Lenski, Ḥayim

מאת ירון מרגולין

לשאלות ופגישת ייעוץ

מַעֲרִיב הַיּוֹם עַל הָאֲגַם

אבוד ונידח בגולאג הסיבירי (Gulag – "ההנהלה הראשית של מחנות עבודה לתיקון בסיביר") של ימי מלחמת העולם השנייה מת בגיל 38, חיים לנסקי אסיר פוליטי אחד מגדולי השירה העברית בכל הזמנים.

חייו
המשורר חיים לנסקי (Lenski, Ḥayim) נולד בבית עני באופן קיצוני, בסלונים שבמחוז הורדנה שבבלארוס, בשנת 1905.

מחוז לידתו היה באותם ימים חלק מתחום המושב שבו הותר ליהודים להתגורר באופן קבוע. הוריו (שיינה ומרדכי-יענקל) התגרשו כשהיה ילד קטן הזניחו אותו ועזבו את העיר. חיים נותר בהעדרם, כיתום ללא הורים אצל סבו שהתפרנס בקושי משאיבת מים, חטיבת עצים ושמירה וסבתו שגידלה ירקות לצרכי הבית וחלקם גם מכרה. שפת הבית הייתה יידיש.
לנסקי היה ילד-פועל וכבר בגיל עשר יצא לעבוד לפרנסתו. הוא עבד כפועל בבניית הכבישים. לנסקי הצעיר למד בחדר, היה זה חדר שהוגדר מעולה ושסבו התעקש שרק בו הוא ילמד, וזה עלה למשפחה ממון רב, גם בבית ספר גרמני הוא למד, מילדותו שקד חיים על לימודי העברית, הוא קרא עברית ורוסית, כתב שירה עברית ולמד לנגן בכינור.

שירי הנעלות

ממדי הרוחב והעומק של שירתו מדהימים. הוא פורץ ועולה לשיאים של יופי ושגב. כוח השיר שורה עליו והנוכחת שלו מקרינה זורמת אל אורכי בלדות ושירים מרוכזים בתרכיזים נדירים. היופי והעוצמה חובקים ומובילים אותו ברזי השירה, הדקדוק והמלל במעלות, בצלילים, בצלילות בוהקות של עוצמה שקשה להבין כיצד בא עדה במהלך קריירה כל כך קצרה ודחוסה רגשית.

בתוך כחמש עשרה שנים בלבד, בהן שלוש חקירות ושני מעצרים וענישה בעבודת כפייה בסיביר כשהמעצר האחרון הסתיים במוות בעינויים, רעב והתשה של חיי המשורר ורק מותו עצר ממנו לשיר.

שירי הנעלות האלו עומדים כיום נוכח עצמותיו הפזורות אי־שם בין שלגי סיביריה זנוחות להחריד כשעוד ב"זלוה", אחד משיריו המוקדמים, מתנבא לנסקי על עתיד רע זה ברושמו את משא נפשו כסוף חיים טרגי. ושם באותה שירה זֶלֶוָה [עמ' 331 מתוך ״חיים לנסקי כל השירים״ בהוצאת מוסד ביאליק- ירושלים (תשע"ו,2016)] ובבואה אל סיומה הוא שלא זכה במצבה, שר:
"יעבור כלב וישרבב כף רגל, / חזיר – וימאס במזיד"
האנדרטה לזכרו, פרצה ללב הגן, קוראת למטנף, מיד עם הצבתה, כלב וחזיר מחזיריה ובעידוד שר נציג האספסוף המקומי (אז פולין), שאין סיכוי שיתגבר על שנאתו לו לבוא להשתין גם לקללו "ז'יד" על שהעז ופרץ בכוח שירתו אל לב לבו של הגן העירוני (בין שתי מלחמות העולם נכללה עיירת הולדתו הבֶּלורוסית, בתחומי הרפובליקה הפולנית): / פן שר אלף יזדקף וברגש, / יסנן בין שיניו ז'יד !".

זֶלֶוָה

זֶלֶוָה בִּירִידֶיהָ מִשְתַּבַּחַת,
סְלוֹנִים בְּעוּגוֹת הַשּוּמְשוּמִין,
תִּשְתַּבְּחִי עוֹד, עִירִי הַנִּדַחַת,
בְּשִירַי, כּשֶיְפוּרְסָם שְמִי.

וּבַעֲבוּר שֶסָּבַלְתִּי וְשַרְתִּי,
שֶחָרַזְתִּי "כְּאֵב" לְ"לֵב" —
יָקִימוּ לִשְמִי אַנְדַּרְטָה
בְּגַנָּהּ שֶל עִירִי הַמְלַבְלֵב.

בשנת 1921 בגיל 16 פקד אותו אסון הפרדה מחדש – סבו וסבתו מתו. חיים עבר לגור אצל דודתו ששלחה אותו ללמוד הוראה בוילנה. עוניו המחריד זכור על חבריו ללימודים שמתארים את לבושו כמרופט ומטולא.
וישנה עדות נוספת ומזעזעת על הצעיר הרזה, לובש תמיד מעיל כדי להסתיר את האפודה המסמורטטת שירש מסבו ואותה לבש תמיד כדי לחמם את רזונו. חיי הדלות של משורר גדול באמת, חובטים הפעם ולא מרפים עד לרגע האחרון, שם בן שלגי סיביר מת רעב.

שירו הראשון שהתפרסם – פורסם בתקופה זו של האפודה המסמורטטת, בוילנה, תחת שם בדוי הוא פרסם ב"לקט". עותק מהגיליון נשלח לורשה (לאליעזר שטיימן) בתקוה שיחשפו ויפורסם על-ידו. הוא לא התרשם משירת הביכורים של לנסקי וחיים לנסקי לא זכה גם בפרוטה.
ושלא בפעם האחרונה.
אהבה נכזבת – בתקופת לימודיו בוילנה הביאה את המשורר לאהבה שלא חבשה את פצעי ההעדרות, אכזבת האהבה העמידה לו ניסיון התאבדות, רמז לגודלו של הכאב והמחסור שהנציח נפש סוערת המשתוקקת לקרבה יציבה.
לנסקי פרש טרם עת מהסמינר בין השאר משום שאביו הנעדר, הזמין אותו לבאקו שבקווקז, כיום בירת אזרביג'אן.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

המסע אל הגיהינום

התקוה להתמלאות חלל הנעדרות שננעץ בנפשו ויסר אותה לאורך שנות נערותו וילדותו הענייה יצרה המתנה קבועה וגעגוע לאיזה ״יש״ בדמות אב שהתמיד מצידו ובמסירות להיות חסר לבנו. בסתיו 1923 יצא חיים, אחד מגדולי השירה העברית, משורר צעיר אז, בחורצ׳יק, חיים לנסקי, לרוסיה בתקוה למפגש מכיל עם אבא.

דמימת הסוף הטרגי

חיים חצה את הגבול בסתיו, באופן בלתי חוקי ומתוך אותו רצון עז ותשוקה להצטרף לאביו שגר אז בעיירה סמוכה בשם דרצ'ין. מייד עם חציית הגבול נתפס, שם הוא נאסר.

לנסקי שחלום ההתמלאות, נוכח מפגש אפשרי עם אביו, התנפץ עכשיו בבת אחת, וחלל נפשו הריקה המשתוקקת למילוי, מולאה בבת אחת בחוויות זרות, אחז בהן הגם שפרצו כצונמי לחלל גופו ומאז דבקו הם בחלום ההפגשות עם ״יש״ חומל, דמות אב, לא נעזבו ממנו. במקום לפגוש באבא שלו הוא עבר חקירות, השפלה ונשלח לגלות בעיר סמרה (קויבישב). הגלות ותאוה לאב התאחדו לאחד נורא טראומה שהולידה דמימה שאת שמה טבעתי ״סוף טרגי״ ונוכחותה מוקרנת בגוף אל כתף ימין גבוהה, קפואה ואל מה שמעתה התחולל במסלול חיי המשורר. והיא – לא הוא – שהובילה ושלטה על גורל חייו. בשירתו לא נגעה. זו נשארה טהורה, גדולה – נקיה ממנה לגמרי.

(על דמימת הסוף הטראגי – רשימתי – כאן).

נתנה לו תעודת זהות סובייטית, אך נאסר עליו לעזוב את סמרה במשך שנתיים.

לנסקי שינה את שמו לשטיינסון (שם אימו) וברח משם על שמה. על שם אביו ויתר לרגע. בחורף 1924 הצליח להגשים את חלום המפגש הישן ולהצטרף לאביו לנסקי בעיר באקו שבאזארביז'אן. ״הסוף הטרגי״ כבר שלט במסלול חייו ומה כבר יכול להתמלא בחסרון אב כה גדול בשעה, ביום, או בשבוע?! אביו הנעדר, היה אז נשוי בשלישית וחיים הושפל בדרכו רבת הגעגוע, לא במדי חוקרים סובייטיים באה מהלומה אלא מהאב לנסקי בכבודו ובעצמו. הוא נדרש להציג את עצמו בפני רעייתו כאחי אביו ובשום אופן לא כבנו.

הפגישה עם האב לא עלתה יפה ולנסקי הסתלק משם.

"נגנו לי כלי זמר נגינה,
בתף, בתף הכו ביעף
קִיפַּחְתִּי את חיי חינם
כקוביוסטוס בקוּבִּיָּה"

[עמ' 250, השירים, ״חיים לנסקי כל השירים״ בהוצאת מוסד ביאליק – ירושלים (תשע"ו,2016)]. קוביוסטוס – מהמר, קִיפַּחְתִּי – קיפח – היפלה לרעה, הפסיד.

החלוץ

נקודת המפנה הדרמטית עמדה לפרוץ אל חייו. ח׳ לנסקי מצא מסתור בחדר במעון של חברי ה"חלוץ" שם עבד כמחלק עיתונים וכמורה פרטי לעברית. הצמידות תקוה ליש, בגעגוע לאב מכיל והעדרו גם הגלות שחברה ל״יש״ הנעדר היו למחסור נוכח קבוע בדרך אל מימושה. דמימה שהניעה את גורל חייו ככוח שניצח הכול בו פרט לכשרונו, בשירו דמימת ה׳סוף הטרגי׳ לא נגעה!

המחברת

בשנת 1958 (אחרי מותו) הגיעה לישראל מחברת השירים בכתב ידו של חיים לנסקי: ״שירים, בלדות, בלדות ופואמות – מחברת א׳״ (צילום השער בתמונה למעלה). לא הגיעו אחריה מחברות נוספות. שירי המחברת הזו נכתבו בעיקר בשנות ה – 30 פניני שירה שגובשו והועתקו אליה עד סתיו 1940, חלקם נכתבו בגולאג הסיבירי – מחנה-כפייה. בשנת 1940, לפני המאסר האחרון בסיביריה, מסר לנסקי בלנינגרד את המחברת הזו לידי משפחת יופה שתוזכר בהמשך.

(סדר שירי המחברת מוצג כנספח בעמוד 587 בספר ״חיים לנסקי כל השירים״ בהוצאת מוסד ביאליק- ירושלים 2016).

למעשה הגיעו שתי מחברות האחת של השירים בה ערך לנסקי בכתב ידו את רוב שיריו והשנייה "מצירי" – תרגום לעברית ליצירתו של לרמונטוב וכן כתב יד נוסף של הפואמה "מעשה בעגור". המחברות הללו נשמרו בלנינגרד במשך כשני עשורים בביתם של משפחת יופה. הברחת כתב היד לארץ היה הישג, שהיה כרוך בסיכון אישי גבוה למשורר, למבריחים ולכל מי שהיה מעורב בו (לנסקי כבר לא היה בן החיים במקרה ׳הברחת המחברת׳, אבל היה מעורב בהברחת שיריו מהגולאג). המחברות הוברחו לישראל בסיוע הרב לובאנוב וכן מספר אנשים ששמם החסוי הותר לפרסום לאחרונה: לובה אליאב, שאול אביגור, אברהם אגמון, גרשון גורב ויוסף אבידר "מעבר נהר הלתי" – הייה מהדורת שירי לנסקי ב – 1960 (עם עובד) שכללה את כל שירי המחברת וכן  "י"ח שירים שלא נכללו בכתב היד".

שנתיים מאוחר יותר בשנת 1942, בגיל 38 בלבד היה המשורר במותו. מקום קבורתו כאמור לעיל כמו גם יום מותו המדויק בגלות סיביר בגולאג (Gulag) ההוא, בסיביריה, לא נודעו.

המאסר השני ונקודת המפנה

חמש שנות מאסר נגזרו לו בגין התנהגות אנטי-מהפכנית, קרי כתיבת שירה בעברית תחת משטרו של סטלין הגם שתמך במהפכה הרוסית.

גולאג

אן אפלבאום מגלה בספרה ״גולאג״ את מה שלא תמצאו בשירתו –  "הגולאג״, מערכת מחנות הריכוז הסוביוטיים,  מנגנון של חוסר אנושיות ממוסד ומושרש ברוע. עשרות מיליוני בני אדם נכנסו בשערי הגולאג, שהתפשט על פני כל רחבי ברית המועצות, מיליונים לא שבו. בשיאו היה הגולאג מדינה עם חוקים משלה, מנהגים משלה, ספרות משלה, פולקלור משלה, סלנג משלה, מפעילים שאבדו צלם אנוש  ומוסר משלה (על השיטה להביא אנשים לאבדן צלם אנוש רשימתי – כאן). על בסיס מסמכים שהותרו לפרסום רק לאחרונה וראיונות רבים עם ניצולים וסוהרים לשעבר, ערכה אן אפלבאום מחקר היסטורי מתועד של הגולאג – החל בשורשיו במהפכה הרוסית וכלה בעידן הגלסנוסט. החיים באותה מדינת צללים, שאנשיה אזרחים כבולים שהיו לחפצים. אידיאולוגיה מוסרית שנאחזה בידיו של הצד האפל ביותר של הטבע האנושי והקימה לה ממלכה. מאימי הגולאג נותר כיום רק הד עמום, דממה: כריתת עצים ועבודות כרייה היו העבודות הנפוצות והקשות ביותר. במכרה של גולאג, המכסה לאסיר יכלה להגיע עד 13,000 קילוגרמים של עפרה ליום. אי עמידה במכסה גרמה לשלילת מזון חיוני, מה שהחל מעגל קטלני של תת תזונה ואי יכולת לעמוד במכסה בעקבותיה, מצב שכונה "דוחודיאגה" (доходяга). האסירים אולצו לעבוד בתנאים תת-אנושיים, ולמרות מזג האוויר הקשה, האסירים כמעט מעולם לא צוידו בביגוד מתאים, תזונה הולמת או טיפול רפואי כל טוב נעדר.

מכסות העבודה היו קיצוניות, רעב, התעללות הועמדו לרשות המאכזבים, אסירים שלא עמדו בכללים, ומזג אוויר קשה היו הסיבות העיקריות לשיעור המתים הגבוה בגולאג, שהגיע עד ל-80%. בחלק מהמחנות הייתה נהוגה שיטה אכזרית ובה האסיר האחרון שהגיע למשמרת העבודה נורה במקום, או שהייתה נשללת ממנו מנת המזון היומית.

בגולאגים הייתה קיימת חלוקה ברורה בין קבוצות של פושעים פליליים מקצועיים לבין אסירים פוליטיים או כאלו שנשפטו על עבירות פליליות פעוטות (כמה איחורים לעבודה יכלו לעלות בשנים ארוכות בגולאג). החיכוכים בין הקבוצות היו קשים. הפושעים נודעו באכזריותם, במעשי אונס כלפי נשים ואף גברים נאנסו.

גניבות והימורים – נהגו להמר במחנות הכפייה על חשבון רכושו של הזולת, כאשר זה שהפסיד במשחק הקלפים היה אמור לגזול את הרכוש מבעליו החוקיים, חבילות מזון שהגיעו מהבית לאסירים הרעבים נבזזו מיד (נושא שחיים לנסקי מאזכר במכתביו),  "בתי דין" של עולם תחתון פעלו בקרבם ודאגו שכללי החזרת החוב ישמרו והגיעו הדברים לידי כך שידם הארוכה השיגה גם את האסירים שהועברו ממחנה למחנה מאימתם – דבר לא ניצל כאן. הרע פעל מבחוץ ומבפנים ונשקף גם בשפתם שרודדה והיתה לשפה הגסה מלאת ניבולי פה ובגופם טבעו קעקועים.

פקידים מושחתים, שומרים סדיסטים, חוקרים שקרניים ופושעים פליליים ואנסים. כולם הפעילו את המנגנון – שיטה הבולעת את בניה.

שירתו

משנת 1928 מתפרסמים שיריו תחת שמו ח׳ לנסקי. שירה שהתקבלה בהתפעמות, נשפכו עליה דברי הלל לרוב, שירת מופת שהשאירה מיד עם הופעתה רושם גדול.

ספר שיריו הראשון בישראל פורסם בשנת 1939 בעת שהיה במאסר הראשון בגולאג בסיביר, בישראל יצאו מאז 7 קבצים של שיריו. מאז ועד ימנו מיטב אנשי הספרות העברית שבחו ועודם מהללים ומעלים על נס את שירתו, וככל הידוע, דבר פרסומו של ספרו בישראל לא נודע לו – לאחר מכן לא יכול היה לדעת על גורל שיריו גם לזאת חיים לנסקי לא זכה – מת בהעדרה של ההכרה בגדולתו.

שיריך אמתיים

"שיריך אמתיים. ריח טוב נודף מהם", כתב המשורר חיים נחמן ביאליק למשורר חיים לנסקי (מקור – כאן) והוסיף שורה שבודאי נגעה ללב המשורר באותם ימים: "זה ימים רבים לא טעמתי טעם של 'בית אבא' בשירים עבריים.

חיים הצעיר הוא שהקנה לחיים הבוגר טעמו של ׳בית אבא׳ – לנסקי לביאליק.

ביאליק המשיך לכתוב, שם, ברגישות מכילה וקולטת את הגדולה שלפניו בהכילו את כללה ״זאת הפעם דרכו רגלי שוב על פני דשא ולא על פני מדרכות מסורסות של אבן". ביאליק לא הסתפק בכך והוסיף על כללה: "יש משהו שהוא פשוט ואמתי בשיריך, המכריע מיד והנוטע אמונה בך בו ברגע. יש חן וקסם של אמת לכל חרוזיך".

על השבחים השיב לנסקי לביאליק בקורת רוח וחששות: "קשה לי לבטא בכתב את קורת הרוח שגרם לי מכתבך", השיב חיים לנסקי לחיים נחמן ביאליק. "מכתבים כאלה לא הייתי רגיל לקבל אפילו על ידי הדואר של שר החלומות, אבל אותו שתיל המיתמר בחלום, כשהוא נשתל בקרקע המציאות סופו לזחול על גחון כעשן ביום סגריר". [מקור – חיים לנסקי (1905-1942)) כאן)] שב הנעדר וחבר לדמימת הסוף טרגי והכניעו. את שביאליק תפס באותה עת אין לדעת, אך לא כאן תם הקשר וביאליק ישוב כדי להשלים וגם להושיע, כמעט נהג בו כאב. על כך להלן.

התכתבות המשוררים לנסקי הצעיר וביאליק האוטוריטה של השירה באותם ימים, החלה כשעבר לנסקי לגור במעון "החלוץ". באותה תקופה התפרנס ח׳ מהוראת עברית, שכר סופרים (פרסם שירים וסיפורים ביידיש) ומהקראות.

בסוף שנת 1925 יצא למוסקבה ומשם עבר לסט. פטרסבורג (לנינגרד) בה עבד כפועל בבית החרושת "עמל" מפעל שנוסד בידי 'החלוץ', במשרת חרט. מספרים ששכרו היה כה דל שצעד לעבודתו וממנה בכל יום 10 ק"מ ברגל כדי לחסוך את מחיר ההסעה. דבר לא עצר את מפעל חייו וגם בעוניו זה, רחוק מתשוקתו לאב המשיך ופעל המשורר – שם בלנינגרד, כחרט שהתגורר ב״חלוץ״ לנסקי התוודע לקבוצת הסופרים העברים שהתגבשה בסנקט פטרסבורג (לנינגרד). שותף לרעיונותיהם חיים לא ממש היה וגם לא לערכי שירתם, אבל אחד מהם היה. והאהבה לכתיבה בעברית כמעט לבדה אחדה אבל בהחלט אחדה אותם רק עד שקם מבניהם זה שבגד בהם.

האוקטובראים – חניכי מהפכת אוקטובר – לנינגרד

אחרי שרוב הסופרים הוותיקים שכתבו בעברית עזבו בשנת 1921 את רוסיה, התמוטטו חיי הספרות בשפה זו ברוסיה ועברו לישראל. את התהום שנוצרה ברוסיה מילאה חלקית קבוצת הסופרים הצעירים, אליה חבר חיים לנסקי לתקופה קצרה. חניכי מהפכת אוקטובר – שהיו בעיקר משוררים, שהגיעו מאוקראינה ומבלארוס. רובם התרכזו בשנים 1924 – 1925 בלנינגרד ובמוסקבה. "האוקטובראים " (חסידי מהפכת אוקטובר הבולשביקית), "מרדו" בשירה העברית ה"קלסית" (בזו לקלאסיקנים שלנו במיוחד לחיים נחמן ביאליק – ביקורת שהובלה על-ידי שמעון הבונה) וכתבו בנוסח הפוטוריסטי־ההכרזתי, שהיה מקובל בברית-המועצות בעידן מאייקובסקי לו לנסקי התנגד. בתקופה זו כאמור לעיל החלה ההתכתבות של חיים לנסקי עם ביאליק. עד שנת 1927 עלה בידם להוציא לאור ארבעה קבצים ספרותיים, שתפוצתם הייתה מזערית. סגנון "האוונגארד" היה לא יותר מהצהרות בומבסטיות בהשראת הפוטוריזם שפעל באיטליה עד מלחמת העולם הראשונה והשפיע על התפיסה האמנותית של הבולשביקים הרוסיים. (מקור)

חיים לנסקי פעל עם האוקטובראים  מסיבות חברתיות יותר מכל סיבה אחרת וזאת לתקופה קצרה  לנסקי ראה בהם שותפים לזרם אמנותי שתומך במדיניות של ברית המועצות לו התנגד. רובם ראו את עצמם כ'חניכי מהפכת אוקטובר' והצהירו, שבמקום לנסוע לארץ ישראל, החליטו לפתח תרבות בלשון העברית בברה"מ. לנסקי ביקש את ישראל, פעל לפרסם בישראל ושילם על כך מחיר כבד ביותר – נושא מרכזי בכתבתי זו. אחד הקבצים שהוציאו המהללים את מהפכת אוקטובר האיומה הזו נקרא 'בראשית' – נא לראות בנושא "בראשית" זה גם בדברי דן מירון בפסקה השנייה מכאן למטה. מול סיפורי התנ"ך על בריאת העולם הציבו האוקטוברים את תמונת הבנייה של החברה החדשה – רוסיה הקומוניסטית. שמות שני הקבצים הנוספים של שירה 'צלצלי שמע' ו'עלי עשור' נלקחו מתהילים. השם 'עלי עשור' היה אמור ליצור תסמיך עם העשור למהפכת אוקטובר. מנהיג ארגוני של הקבוצה הלנינגרדית היה יוסף מאטוב (שפרסם תחת שם ספרותי בדוי יוספון וי' שערוני), הוא הגיע מקרקוב. בקבוצה נכלל גם גרשון פריד (שם עט בדוי ג' שלום), סמיון טריבוקוב, שהגיע מעיירה באוקראינה (שם בדוי שמעון הבונה), שלמה סוסינסקי ממינסק (שם עט שלמה רוסי)  וחיים לנסקי (שטיינסון) המשורר העברי הכישרוני ביותר מבין החבורה – בשנת 1924 התגוררה זמן מה בלנינגרד גם המשוררת יוכבד בר-מרים (ששמה האמיתי – ז'לזניאק) ולא יעלה על הדעת כיום, לכנותה אחת מהאוקטובראים – המשוררת הייתה אז נשואה לטריבוקוב.

מצבם של המשוררים הללו היה מאוד בלתי יציב. לא היו להם דירות מתאימות ולא רכוש כלשהו וגם לא פרנסה בטוחה. לנסקי עסק בעמל גופני קשה – הוא היה חרט. במפגשים של החוג ביקרו מספר חובבי הלשון והספרות העברית ואחדים מהם אף ניסו לכתוב בעצמם. היו אלה מהנדס כימיה אלכסנדר זרחין, סטודנט לכלכלה חיים (יפים) ראיזה, ראו בתצלום למעלה, סטודנט בפקולטה לשפות ולתרבויות שמיות עתיקות רוברט לוין, מופיע בצילום למעלה, מומחה לעברית אנדריי בוריסוב (שם ספרותי בדוי אבי"ב – אנדריי בן-יעקב בוריסוב).

ב 13.09.2015 כתב דן מירון ב"הארץ" בנושא זה לנסקי "היה צעיר מדי ובלתי ידוע כשהוזמן לקחת חלק באלמנך "בראשית" (1926), שנועד להשמיע את קולם הקולקטיבי של ה"אוקטובראים" כקבוצה הדומיננטית בספרות העברית הממשיכה להיווצר בברית המועצות, ולממש את הסינתזה הבלתי אפשרית שבה האמינו ראשי הקבוצה (קומוניזם סובייטי ותרבות עברית). אך גם לו היה משתתף בקובץ מכונן זה, ברור שהטון שלו לא היה לרוחו וקריאת השירים שנכללו בו עוררה בו תחושה שהוא צועד על "מדרכה מעוקמת־חצצים ומסורסת אבנים" בעוד רגלו כמהה לרדת ממנה על מנת שתיגע "בדשא רך".

חרף יחסו החיובי למהפכה ולשלטון הקומוניסטי, והשימוש בשפה העברית מעולם לא נאסר בברית המועצות, האיסור על שימוש בעברית נאכף בפועל.

בשנת 1927 נעצרו ארבעה מחברי הקבוצה, לנסקי לא היה אחד מהם.

בשנת 1929 נשא לאישה את בתיה מאוקראינה. תמרה ביתם נולדה שנה לאחר מכן. בתקופה זו עיתון "הארץ" פרסם לראשונה את שיריו בישראל חלקם התפרסם ב"כתובים".

בשנת -1932 נודע לו בעקבות פרסומים אלו של שיריו בישראל על אחותו היושבת בארץ, לנסקי לא הכירה כלל והיא משקראה את שירתו בעיתון "הארץ" קפצה ואצה לחפש אותו וספרה לו על אמם המשותפת – אמו היא אמה. לנסקי נשען במלא האמונה עליה והעביר דרכה את שיריו לארץ. בתקופה זו ניסו להעלותו לארץ, חיים נחמן ביאליק היה מעורב בכך.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

מֶה עָגוּם בְּרִשְרוּשוֹ הַגּוֹמֶא

בנובמבר של שנת 1934 הוא נאסר שוב (המאסר השני, המאסר האיום – בסיביריה) והפעם נאסר על שחצה את גבול השפה – על שפרסם שירה בעברית הוא נשפט.
ובעת המעצר הזה, בבית הסוהר בלנינגרד (בחודשי החורף) והציפייה למשפט ועונש ההגליה שתבוא בעקבותיו. שר לנסקי בעברית על שאינו עוסק כלל (לכאורה) במקום ובתנאים שבהם היה נתון, לא בבדידותו, לא בהעדר מפגש עם אבא, גם לא על אסונו הבא אליו בעתיד הקרוב, על "נוף" הוא שר, שיר עברי לירי־מלודי על הזנחה בהווה – שקט אדיר היורד על העולם ברגעי בראשית – ביטוי עמוק לנפש חזקה שפעמה בגופו: "מעריב היום על האגם".
אגם מרוחק, מוקף בחוף שמם, מַעֲרִיב הַיּוֹם ויצוריו שוקעים עמוק אל תוכו בתרדמה כבדה. שובתים חיי האגם, וצמח ביצה רשרוש עָגוּם משמיע.

"מַעֲרִיב הַיּוֹם עַל הָאֲגַם,
הַדָּגָה יָרְדָה לָנוּם בָּעוֹמֶק.
כְּבָר שָבְתוּ עוֹפוֹת מִלַּהְגָּם;
מֶה עָגוּם בְּרִשְרוּשוֹ הַגּוֹמֶא!"

תמונת הערבית משרה על כוחו של השיר המופלא הזה. שיר המפגין עוצמה של מסירת מבט המשורר, וזמנה הווה עד, בעברית אין הווה כזה, ללנסקי יש. חווית ה׳כאן ועכשיו׳ , הווה רחב עד אינסוף, המכיל את כל הרגעים בכל הזמנים ועיקרו דממה. אותה הוא מבקש למסור באמת של מתבונן במחשבתו ובתוגתו. לפנינו תמצית של שקיעה. לשקיעה יש זמן, הוא תמיד תנועה, תנופה הנאספת לשינוי, העובר מ"יש" ל"יש" אחר – כאן אין, מראשית הימים עד קץ הימים דממה, זרימה שלעולם לא חודלת לשקוע ולרשרשששש. האישיות טבועה בשיר בעקשנות ללטש את המילה עד כדי דיוק מחושל שיוצר ליריקה-מלודית מרוכזת, גם אוחזת בזמן הווה לעד. עת הכאב הפרטי היה היהלום המשובח, שאינו מאים להיכחד ולהיעלם, לופת מוסיקה, הנעה בתוכו בדומיה, בין דממה לרשרוש שקט, רחש – ששש של שיח הביצה, שגומע בו שגב – שנופל אל שורש צמח הבוץ. הדממה של הסוף כאן מבורכת. רוחשת, דממת עולם, ממתינים לקצה ההתרחשות של השוקע – המתנה לבאות כאילו התחנה האחרונה במסע השוקע תעבר מציאות גבוהה יותר ובוץ.

המתבונן בשירתו לרגע ממבט החוקר יאבחן בין קודקודי המשולש הגופָניים: אגם־עגום־גומא, שלוש וריאציות על צירוף פונטי אחד קג"מא — אג"ם. גומא אינו אלא היפוכו של אגם אגב היפוך סדר העיצורים; גם עגום הוא אגם, שתנועת הפתח נחלפה בו בתנועת שורוק.
ועוד מבט אל שאר החומרים הפונטיים שבבית השיר והינה הם כמעט כולם מתקשרים עם אחד או שניים מן הקודקודים הללו: דגה — עם אגם ולהגם; עומק — בגומא, עגוּם בלנוּם ובשבתוּ. הכל מתלכד להוויה ויזואלית־צלילית אחת של עוגמת הנפש הפוסעת במחשבתה על חוף אגם גומעת את הערב היורד על היום ובואן של החשכה, התנומה ורשרוש השתיקה.
השיר ממשיך בהד:

"הֵד קוֹל מָה וְהֵד קוֹל מִי קוֹבֵל
בַּקָּנִים הַמְפַרְכְּסִים הָאֵלֶּה?"

ראו שם: שורוק, קמץ, פתח, צירה, שווא נע, חיריק וסגול. הדין וצלילם: קראו בקול והאזינו: הפה נע מעצמו — יחד עם האוּ, אֵי, אוֹ, אִי, אַה, אֶה ואְ — ההד נטבל בתחושה שהשפה העברית מפיקה בו את מלוא צליליה. כי מכילים כאן הטורים את כל התנועות המשמשות בלשון העברית. בעוד המשורר שהולך ונחשף כמומחה מאין כמותו לשילובים הרמוניים של מסורות השיר רוצה לדעת מי קרא את שההד משחרר "קול של מה" ויותר מכך "קולו של מי מִתְלוֹנֵן ברחש שמשמיעים קני הגומא המְקֻשָּׁטים".

"עַל שִׂפְתֵי בוֹדְדִים שִׁירָה נֶעֱצֶרֶת:" כתב גדול משוררנו אברהם בן יצחק סוּנֶה באחד מי"ב שיריו – מילותיו נופלות כאן במקומן הראוי הגם שמסיים את שירו: "בְּשֶׁבַע דְּרָכִים נִתְפַּלֵּג וּבְאֶחָד אָנוּ שָׁבִים" הלו הן מילותינו לך, חיים לנסקי.

"עַל שִׂפְתֵי בוֹדְדִים שִׁירָה נֶעֱצֶרֶת:
בְּשֶׁבַע דְּרָכִים נִתְפַּלֵּג וּבְאֶחָד אָנוּ שָׁבִים".

["בודדים אומרים" – אברהם בן יצחק (1917, וינה)]

ונגזרו לו חמש שנות עבודת פרך בסיביר כאסיר פוליטי בגולאג בגין כתיבתו שירה ציונית.

החשדות להלשנה נפלו על חיים רייזה, בתמונה של האוקטובראיים מסומן בחץ, ששוחרר זמן קצר אחרי המעצר. תנאי המאסר הקשים לא עצרו את חיים לנסקי שהמשיך לכתוב שירה, שם – קשה להעלות על הדעת כיצד עשה זאת.

חיים הועבר ממחנה למחנה ושהה לפחות בעשרה מחנות מאסר שונים בסיביר. קשריו עם ישראל נותקו וכאן עלה חשד שנפטר.

נודע מאוחר יותר שהאסירים הפוליטיים שבמחיצתם שהה, נמנו עם חוגי האינטליגנציה וגם במהלך עבודת הפרך נהגו להחיות את נפשם בדיונים על ספרות ושירה. בדיוניהם ללנסקי, נודע מעדויותיהם של אנשים שפגשו בו במחנות, היה מעמד של פוסק.
חיים לנסקי שהה רוב הזמן במחנה המאסר הנורא מכולם באזור גורנאיה שוריה (שוריה ההררית).
מחנות גורנאיה שוריה נודעו בקושיים מבחינת התנאים, סוג העבודה, הענישה, ושיעור התמותה הגבוה במיוחד שם של האסירים.
הפחתת המזון שימשה עונש על תפוקה דלה מדי ואי עמידה במכסות בניית כבישים, חפירת יסודות למבנים, הובלת לבנים גם הכנת מלט. בכל מכתביו משם לנסקי התלונן על רעב ואפילו שב וביקש מאשתו שתשלח לו אוכל. גם אם שלחה הוא לא הגיע אליו, וכשהגיע נדרש לשלם עבורו לגונביו אותו ממנו תמורתו.

 

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

שירה בגולאג

מן הגולאג על בסיס השורות הידועות מתפילת הבוקר: "אדון עולם אשר מלך / בטרם כל יציר נברא" —ובאמצעות שאלה ותשובה — חיים לנסקי שר על העדרה של מחאה בחרוזיו המחושלים ״וְעַל רוֹדְפֶיךָ מָה? אֵין אֵש?" חישול החרוזים עד להתעוררותה של ההתפעמות ונגד רודפיו ומעניו אין בחרוזיך שום תלונה?:

"אֲדוֹן הַשִּיר, עַל כָּל יְצוּר
חָרוּז חָשַלְתָּ  רָאוּי לְתֵמַהּ
וְעַל רוֹדְפֶיךָ מָה? אֵין אֵש?"

ומשיב על כך כאילו לא בתפילה מימי הביניים שאל בנַפָּח המיתולוגי הפייסטוס, הנחות מבין אלי יוון. האל העומד על סדנו שטוף הזיו והאש ו"מחשל", לבקשתה של תֶטיס, את מגינו הנהדר של אכילס. לשרץ גם מותר לשיר.

— סְדָנִי שְטוּף זִיו, דַּי אֵש בַּכּוּר,
רָאוּי גַּם שֶרֶץ לְשִיר, אַךְ הֵמָּה, —
הֵן לֹא לִבְדּוֹת מֵאַיִן יֵש. — [עמ' 321, שירים ללא תאריך,

״חיים לנסקי כל השירים״ בהוצאת מוסד ביאליק – ירושלים (תשע"ו,2016)].

"ראוי גם שרץ לשיר" — שיר, חישלת, אֵש, שטוף זיו, שרץ לשיר, יֵש – מצלול הרחש – ששששש – המציאות של השרץ, חובקת אל המכוער שבארוס שמככב בנאומו של סוקרטס במשתה האפלטוני על המכוער שמושך את היופי שנעדר ממנו גם הוא שגופו בזוי מועמדת לעילוי באמצעות חישול על גבי סדנו הזהוב של הנפח האלהי. אבל האויבים לשאלת דיוננו, הם שאינם אף בבחינת שרץ. הם אין־יש, ריקנות של העדר.
כשהמשורר לעומתם הוא אדון השיר, אבי היש הכיצד ישיר על אין.

בשנת 1939 התפרסם בארץ ספר שיריו גם בשנות מאסרו כנרשם לעיל חיים לנסקי המשיך לחבר ולהעביר אלינו משירתו – חלקה הועברה לישראל והתפרסמה בכתבי עת. שוב נעשה ניסיון שלא צלח להעלותו ארצה – גולת הכותרת (כנזכר למעלה) הייתה הוצאת ספר שיריו "שירי חיים לנסקי" בסוף שנת 1939 בהוצאת "דבר" וביוזמתו של ברל כצנלסון – עם מבוא מאת אברהם קריב, שאליו לנסקי שלח כמה מהשירים – השניים היו ידידים. לחיים לנסקי ככל הידוע לא נודע על הוצאת הספר לאור (בארץ חששו שהמשורר כבר לא בן החיים וזה היה הספר היחיד שיצא לאור בחייו).
לקראת סוף תקופת מאסרו בנובמבר – 1939 שב אל אשתו ובתו. חמש השנים (מ 1934) עברו. נאסר עליו לחזור ללנינגראד בגין היותו אסיר פוליטי לשעבר, הוא התיישב בעיירה מותרת, קרובה ללנינגרד מאלאיה וישרה הרחוקה 130 ק"מ מלנינגרד, נוכח נעדר לבתו תמרה.

מצבו הנפשי הלך והתערער, בצבצו בחייו תרגילים דתיים, שהחלו לפני 1939, שם בסיביריה, געגועים לאב נעדר שהיה אב העליונים יוכלו להסביר התקרבות זאת לעליונים, בכל אופן בתום תקופת מאסרו, הדת הרחיקה מעליו גם את אשתו והגם שממרחק הזמן ההתעקשות על כתיבה בעברית בסביבתו שאינה דוברת את השפה, דומה שהייתה כמפרש ועוגן מושיע, מעגן וגם מניע של גופו ולזכותה שרד את העינויים חמש שנים בגולאג הנורא. פה ושם הגיע נחמה ומי שקרא נפעם והתרומם והכוח של ההכרה והנעדר שלנסקי חווה דבק גם פה והינה הוא חיים לנסקי שלנו עמד בהתמדה נוכח היש-אין והמשיך לכתוב שירה בעברית ויותר מכך הוא אף כינס את שיריו במחברת בכתב ידו כראוי למשורר אבי היש.

מחברת יופה

המחברת של השירים כללה שירה מהשנים 1925-1940. היוזמה לכך הייתה של פרופ' ולדימיר יופה מלנינגרד ואשתו ברטה. הם הוזכרו למעלה. יופה וברטה הוקירו והבינו את גדולת שירתו והזמינו את המחברת הזו ממנו בתשלום. לשני הצדדים היה ברור שזו דרכם לסייע ללנסקי כספית. לחיים לא נותרה ברירה והסכים. הייתה לו תמרה לפרנס (בת חולה) וגם נזקק בעצמו לאוכל. בזכות מפעל זה זכינו בשתי מחברות זו של השירה ושנייה תרגום מופלא של לנסקי לשירת לרמונטוב "מצירי".

לביאליק כתב: "זה כמה פעמים שמדפיסים את דברי ועדיין לא זכיתי לקבל אף שווה פרוטה. לא אומר 'בעד עמלי', לכל הפחות שכר בטלה. האומנם במשך כל השנים האחרונות לא ראו עורכינו צורת מטבע? התינוקת שלי חולה את ריאתה, היא צריכה לחמאה, לתפוחי-סינים ולשאר מיני מזונות שמחירם בשוק גבוה למדי ואין ידי משגת לקנותם". ביאליק ניסה לגייס כספים כדי לחלץ את לנסקי מרוסיה, אך לא הצליח להצילו. את התקוה לחופש החליף בשנת -1942 מחנה הסגר בקאנסק, שם הכריעו אותו השלטונות בעבודות הפרך, בענישה בהעדר תזונה גם התנאים הקשים של סיביר.

המאסר השלישי והאחרון

מבצע ברברוסה – פלישת גרמניה לרוסיה במטרה להכניע את ברית המועצות באמצעות השמדת כוחות הצבא האדום, כיבוש מרכזי השלטון של ברית המועצות, והשתלטות על משאביה הכלכליים והתעשייתיים החל. תוכנית מבצע הפלישה תוכננה במשך זמן רב והגרמנים הכשירו לקראתה יחידות של משתפי פעולה לאומנים ואנטי-קומוניסטים מקרב האוקראינים, הליטאים, הלטבים והבלרוסים. נקבע שיש להשיג יעד ההשתלטות תוך כארבעה חודשים בלבד, לפני כניסת החורף של שנת 1941. המשטר בברית המועצות אבד עשתונות. המתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את הנהגתה ואת הצבא האדום, ובמהלך החודשים הראשונים שלה, הצליחו הגרמנים להשתלט על חלקים גדולים משטח ברית המועצות האירופאית ולהנחיל שורת תבוסות קשות לצבא הסובייטי. כחלק מצעדי ההתגוננות של המטה הסובייטי העליון נגד גרמניה הנאצית הוחלט לאסור מחדש את כל האסירים הפוליטיים.

הפחד הוביל אותם והחשש עלה והציב מולם התקוממות אפשרית מצד האסירים ששרדו את המחנות.

חיים לנסקי משורר השגב העיברי, היה האויב של ברית המועצות מול גרמניה הנאצית וגם סיכן את ההנהגה. כך מצא עצמו חיים לנסקי בחודש יוני של שנת 1941, נאסר בפעם השלישית אבל הפעם בשל עברו כאסיר פוליטי בגלל שירת ציון.

לנסקי נעצר בפעם זו למשך עשר שנים והוגלה לאזור קזחסטאן. עשר שנות עבודת פרך עמדו לפניו, קור, עונשי מזון, הוא עבר עינויי חקירות, עבד בשדות, לא עמד במכסות ונענש שוב ושוב בהפחתת מזון. חוסר בוויטמינים שהונהג בגולאג גרם למחלות תזונתיות רבות. המזון שניתן לאסיר סיפק לרוב כ-1,200 קלוריות בלבד ליום, בעיקר בצורת לחם מאיכות נמוכה שחולק במשקל וכונה "פאיקה" ("пайка"). לפי נתוני ה-WHO המינימום הנדרש לעובד בעבודה קשה הוא 3,100-3,900 קלוריות ליום. כשנשללה ממנו מנת המזון היומית קודם מותו. חיים שרד שנה וחצי … ככל הנראה שנה וחצי אחרי מאסרו ובמרס 1942 הכל חוסל. חיים לנסקי מת.

חיים לנסקי היה מגדולי המשוררים העברים ובעידן הפריחה של הליריקה העברית המודרניסטית בין שתי מלחמות העולם עידנם של לאה גולדברג, אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן מקומו מובטח; באותה שנה בה נפטר, בעת המצור על לנינגרד מתה גם אשתו בתיה. הבת שרדה קשיים רבים גם עוני והלכה לעולמה בגילו במותו. דבר לא נותר ממנו – העדרות ושירה גדולה.

ב 18 באפריל 1989 – 46 שנים אחרי מותו, טיהרו שלטונות ברית המועצות את חיים לנסקי מכל אשמה.

"אתם רבים אני בודד,
לכם רובים ולי רק עט
הריעו, הן נֻצַּחְתִּי.

ומסיים ב"כְּרוּכִיּוֹתֵיוֹ שֶׁל איביקוס" העגורים של איביקוס הוא ביטוי שלפי פירושו מענישים האלים את העבריינים בדרכים שאין אדם יכול לצפותן מראש. איביקוס היה משורר יווני על-פי האגדה להקת העגורים הייתה העדה היחידה לרציחתו ומי שהביאה לתפישת רוצחיו.

וממשיך שם:

"הבוז למתי הרֶצַח
ובת קול תען בחָרוּז
לנֶצַח!

(חיים לנסקי)  [עמ' 317, שירים ללא תאריך, ״חיים לנסקי כל השירים״ בהוצאת מוסד ביאליק – ירושלים (תשע"ו,2016)].

ביכורי שירתו נתפרסמו ב'כתובים' (1928, 1929, 1931), 'גלים' (1929־1930), 'מאזנים' (1930־1933, 1935־1939), 'השבוע' (1932), 'הארץ' (1933), 'מוסף' ל'דבר' (1933, 1939), 'גליונות' (1934־1937), 'בוסתנאי'. בשנת 1958 הגיע לישראל קובץ ובו 130 שיריו, במחברת כתובה בכתב ידו בעברית עשירה, המתארים את תקופת ילדותו, שנות מאסרו ועבודת הפרך וכן תרגום "מיצירי" לאחד מגדולי השירה הרוסית לרמונטוב.
כל כתביו התפרסמו החודש ב״חיים לנסקי כל השירים״ בהוצאת מוסד ביאליק – ירושלים (תשע"ו,2016) בעריכת ורד אריאל-נהרי ד"ר.

ירון מרגולין
28.6.2016

מבט אל שיטת הלחיצות שפיתחתי – אין דומה לה בפריצת דמימה, הוכחה כמשחררת כאבי גוף, יעילה בתהליכי החלמה ומרגיעה את הנפש.

yaron@yaronmargolin.com

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

Lightly a slight shadow

by Hayim Lenski

Lightly a slight shadow floats on the March snows.
Look! A starling is making its swift flight.
The horizon is pierced by its bill. A chick
from the crack of eggshell-thinness pecks its way.

Another day! Another day!
The stream bursts through its carapace of ice,
and the first thunder
shatters the silence of fields.
To their old nests birds return with a song.
My land, I shall see thee, I will see thee yet

Translations by Robert Friend

(from Found in Translation: A Hundred Years of Modern Hebrew Poetry Edited and introduced by Gabriel Levin. (Menard Press, London, 1999

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

• שלום לוריא, חיים לנסקי: האמנם רק האלם כלא קולו?, בתוך: נורית גוברין, ממרכזים למרכז, 2005.
• יאירה גינוסר, חיים לנסקי, מגידולי הפלא, עיתון 77, 1988.
• דן מירון, אידיליית הבורות והקברים, צוואה של חיים לנסקי, הארץ, 1987.
• עוזי בהר, לנסקי: חירות בצפונו של עולם, סימן קריאה, 1986.
• שלום לוריא, כוכב שנתלש, עיון בשירתו של חיים לנסקי, שבות, 1975.
• שלמה גרודזנסקי, חיים לנסקי: מעבר לנהר הלתי, דבר, 8 באפריל 1960