אל הרעם והייחודיות

פורסם ב 23 בפברואר 2011 ע"י

ירון מרגולין — אין תגובות ↓

Thor's Battle Against the Jötnar (1872) by Mårten Eskil_Winge אל הרעם – מקור הציור ויקיפדיה

מאת ירון מרגולין

סערת הנפש

האם המערסלת – בת פרעה מוצאת את משה בתיבה – גוסטב דורה גוסטב דורה – Paul Gustave Doré. מקור הרישום ויקיפדיה.

סערת הנפש – תפקיד יסוד לאם המערסלת (מחבקת ומנענעת) בהרגעת סערת הנפש של התינוק. האם הגדולה והקדושה מערסלת ומרגיעה – מלמדת את הנפש שעור בשלווה. היפוכה הסערה שבנפש, נקשרת ומיוצגת עם אל הרעם והסערה.

מרחב הרגשות עולה על גדותיו ברגעי חיים שונים: שמחה, התלהבות, התרגשות גם ברגעי צער, חשש ואף בעת כעס או זעם. הוא עולה וגועש במרחבו – כך הוא נע, משתנה, פועל ומפעיל גם מעביר את עצמו שינוי מהותי שמשתקף בתנודות במצב רוחו של האדם. כתוצאה ממצבים אלו הורגלנו בהמשגתו כמרחב סוער היא לקוחה מדימוים שהתקבעו ב"אל הרעם והסערה". האדם סוער ובהמשך גם רוחו והיא הולכת ומשתנה ועקב כך גם הדרך בה הוא רואה את עצמו ואת העולם סביבו משתנים.

האדם הסוער לרוב חווה אי שקט מוטורי או פסיביות וכבדות מוטורית, תזזיות שמנסה להחזיר את התוכן למיכל הרגשות ולהפסיק את ההצפה שמתרחשת בו. סערת הנפש על ההצפה הרגשית שבה מקשה על קצב שינוי המחשבות, על תזונה מסודרת וגם על השינה. היא מגמדת את העניין ומסלקת את האדם ממעורבות וכשהיא נמשכת זמן רב האדם מאבד את המשמעות לחייו. הערסול הראשוני נדרש ויש ויכולת ההכלה מסייעת להשבתו.

חוקרי הנפש מזהים את השתקפות האל, שמוגדר כאל שמייצר סערות רעמים וברקים, בנפש התינוק. מסתבר שהיא אחד הגורמים שמשפיעים על הסתייגויותיו של הילד. ילד שנוהג בריחוק, סגירות או באיפוק יתר מעורר דאגה וחשש פן הוא בודד ומחפש אחר החיבור האבוד. תופעה נוספות שרואים בילד מסוגר קשורה בשינה ויותר בקשיי הירדמות בלילה וחלומות בהקיץ. אצל נערים מוצאים בנוסף לאלו תופעות אלימות וונדליזם. התופעה מעוררת עניין בנוסף להתבוננות בנפשותיהם הסוערות עולות שאלות מדוע נפש הילד מסוגיית או להפך סוערת ומדוע הסערה לא שוקטת. כשהסערה ממשיכה ללא הפסקה מתעורר החשד של קיבעון בתהליך זה ושהנפש אבדה את יכולתה להרגיע את הסערה מה שמכונה דמימה (הערה 1 למטה).

הערות 1. דמימה - מונח שטבע נפתלי עירוני בספר "המחול הבלתי תלוי, עיצוב, מהות וביצוע" שיצא לאור ביחד עם שני חיבורים מפרי עיטי בשנת 1991. דמימה היא אירוע שמשקף בלם טראומתי שהאדם חווה כנגד התפתחותו. בלם זה מעקב התפתחות של אחד מכוחות ה"אני", או משפיע לרעה עליהם שב ומסובב אותם סביב עצמו כשהוא מונע מהם התפתחות. הדמימה יוצרת קיבעון ודפוס רגשי קבוע שחוזר על עצמו. הטון הרגשי ויכולת החשיבה הרציונלית הולכים ומצטמצמים בהדרגה ומקבלים גידור שמשפיע על הגוף ואבריו שהולכים ומתכווצים בכיווץ כרוני. הדמימה יכולה להתרחש בתקופת הילדות, הנעורים בבגרות ובכול אחד מגילאי ה"אני" היא איננה משתחררת מעצמה ומביאה בהמשך להתנהגות הנוגדת את אופיו האמיתי של האדם. הדמימה בשל תכונת המחזוריות שלה מביאה אדם לשוב גם על שגיאותיו ויוצאת נגד מסקנותיו ונגד החלטותיו. מזהים דמימות שונות הנושאות את תכונת הרגע בו ארעו - דמימה יכולה להשאיר אדם ילדותי, מסוגר, רעשני או סקרן, נמרץ, תחרותי או מחפש לנצח שלווה.

במאמר זה מככבת תופעת הסערה המתמדת – לא שוכחת – היא דמימת אל הרעם.

לדמימת אל הרעם ארבעה מופעים: ייחודיות ורעשנות כולל צורך אובססיבי בחברה כדי לדבר את עצמו בשתף חסר מעצורים, הסתגרות והתכרבלות בתוך עצמו גם צורך (אובססיבי) במגע מול סערת נפש. התפרצויות זעם, היסטריה וונדליזם נוכח סערת נפש. מגלומניה ותפיסת אי פגיעות עצמית נוכח סערת נפש והשפלה עצמית, אבדן ערך עצמי וגם דיכאון נוכח סערת נפש.

ארבעת המופעים המרכזיים לא מופיעים טהורים ופעמים רבות משום כך קשה לאבחן אותם ולכן גם קשה מאוד לטפל בדמימת אל הרעם – הגם שבגיל ההתבגרות חלק מהתופעות מופיעות ומשקפות צמיחה טבעית ומאבק גם התמודדות שמאפשרת התפתחות של מרחב הייחודיות. הדיאגנוזה המדויקת לבדה מאפשרת טיפול מהיר ותיקון הדמימה. מופעים כאלו יכולים להופיע בדמימה תדיר באדם ולנהל אותו. משקף זאת האדם הרעשני גם המשועבד למקוריות. האדם השלו נצחית כשהוא צועד, מחייך ומחבק מול סעור נפש הזקוק לשיח רגשני בכל עת. האדם הזקוק נואשות לשוב ולדבר את עצמו והאדם המתבודד והמסתגר.

בדמימה של תופעת אל הרעם מופיעה התופעה הפסיכולוגית שמזוהה עם סערות נפש – השתקפותו באה ככאב בכתף שמאל, גרוד בעור, כאבים וירידה בשמיעה באוזן ימין, כאבים בזרת וזרת רדומה בכף יד שמאל, כאבים, כאבים בחלקו הפנימי (מדיאלי) של שריר מקמט גבת העין השמאלית, כאבים באזור הברך הימנית (Articularis genu). הסתייגות ממגע, קרבה וחיבוק, נזקקות נואשת לאיש שיחה לתנות עמו חוויות מחייו, השתוקקות יתר לשלווה נעדרת, תצוגה של הרגיעה הנצחית ואדם חולמני ההולך כמרחף, מחבק ומחייך תמיד גם את האדם ששב והורס את שהשיג. תאווה לנדודים ואהבת הצבע אדום.

אל הרעם מופיע בתקופות שונות בחיי הילד – בגיל שנה וחצי עד שנתיים, עשר וחצי ושתים עשרה. במידה והילד עבר חוויה מדוממת בשנים אילו מושרש אל הרעם בנפשו כתבנית מחזורית ששולטת ומנהלת את חייו הבוגרים מגיל 16 שנה והלאה. חוויה רבת עוצמה משרישה ומקבעת את הופעת אל הרעם הינקותי והקדום ומאפשרת לו לצמוח לממדי אל אב עליון השולט בבוגר ומנהל את חייו בצורת סערת נפש החל מגיל 25 שנים לערך הדמימה יכולה להתפרץ כמחלת נפש בגיל 26 שנים.

אל הרעם, הוא אל קדום בעל מופעים רבים בטבע ובנפש האדם. השתקפויות שונות לו בתרבות האדם שהייחוד מאפיין אותן דוגמת הרגשנות הפורצת בשירה הרומנטית בה היא נמשלת לסערות של מזג האוויר. בתרבות ובספרות המיתולוגית החוויה

משתקפת בתפיסת האל – כרונוס או קרונוס, ומרחביו השליליים משתקפים בדמויות כגון: בנו של כרונוס זאוס או פסידון, פובוס – אל הפחד, אלת האומללות – Miser, והאדס אל המוות. כוחות הרס משותפים להם ומקורם בדמות אל הרעם הקדמון.

בסין מכנים את אל הרעם פאן גו' ברוסיה – פרון, ביוון העתיקה התפקיד עבר לזאוס ובמסופוטמיה כונה אל הרעם אדאד.

באמריקה אל הרעם קיים תחת השם האוקה, בהודו (אינדירה), באפריקה (ניאמיה) ואפילו בכנען הבחינו באל הרעם וכינו אותו בעל או הדד. אצל החיתים הקדמוניים שחיו בתורכיה וגם על אדמת ארץ ישראל הקדומה הוא תשוב והחוקרים מזהים את יהווה של היהודים עם אל הרעם של העברי הקדמון שהתחלף עם האל-אב השבטי, היחיד והכול יכול.

כוח מתפרץ, נבואה ופריון נקשרים באלי הרעם הקדמונים. יש להם השפעה מיוחדת על מזג האוויר, על שינויי המהות, שמתבטאת באנרגיה המתפרצת בנוכחותם. בעיני המאמינים הקדמונים בצפון אירופה (שבטים גרמנים) נמשל הרעש שברעם לקול גלגלי מרכבתו של תור (אל הרעם הגרמני). הגרמנים היו מפייסים את האל תור באש. אינדירה ההודי לקח את האנרגיה המתפרצת מהרי הגעש.

אל הרעם הקדמון בדרך כלל זכרי, נקשר בפריון. הוא מביא את הגשם שמפרה את האדמה. בגשם היורד בפקודת אל הרעם מצוי סוד היסוד הזכרי שבאנרגיית מי השתייה – מי הים מוגדרים כבעלי אנרגיה נקבית. באיי קוק שבאוקיינוס השקט, אל הרעם נחשב לתוצאה של השלכת אבנים בידי אשתו של הירח; ואצל שבט הזולו באפריקה זו אלה – אלת ברקים וגשם הפועלת בנפרד מאל הרעם והסערה.

אל הרעם המיתולוגי לא שוכן בשמיים כ״אלי-האב״, אלא בהרים גבוהים המתנשאים לגבהים רמים. בעל הכנעני שכן ב"הר צפון", אלי הרעם של האירוקווה (Iroquois) שכנוו בפסגות שעל הר גבוה, וכן "הרועם" של שבט הצינוק, ופרקון של השבטים הבלטיים.

אחדים מאלי הרעם החשובים נחשבים גם כאלי-אב שבטיים. ביניהם אפשר למצוא את פרקון הבלטי, זאוס היווני ויופיטר הרומי, יהווה שהוזכרו למעלה ואל הרעם של שבטי האירוקווה האמריקאים. האל האב העליון הוא דמות אל מאוחרת יותר ואלי הרעם קדומים להופעתו. עם הופעת האל האב העליון נדחקו אלי הרעם הצידה, ובכל זאת התפתחות הנפש חושפת את מקומם מחדש.

באל הרעם היבט חיובי ובחלקו נרמז למעלה – כוח הפריון – כוח חיובי נוסף שפועל בתוכו נקשר בייחודיות ובלהט הבלתי פוסק לממש אותה. מוטיב הייחודיות שבאל הרעם משתקף בנפש הילדים בתקופת גיל 9 – 10 שנים ואצל הנערים בשנות העשרה לחייהם. בתקופות אלו מככבת הופעתו בהתפתחותם הנפשית וניכרת כסובבת את תכונותיו ואת נושא המיוחדות אבל על כך בהמשך.

עץ האלון מסמל את אל הרעם וכן נחשים שנתפסו בימי קדם כחיות נבואה. נחש פיתון למשל, שכן באתר האורקל התת-קרקעי של דלפי, ונחשב ביוון העתיקה להתגלמותה של רוח הסערה והנבואה.

הייחודיות – אחה"צ של פאון ניז'ינסקי – צילום ניז'ענסקי, מקור הצילום בויקיפדיה

המיוחדות

אל הרעם מיצג ייחוד זאת אנרגיה פנימית שמאחדת חלקים שונים שבאני סביב מוקד חדש, רעיון, עניין חדש או סקרנות שנעשה/ת למטרה חדש/ה ומביא/ה את ה״אני״, באמצעות תהליך זה, לדלות מתוכו, ולפתח כוחות שבונים כשרי חיים חדשים. הם שמאפשרים לו לשלב בין המותר לאסור, השייך לו ומעודד מעורבות והלא ראוי ולא שייך לו, בין האיטי למהיר ובין העתיק לעתיד לבוא, גם בין האישי, הידוע והמקובל עם הלא ידוע והנדיר: הוא מפתח יכולת להמשיג שיח שמשלב מבט אישי ואחר עם שפה קונבנצינאלית ומוכרת, שמביאה את האחרות והחשנות שמכיר אל התפיסה הקולקטיביות ותרבות המקובלות. הוא מאגד בעזרת הסקרנות המתבנה בו את הנדיר והמוזר עם האוניברסאליות והכוללנות שמביאה את הייחודיות והחד פעמיות שבאדם לידי ביטוי.

סערת הנפש, נזכרת לעיל, היא אינה ייחוד אלא היפוכו. גם היא התפרצות של אנרגיה, אלא שמאחוריה, לא המיוחד אלא תסכול וזעם נוכח העדר כשורים מספיקים למיצוי תהליך הייחודיות (האינדיבידואליזציה) הנדרש, תסכול שנעשה לדמימה.
ראשון לחקור חוויה מתפרצת זו היה סנקה – לוקיוס אנאוס סנקה מורה לנירון קיסר ואחד מיועציו הקרובים. ההתפרצות הזו נחקרה על ידו וסנקה הפך כך למעשה לחוקר הנפש הראשון שגם עקב ושרטט בכתביו את תהליכי התהוותה ומנה מספר תחנות כסקרנות, צפיה לבאות, צפיה שלא מתממשת ופעמים רבות בשל עומדן לקוי של לוח זמנים נדרש, תסכול והתפרצות … ההתפרצות הזו מתרחשת במרחב החיצון וניכרת לכול. היא שמייצגת את אל הרעם הקדמוני אבל נוכחותה מסמלת העדר ביטוי לייחוד אבל ובעיקר את האנרגיה המתפרצת שסקרנה את הקדמונים. את מקום רגש המיוחדות תופס רעש, שיח פנימי ביקורתי, מתסכל או מעצבן. שלוות הנפש היצירתית נעדרת כשסערת הנפש מתגלה או מתפרצת, הרצון החופשי נעלם ורגש המיוחדות מוקפא. לא מתפתח היטב. האמרה שנקשרת בנושא זה אומרת שסערת הנפש מרחיקה את אל הרעם הקדום שחיכה בסטודיאות האמנותים, כשההשראה פוסקת והעבודה היצירתית נעצרת. מצב נפשי כזה ידוע בחוגי האמנים ונקשר עם גורמים חיצוניים שנכנסים לתהליך. ביקורת או דרישות שמציבות מטרות קונבנציונליות נוכח פרץ של רגש המיוחדות הם חלק מגורמי החיצון הללו שכל תפקידם מלבד הנכחת חוסר ההבנה האמנותית והחינוך ליצירה שיש ל"מבקר" גם מניעת התפתחות מרחב הייחודיות בתהליך שטרם גובש לעשייה בשלה. נוכח כוחות חבלה שכאלו קמה סערת הנפש ומוחקת, מגמדת ומעכבת את הייחודיות מלבוא לידי ביטוי. הביקורת ויותר מכך הביקורת המבזה, האשמות שווא וביטויים של חוסר אמון מקימים סערת נפש שמוחקת את המעורבות החשובה כל כך להולדת הייחודיות וגם את ההשראה. תחת סערת נפש אין יצירה מיוחדת או מקורית רק קורוציונה. ככלל היצירה האמנותית מתבצעת ברגעים בהן הנפש מוארת, רגש המיוחדות מתפתח והחלק הבריא שולט, מלכד את חלקי האני סביב מטרה שסקרנותו מעוררת ומוביל את האדם. אשר לייחודיות ראוי להזכיר את התפרצותה כנושא פילוסופי שמכיר בחד-פעמיות של כל אדם ואדם ושאיפתו להגיע לאותה ייחודיות (אינדיבידואציה – Individuation, אינדיבידואציה) וכרעיון אסתטי (מילי בלקירב, דיאגילב) שהביא למהפכה באמנות הרוסית ובפסיכולוגיה. בן מובילי הזאנר הפסיכולוגי נמצא את קרל גוסטב יונג (Carl Gustav Jung 1910-1875)‏ פסיכואנליטיקאי שווייצרי,‏ פסיכואנליטיקאי שווייצרי, מבכירי תלמידי הפסיכולוגיה הווינאית וממנסחי תורות פסיכולוגיות במאה ה 19 וממייסדי הפסיכותרפיה, יונג הניח בכתביו את היסוד לחינוך המודרני ליצירתיות שמזה מאה וחמישים שנה שבה לככב בבתי ספר ליצירתיות במטרה לפתח מיוחדות וייחודיות ולא מוכיחה עד לרגע זה ממש את עצמה כלל וכלל. יונג כתב גם על כוחות ההבראה שבאני והיה בן הראשונים להכיר בכוחה המרפא של הנפש. הוא כתב על פילוסופיה והשפיע על חוכמת האמנות שמכונה אסתטיקה עם רעיון הייחודיות והטיפוח ליחודיות. הוא כתב על הייחודיות ומצא שבגיל הארבעים (40) עשויה האינדיבידואציה – אחד מהתהליכים הנפשיים המשמעותיים ביותר לדעתו, להגיע אל שיא בשלותה.

(Jung C.G : collected work 7, P 74511, collected work Jung C.G. Jacoby M. Jung's views on the individuation process in Individuation& Narcissism The Psychology of self in Jung&Kohut 1990 Routledge 11 New fetter Lane London pp 92-102 … Stien. In Midlife ,a Jungian perspective Spring pub. 1983 ch.2 Buring the dead: entry into the (midlife Transition pp23-45

סליירי – לא ידוע שחיבר על החינוך כתבים וגם לא על היצירתיות ודווקא הוא הגם שלא התפרסם כיוצר ייחודי, חינך ופיתח את הגדולים שביוצרים. התעסקות חסרת הבחנה במודע, בקבוע ובשבלונות של חיבורי וריאציות הביאה את תלמידיו כבטהובן, שוברט וליסט לדון בעיקר ובתפל בו זמנית ואפשרה פרץ אדיר של מיוחדות לגאוני מוזיקה אלו. לפניו עשה זאת הצורף, הפסל, הצייר והמחנך למיוחדות אנדריאה דל ורוקיו. הוא שקיבל בשנת 1466 אל בבית המלאכה שלו מתלמד בן 14 בשם לאונרדו שהיה לאחד מאמני העיר הגדולים באותה תקופה, ולימים אחד מגאוני הייחודיות הגדולים בכל הזמנים: לאונרדו דה וינצ׳י יודגש שבסדנה זו של ורוקיו התחנכו גם סנדרו בוטיצ'לי – ובמקביל ללאונרדו האמנים: פייטרו פרוג'ינו ולורנצו די קרדי. במאה ה 19 החל אובד הידע שהיה לקדמונים בתחום הייחודיות הגם שהלכו ורבו המאמרים עליה ונראה כי אחרון המומחים בתחום זה היה דוקא אמרגן ואסתטיקון בשם דיאגילב שהביא לאחת המהפכות האמנותיות החשובות ביותר שכתבתי עליה במאמר "חכמת המחול הרוסית או האסתטיקה של מיכאיל פוקין וואסלב ניז'ינסקי" המאמר – מופיע כאן..

הייחוד הוא אחד מייצוגיו הבולטים של אל הרעם. מדובר בהכרה וביטוי לחד-פעמיות שבאדם, או בכל אדם ואדם ושאיפתו להגיע לאותה ייחודיות.
מתפתח רצון להיות פרט חד-פעמי נאמן לעצמו בתוך מרחב חברתי שדורש השתלבות, להיות דומים זה לזה ומסתגלים לנורמה שמעצב במחיר שיש והוא, בחברת נעורים לא מאוזנת, דורש ויתור על המיוחדות שהורסת את צמיחתו. הדרישה לאיפוק יתר ועצירת התפתחות הייחודיות והשתקת מופעיה (תרבות ההשתקה) יוצרת פעמים רבות אירוע מעורר דמימה וכיווץ כרוני בשרירי הגוף.
מרחב הייחודיות נקשר בקו הניצב (על קו הניצב רשמתי מספר הערות במאמר "כוחו של נבל" – נא לגלגל ולהגיע לכותרת "קו הניצב" – כאן הקישור לשם) והרצון הפנימי שהולך ומתחזק החל מגילאי 13-16 להתרומם מעל למקובל ולהגיע למקום גבוה יותר, מיוחד יותר. השאיפה להתעלות הולכת ומתפתחת עם משך החיים ובייחודי סגולה מזהים להט להמשיך ולפתח אותה. ברבות השנים מרחב הייחודיות נעשה ברור יותר ויותר לאדם.

בגילאי 13-16 אצל הנערים ובגיל 11-12 – 16 אצל הנערות המרחב השואף להתעלות מתחיל להתפתח והוא כאמור לעיל, חלק מהתפתחות קו הניצב שנאבק בשאיפה מנוגדת ליפול למטה. משזו מתגברת על השאיפה להתעלות ומתאחדת, לרע המזל, דווקא עם השאיפה להיות כמו כולם הולכת וצומחת ״תרבות ההשתקה״ ונעדרת או נכשלת התפתחותה של הייחודיות. התוצאה מכך שהייחודיות מתפוצצת ברעש ויורקת אש. האדם נעשה אלים, משל היה אל הרעם, הוא יכול בלהט ההתפרצות הזו גם לשרוף ולרמוס את כל שבא בדרכו כולל את מעשיו ויצירותיו הוא, בכלל זה גם את גופו. אין בנוכחות אל רעם מסוג זה מן הייחוד המדובר רק היפוכו. בשעה שהתופעה האלימה (ברקים, רעמים, סערה בים וגשם זועף) כללית וקונפורמית, הייחודיות נבדלת ממנה ושונה היא יחידה במינה מופע חד פעמי של רוח המחשבה הכללית שעובר דרך המרחב הגופני שמייצר את הכלים ואת דרכי הביטוי של מופעיה.

סערת הנפש היא דמימה של מרחב הייחוד שקרס או נכשל במפגשי המחשבה הקוסמית עם הגוף ו/או עם המאבק החברתי לקונפורמיזם שמופיע ככיווץ כרוני המונע עשיה ייחודית ומייצר תסכול והתפרצויות זעם. נוכחותה בנערים מתוסכלים וגם אצל

ילדים מאוכזבים מייצגת את צל אל הרעם הקדמוני שנגלה בברק וברעם והרעש העולה מנוכחותו. נזכרת במיתוס עץ הדעת ואכילת פרי הדעת – זעם האל מתפרץ לגרש את אדם וחוה מגן העדן, עקב היוודעותם לסודות הדעת ויכולתם לחשוב לדעת ולהתפתח כיחידים מיוחדים.
היבט אחד ושולי לה נוכח עיקרו הייחודיות בהופעות חד פעמיות של תסכול והתנגדות.
אני מוצא חובה להדגיש שהתהליך ההתפתחותי דיאלקטי ולסירוגין פיתוח חשיבתי ייחודי ניכר בהתפרצות אל הרעם ולסירוגין היבטיה של הייחודיות והפוריות עולה בו כגל – נוכח היודעות לדעה המקובלת והרווחת – יש והדברים באים במחזוריות זה אחר זה ויש שמופיעים ביחד ואין אתה יודע עד היכן נחשף המיוחד ועד לאן מגיע הידע את המקובל על אותם זמנים והיכן זה רק הרעש, והיכן החדש והמיוחד. במהלך החיים מתוודעהדבר גם מתייצבת ונוכחת המיוחדות.
חובת האיפוק מסייעת על צמיחת מרחב המיוחדות. היא עולה כסיכום דרך מהמיתוס על דדלוס ואיכרוס בשעה שדדלוס האב מבקש מבנו איכרוס לשמור על קו גובה סביר לתעופה איכרוס ממריא בהתלהבות מעלה (שיא קו הניצו) וקורס במכה אחת ומת בנפילה למעמקי הים (תחתית קו הניצו).

התופעה מתייצבת ויש שיזדקק אדם רב תהפוכות כזה לטיפול.

בסביבות גילאי 18-21 מקבלת תופעת הייחודיות תפנית הרמונית ומתגלה ביופייה והאדם מתאזן ומתאפק.

בדמימה משתקפת התופעה בברך – ובשריר עמוק שבקדמת הירך. מדובר בשריר חבוי במעמקים מוסתר לגמרי על ידי השריר ״הישר הירכי״ שממוקם לאורך מרכז קדמת הירך ומכונה Rectus Femoris. השריר העמוק יותר מכונה שריר ה״ראש הביניים של הארבע-ראשי" מופיע בעברית גם כשריר הנרחב הביניימי – (Vastus Intermedius) (העמוק משלושת שריר ארבע הראשים) כאב דמימה זו משקף בימנו פעמים רבות התמכרות לעבודה ומצבי עומס יתר שמחייבים רצף של פגישות לאיזון גוף והשבת כוחות הנפש והגוף לאדם המותש. בקליניקה שלי בעיקר בתל אביב אני נדרש לטיפול זה רבות בנוסף לטיפול בשריר שבקדמת הירך. כאב הדמימה מקשה וגם מונעת עליה במדרגות, טיפוס ונקשרת בהעדר איפוק, איפוק יתר וכן בהפכפכות של מצבי נפש הנעים בן אופוריה לתסכול, אכזבה ודיכאון מסוג מניה די פרסיה. העדר שיקול דעת גם העדר תבונה ומידה נכונה – שעל פי פאוסאניאס, הייתה הנחיה ואמרה שנחקקה בחצר הקדמית של מקדש אפולו בדלפי: ו"הכל במידה הנכונה"- או "אף לא דבר אחד בהגזמה" (μηδὲν ἄγαν). ראה/י שרטוט מצורף משמאל.

מפת הדמימות בשרירי קדמת הירך -קו הניצב – לחץ להגדלה.

התרבות של הרעש והתרבותה של התזזית עד למאה העשרים הייתה נחלת אנשי השוליים כיום היא על הוונדליזם שבה מגיעה לכל שכבות החברה. התופעה שכיחה בקרב מתבגרים שביטוי ייחודם נמנע מהם מסיבות סוציאליות ופסיכולוגיות ומסמלת העדר הייחוד. התנהלות רעשנית זועקת את העדר הייחודיות. מעטות הדוגמאות ליופי שבמיוחדות שבה אך אין זה אומר שהופעותיה הבריאות לא ישובו לחברה בעתיד.

דמימת אל הרעם כוללת מופעים שכיחים של סערת נפש, רעשנות בוטה, מיניות מופרזת ומופגנת והעדר מיוחדות וקונפורמיזם רב וכשלים בתפקודו של קו הניצב – עליהם ראו גם כאן. דמימת אל הרעם מביאה סבל לאדם שנמשך שנים רבות וחלקו נקשר בהעדר מעורבות וקורוציונה (עליהם פרסמתי מאמר נפרד כאן), שיעמם וריקנות בחיים. אדם הלוקה בדמימה זו משתוקק בדרך כלל לשלווה, מחפש אותה ומתקשה להגיע אליה. סערת נפש נקשרת גם עם שקיעה באשליות, חוסר יכולת להתקדם בחייו, תקיעות, אבדן ביטחון עצמי, הפחתת ערך עצמי, שיגעון גדלות, חוסר יכולת לשמר הצלחה, שיכרון כוח, או ריחוף בענני זעם ותסכול מתמשכים והיפוכם שלוות זן או בודה כל אלו נקשרים בדמימת קו הניצב וכן מצבי נפש הפכפכים שמשתנים במהירות בן אופוריה, אושר גדול ושמחה מתפרצת לתסכול, אכזבה ודיכאון מסוג מניה די פרסיה. כאבים בקדמת הירך, שמשתקפים בעיקר בברך הפנימית ומקושים בטיפוס ועליה במדרגות וכן ככאב בכתף שמאל, גרוד בעור, כאבים וירידה בשמיעה באוזן ימין, זרת כף יד שמאל, גבה שמאלית (מעל לעין) הסתייגות ממגע, קרבה וחיבוק, נזקקות נואשת לאיש שיחה לתנות עמו חוויות מחייו, נמצא את האדם המשתוקק לשלווה נעדרת ואיש הרגיעה הנצחית שהולך כמרחף, מחבק ומחייך תמיד גם את האדם ששב והורס את שהשיג.

מרקו פולו מפלס דרכו בים – מקור האיור ויקיפדיה.

מגלי הארצות והאתיניות גיל 9-10

בגיל 1.5-2 התלהבות ינקותית ניכרת בפעוט נוכח זיהוי פנים או השמעת קול, צליל ואפילו כתוצאה של הקמת רעשים ותגובה על ״יש״ מעורר עניין והתנהלות צפויה. התלהבות שנקשרת במיתוסים קדומים ובמסורות עתיקות גם בפולחנים בראשיתיים לאל הרעם.
בתקופת גיל 9 – 10 שנים הייחודיות נקשרת ונצבעת ב״אחרות״, ב"נדיר״ והלא רגיל.

ההתלהבות חוברת לסקרנות ונקשרת בפרטים חדשים והתנהלויות חדשות שמתגלים לפתע במרחב הסובב את חיי הילד . הילד מכיר בקיומם במקביל לעובדה שלא הבחין בהם קודם. – תודעת האחר הקיים במרחביו מתגבשת. שלב הסקרנות והתפתחות הייחודיות בהשראתה בגיל 9-10 מתקשר עם מסעות חקר ותגלית בחבלי ארץ ובתרבויות שלא היו מוכרים לאנושות, או שלא היו מוכרים בקרב בני תקופתו ותרבותו.

בעמוד 192 – מספר צ'ארלס ניקול, 2007 כי לאונרדו דה וינצ'י, חשף שני זכרונות ילדות בכתביו ואחד מהם נקשר בדיון שבו אנו נמצאים כרגע. הוא משוטט במרחב מוכר לו ולפתע מזהה בנוף מערה שלא ידע עד כה על קיומה.

כילד – בעת שיטוטיו – מצא לאונרדו "מערה ענקית, ובחזיתה עמדתי זמן מה, המום מן המקום שלא ידעתי על קיומו עד כה […] כך עמדתי זמן מה, עד אשר לפתע ניעורו בי שני דברים, פחד ותשוקה – פחד מפני המערה האפלה, המאיימת; ותשוקה לראות אם יש בתוכה משהו נפלא".‏(הוצאת עם עובד, תרגום: כ' גיא).

דמויות ייחודיות יצאו לאורך ההיסטוריה ברחבי עולם כדי לספק צרכים שונים בשילוב סקרנות. המיתוס הראשון שמצוי בידנו ״יאסון וגיזת הזהב״ משקף נושא זה וכן: פרנסיסקו דה אורלנה (מגלה האמזונס), אפונסו דה אלבוקרקי הפורטוגלי שחקר את הודו וסין, היהודי משה באסולה שחקר דרכים מאיטליה לישראל במאה ה 15 או מרקו פולו שגילה במאה ה 13 את סין או הפילוסופים הקדמונים כאלו המכונים קדם סוקרטיים. גם גילויו של גלילאו גליליי את הירחים של צדק נחשב לאחד הגילויים החשובים שהביאו להחלפתה של תאוריית מערכת כוכבי הלכת הגאוצנטרית (שכדור הארץ במרכזה – ושלטה על תקופת ימי הביניים) בתאוריית המערכת ההליוצנטרית (שהשמש במרכזה). כפי שעולה מתיאורו של גלילאו בספרו "השליח הכוכבי" (Sidereus Nuncius) (1610) היה משל אותה זווית ראיה ייחודית שמשנה את יכולת האנושות לחשוב ולראות את שסביבה.

האקראיות והיכולת להבחין בהישגיה נקשרים לתחום הייחודיות ובמיוחד כשהתגלית נופלת במרחב בו החוקר עובד בצורה שיטתית בכיוון מסוים, אך מגלה תגלית אחרת מזו שציפה לה. באנגלית, היכולת הזו מכונה serendipity

איזיק ניוטון

(סרנדיפיות), וזה גם שם העצם המתאר תגלית שהתגלתה בדרך זו. בעברית היא "אתינות" מושג שמאזכר את סיפורו של שאול המלך שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה.

האתיניות הידועה ביותר בתחום האקראית הוא סיפור התפוח שנפל על ראשו של אייזק ניוטון, שבעקבותיו הוא ניסח את חוק המשיכה האוניברסלי. יד הגורל, חברה אל הייחודיות בניוטון שהיה עסוק באותה תקופה בניסיון להבין את חוקי הטבע הבסיסיים שמסבירים את התגלית האמפירית של יוהנס קפלר (חוקי קפלר), ברור שאין היא מהווה תנאי מספיק לפיתוח התאוריה אבל הסקרנות של הספן ומגלה ארצות מתגלה גם כאן.

המסע אל בטן האדמה – רעשים פנימיים – האדם הצעיר מסתגר

בגיל הבגרות ובעיקר לקראת סוף האמצע לשנות העשרה לחיי הנערים פורצת תופעה חדשה: רעשים פנימיים. האתיניות נסגרת ומסתתרת, יד הגורל פורשת גם ההתלהבות מגילוי ארצות והסקרנות לפרטים שמרמזים על עולמות בסביבה החיצונית. תשומת הלב פונה פנימה – הסקרנות מושכת את הצעירים לעסוק במעמקי האדמה – בתוך עצמם – המשגותיהם כמו גם רגשותיהם ויותר מכך צרותיהם דולים ממעמקיהם חוויות שנחשפות באמצעותם. האדם הצעיר מסתגר. חוקרים שונים מזהים בתקופה זו קובלנות וחוסר שביעות רצון כשהנער/ה מתרחק/ת ממעורבות רגשית ומהשתתפות פעילה בחוויות של "כאן ועכשיו" אבל מתעניין בהמשגותיו ובאלו של חבריו.

אי שקט פנימי הולך וגובר בתוך האדם הצעיר שמגיע לראשונה לממדים של סערת נפש והפרעה נפשית. בשלב זה הסימפטום מטריד אבל הוא רק חלק מתהליך טבעי של התפתחות הנפש. חוסר שקט, חוסר ביטחון, אין תחושה, המשגות מבולבלות, שפת מושגים די מעורפלת, תחושה שיש עוגן או מפרץ שקט שבו אפשר לעגון בכדי לקבל כוחות – למי שיצא לדרך כדי לחפש אותו, שאיפה לחדש כוחות ולהתגבר על קשיים ולזכות בשלווה אבל וככל שיחפש מקום לפתח שלווה הוא לא מוצא היכן המקום הזה נמצא אבל יחד עם זאת הוא מהמר על המדבר כמקום שיקנה לו את השלווה.

התודעה המיילדת וראיית המעמקים – גיל 12

הנערות בתחילת גיל ההתבגרות המינית רגישות לפרטים בסביבתן, ולנערים שמסתובבים בה – כוחו של "דמון האהבה" מתחיל להוביל אותן. ראיה מפורטת של פרטים במרחב עולה, מזוהה ונקשרת בתהליכי התהוותה של התודעה המיילדת. ההכרה בפרטים והתפתחות התודעה המיילדת מובילים אל התודעה הממשגת שמתפתחת ומעשירה את חותמכן.

אל הרעם נמצא בהתפתחותו בתקופת גיל זו והוא לא לבד – גם "דמון האהבה" כאן ובנוסף לכוחות הללו ה"אני" נסגר וסקרנותו פונה פנימה אל תוכו – שם גועשים רעשים רגשיים רבי עצמה. גיל ההתבגרות מתחיל מאוד מוקדם אצל הנערות ומפגיש אותן עם דילמות ורעשים סביבתיים ופנימיים שהמשיכה גם סגידה להן עולה ומובילה אותן. הן נדרשות החוצה, פנימה, להסתתר, לפרוץ החוצה ואירועים רודפים ומושכים והן מובלות ונשאבות אליהם קטן כגדול ואינן מזהות מה מהם עיקר ומה טפל והכל נראה מחייב המשגה והן חשות צורך עז לשוחח על הכול ובבת אחת ומידית עם חברותיהן, בנות גילן. וככל שהזמן ניתן אין הוא מספיק למחצית מהנושאים הבוערים שעל הפרק.

פולחן אל הרעם שונה אצל הנערים. להם נטייה רבה יותר להעריץ את הדמות השטוחה של אל הרעם עצמו ויותר את ייצוגיו בעזרת רעשים שהם עצמם מפיקים מהגוף שלהם. רעשים הכוללים תיפוף על העור (עור הגוף של עצמם), התפלשות בבוץ או בחולות על שפת הים, מעשי אונן, שיחות זימה וגם סרטונים שמראים מעשי זימה וקעקועים.

הרעשים המועדפים מתארגנים למסדרי קצב וכוללים אמנות של תיפוף, הצמדות למוזיקה קצבית, תיפוף קולני ברחוב הומה אדם גם השמעת מוזיקה בקול רם במיוחד, ניעות מונוטוניות אבל קצביות משל היו ריקוד פרוע ותוך כדי השמעת מקצבים כגון, רקיעות ברגליים או במקל ואף תוך כדי זריקת אגרופים זה בזה – קשיחות הלב וניכור רגשי מחייבים את הטקס. בסביבות גילאי 13-14 הנערות מצטרפות לנהלים הללו וגם ההתנזרות מהרגש בולטת אצן – ככלל אין חשיפה של רגשות פומבית בגיל זה בשני המינים. הכחשת הרגש חייבת מציאות והתעלמות ממנו מצילה מאבדן מעמד ועלבון אצל נערים היא חלק מטקס ההתבגרות והוכחה לגבריותם.

קיר הזכוכית

קיר הזכוכית הוא מונח שהמשגתי לתופעה שנקשרת גם בזכוכיות שנשברות וגם בניתוק מרגשות. בתהליך עבודתי הבחנתי שתהליך הבראה של הקשר עם עולם רגשי מנותק מעורב בהתנפצות של זכוכיות.

כשיגאל החל להחלים ממצב של חוסר יכולת לאהוב ולהרגיש אמפתיה לחברים ובני משפחה התנפצה המראה שבארון הבגדים בחדרו באמצע הלילה. סיגל עברה תהליך התרפאות דומה שכלל הרבה מאוד לחיצות לאחר שנה של עבודה במהלך הלחיצות התפוצצו הכוסות שעומדות קבוע על שולחן עבודתי ומיועדות לשתיית מים במהלך הטיפול. חווית הזכוכית המתפוצצת שבה על עצמה והחלטתי לכנות את תהליך הדמימה קיר הזכוכית (זהו קיר דמיוני – שמוקם בנפש האדם בתקופת גיל 11 – 14- 15 לערך).

"קיר זכוכית" הולך ונבנה – חומה בתוך "האני" שחוצצת בין חוויות חייו ורגשותיו ומתגלה כניתוק אדם מרגשותיו. דמימה בתקופת גיל 11-14 שנים מסוכנת מאוד ומאפשרת במקרים רבים קיבעון "קיר הזכוכית" שבנפש. בגילאי 26 לערך עלול זה להתפרץ כבעיות רגשיות וקשיים להתאהב או להרגיש חמלה ורגשות בכלל – יש שמכנים תופעה זו פסיכופתיה.

להפרעות רגשיות מסוג פסיכופתיה או על גבולותיה [מיוונית פסיכו (נפש) ופתוס (ייסורים)] אני מכנה החיים מעברו של קיר זכוכית.

בתקופת היווצרות "קיר הזכוכית" נעדר הרגש שמוחלף ברעש והתנהלות מופגנת וולגרית ושוב נכיר במופעי הונדליזם. בין ההתנהלויות הבולטות: אדישות, התבודדות, ביקורת, קשיחות, קירבת יתר, סימביוזה, קמצנות, שתלטנות, מניפולטיביות, אלימות פיזית, תאוות קרבות גופניות, והטרדה מינית.

נערות פונות בדרך כלל לשיח עמוס בפרטים שנערים לא מצליחים להבין גם הסיפור שבו מחזורי וכולל דקויות משבשות רצף שמאוד מקשה על הבנים לחבור אליו.

נערים פונים לאלימות שמשתלבת בחיי חברתם, משחקי עמידה בכאב, עיסוק רב בשער ראשם והתנזרות מופגנת מרגשותיהם – קשיחות לב והתעניינות אדירה באקט מיני (סטוצים כוחניים ונטולי רגש או מחויבות).

דמימות שנקשרות עם תקופת גיל זו 11-14 גרוד בעור, משיכה לאדמה, חמר, פודרה וטלק. אשליות, היתפסות לאשליות, התעוררות של פנטזיה, היצמדות לפנטזיות, העדפה של הפנטזיה על המציאות, התרחקות ממצבים רגשיים, פחדים שקשורים באשליות שמדמות מציאות שלילית – היפוכונדריה ופסיכופתיה. יש ושימוש ברעשים יכול לסייע למטפל לחלץ אדם בעזרתם מקבורת עצמו בעולמו הסוער שבקרבו.

המשך המאמר נמצא בעריכה מחודשת

התנצלותנו

תחום הקרירה נמצא את האדם שרוי בים סוער שבו השפע בא והולך או אינו קיים וגם אם יזכה בהצלחה הוא חי חיי אומללות פנימיים שרבה בהם החרדה מאובדן כוחות, כסף או כבוד. חוסר שקט והתרחקות מחוויות ה"כאן ועכשיו" מתגלה גם במעבר מידי לפעילות ואימת המיוחדות, החדשנות והמקוריות. במקום להשתהות ולחוות או להבין אירוע רגשי מחייו, כגון בעת מריבה עם בת זוגו, חתמלא בשחף רגשי רב שיוציאו לפעולות מרוקנצ ולרוב נקשרת בנושאי פרדה. הפגנות מניפולטיביות כגון אריזת תיק נסיעה, הסתלקות מהבית, ואיומים על פנייה לעו"ד. מבט מוקצן והנכחה מופרזת, לא מאופקת דל תהליך דיאלקטי שמשקף רעש מבית מדרשו של אל הרעם.
אל הרעם זה שבנפש קופץ ומאזכר גם משקף את תקופת ההתרגשות מרעשים שמאפיינת כל ילד וילדה בני שנה וחצי. (הקדמונים ייחסו זאת לאנרגיה מתפרצת כגון זו הקיימת בהרי געש, ברעם ובברק המקדימים את בוא הגשם, במפולת אבנים ורעש ענפי העצים גם בשגעון ההתנבאות.

אנרגיית הרעם קשורה גם ביצירת רוח הסערה, ובתנועתם הסוחפת של העננים. יחד עם הרעם מופיע הברק, הקשור באנרגיה של האש. מכאן התפתחו קשרים נוספים של הרעם עם האש, וצבע אדום שזוהה עם האש. לאדום משמעויות סמליות רבות במערכת הפגאנית. האדום נחשב לצבע העיקרי המביע כוח, עצמה ואנרגיה מתפרצת.

אמנים צעירים, צעירים בתחילת דרכם נוטים לבלבל בין הכוח היצירתי המתפרץ, השראה או כדברי הקדמונים: נבואה ואצל אפלטון "שיגעון" וסערת נפש. יודגש לכן, שנאמר לעיל, סערת הנפש מרחיקה את אל הרעם הקדום. אל הרעם מיצג ייחוד אבל סערת הנפש היפוכו. סערת הנפש היא הדמימה שמייצגת אחרי גיל 25 את אל הרעם הקדמוני ונוכחותה במתבגר, בחיי האמן מסמלת העדר ייחוד וחוסר בגרות.

אל הרעם – תור דג את נחש הים יורנמנגד Johann Heinrich Füssli

כאמור לעיל, אל הרעם מיצג ייחוד אבל סערת הנפש אינה ייחוד אלא היפוכו, היא הדמימה שמייצגת את אל הרעם הקדמוני ונוכחותה מסמלת העדר ייחוד. רעש תופס את מקום רגש המיוחדות, ביקורתיות, תסכול, קובלנות על הגורל וכעסים. שלוות הנפש והרצון החופשי נעלמים ורגש המיוחדות מסתתר במעמקי ה"אני" משל התבייש בנוכחותו. בין הסממנים הפיסיים לדמימה זו הינם:

כאבים זרת רדומה בכף יד שמאל, כאבים ואיבוד שמיעה באוזן ימין, כאבים בחלקו הפנימי (מדיאלי) של שריר מקמט גבת העין השמאלית, כאבים באזור הברך הימנית (Articularis genu).

אדם הסובל מסערת נפש מפחד להתקרב אל המיוחד שבו. במקום יחוד מתמלא האני ברעש. ביקורת מבזה נמצאת למענו בכול מקום. הוא מדמיין ביקורת שנמתחת כלפיו. בתוך מרחב הרגשות הולכת ונבנית דמות פנימית שמייצגת את ה"אתה" המבזה. אתה זה מלגלג עליו. הוא קם עליו ומבזה אותו בביקורת מבזה. דמות ה"אתה" הזו "מתיישבת" בתוך ה"אני" במעין קיר זכוכית, חיץ ומשתלטת עליו. קיר הזכוכית בולם תחושות אמיתיות, מרחיק מעונג וסיפוק. הדמות שחקוקה בו כובלת אותו ומונעת ממנו להתקרב אל המיוחד שבו. קיר הזכוכית הזה חוסם את הרגשות. הוא יוצר רעשים במרחבי ה"אני" שמסתירים את המיוחד שבו (אלו משתקפים בירידה בתפקוד האברים שצוינו למעלה: בטן התחתונה, מערכת הלב וכו'). שיטה אחרת נקשרת בכבלים. אל הרעם שהורחב עורם ערמות של רגשי אשם בתוך האני. יצירת הרעש, התמקדות בעונש ובתחושת אשם כובשת אותו. הוא מתרחק מהמיוחד שבו, מסתלק מהעשייה שמעצימה את המיוחד שבו, לפעמים הורס אותה ונוהג כמי שנשלט על-ידי שד של רגשי האשמה. "אל הרעם" בכסות החדשה שאינה בריאה הוא דמות הרסנית.

אל הרעם הוא אל זועם. אל שקם, מבקר ודורש עונש מהנשלט על-ידו. נוכח העונש הנדרש ה"אני" משתף פעולה ועולה מול הדרישה כקורבן. הקורבן של ה"אני" מופיע בהתמכרות; הוא מתמכר לדברים שהעונש משמש להם תחנה סופית.

אדם יאמר "אני מעשן כרוני, ואני לא מבין כיצד אני לא מפסיק לעשן. גם אם ברור לי כי הדבר מזיק לבריאותי ואני מקצר על-ידי העישון את חיי". העישון שלו מתבצע באופן ממכר, לא למרות העונש, אלא בגין העונש. לא את העשן הוא מבקש אלא את העונש הממתין לו בסוף הדרך. אחר, משועבד אף הוא לאל הרעם, מתמכר למזון רעלני (פחמימות סוכר לבן קמח לבן וכיו"ב), עצלות, שתייה חריפה, סקס בלתי מבוקר, התמכרויות ווירטואליות – הרגלי חיים הרסניים המיועדים להחליש את כוחותיו המיוחדים. להחלשת כוחות המיוחד שבו יקרא עונג. העונג הזה הוא שיקרי.

ה"אמצע" של הדרך המיטיבה – הטוב המוכר נזנח, "קודש הקודשים" שהוא בריאותו הפיסית והנפשית מוכפש ונטמא והעונש מחליפו ומשמש לו "אמצע" חדש, עוגן, מנדלה אשר סביבו סובבים חייו החדשים.

חיים צבועים באדום, עולים באש של גיהינום ורועשים – עגל הזהב נבנה על חורבות לוחות הברית והאני רוקד סביבו לקול תופי הרעש.

ראובן התקשר אלי דומע " אשתי רוצה להתגרש ממני, אלי המליץ עליך, אני מוכרח פגישה דחופה ".

אחרי שלוש פגישות הגיע הזוג לכך שאשתו הגשימה משאלת לב שלו והכינה ארוחת ערב חמה כשחזר מהעבודה. כתוצאה מכך הפגישה הבאה בוטלה על ידי ראובן. זוגתו באה לבדה ולאחר מכן לא שבו שניהם. לטלפונים שלי ראובן לא ענה.

לאחר חודש שוב התייצבו. הפעם עלה נושא קיום יחסי מין. מזה שנתיים שאין ביניהם מגע. האישה התלבטה, סיפרה שהיא לא נמשכת אליו. ראובן בכה – " מה אני יכול לעשות למענך?" ביקשה שירזה. הוא מצידו התחייב לדיאטה ובפגישה הבאה הוחלט שישובו לישון יחד. ללא מגע, רק קרבה.

ראובן לא נכנס למיטה כמוסכם, נרדם בסלון, לפגישה הבאה לא הגיע גם לא לאילו שאחריהן. לאמתו של דבר ברגע שהטוב השלום והחיוך החלו להיווצר בתא המשפחתי הרעש אצל ראובן הלך וגבר ובמקום לראות את הבניה הוא בחר בכוחות של אל הרעם והרס את האפשרות לתיקון חיי הנישואין. הוא מצא שהפגישות יקרות, שכל מה שעולה בהן זה דרישות לוויתורים ממנו ופסק להגיע.

מאוחר יותר ספרה אשתו שבהיותו בן עשר אמו הפעילה צו להרחקת אביו מהבית. אביו עזב וראובן הפך להיות בנו של כרונוס.

דמימת גיל 10 לא רק שהולידה את קיר הזכוכית על רגשותיו ואפשרה לו לחיות מספר שנים ללא מגע ארוטי אלא גרמה לכרוניקה ידועה מראש: עוד לפני שהוציאו אותו מהבית דאג הוא להוציא עצמו מתהליך ההבראה ומהאפשרות לחיי נישואין טובים ולבית משפחתי מכיל ואוהב.

אדם מונע מעצמו את הטוב שבחיים. הוא יודע מה הוא הטוב לו ונמנע בתירוצים זולים ממנו. הטוב מקרב אל היופי, היופי מעצים את כוחות ה"אני", היופי מחייה את רגשותיו. הוא שסודק את קיר הזכוכית אבל השבר בקיר הזכוכית מפחיד אותנו והאומלל שהורגל לחיות ברעש מתמיד יוצא נגד היופי ובוחר בכיעור: "אתה לא תצליח, להביא שלום בית, זה יקר נורא ואנחנו לא נהיה שפני ניסיונות", אמר לי ראובן.

משפטים כגון אלה במקרים דומים נשמעים באופן שכיח: "את לא תצליחי להתגבר על הקשיים, אף פעם לא הצלחת להתמיד בלימודים, לא נורא, את צריכה להשלים עם זה – תפסיקי כי את ממש לא יודעת מה את עושה" והמאזין לכיעור הזה לשקר הכוללני הזה מפסיק לפעול לקידום חייו ולהגשמת המיוחד שבו. יש המוצאים את הקולות מרפי הידיים בסביבה אך מקור הקול הוא באדם עצמו. בפנימיותו. בתהליך ההבראה מצאתי שגם כאשר האדם מצליח לצאת מסביבה חולה המרפה את ידיו, העבודה האמיתית והקשה הינה לעקור את הדמויות והקולות הפנימיים המרפים את ידיו בדרך למציאת ייחודו. בנקודת המפנה הזו הקול החיצוני המרפא הרואה באדם את המיוחד והנעלה שבו הינו חשוב לאין ערוך.

במהלך העבודה של השנים האחרונות התגלו טכניקות נוספות להיווצרות קיר הזכוכית, הקפאת הרגש והסתלקות מפעילות שיש בה מההעצמה של כוחות האני.

התמלאות האני בכוחות שמקנים לו תחושת עונג רבת עוצמה נמצאה על-ידי מספר לא מבוטל של אנשים כדבר לא מוסרי שעומד בניגוד לקוד החברתי שלהם.

בושה: האדם חש בושה ומתכווץ בתוכו נוכח העונג הרב שעולה בתוכו בעקבות מפגש עם בן זוג מרטיט, עם חומר עיוני מרשים או עקב התנהלות שמביאה את כוליותו לידי ביטוי. "אני חש כמי שאיבד שליטה על חייו. העונג מציף אותי ואני מתבייש שאנשים יראו אותי מתענג בפומבי": סיפר לי אחד האמנים שפעלו במחיצתי. ומי שנהג להחריב את חלקי ציוריו היפים ביותר. היה ולא החריב את הציור היה מוצא עצמו מתרוצץ לאורכן של שעות הלילה הקטנות בברים אפלים של תל-אביב מחפש נערות מזדמנות כדי להיכנס איתן לשירותים באובססיה שלא פסקה עד עלות השחר. לא הרס הציור הטריד אותו בבואו אלי גם לא חוסר יכולתו לחוות קשט רחבה של רגשות נעימים, אלא הבדידות וחוסר היכולת שלו לקיים מערכת יחסים תקינה עם נשים.

היופי – מעצים את כוחות האני ואת המיוחדות

אל הרעם – מרחיק מהמיוחד, ממלא אדם ברעשים ובפחדים

עץ אלון ביער שרווד

מיתוס אל הרעם הנו תופעה מחזוריות המתגלה בתקופות גיל שונות נקשר בהתפתחותו של ה"אני" בגיל 10 – 12.

אל הרעם של גיל 10 – 12 נקשר במיתולוגיות של הקדמונים הן מהמזרח הרחוק, יבשת אמריקה ושטחיה הקדומים של ארץ ישראל כפי שצוין לעיל. עץ האלון מסמל את אל הרעם וכן נחשים שנתפסו אצל הקדמונים כחיות נבואה מובהקות, כפי שמראה הנחש פיתון, ששכן באתר האורקל התת-קרקעי של דלפי, ונחשב ביוון העתיקה להתגלמותה של רוח הסערה.

תופעת אל הרעם כגון, אקסטזתה עקב אירועי חיים לא משמעותיים, היסטריה ושיח הדורש מהמאזין הזדהות עם מצבי מצוקה מקשים. אפילו ההתנבאות או היצמדות לעץ האלון, אהבת נחשים והתמקדות ברעשים שנמצאים במרחב מקשים על התפתחות התודעה המיילדת ב"אני" ממין נקבה. אישה קרה לילדיה או אם חונקת בנוכחות יתר וסימביוטית אינן פוריות כאמהות. אינן מכילות ואין בהן כשרים להרגיע את הפחדים של תינוקן.

הרעשים החיצוניים עולים ומכסים על הרעמים שחובטים בו בתוכו. במרחב ה"אני" קמה חומת זכוכית שמנתקת אותו מרגשותיו, חווית עונג מאימת עליו באובדן שליטה על חייו. הוא הורס את העונג ונלחם בו, מבקר את מי שמעורר בו תחושה נעימה ובוש ברגשותיו. הרעשים ממלאים את החלל שרוקן מרגשות. הם בתוכו ודוחקים את הנעימות, את חווית ה"כאן ועכשיו" ועיקרם דו-מיניים ומחשבות קשות שרודפות אותו ועיקרן ארוטיות. חוויות אלו משותפות ל"אני" ממין זכר ונקבה הן חלק מתופעות קו הניצב ומאבקיו על הישרדותו (ראה והשווה "סינדרום דיוניסוס גיל 10.5, 14-15).

חלק מטקסי אל הרעם מתבצעים במציאות תוך כדי גרוד הגוף או הלקאתו – דמימה של גיל 12 – 13 נראית גם באדם שמרבה להתגרד. גופו מגרד במעברים (מעבר ממקום למקום, פרוזדור, כניסה לבית, יציאה להפסקה, יציאה ממכונית) הגוף מגרד בדמימת גיל 12 – 13 גם בהתעוררות רגשית: בהתרגשויות ונוכח רעיון חדש. רעשים פנימיים מיצרים תחושת חום בעור ובעקבותיו באה תחושת הגירוד בעור.

אדם מדומם בדמימה זו נוהג לגרד את גופו במעברים: הוא מגרד באף, בראש, ביד, גם באבר המין.

תופעה נוספת כוללת פריחה עקב גרוד או הזעה (יובש) בכפות ידיים וכפות רגליים שמגרדת, הפרוסוריאזיס – שמתפתח כמחלה של אלמנות ואובן דמות גברית, או חרדה לגורלה של דמות גברית קרובה פן יאבד עמה קשר. פסוריאזיס הוא מחלת עור, אבל נתפס מבחינה אנרגטית כתגובה של מערכת העצבים. תגובה גופנית של חום במערכת העצבים על התנתקות ממצבי רגש קשים בהם הדמות הקרובה והנוכחת ברגיל נעדרת לפתע או ואין עמה קשר. התופעה נקשרת בדמימת גיל 12. במקרה של חוסר איזון בתפקוד הלב, הפרעות קצב הלב וגרדת יש לברר קיומה של דמימה בגיל 12 – . במקרה שהדמימה קיימת מומלץ להשתמש גם בתמציות במבוק ירוק ובתמצית מפרחי הושינגטוניה החוטית לאיזון מצב הרגשות שבאדם זה על-מנת לאפשר מעבר רציף בין חוויות שונות,להתגבר על תסכולים, ספקות, פחד משינויים או פחד מקיבעון. במקרה שמדובר ברגשי אשם שהוזכרו לעיל נשתמש בתמציות מפרח הכותנה ומפרחי עץ אורן ירושלמי. .

תמציות נוספות שמסייעת כאן הן תמציות מפרחי הושינגטוניה, ערבז, ערמון אדום, אברש ואכילאה ורודה. פורמולה שמכילה תמציות אלו בתוספת טיפול בלחיצות לשחרור חום ומטח נפשי ומטח שרירי הגוף מהווה חלק מהטיפול המחלים של תופעות אל הרעם הנקשר בגיל 12. בטיפול בפסוריאזיס בנוסף יש לקחת בחשבון אפשרות לטיפול גם בתמציות לחיזוק כוחות הגוף (ראה פורמולה "תזאוס") משמשת אותי בטיפול באנשים המתלוננים על פעילות לא תקינה של מפעם ליבם.

דמימת אל הרעם נקשרת במעברים, באמצעיתם של התהליכים, באובדן קשר עם ה"יופי", ייחוד האני, המופלא בחיים, בכשל בפיתוח רגשות אהבה לבן/בת זוג, הרס עצמי, פחד מהצלחה והרס קרירה גם בהתמכרויות: לעישון, סמים, סקס, תזונה לקויה, נהיגה במהירות מופרזת והימורים. התמכרות לתסכול וזעם. כאבים ואובדן שמיעה באוזן ימין, ירידת בתפקוד של מרפק יד ימין באזור האמה (הדמימה נמצאת קרוב למרפק –על מרידיאן הלב), שיבוש בקצב הלב. וכן כאבים בבטן התחתונה, ירידה בתפקוד מערכת הלב, זרת רדומה בכף יד שמאל, כאבים ואיבוד שמיעה באוזן ימין, כאבים בחלקו הפנימי (מדיאלי) של שריר מקמט גבת העין השמאלית, כאבים באזור הברך הימנית (Articularis genu)ובכף הרגל באזור הקשט (בשריר כופף הבהונות המרובע Flexor accessorie (

פורמולה של תמציות צמחי באך לקשיים במעברים.

הפורמולה מסייעת בהצלחה רבה לילדים לעבור מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים וכן את התקופה בה הוריהם נעדרים. בכוח הפורמולה הזו לאפשר לילדים הללו להתגבר על התחושה שהזמן נצחי ושההורים לעולם לא ישובו ובמקומה לקבל את מימד הזמן קרוב יותר מלזמן המציאותי.

2+ 4 + 8 + 19 + 25 + 33

ASPEN – 2- חרדות ופחדים וסיוטים ממקור בלתי ידוע. נגד חלום רע. תמצית מצב שפועלת מהר.

RED CHESTNUT – 25 – תמצית לדאגנות. מניפולציות – שליטה. דאגה.

CENTAURY – 4-חסר עמוד שידרה. ביישן. לא אסרטיבי. רוצה לרצות אחרים. עייף. מתנצל על קיומו. מזוכיסט.

מצב – החלמה לאחר מחלה ממושכת.

CHICORY – 8 – שולט על-יי מניפולציות אנוכי. רכושני באהבה. מרוכז בעצמו. דברן. כפייתי בתשומת לב. נעלב. מרגיש דחוי. זקוק לאישור הסביבה. סחטן רגשי. חרדת נטישה. מסייע לאי-מימוש עצמי.

LARCH – 19 – חוסר ביטחון. פחד מהצלחה, רגשי נחיתות.

מצב –- חוסר ביטחון זמני – לפני מבחן וכו'.

WALNUT – 33 – אנשים רגישים, בעלי עומס רגשי גבוה.

מצב – הגנה וניתוק.

בנו של כרונוס.

הביקורת מאי נחת של אב חסר חמלה בעל נטיות פסיכוטיות יוצרת תחושה קשה של מחיקת העצמי והיבלעות במרחביו. הילד נעדר אב חומל, אינו תופס ואין לו כלים לתפוס את אביו כאדם חולה נפש שנמצא על גבול הפסיכופטיה או כאדם שאינו מאורגן חשיבתית נכון או חסר אחריות. הוא חש שמשהו לא בסדר אבל משוכנע שאי הסדר בעצמו בלבד. אדם הנחשף לביקורת כזו נבלע, מקים בתוכו מרחב של חרדות המכונה בנו של כרונוס על שם האל הקדום שבלע את בניו. העולם פה ובנו של כרונוס, שם או להפך הוא פה והעולם שם.

כרונוס (כתוב גם כקרונוס) הוא אל עתיק יווני המכונה במיתולוגיה הרומית סטורנוס (ואצלנו שבתאי), מסמל אב טיפוס להורה פסיכופת.

כרונוס הוביל את המרד באביו אורנוס, ונישל אותו מהשלטון על העולם. אביו אורנוס ואימו, גאיה, ניבאו כי אחד מבניו ילך בדרכו, ידיח אותו משלטונו בעולם, ויתפוס את מקומו כשליט האלים. בשל כך, נהג כרונוס לבלוע את ילדיו בזה אחר זה מיד כשנולדו.

בנו (או בתו) של כרונוס הוא ילד סובל, בודד, חסר אב, ילד מנותק, ילד מבודד חברתית ולעיתים אלים. ילד חסר מפרש המאפשר לו לעוף אל מרחב חייו. תופעה הקשורה בבנו של כרונוס הינה ילד המשתין פעמים רבות במיטתו עד גיל ההתבגרות המינית. מדובר בילד מבוהל וחרד הגדל בחברה האנושית שלא מבחינה באומללותו. תופעה נוספת ונדליזם, חוסר רגישות לכאב הזולת ואלימות שיש בה מההתעללות באחר או היבלעות בכעסיו. ישנם מנהיגים דוגמת כרונוס, ישנם מורים דוגמתו, בעיקר מורים לאמנות וישנם אבות כאלו. הסבל הגדול של בנו של כרונוס (אם לא מופיע מוקדם כאלימות, ונדליזם ופשיעה נגד החברה) מופיע בבגרותו.

משבגר והגיע לגילאי ה 20 של חייו הופך אביו כרונוס לדמות פנימית המנהלת את חייו. כרונוס נכנס אל נפשו ושולט בה.

עיקר חרדתו מופנית בבגרותו כלפי עצמו (אלימות, ונדליזם ופשיעה נגד עצמו). הוא דוחה איחוד עם רגשות שמנחיכים (מלשון נוכח) את העולם בתוכו. ילד שנחשף לאל הרעם בילדותו דוחה פרטי חיים והגשמה עצמית מעוררי עונג והנאה ומנכיח במקומם רעשים. פרטי חיים, קרבה והגשמה עצמית מנכיחים חוויה חיובית נובעים מדיאלוג חיובי עם העולם – והוא לא מכיר דיאלוג כזה.

המוכר והידוע לו הוא העדר אב, אדישות ודחייה: רעש.

אדם מכיל, מתקרב מסמל עבורו כניסה חיובית של העולם החיצון אל מרחביו – קירבה – היא זרה לו. העונג מסמל קירבה, דיאלוג חיובי אבל היא מתפרשת כאן כזרות, כמוזר, כאומללות. הוא חושש מהזרות הזו ומפרשה כאובדן שליטה. תחושת הזרות הזו מאמללת אותו. זרימה חופשית של עונג במרחביו, והזדהות עם רגשות וחוויות נעלות מאימת עליו. הוא נתפס לפרטים שמעוררים בו אומללות, תסכול או כעס שיוצר בקרבו רעש גדול. כשיצא לטיול מול נוף מענג תפריע לו החניה, מחיר כוס הקפה בפונדק הסמוך. רעש שיוצרים שאר המבקרים. לאחר שמצא חבר אבוד דרך רשת האינטרנט תמריא התרגשותו לגבהים ואז תתעורר הביקורת שתנחית במכה אחת את החוויה כולה ארצה. מדוע לא סיים את פנייתו אלי ב'גם אני מחפש אותך', למה לא הזמין אותי מיד לביתו וכיוצא באלו.

אדם שנבלע בביקורת ימנע פעמים רבות מקרבה אישית. הוא אדם רחוק ומרחיק. אדם דוחה או סגור בתוך עצמו. הגעגועים העזים מכים באדם כזה ומבקשים ממנו להתאמץ על-מנת לשוב אל חיק ילדיו, מכריו. הוא נמנע מכך מסיבות רבות: המרחק, הזמן, תפיסת המוסר ובושה אבל בעיקר משום שכל רגשותיו ייעלמו במפגש והיו כלא היו.

דון קרלו ג'זואלדו (Carlo Gesualdo) נסיך ונוזה שעבר לנפולי שבאיטליה ונמנה על אציליה. דמותו של ג'זואלדו העסיקה אותי בתחילת מחקרי על הקפאת הרגשות והתעוררותם לאחר פרדה ומרחק. רגשות עזים שמניעים בימנו צעירים לרצח המורדת בקשר אתם. את ג'זואלדו בזמנו הניעה התעוררות הרגש למעשה דומה ולהתמודדות מחודשת עם אהבתו הגדולה אל רעייתו. אהבה שפרצה והתגלתה בעולמו כלפיה רק לאחר שרצח אותה עם מאהבה. ב 1590 לאחר מעשה הרצח החל הנסיך האיטלקי לפרסם בשמו האמיתי שירי אהבה כלפיה בספרי המדריגלים (החמישי והשישי) המפורסמים שלו. יצירתו שימשה מרחב יצירה והשראה לבאלט שלי "מחול של אהבה עד מוות" (1986, בכיכוב אסתי לומס). המרחק שהרצח יצר בין הדמויות הוליד יכולת רגשית רדומה. קיר הזכוכית נישבר ורגשות עזים פרצו בצירופי צלילים, שהמרחק הטונלי ביניהם היה גדול. אלה יצרו מעברים המזכירים למוזיקולוגים מודולציות כרומטיות או אן-הרמוניות פתאומיות בין סולמות רחוקים, שהופיעו שוב כחידוש רק בסוף המאה ה – 19 למשל, ביצירות של ריכרד שטראוס, אנטון ברוקנר וכן אצל ריכרד וגנר שעם המוזיקה שלו התמודדתי בריקוד מספר 10 – שירת גברים (בביצוע: יונת דלסקי, דוד בניסתי ואנוכי).

הופעת הרגש כלפי הנעדר היה לתופעה שהניע את התכונה הרגשית הבראשיתית באמנות האיטלקית. היא סימלה את היציאה מימי הביניים שאופיינה בניכור והעדר תוכן רגשי. פטררקא (משורר פלורנטיני 1304 – 1374.) הוביל בתחום זה. פטררקא שזכה כמשורר בתהילת עולם חיבר 300 שירי אהבה וסונטות ללאורה. הנערה לאורה נכנסה לכנסיה בהיותו בן 23 ובמבט עינו התאהב בה. יופייה נראה בעיניו שמימי ולאהבתו אותה הקדיש את חייו ואת יצירתו הגם שמעולם לא פגש בה ביחידות והיה נשוי לאחרת. שירתו הייתה למופת ואחר משיאי האמנות.

עיקר מאמציו של כרונוס ושל בנו שליטה כלומר, הימנעות מעונג. אדם שנבלע על-ידי טיפוס שהפסיכופתיה בו חזקה עד חולנית ירחק מחוויות עונג משתלט כגון: קשר עמוק ומתמשך, אורגזמה, שפיכה, ריקוד, השתובבות, טיפוס למקומות גבוהים, האזנה למוזיקה שמימית, טיסה, גלישה על שלג או להפך יתמכר להם.

כאמור לעיל, כרונוס המכונה שבתאי, מסמל אבטיפוס להורה פסיכופת. קם על אביו ונישל אותו מהשלטון. גורלו נקבע שידמה לגורל אביו וגם הוא יודח משלטונו בידי בנו. בשל כך, נהג כרונוס לבלוע את ילדיו בזה אחר זה ומיד כשנולדו.

אב פסיכופטי הוא אדם שבולע את ילדיו. ביקורתי וחסר רגישות, אדם אדיש לגורל בנו (בתו) שלא חש חמלה או אמפתיה כלפיהם. בין שאר צרותיו של ילד הגדל לאב מסוג זה היא הנשימה. נשימתו לא זורמת גם כשמנסה לנשום עמוקות, שרירי הסרטוס המסיעים בנשימה לא מאוזנים כראוי אצלו. במקביל בקוטב הילד, במקום שיופיע לפניו אובייקט תומך, אבהי, שמשרה בו תחושת ביטחון – ומלמד אותו על חוקי העולם והחברה – מופיע מופע שלילי, בולעני שמטיל אימה בילד ומעורר במרחביו חרדה, חוסר אונים, העדר סדר וכשל מתמיד בארגון חייו החברתיים וגם שרירי הסרטוס שלו יוצאים מאיזון וזרימת נשימתו נקטעת והנשימה בכללה משתטחת. זהו כרונוס וזה בנו של כרונוס.

הבן של כרונוס לוקה בתסמונת העדר אב. חלקים רחבים של מרחב רגשותיו מורחקים ולא משתפים פעולה באירועי חיים. כשמקבל מחמאות לא מתעוררת בו חדוה והכרת תודה, כשאדם קרוב אליו עוזב לא מתעוררת בו עצבות. בדרך כלל יצא לפעילות אינטנסיבית שתשכיח את מקום הרגש שהיה אמור להתעורר או יפנה מקום לאל הרעם. במקרים אחרים יפנה מקום דווקא להאדס וירצה למות! קובלנותיו רבות ומופנות כלפי מר גורלו. הוא חי בצמידות לאל הנעדר מחייו ומתלונן על העדרו וכאמור גם על מר גורלו לכשעצמו. רגשותיו מנותקים עד כדי כך שאינו מחבר בין העדר אלוהיו ומרירות חייו עקב הגורל שמרע לו באופן קבוע. במקביל מפתח קרבה רגשית משל, קיים יחסי קרבה יומיומיים איתו. הרגשות העזים מתפתחים ומנגד העדר נוכחות יוצרים את מרחב האומללות.

במקור היה זה זאוס שלחם בכרונוס אביו. זאוס שלט בשמים, אל הרעם האחראי עד ימנו לרעשים וחוסר המנוחה בנפש האדם היה פוסידון שמונה על ידי זאוס (אחיו) על הרעמים והברקים. האדס שהוזכר לעיל, הוא אל השאול גם הוא נקשר בהרחקת הרגשות ממעורבות בחיי היומיום או בפסיכופטיה המשפחתית. האדס קיבל מזאוס את האחריות על השאול. פוסידון קיבל מזאוס את השליטה בימים ובאוקיינוסים. האב הביקורתי שבלע את ילדיו נגזר לגזרים על ידי זאוס שחילק את השמים לעצמו ואת הרעשים לפוסידון ומדינת המוות להאדס. אלו שלושת הקטבים מתוך ארבעה קטבים של המרחב הפסיכופטי. הקוטב הרביעי משויך לאלת האומללות ועליה – ראה להלן.

הבן של כרונוס סובל מחרדה, כשל חברתי, אי הבנה של הקוד החברתי, אי סדר ואינו מכיר בחוקי עולם, בכללי התנהגות או בתכתיבים חברתיים. אין בו שקט, רגשות לא צומחים במרחביו, הוא חסר משמעות פנימית, שוקע בתחושת ריקנות כללית, חש חוסר אונים, רצון למות ואומללות.

הבן של כרונוס מקפיד על הופעה מכובדת ושומר על חזות הגונה ומרשימה כלפי חוץ. התדמית החזקה שיוצר לא מחפה על חיי הרגש שלו. הוא חי בתוך עולם של רעשים. חלקם חיצוניים ועיקרם פנימיים. הוא חרד מפרדה מהאב. הוא חרד ממפגש עם האב, לא מכיר את התחושה 'יהיה בסדר'. מקור נוסף לתסביכיו ברגשי אשמה. הוא חש בריחוק רגשי של האב ולא מאשים במרחק שנוצר את האב אלא את עצמו. כמו כן חש באובדן קבוע של הקשר הרגשי והאינטימי עם אביו. הוא יכול לשוחח על כך אבל לא לחוש את משמעות הדברים הללו.

"סיפורו של וויל האנטינג " סרטו של הבמאי גאס ואן סנט (1997 Good Will Hunting) מעלה את נושא רגשי האשמה באחד משיאי הסרט. ויל האנטינג, צעיר בוסטוני העובד כמנקה באוניברסיטה יוקרתית מגלם תפקיד קלאסי של ריחוק רגשי מהאב. העלילה מגלה שאביו היה טיפוס אלים, פסיכופט וחסר רגש. אבל וויל להאנטינג לא מסוגל לעכל את העובדה הפשוטה הזו: אביו באמת היה חלאה של אדם, טיפוס שזרק את אחריותו לצמיחתו התקינה של בנו ומעל באמון שהחברה נתנה בו. הוא לא מאשים את אביו בחוסר אחריות, במרחק שנוצר ביניהם ואחר כך כתוצאה ממנו גם בין רגשותיו ומעשיו. הוא לא מצליח לייצב קשרים עם נערות (נערה, כפי שחשף פטררקא, היא אכן בראשונה נערה ומושא לאהבת נערים רבים אבל גם סמל למרחב הרגשות). וויל לא יכול להתקרב אל הסמל הרגשי הזה, ומתרחק באמתלות שונות מהנערה שחושק בה. הוא יכול לדבר כנערי רחוב רבים על מר גורלו, על סבלותיו במחיצת האב, קובלנות על קובלנות אבל להאשים את האב אינו יכול אלא רק את עצמו.

חוה'לה ישבה מולי, היא הייתה אומללה באמת. מזמן שלא ראיתי את חוה'לה במצב כל כך נורא. סגידה אינטנסיבית לאלת האומללות כמותה לא ראיתי זמן רב. האדס שלט בה ונראה שכל מה שהיא עומדת לספר לי זה שהיא רוצה למות.

שני נושאים עמדו במרכז עבודתנו: יצירת קשרים משמעותיים ויציבים עם גברים ומערכת יחסיה עם אמה. לאחר שנה שבה חלה התקדמות רבה בשני התחומים (לראשונה בחיי חוה'לה נכנס אל חייה גבר שנשאר שם שמונה חודשים, ובעיקר העניק לה סיבות לתחושת אומללות) ומערכת יחסיה עם אמה שהחלה מתחממת. יום הולדתה השלושים עמד בפתח. היא רצתה לאכול מנת פרות ים במסעדה שבה זכרה שהקלמרי משובח במיוחד. יום ההולדת הגיע. היא הוזמנה לבית הוריה. יום שישי בערב. אבא נסע לקחת אותה, מרחק של כשעה נסיעה. ירד גשם. הדרך עברה בשלום. לא היו בה חריגות. הם נכנסו הביתה. האם הייתה במטבח. "תעזרי לי להכין את השולחן". חוה'לה עזרה. הערב נמשך. לא היה בו שום ייחוד. "את נשארת לישון" שאלה האם. חוה'לה נחנקה וביקשה שאבא יחזיר אותה הביתה.

שלושה ימים לאחר מכן ישבה מולי, הכאב לפת אותה. אימא שלי לא זכרה את יום ההולדת שלי. יום הולדת 30. למחרת היא התקשרה אליה בטלפון וניסתה לברר אם היא ואביה יסכימו ללכת איתה למסעדה. "אנחנו חייבים לחסוך, כי אנחנו נוסעים לאמריקה לבקר את אחותך".

לא הייתה תזכורת ליום הולדתה. אירוע שדרדר את חוה'לה אחורה. רמס את כל עבודתנו. לא הצלחתי לשוחח אתה. היא הייתה בעיקר אומללה.

אני: את מבינה שההתנהגות של אמך חריגה?

חוה'לה: היא עסוקה בעצמה.

אני: את מבינה שההתנהגות של אמך לא רגילה?

חוה'לה: כן.

היא שומעת את המילים, אבל המשמעות לא חודרת פנימה, הרהרתי והמשכתי, בניסיון לפרוץ את קיר הזכוכית שקם והחריב את כל ההישגים שהגיעה אליהם עד כה.

אני: את מבינה שאמהות זוכרות את היום שבו הן ילדו את בנותיהן?

חוה'לה: היא באמת עסוקה בעצמה.

אני: את מבינה שאמהות שעסוקות בעצמן זוכרות את היום שבו הן ילדו את בנותיהן?

חוה'לה: כן. המילים נשמעו. לא משמעותן. המשכתי:

את מבינה שההתנהגות של אמך חריגה, שמשהוא אצלה לא בסדר?

חוה'לה: כן.

אני: את מבינה שההתנהגות של אמך לא רגילה?

חוה'לה: כן.

אני: מה לא רגיל בה?

חוה'לה: היא דפוקה. אימא בריאה אמורה לדעת מתי יום ההולדת של הבת שלה בעיקר אם היא בת 30.

אני: את מבינה שהאשמה בה ולא בך?

חוה'לה: כן.

חה'לה ישבה קפואה נאבקת לשמוע רק את המילים, לדחות את המשמעות. להרחיק את הרגש, לברוח ממני. להילחם בי. הייתי זהיר. זה הרגע שבו היא יכלה לקום וללכת בטריקת דלת או לפרוץ בבכי ולהחלים כמו בסצנה המרגשת שבסרט "סיפורו של וויל האנטינג".

אני: את מבינה שהאחריות לזכור את יום הולדתך מוטלת עליה ולא עליך?

חוה'לה: כן.

אני: את מבינה שהאשמה בה ולא בך?

חוה'לה: כן. כן. כן. תעזוב אותי כבר !!!

כרונוס האב, רואה פיסות חיים של בנו. הוא לא מכיל את כוליותו ואת מהותו. לא רואה בו אישיות נבדלת ושונה משלו. כרונוס מתבונן בו מרחוק ויורה בו חיצי ביקורת שהופכת כל כשל ל"סוף העולם" וכל פרט לכלל. עקב הביקורת, (תגיד לי אתה מטומטם? כמה פעמים אמרתי לך … אתה אף פעם לא מצליח לסגור דלת כמו שצריך) שעה שמנסה לעשות דבר מה בדרכו שלו. תחושת ההיבלעות היא תחושה איומה ומקנה את התחושה הלא יציבה שהכול יסתבך או יגמר בכי רע. הגרוע מכול עומד להתרחש כל יום וכל רגע וממתין לו מעבר לפינה. עקב כל אירוע הבסיס של חייו נעקר והוא חש כאובד בתוך חלל לא לו.

אלת האומללות מיזר (Miser). הקטי

מיזר (Miser) בצרפתית – הסנדקית הרעה, אלת האומללות הוא מוטיב שמופיע במיתולוגיה בהקשר למיניותה של האישה. המיניות של האישה רמוסה. גופה נשלט על-ידי גבר פטריארכלי. היא לא אמורה ליהנות מחוויות ארוטיות. היא לא אמורה ליהנות מקרבה. קרבה אינטימית מענגת, הגשמה עצמית, שחרור מיני הן ערך רחוק ולא ממומש מנערה שנולדה לאב שהוא גבר פטריארכלי זו מיזר. היא אישה מורחקת מרגשותיה, מורחקת ממעורבות בחיי העולם הגדול, מהחברה, מרחובות עריה, מקרירה. מיזר היא אישה נטולת חיים אינטימיים חופשיים. ובדרך כלל גם נאסר עליה להגשים את ייעודה. מיזר מופיעה באגדות בדמותה של הסנדקית המוזנחת, האלה הנשכחת וב"יפיפיה הנרדמת" היא גם נשכחת וגם פולשנית ונקמנית. מיזר, כרונוס, האדס, דיוניסוס – כולם חופשיים לסעור ולעקור משמעויות עמוקות של נפשם ומנפשות קרוביהם. סערת הנפש לא מוגדרת כרגשות אלא כאי סדר במרחב הרגשי. על סערת הנפש בדיון נפרד.

הסיבוך של אלת האומללות מתחיל להתפתח בגיל 16 חודשים. בגיל שנתיים לערך כשה"אני" מגיע לגיל 19 חודשים (שיא "תקופת אל הרעם") היא התקופה שאני מכנה בספרי "היופי, מיתוסים ודמימות" "אילוף האני" ובה התינוק לומד את כללי התנהגות חברתיים הבסיסיים, ניקיון הגוף והתנהלות התא המשפחתי. האלה של האומללות מופיעה בסוף תקופת גיל שנתיים ושיאה הוא הזמן שהאני משלים את תהליך האילוף ובניית קודקס החוקים הראשון של חייו. האחראי על אילוף האני הוא האב. האם אחראית על הרגעת הרוחות, היא הדמות המערסלת – משכיחת סערת הנפש. על האם המערסלת אני מרחיב את הדיון תחת הכותרת "עוגן האם" במאמר נפרד וכן ב"יופי מיתוסים ודמימות". האב כאן בעיני נפש התינוק בעל שלוש דמויות: האב האלוהי, החומל ואוהב, כרונוס הזועם והביקורתי או הטיפוס הבולעני, האיש שמפגיש אותו עם האומללות ודמותו של האדס שגורמת לו לרצות למות. כשמדברים על "אילוף האני" מדברים על תלכיד האני. ובמתאם כרונוס\אלת האומללות (פוסידון\האדס) התלכיד הוא מיקוד (אילוף) המתבצע בסיועו של כוח חיצוני בעל אהבה אמתית ואמפתיה לילד. אב שממלא את תפקידו – מחנך את בנו – מאלף אותו ומציל אותו ממה שכינה אפלטון בתורת הפסיכולוגיה שלו (פידרוס) סוס הפרא. "אני" ממוקד ובעל תלכיד בריא הוא "אני" בעל כשרים חברתיים, יכולת לארגן רגשות, זמן ודרכי חיים. אדם שמתנהל היטב, מגשים מרצונותיו וחש חיים רגשיים מלאים. אביו מקנה לו תחושת ביטחון ונותן לו כמתנת חיים מפרש אב אשר עימו הוא מפליג לים הפתוח ואותו הוא מקפל בעת סערה. הוא יודע שהסערה תחלוף ושעליו להמתין כשהיא מתחילה להתפתח במקום מבטחים ועם מפרש סגור. דרכו ברורה והוא חש בה כמי שנע במרחב שלו. נושא מפרש האב הוא נושא מרכזי במשנתי ועליו נדון בהרחבה ב"יופי מיתוסים ודמימות". אוסיף כאן שמפרש האב הוא כוח אהבת האב ל"אני" שמקנה לו תחושת ביטחון בדרכו וידע לצאת ממצבים מורכבים, קשים ולעמוד במשימות שנראות כבלתי אפשריות.

החל מגיל 18 חודשים ה"אני" רוקד (מקרקר) סביב אביו הנערץ עליו. מדובר באב בריא, הוא מטפס עליו, רוכב על כתפיו ומתאחד עם דמותו בעזרת אהבתו אותו. דרישות האב ממנו נעשות לו לעונג. הוא מבצע מטלות ופקודות שהאב נותן לו ומתלכד בעזרתן סביב רעיון אחד. אב פסיכופט יכשל במשימה ויטול מבנו את מפרש האב. זו הדמימה של כרונוס\אלת האומללות. אדם שדומם בתקופת גיל זו – שנה וחצי עד שנתיים לערך הוא אדם אומלל, לעיתים לא רק שהוא חסר שלווה וסערות הנפש מכות בו בעוצמה הוא גם יכול להיות לעבד נרצע או ליטול את תפקיד החנפן החברתי לבוס שאינו אמין או עניני. בוס בריא לא יחבור לאדם חנפן.

יכולת ההתרחקות מרגשותיו מפתחת תכנון עקר רגש ויכולת מפלצתית למימוש שאיפותיו. אדם שדומם בתקופת גיל שנה וחצי עד שנתיים יכול להוציא לפועל ספוק יצרים לא מוסריים ולא חוקיים. והוא מצטייר לסביבתו כיפה נפש, טיפוס מוסרי ואנושי. התדמית שעמל עליה קשה יכולה להיות מראה גברי ועוצמתי, חזות של עושר וחוכמה מופלגת. התדמית הזו קורנת ומקדמת אותו למקומות עבודה שבהם יוכל לנצל את הכוח לרעה, ולצאת ממעשיו הנלוזים צח ונקי. המעמד שלו בחברה ושמירה על שמו הטוב כה חשובים לו עד שיהייה מוכן לעשות הרבה מאוד לשימורם ואם הוא יחשוב שהתדמית הזו נמצאת בסיכון ממשי רק אלת האומללות תושיע אותו.

אהבת ה"אני" את אביו היא חוויה של רגש רב עוצמה. אהבה שהולכת ומתעצמת ככל שהאב הנערץ משיב לו על מעשיו באהבה. אב שרואה את בנו בחולשותיו, בחוזקו – ונוכח כאן וכאן – הוא אב מכיל, אב רואה, אב שמבצע את תפקידו הגברי והמרכזי.

למתבונן מהצד אהבת ה"אני" לאב יכולה להיראות אצל אדם שלא זכה באב בריא – אלא בכרונוס כאב – לא כאהבת בן את אביו אהבה בריאה אלא ככניעה התרפסות – ביטול האני בפני האחר. הרעש מוחק את חווית האב המייטיבה ממרחביו.

במצב של אב בריא אין כניעת ה"אני" בפני כוח רצונו של האב ואין כאן מניפולציה. יש כאן אב מחנך שמקנה לילד סוער שקט נפשי ומסגרת להתנהל בה. אהבת האב מבחינת ה"אני" בגיל שנתיים היא הכוח שאני מכנה מאלף, כוח חיצוני חיובי וחיוני לצמיחתו. כוח שהופך בבגרות לקודקס חוקים, לידע לזרום בתוך סערות החיים ומבוכים אפלים.

כשהמתאם הנזכר לעיל שלילי אני מדבר על דמימת כרונוס\האדס\אלת האומללות-מיזר.

אל הרעם – הרצון למות עקב אובדן התדמית, הנראות כלפי חוץ, עקב סערת נפש או תחושה שהכול עומד כל רגע להיהרס – ותחושה שרק אומללות קיימת בו הוא מרחב מדומם של הסינדרום (הערה: סינדרום – במקור מושג רפואי המלמד על צרוף תכונות לפי דגם מסוים השב ומתגלה לעין המסתכל. המושג שימש ברפואה ובחקר האישיות. ברפואה מציין הסינדרום קבוצת סימני מחלה האופייניים למחלה מסוימת בין אם המחלה גופנית או נפשית. בין דרכי ההתנהגות השייכים לסינדרום הדמימה ישנו מתאם חיובי, המגלה שהללו באים ברגיל ביחד. בכל דמימה או סינדרום ישנו מתאם של תרכובת תכונות או סימפטומים ש"רצים" יחד.) אל-הרעם. מדובר בסינדרום קשה שנישען על ארבעה קטבים: 1. אב פסיכופתי ואדיש, אב נעדר, אב מת. 2. אם שאינה יודעת לתמוך בילד במעבר מפרידה להתחלה חדשה, אם נעדרת או מגויסת בהתגייסות יתר וסימביוטית, אם היסטרית ואנוכית. 3. סביבה מנוכרת, תרבות פטריארכאלית, מחסור כלכלי, חברה אטומה לסבלות הילד ומערכת חינוך ותרבות כושלת גם העדר אמנות המוגדרת אמנות שגב או אמנות יפה. בהקשר זה אפלטון מזהיר מפני חשיפת הילד למוזיקה שמדגישה את הקצב על חשבון ההרמוניות. 4. חוויות רבות עוצמה שאירעו לילד בגיל זה – הן הטראומה שפלשה ועקבה את התפתחותו התקינה בגיל זה.

סינדרום אל הרעם הוא סינדרום קשה. בגיל שנה וחצי לערך וליתר דיוק בגיל 16 – 19 חודשים מתרחש בחיי הילד המתאם אל-הרעם\כרונוס \האדס והרצון למות\אלת האומללות-מיזר וההתרפקות על קובלנות. בתקופת גיל זו המתאם אל-הרעם\כרונוס \האדס והרצון למות\אלת האומללות-מיזר וההתרפקות על קובלנות הוא החוויה החיובית.

הרעש – אל הרעם, בדמותו החיובית – מפתח בגיל שנה וחצי סקרנות וערנות לעולם, הרצון למות נקשר במשחקי מחבואים, התמודדות מול העדר ופרדה קצרה. המות הינקותי כתופעה בריאה נתפס כדבר קצר מועד שניתן לחזור ממנו או להתחרט ולשפר את הנדרש תיקון. ההיפרדות ככלל והפרדות הקצרות שתינוק חווה, מפתחות בו תחושת מוות קשה אבל גם עצמאות וילד עצמאי ירצה להתקלח לבד, לאכול לבד ולהתנקות לבד ככל שמרחב עצמאותו מתרחב. תהליכים מקבלים אתנחתאות, הפסקות ורגעי נשימה … הילד הקטן לומד בעזרת אם מיטיבה ואוהבת כי בכל רגע אפשר לחדול מהמשחק, וכל רגע שבו הופסק ישמש נקודת המשך. מפגש עם חבר שהופסק נחווה באופן שכיח בחייו כמוות ינקותי. במידה וגדל לאם מערסלת המחבקת אותו במעבר ומבטיחה לו שהפרדה אינה מוות אלא חלק טבעי של מהלך החיים היומיומי החוויה הבריאה תחרט בנפשו והוא ידע שמפגש חדש ומרתק אפשרי גם אחרי פרדה. אם שאינה מסוגלת להכיל את ההיפרדות הבריאה ובמקום לחבק צועקת, מתנכרת, מכה, נעלבת או נעלמת מיצרת בילד את דמימת אלת האומללות (הסנדקית הנשכחת או הנעדרת). הדמימה של אלת האומללות /מיזר/האדס והרצון למות באה לידי ביטוי בתקופות מאוחרות יותר בשלושה תנאים:

העדר אב אוהב ותומך בסביבה, העדר אם מיטיבה ומערסלת המעניקה לילד במעבר ממצב למצב עוגן אהבה ושקט מאיום המוות, מחסור כלכלי, תרבותי ורוחני או אם בתקופת גיל זו עבר הילד חוויה טראומטית.

התפרצות ראשונה של המתאם: אל אל-הרעם\כרונוס\האדס והרצון למות\אלת האומללות-מיזר וההתרפקות על קובלנות, כמתאם שלילי מתרחשת בתקופת התפצלות ה"אני" האופקי (9 – 10 שנים) והתפרצות שנייה תהיה בתקופת התפצלות ה"אני" הניצב (11 – 14 שנים). בשתי התקופות ילדים מתחילים להשמין, להתבודד בחברה, לחלום במהלך השיעור בבית הספר. תקופות אלו דורשות כוחות הישרדות אדירים מהילדים. בשעת מבחן קשה ובמיוחד מול כישלון, הפסקה הם חשים ניתוק וריחוק מהיכולת לגבור על הקשיים ולהמשיך הלאה. ביקורת האב במצבים כאלו הרסנית במיוחד. המתאם אל-הרעם\כרונוס \האדס והרצון למות\אלת האומללות-מיזר וההתרפקות על קובלנות עומד שוב למבחן ומשקף גם את מצב מפרש האב בנפש הילד גם את המצב הכלכלי-תרבותי: רוחני ואמנותי בחברתו, מצב עוגן האם והיכולת להרגיע רעשים פנימיים אבל גם את היכולת לקום לאחר הנפילה ולהמשיך לרוץ הלאה. קובלנות אינן מוות! קובלנות על נפילה אפשריות ומבורכות ומהוות כלי עזר רב עוצמה בהערכה אסטרטגית בריאה של מצבים מורכבים בחיי האדם הבוגר.

אדם בריא המצליח בתחומי התעניינותו יראה במכשול שיעור, יתכונן למכשול הבא היטב וכך יביא עצמו להצלחה הבאה. התחושה המופרזת כי כל נפילה או קושי מהווים אסון ומחסום בלתי עביר להמשך החיים ומחריבים כל התנסות חיובית הינה הדמימה של אל-הרעם\כרונוס \האדס והרצון למות\אלת האומללות-מיזר וההתרפקות על קובלנות. משפרצה הדמימה את מקום מסתריה במעמקי האני המתאם החיובי נעשה שלילי ורעשים שנמצאים בתוך ה"אני" צפים ועולים על-פני השטח. שאיפה לבכות, למות, להיעלם, לברוח, לכעוס, להתפרץ בזעם, להרוס את היופי, לפגוע במי שתומך בנו ואוהב אותנו מתפרצים, עולים ממעמקים ושולטים באדם ומנהלים את חייו. האדם מתלונן על גורלו המר ואכן, מר גורלו מרגע זה. אלת האומללות שולטת בו. בהעדר השקט הוא נבלע בתוך פרדות, הפסקות, כשלים ועיקובים פשוטים וזניחים – אין ביכולת האדם המדומם להבחין בין עיקר לטפל ועל כן כל מכשול קטנטן הופך לסערת נפש שאינה מאפשרת לו לתפקד באופן צלול לטובת עצמו.

במבט העין אל הרעם אונס באגדות את הנחשקת. כניסתה להיריון לא מתרחשת במשגל. אין צורך באברי רבייה. המבט לבדו הורס את תמימותה. מבט מבקר, מבט שולל, מבט מבזה הוא שרומס את חיי הרגש, את חיי הזוגיות היציבה.

ההתפרצות הראשונה (9 – 10 שנים) והשנייה (11 – 14 שנים) של המתאם השלילי נרחבת בקרב עבריינים צעירים אבל עדיין לא מלמדת על מידת שליליותו ועל מחלת נפש. סרטים רגשניים ורבי הצלחה מציגים אפשרויות מעודדות לצופיהם בתחום זה כמתכון בטוח להצלחה קופתית. הילד העבריין זוכה לתחושת שייכות, מעורבות עם יצירת אמנות גדולה, מאפשר למחנך דגול לסייע לו להגשים חלום, לשוב לאהובתו מחלים.

קוראים לי מרי, בימוי מרקו ריזי (1989 Marco Risi, Mery Per Sempre,) מתאר בהצלחה רבה נושא זה. מרקו טרצי Marco Terzi (Michele Placido), הוא מורה שמוצא משרה במוסד לעבריינים צעירים בסיציליה. חניכיו הם תוצר של חברה מאצ'ואיסטית חסרת אתגר רוחני ואמנותי. הבורות נחלתם. הם שודדים רוצחים, אונסים. ביניהם גם מרי, נער טראנסווסטי שלו אב ביקורתי, אלים ומנוכר. כול הנערים דומים וקיר זכוכית עבה אוטם את רגשותיהם. הסרט מתאר את המעורבות של מרקו מילנזי בחייהם. בהדרגה מניכור וחוסר אכפתיות לגורלם מתפתחת אצל המורה הקשבה להתרחשויות חייהם ובהדרגה הוא מחייה בחלקם רגשות כבויים כלפיו. נושא דומה יהיה בסרט לאדוני באהבה, זרע הפורענות, פישוטה – ילדי הפורענות ובסיפורי אהבה כגון "גאוה ודעה קדומה (ג'יין אוסטן) והגשמת המשאלות "מיליון דולר בייבי (קלינט איסטווד).

שתי התקופות [הראשונה (9 – 10 שנים) והשנייה (11 – 14 שנים)] חושפות את המתאם הרעשני שנמצא עדין בגדר התקין. העוצמה של ההתפרצות קשה למדידה ורק בשלב מאוחר יותר תתבהר התמונה הקשה: אם הייתה חריגה והרסנית בעוצמתה או מאוזנת ומאפשרת ביסוס של מערכת ההגנה של האני. מערכת ההגנה נקשרת עם כשרי הישרדותו ועמידה מול קשיי החיים. קשיים של חיי הנפש ושל חיי האדם עם סביבתו קיימים במציאות אך לא כל הזמן.בנקודות ההתפרצות של גיל 9-10 ו11-14

ההתנסות מול מתאם אל-הרעם\כרונוס \האדס והרצון למות\אלת האומללות-מיזר וההתרפקות על קובלנות משרתת את החוסן ההישרדותי והמתאם מופיע על-מנת להכשיר את האני ולפתח במרחביו כשרי הרגעת עצמו נוכח כישלונות, אכזבות וביקורת (כרונוס הבולעני). נוכח פרדות, היעדרות (אלת האומללות) ונוכח רעשים חיצוניים וסערות נפש פנימיות (אל הרעם) שגורמות לו לרצות לעזוב הכול ולברוח (האדס והרצון למות).

בהקשר זה אדגיש שגם ונדליזם, עברינות של נערים יכולה במקרים מסוימים להיות ההתנסות מול מתאם אל-הרעם\כרונוס \האדס והרצון למות\אלת האומללות-מיזר וההתרפקות על קובלנות שאין בה בטיפול מסור ונכון ללמד על עבריינות המשכית או על פתולוגיה רגשית.

לשאלות וקביעת תור נא לגלול למטה

בגיל 9 – 10 הילד נפגש עם השפע. הוא רואה הכול ועולם הרגשות מגיב על שפעת ה"יש"ים המתגלים לפניו בהתרגשות גדולה ובהתלהבות. הכול נראה בהישג יד. השפע בהישג יד ומשהושג מתפנה אל "יש" חדש. הרעב לחוויית העולם גדולה ומלהיבה. גודל הרעב הזה תלוי מחסור תרבותי, כלכלי ואהדה סביבתית. גודל הרעב יקבע את עוצמת ההתנסות במיוחד כשמדובר בעבריינות. לא הילד עומד למשפט אלא החברה שבתוכה הוא מתפתח. התקופה מזכירה את הדמות המיתולוגית הקטי – אלת הדרכים היוונית בעלת שלשה ראשים. הקטי רואה הכול ויודעת הכול. היא השולטת על הדרך בחשכה המיתולוגית שבעולם התחתון בין השאר היא האחראית גם לשיגעון ושיגעון גיל 9 – 10 נקשר ברעשים פנימיים וחוסר שקט. הקטי אחראית כאמור לשיגעון אבל גם לשדים ולרוחות, לסיוטים ולמחלת הירח. הקטי חוברת בנפש למה שפגשנו למעלה תחת הכותרת מיזר – אלת האומללות ובעזרת הקטי הילד לומד בתקופת גיל 10 שלו להבדיל בין הטוב, הנעלה, המיוחד והטהור והעולם התחתון והמעוות, עולם מפלצתי שבא אליו בלילות בחלומות זוועה. הילד לומד להישאר בעולם היופי שלם ונוכח. המפלצתיות שבעולם האפל לא מנתקת אותו מהמשכיות חייו. הילד בגיל 9 – 10 מאוים על-ידי השיגעון. הוא רואה אותו מתקרב אליו , מזהה אותו כאויב ולא מאפשר לו לעצור אותו מלפעול את פעולת חייו הרגילה. הוא קם כדויד מול גולית ועומד נגדו בזכות נסיונותיו החיוביים בעבר מול אלת האומללות והמתאם אל-הרעם\כרונוס \האדס והרצון למות\אלת האומללות-מיזר וההתרפקות על קובלנות. בגיל 9 – 10 העולם יפה אבל יש לו צד מוצל ומכוער. הכיעור עולה על הילד ובא לרמוס אותו. עולם מוצל שבא לרמוס אותו ולכבוש חלקים מאישיותו הייחודית כדברי הורודניצ'יאני, מחבר 'האני הגמיש'. האני נלחם במפלצת המוצלת הזו למען הנסיכה היפה ומציל מידיה את היופי. ה"אני" שורד את הקטי ובעזרת התהליך המורכב שמאפשרת לו הקטי זו הוא מסתגל לראייה תלת ממדית של המציאות. שוב המראה השלילי במקרה זה הקטי, הצל שקם על היופי, מלחמת ההישרדות של הילד מול הפחד שהמפלצת תיקח ממנו את הנסיכה, כשהוא בא בשלב נכון של ההתפתחות מוליד אור גדול שמשרת את המשך הדרך, כאן הקטי פותחת לו את הדלת לראיה המרחבית. כך מוודה האדם הינקותי בן העשר שיש "אני" ויש עולם, ובעולם אכן קיימים גם דברים מעוותים, חלקם מוזרים אחרים שפלים ולצידם אור, שגב, רעיונות צלולים ונעלים גם יחיד מול רבים…

התהליך שהילד עובר בתקופה זו רב ממדים. הוא מדהים אותו, מרגש אותו אבל גם מזעזע אותו. בגיל עשר מתאפשר שלב נוסף ביצירת תואם ואיזון פנימי – איפוק ושיווי משקל בין כוחותיו הרגשיים שבגיל זה עוצמתם אדירה וחזקה מגופו, ובין הרגשות העזים (שהאירועים המתרחשים סביבו יוצרים בתוכו) ואין לו הכלים לבטא אותם וגופו. ללא התפתחות חוסנו ימחקו האירועים הפנימיים האלו ויחצצו בינם ובינו על-ידי קיר זכוכית פיקטיבי שיקום בתוך נפשו ויפריד לא לרגע, אלא לנצח בינם ובין חייו. את מקומו של החיץ הגמיש שנוצר במהלך עשר שנותיו הראשונות תוך התמודדות עם מיזר, אלת האומללות גם הקטי ואל הרעם ושלבי אילוף האני הנדרשים לשרידות תקינה של חיי הרגש יחליף קיר של זכוכית. אטימות רגשית, ניתוק בין אירוע וחוויה שמעורר בקרבו. הניכור הברכטיאני נולד. החרדה, הבריחה מעולם הרגשות ותחושת המוות הפנימי כוללת פריקת עול והסתלקות מאחריות.

הרבה בריחות המציא המין האנושי. הריחוק מגן עדן הוא חלק ובסיס לסיפור הבריאה. חלקן אלימות, אחרות קשורות בהסתלקות מאחריות והעברת ביקורת בסגנון האב הקדמון והנעדר כרונוס, אחרות נחמדות וסימפטיות וכוללות שתית אלכוהול, נסיעה במהירות מופרזת ואפילו הסתלקות ממבוכה בעזרת בדיחות. שמיעת מילים ומחיקת משמעותן, עזיבת מקום עבודה נחשק בשל איזו שטות חולפת, סילוקו של ילד מירושת המשפחה וגירושין מאישה אהובה בשל אירוע זניח. המגוון רב וגם ההמצאה בתחום זה עשירה.

החוויה הייחודית נקשרת בחישה של הרגש המופק ממפגש עם המציאות. החוויה הייחודית עולה על כל אלו. חוויה כזו מביאה לראיה מרחבית עמוקה ורחבה, אהבה ליופי, התמסרות לעונג, לקיחת אחריות על המשך התהליך ולהתעלות בעזרת כל אלו בתוך שלווה פנימית וחיים מלאי משמעות, תרבות, אמנות שגב וחוכמה. העדר חוויה ייחודית חמור, המתנתק ממנה מסתכן באובססיה לרעשים וליוצריהם, בריחה מאחריות על דרכו ומעשיו, בריחה מאבהות, מקשר זוגי עמוק ומתמשך ובחוויה מפוקפקת של התופעות על גבול הפסיכופטיה. בה קיר קשיח הנמשל לקיר זכוכית קם וחוצץ בין הגוף והנפש. הכהן הגדול העבוד בעבודת אלילים כפייתית לאל הרעם נולד.

לאל הרעם כאמור לעיל, תפקיד מרכזי ביצירת רעשים פנימיים והיצמדות אובססיבית לרעשים חיצוניים. לאל הרעם תפקיד מרכזי בנתק האדם וחוויות חייו. לאל הרעם תפקיד מרכזי בבדידות האדם, להעדר חברים, להיעדרות, לבריחות, לאין רגשות ולחוויות שהן על גבול הפסיכופטיה כולל לפסיכופטיה עצמה.

בגיל 11 – 14 עובר הילד שינוי דרסטי במארג חייו. ההתפתחות האינטלקטואלית מתחילה, הקשר עם האב נדרש על-ידו תכופות וסקרנות ראשונה לרגשות מתחילה להתעורר תחת הכותרת הרגשית הראשונה שמעניינת אותו "האהבה". עד גיל זה כל נושא הרגשות לא היה נוכח בחייו ולמעשה עד לתקופת גיל זו רגשות הזולת לא ענינו אותו כלל אלא אם כן פגש בצער, שניכר בדמעות או תסכול שהתבטא בקללות, נאצות, זריקת חפצים ואלימות. רגש נוסף שקיבל תשומת לב היה עליזות או שימחה. עתה מתחילה התעניינות אל רגש מעמקים שסוחף אותו להתבונן בזולת ב"אתה", כדי לאבחן שם קיומה של אהבה ולו רק רמז לה.

התקופה האגוצנטרית של הילדות הקדומה מתחילה להיעלם לא עוד הילד: "אני" במרכז היקום, אלא ה"אתה" שאליו הוא מסתקרן. את קרבתו הוא משתוקק וגם אליו\יה תשוקתו. דמון האהבה כדברי קונסטנטין ברונר נולד בו. דמון האהבה מחייה את נפשו מעביר אותה מגן העדן של הילדות אל ההתעניינות הראשונה באחר, בתרבות השגב, בפילוסופיה וברעיונות הגדולים. דמון האהבה מלהיב אבל גם כהקטי משגע אותו ומוביל אותו לתחתית עולם האפלה, הישר אל פחדיו.

תקופת גיל זו הנקשרת בהתפתחות קו הניצב של ה"אני". קו הניצב הוא אחד הנושאים הרחבים בהם אני דן ב"יופי, מיתוסים ודמימות", סמל להתפתחות הרוחנית. כאן נולדת התחושה שבכוחה של מחשבה רעיונית או של האמנות ללכד את הנפש למקשה אחת. לא עוד אילוף, הקפדה על חוקים ככוח מלכד, אלא כוח אדיר שחודר לנפש ומלכד אותה מבפנים. גרעין רב עוצמה שמושך אליו הכול במעין כוח גרביטציה ומשכיח מהאדם את קיומו של אל הרעם. כוח חשיבתי חדש נולד בקרבו ומעצים את מרחב הייחודיות של האני. עוד על כך ראה ספרו של דוסטויבסקי "עול ימים". שם מתאר הסופר הרוסי, תהליך בו הרעיון חודר בהדרגה אל הנפש של הנער (עול הימים) ומתפתח בתוכה. ומשהופנם הרעיון הגדול בנפש הנער, הוא קם ומלכד אותה סביבו ומארגן אותה, כמנהיג חדש, במכה אחת למרחב שלם אחד.

מתאם: אל-הרעם\כרונוס \האדס והרצון למות\אלת האומללות-מיזר וההתרפקות על קובלנות מתאר את שלביו הראשונים של תלכיד ה"אני". תלכיד ה"אני" נקשר בהישרדות ובכוח החיים גופו. לא בחולי עסקינן אלא בחוסנו של האדם הבריא. כדי לחיות על ה"אני" לפתח יכולת להתלכד סביב עצמו. לעגון נוכח סערות הנפש ורעשים בדרך חייו. תלכיד האני סביב עצמו יוצר כוח צלול בו האישיות בהירה, היעוד שקוף והדרך להגשמה עצמית סלולה גם העולם מתקבל בברכה, חברים ובמיוחד חברים לדרך חייו מעוררים בו רגשות אהבה והכרת תודה.

טבעו של האני לצמוח ולהשתנות אבל גם לקחת אחריות על דרך חייו, על ייעודו ולשרוד את דרכי חייו.

העולם מצידו "רוצה" כמותו לשרוד ומכאן שגם העולם רוצה לכבוש את ה"אני" וליצור בו שינויים על-פי מהות העולם. אילוף ה"אני" בתקופת אל הרעם הראשונה (שנה וחצי עד שנתיים) באה להכשיר אותו מול ראשיתה של הכניעה הראשונה בגיל10 – 11 בפני דמות הסמכות, החברה, הרודן, הידע המסולף וכלל העולם. היא יסוד מיסודות תלכיד ה"אני" ורגיעתו. התקופה השלישית בגיל 11 – 14 מכשירה אותו לפתח זוגיות תקינה, עמוקה ומתמשכת וכן לקחת חלק פעיל ביצירת התרבות, האמנות הגבוהה ובמחשבה המתפתחת בחברתו.

אל הרעם או מתאם: אל-הרעם\כרונוס \האדס והרצון למות\אלת האומללות-מיזר וההתרפקות על קובלנות הוא תופעה טבעית. אל הרעם הזה מופיע בילדות ובנעורים כנזכר לעיל, ברגיל בשלוש תקופות. באחת נכיר יותר את אל-הרעם\כרונוס באחרת את האדס והרצון למות ובנוספת את אלת האומללות-מיזר וההתרפקות על קובלנות גם את הקטי. ככלל אל הרעם כפי שבחרתי לכנותו במאמר זה, אמור להיסגר בתוך הנפש ולישון את שנתו לעולמים לאחר שסיים את תפקידו כמחולל ייחוד, חשיבה עמוקה ותלכיד באני. אל הרעם מחולל גם כוחות ריפוי, יכולת הישרדותית וכשרים למנוחה ולרגיעה. במהלך החיים הוא עובר נדודי שינה קשים. אל הרעם ערני, לא ישן, קופץ ומשתולל ומביא אדם לחוסר שקט נפשי תמידי. אלו תכונותיו והשפעותיו, בבריא כבחולי. המפגש עם אב כרונוסי, אדם פטריארכלי, פסיכופת או סתם חסר לב – אב נעדר, טרגדיה ואירוע חיים רבי עוצמה, חוסר כלכלי, חסך תרבותי, בורות הם חלק מחוויית חיי האדם. בכוחם לשבש כמו במכה אחת את המבנה העדין של התפתחות האדם הבריאה.

עוצמה וכוח קיימים באני הבריא ובאני החולה. לאני כוחות שינוי העומדים לרשותו כדי לשנות את גזרת הדמימה להתגבר על כוחו של הגורל ולבנות את עצמו מחדש. בכולנו הכוח לחבור אל היופי, לנתץ את קיר הזכוכית, להרדים את אל הרעם, לפרוש את המפרש ולצאת אל הים הפתוח או לעגון במקום מבטחים – לחיות את חייו עם המיוחד האמתי שקיים בו.

כל הזכויות שמורות לירון מרגולין. אין להעתיק קטע או חלק או לפרסם מאמר זה מבלי לקבל אישור מהמחבר.

הערה: כל הנאמר במאמר "אל הרעם: ובכל אחד מהמאמרים המתפרסמים בבלוג של ירון מרגולין, הוא חומר למחשבה בלבד, ואין להשתמש בו כרצפט או כהנחיה כלשהיא לביצוע. אין הכותב אחראי לתוצאות עקב שימוש בחומר זה במציאות – בפועל.

שאלות: yaron@yaronmargolin.com

נפתלי עירוני, הוא ניקו הורודניצ'יאני, מחבר 'האני הגמיש' לאחר סדרת הרצאות בבית מחול ירון מרגולין, מלחה, ירושלים 1986 – 1997.

נשארו לך שאלות

אשמח להשיב על כל שאלה

לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן