המאמר פורסם ב 3 חלקים
חלק א'
חלק ב'
חלק ג'

חזרה לפרק א׳

קרקע היסטורית לאסכולה הוונציאנית.

---

האסכולה הוונציאנית

פרק ב׳ – הרקע ההיסטורי: ונציה

ונציה, ערש הרנסנס הוונציאני, היא עיר נמל בצפון־מזרח איטליה. העיר שוכנת בלגונה לחוף הים האדריאטי, סמוך לשפך נהר הפו.

בימי הביניים הייתה ונציה בירתה של Republic of Venice, אחת המדינות העשירות, הבטוחות והנאורות ביותר באירופה.

עושרה של ונציה נבע בעיקר מן המסחר הימי. העיר נודעה בסחר בתבלינים שהובאו מן המזרח, בייצור זכוכית יוקרתית באי מוראנו, ובבניית ספינות מהטובות בעולם. לצד המסחר והספנות התפתחו בעיר גם חיי תרבות ואמנות מפוארים, ובתקופת הרנסנס האמצעי (Cinquecento) צמחה בה אסכולה חדשה בציור.

בתחילת דרכה הייתה ונציה רפובליקה בעלת מאפיינים דמוקרטיים יחסית, וגם לפשוטי העם הייתה השפעה מסוימת על קבלת ההחלטות. עם השנים התחזק כוחן של המשפחות העשירות, ובסופו של דבר רק בני המשפחות הללו הורשו להיות חברי המועצה ששלטה במדינה.

כבר מן המאה האחת־עשרה הייתה ונציה מרכז מסחר משגשג שעיקר עושרו בא מן הים. מדי שנה נערכה בעיר חגיגה סמלית שנקראה Sposalizio del Mare – “נישואי ונציה לים”. בטקס זה השליך הדוג'ה טבעת אל המים כסמל לקשר הנצחי בין העיר לבין הים שהעניק לה את עושרה וכוחה.

מן המאה השלוש־עשרה ואילך הלכה ונציה וצברה עוצמה כלכלית וצבאית. היא בנתה צי ימי אדיר וכבשה שטחים רבים ברחבי הים התיכון, בהם Cyprus ו־Crete, וכן ערים איטלקיות חשובות כמו Padua וורונה.

כיבושים אלה הפכו את ונציה לעיר קוסמופוליטית במיוחד. בעיר חיו איטלקים, יוונים, ארמנים, טורקים, גרמנים וקהילות נוספות. גם יהודים שנרדפו במקומות אחרים באירופה מצאו בה לעיתים מקלט למגורים ולעבודה.

ריבוי התרבויות השפיע עמוקות על חיי האמנות בעיר. ונציה התמלאה מוזאיקות מוזהבות בסגנון ביזנטי, בדי משי יקרים שהובאו מן המזרח ותבלינים שהעשירו את המטבח המקומי. הסוחרים והבנקאים שהתעשרו מן המסחר השקיעו רבות באדריכלות ובאמנות, והפכו את העיר לאחת הזירות האמנותיות החשובות באירופה.

בין האמנים הבולטים של האסכולה הוונציאנית נמנה גם
Paolo Veronese, שביצירותיו המפוארות, כגון
Perseus and Andromeda, באים לידי ביטוי העושר, הצבעוניות והפאר שאפיינו את תרבותה של ונציה.

---

העושר, המסחר עם המזרח והאור של הלגונה – כל אלה יצרו תנאים ייחודיים להתפתחות הציור הוונציאני.

פאולו ורונסה – מבניה המפורסמים של האסכולה הונציאנית – פגאסוס ואנדרומדה veronese perseus and andromeda

---

מבין הבנקאים והסוחרים שהתעשרו בוונציה בלטה משפחת
Alvise Pisani, מבכירי האצולה של הרפובליקה ולימים הדוג'ה של ונציה. בני המשפחה, ובהם גם אחיו Almorò Pisani, נמנו עם פטרוני האמנות הגדולים של העיר.

בשנת 1721 הזמינה המשפחה מן האדריכלים
Gerolamo Frigimelica ו־Francesco Maria Preti
לבנות ארמון מפואר במיוחד – Villa Pisani.

הווילה המרשימה, שעוצבה בהשראת ארמונות המלוכה של צרפת ובעיקר זה של Louis XIV, משקפת את העושר והפאר שאליהם הגיעו משפחות האצולה של ונציה. היא גם חושפת צד נוסף במסורת האמנותית של העיר – לא רק בציור אלא גם באדריכלות ובפטרונות אמנות רחבת היקף.

---

תור הזהב של ונציה והולדת האסכולה הוונציאנית

תור הזהב של ונציה נמשך עד אמצע המאה החמש־עשרה לערך. בתקופה זו החל להתגבש הרנסנס הוונציאני ובמרכזו פעלה משפחת האמנים לבית בליני.

הצייר הבולט ביותר במשפחה היה
Giovanni Bellini (1430–1516), מן הדמויות החשובות בתולדות הציור האיטלקי. הוא היה בנו של הצייר Jacopo Bellini, שנחשב למייסד מסורת אמנותית חדשה בוונציה. אחיו של ג'ובאני היה הצייר Gentile Bellini, וגיסו היה הצייר הנודע Andrea Mantegna.

ג'ובאני בליני נעשה למורהו של הצייר הגדול של הרנסנס הוונציאני,
Titian (נולד בין השנים 1477–1490; נפטר ב־1576). גם הצייר Giorgione, יוצר הציור המפורסם הסערה, פעל באותה תקופה ונקשר בראשית דרכו למסורת הבליניאנית.

בשיא עוצמתה שלטה רפובליקת ונציה על חלקים נרחבים של האגן המזרחי של הים התיכון. אוניותיה הפליגו לא רק מזרחה אלא גם מערבה וצפונה – עד לחופי בריטניה והולנד.

יריבתה הגדולה הייתה Genoa, עיר נמל חשובה בחוף המערבי של איטליה, אך במאבק ביניהן הצליחה ונציה לבסס את עליונותה הימית. בהמשך הופיעה יריבה חזקה יותר – האימפריה העות'מאנית.

בשנת 1453 נפלה Constantinople בידי העות'מאנים – אירוע היסטורי מכריע שסימן את שקיעתה ההדרגתית של ונציה. השליטה הטורקית פתחה בפני האימפריה העות'מאנית את הדרך אל הים האדריאטי ופגעה במעמדה המסחרי של ונציה.

עם הזמן איבדה העיר שטחים חשובים בים התיכון לטובת הטורקים. בהמשך החמיר מצבה עוד יותר בעקבות גילוי העולם החדש. בשנת 1498, בעקבות מסעו של וסקו דה גאמה, פורטוגל פתחה נתיב ישיר סביב אפריקה למזרח הרחוק. יריבותיה של ונציה – ספרד ופורטוגל – (עם גילוי אמריקה ב-1492) – העבירו את סחר התבלינים מים התיכון לאוקיינוסים. לאחר מסעו של Christopher Columbus, כאשר נתיבי המסחר הגדולים החלו לעבור דרך האוקיינוסים מצבה הורע אף יותר.

המלחמות בין ונציה לבין האימפריה העות'מאנית נמשכו כ־250 שנה והתישו את כוחה של הרפובליקה. ונציה שגשגה כל עוד עבר המסחר בין אירופה למזרח דרך הים התיכון, ומשם במסלולים יבשתיים אל הודו, סין וארצות דרום־מזרח אסיה.

---

דווקא בשעה שעוצמתה המדינית של ונציה החלה להיסדק, הגיע הציור הוונציאני לשיא פריחתו.

אם יאקופו בליני פתח את הדלת לרנסנס בוונציה – ג׳ובאני בליני הוא שהכניס אליה את האור

הביוגרפיה של בליני כמעט שאינה מסופרת, למרות חשיבותו העצומה. מעט מאוד ידוע על ילדותו, אך יש כמה דברים שאפשר לומר בבטחה.

דיוקן עצמי ג'ובאני בליני

הרקע של ג׳ובאני בליני

Giovanni Bellini נולד ככל הנראה סביב שנת 1430 בוונציה, בתוך משפחה של אמנים. אביו,

Jacopo Bellini, היה צייר חשוב בדור המעבר שבין הגותיקה המאוחרת לבין ראשית הרנסנס באיטליה.

יאקופו בליני עבד בערים מרכזיות כמו Venice ו־Padua, והיה בין הראשונים בצפון איטליה שנחשפו לחידושי הפרספקטיבה והמרחב שהתפתחו בפירנצה. הוא השאיר אחריו שני ספרי רישומים מפורסמים שבהם ניכרת כבר מחשבה חדשה על מרחב, אדריכלות ותנועה.

בתוך הסדנה המשפחתית הזו גדל ג׳ובאני בליני.

הסדנה הייתה למעשה בית ספר לציור: שם למדו בני המשפחה ותלמידים צעירים כיצד להכין צבעים, לצייר רישומים ולבנות קומפוזיציה.

אחיו של ג׳ובאני היה הצייר

Gentile Bellini,

ואחותו נישאה לצייר הגדול

Andrea Mantegna.

הקשר הזה היה חשוב מאוד. מנטניה עבד באותן שנים ב־Padua, מרכז אינטלקטואלי שבו למדו חוקרי עתיקות, מתמטיקה ופרספקטיבה. השפעתו על ג׳ובאני בליני ניכרת בציוריו המוקדמים – במיוחד בקשיחות הקווים ובעניין במרחב.

עם השנים פיתח בליני דרך שונה לחלוטין. במקום להדגיש קו ומבנה, הוא החל לחקור אור, צבע ואווירה – החידוש הגדול שהפך ליסוד של האסכולה הוונציאנית.

בכך נעשה בליני למורה הגדול של דור חדש של ציירים, בהם Titian, Tintoretto ו־Giorgione.

—

פרט מרתק שרוב ספרי האמנות כמעט מחסירים:

בליני חי יותר מ־80 שנה, והוא למעשה הגשר החי בין שלושה דורות של ציור – מהעולם הגותי ועד טיציאן והציור המודרני של האור.

ונציה, במסעי עם בני יורי, בתמונה. יורי  התעניין בעבודתו של טינטורטו, אבל גם בתעלות. כשיורי התעמק בזויות לצילום, התבונן במים נזכרתי שבליני לא גילה את האור ברגע אחד.

הוא פשוט התחיל לצייר את העולם כפי שהוא נראה בוונציה — עולם שבו האור אינו נופל על הדברים, אלא נושם סביבם.

האמת היא שאין רגע מתועד שבו Giovanni Bellini “ אמן ענק זה גילה את האור”. אבל ההיסטוריונים של האמנות יודעים להגיד שזה קרה בהדרגה, דרך שלושה מקורות השפעה מרכזיים:

---

1. האור של הלגונה של ונציה

ונציה אינה עיר רגילה. היא עיר של מים.
האור בה נשבר, מוחזר ומתרכך על פני הלגונה של Venice.

המים פועלים כמו מראה עצומה.
האור אינו נופל על הדברים בקו חד — אלא מתפזר באוויר.

הציירים הוונציאנים ככל הנראה הבינו זאת מוקדם מאוד:
העולם אינו מורכב רק מצורות — אלא מאטמוספירה.

בליני היה הראשון שהפך את החוויה הזו לשפה ציורית.

הציור שהיסטוריונים של האמנות נוהגים לראות בו את הרגע שבו Giovanni Bellini מגלה באמת את כוחו של האור הוא:

מדונה של סן ג'ובֶּה (1487 בערך)

---

2. השפעתו של אנדראה מנטניה

גיסו של בליני,
Andrea Mantegna,
עבד ב־ Padua, מרכז אינטלקטואלי שבו למדו פרספקטיבה, אנטומיה וארכיאולוגיה קלאסית.

בציוריו המוקדמים בליני מושפע מאוד ממנו:

• קווים חדים
• דמויות מפוסלות
• אור קשה ומדויק

אבל בשלב מסוים בליני עושה תפנית.
הוא מתחיל לרכך את הקווים ולבנות את הצורה בעזרת צבע ואור.

---

3. המהפכה של הצבע השמן מצפון אירופה

ההשפעה השלישית הגיעה מציירי הצפון, במיוחד
Jan van Eyck.

הציור בשמן אפשר:

• שכבות דקות של צבע
• שקיפות
• אור פנימי

הטכניקה הזו הגיעה לוונציה דרך המסחר והאמנות הבינלאומית.
בליני היה אחד הראשונים באיטליה שהבין את הפוטנציאל שלה.

---

מה בליני עשה בפועל

בליני התחיל לצייר מה שראה:

• צבעים רבים בשכבות דקות
• מעברים רכים בין אור לצל
• אור שמתפשט באוויר ולא רק פוגע בחפצים

כך נוצרה המהפכה הגדולה של הציור הוונציאני.

מאוחר יותר תלמידיו,
Giorgione ו־Titian,
יקחו את גילוי האור הזה עוד הרבה יותר רחוק.

עולם שבו האור אינו נופל על הדברים, אלא נושם סביבם.

---

הציור שבו בליני מגלה את האור.

הרגע ששינה את הגישה לצל בציור את הגישה לאור וחשף את הקיים בטבע – רגע כמעט דרמטי בתולדות האמנות. 🎨

מדונה של סן ג'ובֶּה (1487 בערך)

San Giobbe Altarpiece

ציור מזבח עצום שצויר עבור כנסיית
Church of San Giobbe
ונמצא היום ב־
Gallerie dell'Accademia.

---

למה הציור הזה כל כך חשוב

לפני בליני, בציורי מזבח הדמויות עמדו לרוב לפני רקע מוזהב או אדריכלות שטוחה.

בציור הזה בליני עושה דבר חדש לגמרי:

האור אינו מגיע מבחוץ —
הוא ממלא את החלל האדריכלי שבו יושבים הקדושים.

האור:

• נופל מלמעלה
• מחליק על השיש
• מתפזר על הבדים
• עוטף את הדמויות ברכות

זו אווירה הרמונית של אור. חיבוק מסתורי.

---

החידוש הגדול

בליני מנגיש לנו את הדמויות כאילו הן נמצאות בתוך אותה כנסייה שבה הציור תלוי.

החלל בציור
והחלל של הכנסייה
מתאחדים.

האור בציור נראה כאילו הוא אותו אור שנכנס מהחלונות האמיתיים של הכנסייה.

תפיסה זו הייתה חדשה לגמרי של ציור וחיברה את חיי היומיום לקדושה.

---

למה זה רגע מכריע

מהציור הזה מתחילה הדרך שתוביל אל:

• Giorgione
• Titian
• Tintoretto

כלומר — אל הציור הוונציאני שבו האור והצבע חשובים יותר מהקו.

---

בציור מזבח סן ג'ובֶּה חדל האור להיות אמצעי להאיר את הדמויות —
והפך לחומר שממנו הציור עצמו נבנה.

---

הקריסה

---

הסוחרים העניקו ל־ Venice עושר עצום. אולם בהדרגה נשחק המבנה הרפובליקני של המדינה. השלטון, שנועד להיות שלטון הציבור, עבר בפועל לידי משפחות העשירים. רק בני האליטות הורשו לשבת במועצה הגדולה, והכסף החל לכוון את ההנהגה המדינית.

מצב זה פגע ביכולתה של הרפובליקה לשמור על מחשבה מדינית חופשית ועל ראייה אסטרטגית ארוכת טווח. התבונה והיצירתיות שהתפתחו בציור הוונציאני – אותה יכולת לראות מעבר לצורה ולגלות עומק חדש של אור ומרחב – נעדרו דווקא מן ההנהגה הפוליטית.

העיר המשיכה להתעשר, אך מנהיגיה לא השכילו לפתח מקורות כלכלה חדשים. העושר שנצבר מן המסחר לא הופנה לבניית עתיד כלכלי יציב, אלא נשאר בידי משפחות העילית.

בסוף המאה החמש־עשרה, בשעה שהרנסנס הוונציאני הגיע לשיאו האמנותי, כבר החלו יסודות כוחה הכלכלי להיסדק. ונציה סבלה ממגיפות דבר חוזרות במאה ה-15, כמו זו ב-1423–1424 ו-1449–1452, שגבו עשרות אלפי קורבנות והובילו למדיניות בידוד מתקדמת (lazaretti) אך פגעו בכלכלה.

נפילת קונסטנטינופול ב-1453 (שריד אחרון של האימפריה הרומית המזרחית – על ידי הסולטן העות'מאני מהמט השני המוסלמי) פגעה קשות בוונציה כמרכז סחר, שכן העיר הייתה נקודת מפתח למסחר מזרחי; ונציה ניסתה לסייע לביזנטים בצי הים אך נכשלה, מה שהוביל לאובדן שליטה על נתיבי סחר חיוניים לטובת העות'מאנים. זו הייתה מכה כלכלית וגיאופוליטית: אובדן נקודת סחר מרכזית לטובת העות'מאנים, שדרשו מכסים גבוהים על מעבר בוספורוס, והוביל למתיחות מיידית כמו טביעת ספינה ונציאנית ב-1452

בשנת 1492, בעקבות מסעו של Christopher Columbus, נפתחו נתיבי מסחר ימיים חדשים. יריבותיה של ונציה – Spain ו־Portugal – מצאו דרך ישירה אל המזרח הרחוק דרך האוקיינוסים.

באותה עת נחסמה כאמור לעיל, גם דרכה המסורתית של ונציה למזרח דרך המזרח הקרוב. התפשטות האימפריה העות'מאנית לאחר נפילת Constantinople ב־1453 העניקה שליטה על נתיבי המסחר היבשתיים והימיים. Ottoman Empire עצמה התעשרה מן הסחר בסחורות שבעבר עברו דרך ונציה.

הקשר בין העולמות לא נעלם לחלוטין. ייתכן שאין סמל חד יותר לשקיעתה המדינית של ונציה מן העובדה שבשעה שציורה הגיע לשיא עוצמתו בידיו של Titian, כבר הוזמנו מכחוליו לפאר את דמותו של הסולטאן סולימאן Suleiman the Magnificent — שליט האימפריה שחסמה את דרכי המסחר שהעשירו את העיר. אחד הציירים הגדולים של ונציה,
Titian, נכבש גם הוא במרחב העות'מאני ומצייר אותו כשליט יפה תואר, צעיר נצחי, מתורבת ושקול, גם אם המציאות הייתה אחרת. המכחול של טיציאן, שנולד בעיר שסבלה מעליית הכוח העות'מאני, תרם להפיכת הסולטאן באירופה לדמות כמעט מיתית.

הטורבן שעיצב כאן טיציאן כסמל של שלטון עולמי מרשים במיוחד.

באימפריה העות'מאנית הטורבן סימן דרגה.

לכל דרג שלטוני היה סוג אחר של טורבן.

אבל אצל טיציאן סולימאן בטורבן עצום, גבוה במיוחד, כמעט לא פרופורציונלי.

בציורים שנוצרו בסביבת Titian הטורבן הזה עושה שלושה דברים:

מגדיל את הדמות

יוצר צללית מונומנטלית

מעניק לראש צורה כמעט אדריכלית

כך הסולטאן נראה כעמוד או ככיפה — צורה שמזוהה עם כוח קיסרי. פרט נוסף שקשה להתעלם ממנו בציור הסולטאן מופיע בפרופיל:

הפרופיל של הסולטאן.

אינו בחירה מקרית — היא קשורה למסורת עתיקה מאוד של מטבעות קיסרים רומיים.

כשמבינים זאת, הציור של טיציאן מקבל משמעות עמוקה של חנופה שרואים בימנו רק בקרב שרי הממשלה של נתניהו, עיתונאים ואפילו שוטרים וקציני צבא  לבוס הגדול.

הדיוקן המיוחס לטיציאן משנת 1530 מוצג כיום ב־
Kunsthistorisches Museum.

---

המסחר הביא לה עושר עצום, אבל שרידות פוליטית ותבונה מדינית נעדרה ממנהיגיה.

למטה דיוקן מאת טיציאן של סולימאן המפואר, בונה חומות ירושלים, בדיוקן מאת טיציאן, (1530). צילם ירון מרגולין. מוצג במוזיאון לתולדות האמנות בוינה.

---

בשנת 1498 פתח מגלה הארצות הפורטוגזי Vasco da Gama נתיב מסחר ימי חדש אל הודו. הוא הקיף את אפריקה דרך Cape of Good Hope והגיע אל India, ומשם נפתחו דרכי מסחר גם אל China. נתיב ימי זה עקף לחלוטין את דרכי המסחר המסורתיות של הים התיכון והשאיר את Venice הרחק מאחור. העושר העתידי שנבע מן הסחר עם המזרח עבר בהדרגה אל יריבותיה של ונציה — Portugal ו־Spain.

במקביל גילו יורדי־ים ספרדים ופורטוגזים את Americas, ומשלחותיהם החלו להביא לאירופה שלל עצום: זהב, כסף וסחורות חדשות — ואף בני אדם שנלקחו לעבדות. אולם העושר הזה לא זרם אל ונציה.

בעוד הסוחרים הוונציאנים החלו לאבד את מעמדם הכלכלי, מצבם של האמנים בעיר היה שונה לחלוטין. המדינה המשיכה להעניק להם פטרונות רחבה, משום שראתה ביצירותיהם אמצעי להפגין עושר, כוח ותבונה תרבותית. האמנות הפכה למעין תחליף סמלי לכוח המדיני והכלכלי שנחלש.

במאה השש־עשרה הגיע הציור הוונציאני לשיאים יוצאי דופן. גדול הציירים של התקופה היה Titian, שכבש את חצרות אירופה וזכה אף לתואר אצולה מן הקיסר Charles V. במקביל פעל הגאון הוונציאני Tintoretto, שבחר להישאר בעירו ולא לעזוב אותה.

טינטורטו יצר מחזור ציורים עצום (61 ציורים) עבור Scuola Grande di San Rocco, שבו מוצגות יותר משישים יצירותיו וממחישות את עוצמת דמיונו ויכולתו הדרמטית. בהמשך צייר גם את אחד הציורים הגדולים בתולדות האמנות — גן העדן — עבור Doge's Palace, יצירה אדירה שנעשתה בסיוע בנו Domenico Tintoretto.

באותם ימים נדמה היה כי האמנות הוונציאנית הגיעה לשיאים שלא נפלו אפילו מיצירת התקרה המפורסמת שיצר Michelangelo ב־Sistine Chapel בותיקן.

ההערצה לציירים הייתה עצומה. הם העניקו לוונציה תהילה חדשה והחזירו לה את כבודה התרבותי — אך לא את עושרה הכלכלי.

לבסוף, בשנת 1797, נכבשה ונציה בידי Napoleon Bonaparte. נפוליאון מסר את העיר לידי Austrian Empire במסגרת הסדר מדיני שבמסגרתו קיבלה צרפת את Milan. הקיסרים האוסטרים אהבו מאוד את הציור הוונציאני, ותשוקתם ליופיו רק הלכה וגברה — עד כדי כך שחלק גדול מאוצרות האמנות של ונציה הגיעו לאוספים הקיסריים בווינה. שם מוצגות יצירות מופת וונציאניות רבות.

---

בעוד נתיבי המסחר עברו אל האוקיינוסים והעושר זרם אל Spain ו־Portugal, המשיכה Venice לכבוש את אירופה בדרך אחרת. מכחוליהם של Titian, Veronese, Tintoretto ויורשיהם העניקו לה תהילה חדשה – תהילה שלא נמדדה עוד בזהב ובסחורות, אלא באור ובצבע.

ונציה שאיבדה את המסחר – כבשה את העולם באמצעות הציור.

בכיכר Maria-Theresien-Platz שב־Vienna ניצבים זה מול זה שני מוזיאונים מפוארים שנבנו בסוף המאה ה-19 על פי תכניותיו של האדריכל Gottfried Semper. אחד מהם הוא Kunsthistorisches Museum, הידוע בקיצור בשם KHM – המוזיאון לתולדות האמנות.

המוזיאון מחולק למספר אגפים, ואחד החשובים שבהם הוא אגף האמנות המערבית. באגף זה מוצגות יצירות מופת רבות מתולדות האמנות האירופית מן Middle Ages ועד המאה ה-18. אוסף התמונות שבו מרשים במיוחד וממקם את המוזיאון בשורה הראשונה של המוזיאונים החשובים בעולם.

האוסף משקף במידה רבה את טעמם של בני House of Habsburg, שליטי Austria, שאהבו במיוחד את הציור של וונציה בשיא פריחתו. ואכן, אחד האוספים החשובים ביותר של ציור ונציאני מחוץ לוונציה נמצא דווקא כאן, באגף האמנות של המוזיאון בוינה.

לכן הביקור במקום מומלץ במיוחד לחובבי האמנות. לאחר הסיור בגלריות אפשר לעצור בבית הקפה היפה שבמרכז המבנה וליהנות מכוס קפה לצד הקינוח האוסטרי המסורתי Kaiserschmarrn – מעדן מתוק וקליל שמוסיף נופך נעים לביקור במוזיאון, הגם שאינו מופיע בתפריט, תבקשו מהמלצר: קייזרשמארן (Kaiserschmarrn).

---

כל האמנים הגדולים של ונציה מיוצגים באוסף המופלא של Kunsthistorisches Museum. החל ב־Giovanni Bellini, מאבות הציור הוונציאני, ביצירתו הידועה Young Woman with a Mirror. אחריו מופיע Giorgione, מן האמנים המסתוריים והחשובים של אזור ונטו, עם שתי יצירות מופת: Laura ו־The Three Philosophers.

גם שלושת ענקי המאה ה־16 — Titian, Paolo Veronese ו־Tintoretto — מיוצגים באוסף בצורה מרשימה ביותר. עשרות רבות של ציורים מפרי מכחולם הופכים את המוזיאון הווינאי למעין מקדש של האמנות הוונציאנית.

טיציאן, מן הציירים המצליחים והמבוקשים ביותר של המאה ה־16, זכה להערצה בכל רחבי אירופה. נסיכים, אפיפיורים וקיסרים הזמינו ממנו יצירות, והוא אף זכה לתואר אצולה מן הקיסר Charles V, Holy Roman Emperor.

שלושת ענקי הציור הוונציאני במאה ה-16. שלושתם פעלו פחות או יותר באותה תקופה, אך כל אחד מהם מייצג שלב אחר בהתפתחות האסכולה. כולם מככבים באתרים שונים בונציה ובמוזיאון החשוב בוינה.

1. הצייר שהפך את ונציה למעצמה אמנותית

Titian (1490 בערך – 1576)

טיציאן הוא הדמות המרכזית של הרנסנס הוונציאני. הוא תלמידו של Giovanni Bellini, אך הרחיב את שפת הציור הוונציאני והפך את הצבע והאור לחומר שממנו בנוי הציור עצמו.

הוא היה הצייר המבוקש ביותר באירופה וצייר עבור שליטים רבים, בהם הקיסר

Charles V.

אפשר לומר עליו:

טיציאן הפך את הציור הוונציאני לשפה בינלאומית.

2. הגאון הדרמטי של ונציה

Tintoretto (1518 – 1594)

טינטורטו היה הצייר הנועז ביותר של העיר. הוא נשאר כמעט כל חייו ב־

Venice, אך הפך אותה לבמה אדירה של ציור דרמטי.

יצירותיו ב־

Scuola Grande di San Rocco

נחשבות לאחד המחזורים הגדולים בתולדות הציור.

הציור הענק גן העדן בארמון הדוג'ים

(Doge's Palace)

הוא מהציורים הגדולים שנוצרו אי פעם.

על Tintoretto אפשר לומר, במידה מסוימת של העזה, שהיה מעין מבשר מוקדם של האימפרסיוניזם. ציוריו נוצרו במהירות יוצאת דופן. הוא עבד בזריזות, ולעיתים מיהר כל כך אל הציור הבא עד שמכחולו נע על הבד כסופה. משיחות הצבע שלו מהירות ולעיתים נדמות חפוזות, כאילו נמרחו על הבד בתנועה אחת. התוצאה היא ציור מלא חיים ותנועה, שבו האור והאנרגיה חשובים מן הגימור המלוטש. במובן זה מזכירה דרכו של טינטורטו את שיטתם של האימפרסיוניסטים בצרפת של המאה ה-19, כמו Claude Monet ו־Pierre-Auguste Renoir, שהעדיפו את רושם הרגע ואת תנועת האור על פני שלמות אקדמית מוקפדת

אפשר לומר עליו:

טינטורטו הפך את הציור הוונציאני לדרמה של אור, צבע ותנועה.

3. הצייר של הפאר והחגיגה

Paolo Veronese (1528 – 1588)

ורונזה הביא לציור הוונציאני ממד אחר:

פאר אדריכלי, צבעים זוהרים וסצנות חגיגיות עצומות.

ציוריו מלאים בדמויות, בארמונות ובאור חגיגי, והם משקפים את התרבות האריסטוקרטית של ונציה.

אפשר לומר עליו:

ורונזה הפך את הציור הוונציאני לחגיגה של עושר ויופי.

במאה ה-16 הפכה ונציה לבירת הציור של אירופה.

בידי Titian, Tintoretto ו־Paolo Veronese הגיע הציור הוונציאני לשיאו – שלושה אמנים שונים מאוד זה מזה, אך יחד הם יצרו את אחת התקופות המזהירות בתולדות האמנות.

אקה הומו – ציור מפואר של טיציאן. אקה הומו" (בלטינית: Ecce Homo, “הנה האיש”) הן המילים שבהן הציג, על פי המסורת הנוצרית, Pontius Pilate את Jesus Christ בפני ההמון בירושלים. לאחר הסעודה האחרונה נעצר ישוע בגן Gethsemane, במורד המזרחי של Temple Mount. הוא נחקר בפני הסנהדרין ולאחר מכן נשפט בידי פונטיוס פילאטוס באשמת התחזות ל“מלך היהודים”. בסיום המשפט הוציא פילאטוס את ישוע אל הקהל כשהוא כבול וזר קוצים לראשו, והציגו במילים Ecce Homo, כפי שמתואר בבשורה על פי יוחנן י״ט, 4–5: "אָז לָקַח פִּילָטוֹס אֶת יֵשׁוּעַ… וַיֵּצֵא פִילָטוֹס עוֹד הַחוּצָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: הִנְנִי מוֹצִיא אֹתוֹ אֲלֵיכֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי לֹא מָצָאתִי בוֹ כָּל עָוֹן. ויֵשׁוּעַ יָצָא הַחוּצָה וְעָלָיו עֲטֶרֶת הַקֹּצִים וּלְבוּשׁ הָאַרְגָּמָן, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם פִּילָטוֹס: הִנֵּה הָאִיש." בסיום המשפט הוציא פילאטוס את ישוע אל הקהל כשהוא כבול וזר קוצים לראשו, והציגו במילים Ecce Homo, כפי שמתואר בבשורה על פי יוחנן י״ט, 4–5: "אָז לָקַח פִּילָטוֹס אֶת יֵשׁוּעַ… וַיֵּצֵא פִילָטוֹס עוֹד הַחוּצָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: הִנְנִי מוֹצִיא אֹתוֹ אֲלֵיכֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי לֹא מָצָאתִי בוֹ כָּל עָוֹן. ויֵשׁוּעַ יָצָא הַחוּצָה וְעָלָיו עֲטֶרֶת הַקֹּצִים וּלְבוּשׁ הָאַרְגָּמָן, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם פִּילָטוֹס: הִנֵּה הָאִיש."

Ecce Homo – Titian.

כיום, בהכירנו את יכולתו הדרמטית של Tintoretto, גדול ציירי ונציה, קשה שלא להרהר כיצד היה הוא מעמיד סצנה דרמטית זו. סערת רגשות, ניגודי אור וצל, והמון נסער מול המשיח המאופק — כל אלה הם יסודות שמכחולו של טינטורטו ידע להעצים בעוצמה רבה.

לעומת זאת, בעבודתו של טיציאן הדרמה מאופקת יותר. הדמויות ניצבות כמעט כבתהלוכה מסודרת, ורק הדמות שבפינה השמאלית התחתונה נושאת משהו מן התנועה והחיות שניתן לכנות “טינטורטואית”.

הציור מוצג כיום ב־Kunsthistorisches Museum.המוזיאון לאמנות בוינה

---

התמונות הרבות מפרי מכחולו של Titian במוזיאון שבלב Vienna מאפשרות להתרשם גם מן התקופות השונות ומההתפתחות שחלה ביצירתו במהלך חייו הארוכים והפוריים. כמו כן לרדת לסוד התלחתו באירופה: באירופה של המאה ה־16 שליטים, קיסרים ואפיפיורים ביקשו את יצירותיו, ובהם גם הקיסר Charles V, Holy Roman Emperor, שהעריץ את כישרונו עד כדי כך שהעניק לו תואר אצולה. בציוריו הצליח טיציאן ללכוד את כוחו, מעמדו ולהלל אותו, ללא בדל ביקורת על התנהלותו כאדם. בין היצירות המוקדמות בולטים The Bravo, הציור המצמרר של הרוצח השכיר, ו־Madonna with Cherries. מתקופת שיא יצירתו מוצגת היצירה הדרמטית Ecce Homo – “הנה האיש”. מן התקופה המאוחרת ניתן לראות את Nymph and Shepherd, המעידה על החופש הציורי שהלך וגבר ביצירתו.

בולטים במיוחד גם הפורטרטים הרבים והמרשימים המוצגים במוזיאון, ובהם Jacopo Strada, מן המפורסמים שבדיוקנאותיו של טיציאן. דווקא אחד הדיוקנאות הידועים ביותר שלו, Charles V at Mühlberg (1548), שבו מפגין הצייר את כושר הבחנתו המדהים בפרטי הלבוש, השריון והאביזרים של הקיסר הרוכב על סוסו, נעדר מן האוסף הווינאי; הוא שמור כיום ב־Museo del Prado.

—

Paolo Veronese היה מן האמנים האהובים במיוחד על בני בית House of Habsburg, ותמונות רבות שלו נמצאות באוסף של המוזיאון בוינה.

ורונזה היה צייר ש"ידע" איך להיות "יפה" ובחלק מהציורים הוא גם היה מפואר באמת, צייר גדול ולא רק חנפן לכוחה של ההנהגה.

---

Paolo Veronese היה מן האמנים האהובים במיוחד על בני בית House of Habsburg, ותמונות רבות שלו נמצאות באוסף של Kunsthistorisches Museum. בין הידועות שבהן: Judith and Holofernes ו־Lucretia.

לא קשה להבין מדוע נמשך בית הבסבורג דווקא אל ציוריו של ורונזה. ציוריו מלאים פאר, צבע ועושר חזותי יוצא דופן. הוא לקח את סוד הציור הוונציאני, עם ההצללה המפוארת והביא את עבודותיו לדרגות של "יהלום". הוא ידע לתאר ארמונות, בדים יקרים, תכשיטים ומחוות אציליות באופן שהעניק לדמויות הדר מלכותי. Paolo Veronese היה, במידה רבה, האב הרוחני של ציור הפאר האירופי. ביצירותיו הוא הגיע לתיאורם של בדי משי, קטיפה ותחרה לשיא חדש של זוהר ואלגנטיות. בציוריו הפכו הבדים המפוארים לחלק מרכזי בשפת הציור עצמה. בכך

ורונזה פתח את הדלת למסורת ארוכה של אמנים שביקשו לתאר את הדרן של חצרות אירופה ואת יופיים של בגדי האצולה.

בין ממשיכי הדרך ניתן למנות את אמני החצר של הקיסרים, כגון Bartholomeus Spranger ו־Hans von Aachen, ולאחריהם את ציירי הבארוק הגדולים Peter Paul Rubens ו־Anthony van Dyck, שהביאו את ציור הפאר לשיאים חדשים בדיוקנאות האצולה של אירופה

מסורת של ציור פאר ואצולה שייסד ורונזה:

1. המקור – הרנסנס הוונציאני
Paolo Veronese – הצייר שהעלה את ציור המשי, הקטיפה והתחרה לשיא והפך את הבגד לחלק מרכזי בקומפוזיציה.

2. המעבר לצפון – המנייריזם של החצרות הקיסריות
Bartholomeus Spranger – צייר החצר בפראג, המשיך את מסורת הפאר הוונציאני בציור חצר קיסרי.
Hans von Aachen – אמן חצר נוסף שהביא לצפון אירופה את הצבעוניות והחגיגיות האיטלקית.

Hans von Aachen

פון אאכן היה אחד הציירים המרכזיים בחצר של
Rudolf II, Holy Roman Emperor בפראג בסוף המאה ה-16 וראשית המאה ה-17.
הוא עבד בסביבה אמנותית יוצאת דופן: חצר שבה נאספו אמנים, מדענים ואלכימאים מכל אירופה. הציור שם נטה להיות אלגנטי, מתוחכם ולעיתים ראוותני, ובדי המשי, הקטיפה והתחרה שימשו אמצעי להציג את עושרה התרבותי של החצר הקיסרית.
אצל פון אאכן אפשר לראות:
תחרה לבנה מצוירת במשיכות עדינות מאוד
משי שמבריק באור חמים
קטיפה כהה שמקבלת עומק כמעט מוחשי
הוא ממשיך למעשה את הקו שנפתח אצל
Paolo Veronese בוונציה —
אבל מעביר אותו אל העולם המנייריסטי של חצרות מרכז אירופה.

3. הבארוק הגדול
Peter Paul Rubens – הרחיב את מסורת הצבע והפאר לתיאטרון ציורי מלא תנועה. רובנס צייר משי וקטיפה בתנועה, כמעט כמו גוף חי. הבדים אצלו כבדים, זוהרים ומלאי חיים – המשך ישיר למסורת הוונציאנית.
Anthony van Dyck – תלמידו באנטוורפן של רובנס, הפך את דיוקן האצולה האירופית לאמנות של אלגנטיות ובגדי פאר.

4. החצר הספרדית
Diego Velázquez – צייר החצר של מלכי ספרד, שהעניק לקטיפה, לשריונות ולבדי המלוכה נוכחות כמעט מוחשית בציוריו.

5. המסורת במרכז אירופה
Jan Kupecký – פורטרטיסט מרכזי בווינה ובחצרות אירופה, מצטיין במיוחד בתיאור תחרה לבנה, משי כהה ובדי חצר מפוארים.

6. השיא המאוחר של המסורת
John Singer Sargent – במאות ה-19 וה-20 החזיר את ציור הבדים המלכותי לשיא חדש בדיוקנאותיו המפורסמים.

---

במסורת זו בלט במיוחד אנתוני ואן דייק, צייר החצר של צ'ארלס הראשון באנגליה. צווארוני התחרה העצומים והגלימות המבריקות שצייר בדיוקנאותיו נעשו מפורסמים כל כך, עד שמבקרים בארמון ניסו לעיתים לגעת בצווארונים המצוירים, כאילו היו עשויים תחרה אמיתית. בידיו הפך הבגד לחלק מרכזי מהדיוקן האצילי.

---

שליטי האימפריה ההבסבורגית, שראו עצמם ממשיכי מסורת הקיסרות האירופית, מצאו בציוריו של ורונזה ביטוי מושלם לכוח, ליוקרה ולתפארת החצר. לא פלא אפוא שהעדיפו את ציוריו ושילבו אותם באוספים המלכותיים שלהם, שהפכו לימים לאחד מאוספי האמנות החשובים בעולם.

ורונזה פתח את הדלת, ואן דייק ורובנס הרחיבו אותה בבארוק, ולסקס העניק לה עומק מלכותי; צייר גדול Jan Kupecky 1667-1740 קופצ’קי יאן המשיך את המסורת באירופה המרכזית, וסרג'נט החזיר אותה לתפארתה בעידן המודרני.

פאולו ורונסה – מבניה המפורסמים של האסכולה הונציאנית – פגאסוס ואנדרומדה veronese perseus and andromedaורונזה בציור למטה בעל הכותרות "משפחת דריווש השלישי‏ (מלך פרס דריוס Darius III) מול אלכסנדר":Paolo Veronese – The Family of Darius before Alexander או "מחזור של משפחת קוצ'ין" אנו שבים אל אחד ממובילי הזרם הונציאני במאה ה-16. עם כמה שאלות על גדולתו בעיני ההסטוריונים של האמנות. בגיל 40 הצייר ורונזה מקבל הזמנה מחברו ראש המשפחה שהחליט להנציח את זכר אחיו המנוח, קוצ'ין, הוא מצייר סצנה מקרב גוגאלה שידוע גם בשם קרב ארבלה והוא הנודע בקרבותיו של אלכסנדר הגדול. זה היה הקרב האחרון בסדרת ההתמודדויות בין הפרסים בראשות דריווש השלישי לבין המוקדונים בראשות אלכסנדר הגדול במסגרת ניסיונו של אלכסנדר לכבוש את האימפריה הפרסית. דריווש ביצע הכנות רבות לקראת הקרב וגייס את מירב כוחותיו שאסף מכל השטחים של האימפריה הפרסית שנותרו תחת שליטתו. היה זה הצבא הגדול ביותר שגייס דריווש עד אותו הזמן למלחמתו נגד אלכסנדרהבלתי מנוצח. דבר לא הועיל לפרסים. הניצחון של אלכסנדר בקרב זה היה מדהים וכתוצאה ישירה מהקרב הזה גם נכבשה בבל ללא קרב ואילו דריווש ברח מזרחה, לעבר באקטריה (אזור אפגניסטן) שם נרצח על ידי אחד המצביאים שלו, אריסטוקרט מנובל (פרסי) בשם בסוס. בסוס רצח את דריווש השלישי (מזרחית למוסול שבצפון עיראק.) והכריז על עצמו כמלך החוקי של האימפריה הפרסית. הוא הנהיג את ההתנגדות הפרסית נגד אלכסנדר הגדול. ובסופו של דבר נתפס והוצא להורג על ידי אלכסנדר הגדול. נושא זה עולה כהשוואה הכרחית בעבודתו של שארל לה ברן – ממשיכי האסכולה הונציאנית וצייר גדול בפני עצמו כאן וקרב פורוס Poros  (לא גאוגמלה,) גם הוא ניצחון מרהיב של מוקדון שהיה נושא עבודתו של  שארל לה ברן Alexander and Porus, painted 1673. אני ממליץ לך להשוות ביניהם ולהיות כן עם עצמך – העבודה הנפלאה על נושא זה של לה

ברון למטה. נא להקליק להשוואה  כאן

טינטורטו, מייסד התנועה המודרנית בציור, הוירטואוז, גם כמה מיצירותיו החשובות ביותר של הענק בן ונציה, טינטורטו, נמצאות במוזיאון הוינאי. "ההצלפה בישו" שמשקפת את יכולתו של טינטורטו להעביר את הדראמה בתנועה ובמשיחות מכחול מהירות ותזזיתיות. "שושנה והזקנים", לפי הסיפור בספר דניאל, מדהימה בתפיסת החלל ובמשחקי הפרספקטיבה על מבנה התנועה הוירטואוזי ונקודות המגוז המרחפות ומבין תמונות הדיוקן – בולט הפורטרט של הדוג'ה סבאסטיאנו ונייר, המצויר כששריונו בוהק באורח וירטואוזי, כשברקע הקרב הימי בלפאנטו.

בשנת 1866, היתה ונציה לחלק מממלכת איטליה המאוחדת.

התיירים ובני האצולה החלו לגלות את ונציה והחל מהמאה ה- 17 וה- 18 העיר הפכה למקום הבילוי המועדף על אצולת אירופה, שערכו בה נשפים וקרנבלים והימרו בבתי הקזינו הרבים שמילאו אותה.

מסוף המאה העשרים החלה העליה לרגל אל בית הספר העתיק סאן רוקו (Scuola Grande di San Rocco) על שם הקדוש המגן מפני מחלות ומגפות, שנוסד בשנת 1478 ושוכן מאז באחד המבנים המרשימים ביותר בלב העיר.
המוזיאון נחשב לפנינה חבויה, שתיירי האמנות וחסידיה גילו את יופייה, החל משנות ה 90 של המאה ה 20, ובהחלט בצדק, כיום רבים באים לכאן ולו כדי לראות את הציורים והפיתוחים המרהיבים על תקרתו. באולמות רחבי הידיים מוצגים ציורים, פסלים וכלים, מרביתם מהמאות ה-14 עד ה-18 ואחת התערוכות הגדולות שבמקום מוקדשת לציוריו המרהיבים של האמן הוונציאני הוירטואוז הגדול טינטורטו (Tintoretto).

אל ההמשך בחלק ג'

חזרה לפרק א׳ האסכולה הוונציאנית

לערך האסכולה הוונציאנית בציור שיצרתי בויקיפדיה

נשארו לך שאלות 

אשמח להשיב על כל שאלה 

לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן  

בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –

למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.

מאמרים אחרונים

• למה חולים שנוטלים כדורים להפחתת לחץ דם גבוה, יגיעו בוודאות לדיאליזה.

• סמנים ביולוגיים (Novel Biomarkers) ובדיקת כליות מוקדמת ככל האפשר – מצילה חיים

• אבחון מוקדם של תפקוד הכליות מאפשר אריכות חיים.

• כולסטרול גבוהה – מדד חדש – יחסי הכולסטרול התקין הוא שקובע – כיצד להחלים ללא תרופות

• • צריך לדעת על מיקרו-תזונה – ויטמינים ומינרלים
  • הפרעה אנדוקרינית

• תעוקת חזה מיקרו-וסקולרית

• • מחלת שינוי מינימלי Minimal Changes Disease מינימל צ'יינג'
  • כולסטרול גבוהה – מדד חדש – יחסי הכולסטרול התקין הוא שקובע – כיצד להחלים ללא תרופות

• ויטמין D 

המאמר פורסם ב 3 חלקים
חלק א'
חלק ב'
חלק ג'

אשמח להשיב על כל שאלה–