נעדרת הפנים – נרצחה בטרבלינקה

נעדרת הפנים – גוטה לבית בלטמן – צעירה עם כובע –  סבתא שלי שנרצחה בטרבלינקה

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. (דברים ד׳ ט׳ )

Nowy Świat

Nowy Świat – ״העולם החדש״ (נובי סוויאט – Nowy Świat) הוא שם של רחוב מרכזי ומקביל לנהר ויסלה במרכז ורשה. רחוב יפה ואופנתי. בנובי סוויאט זה גרה גוטה מרגע שנישאה למייטק שציפיור מבן החסידים. היא נהגה לצעוד לצד הבת הבכורה שלה עם כובעיה, בדרכה, אל תאטרון הבובות של יאנוש (קורצ׳ק).

מתוך הסרט המרגלים של ורשה

פגשתם פעם משהו שחיי ולא זוכר כיצד אמא שלו נראתה? אמי כזו.  סבתא שלי, גוטה נולדה בפולין למשפחת סוחרי הפחם (בלטמן) שהחזיקו במנסרות עץ. שאלת מראה פניה מעסיקה אותנו זה עשרות שנים משום שכיום לא נמצא מי שיתאר לנו את מראיה. פנים שנשארו עלומות והיו לכאבה של אימי. היא בתה הבכורה של גוטה שקראה לה אווה (ורשה 1934) – כיום קוראים לה חווה – היא אימא שלי – והיא באמת לא זוכרת איך נראו פניה. בשנת 1943 אמא שלי נפרדה ממנה. זה היה אירוע מצמרר – היא הייתה אז בת 9 – והפרדה הזו, כנראה התקיימה ערב אחד לפני שגטו ורשה הועלה בלהבות מכול מקום הטרגדיה הזו פגעה בזיכרונה עד כדי כך שפניה נמחקו לגמרי מזיכרונה ואל תחשבו שהיא שכחנית גדולה. להפך היא זוכרת הכול – אבל רק בנושא זה – תהרגו אותה היא לא זוכרת:

״אני לא זוכרת איך היא נראתה״ סיפרה לי חווה בצער ודפקה שוב על השולחן. כן, זה מייסר אותה מאוד. ״היא הייתה גבוהה, היא הייתה רזה … אישה יפה, אלגנטית, אצילית, שהייתה בוגרת אקדמיה למוזיקה. היא נהגה לכבוש כובעים ואת הכובעים אני זוכרת – גם את הכפפות שלה – תהרוג אותי אבל אני לא זוכרת את פניה״ – הוידוי שלה מתועד בסרטון המצורף (למטה) – באותם ימים קראו לאימי וישנייה – "דובדבן". גוטה קראה לה דובדבן. במסע השורשים שלנו לוורשה עמדנו מול החלון שממנה היא קראה לה דובדבן. אני בכיתי. בסרט שתעדנו מהמסע רואים אותי בעיקר בוכה. אמא שלי לא בוכה – אני חושב שמעולם לא ראיתי אותה בוכה – בעצם כן. שם בכנסיית 3 הצלבים בוורשה היא בכתה. דובדבן – הגם שהיא הייתה כמובן אווה שמשמעו חווה – שם תנ״כי כיאה למשפחה עם מסורת יהודית ארוכת שנים. אומרים שהייתה צאצקלה של הגאון מוילנה. ושם בכנסייה היא בכתה. פרשה מהרכב שהבאנו מהארץ להסעתה לכל מקום – כיסא נע ומתקפל – יובל טמיר הנכד ובנה של אחותי היה אחראי על הרכבתו וטעינת הבטרייה – אני כאמור הייתי אחראי על הדמעות ואימי על הוידויים. אל כנסיית שלושת הצלבים צעדה ללא סיוע והיה עליה לעלות מספר מדרגות. היא נשענה על העמוד ולפתע צעדה בין הכיסאות קרעה ברך כנערה, ללא קושי ושם היא באיזה שלב התפללה ובכתה. לפני ישועה שלהם – זה היה הרגע בו סכר דמעותי נפרץ – היא נגשה אלי וספרה לי למה היא בוכה. לא אני לא יכול לגלות לכם את זה. זהו סודה של אימי. למה אני בכיתי – זו הייתה פעם ראשונה שהבנתי את שאחותי חשפה במחקריה ארוכי השנים בנבירה בארכיונים  – סיפור חייה הבלתי יאמנו של אימי. כולו מבוסס על האמת. רק ילדה שנאספה למנזר כשיצאה מברגן בלזן במשקל של 33 קילו גרמים אל מנזר שהיה לביתה הראשון יכולה לכרוע כך ברך בכנסייה שמפתחה היא, אז, בימים האפלים ההם באמת נלקחה למנזר ההוא שלהם. זה היה פרץ אדיר שמבקש להתבייש בכל הרגעים בהם היא שבה וחשפה בפני באמת את סודותיה ואני פקפקתי בוידוייה וחשדתי שהם שקרים.

שלומית ואמא (חווה מרגולין שנקראה בילדותה אווה) סרטים בשיער

אחותה של גוטה לבית בלטמן היא שרה גרנות אמו של הטייס מירון גרנות שנהרג במלחמת יום הכיפורים. שרה התגוררה בתל-אביב. נהגתי לבקר אותה. באחד מביקורי אצלה בתל-אביב (ברחוב פינלס) דודה שרה סיפרה לי ששלומית טובה שדרך אגב נקראת על שם גוטה טובה (תל – עדשים 1960) היא נכדתה הראשונה של גוטה ודומה לה במראה. שלומית נולדה אחרי שני נכדים שאני הבכור מבניהם (1954) והיא לדברי שרה – דומה לסבתא שלנו: שער שטני גולש, מבנה גוף חזק, כשל אלה יוונית ועיניים טובות וחכמות, אישה אצילית ומאוד מרשימה. התמונה שלה ליד אמא שלנו משמאל. זיכרונה של אימי נוכח מראיה של שלומית לא מואר ולא מזכיר לה את פני אמא שלה. שלומיתי חקרה את חיי אמא שלי. אימי זוכרת המון פרטים מחייה כולל כתובות ומספרים וגם הסיפורים עצמם לא נתפסים כאמיתיים – איך אפשר להאמין שאת פני אמא שלה היא לא זוכרת. מכל מקום שלומיתי החלה לחקור את הנושא וגם נסעה כמה פעמים לורשה. תציינו מקום שבו נמצאים נירות, מכתבים או תמונות ואני מבטיח לכם שגם שם היא הייתה. בכל הארכיונים בארץ – אבל את התמונה של גוטה היא לא מצאה – בהדרגה ובמשך שנים היא אספה מידע ואגרה והוכיחה לעצמה ולי שאמא שלנו זוכרת וזוכרת את הכול –  ואפילו הוציאה ספר על חיי אמא הכל נחשף הגם שלא הכל נרשם רק לא את פני סבתא.

נעדרת פנים

גוטה אהבה לנגן בפסנתר, היה לה פסנתר כנף, ופסנתר שחור, רגיל … שופן היה אהוב עליה בעיקר הנוקטורנים ואת מפעל חייו של יאנוש קורצ׳ק. היא הייתה פטרונית שלו.

ברחוב השוקק נובי סוויאט, מתנהלים חיי החברה של ורשה אז כהיום. אתה מוזמן לחוש בדופק שלהם בתוך מסעדות רבות וחלקן משובחות, אפשר להיכנס אל בתי קפה ומעדניות ושלל חנויות יוקרה, מי שמבקש את הרומנטיקה יכול להמשיך מכאן אל העיר העתיקה והציורית של ורשה, או לעצור כמוני בפאב שמגיש מנות קטנות מהמטבח הפולני, הגבורה נמצאת בכיכר נפוליון (Napoleon Bonaparte Monument ) הסמוכה – אולי, תרצו להצטרף אלי ולפנות אל רחוב שוונטושיסקה (Swietokrzyska) אין כאן דליקטסים. פה ניצבה רשת החנויות ״רשת שצ׳פיור" של סבא שלי מייטק. שמן של החנויות שונה עם הזמן, אבל כולן עומדות שם עדיין, לידן, נמצא רחוב קטן. בתי אבן ענקים בו, כארמונות ממש. הם נצבים משני הצדדים שלו וקשתות מחברות אותם, זו הורצקה.

סדרת טלוויזיה קצרה ומרתקת בשם ״Spies of Warsaw ״ בהפקת ה –BBC מצולמת ברחוב זה. בבית הסמוך לבית שלנו היא מתארת את חיי החברה הגבוהה של תושבי השכונה. רוב אנשיה נקשרו עם הדיפלומטיה הזרה, צרפת, רוסיה, איטליה, מסיבות קוקטייל ודיונים על הפקות אופרה, קונצרטים, אפנה גם על נשים יפות ועל המרד הפולני שהמפקדה שלו הייתה כאן.

בכניסה לבית שלנו (מספר 9) נמצאה דירתו הקטנה של שומר הבניין ובקומה העליונה של הורצקה 9 (Varezka 9 warsaw) מתחת לשורת מנורות השנדלייר, גרה גוטה לבית בלטמן לאחר שנשאה למייטק ולהם ילדה בשם אווה,יעקב ואניה נולדו להם מאוחר יותר. חבורת משרתים ואומנת גרמניה מסייעות לה בניהול משק הבית ואווה שולטת עקב כך בגרמנית.

מייטק או מייציסלב שצ׳יפיור – מעט אחרי מלחמת העולם הראשונה

מייטק או מייציסלב היה עסוק בעסקי המשפחה שכללו חנויות בשוונטושיסקה, עסקי פרווה, דירות להשכרה (וילנסקה 23, 44 wilenska) בשכונת פרגה Praga, אלו עומדים בשלמותם עד היום ורשומים ב"טאבו" (על שמם) בניין שלישי נהרס ועל יסודותיו ניצב כיום גן עירוני. גם מחסני עצים לחימום הבתים של ורשה היו להם.

ביום הכיפורים שנפל על ה- 12 באוקטובר 1940, יצאה המשפחה כהרגלה לבית הכנסת הגדול ברחוב דז׳לנה 32 (Dzielna). אמא של גוטה פייגה רכטמן בלטמן (1882-1969) נעדרה, היא הייתה אז בביקור, בתל-אביב, אצל הבת שלה שרה.

קדושת החג התפוצצה לאחר ששודרה ברדיו פקודה מטעם מפקד מחוז ורשה שהורה ליהודים לעזוב את בתיהם. היהודים לא רשאים עוד לגור ברחבי העיר פרט למקום שיועד להם.

כ-100,000 אזרחים לא יהודים, פולנים פונו מאזור שיועד מעתה רק ליהודים ובמקומם הגיעו לשם כ-180,000 יהודים, שהצטרפו לכ-200,000 שכבר גרו במקום. אוכלוסיית היהודים, שמנתה 38% מאוכלוסיית ורשה, הצטופפה באזור קטן – ״הרובע היהודי" בלשון הנאצים הגרמנים שהיווה 2% בלבד משטחהּ. רבים מן הבניינים נפגעו בהפצצות של הימין הפשיסטי בכיבושם את ורשה והם לא היו ראויים למגורים, כך רבבות בני אדם היו בן רגע חסרי קורת גג. הם נאלצו להשתכן בהריסות או בגינות ובשטחים פתוחים; אולם לשלטונות החדשים שכבשו את ורשה הייתה תאבה גדולה ועינם צרה במעט הזה, כך שהם החלו להפקיע את השטחים הריקים, והצפיפות באזור ההוא הייתה בלתי אפשרית.

חלק מנכסי משפחתה של גוטה היו באזור הזה, כך שגם אם הפרדה מהבית הגדול הייתה קשה, היא הייתה לא יותר ממעבר אל הבית הקטן שהיה מרוהט בטוב טעם ועמד באזור שכונה מעתה רובע היהודיים. מאוחר יותר יקרא: הגטו הקטן.

גוטה לבית בלטמן, בעלה מייטק, אווה ואניה הקטנה, שכבר נולדה (1939) החלו לאבד את שלהם ועברו לגור עם חמותה וחמה רבקה כץ וצבי הירש שציפיור. ביתם עמד ברחוב שליסקה (9?).

רבים מן האדמו"רים ישבו בוורשה. מאבק מפלגתי חריף היה נטוש בין הזרמים והסיעות הציוניות, לבין החרדים והחסידים, שהתלכדו במסגרת "אגודת ישראל". סבא הירש שצ׳פיור גר סמוך לורצקה ותמך בזרם החסידי. האחים בלטמן באו מהזרם החרדי אבל גם האח הארי וגם האחות שרה עלו לישראל מעוז הציונים. תחילה שרה באה עם אמם החרדית פייגה רכטמן בלטמן לחתונת הארי ויונה שהתקיימה בתל-אביב. יז׳י הגיע קודם לכן בעליה לגאלית כסטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים. רותי גרנות הבת הצעירה של דודה שרה ויז׳י נקראת רותי, שם שמשלב את שמות שתי האחיות בלטמן: גוטה ורגינה שלא שבו מהתקופה האפלה של השואה. הארי הוא שהוביל למעשה את הזרם הציוני במשפחת בלטמן החרדית. בישראל הוא התחתן עם יונה – ובסופו של דבר כולם נמנו על הציונים. סבא הירש היה כאמור לעיל, עם החסידים. חסיד בעל מעמד שבנוסף לעושרו הירש נודע כפטרון של אחת מישיבות האדמו״רים בעיר. כתולדה של נדבנותו החסידים נהגו לעשות אצלו, את הסדר (פסח). למרבה המזל, הבית בו נהגו לערוך את הסדר, היה חלק מהנכס ששימש כעת את רווחת המשפחה כולה – באזור שהותר למגורים.

ורצקה Varezka 9 warsaw
ירון מרגולין מול ביתה של גוטה בלטמן ומייטק שצ'יפיור

אחת מחברותיה הצעירות של גוטה, יהודייה, בעלת מראה ארי, אלה (Alla) נהגה לבוא לעשות אצלם מקלחת פעמיים בשבוע.

בביתם שבורצקה הייתה אמבטיה מפוארת (רוב האזרחים התרחצו באותם ימים במקלחות ציבוריות). נושא המקלחות לא עבר בשלום ועורר ויכוחים בין בני הזוג. אלה שוכנה על ידי גוטה באזור הארי. לא רק לאלה גוטה סייעה באותם ימים קשים. פייגה רכטמן בלטמן (1882-1969) האמא שלה קיבלה ממנה טלפון בו היא ציוותה עליה ועל אחותה שרה להישאר בתל-אביב.

אווה, אמא שלי הבת הבכורה של גוטה (בת ה-6) לא זוכרת שעברה איזו טראומה מהמעבר לגטו הקטן ויתכן שאפשר לזקוף זאת לנוכחותו המיטבית של הסבא הירש. הסבא האהוב עליה עד היום.

אניה הייתה כבר בת שנה (1939).

קולות מגפי החיילים הגרמנים נשמעו בבית. הם צעדו ברחוב ורצקה ונכנסו לבית ככל שחפצה נפשם, ישבו בסלון ודרשו תה. אולי הנבלים רצו להתענג על יופיה של גוטה. אחד מהם חטף מידה של אווה בובה עם ראש חרסינה, שעה שנצמדה מבוהלת אל אמא שלה גוטה. הקצין הגרמני ניפץ אותה במכה אדירה על הקיר והושיט אותה אליה כשראשה חסר, בחזרה.

בין שני המרחבים שהורשו למגורי היהודים הפריד רחוב חלודנה שהיה בחלק "הארי". מייטק שצ'יפיור (האב) עבר בחופשיות אל עסקיו והשלטון הימני והנאצי הבטיח לו שהמצב הזה יימשך וכי היהודים אינם צריכים לחשוש ולהעביר את עסקיהם לגטו.

ב-16 בנובמבר 1940 נחסמו כל המעברים בחומה שהלכה ונבנתה סביב לאזורי המגורים שלהם. התשלום עבור בנייתה של חומה זו הוטל על היהודים. רק לבודדים, שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות הימניים, מושחתים ורודפי הבצע שנקשרו בכיבוש הגרמני או שהחזיקו צו מיוחד, הותר לצאת את חומות הגטו. הקשרים הטובים של המשפחה לא עזרו עתה. יצאה פקודה שהרכוש היהודי מוחרם – וכך נשאר כל רכושנו בורשה מוחרם עד לרגע זה.

בית היתומים של יאנוש קורצ׳ק עבר לגטו ואווה צעדה אוחזת בידה של גוטה אליו כדי לחזות במופעי תאטרון הבובות כבעבר. גוטה נכנסה למשרדים כשהצגת התאטרון החלה, לברר אם יאנוש צריך סיוע כדי להמשיך לקיים את המפעל החינוכי הזה. אווה ישבה על ברכיו והתמוגגה מהצגת תאטרון הבובות.

בשנת 1941 נולד יעקב. מרחב חייה של גוטה שב והצטמצם. המשפחה נאלצה לעבור לרחוב גיישה שבהמשכו נמצא בית הקברות היהודי. ההחלטה נעשתה בהוראת השלטונות.

התכנון של שלטון הימין הפשיסטי ששלט בכוח הזרוע שם היה שבכל דירה יהיו 15.1 איש, או 6-7 אנשים בכל חדר. הדברים הגיעו לידי כך שלא היה שטח אדמה להצגת כף רגל. צללים, בבואות של אנשים מחוסרי דעת, רעבים ומבולבלים הדומים לזאבים שנכונים להתנפל על טרפם היו בכול מקום. בריות שנידונו למיתת חנק מאפס מקום. ואף על פי כן זרם המועברים לשם לא פסק. לאלפיהם המשיכו לבוא אל הגטו בכל יום עוד אנשים והם מבקשים לחם, שמחירו הולך והאמיר משעה לשעה כדברי חיים קפלן (מגילת יסורים, תשכ"ב עמוד 464 ועמוד 45).

גטו ורשה באותם ימים

1943גוטה לא יכלה עוד להבטיח את שלומם של ילדיה. הכל היה מעבר לבלתי אפשרי. החל משנת 1942 נערכו מדי יום בגטו אקציות. היהודים האשכנזים, כפי שמכנים אותם כיום חלק ממצביעי הליכוד, עשירים ועניים נדרשו לארוז מעט מאוד חפצים ולהידחק לתוך רחבה בגבולו הצפוני של גטו ורשה, ברחוב סטאבקי (Stawki), באוּמְשְלַגְפְּלָץ – (Umschlagplatz) "כיכר המשלוחים״. משם יצאה הרכבת אל טרבלינקה. לפתע גוטה חיבקה בחוזקה את שלשת ילדיה הקטנים ורצה אתם למרתף, להסתתר מפני האקציות. משם אפשר היה לעבור לבונקר שהוביל אל בית הקברות היהודי. אבל אז הגיעה הידיעה שהגרמנים מחכים בפתח היציאה.

הם נדחסו אל הבונקר. אסור היה להשמיע הד קול. באותה העת עברה פלוגה של חיילים ברחובות הגטו, וביצעה ירי ללא הבחנה בתושביו. קולות הירי והפיצוצים חדרו אל הבונקר שלהם. עוד אנשים נכנסו ועוד, כולם רועדים מפחד. היה קשה לנשום. אניה פרצה בבכי וגוטה השתיקה אותה.

ידג׳ה – ילדה באותם ימים תינוק. אסור היה שתרד אתו לבונקר. הבכי עלול היה לסכן את כולם. אבל הכריחו אותה לרדת למטה ביום ההוא כדי להתחבא בבונקר ולהינצל. היא לקחה מהר שמיכה ועטפה בה את התינוק, החביאה אותו היטב בארון וירדה עם כולם אל הבונקר.

ידג׳ה

ידג׳ה רצה אליו מרגע שניתן היה לצאת, וכאשר ניגשה אל התינוק היא מצאה אותו מת. אווה הקטנה ראתה את המחזה המזעזע הזה וגוטה שלא הצליחה למנוע זאת רעדה. גוטה פרצה בבכי. היא חרדה שכוחותיה לא יעמדו לה. ככל הנראה גוטה ביקשה את עזרתה של אלה (Alla) בהצלת ילדיה. אלה מספרת שגוטה הייתה חברה טובה, אישה יפה מאוד, ומוסיפה בהדגשה ״יפיפייה שתמיד דאגה לאחרים״. (סרטים בשיער, 2013, שלומית מרגולין-טמיר, עמוד 51).

בסופו של דבר ובכוחות משותפים הן הצליחו למצוא פתרון.

פרידה קוטוובסקה – לאלה היו קשרים בצד הארי. היא הייתה בחורה צעירה, בת שמונה-עשרה, נראתה טוב ו׳בצבעים הנכונים׳. גוטה כנזכר לעיל, סייעה לה בזמנו לעבור לגור שם. אחד ממכריה שם קישר את אלה לאישה שילדה מחוץ לנישואין, ועל-מנת לכפר על מעשיה החליטה להציל ילדים יהודיים. זו הייתה פרידה (פרז׳ה) קוטוובסקה. אלה קישרה בין גוטה לפרידה.

המצב היה אבוד. גוטה חברה לפרידה קוטוובסקה ושתיהן סיכמו שתסייע לילדיה הקטנים. תעודת ההטבלה לאווה הגיעה. לא הכול סגר עליה. היא האמינה בכוחה של התעודה הזו. אישה צעירה לבדה מול כוחות האפל ותעודת ההטבלה. ב-21 בספטמבר, (יום כיפור), הקיפה פלוגת אס אס את גוש הבתים של הרחובות אוסטרובסקהו-ולינסקה – אזור בו היו להם בתים ודירות מגוריהם – כוחות הימין של גרמניה, מצאצאי החולצות החומות – נערי האספסוף של אותם זמנים, גזענים, רדופי שנאה וזעם – אלו שהעלו את הימין לשלטון בגרמניה, הוציאו 200 בני אדם מהבתים לרחוב וצרפו אותם אל הרכבת האחרונה של המפונים להמתה.

גוטה נזעקה, היא לקחה את אווה שלה והשביעה אותה שלעולם לא תגלה שהיא יהודייה. ׳עד שאבוא לקחת אותך, קוראים לך אך ורק זופיה (או סופיה) ברברה ביילסקה. את בת לאישה ולגבר ביילסקי״. שוב ושוב שיננה אתה את הכתובות של נכסי המשפחה, את הכתובת של בית סבא, את מיקומן של החנויות והשם שלה זופיה ברברה

עד שאבוא לקחת אותך את זופיה ברברה ביילסקה

בת לאישה ולגבר ביילסקי!

טקס הטבילה שלך היה בכנסייה שבכיכר שלושת הצלבים.

לגוטה היה ברור שהגירוש הבא יבשר את סופו של הגטו ושל שלושת ילדיה. הימים חלפו היא ידעה שהבת הגדולה שלה אווה שותפה בשליחויות שקשורות בהכנה למרד. היא לא אמרה על זה דבר. מאוחר יותר הואשמה אווה הקטנה כשותפה למרד הפולני ונשלחה עם המורדים הפולנים, חבריה, למחנה הזוועות ברגן בלזן.

פרידה – הצילה ילדים יהודים בוורשה

בערב פסח, ה-19 באפריל 1943, כשמלאו לאווה 9 וליעקב שנתיים היא אספה את ילדיה. הם צעדו אל חומת האבנים האדומות – חומת גטו ורשה. מעתה גוטה הטילה על אווה הקטנה להיות האמא שלו. גוטה עמדה להיפרד מוישנייה שלה – שלא ידעה, מצידה, שזו פרדה לנצח. הן עמדו זו ליד זו מול חומת הגטו, ערב פרוץ המרד. אווה מצד זה ומעברה השני זופיה ברברה ביילסקה … עד שאבוא לקחת אותך, שיננה לילדה.

יעקב טיפס בדממה על הסולם שהובא אל החומה באישון לילה ואווה עלתה אחריו. בצד השני המתינו להם פועלים שעבדו עם אביה מייטק בחנויות והם שהעבירו אותם לדירת מסתור וממנה, לאחר כמה ימים אל הדירה של פרידה קוטוובסקה שגרה ברחוב קוטוובסקה (Kotlowska). שם נבנה סליק בתוך אחת המיטות ובארון היה מחבוא נוסף. שם הם הסתתרו.

מייטק הצליח להסתלק לצד הארי וככל הנראה הצליח להעביר כספים לפרידה שסייעו בהחזקת הילדים. גוטה נשארה לבד עם אניה הקטנה, שלה. הילדה שהייתה פטפטנית ושובבה, בת 4 ברובע היהודי. באותם זמנים היא פחדה שאניה לא תוכל לשמור את סוד יהדותה במסתור. לבדה נותרה גוטה.

להבות ענק אחזו בבתי הגטו. השהייה בתוך מקומות סגורים הייתה לבלתי אפשרית.

1947 – חווה מרגולין, אמא שלי, אחרי מלחמת העולם השנייה.

הילדים היו מעבר לחומה כנחמה אחרונה. אווה, החלה חיים חדשים עם יעקב …

הרובע היהודי – כפי שהפשיסטים הנאצים קראו לו

האש כנרשם למעלה, אחזה בבתים גם במסתור שלהן. גוטה נסה מהלהבות. היא נמלטה עם אניה לרחוב. ונפלו טרף אל ידי הגרמנים. הנאצים, הובילו אותן אל רחבת השילוחים. כשהיא מחבקת את אניה ושומרת עליה שלא תפחד נדחקה גוטה לתוך רחוב סטאבקי בכיכר ה Umschlagplatz – ״כיכר המשלוחים״. גוטה ואניה עלו לרכבת בשנת 1943 בדרך אל מותם בטרבלינקה. שם בטרבלינקה, מיד לאחר שירדו מהרכבת הן צעדו אל תאי הגזים בם הן נרצחו לצד מאות יהודים נוספים. הפשיסטיים, הגזענים, רוויי השנאה ומחוסרי ההגינות שמכונים נאצים שחטו אותן עם גז.

יום השואה 2017, לזכר סבתא גוטה ודודה אניה, שמעולם לא פגשתי בהן והיו בלבי לאורכם של ימי חיי.

סבתא גוטה לבית בלטמן, שציפיור שמעולם לא פגשתי והייתה כל יום חלק מחיי יהי זכרך ברוך.

נשלח ב כללי

כתיבת תגובה

Or

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*