"מרקוס הקדוש משחרר עבד נוצרי" (1548). יצירת מופת של טינטורטו הצייר מתבונן על נס העבד ממעוף הציפור כוירטואוז השולט בפרספקטיבה, טכניקת ההקצרה, פרופורציות ושליטה יוצאת דופן בתנועה יחסית וצבע.
המאמר פורסם ב 3 חלקים
חלק א'
חלק ב'
חלק ג'
ונציה, ערש הרנסנס הונציאני, עיר נמל בצפון-מזרח איטליה, נמצאת בלגונה שלשפך הנהר פוֹ, לחוף הים האדריאטי. בימי הביניים ונציה הייתה הבירה של רפובליקת ונציה, אחת המדינות העשירות, הנאורות והבטוחות ביותר באירופה.
נודעה בסחר בתבלינים, ביצור ובסחר בזכוכית מורנו, ותחרות, גם בייצור ספינות ובאמנים גדולים שפעלו בימי הרנסנס האמצעי (מישנטימנטו) ויצרו אסכולה חדשה בציור.
תחילה היה בונציה שלטון דמוקרטי, וגם לפשוטי-העם הייתה השפעה על קבלת ההחלטות. כוחן של המשפחות העשירות גבר בהדרגה, ובסופו של דבר רק בני המשפחות האלו הורשו להימנות עם חברי המועצה שניהלה את המדינה.
למן ראשית המאה ה-11 היתה ונציה לעיר-מסחר משגשגת, שעיקר עושרה בא מהים. מדי שנה חגגו בונציה את ה"ספוזליציו" – חגיגת ה"כלולות" של ונציה עם הים.
פאולו ורונסה – מבניה המפורסמים של האסכולה הונציאנית – פגאסוס ואנדרומדה veronese perseus and andromeda
מהמאה ה- 13 ואילך ונציה הלכה וצברה עוצמה כלכלית וצבאית, העיר בנתה את הצי החזק ביותר באזור וכבשה שטחים ברחבי הים התיכון, ביניהם קפריסין וכריתים, כמו גם מחוזות איטלקיים סמוכים כורונה היפיפיה ופדובה.
" הסערה" The Tempest של ג'ורג'יונה דה קסטלפרנקו, אחד הגאונים של הציור הוונציאני של המאה השש עשרה, הוא גם אחד מיצירות המופת המסתוריות ביותר. לא לעתים קרובות, אדם מוצא עצמו מול ציור שקשה לגלות מה הנושא שלו: חוקרים לא ידעו איך להגדיר את הציור הזה והיה מי שכינה אותו: "נוף עם צועני". הסצינה צויירה בתחילת המאה ה -16 ומאופיינת בנוכחות של שתי דמויות, הבחור הלבוש נשען על מקלו שבקטע מהציור, כאן למעלה, והאישה העירומה למחצה, מניקה תינוק מנגד. היסוד שנשאר הוא אולי המבט החצוף של העלם והאם השלווה שיוצרים יחידה שלא נרקמת לקומפוזיציה מלוכדת, מה שמדגיש את תחושת המתח והמסתורין שאחזה בחוקרים.
מספר קטן של יצירות נשארו מג'ורג'ונה המוכשר. המוות המוקדם תקף אותו במהלך מגפת הדבר שהכתה את ונציה בשנת 1510. במקרים כאלה, חפצים אישיים שנקשרו עם קרבנות של מגפה, כולל ציורים הוצתו. יצירתו של ג'ורג'ונה נצלה הודות להתערבותם של תלמידיו לטובתו, ביניהם היה טיציאן הצעיר, שהצהיר כי אלו הציורים שלו.
הכיבושים הפכו את ונציה לעיר קוסמופוליטית. איטלקים, ארמנים, טורקים, יוונים, גרמנים וגם הקהילה היהודית שנרדפה במקומות אחרים באירופה מצאה בונציה מקלט למגורים ועבודה. לריבוי התרבויות הייתה השפעה גם על חיי האמנות בעיר. העיר התמלאה במוזאיקות מוזהבות, בדי משי שיובאו ממרחקים ותבלינים שהגיעו והעשירו את מאכליה.
בנקאים וסוחרים מונציה התעשרו והעשירו את העיר. נודע בהם אלביסה פיסאני. (Alvise Pisani) שליט ונציה, הדוצ'ה אלויסה פיזני ואחיו אלמורה פיזני (Almorò Pisani). שהזמינו ב1721 מהאדריכלים Gerolamo Frigimelica and Francesco Maria Preti ארמון מדהים ביופיו הגם שעוצב בהשראת הארמון של לואי ה-14 הווילה המרשימה חושפת צד נוסף של אמני הרנסנס.
הארמון של פיסאני מכונה גם The Nazionale ונמצא על גדת התעלה the Brenta banks. הוא כולל גן רנסנסי מדהים ביופיו ומכיל יצירות אמנות חשובות. הארמון פתוח לקהל, ועד לא מזמן התארחו בו כובש ונציה נפוליאון בונפרטה, הצאר הרוסי, מלך איטליה וכן התקיים בו בשנת 1934 מפגש בין היטלר ומוסוליני. הארמון שבנה פיסאני Villa Pisani National Museum עומד עד היום להזכיר ליוצאים בסירה מפדואה לונציה כשהם עוברים לידו עד כמה יפה היתה ונציה בנוסף לתגליתם לגבי יופי, כוח ועוצמה שמשתלבים ומזינים זה את זה.
טור הזהב של ונציה נמשך עד אמצע המאה ה- 15 לערך, תקופת הרנסנס הונציאני המישנטימנטו ופעילותו האדירה של הצייר המייסד ג׳ובאני בליני [(Giovanni Bellini; 1430 – 1516) הוא הבן המפורסם ביותר של משפחת האמנים לבית בליני. אביו הוא הצייר יאקופו בליני שייסד תפיסה אמנותית חדשה שהגיעה לשיאה עם ממשיכי דרכו וממשיכי דרכה של משפחת בליני. אחיו של ג'ובאני הוא הצייר ג'נטילה בליני (Gentile Bellini) וגיסו היה הצייר אנדראה מנטניה. ג'ובאני בליני היה מורהו של טיציאן (נולד בין השנים 1477 ו-1490 – נפטר ב-27 באוגוסט 1576) גם ג'ורג'ונה שקטע מהסערה שלו מופיע למעלה, נקשר בתקופת זמו זו וכן תחילת פעילותו של טיציאן.
בשיא שגשוגה חלשה עיר-מדינה זו על כל האגן המזרחי של הים התיכון, ואוניותיה הפליגו גם מערבה וצפונה עד לבריטניה ולהולנד.
ג'נובה השוכנת על החוף המערבי התחרתה בה אבל המאבק בין שתי הערים הסתיים בנצחונה של ונציה. טורקיה הייתה למתחרה נוספת שלה.
בשנת 1453 קונסטנטינופול (בירת ביזנטיון) נפלה לידי הטורקים שינוי שהביא לטורקיה נצחונות רבים בהמשך ולדעיכתה של ונציה. לטורקים נפתחה גישה לים האדריאטי וונציה החלה לאבד את פרנסתה. בהמשך היא איבדה גם שטחים בים התיכון לטובת הטורקים. גילוי אמריקה (בהמשך הרנסנס) הקשה עליה עוד יותר.
המלחמות בין ונציה וטורקיה נמשכו כמאתיים וחמישים שנה והתישו את כוחה. ונציה שיגשגה כל עוד התנהל המסחר בין אירופה למזרח הרחוק בים התיכון ומשם, דרך היבשה, אל הודו, סין והארצות שבדרום-מזרח אסיה.
ונציה, במסעי עם בני יורי, בתמונה, שהתעניין בטינטורטו, אבל גם בתעלות.
המסחר הביא לה עושר עצום, אבל שרידות פוליטית ותבונה מדינית נעדרה ממנהיגיה. היא לא השכילה לפתח מקורות כלכלה חדשים וקרסה.
בסוף המאה ה-15, כשהרנסנס שלה התפתח, הקופות היו מלאות אבל אלו, כנרמז לעיל, החלו להתרוקן. כוחה הכלכלי שימש את עשיריה, אבל לא בנה את עתידם. נתיב סחר חדש, נפתח (1492) בפני יריבותיה ספרד ופורטוגל למזרח הרחוק. קשרי המסחר שלה עם המזרח אבדו לטובת הספרדים והפורטוגזים. במזרח הקרוב דרכם של הונציאנים למזרח הרחוק נחסמה על ידי התורכים. תורכיה התעשרה מהסחר בסחורות שהיא נהגה לסחור בן וטיציאן הוזמן לצייר את הסולטאן התורכי. למטה דיוקן מאת טיציאן של סולימאן המפואר, בונה חומות ירושלים, בדיוקן מאת טיציאן, (1530). צילם ירון מרגולין. מוצג במוזיאון לתולדות האמנות בוינה.
בשנת 1498 מגלה הארצות הפורטוגזי Vasco da Gama פתח נתיב מסחר להודו (ומשם לסין) סביב אפריקה דרך כף התקווה הטובה, מה שהותיר את ונציה הרחק מאחור ואת עושרה העתידי העביר ליריביה. בהמשך יורדי-ים ספרדים ופורטוגלים גילו את אמריקה וסיורות שלל ממנה כולל זהב ועבדים הגיעו אבל לא לונציה.
מצב האמנים הוונציאנים היה טוב יותר ממצב הסוחרים. הם נהנו מפטרונות המדינה שראתה ביצירותיהם הפגנת עושר, כוח ותבונה מתקדמת שהאדירה את גדולתה של מדינתם. עבודותיהם היו מבוקשות והם התפרסמו ושגשגו. ונציה שקעה והם, החל מהמאה – 16 (טינטורטו) הגיעו לשיאים אדירים. הרנסנס הוונציאני פרץ וכבש לבבות [טיציאן המבוקש – כבש את אירופה וזכה לתואר אצולה מהאוסטרים (קארל החמישי) וטינטורטו הגאון צייר את תיקרות בית הספר העתיק בונציה שמכונה סן רוקו. 61 יצירות שלו מוצגות ב׳גרנדה סקולה דה סן רוקו׳ ומלמדות על יכולתו יוצאת הדופן ועולה בעוצמתה מעל לתקרה המפורסמת שיצר ברומא, בקפלה הסיסטינית, הפסל הפלורנטיני. טינטורטו שלא עזב מעולם את ונציה הוסיף וצייר את הציור הענק של הדור ״גן העדן״ בארמון הדוג׳ים, שנעשה בסיוע בנו דומניקו, הוא יצירה חד־פעמית ונצחית. הענק של ונציה, הצליח לדחוק את רגלי טיציאן שכבש את אירופה. ההערצה לציירים הייתה עצומה והם השיבו לונציה את כבודה האבוד אבל לא את עושרה.
בשנת -1797 ונציה נכבשה בידי נפוליאון, שנתן אותה לאוסטריה תמורת מילאנו. הקיסרים האוסטרים אהבו מאוד את הציור הוונציאני ותאוותם ליופיו רק הלכה וגברה.
המוזיאון לתולדות האמנות Kunsthistorisches Museum Wien צילם ירון מרגולין
בכיכר מריה תרזה, שבוינה, כיום, נמצאים שני מוזיאונים שניבנו בסוף המאה ה-19 על ידי גוטפריד זמפר (Semper), אחד מהם הוא המוזיאון לתולדות האמנות ה- KHM כפי שנהוג לכנותו שם, ובו חמישה חלקים. אגף האמנות המערבית, אחד מהם. באגף האמנות המערבית יצירות מופת רבות מתולדות האמנות למין ימי הביניים ועד המאה ה-18. אוסף התמונות בו מופלא וממקם אותו בשורה הראשונה של המוזיאונים החשובים בעולם. הוא משקף את טעמם של בני הבסבורג, שליטי אוסטריה, שזכו בונציה ואהבו את הציור הוונציאני בשיאו. ואכן, האוסף החשוב ביותר של אמנות ונציאנית מחוץ לוונציה נמצא באגף זה בוינה שבכיכר מריה תרזה – מומלץ לבקר בו וגם ליהנות מבית הקפה שבתוכו, ולהזמין קייזרשמארן (Kaiserschmarrn) ליד הקפה – שהוא פשוט מעדן.
Portrait of a Warrior, Krieger – Giorgio Barbarelli da Castelfranco– (Italian 1477-1510 ג'ורג'ונה היה ככל הנראה שוליה של ג'ובאני בליני. וינה צילם ירון מרגולין
כל האמנים החשובים בני ונציה מיוצגים במוזיאון, החל בג'ובאני בליני, "אשה צעירה עם מראה". ג'ורג'ונה, מחשובי האמנים של אזור ונטו, עם שתי יצירות מופת שלו: "לאורה" ו"שלושה הפילוסופים".
טיציאן, ורונזה וכמובן טינטורטו, מיוצגים במוזיאון בצורה משמעותית ביותר. עשרות רבות של תמונות מפרי מכחולו של כל אחד מאמנים אלו הופכות את המוזיאון הוינאי למקדש של אמנות ונציאנית. טיציאן, הוא אחד מן הציירים המצליחים של המאה ה-16.
אקה הומו – ציור מפואר של טיציאן. הנה האיש (בלטינית: Ecce homo, אקה הומו ) צמד המילים בו הציג על פי המסורת, פונטיוס פילאטוס את ישוע בפני ראשי העיר בירושלים. בסוף הסדר בירושלים שנודע כסעודה האחרונה, נעצר ישוע בגת שמנים שבמורד המזרחי של הר הבית. הוא נחקר בפני הסנהדרין ולאחר מכן נשפט על ידי פונטיוס פילאטוס, באזור שער האריות (כיום) באשמת התחזות למלך היהודים. בתום משפטו הוציא אותו פונטיוס אל הקהל, כשהוא כבול וזר קוצים לראשו, והציגו במילים "Ecce homo" כפי שמתואר בבשורה על פי יוחנן י"ט, 4 – 5: "אָז לָקַח פִּילָטוֹס אֶת יֵשׁוּעַ… וַיֵּצֵא פִילָטוֹס עוֹד הַחוּצָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: הִנְנִי מוֹצִיא אֹתוֹ אֲלֵיכֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי לֹא מָצָאתִי בוֹ כָּל עָוֹן. ויֵשׁוּעַ יָצָא הַחוּצָה וְעָלָיו עֲטֶרֶת הַקֹּצִים וּלְבוּשׁ הָאַרְגָּמָן, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם פִּילָטוֹס: הִנֵּה הָאִיש." כיום בהכרנו את היכולת של טינטורטו גדול ציירי ונציה קשה שלא להרהר כיצד היה מעמיד האחרון סצנה מדהימה זו. דראמה, ניגודיות סערת רגשות והמשיח המאופק – בהחלט לא מה שניכר מעבודתו של טיציאנו, בה רק האדם שבפינה השמאלית התחתונה "טינטורטואי" השאר ניצבים שלא בהתאם למה שמצופה מאמן ונציאני גדול באמת. המוזיאון לאמנות בוינה
התמונות הרבות מפרי מכחולו של טיציאנו במוזיאון שבלב וינה מאפשרות להתרשם גם מן התקופות השונות ומההתפתחות שחלה ביצירתו במהלך חייו הארוכים והפוריים: "הרוצח השכיר" המצמרר ו"המדונה עם הדובדבנים" מתקופת חייו המוקדמת, "הצגתו של ישו" (Ecce Homo) הנה האיש, מתקופת שיא יצירתו ו"נימפה עם רועה" מתקופת יצירתו המאוחרת. בולטים גם הפורטרטים הרבים והנפלאים המוצגים במוזיאון, ביניהם "יאקופו סטראדה" – מן המפורסמות בתמונות הדיוקן של טיציאן. ודוקא תמונת הדיוקאן של "קארל החמישי במילברג" (1548) שבו הוא מפגין את כושר ההבחנה המדהים שלו לפרטי הלבוש והאביזרים של הרוכב וסוסו נעדרת, היא במדריד, במוזיאון הפראדו.
משה מכה בסלע לטינטורטו יצירת מופת בסקולה גרנדה די סן-רוקו (Scuola Grande di San Rocco) מוקדשת לרוקו הקדוש המגן מפני מחלות ומגפות.
ורונזה היה בין האמנים האהובים במיוחד על בני הבסבורג ותמונות רבות שלו נמצאות במוזיאון שלהם: "יהודית והולופרנס" ו"לוקרציה".
פאולו ורונסה – מבניה המפורסמים של האסכולה הונציאנית – פגאסוס ואנדרומדה veronese perseus and andromedaורונזה בציור למטה בעל הכותרות "משפחת דריווש השלישי (מלך פרס דריוס Darius III) מול אלכסנדר":Paolo Veronese – The Family of Darius before Alexander או "מחזור של משפחת קוצ'ין" אנו שבים אל אחד ממובילי הזרם הונציאני במאה ה-16. עם כמה שאלות על גדולתו בעיני ההסטוריונים של האמנות. בגיל 40 הצייר ורונזה מקבל הזמנה מחברו ראש המשפחה שהחליט להנציח את זכר אחיו המנוח, קוצ'ין, הוא מצייר סצנה מקרב גוגאלה שידוע גם בשם קרב ארבלה והוא הנודע בקרבותיו של אלכסנדר הגדול. זה היה הקרב האחרון בסדרת ההתמודדויות בין הפרסים בראשות דריווש השלישי לבין המוקדונים בראשות אלכסנדר הגדול במסגרת ניסיונו של אלכסנדר לכבוש את האימפריה הפרסית. דריווש ביצע הכנות רבות לקראת הקרב וגייס את מירב כוחותיו שאסף מכל השטחים של האימפריה הפרסית שנותרו תחת שליטתו. היה זה הצבא הגדול ביותר שגייס דריווש עד אותו הזמן למלחמתו נגד אלכסנדרהבלתי מנוצח. דבר לא הועיל לפרסים. הניצחון של אלכסנדר בקרב זה היה מדהים וכתוצאה ישירה מהקרב הזה גם נכבשה בבל ללא קרב ואילו דריווש ברח מזרחה, לעבר באקטריה (אזור אפגניסטן) שם נרצח על ידי אחד המצביאים שלו, אריסטוקרט מנובל (פרסי) בשם בסוס. בסוס רצח את דריווש השלישי (מזרחית למוסול שבצפון עיראק.) והכריז על עצמו כמלך החוקי של האימפריה הפרסית. הוא הנהיג את ההתנגדות הפרסית נגד אלכסנדר הגדול. ובסופו של דבר נתפס והוצא להורג על ידי אלכסנדר הגדול. נושא זה עולה כהשוואה הכרחית בעבודתו של שארל לה ברן – ממשיכי האסכולה הונציאנית וצייר גדול בפני עצמו כאן וקרב פורוס Poros (לא גאוגמלה,) גם הוא ניצחון מרהיב של מוקדון שהיה נושא עבודתו של שארל לה ברן Alexander and Porus, painted 1673. אני ממליץ לך להשוות ביניהם ולהיות כן עם עצמך – העבודה הנפלאה על נושא זה של לה
ברון למטה. נא להקליק להשוואה כאן
משפחת דריוס לפני אלכסנדר הוא ציור שמן על בד מאת פאולו ורונזה, שנוצר בערך. 1565–1570. הוא מתאר את אלכסנדר הגדול עם משפחתו של דריוש השלישי, המלך הפרסי אותו הביס בקרב. למרות שוורונזה צייר בעבר גרסה של הנושא, מאז שנהרס, הנושא תואר רק לעתים רחוקות על ידי אמנים אחרים לפניו. הציור נמצא באוסף הגלריה הלאומית בלונדון מאז 1857. ואינו מביא הלל גדול (גם בהשוואה למודל למטה) לצייר שנחשב בעיני רבים ענק ונציאני. מקור הציור בויקיפדיה
The Family of Darius before Alexander – Charles Le Brun הציור מייצג את הסצנה שבה מלכת פרס כורעת ברך לרגלי אלכסנדר מוקדון. כתוצאה מהתמוטטות ההתנגדות הצבאית והתמוטטות השלטון הפרסי נותר אלכסנדר שליט בלתי מעורער בחלק גדול והחשוב ביותר של האימפריה הפרסית. התיאור של הצעיר, המנהיג המהולל, הגאון – מופלאה ובלתי רגילה. לה ברון בן המאה ה-17 שנהג להציג את אלכסנדר דווקא ברגעי סכנה מעניק לו כאן את מלא גדולתו ומשלב חמלה, הכרה בכוחו וניצחונו עם אנושיות שכנראה הייתה בו, זאת בהחלט בניגוד לורונזה שמתאר אותו כשחצן, ונוטל ממנו את המרכיבים העמוקים שנכחו בו בהחלט נוהג כאן הצייר שלא בצדק. מקור ויקיפדיה.
טינטורטו, מייסד התנועה המודרנית בציור, הוירטואוז, גם כמה מיצירותיו החשובות ביותר של הענק בן ונציה, טינטורטו, נמצאות במוזיאון הוינאי. "ההצלפה בישו" שמשקפת את יכולתו של טינטורטו להעביר את הדראמה בתנועה ובמשיחות מכחול מהירות ותזזיתיות. "שושנה והזקנים", לפי הסיפור בספר דניאל, מדהימה בתפיסת החלל ובמשחקי הפרספקטיבה על מבנה התנועה הוירטואוזי ונקודות המגוז המרחפות ומבין תמונות הדיוקן – בולט הפורטרט של הדוג'ה סבאסטיאנו ונייר, המצויר כששריונו בוהק באורח וירטואוזי, כשברקע הקרב הימי בלפאנטו.
בשנת 1866, היתה ונציה לחלק מממלכת איטליה המאוחדת.
ונציה מעל גשר ריאלטו – ירון מרגולין
התיירים ובני האצולה החלו לגלות את ונציה והחל מהמאה ה- 17 וה- 18 העיר הפכה למקום הבילוי המועדף על אצולת אירופה, שערכו בה נשפים וקרנבלים והימרו בבתי הקזינו הרבים שמילאו אותה.
ירון מרגולין בפתח ה"סקולה גרנדה דה סאן רוקו" בונציה. אוסף יוצא דופן של יצירות טינטורטו – נובמבר 2014. צילם יורי מרגולין
ה-Scuola Grande di San Rocco, "המקדש" של טינטורטו בוונציה, הוא אחד ממרכזי הציור הנעלים בתבל. לאחרונה שופץ ונפתח מחדש לקהל הרחב. נושא המבנה והציור בו ידובר רבות בתולדות האמנות הוא אולי גם השלב האחרון של המגיפה, ומה שמעלה על נס את מסירותה של העיר לקדוש הפטרון של נפגעי המגיפה הפעם ציוריו של טינטורטו עצמו כאן – ושל טינטורטו לציור. צייר שמציג כאן יותר משישים יצירות על קירותיה שנוצרו במהלך עשרים שנות פעילות. וחלקן יצירות מופת כמו הצליבה למעלה שבחדר הישיבות של Scuola Grande di San Rocco. רבים ירו כאן צליבה מסורתית אלא שהמבט ששב ושב מזהה תחילה יחס שווה הן לנושא העיקרי של הסצנה (ישוע) והן למגוון הרחב של אנשים שנוכחים כאן "הצופים בצליבה": צוות רחב של אנשים, ביניהם חיילים, פועלים, שליחים וסוחרים, הוידאו למטה מציג זאת בברור. ככל שנעמיק מבט נכיר שהנושא המרכזי כאן הנוכחות. נוכחותו של האדם. הצליבה, שצוירה בשנת 1565, על ידי טינטורטו (שם אמיתי Jacopo Robusti) שכונו הScuola Grande di San Rocco – אחת מאחוות הדת הרבות ששגשגו בוונציה של המאה ה-16. סן רוקו היה אחד מששת בתי הספר "הגדולים" של ונציה, והאחווה Scuola Grande היתה בעלת המשאבים הזמינים הגדולים בהרבה. העבודה של הצייר כאן הייתה ההישג העיקרי של המחזור הנרטיבי של האמן הגדול בבואו לייצג את "הפסיון של ישוע" לבורגני וונציה אלה, הצדקנים. הציורים הללו הם ללא ספק מהטובים ביותר של טינטורטו שיצר אי פעם ושהעלו את האסכולה הוונציאלית לשיא שרובו נותר קסום, מסתורי ולא מובן לרוב האנשים. על הקיר מול הכניסה לחדר ה"צליבה" הזו ניצבת. יצירה מונומנטלית בגובה של למעלה מ-5 מטר ואורך 12 מטר. עבודה שמעלה את הנוכחות, את חווית ההווה האנושית בהחלט סוטה מתיאורים מוקדמים יותר של הצליבה, שנועדו לעורר התבוננות בסבלו של ישוע על הצלב ולעורר רגשי אשם. (המילה "תשוקה" מגיעה מהמילה הלטינית passus sum, שפירושה לסבול גם תשוקה מעורבלת ברגשי אשמה – לא כן הנוכחות). בעבודתו של טינטורטו זו, המרכז, ישוע איננו מציג סימנים ברורים של סבל. במקום זאת, נראה שהוא מתרומם מעל העולם, נוסק בהשראה שמרעיפה אור על הסצנה האפלה. מבט חודר זה הוא המבט החילוני הוונציאני במהותו. נושא שצומח מהדיאלוג האפלטוני על אייאון שמתאר את כוחה של ההשראה –
מסוף המאה העשרים החלה העליה לרגל אל בית הספר העתיק סאן רוקו (Scuola Grande di San Rocco) על שם הקדוש המגן מפני מחלות ומגפות, שנוסד בשנת 1478 ושוכן מאז באחד המבנים המרשימים ביותר בלב העיר.
המוזיאון נחשב לפנינה חבויה, שתיירי האמנות וחסידיה גילו את יופייה, החל משנות ה 90 של המאה ה 20, ובהחלט בצדק, כיום רבים באים לכאן ולו כדי לראות את הציורים והפיתוחים המרהיבים על תקרתו. באולמות רחבי הידיים מוצגים ציורים, פסלים וכלים, מרביתם מהמאות ה-14 עד ה-18 ואחת התערוכות הגדולות שבמקום מוקדשת לציוריו המרהיבים של האמן הוונציאני הוירטואוז הגדול טינטורטו (Tintoretto).
אניבאלה קאראצ'י – גאון נוסף. קראצ'י מציג ברומא, בארמון פרנזה – בו אפשר לחזות בהרקולס –Annibale Carracci- Galerie Farnèse, Hercule et Ioie, 1597-1602, Fresque, Rome, Palais Farnèse – בבכחוס המנצח (Triumph of Bacchus and Ariadne (detail) פרטים שמשקפים יכולת ותמצית מיטבית של ההשפעות האדירות של ענקי הרנסנס הונציאני- עוד על כך כאן.
חזרה לפרק א׳ האסכולה הוונציאנית
לערך האסכולה הוונציאנית בציור שיצרתי בויקיפדיה
יצירת מופת – האסכולה הוונציאנית. טינטורטו – הסעודה האחרונה The Last Supper by Tintoretto (oil on canvas, c. 1578-81). On display at the Scuola Grande di San Rocco – Sala Superiore. (Didier Descouens/Wikicommons/CC BY-SA 4.0). העבודה נוצרה עבור סן רוקו, ותוכננה לפי מיקומה העתידי בין שני חלונות. האווירה כאן תוססת, וחוזרת על המתרחש ב"סעודה האחרונה שקדמה לה – 1574כאן שמזכירה סעודת הוללות מהתקופה הקיסרית -ומאפשרת לגאון לצייר תנופה הדוניסטית" הדמויות המרכזיות אינן מה"קדושה" לא שם ויותר מכך כאן כשמככב דווקא הכלב שמתבונן ואנשי המטבח מאחור, קשה לפספס את העמדה, יתכן שמדובר כאן בעמדה ביקורתית של הגאון לכך שבית הספר נטש את משימת הצדקה שלו לטובת הוצאות מפוארות על נשפים, הזמנת ציורי מופת (ממנו) ותהלוכות טקסיות
נשארו לך שאלות
אשמח להשיב על כל שאלה
לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן
בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –
למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.
מאמרים אחרונים
המאמר פורסם ב 3 חלקים
חלק א'
חלק ב'
חלק ג'
אשמח להשיב על כל שאלה–
בריאת האדם – קפלה סיסטינית – מיכאלאנג'לו
