דף הבית › כללי › תולדות החינוך: מסע מן הצללים אל האור

תולדות החינוך: מסע מן הצללים אל האור

פורסם ב ע"י ירון מרגולין — אין תגובות ↓
פרנצ'סקו פטררקה (Petrarch)נר החינוך ואש הסקרנות לא נדלקו ביום אחד. לא בידי נזיר או רב וכהן דת עלתה השמש — אלא בידי משורר, מדען, אמן ומדפיס.
.הרוח האנושית בחרה לקום, לשיר, לרקוד ולצייר – לחקור — ולשאול שאלות.

פרקי המאמר

לפרק1

לפרק 2

לפרק 3

לפרק 4

לפרק 5

לפרק 6

לפרק 7

תחילת בתי הספר של הכמורה באירופה

– שליטה דרך חינוך בתי הספר הראשונים באירופה, כפי שאנו מכירים אותם, הופיעו בתקופה הקרולינגית (מאות 8–9 לספירה, יש לשים לב כי "תור הזהב" במדינות האיסלם – שמאפיין בחינוך לרפואה, ומחקר עת הוקמו מוסדות חינוך ומחקר, מתחיל בתקופה זו פחות או יותר מאה 8-13, נושא שמוצג בפרק נפרד), באירופה החינוך בעת הזו – לאחר נפילת האימפריה הרומית (476 לספירה) מתחיל בעיקר במנזרים ובכנסיות אז מוקמים בתי הספר הראשונים. האימפריה הרומית המערבית נפלה רשמית בשנת 476 לספירה, כאשר הקיסר הרומאי האחרון, רומולוס אוגוסטולוס, הודח על ידי המצביא הגרמאני אודואקר. זוהי נקודת ציון מקובלת לתחילתם של ימי הביניים באירופה.עם נפילת האימפריה, קרסה גם מערכת החינוך הרומית שהייתה מבוססת על רטוריקה, פילוסופיה ולטינית קלאסית. בעקבות זאת, נכנסו לתמונה המנזרים הנוצריים, שהחלו להוות מרכזי לימוד ושימור ידע.החינוך במנזרים והמסע אל האפלה והתפילה התחיל להתבסס אם כן, מהמאה ה-6 ואילך, בעיקר עם פעולתו של בנדיקטוס מנורסיה, מייסד מסדר הבנדיקטינים. הוא כתב את "תקנון בנדיקטוס", שקבע לימוד כתיבה, קריאה, תפילה וכתבי קודש כחלק מחיי הנזירות. במאות הבאות, מנזרים הפכו למרכזים חשובים של העתקת כתבי יד, לימוד ליטורגיה, ושימור התרבות הקלאסית.האב החשוך של החינוך באירופה

אלף שנה החזיקה אירופה את נשימתה בהשראת בנדיקטוס מנורסיה. תחת חוקי הנזירים, הפכה הסקרנות לחטא, האמנות לסמל, והחוכמה למלמול קדוש. אך הנר שכבה — הואר מחדש וכבה בקרב קהילות אחדות למשל בישראל, בישיבות שמממן הממסד ומטפח ציות ובורות. הוא נצנץ במערבולות הזמן, באל-אנושיות של המוות השחור, ברעב להבנה כשאלוהים שתק והמגפה זעקה. ואז, פתאום, בשוליים: משורר בשם פטררקה פתח מגילה עתיקה; צייר בשם ג’ונטה פיזנו בבולוניה החזיר את הגוף לבמה; אבל נפרק הזה יגע בגיהנום של החינוך בהשפעה האיומה של בנדיקטוס מנורסיה

בנדיקטוס מנורסיה ודיכוי הרוח החופשית

בנדיקטוס מנורסיה, שההיסטוריה הנוצרית היללה כאבי הנזירות וכמושיע התרבות, היה בפועל האיש שסגר את שערי הדעת באירופה למשך אלף שנה. תחת גלימתו השחורה הוסתרה מהפכה דתית אכזרית: סילוק הפילוסופיה, חיסול האמנות החופשית, דיכוי המדע, והשלטת צייתנות עיוורת תחת שם האל. הוא לא בנה מוסדות השכלה — הוא הקים חומות סביב הרוח האנושית. במנזריו לא נרפאו חולים, אלא נשלחו להתפלל על הצלתם ממחלתם; לא נשמרו חיים, אלא נשמרו כתבי קודש. האמנות הפכה סמלית, הגוף הפך נחות והקדוש הקיף אותו בבוז, והסקרנות — חטא. תחת שלטונו התרבותי החלה חשכת ימי הביניים: עוני, בערות, שינון וצליבה של השכל."האדריכל של החשכה התרבותית"בנדיקטוס מנורסיה (Benedictus of Nursia, בערך 480–547 לספירה) המורה הראשון שאסר לשאול שאלות נולד בנורסיה (Nursia) שבאיטליהמיד לאחר נפילת האימפריה הרומית המערבית. הוא היה דמות מפתח בהתפתחות הנצרות והחינוך בימי הביניים, ונחשב ל"אבי הנזירות המערבית".

בנדיקטוס פרש מהחיים הציבוריים בצעירותו והלך לחיות חיי סגפנות במערה ליד סוביָאקו. בהמשך, עקב התעניינות הולכת וגוברת בו, הקים מנזרים – המפורסם שבהם הוא מנזר מונטה קסינו (Monte Cassino), כ-80 ק"מ צפונית לנאפולי. מוסד זה הפך למרכז רוחני וחינוכי חשוב. למעשה כאן החל מפעל חייו בו“הוא לא חינך – הוא אילף.”תקנון בנדיקטוס (Regula Benedicti) :הישגו החשוב ביותר הוא כתיבת תקנון הנזירים, שהפך ליסוד לחיי הנזורה במערב אירופה. התקנון כלל:חלוקה יומית של זמן לתפילה, לימוד ועבודה.

ערכים של משמעת, צניעות, שיתוף ואיזון בין גוף לנפש.חינוך לקרוא, לכתוב ולהתעמק בכתבי הקודשבנדיקטוס מנורסיה זכה להשפעה היסטורית משמעותית.

הוא הקים מסגרת חינוכית ושיטתית בעת של חורבן תרבותי רחב ותרם רבות בהקניייתו.המנזרים שפעלו לפי תקנונו שימרו ספרים קלאסיים, פיתחו חקלאות, תרבות, ויצרו את הבסיס לאוניברסיטאות של ימי הביניים.

בשנת 1964 הכריז עליו האפיפיור פאולוס השישי כ"פטרון של אירופה".ניתן לראות בהופעתו של בנדיקטוס מנורסיה על מפת החינוך כנקודת מפנה קריטית בתולדות החינוך באירופה:

הוא לא קידם דעת חופשית, מדע או פילוסופיה חילונית כפי שעשו היוונים או הרומאים, אלא בנה מסגרת חינוכית שממוקדת בדת, ציות ומשמעת. רבים עדין רואים בו כמושיע התרבות — מי ששמר על כתבי הקודש והלטינית בזמן כאוס ופלישות אכזריות.

> “במקום להדליק את הנר, הוא כיבה את האש.”שעה שאין חולקים שהיה גם מי שסילק את הדעת — הוא ביטל את החינוך ההומניסטי החילוני לטובת חינוך תיאולוגי סגור, והציב את הצייתנות מעל החקירה החופשית.בנדיקטוס מנורסיה התנגד לדיון פתוח ורטוריקה יוונית.בנדיקטוס מנורסיה פסל את החופש האינטלקטואלי שהיה נפוץ בתקופה הרומית.הוא יצר מערכת שבה החינוך נועד להכניע את הרצון החופשי ולא לשכלל אותו.בנדיקטוס מנורסיה, למרות שנחשב לאב הנזירות המערבית ולדמות מפתח בתרבות הנוצרית, וקדוש בפועל היה בנדיקטוס מנורסיה ממחוללי הדיכוי של התרבות הקלאסית – אמנות, מדע ורפואה. למעשה ניתן וראוי לסכם את תרומתו – בצד האפל שלה ובכלל זה:

חיסול הרוח החופשית של יוון ורומא:

רמיסתה של האקדמיה הפתוחה של אפלטון, הדיאלוגים של סוקרטס, חקירות הטבע והרפואה של גלנוס והיפוקרטס – כל אלה נדחקו מפני עיסוק כפייתי בתפילה, סגידה לטקסטים שאי אפשר להוכיחם מדעית, ציות ונזירות.

בנדיקטוס מנורסיה דחה את האמנות החילונית: הפיסול העירום, ציורי המיתולוגיה, מחזות וספרות — כולם הוגדרו חטא. העולם הוויזואלי הפך סמלי, קפוא, מרוסן — זר לרגש ולתנועה – השאיפה לעמידה של אריסטו כבשה את הבמה, הכל נעצר, ההבנה, הסקרנות והתנועה של הטבע.

בנדיקטוס מנורסיה חסם את הרפואה הקלינית והמדעית:

במקום מחקר וניסיון, הונח דגש על תפילות, קמעות וקורפוס דתי. החולי הובן כעונש אלוהי — והטיפול בו נשען על מוסר ותפילה, לא על מדע.הקדוש בנדיקטוס מנורסיה הפיץ בערות ולא השכלה:קריאה וכתיבה נשמרו בידי נזירים. הציבור הרחב נותר חסר גישה לידע, תלוי בכנסייה. זהו שורש "ימי הביניים החשוכים" — תקופה בה הידע נשלט, והספק נאסר. ללא ספק הוא יכל לשמש בממשלתו של בנימין נתניהו ממשלת טבח נתניהו והעדפת החמאס כנכס. בנדיקטוס מנורסיה לא רק ייסד מנזרים – הוא ייסד קירות סביב הדעת.

תחת שמו הונח היסוד לתרבות שמקדשת סגירות, דיכוי תשוקה, והפיכת השכל לכלי בידי האמונה בלבד.

המטרה המרכזית הייתה להכין נערים לקרוא בלטינית, להבין את כתבי הקודש, ולשנן את הדוקטרינות הנוצריות – כלומר, להפוך לכהני דת נאמנים.מצד אחד – פריצת דרך: לראשונה בהיסטוריה האירופית, גם נערים חסרי ייחוס, בנים של איכרים או משרתים, יכלו לקבל השכלה, ללמוד קרוא וכתוב, ולבסוף להפוך לראשי קהילה – כוח שעד אז נשמר רק בידי האצולה. בכך, מערכת זו פתחה נתיב ניידות חברתית למעמדות נמוכים, דרך מסלול הכנסייה.

מצד שני – כיבוי אש הלמידה. קיבעון חינוכי מכוון: החינוך לא נועד לטפח חשיבה עצמאית או יצירתית – אלא בדיוק להיפך: לחזק את הציות למערכת, את הפחד מהגיהנום, ואת ההפנמה של היררכיה נוקשה. לימוד שאלות פילוסופיות או מדעיות חרג מהמסגרת המותרת – ולעיתים אף נחשב לחטא.התוצאה: שליטה תרבותית באמצעות מוסדות חינוך.

דרך אותם בתי ספר נוצרו דורות של כהנים שהיו נאמנים לכנסייה – והם שלטו על ההמונים דרך הידע, השליטה בטקסים, והגישה לכתבי הקודש שהיו בלעדיים להם.

איך אירופה יצאה מהחשכה שזרע בה בנדיקטוס ונזיריו? מי קם להדליק את הנר מחדש?

התשובה לשאלות אלה מרובת שכבות — ויש בה גם טרגדיה, גם גבורה, וגם אירוניה:

המורה שאסר לשאול – בנדיקטוס מנורסיה The teache who forbade questions

מן המנזר החשוך אל אור הרנסנס – סיפורו של נר שהודלק מחדש

אלף שנה החזיקה אירופה את נשימתה. תחת חוקי הנזירים, הפכה הסקרנות לחטא, האמנות לסמל, והחוכמה למלמול קדוש. אך הנר שכבה — לא הוכחד. הוא נצנץ במערבולות הזמן, באל-אנושיות של המוות השחור, ברעב להבנה וכשאלוהים שתק והמגפה זעקה. התרחשה השאלה – אז, פתאום, בשוליים: משורר בשם פטררקה פתח מגילה עתיקה; צייר בשם ג’וטו החזיר את הגוף לבמה; איש דפוס בשם גוטנברג שבר את המונופול על האמת. והאדם קם. דרך המדע, דרך השפה, דרך הדמיון — האדם החילוני הדליק את הנר מחדש – התחיה. לא בזכות נס, אלא בזכות אומץ לשאול. בזכות מבט שהתעקש לראות.

1. המגפה השחורה הרגה אך גם הצילה את הדעת – המוות השחור (1347–1351) הדליק את הנר: אירוניה טרגית: מות המיליונים. מוות ההמוני (כ-1/3 מאוכלוסיית אירופה) זעזע את יסודות הכנסייה. התפילות לא עזרו, הקדושים לא הגנו, המנזרים התרוקנו – והאמונה העיוורת נסדקה. גם צדיקים גמורים מתו. האל איכזב, התפילות נחשפו במערומיהן. הספק קם והביא ללידתו של האדם החדש: מי שחותם את שמו כאומר אני יצרתי, לא הוא נולד, האדם החושב, האדם שמעז לשאול, החוקר היוצא אל הים – אפונסו דה אלבוקרקי מפורטוגל (1453-1515) שחקר הודו, סין, המפרץ הפרסי, הקמת מושבה בגואה, ביסוס מעמד האימפריה הפורטוגלית באוקיינוס ההודי. ואסקו דה גאמה (1469-1524) הראשון שהגיע ישירות בדרך הים, מסביב לאפריקה, מיבשת אירופה להודו.

החלו להתגלות מחדש הכתבים העתיקים – דרך המוסלמים והיהודים:

הופצו תרגומים מערבית ולטינית של היפוקרטס, גלנוס, אוקלידס — מרגע שהם חזרו לאירופה מאנדלוסיה, האדמה השכלית זזה.

העולם המוסלמי שמר על אש הדעת בזמן שהכנסייה כיבתה אותה והדעת החלה לחזור.

ב- 1250 הגיע נושא הרגש המתפרץ לשיא ויצר בבולוניה את יצירת המופת שלו: אל רב רגש (ייסורים) שגם נחתם בשמו של הצייר עליו. זו הייתה צליבה שהייתה אז מעשה שלא יעשה – חתימה הייתה עליה וזו הייתה מהפכה. עד לרגע זה הצייר היה כלי לשרת את האל – לא היה לו שם ולא מעמד – ג'ונטה מפיזה בציירו כך את נושא הצליבה, בתנועה, שרגש יסורי האל במקורה ובחתימה הזו, ג' ונטה, היה למעשה לא רק לג׳ונטה פיזאנו, אדם ולא משרת אלא גם למבשר הרנסנס.

ההומניסטים – מבשרי הרנסנס: פרנצ'סקו פטררקה (Petrarch) – שתמונתו מתנוססת בראש המאמר קרא לחזרה לאדם, לרגש, ליצירה, לאהוב.

ג'ובאני בוקאצ'ו, פוג'יו ברצ'וליני – חיפשו כתבים רדופים בספריות נשכחות של מנזרים והחזירו אותם לאור.—האמנות – הדליקה את הנר – האירה את הנשמה שזעקה להשתחרר: ג'ונטה פיזאנו (בולוניה) ג'וטו (אסיסי), טינטורטו בונציה, ובנבנוטו צליני (צרפת, פירנצה) מיכלאנג'לו (פירנצה), דה וינצ'י (פירנצה, צרפת) – החזירו את גוף האדם לבמה. את היופי הם טיפחו כדהרי אפלטון – היופי נוא מזון הנשמה. את הרגש והתשוקה לתנועה וביטוי לכוח הרוחני באמנות עצמה נושא שבשיאו ניכר ב"דויד'' של מיכאלאנג'לו, פרסאוס של צ'ליני ועבודת המופת של טינטורטו בסקואלה גרנדה דה סאן רוקו, קומה ב׳ [מקור] נושא זה מתחיל בעבודת המופת של פיזאנו "הצליבה'' הוא ואחריו הם לא רק ציירו – הם שחררו את הרוח הכלואה של האדם.

ג'ונטו פיזאנו (Giunto Pisano) – חתימה פרץ את החומות וחתם כביטוי אינדיבידואלי

ג'ונטו, שפעל במחצית הראשונה של המאה ה-13, היה מהראשונים לחתום על יצירותיו (חתם על עבודת קודש כגון הקרוסיפיקשן) [מקור].

חתימה שהפכה את השערים והאירה את כישרון היחיד. ירון מרגולין, בתצוגה הראשונה של הציור שנחשף במקרה במנזר – פיזה. עצם החתימה מסמלת שינוי מהותי: האמנות אינה עוד ביטוי קולקטיבי, אלא אישית – תוצר של "אני" יוצר, של סובייקט. רעיון זה מקביל לתפיסות פילוסופיות שהתפתחו באקדמיה: האדם כפרט חושב, בעל יכולת לשאול, להבין, ליצור.
החתימה של ג'ונטו היא סמל: האמן דורש הכרה אישית, כמו הפילוסוף, המדען, או המשפטן. הוא לא עבד בשרות הכנסיה. כך נבנה הגשר בין האוניברסיטה לבין הסדנה: שתיהן מקדשות חופש אינטלקטואלי, ביטוי אישי והומניזם.

החתימה של ג'ונטה פיזאנו בבולוניה אינה מקרית. היא חלק ממהלך תרבותי רחב שהחל באוניברסיטאות – הכרה בערך האדם, חופש המחשבה, ואומץ היצירה. אוניברסיטת בולוניה יצרה את הרקע האינטלקטואלי והחברתי שבו יכלו הרעיונות החדשים הללו לפרוח – בציור, בפילוסופיה, ובחינוך גם יחד.

5. מהפכה קופרניקאית באמנות

באותה תקופה (המאה ה-16) החלו להגיע לאוזני האמנים השפעות ראשוניות של הרעיונות המדעיים החדשים – בהם קופרניקוס ופרשנויות של תנועת גרמי השמיים.

טינטורטו יישם את העיקרון הזה לא כמדע, אלא כאסתטיקה – העולם נע, והאדם בתוכו נע גם כן – רוחנית, גופנית, קיומית.

6. המצאת הדפוס (1450) – לותר ותנועת הרפורמציה: יוהנס גוטנברג הפך את הידע לנגיש. לא עוד בידי הכנסייה בלבד. נושא שסייע ללאונרדו דה וינצ'י לחקור, לשאול ולהתפתח בכוחות עצמו. מרטין לותר תרגם את התנ"ך – ואִפשר לכל אדם לקרוא, להבין, לפרש.

המדע קם לתחייה – מהפכת השמיים: קופרניקוס, גלילאו, ניוטון, לייבניץ – לא האמינו עוד באדמה שטוחה ובשמש שסובבת אותנו.

המדענים הגדולים האלו, הגאונים החזירו את הכוח לשכל, לניסוי, להוכחה.

סיכום:

הנר לא נדלק ביום אחד. הוא שב והודלק לא בידי נזיר — אלא בידי משורר, מדען, אמן ומדפיס.

המוות השחור שבר את כבלי הדת, אבל הרוח האנושית בחרה לקום, לשיר, לחקור — ולשאול שאלות.

השוואה לבתי הספר באתונה ורומא הקדומה

כיצד תקופת ההשכלה ניסתה לשבור את הדפוס הזה

הפרק החמישי –

על הרנסנס והמהפכה החינוכית,

איך החינוך חזר להיות חופשי ויצירתי, וההתחלה של ההשפעות על העולם המודרני:

האוניברסיטאות של בולוניה וסלמנקה – החינוך בפתח הדרך המודרניה

הבנת החוק (בולוניה) לא רק עיצבה את התרבות והחברה, אלא סללה את הדרך להקמת מוסדות חינוך גבוה כמו אוניברסיטת בולוניה ב-1088 – שבה הפך לימוד החוק עצמו לתשתית של חינוך ולידה של מחשבה אוניברסיטאית.

במובנו הפשוט, חוק הוא מערכת של כללים מחייבים. אך כאשר אנו מדברים על חוק חינוכי, אנו מתכוונים לדבר רחב הרבה יותר:

החוק הוא מסגרת רעיונית שמציבה גבולות, מכוונת התנהגות, מבטאת ערכים, ומבקשת לעצב את האדם והחברה לאור עקרונות מוסריים או לאומיים.

במובן זה, החוק הוא "המורה הראשון". הוא מלמד מה מותר ומה אסור, אך גם — ובעיקר — מה ראוי, מה מוסרי, מהו חזון אנושי ומהי תקווה משותפת.

מעבר מאקדמיה דתית לאוניברסיטאות חופשיות בולוניה (לימודי חוק ומשפטים) וסלמנקה אינו דבר מובן מאליו בכלל. אלה היו בין האוניברסיטאות המרכזיות שהציבו את החינוך החופשי והאקדמאי כבסיס להרחבת הידע האנושי.

האוניברסיטה בבולוניה, נוסדה ב־1088. היא האוניברסיטה העתיקה ביותר בעולם והייתה מקום מרכזי ללימודים בתחום המשפטים, שהיה מהתחומים החשובים ביותר באותה תקופה.

בולוניה הפכה למוקד לחידוש רעיוני, שביטא את המעבר בין תיאולוגיה ליותר מחקריות של התחומים השונים. הדגש על הלימודים המשפטיים הוביל לפיתוח שיטות אקדמיות של הבנת משפטים והוראתם בצורה חופשית יותר, כאשר הדיבייטים והחיפוש אחרי חקירה פנימית של טקסטים היו במרכז. מדובר במהפכה מהפכתת האוניברסיטאות באירופה: בולוניה וסלמנקה שפרצו את הדרך לעולם האקדמי המודרני של ימנו

.בולוניה (באיטליה) וסלמנקה (בספרד) הן שתי דוגמאות מובהקות לצמיחת רעיון האוניברסיטה, כפי שהוא מוכר לנו כיום. בשל חשיבותן נעמוד רגע על הרקע להקמתן, ניגע דמויות מפתח, תחומי לימוד וההשפעה ההיסטורית הרחבה שלהן.

אוניברסיטת בולוניה (המאה ה-11)

האוניברסיטה בבולוניה נוסדה סביב שנת 1088, על רקע תחייה מחודשת של החוק הרומי באיטליה. תחייתו המחודשת של המשפט הרומי באיטליה במאה ה-11 הייתה גורם מרכזי בהקמתה של אוניברסיטת בולוניה בשנת 1088. התהליך התחיל עם גילוי מחדש של קובץ יוסטיניאנוס (Corpus Juris Civilis), קובץ החוקים שהורה לקבץ הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון במאה ה-6. הוא השם המודרני לאוסף של יצירות יסוד במשפט, שנחקקו בין השנים 529 ל-534 בהוראת הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון. לעיתים הוא מכונה גם באופן מטונימי על שם אחד מחלקיו, קודקס יוסטיניאנוס.

באותם ימים בולוניה הפכה למרכז ללימוד המשפט הרומי, בין היתר בזכות אירנריוס, אחד המשפטנים הראשונים שהחלו ללמד את דיני רומא העתיקים באופן שיטתי. האוניברסיטה צמחה מתוך בתי ספר פרטיים ללימוד משפטים, ובמהרה משכה אליה תלמידים מכל רחבי אירופה. שיטת הלימוד והפרשנות שהתפתחה שם, הידועה כגישה הגלוסאטורית (Glossa Ordinaria), הניחה את היסודות למסורת המשפטית האירופית של ימי הביניים והעת החדשה.

כתוצאה מכך, אוניברסיטת בולוניה לא רק שימרה את מורשת המשפט הרומי אלא גם תרמה להפצתו ברחבי אירופה, והשפיעה על עיצוב מערכות משפט מודרניות רבות. העיר הייתה מרכז סחר וחופש יחסי מדתי, שאיפשר קיום דיונים משפטיים פתוחים.

יוזמה מלמטה – היוזמים להקמת האוניברסיטה הראשונה בעולם (בולוניה) הייתה קבוצה של סטודנטים, בעיקר אלו שבאו מחוץ לעיר, הם יזמו את ההתאגדות (Universitas Scholarium). היא שכרה מורים בתשלום ולמעשה ניהלה את המסגרת הלימודית — נוצר מבנה ייחודי שבו הסטודנטים החזיקו בכוח הניהולי.

מורה מרכזי: אירנריו (Irnerius), מומחה בחוק הרומי, היה הדמות הדומיננטית. הוא הביא עמו את עותקי "קוד יוסטיניאנוס" והחל ללמד אותם בצורה שיטתית.

תחומי לימוד: בעיקר משפטים (קאנוני ורומי), ובהמשך גם רפואה, פילוסופיה ולוגיקה.

אוניברסיטת סלמנקה (המאה ה-13)

1. רקע להקמתה שונה: אוניברסיטת סלמנקה קיבלה את אישור האפיפיור בשנת 1255, אך פעלה כבר קודם כמוסד קמה האוניברסיטה של סלמנקה (University of Salamanca), שנוסדה רשמית בשנת 1218 על ידי המלך אלפונסו התשיעי מליאון, קמה מתוך מסורת קיימת של בתי מדרש נוצריים שפעלו בעיר עוד במאה ה-12.

הרקע להקמת האוניברסיטה בסלמנקה קשור לכמה מגמות מרכזיות:

1. רקונקיסטה וחיזוק השלטון הנוצרי:

בתקופה זו, הנוצרים החזירו לעצמם בהדרגה את השליטה על חצי האי האיברי מידי המוסלמים (תהליך הרקונקיסטה). המלוכה ביקשה לבסס מוסדות תרבות, חינוך וכנסייה באזורים המשוחררים, כחלק מבניית זהות נוצרית-קתולית חדשה. סלמנקה הייתה עיר אסטרטגית וחשובה במסע זה.

2. השפעה של האוניברסיטאות בצרפת ובאיטליה:

הדגם של אוניברסיטת פריז ובולוניה השפיע רבות על הרעיון להקים מוסדות דומים בספרד. אוניברסיטת סלמנקה אימצה את המודל של לימודי משפטים, תיאולוגיה, פילוסופיה ושפות קלאסיות, עם מבנה מוסדי של סטודנטים ומרצים המאורגן היטב.

3. חשיבותה של סלמנקה כמרכז אינטלקטואלי:

סלמנקה הייתה עיר בעלת מסורת עתיקה של לימוד ותרבות, כולל נוכחות יהודית, מוסלמית ונוצרית. הרב-תרבותיות הזו הפכה את האוניברסיטה שלה למוקד חשוב לפיתוח ידע, במיוחד בתחום התרגום מערבית ויוונית ללטינית.

4. הכרה אפיפיורית: בשנת 1255, האפיפיור אלכסנדר הרביעי העניק לסלמנקה בולה אפיפיורית שהכירה בה כאוניברסיטה אוניברסלית (Universitas), מה שחיזק את מעמדה כמוסד אקדמי חשוב ברחבי אירופה.

האוניברסיטה של סלמנקה השפיעה עמוקות על ההגות הספרדית והקתולית, ובימי הזהב של ספרד אף שיחקה תפקיד מרכזי בדיונים תאולוגיים, משפטיים ואימפריאליים (כגון זכויות הילידים באמריקה).

הקשר בין אוניברסיטת סלמנקה לבין בית המדרש היהודי שפעל בעיר הוא עדות לפעילות אינטלקטואלית יהודית-נוצרית-מוסלמית חיה שהתנהלה בספרד של ימי הביניים, בעיקר בתקופת "ספרד של שלוש הדתות".

היהודים בסלמנקה:

הקהילה היהודית בסלמנקה הייתה מהחשובות בקסטיליה. היא כללה חכמים, רופאים, אנשי מדע, בלשנים ומתרגמים, שפעלו לעיתים לצד המלכות ולעיתים במרכזי לימוד עצמאיים. כבר במאה ה-12 פעלו בעיר בתי מדרש ("ישיבות") יהודיים שלימדו תלמוד, פילוסופיה יהודית, רפואה ודקדוק עברי.

שיתוף פעולה מדעי ותרגומי:

במהלך המאות ה-12–13 פעל בעיר "בית התרגומים של טולדו", אך אנשי מדע ותרגום פעלו גם בסלמנקה. יהודים רבים שימשו מתווכים בין העולם המוסלמי לנוצרי, ותרגמו טקסטים בערבית ובלטינית בעזרת ידיעת העברית. אוניברסיטת סלמנקה, שמוקדה היה בלימודים קלאסיים, פילוסופיה ותיאולוגיה, ניזונה לא מעט מהידע שהביאו היהודים, גם אם באופן לא ישיר.

השפעה פילוסופית:

הוגים יהודיים כדוגמת רבי שמואל הנגיד, רמב"ם (שפעל יותר בדרום) ורבי אברהם אבן עזרא השפיעו על מסורות הפירוש והלוגיקה שנלמדו גם באוניברסיטאות נוצריות – ואילו פרשני האוניברסיטה הקתולית, כמו תומאס אקווינס, לעיתים דנו בעמדות יהודיות כחלק מן הוויכוח הפילוסופי-תאולוגי.

תקופה של שינוי: במאה ה-15 החלו גזרות, גירושים ולחצים של המתנצרים מרצון על היהודים בספרד, culminating בגירוש בשנת 1492 [מקור]. רבים מהחכמים היהודיים נאלצו לעזוב, אבל חכמתם המשיכה להשפיע – גם דרך תלמידים נוצרים שהתחנכו לצידם או דרכם.

אחת התופעות העמוקות והכואבות של ההיסטוריה היהודית-ספרדית: התנצרות מאונס או מרצון בשל רצון לקדם עסקים (נושא שחוזר בימנו עם מפלגת הליכוד ובמיוחד בתקופת נתניהו הרשע), ולאחריה רדיפה מצד "הנוצרים החדשים" עצמם כלפי הקהילה היהודית, מחשש של תחרות עם המתנצרים הראשונים שהתבססו מקור1, מקור2] American Historical Review at Oxford University Press), ראה אור בספר "The Jews of Spain and the Expulsion of 1492" יהודי ספרד – גירוש 1492.].

המרת הדת, שלעתים באה מתוך תקווה לשגשוג חברתי וכלכלי, למשל
אברהם סניור היה גובה המסים הראשי והרב הראשי של קסטיליה. הוא היה יד ימינה של הנסיכה איזבלה ונציגה בדיון על תנאי נישואיה לנסיך פרננדו (מאראגון) בשנת 1492 סניור למשל בחר בקריירה, להישאר במשרת שר האוצר, בהעדיפו ולהתנצר [מקור]. הרב סלומון הלוי רבה של בורגוס, הוא דוגמא נוספת של העדפת הקריירה. הרב הראשי של בורגוס סלומון הלוי, עזב את היהדות, התנצר והיה לבישוף של בורגוס [מקור]. במקרים רבים אחרים המהלך התגלתה ככישלון, ועוררה אצל "הליכודניקים החדשים" אז "המתנצרים החדשים" תסכול, פחד, ושנאה והלשנה, שהרי הם ידעו בדיוק מי הוא מה, ושריפה האוטודפה – תופעות שזיהו כבר בני הזמן, אך טרם הגיעה לספרי ההיסטוריה בארצנו. מהשנאה הזו צמחה לא אחת הסתה אנטי-יהודית על-ידי יהודים שהוגדרו כבר נוצרים, היו נוצרים ועמדו בראש המערכת. למשל, תומאס דה טורקמדה – מצאצאי המומרים של בורגוס ומי שהיה לאינקויזיטור הראשי בספרד שעינה, ורצח ושרף וגם עודד ודחף והביא את המלך פרננדו והמלכה איזבלה להוציא את צו גרנדה הוא המכונה בפינו צו הגירוש – שיצר את גירוש ספרד. בימנו זה "חבל שהיטלר לא חיסל את כולכם".

"המרת דת ורדיפה" – מאפיינים בולטים:

רבים מהמתנצרים (conversos) נותרו קשורים ליהדותם בסתר, דבר שגרר חקירות של האינקוויזיציה. ככל הנראה הייתה זו דרכם להוכיח את "טוהר נוצריותם". אלו הפכו למובילי רדיפה ולהפצת שנאה כלפי היהודים – מונעת לעיתים על ידי קנאה, תחושת כישלון אישי או ניסיון להיבדל מהם חברתית.

גירוש 1492 היה שיא של תהליך זה – תוצאה של לחצים פנימיים בתוך החברה הנוצרית, לא בהכרח מהכנסייה.

"האמת קשה, אך רק היא מחנכת את הדורות הבאים"

רבי שלמה אבן וירגה (Shlomo Ibn Verga) יושב וכותב את "שבט יהודה", פניו משקפות תבונה וכאב. נר אמת וזיכרון מאיר אותו קלות. אש בוערת, צלליות של דמויות כפותות על עמודים משמאל והגירוש מימין. עיצב ירון מרגולין

חכם יהודי שראוי להעמקה – רבי שלמה אבן וירגה (בן המאה ה-15): חיבר את "שבט יהודה", אחד מספרי ההיסטוריה היהודית החשובים ביותר על תקופת הגירוש. הוא עצמו היה צאצא למומרים-לשעבר שהתחרטו, וראה מקרוב את הצביעות והאכזריות מצד נוצרים "חדשים". ספרו כולל תיאורים קשים של ויכוחים תיאולוגיים, לחצים, אלימות – וביקורת חריפה על המומרים והאינקוויזיטורים.

רבי שלמה אבן וירגה (1460 בקירוב – אחרי 1530):

היסטוריון יהודי, עד לגירוש ספרד ומבקר חריף של תהליכי ההתנצרות וחשיפתם על ידי אחיהם הותיקים

רקע: נולד בספרד, ככל הנראה ממשפחה של אנוסים לשעבר שחזרה ליהדות בגלוי. הוא חי בתקופה סוערת: שנות השיא של הרדיפות, גירוש יהודי ספרד (1492) על-ידי המומרים הותיקים שצברו כוח אדיר, ההתיישבות החדשה בפורטוגל, והרדיפות שם.

פועלו המרכזי: אבן וירגה חיבר את הספר "שבט יהודה", יצירה היסטורית ותיאולוגית שאין דומה לה בתעוזה ובזווית ההסתכלות שלה [מקור]. הספר כתוב בצורת דיאלוגים וויכוחים תיאולוגיים בין יהודים לנוצרים, אך בו זמנית הוא כולל תיעוד של פרעות, מסעות, עינויים והלבטים של יהודים שנקלעו לדילמות קשות של חיים, מוות ואמונה.

מהות יצירתו: הספר מגולל 31 וויכוחים ודיונים שהתנהלו (חלקם אכן התרחשו, חלקם סמליים) בין יהודים לבין שליטים, כמרים, מומרים ונזירים.

אבן וירגה מציג את היהודים כבעלי תרבות, תבונה ונאמנות עמוקה למסורת, אל מול ההסתה, הקינאה, והבערות של העולם שמסביבם. בניגוד לכותבים אחרים, הוא מביע ביקורת פנימית נוקבת כלפי האנוסים לשעבר שמיהרו לרדוף את אחיהם – בייחוד אלו שראו בהתנצרות קרש קפיצה חברתי ונכשלו, ומרוב תסכול פנו לשנאה, גירוש בתקוה להשתלט על נכסיהם.

חדשנותו: הוא מהראשונים בתולדות ההיסטוריוגרפיה היהודית שאינו רואה את האסונות כעונש אלוקי בלבד, אלא כתוצאה של מדיניות, אינטרסים, בורות, קינאה, תאוות בצע, ושנאה אנושית. הוא ראה קשר ישיר בין חמדנות המתנצרים לבין עליית האינקוויזיציה וגלי השנאה, שהביאו לניצולה על ידם. בכך תרם להבנת התהליך הפסיכו-חברתי של הרדיפה לא רק כאירוע דתי, אלא כדרמה אנושית ותרבותית עמוקה.

השפעה: "שבט יהודה" שימש דורות של יהודים – הן כמקור לתיעוד ההיסטוריה והן כטקסט מוסרי מחנך. הוא צוטט והועתק בכתבי רבנים, ואף השפיע על פילוסופים מאוחרים, כולל מתקופת ההשכלה. מאמרי תככים ומזימות, האמת סביב גירוש היהודים מספרד מביא את הדברים בהרחבה – כאן.

אוניברסיטת סלמנקה – הייתה למרכז חינוכי ותרבותי

בסלמנקה, שהוקמה בסביבות המאה ה־12, האוניברסיטה הפכה להיות מרכז לימוד חשוב באירופה בתקופה המאוחרת של ימי הביניים.

היא היוותה את אחד מהמוקדים המרכזיים להוראת הוגי דעות יווניים ורומאיים, ומאוחר יותר גם יצאה ממנה השפעה על הוויכוחים הפוליטיים והדוקטרינליים של הרנסנס.

החינוך שם התרחש לא רק בסביבה דתית, אלא גם תחת השפעה של פילוסופיות חדשות שצמחו, בעיקר בתיאולוגיה ובפילוסופיה של אוגוסטינוס ואריסטו.

אוניברסיטת פריז – Universitas magistrorum et scholarium Parisiensis

היווסדה: ראשית המאה ה-13 (פורמלית: 1200–1215)

הסורבון (Université de Paris), או ליתר דיוק – לגרעין המקורי שממנו צמחה הסורבון.

באותה תקופה, לא הייתה עדיין אוניברסיטה מסודרת כמו היום, אלא איגוד של בתי מדרש נוצריים (studia generalia) שהתאגדו בהדרגה למה שיהפוך ל"אוניברסיטת פריז". המרכז הבולט ביותר בתחום התיאולוגיה הוקם ע"י רובר דה סורבון בשנת 1257 – והוא זה שזיכה את המוסד בשם הסורבון.

הסורבון: מוסד תיאולוגי מרכזי שקם כעבור כמה עשרות שנים (1257), אבל נחשב ללב ההיסטורי של אוניברסיטת פריז. לכן נכון – אפשר ורצוי לקשר את שנת 1200 להתפתחות המוקדמת של הסורבון.

רקע היסטורי: שורשיה של האוניברסיטה נעוצים בבתי ספר קתדרליים שפעלו בפריז כבר במאה ה-12 – בעיקר סביב קתדרלת נוטרדאם, בהם לימדו תיאולוגיה, פילוסופיה, לוגיקה ורטוריקה.

החוגים הללו התפתחו והחלו למשוך תלמידים ממקומות שונים באירופה, עד שהתארגנו לקומונה לימודית של ממש – אוניברסיטה במובן הקלאסי: איגוד של מלמדים ותלמידים.

שלב ההכרה הרשמית:

בשנת 1200, המלך פיליפ השני (אוגוסטוס) העניק לאנשי הלימוד בפריז פריווילגיות משפטיות והכרה בקיומם הקורפורטיבי. ב-1215, האפיפיור אינוקנטיוס השלישי אישר את חוקת האוניברסיטה, והיא קיבלה את סמכותה הדתית והאקדמית.

מבנה ואופי הלימוד:

האוניברסיטה התחלקה לארבע "פקולטות":

אמנויות חופשיות,

תיאולוגיה,

משפטים

ורפואה.

נודעה במיוחד בזכות הפקולטה לתיאולוגיה, שהייתה החשובה והמשפיעה באירופה – במיוחד בגלל פעילותם של מלומדים דגולים כמו תומאס אקווינס, אבלר, ובן סרה.

השפעה היסטורית:

אוניברסיטת פריז הפכה לדגם לחיקוי עבור מוסדות לימוד אחרים – כולל בולוניה, אוקספורד, סלמנקה ואפילו אוניברסיטאות בצפון אירופה.

היא שיחקה תפקיד מפתח בהתפתחות הסכולסטיקה, שילוב הפילוסופיה היוונית (בעיקר אריסטו) עם התיאולוגיה הנוצרית.—השכלה בצרפת, אוניברסיטה ומהפכה: על תובנותיו של דה טוקוויל ברקע למהפכה הצרפתית עמדו לא רק פערים כלכליים או דיכוי פוליטי, אלא גם מהפכת רעיונות, שצמחה במידה רבה מתוך מהלך חינוכי עמוק, שכלל לימודי חוק.

אלכסיס דה טוקוויל

ההיסטוריון וההוגה אלכסיס דה טוקוויל, שבחיבורו "המשטר הישן והמהפכה" (1856) ביקש להבין כיצד הפכה צרפת לזירת מהפכה רדיקלית, טען כי המהפכה לא נולדה מהתנגשות פתאומית, אלא הייתה המשך של תהליכים שהבשילו תחת המשטר הישן.

במרכז תהליכים אלה עמדו השכלה והפצת ידע, לאו דווקא דרך מוסדות מסורתיים בלבד, אלא גם דרך האקדמיות, הספריות הציבוריות, והסלונים הפילוסופיים – תופעות שמצאו את עיקרן בפריז, אך השפיעו על אירופה כולה. דה טוקוויל מדגיש את נושא המנגנון המנהלי והמשפטי בצרפת שהיה שונה מהמקובל אז באירופה והיווה יסוד מתמיד וריכוזי שהתקיים גם תחת המשטר הישן וגם לאחר המהפכה. בעיניו, הפקידות, ובעיקר השופטים, שימשו גשר בין המלוכה והעם – ולמעשה הם יצרו את הבסיס למודרניזציה של המדינה.

שופטים, פקידים והשכלה – התשתית המנהלית של מהפכה

דה טוקוויל, בניתוחו המדויק, מדגיש לא רק את התודעה הציבורית ואת מוסדות ההשכלה, אלא גם את תפקידה הקריטי של שכבת הפקידים והשופטים – בני המעמד הבורגני המשכיל. לטענתו, דווקא אותם אנשי מנהל, שפעלו תחת המשטר הישן, היו אלו שהניחו את הבסיס לארגון המדינה המודרנית – משום שהם רכשו את השפה, הסמכות והכישורים לניהול מערכות מורכבות, תוך שמירה על קשר הדוק עם רעיונות ההשכלה.

שכבה זו של אנשי מחשבה – התחנכו לעיתים באוניברסיטאות כמו הסורבון או באקדמיות למשפט – לא הייתה מלאכתם מהפכנית במובהק, אך היא שימשה קרקע חיה לרעיונות שוויון החוק, רציונליות שלטונית וזכויות פרט. בכך

הפקידות, בהשראת לימודי החוק והפעלתם לא רק איפשרה את קריסת המשטר הישן, אלא גם את המשכיותו בצורתו החדשה – הרפובליקנית והחוקתית.

בעוד שבאיטליה ובספרד הפקידות נותרה מחוברת לאצולה ולכנסייה, בצרפת היא הפכה לגורם עצמאי – משכיל, בעל תודעה אזרחית, ובמובנים מסוימים – לבסיס האינטלקטואלי האמיתי של המהפכה.

בכך היא הדגימה את הקשר העמוק בין חינוך משפטי, שירות ציבורי ותודעה דמוקרטית.

הבורגנות הצרפתית, אשר צמחה כלכלית אך נותרה חסרת זכויות פוליטיות, שאבה את כוחה מרוח ההשכלה ומהשיח האינטלקטואלי שהתעצם בזכות מצב זה וערכת חינוך שהורחבה בהדרגה.

האוניברסיטה בפריז, שנוסדה במאה ה-12, לא נותרה אדישה לרוחות התקופה. אף על פי שנשענה תחילה על הסכולסטיקה והכנסייה, היא הפכה עם השנים למוקד לדיון פילוסופי חופשי יותר. בהמשך היא שימשה כר נרחב להעברת הרעיונות הרדיקליים שהכשירו את הקרקע למהפכה. ניתן לומר, בהשראת דה טוקוויל, כי המהפכה הצליחה בצרפת דווקא משום שהתודעה החינוכית כבר הכינה לה קרקע פורייה – קרקע בה השוויון נתפס לא רק כאידאל, אלא כתביעה מעשית.

החינוך, המשפט והשלטון – מעצבי הרפובליקה הצרפתית

המהפכה הצרפתית לא הייתה גחמה או התפרצות רגעית, אלא שיאו של תהליך חינוכי, משפטי ומנהלי עמוק, שהתפתח לאורך המאות שקדמו לה. רעיונות ההשכלה חילחלו מהסלונים האינטלקטואליים אל תוככי מוסדות החינוך – ובראשם האוניברסיטאות והאקדמיות למשפטים – ודרכם היא עברה אל ליבת המנגנון הציבורי: הפקידים והשופטים.

דה טוקוויל היה מהיחידים שזיהו כי השלטון החדש, גם כשהתהדר בשפת החירות, נבנה על תשתיות ישנות – בעיקר על הפקידות המשפטית שידעה לנהל, לשמר וליישם את החוק תוך התאמה לרוח הזמן. המעמד הבורגני המשכיל, שצמח מתוך מוסדות השכלה ציבוריים, הפך למבַצֵע המרכזי של סדר חברתי חדש. נושא זה יכול להיות גם הרה אסון, כפי שקרה ברוסיה, כשהפקידות המיושמת והמסורבלת, חסרת היכולת לחשוב ולראות למרחוק לא הוחלפה במהפכה והקטסטורפה על הניצול והדרישה לציות המשיכו מהמשטר הישן לחדש.

ניתן לסכם ולומר ש"המהפכה הצרפתית לא הייתה מאבק בין ההמון לבין האצולה, אלא הייתה מאבק של רעיונות.

האצולה לא הובסה רק בכוח, אלא גם על ידי כוחם של רעיונות המשפט והחוק, שחדרו לכל שדה של החיים הציבוריים. המהפכה הצרפתית גילמה את חזרתן של אידיאולוגיות חשיבה חופשיות ומשטרים מוסריים שהיו חבויים שנים רבות."

דה טוקוויל -(Democracy in America, Volume 2, Part 2, Chapter 8)

בקטע זה, דה טוקוויל מתאר את המהפכה הצרפתית לא רק כמאבק פוליטי אלא גם כמאבק של רעיונות. הוא מתאר את השפעת המשפט כגורם מרכזי שתרם לניצחונה של המהפכה, בכך שהוא חינך את הציבור לחשוב בצורה רציונלית ומוסרית, תחת עקרונות של צדק ושוויון.

ועוד> "המהפכה הצרפתית חיפשה לשנות את כל הסדר החברתי לא רק באמצעות כוחות פוליטיים, אלא גם באמצעות הפצת רעיונות חינוכיים ששיוו לערכים של החירות ושוויון מקום נרחב בתודעת הציבור. המהפכה הצליחה בזכות אותם כוחות אינטלקטואליים שחונכו במוסדות אקדמיים, כשמערכת המשפט הייתה אחת ממערכות החינוך הראשונות לשחרר את האדם מהמגבלות הישנות."

דה טוקוויל.(Democracy in America, Volume 2, Part 1, Chapter 4)

הציטוטים הללו מדברים על המהפכה הצרפתית כתהליך שמבוסס על שינוי רעיוני וחשיבתי, שבו המשפט והחינוך המשפטי שיחקו בו תפקיד מהותי. המשפט לא היה רק עניין של החוקים עצמם, אלא היה חלק מהמנגנון החינוכי שהביא להיווצרות רעיונות של חופש ושוויון – ובכך אפשר את יצירתה של חברה דמוקרטית ומודרנית.גם תחת נפוליאון בונפרטה, לא היו אלו המהפכנים מן הרחוב שניהלו את צרפת, אלא אנשי חוק, פקידים מלומדים, ושופטים – שנטלו חלק גם בעריכת קוד נפוליאון (Code Civil), מסמך יסוד שאיחד בין רעיונות ההשכלה לבין מסורת החוק הרומי, וחיזק עוד יותר את תפקידה של מערכת החינוך כעוגן של סדר חברתי.מכאן שב ועולה הקשר בין אוניברסיטה, חינוך ציבורי, משפט ושלטון כדבר מהותי להבנת צמיחת הרפובליקה הצרפתית, ולהבנת יתרונה של צרפת כחלוצה לא רק במהפכות – אלא גם ביצירת מנגנונים חינוכיים ומנהליים בני-קיימא.

הוראה, חוק ותקומה

מורים כמחוקקים – מחוקקים כמורים

> "כי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם – כי אם על כל מוצא פי ה'"(דברים ח', ג') כפי שלמדנו מלאכים מסרבים לאכול בזבח שהכינו להם, כמו אצל מנוח ואשתו [מקור]

כי זוהי מידת האמצע: בעוד הבהמה חיה רק על המזון ואין אנו רואים אותה קוראת בכתובים, למשל, ובעוד המלאך חי רק על דבר ה' הבא מן השמיים, הרי האדם חי גם מזה וגם מזה, ולכן הוא במידת האמצע.

החינוך – בבסיסו – הוא מסירת יסודות. אך מהם אותם יסודות?

לעיתים הם ערכים, לעיתים אמונה, ולעיתים – חוק.

לא רק כחוק מדיני, אלא כחוק-חיים: חוק שמבקש לעצב אדם חדש, חברה חיה, ותקווה לעתיד.

במהלך ההיסטוריה נראו דמויות ששילבו בין מעמד המורה לבין מעמד המחוקק. כאלה שהציבו מערכת של עקרונות, חוקים או מוסר – וראו בלימודם של אלה שליחות חינוכית עמוקה.

משה רבנו. עיצוב ירון מרגולין. כשמשון הגיבור הקורע את לסתות האריה אוחז המורה הגדול את לוחות הברית. משה המנהיג נאבק שלא לזרוק אותם ביודעו שאת העצה הטובה הוא מביא למי שידחה אותה בבוז. משה שבאיור הוא האב של האומה – אדם נבון שמבין שהחוק לא יתקבל בברכה. הוא גבר צעיר, שערו פרוע, מטולטל, חצאית קצרה עם כתפיים חשופות, וזקן, אב נחרץ לפעול נגד תובנתו לאור ידיעתו הברורה מה עליו לעשות, להציע את המסגרת הנכונה לבניו – וזה קורע אותו מבפנים.

דמויות מופת שפגשנו בהקשר זה:

משה רבנו – לא רק מוציא ממצרים, אלא מחוקק שראה בתורה מערכת חוקים שבכוחה לבנות עם, להעניק לו חירות ולהבטיח את חינוכו: "ושננתם לבניך ודיברת בם…".

אפלטון – שייסד את המדינה ואת ספר החוקים, ובנה דרכם אקדמיה ראשונה מסוגה. הוא ראה בלימוד החוק דרך להכשרת נפש האדם והפיכתה לצודקת.כורש הגדול – ששחרר עמים ונתן להם לקיים את אמונתם, אך עשה זאת בדרך של הצהרת חוק חופשית, מהפכה תפיסתית לזמנה.חמורבי – אשר ניסח חוקים כתובים לראשונה בהיסטוריה האנושית הידועה, והפך את הצדק מנחלת שליטים לחוקה לכול.

היפוקרטס – רופא, אך גם מורה, שחיבר שבועה מוסרית שהיא חינוך לרפואה הומנית – חוק אתי שהפך בסיס למקצוע שלם.פטררקא – שעמד בראש מהפכת הרנסנס, והחזיר את הרוח היוונית והרומית באמצעות לימוד כתבי החוק והספרות הקלאסית – מחנך דרך שפה, תבונה וזיכרון תרבותי.

לסיכום

החוק כמסגרת חינוכיתבמובנו הפשוט, חוק הוא מערכת של כללים מחייבים. אך כאשר אנו מדברים על חוק חינוכי, אנו מתכוונים לדבר רחב הרבה יותר:

החוק הוא מסגרת רעיונית שמציבה גבולות, מכוונת התנהגות, מבטאת ערכים, ומבקשת לעצב את האדם והחברה לאור עקרונות מוסריים או לאומיים.

במובן זה, החוק הוא "המורה הראשון". הוא מנחה על הכדאי ומצביע על ההמלצה ממה להימנע – הוא מאפשר רב-גוניות, יצירתיות ומלמד מה מותר ומה אסור, אך גם — ובעיקר — מה ראוי, מה מוסרי, מהו חזון אנושי ומהי תקווה משותפת.לכן, רבים ממחוללי החינוך הגדולים בהיסטוריה לא היו רק מחנכים — הם היו גם מחוקקים. הם קבעו מסגרת שמנחילה תרבות, שפה, ערכים וחיים.

כך הפך החוק ממערכת של צווים למערכת של שאלות – ומיע חינוכי, כי מתוך הבנה זו נולדה בשנת 1088 אוניברסיטת בולוניה, שהפכה את החיפוש אחר צדק, סדר ומשמעות ללימוד מובנה – ולאבן יסוד בתרבות המערב.

בולוניה: מערכת המשפט והחינוך החופשי ככוח פורץ דרך כמו בצרפת, גם בבולוניה – האוניברסיטה העתיקה ביותר בעולם, שהוקמה ב-1088 – התפשטו רעיונות חינוכיים שהיו קשורים קשר הדוק עם מערכת המשפט. אומנם בבולוניה לא הייתה מהפכה פוליטית כפי שקרתה בצרפת, אבל אל נזלזל בעומק השפעתה על החיים, על חיינו עד היום, הרנסנס – גונטה פיזאנו – היה בבולוניה, שם התחיל הציור הנע מבפנים החוצה. כך, בבולוניה החשיבה המשפטית קמה והייתה פורצת דרך בעידן שלה: המוסדות האקדמיים שם לא רק לימדו את הדינים, אלא גם פתחו את הדלת לרעיונות של שוויון, חופש אישי ומחשבה ביקורתית.

הסטודנטים בבולוניה, שהיו לרוב בני המעמד הבינוני, למדו לא רק את עקרונות המשפט אלא גם רעיונות פילוסופיים שחתרו תחת הסדרים הישנים.

בהתאם לכך, מערכת המשפט בבולוניה שימשה כמנוף לעידוד חינוך לחשיבה חופשית וחדשנית, והאוניברסיטה שימשה כמוקד לדיון אינטליגנטי שבסיסו לא היה רק הלימוד של החוקים, אלא גם שאלות של מוסר, צדק ושוויון.

אפשר לומר כי המהפכה החינוכית בבולוניה יצרה קרקע פורייה להתפתחות רעיונות שיביאו לשינויים חברתיים במדינות אחרות – כולל את צרפת, שהשפעתה על האוניברסיטאות האירופיות הייתה עצומה.

בולוניה איפשרה למורים ולסטודנטים לחשוב בצורה ביקורתית על תוקפן של סמכויות השלטון, ובכך קידמה את רעיונות החירות וההשכלה, לא רק בהיבט המשפטי אלא גם בהיבט הפוליטי.

מקורות

1. אלקסיס דה טוקוויל – "המהפכה הצרפתית והדמוקרטיה באמריקה" (Democracy in America)הספר מציין את השפעתם של הפקידים והשופטים על הארגון החברתי והמדיני בצרפת, ואת התפקיד של החינוך בהפיכת רעיונות דמוקרטיים לממשיים. דה טוקוויל מבהיר כיצד המהפכה הצרפתית לא רק ניפצה את המבנים הישנים אלא גם חינכה את הציבור לחשוב בצורה רציונלית, מוסרית וחתרנית.

2. היסטוריה של האוניברסיטה בבולוניה – "The University of Bologna: A History"הספרים והמאמרים המדברים על ההיסטוריה של אוניברסיטת בולוניה מציינים את התפקיד המוביל של מערכת המשפט בבולוניה במעבר לרעיונות של חינוך חופשי והפצת חשיבה ביקורתית על סמכות החוק והסדר החברתי. הם מציינים כיצד השפעתה של האוניברסיטה על חשיבה משפטית קידמה את רעיונות ההשכלה.

3. "ההיסטוריה של המשפט הרומי בבולוניה"מאמרים וכתיבה אקדמית המהווים מחקרים מעמיקים אודות השפעת המשפט הרומי בבולוניה מציינים את קשריו של החינוך המשפטי עם התפתחות רעיונות חופשיים וחתרניים. פרסומים אלו מסבירים כיצד המוסדות בבולוניה לא רק חינכו על פי עקרונות המשפט הרומי, אלא גם עשו זאת תוך שמירה על שיח חופשי ומבוקר, מה שסלל את הדרך לרעיונות חינוכיים מודרניים.

4. "המהפכה הצרפתית וההסכמים המשפטיים המודרניים"מאמרים אקדמיים וכתיבה על ההשפעות של המהפכה הצרפתית מסבירים איך רעיונות השוויון והחירות של המהפכה לא הסתיימו רק במהפכה פוליטית אלא גם בתחום המשפטי והחינוכי, והשפיעו באופן ישיר על התפתחותה של מערכת המשפט במדינות אחרות באירופה.

5. מדריך לחינוך באירופה – "Higher Education and the Development of Modernity"הספרות האקדמית בהקשר זה בוחנת את התפתחות מערכת החינוך האירופית לאור האירועים שהתרחשו באיטליה ובצרפת, ומציינת את הדרך שבה המשפט שימש כגורם לקידום חופש מחשבה, במיוחד בבולוניה ובסורבון, שיצרה במובנים רבים את הקו המנחה עבור רעיונות המהפכה הצרפתית.

אני ממליץ להתעמק במקורות האקדמיים שציינתי ולהשתמש בהם לצורך העמקת הנושא, ויכול גם להוסיף ציטוטים ישירים אם תרצה לנסח טקסט מדויק יותר.

ההקשר הרנסנסי של בולוניה וסלמנקה ההגדרה של החינוך במסגרת של אוניברסיטאות אלו התחילה להתרחק מהמוסדות הדתיים, שעד אז היו חלק בלתי נפרד מהחינוך.

החיפוש אחרי חידוש רעיוני, כמו גם ההגדרה של האדם כישויות חופשיות שמתפתחות דרך התנסות ודיון, היה אחד הגורמים המרכזיים שנמשכו מתוך הרנסנס אל מוסדות לימוד אלה.

ההבדל בין שני המקומות היה שבולוניה הייתה יותר ממוקדת בלימודי מקצועות משפטיים והיבטים של מדינה, בעוד סלמנקה הציעה יותר דיונים תיאולוגיים ורוחניים שהיו בעלי השפעה גדולה על התפיסות של הדת והאמונה.

שאלות למחשבה:

.1 איך תורמת ההשפעה של בולוניה וסלמנקה לעיצוב החינוך המודרני כיום?

2. האם השפעת הפילוסופיות היווניות וההיגיון המשפטי על לימודי המשפטים באוניברסיטאות עזרה לחזק את המחשבה החופשית והביקורתית?

3. מה ייחודיותה של סלמנקה בהשפעה על הרנסנס והאם היא הייתה מוקד להתפתחות חינוכית או דתית?

מעבר לפרק הבא: עידן ההשכלה והמהפכה הצרפתית

ההשפעה של האוניברסיטאות בבולוניה וסלמנקה הייתה קריטית להתפתחות החינוך האירופי, ובמיוחד להיווצרותם של אוניברסיטאות מודרניות יותר בימיו של הרנסנס והמהפכה הצרפתית.

כעת נוכל לעבור ולבחון את המהפכה ההשכלתית של המאה ה־18, מה השפעתה על העולם החינוכי המודרני, ואיך התפיסות השונות בעניין החינוך הובילו לפריצת דרך שהפכה את החינוך לזכות של כל אזרח.

פרק חמישי: הרנסנס – המהפכה החינוכית חוזרת

מתי? מהמאה ה־14 עד המאה ה־ 17 איפה? איטליה, צרפת, גרמניה, אנגליה.

המהפכה החינוכית – חזרה לחשיבה החופשית

הרנסנס, שצמח באיטליה בסביבות המאה ה־14, הביא עימו מהפכה לא רק בתחום האמנות והמדע, אלא גם בתחום החינוך.

לאחר מאות שנים של שליטה דתית שהגבילה את החינוך וצרה את גבולות המחשבה, הרנסנס החזיר את היכולת לשאול שאלות, לחשוב באופן עצמאי, ולחפש את האמת.

החינוך כדרך לפיתוח האינדיבידואל – הייחודיות.

בהשפעת רעיונות אפלטון וסוקרטס, החינוך הפך לא רק אמצעי להעברת ידע, אלא גם כלי לפיתוח היצירתיות והאישיות.

העקרונות של חינוך לדיאלוג, חקירה ויצירתיות שבו להיות הליבה המרכזית של החינוך.

החינוך לא היה רק להכין את האנשים למילוי תפקידים בחברה, אלא לפתח אותם כישויות חופשיות שיכולות לחשוב וליצור.

הפלא של בית הספר האנושי – החינוך המתודולוגיאחת ההשפעות הגדולות ביותר של הרנסנס הייתה המעבר מהמורה המלמד לתלמידים בצורה סמכותית, למורה שמתפקד כמנחה של תהליך החינוך.

האדם לא היה נתפס יותר ככלי עבד שיש ללמוד לדעת את כל מה שמורה אומר לו, אלא הוא נחשב כישות עצמאית שמסוגלת ליצור ולחקור בעצמה.

ההשפעה של האוניברסיטאות החדשות במהלך הרנסנס נוצרו עשרות אוניברסיטאות חדשות ברחבי אירופה, שמוסדותיהם היו מבוססים על המודל היווני-רומאי של לימודים חופשיים ויצירתיים.

ההשפעה של אקדמיה זו הייתה עצומה – היא אפשרה לתלמידים לפתח את כישוריהם לא רק במקצועות הדתיים, אלא גם בפילוסופיה, מדע, ספרות ואומניות.האדם במרכז – החינוך כדרך לריבוי האפשרויותהרנסנס הציב את האדם במרכז. האנשים החלו להאמין בכוחם של היצירתיות, המחשבה והמעשה החופשי.החינוך כבר לא היה נתון לציווי הדתי, אלא לצורך האנושי להבין את העולם בצורה רחבה יותר, לגלות את הפוטנציאל העצום של כל אדם – ולהתפתח לאורו.—שאלות למחשבה:

1. אם אתם הייתם חיים בתקופת הרנסנס, איך הייתם מנצלים את חופש המחשבה שניתן לכם?

2. האם לדעתכם אנו יכולים ללמוד מהחינוך הרנסנסי כדי לפתוח את המחשבה והיצירתיות שלנו היום?

3. איך לדעתכם הרנסנס השפיע על ההתפתחות של האוניברסיטאות והחינוך המודרני?—מעבר לפרק הבא: עידן ההשכלה והמהפכה הצרפתיתלאחר הרנסנס, הגיעה תקופה חדשה – עידן ההשכלה. בתקופה זו הידע, החשיבה החופשית והמדע הפכו לערכים מרכזיים של החינוך.המהפכה הצרפתית הייתה הצעד הראשון של העולם המודרני לחינוך כללי ולחירות החשיבה.רוצים לדעת איך זה קרה? איך הרעיונות של הרנסנס התפתחו והפכו לכלים לחינוך המוני? איך החינוך שוחרר ממוסדות דתיים והפך להיות חופש מחשבה ויצירתיות?

פרק 6: עידן ההשכלה – מהפכה חינוכית ואזרחיתמתי? מהמאה ה־17 ועד המאה ה־18איפה? אירופה, במיוחד בצרפת, אנגליה וגרמניה המהפכה ההשכלתית – חינוך חופשי כאדם בעל זכויותהמהפכה ההשכלתית, שהתרחשה במאה ה־18, הייתה תוצאה ישירה של רעיונות הרנסנס, אשר קראו לשחרור מחשבה יצירתית ועצמאית.

ההוגים של תקופה זו, כמו וולפגנג פון קמפניץ, ג'ון לוק ורוסו, האמינו כי החינוך צריך להיות נגיש לכולם, ולא רק לשכבות מסוימות של החברה.הם גם האמינו כי החינוך הוא כלי לחירות אישית וליכולת להשפיע על מציאות החיים, ולא רק דרך המסגרת הדתית או הפוליטית.החינוך כאמצעי לשינוי חברתיההוגים המובילים בעידן ההשכלה האמינו כי החינוך יכול לשנות את העולם החברתי. כך לדוגמה, רוסו בספרו "החינוך" (Emile) ראה בחינוך את הדרך לפתח ילדים לתושבי חברה חופשיים ואחראיים, תוך שמירה על הכבוד והחירות האישית של כל פרט.החינוך היה אמור ללמד את הילדים להיות אקטיביים במחשבתם, ולהתנסות בהתפתחות מוסרית דרך חוויות חינוכיות, ולא להתמקד בהעברת ידע בלבד.ההשכלה הציבורית – חינוך לכלכחלק ממהפכת ההשכלה, החלה להשתלשל רעיונות שדרשו החינוך הציבורי של כל ילדי האזרחים, ולא רק של האריסטוקרטיה או הדתיים. רעיונות אלה, שהתפשטו במיוחד בצרפת ובאנגליה, הפכו את החינוך לזכות אנושית בסיסית, שמיועדת לכל, ללא קשר למעמד או דת.

ההשפעה של מהפכת ההשכלה על החינוך המודרני

המהפכה ההשכלתית השפיעה רבות על ההתפתחות של מערכות החינוך המודרניות. למעשה, התפיסות החינוכיות של המאה ה־18 יצרו את הבסיס למערכת החינוך הציבורי שכוללת לימודים אוניברסליים וחינוך חובה.

ההוגים של התקופה ביקשו להקים מערכת חינוך שתהיה נגישה לכל אחד, מבלי שתהיה מושפעת מצרכים דתיים או פוליטיים, שתספק את הכלים לחשיבה עצמאית וחקירה אינטלקטואלית.

ההוגים המרכזיים של עידן ההשכלה:

1. ג'ון לוק – הוגה דעות אנגלי שנחשב לאחד מהוגי הדעות החשובים בעידן ההשכלה. הוא טוען כי

החינוך הוא הדרך בה הילד מקבל את הידע הדרוש לו כדי להתפתח באופן עצמאי, גופני ומוסרי.

2. ז'אן–ז'אק רוסו – פילוסוף שווייצרי אשר השפיע רבות על עיצוב החינוך בעידן ההשכלה. הוא האמין כי

כל ילד יכול להגיע לגדולה אם יינתן לו חינוך טבעי שמתבסס על סקרנות ומוסר.

3. דניס דידרו – פילוסוף צרפתי ואחד ממובילי ה"אנציקלופדיה הצרפתית", ששאף להפיץ ידע חופשי ומגוון לכל.

4. מרקיז דה קונדורסה (Condorcet, 1743–1794) קרא להשכלה אוניברסלית, חינם ולכולם – כולל נשים, עניים, יהודים ומיעוטים.

חינוך ללא חומות דתיות – חופש המחשבה

ההוגים בהשכלה דיברו על חופש המחשבה וההגדרה של האדם את עצמו מתוך חוויות חינוכיות שלא כפופות להוראות דתיות, אלא מבוססות על ערכים של חירות אישית, שוויון והגינות.

המהפכה ההשכלתית פתחה את הדרך גם למחשבות שנפלטו מהמערכת הדתית והאדמיניסטרטיבית של ימי הביניים, והפכה את החינוך לאמצעי להעצמת האדם.

שאלות למחשבה:

1. כיצד ההוגים של עידן ההשכלה שינו את תפיסת החינוך ובמה זה השפיע על העולם המודרני?

2. מה היה החזון של רוסו בחינוך ילדים, והאם זה רלוונטי היום?

3. איך השפיעה המהפכה הצרפתית על החינוך המודרני? מהן הדרכים שבהן חינוך חובה שינה את ההתפתחות החברתית והפוליטית בעולם?

מעבר לפרק הבא:

החינוך בעידן המודרני והעולם החדש

לאחר עידן ההשכלה, רעיונות החינוך התפשטו בעולם והפכו לבסיס למערכות חינוך לאומיות רבות, במיוחד עם הגעת המהפכה התעשייתית ותחילת המאה ה־20.

בפרק הבא נעסוק בהשפעת המהפכה התעשייתית על החינוך, ונבדוק איך המהפכה הזו יצרה את החינוך המודרני כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, תוך מיקוד באופני החשיבה, חינוך עבודה והכשרת האזרח לעידן המודרני.

פרק 7: החינוך בעידן המודרני – מהפכה תעשייתית והתפתחות חינוכיתמתי? מהמאה ה-19 ועד המאה ה-20

איפה? בעיקר באירופה וארצות הברית, אך השפעותיה התפשטו גם ברחבי העולם

המהפכה התעשייתית – תשתית חדשה לחינוך

המהפכה התעשייתית, שהחלה בסוף המאה ה-18 ושטפה את אירופה וארצות הברית במהלך המאה ה-19, לא רק ששינתה את הדרך בה אנשים עבדו וחשבו, אלא גם את הדרך בה הם למדו.

הדרישה הגוברת לעובדים מיומנים, חדשנות טכנולוגית וצרכים כלכליים גרמה לשינוי תפיסתי בחינוך – הוא הפך יותר מעשי ומקצועי, כזה שמטרתו

"המהפכה התעשייתית הביאה עמה אם כן, לא רק שינוי כלכלי וטכנולוגי, אלא גם תפיסה חדשה של חינוך: הוקמו בתי ספר שתכליתם לא הייתה פיתוח היצירתיות או טיפוח האישיות, אלא

הכשרת ילדים למשמעת, ציות וסדר – תכונות שנדרשו מהם כפועלים במפעלים, במכרות, ובשאר מסגרות עבודה תובעניות של תקופת התיעוש.

החינוך הפך לכלי עזר למכונה, לעיתים על חשבון האנושיות."

להכשיר עובדים שיענו על צורכי השוק החדש.

המעבר לחינוך חובה ועתידי

באמצע המאה ה-19, מדינות רבות באירופה וארצות הברית התחילו להכיר בצורך במערכת חינוך חובה.

חינוך חובה החזיר את העולם לימי הכשרת העבדים. הוא לא היה רק אמצעי להבטיח שמירה על שוויון הזדמנויות, אלא גם כלי כלכלי ופוליטי של המדינה להבטיח הכשרה של עובדים שיעבדו במפעלים ובתעשיות המתפתחות.

ההיסטוריה מלמדת באופן ברור שהוקמו בתי ספר שנועדו להכשרת ילדים לחיים של משמעת ועבודה תעשייתית, במיוחד באנגליה של המאה ה-19.

הנה כמה דוגמאות בולטות:

1. Ragged Schools (בתי הספר המרופטים) 19– אנגליה, המאה ה-

מטרה: חינוך בסיסי לילדים עניים מאוד, כולל ילדי כורים וילדי רחוב.

אופי: פיקוח נוקשה, דגש על ציות, ניקיון והרגלי עבודה.

תוכן לימודים: קריאה, כתיבה, חשבון, ולימודי מוסר ונצרות – כדי לעצב ילדים "ממושמעים וראויים לעבודה".

2. Factory Schools (בתי ספר של המפעלים)

הוקמו בהתאם ל"חוקי העבודה" (Factory Acts) הראשונים באנגליה (מ-1833 ואילך).

מי חויב ללמוד: ילדים שעבדו במפעלים נדרשו לקבל מינימום שעות חינוך (שעתיים ביום).

מטרה: לא חינוך מלא, אלא

עיצוב פועלים ממושמעים תוך מניעת "פראות" והתמרדות.

לעיתים בתי הספר עצמם הוקמו ליד המפעל או המכרה.

3. Colliery Schools – בתי ספר לילדי כורים

באזורים כמו Durham ו-Yorkshire באנגליה.

ילדים עבדו לעיתים מגיל 8 ואילך, והחינוך ניתן חלקית, בשעות לא שגרתיות או רק בימי ראשון.

מטרה: הכשרת דור נוסף של כורים – גם ברמה התודעתית, וגם בהקניית הרגלי משמעת, דת וציות.

4. Industrial Schools (בתי ספר תעשייתיים) – מהמאה ה-19 באנגליה וסקוטלנד

במקור נועדו מוסדות אלו ל"ילדים בסיכון" (ילדי רחוב, ילדים יתומים, עבריינים צעירים).

מהות: שילוב של חינוך בסיסי עם הכשרה לעבודה גופנית – עבודת כפיים, חקלאות, מלאכות.

מטרת–על:

להפוך את הילד לעובד ממושמע, להרחיקו מ"עצלות ופשיעה

האם חינוך מסוג זה "למניעת פשיעה" ועצלנות הכשירה את השנאה לזרים, ליהודים, אפשרה את הפשיזם ואת עליית הנאציזם – מחקרים רבים על נחברה הסו — הוצגו והועלו והיו חלק בלתי נפרד מהביקורת ההיסטורית על שורשי הפשיזם והניכור.

דוגמאות נוספות לבתי ספר ותפיסות חינוך שהיוו קרקע פורייה למשמעת נוקשה, סילוק העצמיות והכשרת דור לציות – תשתית נפשית-תרבותית שאפשרה לכאורה אחר כך את עליית הפשיזם, הגזענות, הטרור והאכזריות:

גרמניה – המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20

Prussian Education System – מערכת החינוך הפרוסית:

נבנתה על עקרונות של משמעת, היררכיה, צייתנות מוחלטת לסמכות.

ילדים למדו לצעוד בשורות, לבצע הוראות בדיוק, ולהתאים עצמם למערכת.

התלמיד נחשב ל"מכונה קטנה" במנגנון המדינה.

שיטה זו השפיעה על גרמניה הקיסרית וגם על היטלר בצעירותו.

Johann Gottlieb Fichte יוהאן גוטליב פיכטה

Johann Gottlieb Fichte יוהאן גוטליב פיכטה – מתלמידיו של קאנט ועוד פילוסוף מוערך עד היום הוא אחד ההוגים שתמך בהחדרת חינוך למען "אחדות לאומית" ומניעת חשיבה עצמאית מהיחדים.

נתחים עם הגרוע ביותר דווקא

Napola – Nationalpolitische Erziehungsanstalten

(בתי הספר הפוליטיים הלאומיים – 1933–1945) הוקמו על ידי המשטר הנאצי במטרה לגדל את "האליטה הארית" העתידית – קצינים, מנהיגים, מושלים.

חינוך פיזי נוקשה, התעללות נפשית, שינון אידאולוגיה גזענית ואנטישמית.

המשמעת הייתה קיצונית, והוקדשה לה הכשרה צבאית מגיל צעיר מאוד.

דיכוי רגשות, עידוד אכזריות, חינוך נגד חמלה.

תלמידים רבים סבלו מטראומות נפשיות, ומי שהתנגד – סולק או נשבר.

2. Adolf-Hitler-Schulen

(בתי הספר של היטלר לנוער – AHS)נועדו ליצור מנהיגים טוטאליים – ללא מחשבה ביקורתית, ללא מוסר פרטי.

החינוך כלל השפלה, השוואות ביולוגיות בין "עליון" ל"תחתון", הדרת נכים ויהודים.

כל התלמידים היו חייבים להיות חברים פעילים בהיטלר יוגנד (נוער היטלר).

התוצאה: יצירת דמויות קרות, ממושמעות, קלות לגיוס לפשעים.

הפשיזם והחינוך המדכא לא התחילו בגרמניה או באירופה בהיטלר – הם נשענו על תשתיות חינוכיות שנבנו עוד לפני עליית הנאציזם, והכינו את הקרקע נפשית ותרבותית לצייתנות, לאי-חשיבה עצמאית ולשנאת האחר.

להלן דוגמאות מגרמניה ולאחר מכן צרפת לפני היטלר. מעטים ערים לכך שהשנאה ליהודים בצרפת עלתה פעמים רבות מאשר השנאה בגרמניה, הדוגמאות הללו מעבר להיותן מזעזעות הן מתארות כיצד מערכת החינוך שירתה סמכות, דיכוי וחינוך לכניעות:

—

גרמניה – לפני 1933:

1. החינוך הפרוסי (המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20):

גרמניה, ובעיקר פרוסיה, יצרה את אחת ממערכות החינוך הראשונות שהיו חובה, חינם ונתונות לפיקוח מדינה – אך עם דגש על:

משמעת נוקשה.

היררכיה וסמכותיות (המורה = שליט בכיתה).

חינוך לצבאיות – עם דגש על ציות עיוור ולא על חשיבה.

יוהאן גוטליב פיכטה (Fichte), פילוסוף גרמני מוערך עד ימנו, אמר ב-1807:

> "המטרה של החינוך היא להוציא את רצון הילד ולעצב אותו בהתאם לצורך הכללי של המדינה.

"תלמידים חויבו לשנן, להתיישר, לצעוד ולפחד מהמורה. הרגש והיצירתיות דוכאו.

2. "Volksschule" – בתי ספר לכפריים ופועלים:

חינוך מינימלי לצייתנות ולקריאה בסיסית – להכין את הילד להיות חייל או פועל פשוט.

הדגש היה על סדר, עמלנות, חסכנות – ערכים שהתמזגו מאוחר יותר באידאולוגיה הנאצית.

צרפת – הרפובליקה השלישית (1870–1940)

בתי ספר לאומיים – L’école républicaine

:הוקמו כדי לבנות זהות צרפתית אחת, לרוב תוך דיכוי שפות וזהויות אזוריות (כמו ברטון או אוקסיטנית).

ספרי לימוד כללו אידאלים לאומיים, צייתנות לצבא, ולפעמים סלידה מ"זרים" או "אחרים" (גרמנים, יהודים).

Jules Ferry, שר החינוך: קידם "חינוך חילוני, חינם וחובה", אך גם חינוך אימפריאליסטי (הצדקת כיבוש עמים אחרים).

בתי הספר שיקפו את התעמולה של עליונות "האדם הצרפתי" והכינו את הקרקע לדרייפוסיזם ולשנאת יהודים.

דוגמאות

1. École normale d’instituteurs – בתי הספר למורים ברפובליקה השלישית

בתי ספר רשמיים להכשרת מורים שנדרשו ללמד אידאולוגיה צרפתית צרופה.

התלמידים הוכשרו להשריש אחדות לאומית תוך מחיקת שפות אזוריות, דתות אחרות, זהויות מקומיות.

חינוך חד–ממדי: ציות לרפובליקה, אנטי-יהדות סמויה, אנטי-גרמניות חזקה.

בתי הספר עצמם פעלו תחת משטר של פחד, עונשים גופניים והשפלות.

2. בתי הספר תחת משטר וישי (1940–1944)

בתי ספר ציבוריים קיבלו פקודות מלמעלה לחנך ל"מהפכה הלאומית" של פטן:

חיזוק המשפחה הפטריארכלית.

שנאת זרים, אנטישמיות רשמית.

סילוק מורים יהודים, הדרת תלמידים יהודים (צו אוקטובר 1940).

תלמידים למדו להלשין על אחרים בשם "הסדר החדש".

הרקע לעליית השנאה ברחוב

צרפת – לפני 1940: עוד לפני היטלר, המערכות החינוכיות בצרפת ובגרמניה :דיכאו אינדיבידואליות. הכינו ילדים לציות עיוור. שירתו מטרות פוליטיות, צבאיות ולאומניות.

1. הרפובליקה השלישית (1870–1940):

שר החינוך ז'ול פרי הנהיג את חוקי החינוך החובה (1881–1882), עם חינוך ציבורי חילוני, רפובליקני וממלכתי.

מטרתו: להילחם בכנסייה ולבנות אזרחים נאמנים לרפובליקה.

אך בפועל:

נאסר לדבר בשפות אזוריות (כמו ברטונית, אוקסיטנית, אלזסית).

הילדים למדו שהאימפריה הצרפתית היא נעלה, ושה"ברברים" (עמי המזרח והאפריקה) זקוקים ל"כיבוש מתורבת".

בתי הספר יצרו אזרח אחיד, מגויס ללא שאלות, ודרכו חלחלה שנאת זרים ואנטישמיות קדם-נאצית.

2. חינוך קתולי שמרני במנזרים:

במקביל, חלק מהחינוך הדתי-קתולי נותר נוקשה ומדכא:

משמעת גופנית קשה.

חינוך לתחושת אשמה, חטא, יראה מהאל – ודיכוי רגשי.

נשים חונכו לכניעות מוחלטת; מיעוטים ל"פחותי ערך".

הערה היסטורית חשובה:

בכל הדוגמאות לעיל, החינוך לא היה אמצעי לשחרור האדם, אלא כלי שליטה, עיוות והכנה למנגנוני רוע.

הרוח החופשית דוכאה לטובת "אדם מועיל למדינה" – רעיון שחוזר גם בזמננו בצורות מעודנות יותר, כולל בישראל בישיבות הנהנות מכספי תקציב המדינה.

איטליה – תקופת מוסוליני (1922–1943)Scuola Fascista – בית הספר הפשיסטי

הילדים חונכו מגן הילדים בציות למוסוליני – ה"דוצ'ה".

תלבושת אחידה, מצדיות, סיסמאות לאומניות: "Credere, Obbedire, Combattere" (להאמין, לציית, להילחם).ילדים אומנו לראות את עצמם כחיילים לעתיד.בתי הספר לימדו על "עליונות האיטלקים", השפילו מיעוטים (לוב, אתיופיה, יהודים) והכשירו למלחמה.—הולנד – סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20פחות קונפורמית, אך גם שם:Hervormde scholen (בתי ספר רפורמים-קלוויניסטים) חינכו למשמעת קפדנית ולציות דתי.מערכת החינוך הייתה מפולגת לעדות נפרדות (קתוליות, רפורמיות, סוציאליסטיות) – מה שתרם לעוינות כלפי "האחר".

לקראת מלחמת העולם השנייה, מוסדות מסוימים שיתפו פעולה עם הנאצים

(למשל בהוצאת ילדים יהודים ממוסדות).

ספרד – תקופת פרנקו (1939–

1975) Hijos del Caudillo – ילדים בצל פרנקו:

חינוך דתי-קתולי קיצוני בשיתוף עם הכנסייה.

הדגשת ערכים של "סדר, ציות, הקרבה".

השפה הקטלאנית, הבאסקית והגליסיאנית נאסרו – בתי הספר הפכו למנגנוני מחיקה תרבותית.

הדגש היה על פטריוטיות עיוורת, שנאת אתאיסטים, ליברלים וזרים.

חוט שני:

בכל המדינות הללו, המערכת החינוכית שימשה ככלי לעיצוב אדם כנוע, מנותק מחמלה, ונתון לשליטת סמכות.

כל זה אפשר למוחות הצעירים לקבל בשלוות נפש את הרוע הגדול שהגיע אחר כך ויגיע גם מחר.

מכאן נולדו דורות שיכלו לקחת חלק או לשתוק מול פשעים נגד האנושות, גזלת כספים ע"י חוקי מס, גזלת בריאות ע"י הפצת מזון עם חומרי שימור וצבע ואפילו איפשרו מכירת תרופות שנזרקו לסל לאחר שנחשפו כמיצרות תחלואה איומה ועוד דברים איומים מבחינת טובת הציבור וחופש הפרט.

החינוך המודרני התפשט במקביל לתופעות הניצול שהוזכרו ויצרו מכונות. מוסדות בשרות השלטון או עבדים מסוג חדש נשללו שם, והתמקדו בהכשרה של תלמידים אבל עדיין הדגש היה על הכשרה טכנית והשכלה. התפתחו שיטות חינוך חדשות, המבוססות על רעיונות הפדגוגיה המודרנית. מחנכים שהתמקדו בהבנה של הילד וצרכיו. החינוך כבר לא היה רק עניין של הטמעת ידע תיאורטי, אלא גם של יצירת דיאלוג עם הילד וחשיבה עצמאית.

הוגים כמו פרדריך פרובל (Friedrich Froebel) ומונטסורי פיתחו שיטות חינוך שהדגישו את המשחק והלמידה החווייתית, תוך עידוד לפיתוח יצירתיות, חופש מחשבה והתנסות עצמאית.

הפדגוגיה של פרובל – המפתח לתפיסת "הגן"

החינוך של פרובל שינה את הגישה לחינוך ילדים צעירים והציג את רעיון גן הילדים. רעיונותיו התמקדו בהגברת האינטראקציה בין הילד לסביבה החינוכית, תוך שמירה על יצירתיות וחוויות למידה מגוונות.

פרובל האמין כי למידה צריכה להיות חווייתית ולהתאים לשלב ההתפתחותי של הילד, על מנת לפתח כישורים חברתיים, יצירתיים ואינטלקטואליים.

מונטסורי – חינוך עצמאות, חופש ומסגרת

שיטה נוספת שהפכה לנפוצה הייתה שיטת מונטסורי, שפיתחה ד"ר מריה מונטסורי.

מונטסורי טענה כי ילדים צריכים להיות מסוגלים ללמוד באופן עצמאי, תוך כדי חקר פעיל של העולם סביבם.

עקרונות מונטסורי שואפים להעצים את הילד על ידי מתן חופש בתוך מסגרת מסודרת, כך שהילד לומד לשלוט בעצמו, במקום להישלט על ידי מערכת החינוך.

המהפכה הפדגוגית והמעבר לחינוך אוניברסלי

המהפכה התעשייתית והעבודה המהירה שדרשה עובדים מאומנים, לצד ההתפתחות של הפדגוגיה המודרנית, הובילו את המדינות המובילות בעולם להתחיל לייסד מערכות חינוך אוניברסליות.

במיוחד במהלך המאה ה-19, מדינות כמו גרמניה, אנגליה, וארצות הברית החלו לקדם את רעיונות החינוך האוניברסלי, שלפיהם כל ילד, ללא קשר למעמד חברתי או כלכלי, צריך לקבל גישה לחינוך שיאפשר לו להתפתח ולממש את הפוטנציאל שלו.ההוגים המרכזיים של המהפכה הפדגוגית המודרנית:

כשילד בונה מגדל מקוביות לא אומרים לו שיש לנו מהנדסים מיומנים ובנאים שכבר יודעים לבנות זאת הכי טוב, אלא נותנים לו לנסות זאת בעצמו. את הגאונות שבאי-ההתערבות צריך ליישם בכל שלבי החינוך. תפיסה זו עמדה בבסיס מחשבתו של פרובל.

1. פרדריך פרובל (Friedrich Fröbel, גרמניה, 1782–1852) רובל – גאון החינוך הגרמני שהמציא את רעיון הגן ומשחק הקוביות. מייסד גן הילדים הראשון (Kindergarten). האמין שהלמידה מתחילה בילדות المبكرة באמצעות משחק, שירה, יצירה וטבע. פרובל פיתח את "מתנות פרובל" – צעצועים חינוכיים שמשמשים עד היום.

הוא תיאר את הילד כחוקר צעיר בעולם, וטיפח את כישוריו החברתיים והיצירתיים. הילד לתי תפיסתו חייב בעצמו להרכיב את כל כישורי הגוף והשכל, שלב אחר שלב.

פרובל התחבב על הברונית ברטה פון מרן-הולץ-בילוב, שתמכה בו וברעיונותיו. וכך זכה עולמנו שבשנת 1837 נוסד "המוסד לטיפוח יצר פעילותם של ילדים".

2. מריה מונטסורי – נאבקה קשות להגיעה לתואר אקדמי ובדרכה סבלה נידוי בשל היותה אישה. בשנת 1896 הייתה מריה מונטסורי לאישה הראשונה שקיבלה תואר דוקטור לרפואה מספיאנצה – אוניברסיטת רומא ומהראשונות באיטליה. עבודתה עם ילדים שנקראו אז "רפי שכל" היא שהולידה רבים מרעיונותיה המאוחרים יותר. היא זכתה לעמוד בראש בית ספר לילדים, אותם קיבלה במצב של הזנחה פושעת. מריה חינכה את הילדים לעשייה עצמאית וללמידה בשיטה חווייתית, המיועדת לפיתוח של יכולות אישיות ויצירתיות. בהמשך הכשירה גם מורים משהייתה מונטסורי שותפה בהקמת המכון האוטופריני ברומא שהכשיר מורים מיוחדים לעבודה עם ילדים בעלי לקויות למידה.

בשנת 1907 ייסדה מונטסורי ברובע הפועלים סן לורנצו שברומא את "קאזה דיי במביני", בית הילדים הראשון בעל אופי סוציאלי, מעון עם חיי חברה ואווירה חינוכית מסביב.

3. ג'ון דיואי (John Dewey, ארה"ב, 1859–1952)

פילוסוף ואיש חינוך שפיתח את גישת הפרוגרסיביזם – חינוך מבוסס ניסיון ופעולה.
הדגיש למידה מתוך עשייה, דיאלוג, פתרון בעיות וחשיבה ביקורתית.
בעיניו,

בית הספר הוא מיקרו-חברה, והלמידה בו צריכה להיות רלוונטית לחיים.

4. יאן עמוס קומניוס (Jan Amos Comenius, צ'כיה, 1592–1670)

מהאבות של החינוך הכללי והמודרני.
דגל בזכותו של כל אדם, כולל נשים ועניים, לחינוך.
חיבר ספרים שיטתיים על הוראה ולימוד, כולל שימוש באיורים.

5. לב ויגוצקי (Lev Vygotsky, רוסיה, 1896–1934)

מייסד תיאוריית ההתפתחות החברתית-תרבותית.
דגל בלמידה דרך שיח ושיתוף פעולה עם אחרים.
הציג את מושג "האזור הקרוב להתפתחות" (ZPD) – המרחק בין מה שילד יודע לבין מה שהוא יכול ללמוד בעזרת תמיכה.

6. רודולף שטיינר (Rudolf Steiner, אוסטריה, 1861–1925)

מייסד שיטת חינוך וולדורף (אנתרופוסופיה).
מדגיש חינוך הוליסטי – גוף, נפש ורוח, בשילוב יצירה, טבע וקצב התפתחות אישי.

7. סלסטין פרנה (Célestin Freinet, צרפת, 1896–1966)

סלסטין פרנה (Célestin Freinet) הוא אחת הדמויות החשובות והמרתקות בתחום החינוך החברתי-הומניסטי, במיוחד בצרפת, אך השפעתו חצתה גבולות.

הוא פיתח את "פדגוגיית הפרקטיקה" – עבודה בחקירה, עבודת ידיים, דפוס, עיתון כיתתי.
שאב השראה מהחיים בכפר, מהטבע ומעבודת הילדים עצמם.

סלסטין פרנה חי בשנים: 1896–1966, צרפת.

מורה כפרי ולוחם במלחמת העולם הראשונה (שבה נפצע), שבחר להקדיש את חייו להוראה ולשינוי החינוך המסורתי.

עקרונות שיטת פרנה (Pédagogie Freinet):

1. למידה מתוך החיים – אין חינוך טוב יותר מאשר כזה שמבוסס על חוויות מהחיים האמיתיים של הילד.

2. עבודת ידיים ויצירה – תלמידים לומדים דרך עשייה: גידול צמחים בגינה, דפוס, נגרות, בישול.

3. חופש ביטוי – התלמידים כותבים טקסטים אישיים ומשתמשים בדפוס בבית הספר כדי להדפיס עיתונים כיתתיים.

4. שיתוף דמוקרטי – ניהול כיתתי שיתופי שבו הילדים שותפים לקבלת החלטות.

5. למידה מותאמת לקצב האישי – פרנה התנגד לשינון ולמבחנים אחידים.

מהפכנות בגישתו: הוא פיתח מערכת שלמה של כלים חינוכיים – כמו "תיבת הדפוס", "יומן אישי", "שולחן ניסויים".היה מראשוני המחנכים שראו את הילד כישות פעילה, יוצרת, סקרנית – לא ככלי קיבול.

משפט מייצג שלו:

> "הילד אינו צמח שיש להשקותו במידע, אלא אורגניזם פעיל הזקוק לקרקע פורייה."

מורשתו:

עד היום קיימים בתי ספר של פרנה ברחבי צרפת, בלגיה, קנדה ואיטליה.

השיטה שלו מזכירה חלקים מגישות כמו מונטסורי ווולדורף – אך עם דגש חברתי-פוליטי חזק יותר.

ונסיים רשימה זו עם יאנוש קורצ'ק– שסבתי גוטה לבית בלטמן הייתה הפטרונית שלו ואימי ישבה על ברכיו בעת שצפתה אצלו בתיאטרון הבובות שיצרו ילדי המוסד – כשגוטה רשמה את הצ'קים במשרד. יאנוש קורצ'ק נמצא למעשה ברשימת מחנכי העל:

6. קורצ'ק יאנוש (1878–1942, פולין) עומד

קורצ'ק עומד בראש הפדגוגיה ההומניסטית, לצד מונטסורי, פרנה, ויגוצקי ודיוואי – אך ייחודו טמון לא רק בחידושיו החינוכיים אלא בעומק המוסרי והאנושי של גישתו.

מהפכנותו החינוכית של קורצ’ק:

  1. כבוד לזכויות הילד

קורצ'ק היה הראשון שדיבר על הילד כאדם שווה ערך, שיש לו זכות לדעה, לרגש, לחופש.

קרא לספרו: “כיצד לאהוב ילדים” – ביטוי לגישה רגשית עמוקה לחינוך.

  1. ניהול עצמי ודמוקרטיה בבית הילדים

הקים מוסדות חינוכיים יהודיים (בית היתומים ברחוב קרוכמלנה) בהם הנהיג שיטת משפט ילדים, עיתון פנימי, פרלמנט – הילד שותף מלא בחייו.

  1. חינוך דרך דוגמה אישית

קורצ'ק חי עם הילדים, האמין בצניעות, בשיתוף, בקשר אישי חם.

סירב להינצל מהגטו – וצעד עם הילדים אל מותם בטרבלינקה.

תרומות ייחודיות של יאנוש קורצ'ק לעולם:

השראה לאמנת זכויות הילד של האו"ם (1989).

חינוך מוסרי אמיתי – לא כהטפה, אלא כהתגלמות של חמלה, הקשבה וסולידריות.

חיבור בין רפואה לחינוך – כרופא ילדים ידע להקשיב לגוף ולנפש של הילד.

החינוך במאה ה-20 – חדשנות טכנולוגית והמהפכה הדיגיטלית

המהפכה התעשייתית לא הייתה רק שינוי בכוחות העבודה, אלא גם יצרה את הבסיס לחדשנות טכנולוגית שהתפשטה במאה ה-20.

שינויים טכנולוגיים אלו הובילו למהפכה בחינוך:

ההמצאות הטכנולוגיות, כמו המחשב והאינטרנט, שינו את אופן הלמידה, כאשר החינוך המודרני הפך ליותר זמין, מגוון ומיידי.

הפדגוגיה הדיגיטלית הציעה גישה חדשה, המבוססת על כלי למידה מקוונים, כגון וידאו, אפליקציות חינוכיות ומשחקי מחשב.

החינוך של המאה ה-21 – חינוך מותאם אישית

בהמשך להתפתחויות האחרונות בתחום החינוך, המאה ה-21 מביאה את רעיונות החינוך המותאם אישית והעידן הדיגיטלי.

כיום, הכיתות אינן מצומצמות למקום פיזי אחד, והלמידה מתבצעת במגוון פלטפורמות דיגיטליות. הגישה הזאת מביאה העצמה אישית והזדמנות ללמוד בקצב ובאופן המתאים לכל תלמיד.

כמו כן, חינוך המאה ה-21 שואף להתמקד בקידום חשיבה ביקורתית, יצירתיות ויכולת לפתור בעיות בצורה עצמאית ומגוונת.

שאלות למחשבה:

1. איך השפיעה המהפכה התעשייתית על התפיסה של החינוך?

2. איך עקרונות החינוך של פרובל ומונטסורי יכולים להשתלב בחינוך המודרני של היום?

3. כיצד הטכנולוגיה משפיעה על הדרך בה תלמידים לומדים כיום, והאם זה חיובי או שלילי?

4. איך אפשר לפתח חינוך המתאים לכל תלמיד, תוך שמירה על השוויון?

5. איך והאם אפשר להעביר את ניהול בתי הספר וחומר הלימודים לתלמידים

המשך – הפרק הבא – תולדות החינוך: מסע מן הצללים אל האור – פרק אחרון

החינוך אחרי המהפכה הצרפתית – מסורת מול קדמה

אריסטו כבלם של ההתקדמות החינוכית, קרס לצד הדגשת תרומתו של אפלטון לחינוך האנושי כדרך להתפתחות פנימית. נושא שהחל למעשה עם המשורר פטררקא באיור למעלה, שהקדיש את חייו לחשוף את כלל כתבי אפלטון.

נשארו לך שאלות?

אשמח להשיב על כל שאלה 

לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן  

בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –

    שמי Name:


    טלפון phone:


    דוא"ל (כדי שאוכל להשיב לך מכל מקום בעולם) Email:


    איך אני יכול לעזור לך How can I help you:


    אפשר לקבל את בדיקות הדם החריגות שלך Exceptional laboratory tests:


    למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או YARONMARGOLIN.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.For the avoidance of doubt, consult a physician (who knows in detail the general health of each patient or yours) before using any medicine, food, extract or any exercise. The information on Yaron Margolin's website or the "Healing Presses" website (on Facebook or YARONMARGOLIN.COM), in the above article and in Yaron Margolin's articles are material for thought – philosophy neither recommendation nor public guidance to use or cease to use drugs – no information on this site or anyone You should always consult with a qualified physician or pharmacist regarding pain, bad feeling, or goals and how to use foods, ointments, extracts and even exercises, or other remedies that are mentioned as such

    פרקי המאמר

    לפרק1

    לפרק 2

    לפרק 3

    לפרק 4

    לפרק 5

    לפרק 6

    לפרק 7

    מאמרים אחרונים

    נשלח ב כללי

    כתיבת תגובה

    Or

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    *