימות גם דוחף את הנבל אל בריכת התנינים בפומפי, טרם נרמסה על-ידי הוזוב עצמו, נוכח האורחים כולם בוילה ההיא שיטרפו אותו חי. כי לא הגיש לו את כוס היין שנפשו חשקה בו ברגע ההוא. וכשהוא לא עם המגיע לי וסבלו לא עולה על עוצמת הוזוב שעלה על פומפי בלילה ההוא והזעם צדקני לא מגיח הוא רק מקלל ומאיים ומנפנף את אצבעותיו … ומאחר שלא עשה דבר כדי לזכות בצדק באמת בכל זכויותיו – ומאחר שבפועל אין כאן שום זכות, אלא אך ורק צפייה לה "ייחול" אל תחששו מדבריו, גם אל תעזו להיכנס בקו האש כשהזעם מתפרץ, גם סנקה עצמו לא שרד אותו, אבל, כעבור 7 דקות, לכשמדד הזעם ירד, אין חשש כי לכשעצמו מתוך עצמו וכשלעצמו לא יעשה דבר גם כאן ולאחר שירגע וינוח מהתבערה שאחזה בו כפאון בשירו של מלרמה "אחה"צ של פאון"- זהו מעגל הכעס של סנקה אשר ביקש את הנתיב לאושר – לקבל את הרגע כמו שהוא, ולא לתת לתשוקה, להנאה או לפחד מכאב להשתלט עלינו הוא שמצווה עלינו לשוב ולבחון דווקא את שייכות – צִפִיּוֹתֵינוּ ייחולינו ואת תקוותנו ולהניח לזכויות היתר כי אין אנו נסיכים ואיש מאתנו לא נולד להיות קיסר האימפריה הגדולה.