סוויטה לירית" (Lyric Suite) היא יצירת מופת במחול המודרני משנת 1953, מאת הכוריאוגרפית היהודית-אמריקאית החלוצה אנה סוקולוב (Anna Sokolow). היצירה, המבוססת על המוזיקה הא-טונאלית של המלחין אלבן ברג, נחשבת לנקודת מפנה אמנותית בה פיתחה סוקולוב שפת תנועה ייחודית המתרגמת רגשות עמוקים לתנועות גוף מובנות, פיסוליות ודרמטיות.
"סוויטה לירית" (Lyric Suite) היא אחת מיצירות המחול המודרני החשובות והמוערכות ביותר של הכוריאוגרפית היהודייה-אמריקאית אנה סוקולוב. [מקור1, מקור2]
היצירה, שעלתה לראשונה בשנת 1953 במקסיקו סיטי וניו יורק, נחשבת לנקודת מפנה אמנותית בקריירה של סוקולוב, שבה גיבשה שפת תנועה ייחודית משלה. [מקור]
מאפייני היצירה
- המוזיקה: המחול נולד בהשראת יצירתו של המלחין האוסטרי האטונלי אלבן ברג, "סוויטה לירית" לרביעיית כלי מיתר (1925–1926). סוקולוב תרגמה את מצבי הרוח המורכבים והאינטנסיביים של המוזיקה לתנועה מופשטת, חדה ופשוטה [מקור1, מקור2].
- המבנה: היצירה מורכבת מסדרה של קטעי סולו בהם הדים לדמויות איזודורה דנקן, ניז'ינסקי, דואטים וקטעים קבוצתיים (בהם קטע סיום מפורסם של ארבע רקדניות בחצאיות אדומות ארוכות).
ביצירתה המופתית "סוויטה לירית" (Lyric Suite, 1953), אנא סוקולוב לא בנתה דמויות עלילתיות במובן הקלאסי של המילה (שכן היצירה היא מופשטת לחלוטין וללא נרטיב). עם זאת, סוקולוב העניקה לחלק מקטעי הסולו ביצירה כינויים פנימיים על שמם של ענקי המחול איזדורה דאנקן וואסלב ניז'ינסקי, כהומאז' וכפירוש תנועתי לאישיותם המהפכנית.
. קטע הסולו "ניז'ינסקי" (Nijinsky): זהו קטע הסולו הפותח של היצירה (התנועה הראשונה, Allegretto gioviale). סוקולוב כינתה אותו כך משום שהוא מאופיין בתנועות חדות, קופצניות, דרמטיות ומלאות מתח פנימי עצום, המזכירות את האנרגיה המטורפת והגאוניות המיוסרת של הרקדן האגדי ואסלב ניז'ינסקי. [מקור] בישראל ירון מרגולין הופיע בקטע זה. על רקע המוזיקה האטונלית והסוערת של אלבן ברג, הקטע הפותח נשא איתו מטען דרמטי כבד – הוא שהכתיב את הטון לכל היצירה, והבחירה של סוקולוב במרגולין מרמזת על האמון הרב שאנא סוקולוב רחשה ליכולות הפיזיות וההבעתיות של הרקדן הצעיר.
קטע הסולו "איזדורה דאנקן" (Isadora Duncan): קטע סולו המבוסס על תנועה משוחררת, זורמת ואורגנית יותר, המהדהדת את המהפכה של דאנקן – שבירת המוסכמות, הריקוד היחף והחזרה לטבעיות של הגוף. בניו יורק ובישראל איה רימון הופיעה בקטע זה.
בעבודה הלהקתית באותם ימים, הכינויים האלו שימשו את אנא סוקולוב בסטודיו כדי להסביר לרקדנים את האיכות הרגשית והסגנונית המדויקת שהיא מבקשת להוציא מהם בכל פרק, מבלי "ללכלך" את היצירה המופשטת בסיפור רקע מיותר. השמות הללו היו חלק מהעבודה בסטודיו.
הקשר הישראלי
אנא סוקולוב תרמה רבות לביסוס המחול המודרני בישראל החל משנות ה-50. בשנת 1962 היא אף הקימה בארץ להקה קצרת ימים בשם "התיאטרון הלירי" (שנקרא כך בזיקה לסגנון העבודה שלה), ובשנת 1963 העלתה הלהקה בין היתר את ה"סוויטה לירית" בפני הקהל הישראלי, בלהקתה של פלורה [מקור]. את הזכויות העניקה לאיה רימון וירון מרגולין תלמידיה.
סוקולוב סירבה באופן עקבי להוסיף הסברים ליצירה בתוכנייה, מתוך אמונה שהקהל צריך לחוות את התנועה והרגש באופן ישיר ולא דרך פרשנות טקסטואלית אינטלקטואלית [מקור]. כמו חן העלתה סוקולוב בשנת 1977 בלהקת המחול בת-שבע את יצירת המופת שלה חדרים.
היצירה "חדרים" ייחודית, נחשבת לאחת מיצירות המופת של המחול המודרני, ומאפיינת את סגנונה הדרמטי והפסיכולוגי של סוקולוב, הבוחן תחושות של ניכור, בדידות, וחיפוש קשר אנושי בעולם העירוני המודרני. בביצוע המקורי בבת-שבע כיכבו רקדנים בולטים, בהם ירון מרגולין, תמר צפריר, רחמים רון, נורית שטרן ולאה אברהם.
סוקולוב לא שמה דגש על טכניקה וירטואוזית לשם עצמה, אלא על תנועה המונעת מאינטנסיביות רגשית. היא דורשת מהרקדנים "לרקוד עם הבטן" – להביע חרדה, בדידות, מאבק וכאב אנושי.
אני נרגש לשתף כאן את הצילום העוצמתי שמופיע למעלה, ובראש העמוד עם איה רימון. צילום זה, שקיבלתי לאחרונה מתוך חומרי הארכיון שלי (שנמצאים כיום בבית אריאלה). התמונה הזו מנציחה רגע של מתח, דיוק ודרמה מתוך יצירת המופת של אנה סוקולוב, "סוויטה לירית" (Lyric Suite).
לצידי בדואט מופיעה איה רימון הנפלאה, שלמדה בג'וליארד ורקדה את היצירה הזו גם בניו יורק, והביאה איתה לסטודיו הבנה תנועתית עמוקה ויוצאת דופן. בהפקה זו הופעתי גם בדואט וגם בקטע הסולו הפותח התובעני – "ניז'ינסקי".
מאחורי התמונה הזו מסתתר סיפור אישי שחובק בתוכו את גדולתה ואנושיותה של אנא סוקולוב. בצילום למעלה, גם הוא מהארכיון בבית אריאלה:
הכל החל לאחר שהופעתי בפרק "Going" מתוך יצירתה המפורסמת "חדרים" בלהקת בת-שבע. אנא הבחינה בי, נפגשה איתי בירושלים והציעה לי מלגת לימודים יוקרתית בג'וליארד שבניו יורק. באותם ימים, הפחד מהמעבר לעיר הגדולה וחוסר האמצעים הכלכליים הכריעו אותי, וסירבתי להצעה.
אנא לא ויתרה עלי. היא הזמינה אותי לשיחה בבית קפה, הביטה בי ושאלה בפשטות: "איך אני יכולה לעזור לך?"
ביקשתי ממנה שתעלה בארץ את "סוויטה לירית".
היא לא היססה לרגע. במקום שאסע לג'וליארד, היא הביאה את ג'וליארד ואת ניו יורק אליי. היא אמרה לי מיד: "מחר אנחנו מתחילים לעבוד", והעניקה לי את הזכויות על היצירה המוערכת הזו.
הצילום הזה הוא עדות לרוח הנדיבה, לאמון המוחלט ולקשר האמנותי הבלתי נשכח שנרקם בינינו בסטודיו. נכס תרבותי שאני גאה לחלוק איתכם כאן היום ביום הולדתי ה 72.
כתיבת תגובה