ג'ון סינגר סרג'נט במטרופוליטן: גילוי מחדש של ענק רוחני של האמנות

מאת ירון מרגולין

English

ג'ון סינגר סרג'נט (John Singer Sargent, ‏1856–1925) הוא אחד הציירים הגדולים והמורכבים של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 – אמן שהיה גאון של צבע, אור, דיוקן הבעה וכוח רוחני, אך גם מושא לאי-הבנה כמעט שיטתית, במיוחד מצד מבקרים בני זמנו ומאוחרים יותר.

👁️ דיוקן – לא רק חיצוניות אלא תודעה

ביקור בתערוכה של ג'ון סינגר סרג’נט הוא חוויה עמוקה ומשנה תודעה.

זהו לא עוד צייר מוכשר – אלא אמן על שידע לחדור מבעד לבדי המשי, האריגים והפוזות של חברה עשירה – אל מה שנחבא בנשמה האנושית.

ביום שלם במחיצת יצירותיו במטרופוליטן, בעיון עם האמן בן טריט, התחוורה לנו אמת פשוטה:

ג'ון סינגר סרג’נט הוא גאון – אך כזה שלא תמיד מובן עד הסוף גם בידי כותבים בני זמננו.

ירון מרגולין ובן טריט בשיחה נרגשת על עבודתו של גוסטב קורבה מהאמן המשפיע ביותר על התפתחות הציור בתקופתנו – "הנערות מהכפר" – Gustave Courbet’s "The Young Ladies of the Village" – אחת היצירות החשובות ביותר המוצגות במוזיאון המטרופוליטן.

העין שלו, הקו, התאורה – הם לא רק יפים. הם חושפים תודעה עמוקה. הם ממוקמים בדיוק במקום שבו טינטורטו פוגש את רמברנדט, שם הציור הופך לרוח של גדולה ולעתים של בוז.

סרג’נט הכיר היטב את טינטורטו – ראה בו גאון גדול – בדיוק כמו ברמברנדט. משניהם למד מהי דרמה, כיצד העולם נע, וומשפיע על האור והצללים כיצד לשאול שאלה דרך דיוקן.

אבל את המהלך שלו – את השקט, המתח, הבלתי נאמר שמופיע בבת אחת בין משיחת מכחול לאור ומציף סיפור שלא נגמר לאורך מספר ימים – זה נושא שאי אפשר ללמד.

בן טריט וירון מרגולין

מאמר זה הוא סיכום מעמיק והתפרצות רגשית נוכח יצירת הענקים של סרג'נט, כולל נקודות שיכולות לעניין אותך במיוחד בהקשר של הביקור שלי עם בן טריט ובהזמנתו אותי לתערוכה הנפלאה של סרג'נט במטרופוליטן שבניו-יורק.

גאון בסטודיו לציור

🖼️ ג'ון סינגר סרג'נט – דיוקן של מאסטר

ג'ון סינגר סרג'נט – דיוקן של אמן אמיתי John Singer Sargent (1856–1925).

מאת ירון מרגולין

ג'ון סינגר סרג'נט לא היה רק צייר פורטרטים מחונן.

הוא היה אדם עם עין נדירה לניואנס — כזה שרואה את מה שחולף, וחושף בו את מה שנשאר לנצח.

הוא נולד בפירנצה שבאיטליה לזוג אמריקאים – נוודים של תרבות ויופי – וגדל בין מוזיאונים, אולמות קונצרטים ונופים אירופיים. אנגלית לא הייתה שפתו הראשונה, אבל ציור — כן. מגיל צעיר הוא צייר, ולא חדל. עולמו נבנה ממשיכות מכחול, והצבעים היו עבורו שפה שנייה, אולי אפילו ראשונה.

הוא למד בפריז אצל קרולוס-דירן, צייר שהשפיע עליו רבות בטכניקה, אך את העיניים שלו פתחו אחרים:

רמברנדט, שהראה לו כיצד הנשמה בוקעת מן הצל;

טינטורטו, שגילה לו את הדרמה שבתנועה הטבעית ובאור; וגם מאנה, שהיה עבורו שער לרגעים האינטימיים של החיים המודרניים.

אבל לא רק מקורות ההשראה חשובים — אלא גם העוצמה הטכנית והרגשית של עבודתו:

יכולת הציור שלו שייכת לעולמם של רפאל ורמברנדט. הוא היה וירטואוז אמיתי. מבחינה פילוסופית, רוחו משתייכת לעולם של טינטורטו.

דיוקן של רוזינה פררה. סרג'נט צייר אותה במהלך ביקורו השני באי קאפרי, שבמערב איטליה. רוזינה פררה, בת שבע עשר ילידת קאפרי.

אבל בכוח הרוחני של ציוריו, הוא אחד הגדולים לרגעים הוא אפילו נמצא במרחב אחד יחד עם לאונרדו דה וינצ'י ועל כך בהמשך.

ג'ון סינגר סרג'נט אינו אדם שמניח צבע על בד —הוא הופך את הבד למרחב של עוצמה, תודעה, ונשמה.

וזהו דבר שמסוגלים לו רק מעטים מאוד, עשרות בודדות של אמנים מתוך אלפים.

סרג'נט הפך בן בית אצל האריסטוקרטיה והבורגנות הגבוהה – כולם רצו שיצייר אותם.

Sybil Sasoon, the Countess of Rocksavage, 1913. סיביל סאסון, הרוזנת מרוקסאבג', 1913

הוא ידע להחמיא, אך לא שיקר: בציוריו ראו תמיד את האדם מאחורי התחפושת.

ולפעמים זה הרגיז. הפורטרט המפורסם שלו של מדאם X גרר שערורייה בצרפת — לא בגלל פרובוקציה, אלא בגלל האמת.

אבל סרג’נט לא הסתפק בעולם החברה הגבוהה. הוא ברח שוב ושוב אל הנוף, אל האור, אל המקומות בהם האמת לא לבושה בשום דבר:

ילדות זורעות פרחים, נערות באור הדרום האיטלקי, כפריות שהפכו למוזות, כוסות יין בשמש אחר הצהריים — כל אלה חשובים אצלו לא פחות מדוכסים ומלכות ומיליונרים. בעבודות אלו הוא נוסק עד לשמיים.

לאורך השנים, סרג’נט נע בין תקופות, בין סגנונות, אך תמיד נשאר נאמן לרגש. הוא לא היה מהפכן, הוא היה מיוחד, הוא לא היה קולני, אלא רוחני והוא עבד בשקט — כזה שמביט, מחכה, ואז קולט את הרגע המדויק שבו נע האור ונוגע בלב.

סרג’נט נפטר בלונדון בשנת 1925, כשהוא מוערך, אך עדיין לא מובן לעומק.

רק במאה ה-21 התחלנו להבין אותו:

סרג’נט הוא לא רק אחד מגדולי הציירים של תקופתו — הוא גאון של ממש.

והיום, בתערוכה הגדולה במטרופוליטן בניו יורק — John Singer Sargent מתגלה סוף סוף כצייר גאון.

⚜️ ציורי דיוקן ברמה טכנית ורגשית שאין דומה לה (Porträtist מהדרגה הראשונה במעלה).

נופים בצבעי מים,

סצנות אוריינטליסטיות.

ציורי קיר מונומנטליים בארה״ב.

ומיניאצורות עוצרות נשימה.

🎨 מאפייני הסגנון

מבחינה טכנית מדובר בשליטה עילאית במכחול – "המכחול הקל של וירטואוז", כמו שנאמר עליו.

הפלטה שלו עשירה בצבעים ומעודנת, תנועה רכה עם קונטרסטים דרמטיים.

עבודה ישירה – לעיתים כטנטורטו ללא סקיצות מקדימות.

ההשראה של ג'ון סינגר סרג'נט מגיעה מהגדולים באמת.

השפעה עמוקה מציירי הרנסנס והבארוק – במיוחד טינטורטו ורמברנדט שהוזכרו.

סרג'נט ספג גם את רוח האימפרסיוניזם אך נשאר עצמאי לאמנות הציור הגבוה – שילוב נדיר בין קלאסיקה, פילוסופיה, הבנה בנפש האדם ואינטואיציה של גאון.

🕊️ פרשת ״מדאם X״ (1884) – תפנית גורלית

🎭 "מדאם X" (1884) – המבט שנדחה

פריז, 1884. ג’ון סינגר סרג’נט, צייר פורץ גבולות בראשית פריחתו, מציג לראשונה בתערוכת הסלון את הדיוקן שהפך לאבן שואבת של תשומת לב – "מדאם X".

לכאורה: דיוקן של אשת חברה אמריקאית בפריז – מדאם וירג'יני אמאלי גוטרו, לבושה בשמלת ערב שחורה, מעודנת ואלגנטית (ציור הפתיחה למעלה). אבל לא העור חשף את הסערה – לא עירום, לא פרובוקציה זולה. מה שהקפיץ את המבקרים והחברה הגבוהה היה המבט.

סרג'נט העז לעשות דבר שלא עשה אף פורטרטיסט לפניו:

הוא הפך את הנושא לאיקונה קפואה, כמעט מתה, שקועה בעצמה – מנותקת מהצופה, בלתי נגישה.

הכתף החשופה, רצועה שגלשה ממקומה (בתקופת הסקנדל – מאוחר יותר צוירה מחדש במקומה), הייתה רק תירוץ. מה שבאמת עורר סלידה – במיוחד אצל הגבירה עצמה – היה המראה שהציב סרג’נט לעולם שהיה רגיל לראות את עצמו אחרת.

זו לא הייתה עוד תמונת חנופה. זה היה ניתוח – קר, אלגנטי, כמעט מנותק – של נשיות אריסטוקרטית מתנשאת, בת תקופתה.

הציור הוצג, והסערה לא אחרה לבוא:

הביקורות קטלו אותו.

חברי החברה סובבו את גבם.

הגב' גוטרו עצמה, שתוארה כגוש קרח, נעלבה עד עמקי נשמתה.

סרג’נט הבין שמעמדו בפריז התמוטט – ועבר ללונדון.

בדיעבד, זו הייתה אחת ההחלטות האמנותיות החשובות בחייו.

🔥 מה באמת קרה שם?

הציור, כמו יצירה של לואיס קרול, מבקש להכניס אותנו לעולם מקביל – שבו היופי אינו חן, אלא מסכה.

סרג’נט מביט במדאם גוטרו – ורואה בה מה שהחברה לא רצתה לראות:

ניכור, ריקנות, עוצמה של נשיות מודרנית שמאבדת את שורשיה.

וזה היה מוקדם מדי.

לואיס קרול (Lewis Carroll) היה שם העט של צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון (Charles Lutwidge Dodgson) – סופר, מתמטיקאי, לוגיקן וצלם אנגלי שחי במאה ה-19 (1832–1898).

הוא נודע בעיקר בזכות:

📖 יצירותיו הספרותיות:

"עליסה בארץ הפלאות" (Alice's Adventures in Wonderland, 1865)

"מבעד למראה ומה אליס מצאה שם" (Through the Looking-Glass, 1871)

שתיהן הן לא רק ספרי ילדים אלא גם אלגוריות עמוקות על תודעה, זהות, היגיון וחוסר-היגיון, עם השפעות על פסיכולוגיה, פילוסופיה ואמנות.

🎭 הזכרתי אותו בהקשר של סרג'נט כי לואיס קרול, כמו סרג’נט, יוצר עולמות שנראים מוכרים – אבל מתחת לפני השטח יש בהם קסם מסתורי, לעיתים מטריד.

הציור של "מדאם X", כמו הסצנות של עליסה, חידתי:

העולם נראה נורמלי – אבל משהו חריג, מצמית ועמוק מתחולל בו.

✨ ומה קרה לציור?

כיום Madame X נחשב ליצירת מופת נועזת.

הוא נמצא באוסף של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק.

הוא מסמל את הרגע שבו הפורטרט הקלאסי עבר טרנספורמציה – מנאמנות לדמות, לחקירה של תודעה.

> סרג’נט אולי עזב את פריז – אבל במובן מסוים, זה היה רגע לידתו האמנותית האמיתית.

John Singer Sargent, “Dr. Pozzi at Home” (1881), oil on canvas; photo Yaron Margolin

הדיוקן עבור ג'ון סינגר סרג'נט לא היה הטבעת מראה חיצוני על קנבס אלא חקירה של נפש, אור, צל, צבעוניות, אישיות, תוכן רגשי כמבוכה או כוח גם מעמד חברתי.

הוא קלט תנועות מיקרו של גוף, מבט מתעתע, ניגוד בין הדר, זיוף, התחזות ובידוד.

בין המצוירים: הנרי ג'יימס, רודן, איזבלה סטיוארט גארדנר, מדאם וירג'יני אמאלי גוטרו, ואלינור רוזוולט.

🖼️ ג'ון סינגר סרג'נט במוזיאון המטרופוליטן:

האוסף של המוזיאון נחשב מהטובים בעולם (לצד ה־Tate ו־Isabella Stewart Gardner Museum).

סרג’נט בעיני האמנים הגדולים:

בן טריט הצייר, המורה המאסטר חווה את העבודה וחש את הגאונות – כל משיחת מכחול של ג'ון סינגר סרג'נט נשענת על מסורת ופורצת אותה בבת אחת ומובילה אל הרוחני בן זמננו.

התבוננות ביצירותיו של סרג'נט זו התבוננות באופן שבו תודעה פוגשת יכולת.

מקורות ההשראה – טינטורטו ורמברנדט.

ג'ון סינגר סרג'נט היה ככל אמן גדול סקרן וחוקר מושבע של גדולי האמנים מהעבר.

הוא העריץ במיוחד את טינטורטו – גדול ציירי ונציה – ואת רמברנדט, הצייר של הציירים, הגאון הגדול. שניהם בעיניו היו גאונים מוחלטים של אור, צל וביטוי לדרמה ואנושיות.

סרג’נט ביקר בוונציה פעמים רבות, שם התעמק בעבודות הענק של טינטורטו, בייחוד בסקואולה גרנדה די סן רוקו, ואמר שציוריו של טינטורטו הם מן המפעימים שראה מימיו.

הוא ספג את כוחם הדרמטי, את השימוש בתנועה, במכחול המהיר, לעיתים מדויק ואת היכולת לצקת עומק נפשי נתמך הרכב תיאטרלי.

מרמברנדט למד כיצד להעמיק מבט – לא רק בעין, אלא בנפש. ההשפעה הזו ניכרת במיוחד בדיוקנאות המאוחרים של סרג’נט – בהם הסובייקט נראה לעיתים בודד, חבול, נועז, מת, אבל מלא הדר.

לצד שניהם, הושפע גם מציירי הבארוק האיטלקי (כמו קרוואג'ו), מהאימפרסיוניזם (שהתיידד עם כמה ממוביליו, אך שמר על מרחק, אישי וגם אמנותי), וממסורת הרישום הצרפתית הקלאסית.

חושפים את הגבר כפי שהוא – לא כאידיאל, לא כדימוי נשלט – אלא כגוף, כרוח, כעמדה אנושית.

Man Wearing Laurels (ca. 1874–1876

🎭 Man Wearing Laurels – גבריות כפי שלא נראתה על הבד או בין סרג’נט לשולמית ניר – דיוקן של גבריות חשופה

הציור Man Wearing Laurels של ג’ון סינגר סרג’נט אינו עירום רגיל. הוא מבט חודר על גבריות – שאינה זקוקה להגנה, להסבר, או לתיווך.

רישום הפחם שיצרה ניר – שבמהלך חיי היה גם בסלון כשגרתי בירושלים, מוכר לי היטב – נשא את אותו ריח של אמת, אותה פגיעות מוחשית שאינה מתחנפת. שניהם, כל אחד בדורו, פרצו דרך בשקט.

זה פורטרט. לא של עיניים או בגד – אלא של גוף חי, לא מבושם, לא עטוף, אלא נוכח.

הגוף הזה מדבר – כמעט אפשר להריח אותו – ניצב בגאון, אך אינו מבקש להרשים. אין בו מבוכה, אך גם לא גאווה ריקה. הוא קיים, נוכח, אבל נוכח נצחי. ואל הנצח הגיע בזכות יד האמן.

זהו רגע שבו הגבריות נראית לא דרך עיניים של כוח, ותרבות אלא דרך קבלה רכה, פיזית, אנושית.

לא במקרה – רק עד סוף המאה ה־20, תחילת ה־21 – שולמית ניר, אמנית ישראלית נדירה, העזה לחשוף את הגבר (ריאד) בעבודתה – the poet -אותה נימה אמיצה. רישום שאני מכיר היטב, כי כנזכר לעיל, בתקופה בה גרתי בירושלים הוא טלה בסלון דירתי.

הם לא צעקו – הם העמידו את הגבר מולם, ואמרו: הנה הוא. כך. פשוט כך.

Study of the Bust at Lille, 1877.

2. Study of the Bust at Lille

בשנת 1877, כשעוד היה תלמיד צעיר בשנות העשרים לחייו, ליווה ג'ון סינגר סרג'נט את מורו הנערץ קרולוס-דירן (Carolus-Duran) לביקור במוזיאון האמנות היפה בפריז.

שם פגש ביצירה חריגה: "La Vierge enfant" – הבתולה הקטנה – פסל שעווה של הנזיר האיטלקי Guido Mazzoni מאמצע הרנסנס.

✨ ומה קרה שם?

המפגש הזה – עורר צמרמורת במתבוננים – מה שהיה לחוויית התגלות עבור סרג’נט.

הוא ראה בבתולה הקטנה משהו שמעבר לפסל:

"הבעה כמעט על-אנושית של טוהר, עדינות ומסתורין" – כתבו מאוחר יותר חוקרים על תגובתו.

התוצאה הישירה הייתה דיוקן קטן שצייר זמן קצר לאחר מכן, בהשראת הפסל: "מחקר על הפסל בליל"

ציור של ילדה צעירה, שקועה בעצמה, באור רך כמעט מלאכי.

הקווים מינימליים, הדימוי כמעט שקוף – אך מלא נוכחות.

💫 רוחניות בסגנון דה וינצ’י

סרג’נט כנראה חש שדרך המפגש עם אותה "בתולה קטנה", הוא מגלה כיצד להעביר רוחניות בציור ללא צורך בסימני דת גלויים – ממש כמו לאונרדו דה וינצ’י.

הדיוקן שהוא יוצר שם מתחרה לא בצבעוניות או בפאתוס, אלא בנוכחות השקטה, כמעט מיסטית, שמאפיינת את הרישום הנדיר הידוע כל כך של לאונרדו דה וינצ’י, המלאך (כנראה מהרישומים המקדימים ל"Madonna of the Rocks"), שבו הרוח כמו עולה מהנייר עפה כנוצה שנזכרה על ידי אפלטון למעלה מבלי שצוירה בפועל.

Madonna of the Rocks או La Scapigliata של לאונרדו.

סרג'נט

🖼️ צפייה ביצירה מקרוב (בתערוכה במטרופוליטן):

מלמדת אותך על זוהר אמנותי. שקט עמוק, של תחושת התעלות נוכח נשמה טהורה.

הילדה אינה מודעת למבט שלנו, ודווקא בזה נוצר חיבור כמו בעת התבוננותנו במשחק של תינוק.

3 Among the Olive Trees, Capri” (1878) דיוקן הנצח של רוזינה פררה –

לידה מחודשת באור הקוצים

ירון מרגולין

רגע של מנוחה. כך נדמה.

נערה נשענת לאחור על גזע עץ זית, עייפה מעט, אולי מהחום, אולי ממטלות היום. היא אינה מציגה את עצמה — הצופה נתקל בה באקראי.

ובכל זאת – הנוכחות שלה טוטלית.

רוזינה פררה, נערה מקפרי, בת לשבט של איכרים מקומיים – הפכה באותו קיץ 1878 למוזה של סרג’נט, והונחה על הבד למען היופי שלך, לנצח.

בתוך שקט הצהריים של האי, עולה מתוך העץ עצמו – כאילו נולדה מתוכו – ונוס חדשה. אך שלא כמו זו של בוטיצ’לי, רוזינה אינה אגדתית או נשגבת:

היא אמיתית. בשר ודם. עור כהה, עיניים חריפות, גופניות שלא מתכחשת לעצמה — חושנית מבלי לנסות להיות.

משיכות המכחול שבחזית, בגוני זהב חם, יוצרת קוצים זוהרים.

הם אינם אלמנט נופי בלבד, ולא מריחת צבע, כדי להיות בד מלובש.

הם גבול. הם מגן. הם התפרצות של הנפש, האמת הקשה שבתוכה פורצת החיות הנשית.

סרג'נט במוזיאון המטרופוליטן. 14.06.25. צולם על ידי יניב גברין

במבט חוזר, הקוצים מתגלים כמשל – לחיים המרים של הדמות, לחייה של רוזינה. הקוצים הם היא וכשהיא נוכחת הם דמויות של זהב: ילדה מקומית, נערה שנשאה על עצמה את מבטם של גברים זרים, גברים בעלי כוח – והייתה צריכה להחזיק מעמד מול אותו מבט.

וכך, בעוד גופה שרוי במנוחה, נפשה מתוחה.

זו יצירת מופת שמכילה רגע נשי נדיר – לא מבוים, לא גאה, לא נבוך – אלא פשוט קיים באמת.

בן טריט וסרג'נט

הקווים, האור, הזהב, והפשטות של הדמות יוצרים אשליה של טבע, אך למעשה — אנו עדים לציור עמוק של זהות.

הציור אינו רק דיוקן של רוזינה. הוא דיוקן של הנשיות עצמה כשהיא נחבאת, מותשת, וכאובה – אך בלתי ניתנת לביטול.

כמו בוטיצ’לי ששב וצייר את סימונטה וספוצ’י – אהובתו המיתית, זו שהייתה ונוס וכוכבת דיוקנאותיו – גם סרג’נט שב שוב ושוב אל רוזינה.

היא אינה דמות חולפת, אלא רעיון שהוא מבקש ללכוד.

היא מופיעה בציור אחר ציור – A Capriote, Rosina Ferrara, Head of a Capri Girl, Capri Girl on a Rooftop, The Model – וכולן וריאציות על החידה הנקבית הזו: האישה שנחה, אך כל נימי גופה – דוברים.

סרג'נט מנסה לתפוס אותה שוב, להבין את מהות השלווה הפרועה שלה, את השקט שמלא דחיסות חושית, את הניגוד שבין הגוף הנוכח לבין הנשמה החומקת ומעלה אותה על הגג כצריח או כיפה מפוארת.

כמו בן טריט, בן זמננו, גם סרג'נט ידע שהרגעים החשופים באמת אינם קלים לצפייה.אך הם אלה שנותנים לנו את החסד שבאמת.

4 Two Wine Glasses (1874)רוח גדולה בכוס יין קטנה.

ירון מרגולין


🎨 John Singer Sargent – A Master Unveiled

זו עבודה זעירה, כמעט חבויה: שולחן, שתי כוסות יין. אבל מבט אחד — והלב נעצר.

ג'ון סינגר סרג'נט חי ופעל לצד האימפרסיוניסטים של פריז, אותם מהפכנים שציירו את הרגע, את האור, את הפשוט.אבל סרג'נט לקח מהם רק את הלב — את הרגע שמרגש באמת.

לא טכניקה, לא אופנה, אלא נשימה אחת של אמת.

הציור הזה, Two Wine Glasses, צויר בשנת 1874 — רק ארבע שנים לאחר ש-Édouard Manet יצר את יצירתו Dans le jardin ("בגן") בתחילת שנות השבעים.גם אצל מאנה, כמו כאן, הרגע חולף — אור נופל על שמלה לבנה, על הדשא, כמו מטבעות זהב שנשפכו ממטמון עתיק שנמצא באדמה.

אך אצל סרג’נט — כל הדרמה והאור מרוכזים דווקא בשולחן וכוסות היין? כוסות היין, הנושא – בצל. האישה נעלמה. הרקע אינו גן אלא רקע כהה וגדר.

החיים עצמם עברו אל תוך הדומם והוא עצמו בצל שבקדמת התמונה – הרי לכם דרמה.

וזה לא סתם "טבע דומם". זו דרמה של אור וצל, תמצית המתח האנושי בין נוכחות והיעדר, בין רגע לחיים שלמים. הרי לכם טינטורטו ביד של סרג'נט

רק טינטורטו, אותו סרג’נט העריץ, יכל להעניק למשטח עץ ולזכוכית צלולה – עומדת בצל עומק כזה — כוח רוחני של פורטרט.

והרי סרג'נט עצמו כתב או אמר כי רק טינטורטו ורמברנדט הם באמת הגאונים.

כאן, בציור הקטן הזה, הוא מוכיח שהוא ממשיך דרכם.

זו אולי אחת היצירות החשובות ביותר בתערוכה.

לא משום שהיא צועקת — אלא משום שהיא לוחשת משהו אמיתי: חיים.

ושוב, כמו אצל הגאונים הגדולים, זה לא משנה מה הנושא — אלא כמה חיים שוכנים בו.

ירון מרגולין

נשארו לך שאלות

אשמח להשיב על כל שאלה 

לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן  

בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –

    שמי Name:


    טלפון phone:


    דוא"ל (כדי שאוכל להשיב לך מכל מקום בעולם) Email:


    איך אני יכול לעזור לך How can I help you:


    אפשר לקבל את בדיקות הדם החריגות שלך Exceptional laboratory tests:


    מאמרים אחרונים

    נשלח ב כללי

    🎨 John Singer Sargent – A Master Unveiled

    Hebrewעברית

    "The Iceberg That Burned –
    Madame X and the Scandal That Singed the Artist"

    John Singer Sargent (1856–1925) was not merely a brilliant painter; he was one of the greatest and most complex artists of the late 19th and early 20th centuries. His technical virtuosity with the brush, mastery of light and fabric, and ability to capture the soul behind social masks place him in a class of his own.

    But Sargent’s true genius lies beyond his craft. His portraits are not just beautiful—they are spiritual spaces. Within each stroke, a tension lives, a silence that speaks.

    My visit to the monumental Sargent exhibition at the Metropolitan Museum of Art in New York, accompanied by the contemporary painter Benjamin Tritt, became more than a viewing experience—it turned into a personal revelation.

    What unfolds on those canvases is not just social portraiture. It is a rare power: a fusion of Rembrandt’s shadowed soul-searching, Tintoretto’s theatrical drama, and Leonardo’s quiet grace.

    This article offers a deeply personal reflection on several key works from the exhibition—an exploration into the mystery, elegance, and unspoken brilliance of Sargent.


    🖼️ John Singer Sargent – A Portrait of a Master

    John Singer Sargent (1856–1925) stands among the greatest and most complex painters of the late 19th and early 20th centuries. A genius of color, light, expression, and spiritual depth—yet also a figure often misunderstood, especially by critics of his time and even later.

    John Singer Sargent, “Dr. Pozzi at Home” (1881), oil on canvas; photo Yaron Margolin

    Visiting a Sargent exhibition is a profound, transformative experience.
    He is not merely a gifted painter, but an artistic phenomenon—one who pierced through the silks, fabrics, and elegant postures of the upper classes to reach into the hidden core of the human soul.

    I spent a full day with his works at The Met in New York, in the thoughtful company of contemporary painter Ben Tritt. Together, we came to a simple yet overwhelming truth:
    John Singer Sargent was a genius—but a genius whose true depth is still not fully understood, even by many modern commentators.

    His eye, his line, his use of light—are not just beautiful; they reveal.
    They exist in that rare space where Tintoretto meets Rembrandt, where painting becomes spiritual power—and sometimes quiet defiance.

    Sargent deeply admired Tintoretto and Rembrandt, and from them he learned drama, motion, and the complex interplay of shadow and illumination. He learned to ask profound questions through a portrait.
    But what makes him singular—what cannot be taught—is that moment of silence, of tension, of unsaid truth that rises between brushstroke and glimmer, telling a story that lingers for days.


    👁️ A Closer Look at the Master

    Dates: Born in Florence (1856), died in London (1925)
    Identity: An American painter born in Europe, trained in the French academy, independent in spirit—working in London, Paris, Capri, Israel, and New York.

    Artistic Focus:

    Technically and emotionally unmatched portraiture (a first-rank Porträtist)

    Watercolor landscapes

    Orientalist scenes

    Monumental murals in the United States

    Breathtaking miniatures

    Style & Influence:

    Supreme command of the brush — what critics once called “the light touch of a virtuoso”

    A palette both rich and refined, movement with drama

    Often painted directly onto the canvas, with no preparatory sketches

    Sargent drew inspiration from the true giants of art.
    His work shows the deep imprint of the Renaissance and Baroque—especially Tintoretto and Rembrandt.
    He absorbed the spirit of Impressionism but remained loyal to the high art of painting—a rare fusion of classicism, psychological insight, philosophical depth, and intuitive genius.

    Masterpieces from the Exhibition: Four Works That Reveal the Genius

    1. Man Wearing Laurels (ca. 1874–1876)

    This haunting early portrait of a young man crowned with laurels is deceptively simple — and profoundly unsettling. Though nude, the painting is not about exposure, but presence. You can almost smell the sweat of his skin, feel the pride in his posture. There is no shame, no seduction — only a quiet, ancient masculinity, dignified and unafraid. This is not a traditional academic study; this is a direct gaze into the archetype of manhood.


    The work feels radical even today.

    Not by chance – only by the late 20th and early 21st century – did Shulamit Nir, a rare Israeli artist, dare to reveal the male figure (Riyad) in her work The Poet, with the same courageous tone.
    The charcoal drawing she created – which, during the years I lived in Jerusalem, hung in the salon of my home – is deeply familiar to me. It carried the same scent of truth, the same palpable vulnerability, unadorned and unflattering.

    Both of them, each in their own generation, quietly broke new ground.
    They didn’t shout – they simply placed the man before them and said: here he is. Just so. Simply so.



    🇬🇧 John Singer Sargent and “La Vierge Enfant”: A Moment of Artistic Revelation (1877)

    In 1877, still a young student in his twenties, John Singer Sargent accompanied his revered teacher Carolus-Duran to the Musée des Beaux-Arts in Paris.

    There, Sargent encountered an unusual wax sculpture:
    “La Vierge Enfant” – The Little Virgin, by the Italian monk Guido Mazzoni, a rare gem from the early Renaissance.

    ✨ Something profound happened.

    For Sargent, this wasn’t merely a sculpture —
    it was a vision.

    “An almost superhuman expression of purity, delicacy, and mystery,”
    scholars would later write, echoing Sargent’s response.

    The result?
    A small portrait of a young girl, painted soon after, quietly meditative and glowing with inner light.
    The composition is subtle, minimal — yet powerful.
    The figure seems to radiate silence.

    💫 A Spiritual Lineage: From Mazzoni to Leonardo

    Through this encounter, Sargent found a key:
    how to convey spiritual presence in painting —
    without overt religious symbols.

    This is the very legacy of Leonardo da Vinci:
    In works like La Scapigliata or Madonna of the Rocks, it is the stillness, not the drama, that moves the viewer.

    Sargent’s response to Mazzoni seems to be just that:
    A quiet unveiling of the soul, wrapped in the simplest of forms.

    🖼️ If you see the portrait today (at the Metropolitan exhibition):

    Look closely. There is no artificial glow.
    Only a hush of the eternal,
    a girl who isn’t posing —
    she simply is.

    And in her stillness,
    we meet the timeless interior world Sargent dared to reveal.


    “Among the Olive Trees, Capri” (1878)

    “Among the Olive Trees, Capri” (1878)

    The Eternal Portrait of Rosina Ferrara – A Rebirth in the Light of Thorns
    Yaron Margolin

    A moment of rest — or so it seems.
    A girl leans back against the trunk of an olive tree, perhaps weary from the heat or the day's chores. She does not present herself; the viewer simply stumbles upon her.
    And yet — her presence is total.

    Rosina Ferrara, a local girl from Capri, born into a lineage of peasant families, became Sargent’s muse during the summer of 1878 — and through his brush, immortalized.
    Within the quiet noon of the island, she rises as if from within the tree itself — a modern Venus.
    But unlike Botticelli’s mythic goddess, Rosina is no ideal:
    She is real. Flesh and blood.
    Dark-skinned, sharp-eyed, her physical presence unapologetic — sensual without seduction.

    at the Metropolitan Museum. 06.14. 25. Photographed Yaniv Gavurin

    The golden brushstrokes in the foreground — fierce, glinting like sunlit thorns — are not just landscape.
    They are boundary. They are armor.
    They are the hard truth from which feminine vitality bursts forth.

    Among the Olive Trees, Capri” (1878) pho. Yaron Margolin.

    On second glance, the thorns become a parable — a reflection of her bitter life:
    A village girl, the subject of foreign men’s gazes, forced to hold her ground with dignity.
    Her body rests — but her spirit tenses.
    This is not merely a portrait of beauty — it is a painting of truthful womanhood: unposed, ungilded, and entirely alive.

    The lines, the light, the gold, and the composure of her figure suggest nature —
    but what we are truly witnessing is an identity unfolding.

    Like Botticelli, who painted Simonetta Vespucci again and again — his mythical muse, his eternal Venus — so too did Sargent return, time and again, to Rosina.
    She is not a passing figure but a persistent idea he sought to capture.
    She appears across paintings — A Capriote, Rosina Ferrara, Head of a Capri Girl, Capri Girl on a Rooftop, The Model — each a variation on the same elusive riddle:
    The woman at rest, yet with every fiber of her body speaking volumes.

    Sargent tries to capture her once more,
    to understand her wild serenity,
    the quiet saturated with bodily force,
    the tension between a grounded figure and a soul that slips through the frame.

    Like Ben Tritt, our contemporary master, Sargent knew:
    The most honest moments are rarely easy to behold.
    But they are the ones that gift us with grace that is real.



    Two Wine Glasses (1874)

    A Great Spirit in Two Small Glasses
    Yaron Margolin

    A tiny painting, nearly hidden:
    a table, two wine glasses.
    But one look — and the heart stops.

    John Singer Sargent lived and worked in the era of the Impressionists — those painters who moved the world by capturing fleeting moments of light and life.
    But what Sargent took from them wasn’t technique or fashion.
    He took feeling — the moment that truly stirs something within.

    Two Wine Glasses, painted in 1874, was created just a few years after Édouard Manet's Dans le jardin ("In the Garden").
    There, light dances across a white dress and grass — like coins of gold spilled from an ancient treasure discovered underground.
    Here, in Sargent’s piece, all that brilliance gathers not around a woman, not around nature — but around a table and two wine glasses.

    The human figure is absent.
    The garden is gone.
    And yet — life has entered the inanimate.

    This is no mere still life.
    It’s a drama of light and shadow, a meditation on presence and absence, on fleeting time and silent memory.
    Only Tintoretto, whom Sargent revered as one of the two true geniuses alongside Rembrandt, could have created such intensity in such simplicity.
    And here, Sargent proves himself their heir.

    This might well be one of the most important paintings in the exhibition —
    not because it shouts, but because it whispers something real.

    As with every true master, it’s not about the subject —
    but how much life lives within it.


    נשארו לך שאלות

    Got questions?


    I'm here for you!
    Reach out using the contact info below — I’ll get back to you as soon as I can.

    נשארו לך שאלות

      שמי Name:


      טלפון phone:


      דוא"ל (כדי שאוכל להשיב לך מכל מקום בעולם) Email:


      איך אני יכול לעזור לך How can I help you:


      אפשר לקבל את בדיקות הדם החריגות שלך Exceptional laboratory tests:



      For the avoidance of doubt, consult a physician (who knows in detail the general health of each patient or yours) before using any medicine, food, extract or any exercise. The information on Yaron Margolin's website or the "Healing Presses" website (on Facebook or YARONMARGOLIN.COM), in the above article and in Yaron Margolin's articles are material for thought – philosophy neither recommendation nor public guidance to use or cease to use drugs – no information on this site or anyone You should always consult with a qualified physician or pharmacist regarding pain, bad feeling, or goals and how to use foods, ointments, extracts and even exercises, or other remedies that are mentioned as such

      More articles by Yaron Margolin

      למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.

      נשלח ב כללי