נקמה היא תענוג שמוביל אל שלוות נפש. נוכח חוסר אונים מתמשך ואבדן הכבוד על ידי מתעלל רב-כוח, חסר מוסר חברתי וצדק, הנקמה פורצת כתענוג אקסטטי. 

לפני שתפגע באדם – תחשוב אם הכאב הזה ישבור את כל חייו. (דמוקריטוס?)

הנקמה היא מנגנון רגשי רב עוצמה הקורא לאנשים לצאת לפעולה. בעוד שחוסר אונים שמוביל לשאיפת הנקם מקפיא ומוביל להעדר עשייה (אנרגיה שלילית) הנקמה פעלתנית. הנקמה היא קוטב מוקצן במרחב רגשי – רגש טעון וגדוש מוביל לנקמה מה שאומר שמבחינה אנרגטית מדובר ברגש חיובי (מבחינה אנרגטית) ומאוד פעיל. הרגש עולה ומוביל לביצוע קר ונטול רגשות כנאמר: "נקמה היא מנה שמוטב להגישה קרה" הגד שמופיע בסרט "דם כחול" משנת –1949. יש הטוענים שמקורו קדום בהרבה ומגיע מ"יחסים מסוכנים", שמתאר הספר הצרפתי מהמאה ה-18, אך כיוון שאמרה זאת אינה מופיעה למעשה בטקסט הצרפתי המקורי, לא ברור אם שם באמת הופעת הבכורה שלה.  בספר "הסנדק" (-1969) היא מככבת, וגם מופיעה בסרט "להרוג את ביל" ועוד בכותרתו [ויקיפדיה].  ניל דונלד וולש הוא סופר אמריקאי, מחבר סדרת רבי המכר "שיחות עם אלוהים" ו"שיחות עם האנושות" וולש מעלה בהקשר זה הערה לגבי הכאב שעומד מאחורי הקלעים של שאיפת הנקם: "איזה סוג נוראי של כאב מרגיש אדם, אשר בכדי להקל עליו נותר לו רק לקום ולפגוע באחר"? מכל מקום אפילו רק לחשוב על הדרך בה תנקום במתעלל שלך יש מן התענוג היותר גדול.  ולמרות החינוך לחנק רגש הנקמה במתעלל מילדות הוא מענג ואפילו חוקרי הנפש המתקדמים כיום מאשרים את מסקנתו של פיודור דוסטוייבסקי (האחים קרמזוב, החטא ועונשו או כתבים מן המחתרת) בהקשר זה שנקמה יכולה להיות מאוד שימושית להחלמת הנפש הסובלת, היא מענגת ועונג כידוע נקשר בהסתלקותו של הסבל (אפלתון, האפולוגיה).

איניגו  הוא גיבור נוקם שמככב בסרט ילדים אהוב "הנסיכה הקסומה" (The Princess Bride, מילולית: "הכלה הנסיכה") הוא סרט קולנוע משנת 1987, המבוסס על ספרו של ויליאם גולדמן באותו שם, כזכור איניגו הקדיש את חייו ללימודי סיף, על מנת לנקום את מותו של אביו, אשר נרצח על ידי איש בעל שש אצבעות. רצח התינוק או המשתה של טראוס – Tereus' Banquet – טראוס, מלך תראקיה, היה נשוי לפרוקנה, בתו של השליט האתונאי שילדה לו את איטיאס הקטן. הסיפור על נקמת האחיות המלכה פילומלה Philomela והנסיכה אחותה פרוקנה Próknē – המלכה החדשה של תראקיה היא היווניה ובתו הגדולה של פנדיון – מטבע הדברים היא שהתה בארצה החדשה תראקיה, ואחותה היפיפיה פילומלה שנותרה באתונה, התגעגעה אליה מאוד וביקשה לראות אותה. לא היה אפשרי בימים ההם שתצא לבדה לדרך מה שעורר את המלכה פרוקנה להתחנן בפני המלך בעלה להביא את אחותה לתראקיה. טראוס – מלך תראקיה הסכים, הוא נסע לאתונה, וליווה אותה בדרכה לארצו תראקיה. עוד טרם הגיעה לביקור בתראקיה נחשפה הזוועה. טראוס לא עמד בקסמי יופיה ואנס אותה בדרך. פילומלה שתקה ולא חשפה את העוול כי המלך קרע את לשונה, כדי למנוע ממנה לחשוף את הפשע [אובידיוס]. סודה נחשף ועורר את יצר הנקמה ברעיה הנבגדת פרוקנה. המלכה פרוקנה לא עצרה את נפשה ויצאה לפעולת נקם שטנית למדי (סופוקלס) שתי האחיות פרוקנה ופילומלה הכינו לאנס מאיטיאס הקטן בנו ובנה – מרק אותו הן הגישו למלך האנס למאכל – משתה עשו לו [מקור]. תוך כדי אכילה, טראוס מבקש לראות את בנו, אז פרוקנה נוקמת בו בשנית ובאומרה לו שבנו נמצא כבר כאן אבל הוא לא יכול לראות אותו כי הוא בתוך בטנו. כדי לאשר את דבריה פילומלה נכנסת לחדר עם ההוכחה על המגש – הראש הכרות של איטיאס מונח עליו. מקור נוסף לעלילת הנקמה שרד במחזה של פילוקלס אך נראה שראשון לספר זאת היה דווקא המחזה האבוד של סופוקלס: טראוס Tēreus.

 הסיפור על נקמה אכזרית אף יותר עולה בספר מלכים ב' פרק ב' פס' 25-18 הוא סיפור על נקמה אלוהית שקמה נוכח ועל פגיעה בכבודו של הנביא הזקן (אלישע), הזקן מתקשה לעלות בהר ביוצאו מן העיר (יריחו) – וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן-הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ-בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ, עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם, וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה; וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים, מִן-הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם, אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים. וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם, אֶל-הַר הַכַּרְמֶל; וּמִשָּׁם, שָׁב שֹׁמְרוֹן.

לא יועילו כל שיחות השליחים והמסיונרים של הסליחה – הנקמה טמונה באנשים מאז ומתמיד. כאן הנביא קורא לאלהים לנקום בילדים, מקלליו, ולא יאמן האל מממש את הנקמה ועוד באכזריות רבה. הנקמה קיימת, היא בוערת והיא גם אחד הנושאים הספרותיים הנפוצים ביותר: מטרגדיות יווניות כמו טראוס (סופוקלס שהוזכר לעיל) או אוֹרֶסְטֵיאָה של אייסכילוס – אשר מתארת את סוף השתלשלות הקללה על בית אטראוס. שם אורסטס רוצה להרוג את אמו כדי לנקום את אביו – ועד המלט של שייקספיר דרך מדאה לאוריפידס. רבים מאיתנו, לפחות בילדותנו הרהרנו בתוכניות נקמה מענגות ואף ניסינו לבצע אותן.

ביוון כיכבה גם אחת נקמה – מסיס (Νέμεσις), או רמנוסיה, היא אלת הנקם והשילם במיתולוגיה היוונית. משמעות שמה הוא "להעניק את מה שנועד" ("To give what is due"), או חלוקת המזל, ללא קביעה ערכית של מזל טוב או רע.⁦ במיתולוגיה הרומית האלה Invidia (קנאה) מופיעה רבות כעיוורת או עם כיסוי על עיניה. 

נקמה היא דבר טבעי. תחושת אי שייכות או נידוי וחרם מעלים את הנקמה מהתהום כתגובה טבעית לדחייה החברתית ואפילו קנאה באחרים, ילדים, מייסדים, מקובלים או במקורבים למקבלי ההחלטות היו לתמריצים נוראיים לנקמה, או אם תרצו תוקפנות שטבועה בבני אדם, ומתעוררת. נושא זה נצפה גם בבעלי חיים שבהם בולטת ההשמעות ההסתגלותית לקיום.

בפולקלור שהשתרש מאז נקמת מונטזומה היא שלשול נוראי שתוקף תיירים שמגיעים למכסיקו וצועדים על אדמה כבושה. הביטוי נקמת מונטזומה הפך למטבע לשון נקמתו,. נקמה שמתארת כל תופעה שבה עם כבוש או קבוצה מדוכאת של בני אדם מוצאים לבסוף את הדרך אל נקמתם. והיא מגיחה בדרך זו או אחרת וכמעט תמיד היא בלתי צפויה. לאמריקאים (שכבשו שטחים ממכסיקו בלי לשלם לאזרחיה פיצוי הוגן על כך) ברור כיום שבתוך 25 שנים לערך, הרוב באמריקה יהיה מכסיקאי והדברים מגיעים לידי כך שחבר הקונגרס מדאלאס, טכסס, ג'ייסון וילאבילה הזהיר את המפלגה הרפובליקנית שהיא עומדת למעשה בפני מוות אלקטוראלי (דמוגראפי) אם לא יבינו מנהיגיה וילמדו להכיל את האוכלוסיה ההיספאנית המתעצמת בה. כרגע רוב ההיספאנים הם דמוקראטים. נקמה דומה עומדת להתרחש בצרפת ואפילו בישראל.

ההזדמנות להסתדר עם המתעלל שלך יכולה להיות הנאה מדהימה.

מה גורם לנו לנקום?  החוקרים מאמינים שלתחושה הזו יש כמה יתרונות בלתי צפויים [מקור[.

מחקרים מראים שעד 20% מהרציחות ו -60% מהירי בבית הספר קשורים לנקמה. היא משפיעה על הפוליטיקה, כפי שמשתקף מהמאמר "כוחו של נבל" וכן מ"מי את לה-פמיליה" ואפילו ממאמר בוושינגטון פוסט הרואה בניצחונו של דונלד טראמפ תוצאה של "הנקמה של מעמד הפועלים הלבן … שחשו שכבר לא לוקחים בחשבון את האינטרסים שלהם בתנאי הגלובליזציה." נושא זה גם עמד בראש מסע ההסתה של בגין שהמציא לשם כך את ה0מאל… בפנותו אל חבורת ה"חמוצים" שנותרה אל מחוץ למרחב ההשפעה על מקבלי ההחלטות. הסיבות של הנקמה הן בדרך כלל טינה – אבל האמת היא שהנקמה מובנת מעט מאוד והמחקר כמעט שלא התמודד אתה. מאמר זה בא לתקן במעט את העוול הנורא שיצרו מתעללי הצמרת בילדים ובמעמדות חסרי הישע, במוחלשים, שנלקחה מהם זכות הטינה ויותר ממנה הזכות, זכותם לנקמה. 

המלט של שייקספיר מספר היסטוריה שבה נקם אדם ברצח אביו על ידי הריגת דודו. ( גוסטב מורו ) – צילום מסך.Shakespeare's Hamlet tells a history in which a man avenged the murder of his father by killing his uncle[4] (by killing his uncle (Gustave Moreau) – צילום מסך.

 הנקמה היא מנגנון רגשי רב עוצמה הקורא אנשים לפעולה.

פירמידת הסליחה

ככלל הדיון על נקמה איננו בגדר הלגיטימי בקליניקה הטיפולית. הנקמה הוצאה לכאורה ממנה ונשארה לטיפול במרחב האמנותי. מזלה של הנקמה התדרדר לתהומות משנקבע בטעות שקוטבה ההופכי הוא – הסליחה. כמו ברפואה משאיגנז סמלווייס (Ignaz Semmelweis) גילה בשנת 1847 את נושא שטיפת הידיים כמציל חיים. היא אחת הפעולות הבסיסיות והחשובות ביותר שאנשים יכולים לעשות כדי להמנע מהדבקות במחלות וזיהומים או מהפצתם בבתי החולים של הימים האיומים ההם. וגם אחרי שסמלווייס כבר הבין, לפני 150 שנה, שכאשר הרופאים עברו ישר מחדר נתיחות הגופות אל חדרי הלידה בלי למצמץ ובלי לשטוף ידיים, נשים יולדות מתות מזה. ומספרן של היולדות שמתו מזיהומים אלימים לאחר הלידה הרקיע שחקים. הוא נאלץ לנהל מאבק סיזיפי ולא מאוד מוצלח בניסיון לגרום לעמיתיו הרופאים להכיר בכך, שיש לשתוף ידיים. נושא שהביא לאסונות, קרבנות, והרס חיי רבים בממסד הרפואי לא הוצג ולא נחקר כך גם הפסיכולוגיה, בשנות ה-80 מי שהוגדר אבי הפסיכולוגיה של הסליחה האמריקאי רוברט אנרייט הפך אותה לדגל ונושא הקורבנות נשאר בדיונים על מונטסומה, המלך האצטקי האדיר, שסיים את חייו תחת מטר אבנים ששלחו אליו אנשיו. אנרייט ייסד את המכון הבינלאומי לסליחה וחיבר פרוטוקול טיפולי כביכול, לסליחה המוכר כיום כטיפול אפילו בידי האו"ם. אברט וורטינגטון המשיך בדרך הסליחה ופיתח את מודל הפירמידה של הסליחה, שלפיו מתבקש המטופל להיזכר בפגיעה, לייצר אמפתיה כלפי הפוגע, להבין את הערך הגלום לכאורה בסליחה, להתחייב לסלוח ולהתמיד בסליחה. קתרין לולר חקרה את השלכות העוינוּת, ולעומתה – הסליחה, על מערכות הגוף, וקבעה שהסליחה טובה לבריאות. כמו תמיד בתחומים ההרסניים ]שנמצאים במסגרת החוק זה נחשף כהרסני אך תחילה המחקר מלמד שזה לא, אבל איש לא נינקם [מקור.

במקרים שבהם מטפלים ביקשו להחיל את הפירמידה של וורטינגטון בטיפול של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, זה לא עבד. כשביקשו שליחי הסליחה מהמטופלים לדמיין אמפתיה ומחילה כלפי הפוגע. לא פעם הופיעו טינה ומחשבות הנקם ובהמשך החלו להתפרסם גם מאמרי ביקורת. לדוגמה, באסופה "לפני שסולחים: עמדות מתריעות כלפי סליחה בפסיכותרפיה" כותבים הפסיכולוגית שרון לאמב והפילוסוף ג'פרי מרפי:"הסליחה התקבלה כאסטרטגיה טיפולית ללא בדיקה רצינית".

כשמיסיונרי הסליחה ניסו את השיטה כדי להקל על סבלם של ניצולי שואה עד מהרה הגיעו למסקנה "שיש להן סיבה שלא למחול". לאמב אף סבורה שייתכן כי לחלק מנפגעות אונס ותקיפה מינית עדיף שלא לסלוח, ועליהן ללמוד לחיות עם טינתן ועם כעסן. מרפי ולאמב מבקשים "לבחון בצורה ביקורתית שאלות (שנוגעות לסליחה)", כמו "מתי המחילה מזיקה?". בן זוגה לכתיבה, ג'פרי מרפי, כתב לאחר מכן את הספר "Getting Even" ("להתנקם", אך גם "להשתוות"). בספר, מרפי טוען שרגשות נקמניים ראוים ללגיטימציה רחבה יותר בחיינו הנפשיים, החברתיים והמשפטיים. הוא בוחן את הפסיכולוגיה של הכעס ומצדד באסטרטגיות של הגנה עצמית.

בפנטזיה על נקמה בקרב ילדים יש הנאה כי הילד מדמיין שהוא חזק וכל יכול, וזה משיב בעיני רוחו את הצדק על כנו

[מקור].

מרים ברגר ממחברי הספר "קורבניות, נקמה ותרבות הסליחה" מבהירה כי עבודתה אינה בבחינת המלצה ועידוד למעשי נקמה. "אני פסיכולוגית קלינית, ואלימות אינה מקובלת עליי, אולם גם הכחשה של רגשות נקמה רבי-עוצמה ותיוגם כשליליים אינה רצוייה". ברגר מצביעה על כך ש"אנשים נוקמים זה בזה באופנים רבים ושונים", הנקמה לא ממומשגת אנשים לא מודים בכך שהיא מנהלת אותם והם פועלים מתוך רגשי נקמנות אבל מבלי שייקחו עליהם אחריות."לדעתי" מוסיפה ברגר ואומרת: "התנהגויות נקמניות הן חלק ]מהרפרטואר היומיומי והרגיל ביחסים אנושיים" [מקור.

המאפיין הבסיסי של כל המחשבות על נקמה הוא אובדן כבודו האנושי של אדם בדרך כלל מדובר באדם מוחלש שנפגע על ידי מתעלל רב עוצמה וכאבו עלה על גדותיו עד שהגיע לשלב בו הוא בלתי נסבל. החוויה של המוחלש נוכח מתעלל מגובה, מחוזק, ושאין להתגונן בפניו – היא חוויה בלתי נסבלת.  זכירת העוול שנעשה מקננת בקורבנו תמיד,  מדובר בתחושה עמוקה של אבדן שליטה ותחושת חוסר אונים מתמשכת והיא כשלעצמה טראומטית. חוויה אשר משולבת בה תחושת אי-צדק נוראי שאין להשתחרר ממנו (דמימה). דמימה תמיד לופתת ומנהלת אותנו גם את המוחלש שנכרע בידי מתעלל, אבל גם את המתעלל. רוצה לומר שהמשותף נמצא בתחושת אפסות פנימית בשניהם. היא קוטבה של הנקמה, לא הסליחה. לצידה הנטירה שמעניקה עוצמה ומעין הכרה במכאובים, אם לא על-ידי הסביבה לכל הפחות היא מנוהלת על-ידי תחושת הצדק הפנימי שלו. ההכרה בכאב מרגיעה את המתעלל שנהנה רק משהכאב של קורבנו נחשף ושל הנוטר ומשהחברה מכירה בזכותו לנקמה ובנוסף היא גם חייבת להכאיב. היא שמובילה אדם, בהכרח למשאלה לתיקון ואפילו עולה עליה כצורך והכרח הדרישה הפנימית שנחשבת כעזה לתקן את המצב הכובל ולא מרפה שנוצר בנפשו, במחשבותיו ובכיווצים כרוניים שלופתים את גופו של הקורבן. שואף הנקם נמצא בתוך פקעת של כאב גדול ועצום שאין איום, כנראה, ממנו וכל שאיפותיו מסתכמות להן מרגע ההתעללות שחווה, במטרה אחת והיא להשתחרר מהכאב ולהכרה בזכותו לכך. הרצון לנקום נמצא לו בדרך. שאיפה אנושית ומובנת למתבונן בתהליך שמתהווה בנפש הסובלת כהתנהגות מעצימה שמטרתה להשיב את הצדק על קנו ואת האכפתיות האנושית על ההכרה בסבלותיה אל קרקעית חייה. במצבים רבים פגיעה באפשרות זו לאיזון מחדש וסילוק הכאב היא עוול על עוול בכלל זה מצד הטיפול הפסיכולוגי לסליחה. רבים עדיין רואים את התהוותו של הצורך הזה לשלווה כדבר מצער אבל יש לקחת בחשבון שפעמים רבות רק בדרך הנקמה יכול הקורבן לקחת בעלות מחודשת על חייו ולהחזיר לעצמו את כבודו שאבד גם את שלוות נפשו.

רבי שלמה גאנצפריד בקיצור שולחן ערוך, רואה בנוטר אדם  שבוער בו יצר הנקמה כנאמר: ונפשי משתקעת בהרהורים רעים ומרים, הרהורי נקמה" (נפש רצוצה / שמחה בן-ציון). אדם זה לא רק מתאווה לנקמה אלא נוטה לתפוס את השחרור האדיר מסבלו כקשה עד לא אפשרי בשיטה אחרת, פרט לנקמה. פעולת הנקם מצמררת בהיותה בדרך כלל קרה, ונטולת רגש. היא נמצאת בקוטב שעומד ממול קוטב הקיפאון שנמצא ביחס ישר למצב חוסר האונים שחווה השואף לנקם ומה שקושר אותו  לנקודת הקיפאון נוכח מתקפה עליו ותחושת עלבון מתמשך שנמצאים גם במהלך נפשי נוסף הוא מעגל ההישרדות המורחב – בו ידובר להלן, הדיון יכלול רשומים להבהרת המהלך שבנפש. 

היכולת של הסובל לדמיין פעולה ממשית, בהווה בפועל נגד האוייב שקם עליו כמתעלל רב כוח – משחררת מתחושת ההשפלה, אך לא מהכבלים האיומים. זאת גם הסיבה שהמחשבות והתיאורים שמתרוצצים סביב דרכי הנקמה חוזרים על עצמם במוחו לאורך כל חייו – אבל לא ההרהורים הם ישועתו, להפך בהם נעוץ סבלו המתמשך, רק הנקמה עצמה משחררת מסבל זה. היא משחזרת את רגע הקיפאון המצמרר שארע בתחילת המכה של המתעלח, ועתה, היא מעבירה אותו בדמיונו של הנוטר ופורצת את דמימת הנפש שבה קפאה, ומעבירה ללהט נוקם ופעולה. דומה הדבר לסבל עצמו שקם ועמד על רגליו ועבר לפעולה. הוא שפועל, לא מערער על היכולת לפעול אלא נוקם. חוויה זאת שנבטת מעל פסגת הכרמל כשבחרב אוחז אליהו הנביא – מבעיטה את הממסד. כשלעצמה, ללא עדים אינה שלמה וגם מיותרת.

הנקמה בהקשר זה היא מעשה תגמול כנגד אדם או קבוצה של אנשים, נוכח קהל אוהד שמכיר בצדקתו של הנוקם. במקרא כאשר עבד או שפחה כנענים נהרגו בידי אדונם, בית הדין חויב להעניש את האשם, לנקום את מותם של עבדיו בידיו ב"ענישת נקמה", כנראה בשל האימה מפעולות הנקם בזה שלא עמד והגן על המוחלשים שנתנו בו כהרגלם של מוחלשים את יהבם נזהרו אדונים בעבדיהם. "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ – נָקֹם יִנָּקֵם" (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק כ') גם דינו של מי שרצח את זולתו בזדון, דומה לכך, שגם כאן הממסד הדתי שמשתקף בדברי התורה נותן לגיטימציה לגאולת דם – "אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת, מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא, גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ." (במדבר, ל"ה, כ"א). לדעת פילוסופים מתחום האתיקה, למשל אחד מגדולי החוקרים של הנפש דוסטוייבסקי שחקר את הנקמה למעמקיה וראה בה דבר מתוק (האחים קרמזוב) יש לה מטרה חשובה בהחייאת הנפש הרובצת. זה אולי לא מפתיע שפיודור דוסטויבסקי הידוע כאחד מגדולי הסופרים הפסיכולוגיים בכל הזמנים, לאור היסטוריית הסבל הדרמטית שלו. לאחר שנחסך מכיתת הירי של הצאר ברגע האחרון, שנים בגולאג סיבירי, וחיים מוכי אפילפסיה, המשיך וכתב כמה מהרומנים הפסיכולוגיים והקיומיים הגדולים ביותר בכל הספרות העולמית, כולל פשע וענישה. שיאה של הנקמה כנראה מוצגת אצלו בהאחים קרמזוב (Dostoevsky the thinker Novel by James P Scanlan) הוא מצדד בנקמה ויותר מכך מבשר את העונג שבה כולל השלווה שמגיעה בעקבותיה. בעוד שהרומנים של דוסטויבסקי לעולם אינם נותנים לנו תשובות סופיות של ממש, הם מראים כיצד לעולם לא ניתן לענות על השאלה מי אנחנו ומה טוב עבורנו, בהקשר זה גם לגבי הנקמה, הוא ככלל מתרחק מן הנוסחה פשוטה וכביכול קורא לנו לשוב ולחשוב עליה מחדש בכל דור [מקור]. אין ענק רוח זה מותירנו לבד. דוסטוייבסקי מנחה אותנו להתבונן בנפש הפועלת בציירו לנו את מעגלי התהפכויותיה כממשיך דרכו של סנקה (Annaeus Seneca – חוקר הזעם ולמעשה הפסיכולוג הראשון, את זעמו של קיסר ניסה סנקה להבין, הגם שכשל בנסותו להציל עצמו מזעמו, רשימותיו על הזעם ותיאורו אותו כמעגל מאירים את דרכנו עד היום, כך גם דוסטוייבסקי) בעזרת אלו אנחנו שבים ומסכמים כי העוול הנוצר בקוטב אחד שמוביל לחוסר אונים מעורר בקוטבו השני את הנקמה שמובילה במימושה לתענוג ושלוות נפש המשכה. בפתקים מהמחתרת מזכיר דוסטוייבסקי שטיפול לא הוגן באדם גורם תחילה לכאב, ההזדמנות לנקום מהר מאוד מחליפה אותו כאב בתחושה נעימה. "בהתבוננות מתוך ייסורים ברגשותייך, במעשׂה־הגבורה שלך ובצערך, אבל לימים יתרכך סבל זה, וחייך ייהָפכו להתבוננות מתוקה" (האחים קרמזוב) וכן "… אתה רואה, אתה רואה, אדוני, איזה תהליכוֹן התרחש בראשו ביומיים האלה, יום ולילה חשב דווקא על נקמה זו בחרב מוטרד היה פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, אך מעולם לא טבל לבו בתקווה מתוקה יותר: כמעט בביטחון ניתן לומר הפעם, שהיא כל הצדוּדית המאוסה עליו כל כך של הזקן, הפיקה השמוטה, החוטם הדומה לוָו, החיוך תוך ציפייה מתוקה, השׂפתיים" [מקור].

תענוגות הנקמה

החוקר דייוויד צ'סטר מאוניברסיטת וירג'יניה (David Chester, Ph.D., an assistant professor of psychology at Virginia) [מקור].הבחין שמשהו חשוב קורה בין הרגע בו אדם נעלב לבין תגובתו האגרסיבית בנפש האדם. יחד עם עמיתו נתן דבול Dr. Nathan DeWall מאוניברסיטת קנטקי, שמצדד בתיאורית ההבלגה (כאן), הופתע בכל זאת לגלות שכאב הטינה המוביל לנקמה ניתן להשוואה רגשית לתענוג. צ'סטר חשף במחקר שתהליך זה אף מפעיל את מרכז ההנאה של המוח [מקור]. במילים אחרות, אנשים מגיבים באגרסיביות לעלבון מכיוון שהם נהנים מתגובה כזו, סיכם פרופסור צ'סטר מאוניברסיטת וירג'יניה. אז נקמה היא ממש מתוקה! הנקמה לא רק מביאה לאנשים הנאה, אלא שאנשים חותרים אליה דווקא לצורך תחושות הנעימות.  "זה תהליך של ויסות רגשות", מסכם צ'סטר.  ומוסיף שהמהלך הזה עובד ביעילות רבה. עוד על נושא זה תחת שאלת המחקר –  האם כאב הדחייה מקדם את עונג הנקמה? – DOES THE PAIN OF REJECTION PROMOTE THE PLEASURE OF REVENGE? A NEURAL INVESTIGATION OF CINGULO-STRIATAL CONTRIBUTIONS TO VIOLENCE – וPersonality and Social Psychology [מקור].במהלך אחד הניסויים הפסיכולוגיים של צ'סטר ודבול, המשתתפים גרמו לראשונה להרגיש דחויים.  אך כאשר הם הורשו לנקום במתעללים שלהם, מצב רוחם השתפר והפך להיות זהה לאלה שלא הרגישו מושפלים, דחויים או נעלבים. ואם נחזור אל הספרות הרוסית “פבלוביץ 'יצא החוצה ונעמד בלחות של חם הגשם הנוטף ומזמזם על חיים שלווים” – רוצה לומר שהשלווה לה מייחל הנוקם תגיע רק משבערת אש הנקם תספק עצמה.  כדברי המשורר אנדריי פְּלָטוֹנוֹב (שיצירותיו נאסרו לפרסום), אדם שמגיב לעלבון ונוקם יהיה במצב טוב יותר ממי שלאחר שקיבל סטירה, מפנה את הלחי השנייה", מסכמים   (CHESTER AND DEWAL) צ'סטר ודבול.  במהלך הניסויים הבחינו החוקרים צ'סטר ודוואל כי אלה שניסו לרסן את רצונם לנקום הפעילו אזור בקליפת המוח הקדם חזיתית האחראי על חשיבה ודיכוי פעולות אימפולסיביות. אנחנו כבר מאולפיםלמסוגלות המתבקשת להתנגד לרצון הטבוע בנו לנקום. ובכל זאת אין להתעלם מהחלק המורכב הזה של המוח, זה שמסוגל לשלוט בהתנהגות אימפולסיבית ולכוון אותו לערוץ מקובל יותר מבחינה חברתית ותשוקה להכרה ולתחושת שייכות. בין אם אנחנו מבינים את זה ובין אם לא, יש מצב שבפעם הבאה שתתחילו לחוש מושפלים שלא בצדק על-ידי בא כוח שאין ביכולתכם להתנגד לו או כשתרגישו בדחייה חברתית ואבדן תחושת שייכות – גם בראשכם תתחיל, באופן טבעי ובשל מבנה המוח שלנו לצוץ לה תכנית של נקמה מתוקה, ומענגת. תכנית כזו מקלה על חיינו בהפחיתה את עוצמת העלבון לרגע, לידי כך שיהיה במצב טוב יותר ממי שלאחר שקיבל סטירה, או דחייה חברתית מפנה את הלחי השנייה דעו שההשהיה הנעימה לא תימשך זמן רב יתרה מכך, זכרו שתחושה זו ושאיפת הנקם נותרת והיא תשוב על עצמה משהרהורי הנקם יחלפו – תוכלו לקרוא את המקור של מאמר הדן בנושא זה זה באנגלית כאן אולי זה הרגע להזכיר ש”בתופת" של דנטה (הקומדיה האלהית) המעגל הפנימי של הגיהינום היה שמור לבוגדים כמו יהודה וברוטוס. כנזכר לעיל, מחקרים חדשים מצביעים על כך שהענשת מי שעובר על נורמות חברתיות אינה מחוז המשוררים בלבד. מדענים גילו עדויות לסיפוק מולד בבני אדם בכך שהם העניקו לאנשים את הנקמה שלהם.” – Brain scanning confirms that revenge is sweet כאן 

אדם שמגיב לעלבון ונוקם יהיה במצב טוב יותר ממי שלאחר שקיבל סטירה, מפנה את הלחי השנייה

Месть и ненависть נקמה ושנאה בתהליך הטיפולי

רשטניקוב מיכאיל מיכאילוביץ מתאר בספרו "נקמה ושנאה בתהליך הטיפולי" שאיפת נקם אובססיבית של שותף שנזרק מעסק משגשג בתקופת הפרסטרויקה – במהלך מספר שנים ("תקופת הפרסטרויקה"), המטופל, יחד עם חבר ילדות, הקימו עסק איתן, ליתר דיוק, מספר מבנים מסחריים שהכניסו רווח נאה. בשלב ההצלחה החבר קם על שותפו (המטופל) ו"זרק" אותו ככלב ואף הוסיף על הפשע והשאיר אותו כמעט בלי כלום. עוצמת הכאב ערערה את נפשו והוא הגיע עד לדיכאון בגלל אבדן הכבוד, חוסר הצדק, הבגידה של החבר ואבדן הנאמנות, הדחייה החברתית, אבדן השייכות, קריסת הדימוי העצמי ואבדן משמעות חיים שעסק משגשג היקנה לו לצד אובדן החומריות. הספר "נקמה ושנאה בתהליך הטיפולי" מתאר את קובלנותיו של הפגוע:

"במהלך השנים, החולה לא פוסק מלייבב על גורלו" כותב המטפל ומוסיף שגם לא פסק מ"לתכנן את הנקמה והאחרונה קמה בצוברה פרטים עד כדי כך שעמדה בשלה והייתה מתוחכמת יותר ויותר – תחילה העלה בדעתו לשרוף את מכוניתו של חברו ושותפו לשעבר ועד לגנוב את ילדו או לחסל פיזית את בת זוגו אם ילדו.  לשאלה: "מה זה ייתן?"  – היה מגיב בצורה שזעזעה את המטפל והסופר שטרם הבין את תהליך הנקמה: "זה לא ייתן כלום, אמר והוסיף: אני רק אוציא את הכעס שלי ואכנס לכלא."  בהחלט ניכר כאן שלא מדובר במטפל מהעידן החדש אלא בפסיכולוג מלומד, וכמלומדים רבים העבר קודם על ההווה שהרי ספריו נרשמו כמאה שנה טרם נפגש עם המטופל שמתואר בספרו יש והמלומד טובל בססמאות של איש דת, כביכול החזרה מתקפת את המידע ולא המחקר – כמי שנאמן לחקר הנפש עצמה, או לאדם היושב מולו – אנסה להכיל את הגישה הנקמנית נוכח תשוקתו להבלגה וסתימת פה לרגשות שמתהווים". דומה לכך והגם שהספר "ביקורים פרטיים" терапевтическом процессе Автор בוחן אף הוא את הסיטואציות הקשות שנקשרות בנקמה ושלא נתקלים בהן בתרגול פסיכותרפי וייעוץ ממסדי אקדמי רגיל – ואין הוא ספר חובה להבנת תהליכי הנקמה והעונג במימושה, חשוב הוא לנו בהבנת הגישה הממסדית לבעיה. [מקור1, מקור2].

בשוויץ התקיים ניסוי נוסף, גם הוא מאשר מסקנות אלו ואפשר לקרוא עליו – כאן.

צרבת הנקמה

שחקנית ידועה (רעות – שם בדוי) ובעלה חוקר הספרות (החתיך): ים של דמעות, הזוג הכי חביב שהיה אי פעם, נפגשו עוד בתקופה שבה שניהם היו חלק מה"אופרה" מועדון הריקודים הנודע בירושלים טרם קם האומן -17 בשנות ה-90 באזור התעשייה תלפיות בירושלים ועזב לתל-אביב. בשנת 2000, לאחר הכחשות חוזרות ונשנות מצד השניים, אישרה השחקנית בפני בעת טיפול כי המצב די עגום. הצלחתה המטאורית של רעות כנראה עלתה לה לראש, ולאחר עשר שנות זוגיות דביקה שגרמה לנערות רבות לצווח בקולי קולות בכל פעם שהשניים כיכבו במדורי הרכילות, חשפה שהיא רוחשת טינה לבעלה ובכל פעם שהאלימות המילולית ביניהם גוברת היא מתקשה לישון רעות סיפרה שפרנסתו דחוקה ושהכול נופל עליה וגם החלה לסבול מצרבות. במהלך הימים הפסיקה רעות להיות ילדה תמימה מאז, בגדה בחתיך, בעלה, אבל הצרבת לא חלפה. סיפרתי לה שמחקרי הדמימה קושרים את הצרבת עם נקמה. רעות נדהמה, טרם חשבה שיש בה רגשות נקמה – בכל זאת שאלתי אותה לו היתה בך נקמה מה היית עושה כדי להחזיר לך את כבודך? היא לא הבינה את השאלה ומשחידדתי אותה: "איך את יכולה הכי להכאיב לבעלך, ועוד שכולם ידעו על כך" – מיד ענתה להתגרש ממנו ולהשאיר אותו לבד. נראה אותו מתפרנס ממחקר ספרותי… אמרה וצחקה. נפרדנו היא נפרדה מבעלה כחמישה חודשים לאחר מכן. מאחר שהייתי בין באי האופרה נפגשנו שם ושוחחנו על כוס מרגריטה נפלאה אז ספרה לי "מאז שנפרדתי מהחתיך הכלומניק שלי, אותו פרנסתי רוב חיינו המשותפים, חלפה לה הצרבת". אמרה וציחקקה והתעקשה לשלם על המרגריטה.

בדרישתם להבלגה וסליחה מצד הקרבן – הלכה הנקמה וכוסתה במסכה והייתה לדמימה – ככל שתגדל הנקמה, הגם שדומה והיא גדולה כבר מהעוולה המקורית, בהתחשב בשנות סבל ארוכות שיצרה, קטנה היא ממנה.  "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" (ויקרא, י"ט, י"ח).  אחת הפרשנויות לתפיסה התנ"כית של "עין תחת עין" (שמות כ"א 24), היא ניסיון למנוע מהנוקם לפגוע במי שאינו יעד אמיתי לנקמה – בכלל זה התדרדרות חסרת שליטה של מעשי אלימות. בכל הדתות העיקריות ניתן למצוא מנגנונים של פיוס ופשרה בהקשר זה וזאת בשל חוסר האונים העיקרי שמורגש בקרב הקורבנות בגין היעדרות האל בעת אסון ממשי. הנכחת הנקמה במרחב הדת יכולה רק להביא לאסון על הממסד הדתי. חיסול אפשרי נובע מחשש שיצוצו בכל פינה "איובים", מתקוממים, שיתקוממו נגד האל כמותו על עוול וחוסר צדק כלפיהם, ולא יהיה מי שישתיקם. הדרישה להבלגה, לצביעות הצדקנית ולסליחה המזויפת, נראית כמוצדקת כאשר שמירת פירמידת הממסד, הארמונות והמשכורות השמנות שלא נספור את התשורות… חשובה לעתים גם שם, לכאורה, מחיי האדם – נוכח תחושת חוסר האונים והיא תחושה איומה אותה חש הקרבן על שנתן אמונו באל והמגיע לי שיזכה – לכל הפחות להגנתו בעת צרה צרורה – שנעדרת מעלה חשש של בגידה. הוא שבגד ובגד בנאמנו, בשעת הצורך ולא עמד לצידו – רע מכך הוא הכול יכול, כבעל השליטה על העולם הוא ולא אחר שגרם לעוולה הנוראית (התפרצות הר געש, רעידת אדמה, שיטפון או בצורת ואפילו הגנה על שליט נבל, שהביא למות ילדיו, למחלה איומה בשל הזנחת מערכת הריפוי) ויעיד על כך הוא עצמו שנאמר ”אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יְהוָה, נֹקֵם יְהוָה וּבַעַל חֵמָה; נֹקֵם יְהוָה לְצָרָיו, וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו“ (נחום א, פסוק ב).

כחובה של ממש עלי להציג עוד פרט מן הנקמה לפני שאכנס למעמקי הדמימה, השרירים המכווצים נוכחותה ותיאור מעגל התהוותה

משה רבנו הוא למעשה האב הרוחני, המוציא אל החרות והמביא אל הארץ המובטחת ואולי למעלה מזה עומדת יכולתו להעביר לאיש הביצוע יהושוע הצעיר והחכם את ההנהגה – ואשר לנקמה – הצורך הטבעי בנקמה מובנת למחבר ספר במדבר בו מככב משה, מסופר כאן על האל עצמו בהקשר לנקמה. הוא שמצווה את משה לפני מותו לנקום את נקמת ישראל מיד המדיינים, שהחטיאו ופגעו בבני ישראל – את הנקמה מעביר משה ליהושוע בניגוד לצו האל – "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים – אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ", פרשת מטות – במדבר לא א-ב. הפניית זעם ההמונים המושפלים בחווית חוסר האונים שמשה, כאן, ובכל הדורות, גם מנהיגים אחרים שחששו מהפניית הזעם כלפיהם, למשל הגרמנים השתמשו בה – הגם שהיא סוגיה שונה אי אפשר שלא להזכיר את הקיבוצים ואת המושבים ואת המייסדים על ה0מאלנים כפי שכינה אותם בגין ותלמידיו הנבלים בנסיונות ללכד את השנאה סביב ההם. הנוקם שבמרכז דיון זה הוא רק הוא שמורשה לנקום – לא האחר גם לא יהושוע. את נקמתו הוא ישא, והוא בלבד. הדרישה שעולה כאן מהדורות הבאים לנקום מרחיבה את המוטיב מהפסיכולוגיה אל התרבות של העם ואל העברינות. נושא שיש לדון בו בפני עצמו כאשר התנ"ך עצמו עומד לצדי כעד, ובהדגישו בפרשה שלפנינו – כאן, שלא העברת הנקמה לאחר הוא רצון האל. חוויה זאת שיש המכנים נקמה אני ממשיג "שנאה מלכדת" – הגם שאני מרחיב עליה במאמרי כוחו של נבל – כאן שם תמצאו דוגמאות לכך כולל את מנחם בגין.  אציג את קבוצת הנוקמים תחת הכותרת: "שנאה מלכדת" כקבוצה של זרים, מונמכים, ומבחינה עקרונית היא מתלכדת סביב ‏שלושה יסודות: נהנתנות שמעוררת תחושת מרוצות ה"מבסוטיות" (בידור) מה מקובל לכנות כיום בערבית "כיף" והכיף מנער ומשכיח את ההשפלה היסודית ואת העדר כישורי חיים ההכרחיים להמשך קיומה כקבוצת כוח ולא קבוצת צללים שנמצאת במצב של ריחוק מתמיד מעמדת מקבלי ההחלטות (שנאה) ובקיצור: בידור, תחושת שליחות שנקשרת בביטול ההשפלה היא שמכונה בתנ"ך נקמה ושנאה יוקדת והיא שעומדת ומלכדת בהופכה חוסר אונים ותחושת אפסות למנוצלת על-ידי מנהיג שמשתמש בה בכיף למטרותיו – להחזיק בכוח. הקבוצה הזאת גם אם היא יוצאת למסעות אלימות אין הם משחררים אותה מכבלי ההשפלה והסבל המתמשך של חוסר האונים דווקא משום שמעשי אלימות אלו אין בהם דבר מן הנקמה.

"מדינת ישראל אינה אוסף של מיליציות, אלא מדינה ריבונית שבה הסמכות היחידה להפעיל כוח מצויה בידי המדינה עצמה. אני רואה בחומרה כל ניסיון פרטיזני להפעיל כוח או לנקום. אני מבין את הכאב ואת הזעם, אולם מדינת ישראל, היא ורק היא, תילחם במחבלים". אמר בנט לאחר שחייל נתפס לכאורה כמפיץ עלונים המעודדים הסתה לפשיעה לאומנית, כנקמה על הפיגוע בחוות גלעד, בו נרצח הרב רזיאל שבח [מקור]. גם מקרה זה אינו נקמה כי רק הנפגע ישירות נוקם – ומאחר שמת לא אפשרית נקמה רק משפט או מעשי בריונות חסרי מוסר וערכים. במעשיו בית המשפט גם אם גזר דינו נתפס כנקמני אינו משתחרר מהעוול שנעשה בקורבן – במקרה שלפנינו, כאן החייל, העלוב מתגייס ומתנדב לחוש בכאב הרב ומאפשר לתחושת העלבון לעלות ולעלוב בו – וזו זכותו אך פניו כמי שחווה זאת אל האל – נושא שעלה בספר איוב ושלא יעלה על דעתו לפתור כאיוב ישירות מול עוולות האל – אין זו הנקמה כאן, אלא ביטוי לשנאה של איש צל, במקרה זה בשרות צה"ל.

"שנאה מלכדת" – כאשר הנקמה מתבצעת, על-ידי קבוצת אנשים, הם פועלים מחוץ למסגרת החוק ובחלקן מוגדרות קבוצות כאלו כקבוצות טרור – בצדק. ישנן פעמים ששלטון הפעיל קבוצות כאלו בסתר זאת הטענה נגד אירן וכן נגד ספרד בתקופת פרנקו וכן נגד ממשלת הליכוד בתקופת הנאשם בלקיחת שוחד, מטרת הנקמה ה"שנאה מלכדת" לשקר שמעשיה הם נקמה, בפועל הקבוצה מבקשת להתחנף למנהיג שלה ולכפות על מושאה סבל הדומה לכאורה לזה שגרם מלכתחילה למאיים, לא למתעלל, למאיים על כוחו של מנהיגם. רק אדם תאב כוח וחלש אופי חש מאויים ובאיום על עוצמתו עקב כך. הנוקם יוצא אל מלאכתו לאור היום, יש למעשיו עדים וכאמור לעיל, תחושת העוול, חוסר האונים והאומללות נוכח מעשי המתעלל בו על הסבל המתמשך מתפרקת בקטרזיס רק בפעולת הנקם עצמה, לאור היום ונוכח עדים.

הנזק

במרחב הנקמה עומד הנזק – הנזק שנגרם לחסר האונים בדרך כלל נזק זה בלתי ניתן לכימות, ברוב המקרים מדובר בילד או בילדה שחוו עוול שהרס את עתידם בתחומי חיים רבים ובצורות מזעזעות והבולטת בהם הזנחה – נושא עליו כתבתי – כאן. יצוין שללא תאוות כוח, יצירת מוקדי כוח, טייקונים, כהני דת, רודנים, מלכים, לא אפשרי לפתח ולטפח הזנחה והשפלה, חוסר אונים טינה ושאיפת נקם. רק מוקד כוח יכול לפגוע, להתעלל. במרחב בו נמצאת הנקמה בקוטב הפעיל וחיובי מבחינה אנרגטית מנגד נמצא חוסר אונים, לא סליחה אלא קיפאון, חוסר אונים וכאב עצום.

במרחב בו נמצאת הנקמה בקוטב הפעיל וחיובי מבחינה אנרגטית מנגד נמצא חוסר אונים, לא סליחה אלא קיפאון, חוסר אונים וכאב עצום. בהעדר טיפול נכון מתהפכת הטינה אל העצמי וניכר הרס עצמי, במכלול התגלויותיו.

הפרק האחרון בספר בראשית נ' פסוק טו מעלה את הנקמה יעקב אבינו סמוך למיתתו שוכב נוכח חשדות כי בנו אהובו יוסף יעלה בנקמה על אחיו, ונראה שחשד זה האוחז בבניו עולה אף בלב האב הקדמון עצמו מנקמתו באחיו. "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ".

 ייצר הקיום, אולי רפלקס, או תשוקה להנאה – קראו לנקמה ככל שתחפצו. היא שורדת דורות ומגיבה בעצמה שפוגשים נוכח תחושת רעב. נקמה היא פעולה חזקה ביותר, רצון אינסטינקטיבי הדורש וזקוק לסיפוק.  רק על ידי סיפוק צימאון זה יכול הנוקם להירגע.

יש המגיבים לחוסר אונים, אלימות ואבדן הכבוד גם ההזנחה שנוצרו על ידי פגיעה בעצמם… כאן הקרקע פוריה: סמים, השמנה, אלכוהול, סירוב לעבור לתזונה מחלימה -אמונה בתרופות, למרות שזה בכלל לא אומר שאנחנו צריכים לעודד אנשים לנקום בכל מי שפגע בהם, כדי להימנע מהתעללות הממסד הצבוע בנו.

הדמימה נמצאת בקוטב שעומד ממול קוטב הקיפאון וביחס ישר למצב חוסר האונים שחווה השואף לנקם ומה שקושר אותו  לנקודת הקיפאון נוכח מתקפה עליו ותחושת עלבון מתמשך שנמצאים גם הם במהלך נפשי הוא מעגל ההישרדות המורחב. 

היה זה ג'יימס וויליאם ( William James) שהוסיף על-כך שהאדם עולה על בעל-החיים רק בכך שהצליח למעשה לצמצם את הסיבות שביאות אותו להפעלת מנגנון שהפחד המגיע להכרת האדם הוא חלק מתכונותיו, בכך שהצליח לכונן צורת חיים מסוכנת פחות [מקור].

הפעלת הדק ההישרדות והמפגש בין הסכנה, הגירוי שהתקבל בגוף, והרגע בו הוא מדווח עליה מובילה במידית לתגובת ההישרדות המקפיאה. רגע זה נשכח מחוקרי נפש רבים, אלא שדווקא הוא המכריע. יודגש אותו רגע של קיפאון נטול זמן הוא וקיומו הוא שמאפשרת למותקף לברור בין התקפה נגד או בריחה מפני הסכנה: "התקף או ברח" שכולם זוכרים ומכירים גם כ  Fight or Flight : בה בעת מתרחשת במוח: בקורטקס הקדם-מצחי שאיכותו האנרגטית דו-מינית פעילות מכרעת. נושא שמעורר בתקופתנו תחושות קשות נוכח מעמד ההקפאה. הגם שמדובר ברגע טבעי נוכחותו האנרגטית מתפרשת באופן ביקורתי, לא מוצדק, כחוסר אונים, ובביקורת עצמית נוקבת אף מבזה נעשה רגע זה למונח חדש שמשמעו הפחתת ערך עצמי. ככל שתחושות אלו יהיו לא מוצדקות יותר, כך קשה ומחריפה התחושה הפנימית ותחושת האפסות שהקורבן חווה. והדברים הגיעו גם לממדי שיא ומככבים בכתביו של קפקא: "כשהתעורר גרגור סמסא בוקר אחד מחלומות טרופים גילה שנהפך במיטתו לשרץ ענקי. מוטל היה על גבו הנוקשה כמין שריון, ומדי הרימו מעט את ראשו היה רואה את כרסו החומה והמקומרת, העשויה חוליות נוקשות ומקושתות, עד שהכסת כמעט שאינה יכולה להיאחז בה עוד ועומדת לצנוח מעליה לגמרי. רגליו המרובות, הדקות ועלובות לעומת מותר גופו, ריצדו לעיניו בחוסר ישע." (פרנץ קפקא, הגלגול) מרחב זה שבמעגל ההישרדות נושק למעגל שמשורטט למעלה ומתהווה פעמים רבות כהרס עצמי – בשל חשיבות הנושא אפרט רגע זה במאמר נפרד. אוסיף לנושא זה רק עוד הערה אחת: מערכת זו נחקרת על-ידי חוקרי ה"אני הביולוגי", או גוף/נפש כמקובל לקרוא למרחב זה כיום או פסיכותרפיה (תחום התמחותי) החוקרת את מערכת הגופנית שלנו ביחס לרוחני: מחשבה והרגשה. בין הבולטים בהם איון פבלוב ([1] 1927), מארק בוטון ([2] Bouton, 1994,),  ויליאם ג'יימס (James, 1890) וג'וזף לה-דו (המוח הרגשי), כולם מצאו שגם אם הפחד לא מגיע לתודעתו של האדם, גופו וכן גופם של כל בעלי החיים מפעיל מנגנון הישרדות נוכח סכה כאשר מרחב הקיפאון קיים בו רגע לפני ה"החלטה" התקף או ברח – יודגש שבשלב זה חל ניתוק של הגוף ממרחב המוח החושב וכל שנעשה מתבצע באופן אוטומטי וללא התערבות מוסרית, ערכית או אסטרטגית.

[1]  Pavlov I. P., 1927, "Conditioned reflexes", New York: Dover

[2] Bouton, M. E., 1994, "Conditioning, remembering, and forgetting". Journal of Experimental Psychology.

דמימת הנקמה

מה היא דמימה

אספסיה, סוקרטס, אפלטון (הפילוסוף הגדול מכולם) ואפילו הרקליטוס החכם וממשיכיהם שפינוזה הגאון שבקרב החכמים וקונסטנטין ברונר והורודניצ'יאני בן תקופתנו, כולם מדברים על מרחב של תנועה – בכל נמצאת התנועה ובכול מקום, בחיים, בטבע, בידידות, בנאמנות, בקנאה ובנקמה שוב ושוב נמצא את הזרימה – את זרימת החיים "העולם הוא תנועה ותו לא" (אפלטון) הדמימה היא מעצור במרחב הזה – בלימה במרחב נע. לכאורה הדמימה, לא אפשרית ומנוגדת לכללי הטבע – דימה היא בלימה במרחב הנע – לא נמצא אותה בטבע אלא אם תקראו לחור שחור מעצור אך לא היא – רק באדם – הדמימה נמצאת והיא קיימת בו כדבר לא טבעי ואין לה חלק בזרימה הכללית היא מעצור. חולי של הזורם, העדר בריאות של התנועה הכללית והפרטית כאחד – ובכל זאת הדמימה אינה נס (נס הוא ה"יש" הנמצא מעל כוחות הטבע, הדמימה לא נס ולא נמצאת מעל לטבע – היא המחלה) הדמימה משתקפת כמעצור תמידי המכיל בתוכו מרחב תנועה סגור – כיוונה מהחוץ אל הפנים – ההפך מניפוחו של בלון (תנועה מבפנים החוצה) יוצא מכך שהדמימה היא מרחב של כיווץ והכיווץ הזה הוא כיווץ מתמיד ומכיוון שגם הדמימה נאמנה לחוקי התנועה ובמיוחד לכוח ההישרדות – היא מתמידה אבל עד לרגע שחל עליה שינוי ושינוי הוא כוח. כדי להשתנות הדמימה זקוקה לכוח גדול ממנה – כוח שיכול לבוא אליה ועליה מבחוץ ולשחרר אותה – אין הדמימה יכולה להשתחרר מעצמה כפי שאין המנוף יכול להרים עצמו הגם שיכול להרים חפץ כבד ממנו. דרכי שחרורה של הדמימה מכונים משיכה, מתיחה וגמישות. לחיצות ההחלמה יודעות לעשות זאת. [מקור]. 

דמימת הנקמה – מרחב של כיווץ שניכר בשריר מאוד פנימי ומיוחד. אדם סלחני, שאינו מוציא לפועל את רגש הפעולה – נקמה ואינו גומל למתעלל בו מתכווץ בכיווצי שרירים כרוניים והראשון בהם השוער הוושטי – תופעה זאת דמימה (כיווץ כרוני שמסרב להשתחרר) וכאשר השריר ה-LES – lower esophageal sphincter) מתדומם הוא נעשה חלש או רפוי, באופן זמני או קבוע. מצב שמוציא אותו מתפקודו התקין, פעמים רבות עקב כך, נוצרת חסימה והמעבר שעליו הוא שומר כשוער משתבש. השער נסגר, או דולף – הדבר משתקף בדרך כלל בצרבת. 

שריר השוער או השוער הוושטי התחתון (lower esophageal sphincter). הוא – כשוער עומד בפתח המרחב ומונע כניסת גורמים לא רצויים במקרה זה אל הוושט מן הקיבה אשר נמצאת מתחתיו. בתוך הקיבה מתבצע השלב הראשון של תהליך העיכול, בסביבה חומצית מאוד. כאשר השוער הוושטי אינו מצליח למלא את תפקידו כהלכה, החומצה מתחילה לעתים קרובות לדלוף מהקיבה ולעלות למעלה. התחושה יכולה להיות מלווה בכאבים באזור החזה, בדרך כלל מדברים על תחושה של צריבה, כשם המחלה. הצרבת חלק מהתופעה שבה החומצה עולה מהקיבה לגרון. הבעיה שנוצרת כאן היא שהחומצה עלולה, במקרה הרע, גם לעכל את הרקמות אותן היא פוגשת בדרך. זאת, במידה והצרבת מופיעה לעתים תדירות ואינה מטופלת כראוי עולה חשד שמדובר באדם נוטר הגם שהוא עצמו לא שם לבו לכך. כשהצרבת תדירה וחמורה, היא בדרך כלל מהווה חלק ממחלה בשם GERD (gastroesophageal reflux disease), או "מחלת החזר קיבה וושט". עם זאת, לא כל צרבת היא GRED, ולא כל GERD מלווה בתחושה של צרבת, כפי שנראה בהמשך. [מקור]. היצרות של השריר המכונה  השוער שחיכה בקרב תינוקות. מדובר בהיצרות של הפתח התחתון של הקיבה, המוליך ממנה אל התריסריון. במצב כזה האוכל שהילד אוכל נפלט החוצה בהקאה קשתית. זה קורה כשלושים דקות לערך לאחר סיום הארוחה שלו. בבדיקה של תינוק הסובל מדמימה זאת ניתן לראות קיבה מורחבת הבולטת בדופן הבטן והופעה של גלי התכווצות לכיוון בית החזה והושט (אנטי פריסטלטי). כמו כן במישוש הבטן ניתן לחוש את השוער המוגדל הנמוש כמו "זית" ואכן ממצא זה קרוי "סימן זית". על-מה זועק התינוק שלנו האם הוא חש שנגרם לו עוול – אין לנו כרגע היכולת לדעת זאת.

מתברר שבעיות ברכיים בצד שמאל של הגוף משקפות הזנחה קשה בילדות המוקדמת. 

דמימת ההזנחה היא חלק מנושא הנקמה והנקמה קמה בגין ההזנחה. מצוינת בחץ האדום  בסקריןשוט מויקיפדיה, שמצורף ומופיע למעלה משמאל. הדמימה של ההזנחה נמצאת בראש הפנימי והתיכון של שריר התאומים. עוד על דמימה זאת – כאן.  

שריר מתכווץ עקב פעולה נמרצת, אבל הוא שב להשתחרר באופן טבעי ממנה בתוך שניים שלושה ימים. חומצת החלב מסתלקת ממנו והוא משתחרר לא כך בדמימה.  ״דמימה שונה מכיווץ שריר של ספורטאי, בכך שהשריר לא משתחרר, אלא מסתייד. השריר בדמימה נשאר מכווץ ונוקשה זמן רב, הרכב הכימי של הנוזל התוך תאי משתנה בו״. 

הברך הפנימית מכילה שרירים שמשקפים רגשות של הנאה של עוצמה וסילוק סבל, מדובר כאן בהנאה שמתעוררת עקב סיוע ותשומת לב אל רצון ומימושו. מדובר באחת ההנאות הגדולות של האדם. אני מכוון כאן אל הרצון העמוק ביותר של אדם לממש את עצמו וההזנחה נמצאת בקוטב הנגדי לכך ומוגדרת בהקשר זה כהעדר יחס והעדר תשומת לב לצרכי היסוד של האדם והגרוע מכל התווסף בסוף: ״כשהברך השמאלית מדיאלית מתכווצת ומסתיידת – היא חושפת את הדמימה של ההזנחה״. מאחרי מצב זה בהכרח מתעוררת טינה וכל נושא הנקמה שהוזכר לעיל.

 "איכשהו זה נותן לאנשים תחושה של שליטה במצב. לכן, תוקפנות היא רק אחת התגובות האפשריות", מסביר פרופסור אידוק.

"סאנה. הפסיכולוגיה של הנקמה"

שרירי האספלנית ה- Splenius capitis

ה- Splenius capitis זאת רצועה רחבה של שרירים אשר מחברת את חוליות הצוואר עם החלק האחורי של הגולגולת – דמימת הנקמה מופיעה קרוב לחוליות בצידו הימני – כיווץ כרוני באזור זה מקרין אל חלקה העליון של הגולגולת לעתים הכאב מורגש בתוך הגולגולת עצמה – יש והדמימה מביאה לטישטוש הראיה או לכאב מאחרי העיניים –

דמימות הנקמה באמה

דמימה באמה באזור המרפק – שריר שורש-כף היד מצד המסובב – כאן, הכיווץ מקרין בדרך כלל כאב לגב כף היד ולשורש גב כף היד המדוממת. ביישור היד (פשיטה) מתקבלת תחושה שהיד מסרבת להתיישר. הדמימה נחשפת ככיווץ שרירי כרוני כ 8-6 ס"מ מתחת למרפק – האיור המצורף מספר הדמימות הפרטי של ירון מרגולין מראה דמימה זאת.

דמימה מאחורי הירך – החבליים –  Musculus biceps femoris  כאשר השריר הארוך שבו (Caput longum musclusbicipitis femoris) מי ששייך לקבוצת ההם סטרינג נושא את דמימת הנקמה – אני מתמקד כרגע בשריר הימני לטרלי – הדמימה נמצאת בשני מרחבי השריר אחד סמוך לאגן ושתיים סמוך לברך אבל דווקא בראש הקצר מבין השניים של שריר דו-ראשי של הירך – זה – ראו וידאו למטה.

דמימה בכף רגל שמאל מדיאלית – בשריר מרחיק הבוהן הגדולה – flexor hallucis longus

כאב בטן שמאלית עליונה  5 אצבעות שמאלה ממרכז הבטן מעל לקצה הצלע מהרחפת (Costae fluctantes) ה-11. כזכור קיימות  זוג צלעות מרחפות הצלע האחד עשר והשנים עשר, אלו צלעות שאינן מחוברות בצידן הקדמי. אזור זה מכונה ברפואה הסינית המחמם המשולש (מרידיאן המחמם המשולש מקושר להיבטים המעשיים, תפקודיים של החיים, ומיוחס גם אל המערכת החיסונית והתגובה החיסונית של הגוף, הוא מוגדר כמי שמווסת את טמפרטורת הגוף.

מרחב המחמם המשולש משתקף ככאב נוכח הפעלת יתר של רפלקס ההישרדות "הילחם – קפא, או ברח" וכמו כן הוא מייצג פגיעה בכליות – נושא הכליות הסוררות, נתן כיום להחלמה ואני מרחיב עליו במאמרי "אילוף הכליות הסוררות" יציאתו של מרחב זה "המחמם המשולש" מאיזון ניכר במגע ככיווץ שרירי כרוני ומוחש פעמים רבות ככאב בטן עליונה כנזכר למעלה). בתורת הדמימה – הוא אזור איבחון לסינטזת גלוטתיון תקינה, במהלך טיפול באי ספיקת כליות עוצמת הדמימה מסייעת באבחון מצב המטריקס – הנוזל הבן תאי בגוף, בדמימה הוא מצביע על תפקוד ירוד של חלבון שומר הנעורים (Nrf2), ועל מדת הרעלים במטריקס. במלים אחרות הדמימה הזאת מורה על עליה או ירידה של ה GFR כמו כן היא מאפשרת לִאֲמוֹד את מצב האוראה וכן את תפקוד מערכת סינון הנוזלים בגוף בכלל זה תפקוד הכליות גם על נטירת יתר ועל נוכחותה של דמימה הנקמה.

נשארו לך שאלות 

אשמח להשיב על כל שאלה 

לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן