מאת ירון מרגולין
ג'ון סינגר סרג'נט (John Singer Sargent, 1856–1925) הוא אחד הציירים הגדולים והמורכבים של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 – אמן שהיה גאון של צבע, אור, דיוקן הבעה וכוח רוחני, אך גם מושא לאי-הבנה כמעט שיטתית, במיוחד מצד מבקרים בני זמנו ומאוחרים יותר.
👁️ דיוקן – לא רק חיצוניות אלא תודעה
ביקור בתערוכה של ג'ון סינגר סרג’נט הוא חוויה עמוקה ומשנה תודעה.
זהו לא עוד צייר מוכשר – אלא אמן על שידע לחדור מבעד לבדי המשי, האריגים והפוזות של חברה עשירה – אל מה שנחבא בנשמה האנושית.
ביום שלם במחיצת יצירותיו במטרופוליטן, בעיון עם האמן בן טריט, התחוורה לנו אמת פשוטה:
ג'ון סינגר סרג’נט הוא גאון – אך כזה שלא תמיד מובן עד הסוף גם בידי כותבים בני זמננו.
העין שלו, הקו, התאורה – הם לא רק יפים. הם חושפים תודעה עמוקה. הם ממוקמים בדיוק במקום שבו טינטורטו פוגש את רמברנדט, שם הציור הופך לרוח של גדולה ולעתים של בוז.
סרג’נט הכיר היטב את טינטורטו – ראה בו גאון גדול – בדיוק כמו ברמברנדט. משניהם למד מהי דרמה, כיצד העולם נע, וומשפיע על האור והצללים כיצד לשאול שאלה דרך דיוקן.
אבל את המהלך שלו – את השקט, המתח, הבלתי נאמר שמופיע בבת אחת בין משיחת מכחול לאור ומציף סיפור שלא נגמר לאורך מספר ימים – זה נושא שאי אפשר ללמד.
מאמר זה הוא סיכום מעמיק והתפרצות רגשית נוכח יצירת הענקים של סרג'נט, כולל נקודות שיכולות לעניין אותך במיוחד בהקשר של הביקור שלי עם בן טריט ובהזמנתו אותי לתערוכה הנפלאה של סרג'נט במטרופוליטן שבניו-יורק.
🖼️ ג'ון סינגר סרג'נט – דיוקן של מאסטר
ג'ון סינגר סרג'נט – דיוקן של אמן אמיתי John Singer Sargent (1856–1925).
מאת ירון מרגולין
ג'ון סינגר סרג'נט לא היה רק צייר פורטרטים מחונן.
הוא היה אדם עם עין נדירה לניואנס — כזה שרואה את מה שחולף, וחושף בו את מה שנשאר לנצח.
הוא נולד בפירנצה שבאיטליה לזוג אמריקאים – נוודים של תרבות ויופי – וגדל בין מוזיאונים, אולמות קונצרטים ונופים אירופיים. אנגלית לא הייתה שפתו הראשונה, אבל ציור — כן. מגיל צעיר הוא צייר, ולא חדל. עולמו נבנה ממשיכות מכחול, והצבעים היו עבורו שפה שנייה, אולי אפילו ראשונה.
הוא למד בפריז אצל קרולוס-דירן, צייר שהשפיע עליו רבות בטכניקה, אך את העיניים שלו פתחו אחרים:
רמברנדט, שהראה לו כיצד הנשמה בוקעת מן הצל;
טינטורטו, שגילה לו את הדרמה שבתנועה הטבעית ובאור; וגם מאנה, שהיה עבורו שער לרגעים האינטימיים של החיים המודרניים.
אבל לא רק מקורות ההשראה חשובים — אלא גם העוצמה הטכנית והרגשית של עבודתו:
יכולת הציור שלו שייכת לעולמם של רפאל ורמברנדט. הוא היה וירטואוז אמיתי. מבחינה פילוסופית, רוחו משתייכת לעולם של טינטורטו.
אבל בכוח הרוחני של ציוריו, הוא אחד הגדולים לרגעים הוא אפילו נמצא במרחב אחד יחד עם לאונרדו דה וינצ'י ועל כך בהמשך.
ג'ון סינגר סרג'נט אינו אדם שמניח צבע על בד —הוא הופך את הבד למרחב של עוצמה, תודעה, ונשמה.
וזהו דבר שמסוגלים לו רק מעטים מאוד, עשרות בודדות של אמנים מתוך אלפים.
סרג'נט הפך בן בית אצל האריסטוקרטיה והבורגנות הגבוהה – כולם רצו שיצייר אותם.
הוא ידע להחמיא, אך לא שיקר: בציוריו ראו תמיד את האדם מאחורי התחפושת.
ולפעמים זה הרגיז. הפורטרט המפורסם שלו של מדאם X גרר שערורייה בצרפת — לא בגלל פרובוקציה, אלא בגלל האמת.
אבל סרג’נט לא הסתפק בעולם החברה הגבוהה. הוא ברח שוב ושוב אל הנוף, אל האור, אל המקומות בהם האמת לא לבושה בשום דבר:
ילדות זורעות פרחים, נערות באור הדרום האיטלקי, כפריות שהפכו למוזות, כוסות יין בשמש אחר הצהריים — כל אלה חשובים אצלו לא פחות מדוכסים ומלכות ומיליונרים. בעבודות אלו הוא נוסק עד לשמיים.
לאורך השנים, סרג’נט נע בין תקופות, בין סגנונות, אך תמיד נשאר נאמן לרגש. הוא לא היה מהפכן, הוא היה מיוחד, הוא לא היה קולני, אלא רוחני והוא עבד בשקט — כזה שמביט, מחכה, ואז קולט את הרגע המדויק שבו נע האור ונוגע בלב.
סרג’נט נפטר בלונדון בשנת 1925, כשהוא מוערך, אך עדיין לא מובן לעומק.
רק במאה ה-21 התחלנו להבין אותו:
סרג’נט הוא לא רק אחד מגדולי הציירים של תקופתו — הוא גאון של ממש.
והיום, בתערוכה הגדולה במטרופוליטן בניו יורק — John Singer Sargent מתגלה סוף סוף כצייר גאון.
⚜️ ציורי דיוקן ברמה טכנית ורגשית שאין דומה לה (Porträtist מהדרגה הראשונה במעלה).
נופים בצבעי מים,
סצנות אוריינטליסטיות.
ציורי קיר מונומנטליים בארה״ב.
ומיניאצורות עוצרות נשימה.
🎨 מאפייני הסגנון
מבחינה טכנית מדובר בשליטה עילאית במכחול – "המכחול הקל של וירטואוז", כמו שנאמר עליו.
הפלטה שלו עשירה בצבעים ומעודנת, תנועה רכה עם קונטרסטים דרמטיים.
עבודה ישירה – לעיתים כטנטורטו ללא סקיצות מקדימות.
ההשראה של ג'ון סינגר סרג'נט מגיעה מהגדולים באמת.
השפעה עמוקה מציירי הרנסנס והבארוק – במיוחד טינטורטו ורמברנדט שהוזכרו.
סרג'נט ספג גם את רוח האימפרסיוניזם אך נשאר עצמאי לאמנות הציור הגבוה – שילוב נדיר בין קלאסיקה, פילוסופיה, הבנה בנפש האדם ואינטואיציה של גאון.
🕊️ פרשת ״מדאם X״ (1884) – תפנית גורלית
🎭 "מדאם X" (1884) – המבט שנדחה
פריז, 1884. ג’ון סינגר סרג’נט, צייר פורץ גבולות בראשית פריחתו, מציג לראשונה בתערוכת הסלון את הדיוקן שהפך לאבן שואבת של תשומת לב – "מדאם X".
לכאורה: דיוקן של אשת חברה אמריקאית בפריז – מדאם וירג'יני אמאלי גוטרו, לבושה בשמלת ערב שחורה, מעודנת ואלגנטית (ציור הפתיחה למעלה). אבל לא העור חשף את הסערה – לא עירום, לא פרובוקציה זולה. מה שהקפיץ את המבקרים והחברה הגבוהה היה המבט.
סרג'נט העז לעשות דבר שלא עשה אף פורטרטיסט לפניו:
הוא הפך את הנושא לאיקונה קפואה, כמעט מתה, שקועה בעצמה – מנותקת מהצופה, בלתי נגישה.
הכתף החשופה, רצועה שגלשה ממקומה (בתקופת הסקנדל – מאוחר יותר צוירה מחדש במקומה), הייתה רק תירוץ. מה שבאמת עורר סלידה – במיוחד אצל הגבירה עצמה – היה המראה שהציב סרג’נט לעולם שהיה רגיל לראות את עצמו אחרת.
זו לא הייתה עוד תמונת חנופה. זה היה ניתוח – קר, אלגנטי, כמעט מנותק – של נשיות אריסטוקרטית מתנשאת, בת תקופתה.
הציור הוצג, והסערה לא אחרה לבוא:
הביקורות קטלו אותו.
חברי החברה סובבו את גבם.
הגב' גוטרו עצמה, שתוארה כגוש קרח, נעלבה עד עמקי נשמתה.
סרג’נט הבין שמעמדו בפריז התמוטט – ועבר ללונדון.
בדיעבד, זו הייתה אחת ההחלטות האמנותיות החשובות בחייו.
—
🔥 מה באמת קרה שם?
הציור, כמו יצירה של לואיס קרול, מבקש להכניס אותנו לעולם מקביל – שבו היופי אינו חן, אלא מסכה.
סרג’נט מביט במדאם גוטרו – ורואה בה מה שהחברה לא רצתה לראות:
ניכור, ריקנות, עוצמה של נשיות מודרנית שמאבדת את שורשיה.
וזה היה מוקדם מדי.
לואיס קרול (Lewis Carroll) היה שם העט של צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון (Charles Lutwidge Dodgson) – סופר, מתמטיקאי, לוגיקן וצלם אנגלי שחי במאה ה-19 (1832–1898).
הוא נודע בעיקר בזכות:
📖 יצירותיו הספרותיות:
"עליסה בארץ הפלאות" (Alice's Adventures in Wonderland, 1865)
"מבעד למראה ומה אליס מצאה שם" (Through the Looking-Glass, 1871)
שתיהן הן לא רק ספרי ילדים אלא גם אלגוריות עמוקות על תודעה, זהות, היגיון וחוסר-היגיון, עם השפעות על פסיכולוגיה, פילוסופיה ואמנות.
🎭 הזכרתי אותו בהקשר של סרג'נט כי לואיס קרול, כמו סרג’נט, יוצר עולמות שנראים מוכרים – אבל מתחת לפני השטח יש בהם קסם מסתורי, לעיתים מטריד.
הציור של "מדאם X", כמו הסצנות של עליסה, חידתי:
העולם נראה נורמלי – אבל משהו חריג, מצמית ועמוק מתחולל בו.
—
✨ ומה קרה לציור?
כיום Madame X נחשב ליצירת מופת נועזת.
הוא נמצא באוסף של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק.
הוא מסמל את הרגע שבו הפורטרט הקלאסי עבר טרנספורמציה – מנאמנות לדמות, לחקירה של תודעה.
> סרג’נט אולי עזב את פריז – אבל במובן מסוים, זה היה רגע לידתו האמנותית האמיתית.
הדיוקן עבור ג'ון סינגר סרג'נט לא היה הטבעת מראה חיצוני על קנבס אלא חקירה של נפש, אור, צל, צבעוניות, אישיות, תוכן רגשי כמבוכה או כוח גם מעמד חברתי.
הוא קלט תנועות מיקרו של גוף, מבט מתעתע, ניגוד בין הדר, זיוף, התחזות ובידוד.
בין המצוירים: הנרי ג'יימס, רודן, איזבלה סטיוארט גארדנר, מדאם וירג'יני אמאלי גוטרו, ואלינור רוזוולט.
🖼️ ג'ון סינגר סרג'נט במוזיאון המטרופוליטן:
האוסף של המוזיאון נחשב מהטובים בעולם (לצד ה־Tate ו־Isabella Stewart Gardner Museum).
סרג’נט בעיני האמנים הגדולים:
בן טריט הצייר, המורה המאסטר חווה את העבודה וחש את הגאונות – כל משיחת מכחול של ג'ון סינגר סרג'נט נשענת על מסורת ופורצת אותה בבת אחת ומובילה אל הרוחני בן זמננו.
התבוננות ביצירותיו של סרג'נט זו התבוננות באופן שבו תודעה פוגשת יכולת.
מקורות ההשראה – טינטורטו ורמברנדט.
ג'ון סינגר סרג'נט היה ככל אמן גדול סקרן וחוקר מושבע של גדולי האמנים מהעבר.
הוא העריץ במיוחד את טינטורטו – גדול ציירי ונציה – ואת רמברנדט, הצייר של הציירים, הגאון הגדול. שניהם בעיניו היו גאונים מוחלטים של אור, צל וביטוי לדרמה ואנושיות.
סרג’נט ביקר בוונציה פעמים רבות, שם התעמק בעבודות הענק של טינטורטו, בייחוד בסקואולה גרנדה די סן רוקו, ואמר שציוריו של טינטורטו הם מן המפעימים שראה מימיו.
הוא ספג את כוחם הדרמטי, את השימוש בתנועה, במכחול המהיר, לעיתים מדויק ואת היכולת לצקת עומק נפשי נתמך הרכב תיאטרלי.
מרמברנדט למד כיצד להעמיק מבט – לא רק בעין, אלא בנפש. ההשפעה הזו ניכרת במיוחד בדיוקנאות המאוחרים של סרג’נט – בהם הסובייקט נראה לעיתים בודד, חבול, נועז, מת, אבל מלא הדר.
לצד שניהם, הושפע גם מציירי הבארוק האיטלקי (כמו קרוואג'ו), מהאימפרסיוניזם (שהתיידד עם כמה ממוביליו, אך שמר על מרחק, אישי וגם אמנותי), וממסורת הרישום הצרפתית הקלאסית.
חושפים את הגבר כפי שהוא – לא כאידיאל, לא כדימוי נשלט – אלא כגוף, כרוח, כעמדה אנושית.
🎭 Man Wearing Laurels – גבריות כפי שלא נראתה על הבד או בין סרג’נט לשולמית ניר – דיוקן של גבריות חשופה
הציור Man Wearing Laurels של ג’ון סינגר סרג’נט אינו עירום רגיל. הוא מבט חודר על גבריות – שאינה זקוקה להגנה, להסבר, או לתיווך.
רישום הפחם שיצרה ניר – שבמהלך חיי היה גם בסלון כשגרתי בירושלים, מוכר לי היטב – נשא את אותו ריח של אמת, אותה פגיעות מוחשית שאינה מתחנפת. שניהם, כל אחד בדורו, פרצו דרך בשקט.
זה פורטרט. לא של עיניים או בגד – אלא של גוף חי, לא מבושם, לא עטוף, אלא נוכח.
הגוף הזה מדבר – כמעט אפשר להריח אותו – ניצב בגאון, אך אינו מבקש להרשים. אין בו מבוכה, אך גם לא גאווה ריקה. הוא קיים, נוכח, אבל נוכח נצחי. ואל הנצח הגיע בזכות יד האמן.
זהו רגע שבו הגבריות נראית לא דרך עיניים של כוח, ותרבות אלא דרך קבלה רכה, פיזית, אנושית.
לא במקרה – רק עד סוף המאה ה־20, תחילת ה־21 – שולמית ניר, אמנית ישראלית נדירה, העזה לחשוף את הגבר (ריאד) בעבודתה – the poet -אותה נימה אמיצה. רישום שאני מכיר היטב, כי כנזכר לעיל, בתקופה בה גרתי בירושלים הוא טלה בסלון דירתי.
הם לא צעקו – הם העמידו את הגבר מולם, ואמרו: הנה הוא. כך. פשוט כך.
2. Study of the Bust at Lille
בשנת 1877, כשעוד היה תלמיד צעיר בשנות העשרים לחייו, ליווה ג'ון סינגר סרג'נט את מורו הנערץ קרולוס-דירן (Carolus-Duran) לביקור במוזיאון האמנות היפה בפריז.
שם פגש ביצירה חריגה: "La Vierge enfant" – הבתולה הקטנה – פסל שעווה של הנזיר האיטלקי Guido Mazzoni מאמצע הרנסנס.
✨ ומה קרה שם?
המפגש הזה – עורר צמרמורת במתבוננים – מה שהיה לחוויית התגלות עבור סרג’נט.
הוא ראה בבתולה הקטנה משהו שמעבר לפסל:
"הבעה כמעט על-אנושית של טוהר, עדינות ומסתורין" – כתבו מאוחר יותר חוקרים על תגובתו.
התוצאה הישירה הייתה דיוקן קטן שצייר זמן קצר לאחר מכן, בהשראת הפסל: "מחקר על הפסל בליל"
ציור של ילדה צעירה, שקועה בעצמה, באור רך כמעט מלאכי.
הקווים מינימליים, הדימוי כמעט שקוף – אך מלא נוכחות.
💫 רוחניות בסגנון דה וינצ’י
סרג’נט כנראה חש שדרך המפגש עם אותה "בתולה קטנה", הוא מגלה כיצד להעביר רוחניות בציור ללא צורך בסימני דת גלויים – ממש כמו לאונרדו דה וינצ’י.
הדיוקן שהוא יוצר שם מתחרה לא בצבעוניות או בפאתוס, אלא בנוכחות השקטה, כמעט מיסטית, שמאפיינת את הרישום הנדיר הידוע כל כך של לאונרדו דה וינצ’י, המלאך (כנראה מהרישומים המקדימים ל"Madonna of the Rocks"), שבו הרוח כמו עולה מהנייר עפה כנוצה שנזכרה על ידי אפלטון למעלה מבלי שצוירה בפועל.
Madonna of the Rocks או La Scapigliata של לאונרדו.
🖼️ צפייה ביצירה מקרוב (בתערוכה במטרופוליטן):
מלמדת אותך על זוהר אמנותי. שקט עמוק, של תחושת התעלות נוכח נשמה טהורה.
הילדה אינה מודעת למבט שלנו, ודווקא בזה נוצר חיבור כמו בעת התבוננותנו במשחק של תינוק.
3 Among the Olive Trees, Capri” (1878) דיוקן הנצח של רוזינה פררה –
לידה מחודשת באור הקוצים
ירון מרגולין
רגע של מנוחה. כך נדמה.
נערה נשענת לאחור על גזע עץ זית, עייפה מעט, אולי מהחום, אולי ממטלות היום. היא אינה מציגה את עצמה — הצופה נתקל בה באקראי.
ובכל זאת – הנוכחות שלה טוטלית.
רוזינה פררה, נערה מקפרי, בת לשבט של איכרים מקומיים – הפכה באותו קיץ 1878 למוזה של סרג’נט, והונחה על הבד למען היופי שלך, לנצח.
בתוך שקט הצהריים של האי, עולה מתוך העץ עצמו – כאילו נולדה מתוכו – ונוס חדשה. אך שלא כמו זו של בוטיצ’לי, רוזינה אינה אגדתית או נשגבת:
היא אמיתית. בשר ודם. עור כהה, עיניים חריפות, גופניות שלא מתכחשת לעצמה — חושנית מבלי לנסות להיות.
משיכות המכחול שבחזית, בגוני זהב חם, יוצרת קוצים זוהרים.
הם אינם אלמנט נופי בלבד, ולא מריחת צבע, כדי להיות בד מלובש.
הם גבול. הם מגן. הם התפרצות של הנפש, האמת הקשה שבתוכה פורצת החיות הנשית.
במבט חוזר, הקוצים מתגלים כמשל – לחיים המרים של הדמות, לחייה של רוזינה. הקוצים הם היא וכשהיא נוכחת הם דמויות של זהב: ילדה מקומית, נערה שנשאה על עצמה את מבטם של גברים זרים, גברים בעלי כוח – והייתה צריכה להחזיק מעמד מול אותו מבט.
וכך, בעוד גופה שרוי במנוחה, נפשה מתוחה.
זו יצירת מופת שמכילה רגע נשי נדיר – לא מבוים, לא גאה, לא נבוך – אלא פשוט קיים באמת.
הקווים, האור, הזהב, והפשטות של הדמות יוצרים אשליה של טבע, אך למעשה — אנו עדים לציור עמוק של זהות.
הציור אינו רק דיוקן של רוזינה. הוא דיוקן של הנשיות עצמה כשהיא נחבאת, מותשת, וכאובה – אך בלתי ניתנת לביטול.
כמו בוטיצ’לי ששב וצייר את סימונטה וספוצ’י – אהובתו המיתית, זו שהייתה ונוס וכוכבת דיוקנאותיו – גם סרג’נט שב שוב ושוב אל רוזינה.
היא אינה דמות חולפת, אלא רעיון שהוא מבקש ללכוד.
היא מופיעה בציור אחר ציור – A Capriote, Rosina Ferrara, Head of a Capri Girl, Capri Girl on a Rooftop, The Model – וכולן וריאציות על החידה הנקבית הזו: האישה שנחה, אך כל נימי גופה – דוברים.
סרג'נט מנסה לתפוס אותה שוב, להבין את מהות השלווה הפרועה שלה, את השקט שמלא דחיסות חושית, את הניגוד שבין הגוף הנוכח לבין הנשמה החומקת ומעלה אותה על הגג כצריח או כיפה מפוארת.
כמו בן טריט, בן זמננו, גם סרג'נט ידע שהרגעים החשופים באמת אינם קלים לצפייה.אך הם אלה שנותנים לנו את החסד שבאמת.
4 Two Wine Glasses (1874)רוח גדולה בכוס יין קטנה.
ירון מרגולין
🎨 John Singer Sargent – A Master Unveiled
זו עבודה זעירה, כמעט חבויה: שולחן, שתי כוסות יין. אבל מבט אחד — והלב נעצר.
ג'ון סינגר סרג'נט חי ופעל לצד האימפרסיוניסטים של פריז, אותם מהפכנים שציירו את הרגע, את האור, את הפשוט.אבל סרג'נט לקח מהם רק את הלב — את הרגע שמרגש באמת.
לא טכניקה, לא אופנה, אלא נשימה אחת של אמת.
הציור הזה, Two Wine Glasses, צויר בשנת 1874 — רק ארבע שנים לאחר ש-Édouard Manet יצר את יצירתו Dans le jardin ("בגן") בתחילת שנות השבעים.גם אצל מאנה, כמו כאן, הרגע חולף — אור נופל על שמלה לבנה, על הדשא, כמו מטבעות זהב שנשפכו ממטמון עתיק שנמצא באדמה.
אך אצל סרג’נט — כל הדרמה והאור מרוכזים דווקא בשולחן וכוסות היין? כוסות היין, הנושא – בצל. האישה נעלמה. הרקע אינו גן אלא רקע כהה וגדר.
החיים עצמם עברו אל תוך הדומם והוא עצמו בצל שבקדמת התמונה – הרי לכם דרמה.
וזה לא סתם "טבע דומם". זו דרמה של אור וצל, תמצית המתח האנושי בין נוכחות והיעדר, בין רגע לחיים שלמים. הרי לכם טינטורטו ביד של סרג'נט
רק טינטורטו, אותו סרג’נט העריץ, יכל להעניק למשטח עץ ולזכוכית צלולה – עומדת בצל עומק כזה — כוח רוחני של פורטרט.
והרי סרג'נט עצמו כתב או אמר כי רק טינטורטו ורמברנדט הם באמת הגאונים.
כאן, בציור הקטן הזה, הוא מוכיח שהוא ממשיך דרכם.
זו אולי אחת היצירות החשובות ביותר בתערוכה.
לא משום שהיא צועקת — אלא משום שהיא לוחשת משהו אמיתי: חיים.
ושוב, כמו אצל הגאונים הגדולים, זה לא משנה מה הנושא — אלא כמה חיים שוכנים בו.
ירון מרגולין
נשארו לך שאלות
אשמח להשיב על כל שאלה
לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן
בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –
מאמרים אחרונים
- 🎨 John Singer Sargent – A Master Unveiled
- Belonging and Supreme Delight: Grasping the Core of Artistic Being.
השתייכות וההנאה העליונה – על היסוד האמנותי - לאוקון – יצירת מופת
- אן-לואי ז'ירודה דה רוסי-טריוזון
- תולדות האמנות החילונית ואמנות הריקוד באיטליה
- ג'ונטו פיזאנו מייסד הרנסנס האיטלקי בציור מאת ירון מרגולין
- פרנצ'סקו מסינה Francesco Messina אלהים באדם שחיפש אחר היופי
- פיטר דה הוך – גאון ומוביל דרך
- סימון וואה מיסד הרנסנס הצרפתי – ערך מאת ירון מרגולין בויקיפדיה
- ברתולומאיוס שפרנגר – ערך מאת ירון מרגולין
- מזרקת האריות – מורוסיני Morosini Lions Fountain – Eleftheriou Venizelou Square
- פייר בושאן – האיש שהציל את חגיגת הנישואין של לואי ה-14 מאת ירון מרגולין
- האסכולה הונציאנית (ציור) חלק א' מאת ירון מרגולין
- תִּסְמֹנֶת עוֹרֵק מִתְלֵה הַמְּעִי הָעֶלְיוֹן mesenteric Superior
- ולנטין דה בולון צייר גאון – ירון מרגלין בפתח התערוכה בפריז של ולנטין דה בולון
- 🎨 John Singer Sargent – A Master Unveiled
- Der Preis des tierischen Eiweißes: Wie Fleisch, Milch und Eier unsere Nieren zerstören
- The Price of Protein: Meat, Fish, Dairy, and Eggs and Their Hidden Impact on the Kidneys
- צייר גדול Jan Kupecky 1667-1740 קופצ'קי יאן
- ולנטין דה בולון (Valentin de Boulogne 1591-1632) גאון אמיתי
