דף הבית › כללי › הרטוריקה של הטרור הביולוגי: כשהגוף משקר לעצמו

הרטוריקה של הטרור הביולוגי: כשהגוף משקר לעצמו

פורסם ב ע"י ירון מרגולין — אין תגובות ↓
טענתו של גורגיאס (Gorgias) מדגישה כי בכוחן של מילים לעצב תודעה, לעורר רגשות ולהניע לפעולה בלי קשר לאמת האובייקטיבית שלהן. הרטוריקה היא כוח פעיל – סוג של כישוף או השפעה נפשית ישירה [מקור]. גורגיאס כמו העומד על במת אבן בכיכר ציון, יפה תואר, צעיר, רהוט, נואם אל קהל גדול ומגוון. ברקע, מאחורי הבניינים, נראים בשמיים שלפוחיות שקופות וכהות צפות עפות כיוני דואר — חלקן נושאות בתוכן צורות הדומות למיטוכונדריות. אור שמש חזק נופל על הכיכר, אך חלק מהקהל נמצא בצל. שהרי כבר מקיוואלי עצמו מדגיש ב"הנסיך" שההמונים תמיד נתפסים למראית עין ולתוצאה הסופית. לשליט הנערץ עליהם אין צורך להחזיק במידות טובות באמת (כמו יושר או חסד), אלא רק להפגין חזות כאילו הוא מחזיק בהן.

מכתבים מרעילים: כשהגוף :שולח דואר טרור לעצמו הדואר התאי, האקסוזומים (EV), והשאלה מי באמת שולט במסרים בתוכנו.

אקסוזומים (EV) הם בועיות ננומטריות זעירות המופרשות מתאים חיים (ובמיוחד מתאי גזע) ומשמשות כשליחים ביולוגיים. יונת הדואר הביולוגית [מקור].


אין צורך שהמסר יהיה אמת כדי שיפעיל אנשים. מספיק שהוא יהיה משכנע, חוזר, ובעל עוצמה רגשית. הגוף לא תמיד משקר לעצמו במודע, הוא פשוט חוזר ושולח מסרים

לפני יותר מ־2,400 שנה עמד גורגיאס (Gorgias), הרטוריקן היווני, וטען טענה מטרידה:
אין צורך שהמסר יהיה אמת כדי שיפעיל אנשים. מספיק שהוא יהיה משכנע, חוזר, ובעל עוצמה רגשית [מקור].
המילים, אמר, הן כמו תרופות — הן יכולות לרפא, והן יכולות להרעיל.

מה שגורגיאס תיאר לגבי שפה אנושית, קורה גם בגוף [מקור1– שבח הלנה" (Encomium of Helen)., מקור2, מקור3].

כשהגוף משקר לעצמו: הרטוריקה הכוזבת של הדואר הביולוגי

לפני יותר מ־2,400 שנה עמד גורגיאס, הרטוריקן היווני, וטען טענה מטרידה: אין צורך שהמסר יהיה אמת כדי שיפעיל אנשים. מספיק שהוא יהיה משכנע, חוזר, ובעל עוצמה רגשית. המילים, אמר, הן כמו תרופות — הן יכולות לרפא, והן יכולות להרעיל.

התובנה העתיקה הזו של גורגיאס אינה תקפה רק במגרש הפוליטי או החברתי; היא מהווה מפתח להבנת אחד המנגנונים המרתקים וההרסניים ביותר בביולוגיה המודרנית – מערכת "הדואר הביולוגי השקרי". כאשר אנו בוחנים את הדינמיקה המולקולרית המתרחשת במחלות כרוניות, באי-ספיקת כליות, במחלות לב, במחלות אוטו-אימוניות ובסרטן, אנו מגלים כי אקסוזומים, ציטוקינים או אותות אפופטוטיים כוזבים פועלים בדיוק לפי ארבעת העקרונות של גורגיאס:

1. חוסר עניין באמת (מצג השווא המולקולרי)

מולקולות התקשורת המשמשות כ"דואר" אינן משקפות את המציאות האובייקטיבית של הרקמה, אלא מייצרות מצג שווא משכנע.

תאים פתולוגיים משדרים פקודות כוזבות לסביבתם, ומפעילים תגובות שרשרת הרסניות מבלי שהנמען (התא השכן) יזהה שמדובר בהונאה מוחלטת.

2. עוצמה רגשית (אפיניות גבוהה והסתה חיסונית)

כשם שהנואם הסופיסטי פונה אל הרגש הסוער ועוקף את מנגנוני ההיגיון, כך ציטוקינים דלקתיים נקשרים לקולטנים באפיניות (זיקה) עצומה.

עוצמת הקישור הכימי הזו "מדליקה" את התא ומסיתה את מערכות ההגנה של הגוף לפתוח במלחמה כוללת נגד עצמו, תוך עקיפת מנגנוני הבקרה המאזנים.

3. חזרה ומקצב (קסקדת האותות הכוזבים)

הרטוריקה של המחלה אינה מסתפקת באות בודד. הצפה חוזרת ונשנית של אותות אפופטוטיים כוזבים (פקודות התאבדות לתאים) מייצרת מקצב קבוע של הרס – לולאת משוב חיובי שבה

התאים השכנים משתכנעים, קורסים, ומתחילים לשכפל ולשדר את האות השקרי הלאה בשרשרת.

4. תרופה שהיא רעל (הפארמקון הביולוגי)

זהו ה'פארמקון' (Pharmakon) של גורגיאס – .חומר שמהותו ריפוי אך שימושו מביא מוות

מנגנונים ביולוגיים שנולדו באבולוציה כדי לסגור פצעים, לבודד זיהומים ולפנות תאים חולים, יוצאים מכלל שליטה תחת השפעת השכנוע הכוזב, והופכים לכלי ההרס המרכזי של הרקמה.

הכליות הן הרופא הפנימי של הגוף, אך נזק כרוני עלול לגרום להן להרוס את עצמן. גלו את המנגנון המולקולרי המרתק, פרדוקס הזרחן והדרך התזונתית המוכחת לשיקום הכליות. אך למזלנו, במערכה הזו הגוף לא נותר חסר הגנה: כאן נכנס לתמונה חלבון קלוטו (Klotho) – 'אביר הממלכה' של הכליה. קלוטו הוא חלבון אקטיבי רב-עוצמה שקם פעם אחר פעם, חוסם בגופו את מסלול ה-TGF-β ההרסני, מרסן את הבוגד האכזרי ומונע ממנו לנעוץ את הסכין ברקמה הבריאה קראו עכשיו >>

המקרה המובהק של מחלת הכליות: חשיפת השקר בקליניקה

הביטוי הדרמטי ביותר של רטוריקת הטרור הזו מתרחש בתוך הנפרונים – יחידות התפקוד של הכליה. ברפואה הנפרולוגית הקלאסית נוטים לראות באי-ספיקת כליות כרונית (CKD) כשל מכני או צלקתי בלבד. אך האמת מורכבת בהרבה:

הכליה היא איבר המבוסס על תקשורת זרימה ותיאום אותות עדין, מה שמציב אותה כקורבן מושלם ל"דואר השקרי".

כאשר הכליה מתחילה לאבד את תפקודה, תאים פגועים משחררים אקסוזומים הנושאים מטען מולקולרי פתולוגי. אקסוזומים אלו משכנעים את תאי הכליה הבריאים שעודם מתפקדים כי הסביבה כולה קורסת. תחת השפעת המסר החוזר והעוצמתי הזה, התאים הבריאים משנים את ייעודם המקור, מפיקים פיברוזיס (הצטלקות), וחונקים את זרימת הדם לגלומרולוס (פקעית הכליה). מנגנון הריפוי הטבעי של הגוף הופך לרעל שמביא לאטרופיה (ניוון) של האיבר כולו [מקור].

אולם, הניסיון הקליני מלמד שחשיפת השקר הזה היא המפתח למהפך הרפואי. לאורך מעל ל-800 מקרים של החלמת כליות – הישג שנחשב נדיר ויוצא דופן בשדה ההחלמה – הוכח כי כאשר מצליחים "להשתיק" את הרטוריקה הכוזבת של התאים, לקטוע את קסקדת האותות השקריים ולהחזיר את האמת הביולוגית לתאים, גם להפעיך נתיבי החלמה שפועלים בגוף, אך נרדמו [מקור1, מקור2] הכליה מסוגלת לצאת ממעגל ההרס העצמי ולהתחיל בתהליך של שיקום והחלמה.

בין אור התבונה לרטוריקה המותשת
כשהגוף מדבר עם עצמו — ומשקר. ירון מרגולין.
במרכז האולם עומדות שתי דמויות פילוסופיות לבושות גלימות יפות. מצד שמאל סוקרטס אולי שפינוזה דמות שמייצגת את התבונה והאור (בהשראת שפינוזה/סוקרטס) מהחלון מאחור בוקע אור זהב, מנגד הרטוריקן המותש שמניח את כלי הכתיבה שלו, מחפש סיסמא חדשה נוכח האור שמכבה אותו. מאחריו עדת היושבים בצל.

התאים שלנו לא מדברים במילים. הם מדברים בחלבונים, ב־RNA, בליפידים ובשלפוחיות זעירות שנקראות Extracellular Vesicles — או בקיצור EVs.

הערה: EVs (Extracellular Vesicles) – "משפחת העל" מונח גג הכולל את כל סוגי הבועיות שהתא מפריש החוצה. המשפחה מתחלקת לשלוש קבוצות עיקריות: המאמר מתמקד באקסוזומים (Exosomes): הבועיות הקטנות ביותר. [קימות גם מיקרו-בועיות (Microvesicles / Ectosomes) וכן גופים אפופטוטיים (Apoptotic Bodies): הבועיות הגדולות ביותר, שנוצרות רק כשהתא מתפרק ומת.,]
אלה מעטפות מיקרוסקופיות שהתא שולח החוצה, כמו מכתבים. בתוכן נמצא "הדואר": הוראות, אזהרות, בקשות לעזרה, ולפעמים — מידע מיושן, מוגזם או פשוט שגוי. האקסוזומים (Exosomes): הן הבועיות הקטנות ביותר.

וכאן מתחילה הבעיה.
הגוף לא תמיד משקר במודע. הוא פשוט ממשיך לשלוח מסרים שהיו נכונים פעם, אבל כבר לא מתאימים למציאות הנוכחית. האות החזק והחוזר (מקיוואלי) פועל כמו המניפולציה המקיוואליסטית: הוא מנצח לא בזכות תוקף מוסרי או עובדתי, אלא בזכות היכולת שלו לעצב את תפיסת המציאות של הרוב.

כשמחברים את מקיוואלי לגורגיאס בתוך הדמוקרטיה, מבינים טוב יותר את מורכבותה של ההחלמה ואת הסיבה להעדרה בציבור הרחב, המעדיף להימצא בצל שבכיכר מלקדם מסלולי החלמה ודואר בריא.

1. חוסר עניין באמת (מצג השווא המולקולרי ומניפולציית "הנסיך")

בדמוקרטיה של הרטוריקה, האות החזק והחוזר מנצח – גם אם הוא מנותק לחלוטין מן האמת. נקודת מפגש זו מחזירה אותנו אל ניקולו מקיוואלי בחיבורו "הנסיך", שם הוא קובע כי ההמונים נתפסים תמיד למראית עין בלבד; אין לשליט צורך להיות ישר או בעל מידות טובות בפועל, אלא רק להקרין חזות משכנעת של כזה. בדומה למשחק הפוליטי המקיוואליסטי, מולקולות התקשורת המשמשות כ"דואר" בגוף אינן משקפות את המציאות האובייקטיבית של הרקמה, אלא מייצרות מצג שווא טקטי. תאים פתולוגיים פועלים כנסיכים מניפולטיביים: הם משדרים פקודות כוזבות ומסווים את כוונותיהם, ובכך מפעילים תגובות שרשרת הרסניות מבלי שהתא השכן יזהה שמדובר בהונאה מוחלטת.

הרטוריקה של התחזוקה משכנעת את הקהל שעומד בצל מסתתר מאמת ההחלמה

הטרור של הדואר הביולוגי השקרי אינו נעצר ברמה המולקולרית; הוא משתקף, למרבה הצער, גם ברטוריקה הרפואית השלטת. הרפואה הקלאסית נוטה לעיתים קרובות להשתמש בתרופות הפועלות כ"נסיך מקיוואליסטי" תעשייתי: הן אינן מרפאות את השורש, אלא משכנעות את החולה – ואת המערכת – שהמחלה נמצאת תחת שליטה, בעודן מתחזקות אותה בפועל. זהו שקר של מראית עין, המותיר את המטופל בצל של כרוניות נצחית, סבל, עוני רפואי, מוסרי, תחת קרנים מלאכותיות של אותות כימיים ממקור סינטטיי שמשתיקים את הסימפטום אך חונקים את הפוטנציאל הביולוגי, את נתיבי ההחלמה, את הרשת שבמרחב.

אך לאמת יש מקום, והיא תמיד חזקה יותר מהמניפולציה. רפואת העתיד – כפי שהוכחה הלכה למעשה במעל ל-800 מקרי החלמה של כליות – אינה עוסקת בתחזוקת השקר, אלא בהחלפת המסר.

ההחלמה מתחילה כאשר אנו מפסיקים להזין את הרטוריקה הכוזבת של המחלה, ומחדירים אל המערכת "דואר ביולוגי בריא". על ידי פתיחת מסלולי החלמה ביולוגיים חסומים [מקור1, מקור2, מקור3], אנו מלמדים את התאים לזהות שוב את האמת. במקום פקודות התאבדות וצילוק (פיברוזיס), הגוף מתחיל לקבל שדרים מולקולריים של התחדשות, זרימה ושיקום. הניסיון הקליני העשיר מוכיח שהכליה, כמו איברים כרוניים אחרים, אינה שואפת למות; היא פשוט מחכה שהנואם השקרי ישתוק, כדי שהיא תוכל להקשיב לאותות החיים האמיתיים שלה.

ירון מרגולין מאסטר בהחלמת הכליות והפחתת כאב.

הרבה מלל, מעט צלילים וידע: הרעש שמחריב את הגוף

בגוף הבריא שורר שקט יחסי. השפה הביולוגית שלו יעילה. התאים מדברים בעיקר כשצריך: "יש נזק כאן", "צריך לבנות מחדש", "הדלקת הסתיימה". שפה של יעילות, תמציותיות ודיוק – "צלילים" טהורים של ידע מזוקק. התאים משוררים, כמו כתיבה בתנ"ך, של לאה גולדברג, אלכסנדר פן או פטררקא ונתן אלתרמן הם מדברים בעיקר כשצריך, ומעבירים מסרים קצרים וברורים: "יש נזק בנקודה זו", "יש צורך בבנייה מחדש", או "הדלקת הסתיימה, אפשר לחזור לשגרה". זוהי תקשורת הרמונית שבה כל אות משרת אמת מולקולרית קונקרטית, והגוף מגיב לה באותה מידה של דיוק, חסכנות, שירה גדולה, והכל מתרחק מבזבוז של אנרגיה לשוא.

הציור למעלה – "חיים בתוך דיאליזה: אמת רפואית בלי אשליות" ירון מרגולין. עושה שימוש במיתוס של סנט ג׳ורג׳ והדרקון כמטאפורה למאבק במחלת הכליות המתקדמת. הדרקון, שגופו מעוצב כמעין כליה מפלצתית, מייצג את הרעלים האורמיים המצטברים בגוף – TMAO, אינדוקסיל סולפט, p-קרזיל סולפט – חומרים רעילים שקמים מהצל ומאיימים על החיים. גם נוכח מלל נוצץ ומאוד נפרולוגי הם אינם נעלמים לחלוטין גם תחת דיאליזה.
סנט ג׳ורג׳, בדמות הרופא, הנפרולוג או הדיאליזה עצמה, נועץ את כידונו באומץ רב, מסמל מאבק הירואי ונחוש. אולם הדם הזולג מהכליה חושף אמת אחרת. והדרקון שהשתלט כמעט בלע את הכליה עדיין ניצב וממחיש את הזוועה שהאדם חווה תחת המכונה הזו והמושג "טיפול" . מדובר באמת מורכבת: הקרב מפחית נזק, אך אינו מכחיד את האויב. ובכל זאת – עצם המאבק, התנועה והאור החודר אל הסצנה מבטאים תקווה: לא הבטחה לניצחון מוחלט, אלא חתירה לחיים, להגנה ולהפחתת סבל ככל האפשר בתוך מציאות רפואית קשה, שאפשר היה למנוע אותה, וחייבים לסייע לה גם בשלב הדיאלטי – נושאים שעומדים במרכז מאמריו השבים ונחסמים, מופלים בבלוג של ירון מרגולין.

אך במצבים כרוניים – כמו סוכרת, מחלת כליות, השמנה והזדקנות מואצת – המאזן הזה קורס. השקט מפנה את מקומו ל"הרבה מלל": הרעש המולקולרי עולה בצורה דרסטית.

במצב הפתולוגי, התאים נכנסים למצב של פאניקה תקשורתית. הם מתחילים לפלוט בליל אינסופי של אותות סותרים, ציטוקינים דלקתיים ואקסוזומים "מורעלים". זהו אינו שיח של ידע, אלא דמגוגיה תאית רועשת. מרוב רעש וצילצולים מולקולריים, התאים השכנים והאיברים המושפעים כבר אינם מסוגלים לשמוע את אותות ההבראה והאיזון העדינים של הגוף.

הרעש הכרוני הזה פועל בדיוק כמו הנואמים בכיכר העיר של גורגיאס: הוא מציף את המערכת, מייצר קקופוניה (רעש צורם), ומשכנע את האיברים – ובראשם אבר הכליות – שהם נמצאים במצב חירום תמידי. תחת עומס ה"מלל" הבלתי פוסק הזה, הרקמה מותשת, מאבדת את היכולת להקשיב למנגנוני הריפוי של עצמה, ומכניסה את עצמה למסלול מהיר של ניוון והצטלקות. אז היא זועקת אלי תציל אותי, אבל הנפרולוג מתנגד שתיטול ויטמין סי עליו אני ממליץ – כי לדעתו התוסף שיכול להצטרף את האוצרות הזעירים שיכולים לקדם החלמה, אפשר לקרוא עליהם – כאן, מקדם לכאורה אבנים בכליות, נושא שמעולם לא הוכח מדעית, להפך הופרח לגמרי, אבל אור השמש כבר לא מעניין כי הוא מסנוור את מי שמחפש לשבת מול גורגיאס שנואם בכיכר – בצל.

תאים פגועים, מוחלשים, מזדקנים (senescent cells) מתחילים לשדר בקול רם.
הם מפרישים חבילת אותות שנקראת SASP — Senescence-Associated Secretory Phenotype [מקור1, מקור2, מקור3].
במקום להיעלם בשקט, הם הופכים לשדרנים. הם שולחים מסרים של דלקת, של עצירת חלוקה, של "סכנה מתמשכת".
והמסרים האלה לא נשארים מקומיים. הם יוצאים לדרך בשלפוחיות, מגיעים לתאים שכנים, ולפעמים גם לרקמות רחוקות [מקור1, מקור2].

2. האם גוף יכול לשקר לעצמו? האמונה שיוצרת נזק

כשאנו מדברים על "שקר" ביולוגי, אין הכוונה למזימה מכוונת, מניפולטיבית או בעלת כוונה רעה מצד התאים. בניגוד למקיוואליזם הפוליטי המונע מאינטרס קר, השקר הביולוגי הוא תוצר של אסינכרוניות בזמן: זהו אות שהיה נכון ומדויק להקשר מסוים בעבר, אך הוא ממשיך לפעול בעוצמה גם כשההקשר השתנה לחלוטין במציאות.

זוהי רטוריקה שיצאה מחוץ לזמן שלה, מסר שאבד עליו הכלח אך מסרב להשתתק.

התופעה של רעיונות שאבד עליהם הכלח מוכרת לנו היטב מההיסטוריה האנושית והתרבותית, שם אותות העבר ממשיכים להדהד בעוצמה פנומנלית. חשבו, למשל, על הגותו של אריסטו – מתפיסתו הפיזיקלית לפיה הטבע שואף תמיד לעצירה ולמנוחה, ועד לכתביו בתחומי הרפואה, האנטומיה והיחס המפלה כלפי נשים. אריסטו עדיין מככב באקדמיות הגדולות בירושלים, בברלין ובניו יורק, כמעין הדהוד נצחי של קונספציה ישנה.

ואם נרצה להרחיק לכת אל המבנים המנטליים העמוקים ביותר שלנו, נגלה שה"לא-קיים" המהודהד ביותר בתרבות המודרנית הוא התת-מודע. למרות שאין עד היום שום הוכחה מדעית, אמפירית או אנטומית לקיומו, המושג הזה מעצב את דרך החשיבה של רבים, את הטיפול הנפשי, ואת האופן שבו אנו לכאורה מבינים את המניעים האנושיים. התרבות שלנו, כך מתברר, נשלטת על ידי אותות רפאים ורעיונות מופשטים שאנו בוחרים להאמין בהם.

אולם, בעוד שבתרבות ובפסיכולוגיה אותות העבר והאמונות המופשטות הללו "רק" מעכבים את הקדמה או מעצבים את הרוח, בתוך המערכת הביולוגית של הגוף – הקיפאון התפיסתי הזה הוא גזר דין מוות.

כדי להבין זאת, נתבונן במנגנון הפציעה החריפה: כאשר רקמה נפגעת, האותות הדלקתיים (הציטוקינים) הם חיוניים מאין כמותם. הם פועלים כצווי חירום לאומיים – מגייסים את מערכת החיסון לחזית, מנקים פסולת תאית ומכינים את הקרקע לתיקון ולבנייה מחדש. במצב זה, האות מייצג אמת ביולוגית מוחלטת.

הטרגדיה הכרונית מתחילה כאשר האותות האלה מסרבים להכבות. תחת תנאים של סטרס ממושך,

תחת תנאים של סוכר גבוה מתמשך, עומס מטבולי על הכליות או הצטברות של תאים מזדקנים, המסר אינו מתעדכן.

הגוף, כמו חברה אנושית ששבויה בקונספציות עתיקות של אריסטו או באותות הרפאים של התת-מודע, ממשיך להאמין שיש חירום. בדומה להמון המוסת בכיכר העיר על ידי נואם דמגוג, הגוף ממשיך להאמין שיש חירום. הוא שבוי בקונספט של מלחמה שאינה קיימת עוד בשטח. האמונה העיוורת הזו של המערכת באות השקרי היא-היא הכוח שיוצר את הנזק בפועל – היא זו שמכלה את נפרוני הכליה, שמצלקת את כלי הדם ושמובילה לאי-ספיקה סופנית. הגוף אינו קורס בגלל פגם מכני, אלא בגלל שהוא משוכנע שעליו להמשיך להילחם.

האמונה העיוורת הזו של המערכת באות שקרי שאין לו עוד אחיזה במציאות, היא-היא הכוח שיוצר את הנזק בפועל –

הדואר הביולוגי – קרום התא (ממברנת הפלזמה), האיור מציג תהליכים של מעבר אותות (Signal Transduction) או חומרים ומטענים דרך חלבונים ממברנליים. קרום התא (Plasma Membrane): נראה כשכבה כפולה או צינור מבני המורכב מליפידים, ועליו מעוגנים חלבונים שונים. מולקולות גדולות בצבעי סגול ותכלת הבולטות מתוך הממברנה ומשמשות כקולטנים או תעלות הובלה. חוטים זוהרים בצבעי טורקיז וזהב המדמים תהליכי מעבר של מידע גנטי ואותות חשמליים/כימיים דרך הקרום.

3. מערכת הדואר התאי: אקסוזומים ו-Extracellular Vesicles

כדי להבין כיצד הרטוריקה הכוזבת הזו מתפשטת בגוף, עלינו לרדת אל רמת התשתית – אל "רשת הדואר" הביולוגית. כאן אנו פוגשים את ה-Extracellular Vesicles (EVs): שלפוחיות זעירות שכמעט כל תא בגוף יודע לייצר, לארוז ולשלוח החוצה. הסוג המוכר והנחקר ביותר בקבוצה זו הוא האקסוזומים – מעטפות מיקרוסקופיות (בגודל של 30 עד 150 ננומטר בלבד) שנוצרות במעמקי התא ומופרשות אל הנוזל הבין-תאי ואל זרם הדם.

במצב תקין, מדובר במערכת לוגיסטית מפוארת:

  • השולח: כל תא במערכת, לפי הצורך.
  • הנמען: תאי המטרה המצוידים בקולטנים ספציפיים, היודעים לזהות את "כתובת המעטפה" לפי הרכב החלבונים והליפידים שעל פני השטח שלה.
  • המטען (התוכן): מולקולות RNA קטנות (microRNA), חלבונים פונקציונליים, ליפידים ייחודיים, ולעיתים אף חלקי מיטוכונדריות שלמים.

הדואר התאי הזה הוא כלי רב-עוצמה. בגוף בריא הוא מהווה ברכה מוחלטת – הוא נושא אותות של הבראה, מתאם העברת אנרגיה ומנווט את ויסות הדלקת.

אך באותה מידה ממש, המערכת הזו יכולה להפוך לרשת של טרור מולקולרי, המפיצה מסרים פתולוגיים שמעכבים תיקון ומשנים את זהות התא המקבל לרעה.

4. הדמגוגיה הביולוגית ונאומי הכלום: מרמת המידע אל הרעש

כאשר מערכת הדואר הזו נחטפת על ידי המחלה הכרונית, היא משנה את פניה והופכת לבמה לדמגוגיה ביולוגית. דמגוג פוליטי, כפי שלימד אותנו גורגיאס, אינו נדרש לעובדות; הוא נדרש לחזור על אותם משפטים שוב ושוב, בעוצמה ובתדירות הולכות וגדלות, עד שהקהל מותש ומפסיק לבדוק את אמיתות המסר.

זהו בדיוק המנגנון שבו האות החוזר הופך לעובדה מוגמרת. כשאות מסוים משודר אינספור פעמים – דרך הצפה של אקסוזומים, ציטוקינים או שינויים כוזבים בליפידים של הממברנה – התאים המקבלים נכנעים לרטוריקה. הם משנים את התנהגותם בהתאם למסר השקרי: הם מפסיקים להתחלק, מגבירים את התגובה הדלקתית ומשבשים את חילוף החומרים שלהם.

האמת הביולוגית, כך מתברר, נמדדת ברגע נתון לא לפי מה שנכון אובייקטיבית, אלא לפי מה שהמערכת מוכנה להאמין לו תחת מכבש השכנוע המולקולרי.

כאן נכנסת ההבחנה הקריטית בין מידע לרעש. מידע אמיתי נועד להפחית אי-ודאות ולכוון לפעולה מדויקת. רעש, לעומת זאת, רק מגדיל את האי-ודאות ומייצר פניקה.

תופעות כמו ה-SASP (הפרופיל המפריש של תאים מזדקנים), דלקת כרונית ברמה נמוכה (Low-grade inflammation) ואותות סטרס מתמשכים – כל אלה הם "נאומי הכלום" של הגוף. הם צועקים ללא הרף שמשהו "לא בסדר", אך אינם מספקים שום הוראה ברורה או פתרון קונקרטי. המערכת נותרת במצב תמידי של דריכות וחירום, ללא יכולת פיזיולוגית לחזור לשיווי משקל (הומאוסטזיס).

במחלות כמו סוכרת ואי-ספיקת כליות, הרעש הזה הופך לחרש. רמות סוכר גבוהות, עקה חימצונית ועומס מכני ונפרולוגי מתמשך על הנפרונים יוצרים זרם בלתי פוסק של אותות סכנה – גם כשהסכנה כבר מזמן הפכה לסטטוס-קוו הקבוע של הגוף.

5. כשהשכן מתחיל להאמין: ה"הדבקה" הרטורית בכליה

אחד הגילויים המרעישים ביותר במחקר הביולוגי של העשור האחרון הוא שתפקוד לקוי והזדקנות אינם נשארים מבודדים – הם מסוגלים "להדביק" את הסביבה.

תא כליה מזדקן או פגוע אינו סובל בשקט ובבדידות. דרך האקסוזומים והשלפוחיות שהוא משלח לחלל הבין-תאי, הוא מתחיל להסית את התאים הבריאים שסביבו. הנפרונים השכנים, שנמצאים בתוך הקקופוניה הרועשת הזו, מתחילים להאמין למסר. אף על פי שהם עצמם היו בריאים לחלוטין דקה קודם לכן, הם מתחילים להתנהג כאילו גם הם נפגעו: הם מאטים את חילוף החומרים, מגבירים את הייצור הדלקתי, ומאבדים את יכולת התיקון העצמית שלהם.

התהליך ההרסני הזה אינו נגרם על ידי נגיף או חיידק חיצוני. אין כאן פולש זר. מדובר בדואר פנימי, במכתבים מתוך הבית.

  • מי שולח? כמעט כל תא.
  • מי מקבל? תאים שיודעים לזהות את המעטפה (לפי חלבונים וליפידים על פניה החיצוניים).
  • מה יש בפנים? RNA קטן, חלבונים, ליפידים, ולפעמים גם חלקי מיטוכונדריות או מולקולות אחרות.

הדואר הזה יכול להיות ברכה — אותות שעוזרים לתיקון, להעברת אנרגיה, או לוויסות דלקת.
— וכשהדואר הזה מגיע פעם אחר פעם עם מסר אפוקליפטי של "הכל אבוד" הוא יכול להיות גואר טרור – השכנים פשוט מתחילים להאמין לו ומצטרפים למעגל ההרס והצילוק [מקור].

6. האמת כאמת-מידה לעצמה: שפינוזה ורפואת האור

הפילוסוף ברוך שפינוזה כתב בספרו "אתיקה" משפט שנדמה כאילו נכתב במיוחד עבור הרגע המולקולרי הזה: "האמת היא אמת־מידה לעצמה ולשקר". שפינוזה מסביר שהאמת דומה לאור – האור אינו צריך להתווכח עם החושך, הוא אינו מנהל איתו משא ומתן ואינו מנסה "לנצח" אותו בטיעונים; הוא פשוט מאיר, ובתוך האור החושך מתפוגג מאליו ובדברים מתגלה סידורם הנכון.

אולי כך בדיוק עלינו לקרוא גם את הגוף.

במשך דורות, הרפואה הקלאסית הרגילה אותנו לדבר על מחלות דרך השמות המבודדים שלהן: כליה, לב, כבד, סוכרת, לחץ דם, או שומנים בדם. אנו נוטים לטפל בכל איבר כאילו היה אי מבודד, ומנסים להשתיק כל "נואם שקרי" בנפרד באמצעות מולקולת קסם או תרופה ממוקדת. אך כאשר אנו מפסיקים להסתכל על האיברים כאל מערכות נפרדות ומתחילים לקרוא את הרשת התקשורתית כולה, מתגלה סיפור אחר לחלוטין: הגוף אינו אוסף של ברגים ומנועים. הוא מערכת הוליסטית שמדברת עם עצמה ללא הפסקה.

ברשת הזו, כל ארוחה היא הודעה. כל הורמון הוא מכתב. כל שינוי זעיר ברמת הסוכר, השומן, הדלקת או החמצון הוא שדר מולקולרי רב-עוצמה. המזון שאנו מכניסים אל פינו אינו רק דלק או חומר גלם מכני; הוא הארכיטקט של הסביבה שבה התאים חיים, והוא זה שקובע את תוכן "הדואר" שהם ישלחו זה לזה.

7. הבדיקה אינה מספר, היא עקבה

כאן נכנס הניסיון המעשי שנצבר בעבודה עם מעל ל-800 מקרים של החלמת כליות. הלקח המרכזי הוא שאין טעם לחפש "מולקולת קסם" או לנסות לנצח מחלה אחת באמצעות חומר אחד. הדרך היחידה היא לשנות את ההודעות שהגוף מקבל.

כאשר תזונה רועשת, העשירה במזון אולטרה-מעובד, בעודף סוכר, מלח ושומן רווי, מפנה את מקומה בהדרגה לתזונה נקייה ומגוונת המבוססת על מזונות שלמים מן הצומח, העולם המטבולי של התאים משתנה מקצה לקצה. הספרות המדעית הענפה מקשרת כיום באופן חד-משמעי בין דפוסי תזונה אלו לבין ירידה דרמטית בעקה החמצונית, שינוי חיובי במטבוליטים וירידה בסיכון הקרדיו-מטבולי. אין זה אומר שכל מזון מן החי הוא "רע" או שכל מזון מן הצומח הוא "תרופה" מוחלטת; המשמעות האמיתית נמצאת בדפוס הכולל ובתגובה האישית של הגוף. זהו הרגע שבו הרעש הדמגוגי של המחלה מותקף על ידי האמת הפיזיולוגית.

כאן מתחילה ההשתקה של הרעש. במקום לרדוף אחר כל מספר בנפרד, אנחנו מתחילים לשאול: איזה מסר מקבלת עכשיו הרשת המטבולית?

ההבנה הזו משנה לחלוטין את הדרך שבה אנו קוראים בדיקות מעבדה. הבדיקה אינה מספר. היא עקבה. היא מספרת לנו לא רק היכן הגוף נמצא ברגע נתון, אלא לפעמים גם לאן הוא הולך.

וכאן נכנסת המילה שאני אוהב יותר מכל: רשת.

כאשר הטריגליצרידים יורדים וה-HDL עולה, כאשר המדדים הקשורים לתנגודת לאינסולין משתפרים, לחץ הדם מתייצב ומדדי הדלקת צונחים – זו אינה סתם שורה חדשה בטבלת האקסל של הרופא. זהו עדות לכך שהסביבה המטבולית השתנתה. "דואר הטרור" נפסק. התאים הפסיקו לשלוח אותות פניקה והחלו לשלוח מכתבים של שיקום.

קחו למשל את מדד האלבומין. במקרי ההחלמה, האלבומין יכול להיות תקין לחלוטין לאורך כל הדרך לפי מדדי המעבדה היבשים.

אלבומין: לראות את התנועה בתוך הנורמה

לאחר שעמדנו על חשיבותו של היחס טריגליצרידים/HDL בהבנת הציר המטבולי, נעבור למדד נוסף. דווקא משום שהוא נמצא כמעט תמיד בתוך טווח הנורמה, קל להתעלם ממנו. אך לעיתים, דווקא התנועה הזעירה בתוך הנורמה היא זו המספרת את הסיפור החשוב ביותר.

נתבונן בדוגמה מתוך עבודתי עם מטופל הסובל ממחלת כליות כרונית:

תאריךAlbumin (g/dL)
30.11.20233.99
17.03.20244.04
30.07.20244.22

רוב הקוראים ידלגו על הנתונים הנזכרים לעיל. אחרי הכל הערכים תקינים. לכאורה אין כאן סיפור.

אלא שדווקא כאן מתחילה מלאכת ההתבוננות.

במקביל לעלייה ההדרגתית באלבומין בדם, יחס האלבומין לקריאטינין בשתן (ACR) עדיין עמד על 134 mg/g, עדות לכך שהמחסום הגלומרולרי טרם השלים את תיקונו.

לכאורה יש כאן סתירה: כיצד ייתכן שהכליה עדיין מאבדת אלבומין, בעוד שרמת האלבומין בדם עולה?

ובכל זאת יתכן שאין זו סתירה כלל אלא רמז לקיומה של רשת

ייתכן שהאלבומין בדם וה-ACR אינם מתארים אותו ציר ביולוגי. האלבומין בדם משקף את מאזן החלבון הכולל של הגוף – תזונה, ייצור בכבד, מצב דלקתי ומאזן מטבולי. לעומתו, ה-ACR משקף את שלמותו של המחסום הגלומרולרי, את מחלת הכליות.

אם כך, ייתכן שאנו מתבוננים בשני תהליכים המתקדמים בקצבים שונים: הגוף כבר הצליח לשקם במידה רבה את מאזן החלבון, בעוד שהמחסום הגלומרולרי עדיין מתהלך כי הוא מצוי בתהליך תיקון איטי יותר מטבעו.

כאן שב ועולה הלקח שלימד אותנו ברוך שפינוזה: החכמה אינה מתחילה בהמצאת רעיונות חדשים, אלא בהתבוננות מדויקת במה שכבר קיים. לעיתים, ההבדל בין 3.99 ל־4.22 אינו רק שינוי של 0.23 גרם לדציליטר; הוא עשוי להיות רמז לכך שהביולוגיה כבר החלה לנוע בכיוון אחר.

ובכל זאת, אנו עדים לעלייה הדרגתית שלו – מ-3.99 ל-4.04, ובהמשך ל-4.22 g/dL. אין כאן מעבר דרמטי מ"מחלה" ל"בריאות", ואין שום חץ אדום שהופך לירוק. יש כאן תנועה. כשהעלייה הזו באלבומין אינה הוכחה מבודדת בפני עצמה לשיפור מטבולי, אך כאשר היא מופיעה יחד עם שינויים נוספים – ובמיוחד כאשר בוחנים אותה לצד מצב התזונה, מדדי החלבון בשתן ונתוני ה-ACR (יחס אלבומין-קריאטינין) – היא הופכת לחלק מתמונה רחבה של שינוי במאזן החלבונים ובמצב הפנימי של הגוף.

באותו אופן, גם אנזימי הכבד דורשים קריאה זהירה ומאופקת. ערכים של AST ברמה של 18 ו-ALT ברמה של 11, כאשר שניהם עמוק בתוך הטווח התקין, אינם מעידים כשלעצמם על "ניקוי רעלים" מיסטי, שיפור מיטוכונדריאלי או החלמה פעילה. אך הם כן מספרים לנו דבר חיוני ופשוט: אין בתמונה הזו עדות מעבדתית לפגיעה כבדית פעילה דרך האנזימים הללו. את הסיפור המטבולי הרחב צריך לבנות מהצירוף של מדדים רבים, לא ממספר בודד [מקור1, מקור2]. אנחנו מבקשים תנועה. רוצים לראות מגמה.

העלייה הזו, גם בתוך הטווח התקין, היא העדות העדינה והחזקה ביותר לכך שהכליה הפסיקה להקשיב לרטוריקה של החורבן. היא החלה לבנות, לשקם ולשגשג. זוהי ההוכחה הניצחת שהגוף, ברגע שמאפשרים לו, משליך מעליו את האותות שאבד עליהם הכלח, מפסיק להאמין לשקר הכרוני – וחוזר אל האמת הביולוגית שלו.

8. כשמדליקים את הרשת: החיים אינם טבלה

כאן נכנסת המילה החשובה מכול: רשת. כאשר התנאים משתנים, כמה צירי הגנה תאיים עשויים להשתנות ולפעול יחד בסינרגיה מופלאה:

  • מערכת הגלוטתיון וההגנה מפני עקה חמצונית.
  • מסלול Nrf2 המפעיל את מערכות ההגנה האנדוגניות של התא.
  • תפקוד המיטוכונדריה ואופטימיזציה של הפקת האנרגיה.
  • אנזים AMPK, המפעיל את חישת האנרגיה התאית והמטבוליזם.
  • מסלול SIRT1 ומנגנוני ההסתגלות והאריכות התאית.
  • מסלולים הורמונליים הקשורים לחלבון האנטי-אייג'ינג Klotho.
  • ויסות מבוקר של דלקת ותפקוד תקין של אנדותל כלי הדם.

אלה אינם כפתורים מכניים שאנחנו יכולים פשוט "להדליק" בלחיצה אחת. הגוף מורכב בהרבה מזה. אבל זו בדיוק התובנה שמשנה את פני הרפואה: לא להכריח את הגוף להחלים – אלא לשנות את התנאים שבתוכם ההחלמה נעשית אפשרית. זהו הבדל תפיסתי עצום.

אם נמשיך לשלוח לגוף שוב ושוב הודעות של עודף, עומס, חוסר איזון מטבולי ודלקת – אין לנו שום סיבה להיות מופתעים כשהוא מגיב בהתאם. עודף סוכר משנה את הסביבה המטבולית; עודף נתרן משפיע על לחץ הדם; תזונה לקויה מזינה את העקה החמצונית; ותנגודת לאינסולין משתלבת באגירת שומן ובשיבוש המערכת. אפילו מטבוליטים ספציפיים, כמו ה-TMAO (הנוצר מפירוק רכיבי מזון מסוימים על ידי חיידקי המעי), נחקרים כיום באינטנסיביות בהקשר של תזונה, מיקרוביום וסיכון קרדיו-מטבולי מוגבר.

הגוף קורא את כל ההודעות הללו בכל רגע. הוא אינו יודע ואינו מתעניין מה הייתה הכוונה המקורית שלנו; הוא פשוט מגיב לסביבה שייצרנו עבורו.

סוף דבר: להפסיק לשלוח את הדואר הלא נכון

הבעיה הגדולה של הרפואה המודרנית היא שהתרגלנו לקרוא את אלפי ההודעות של הגוף אחת-אחת. כולסטרול, סוכר, טריגליצרידים, קריאטינין, אלבומין, לחץ דם, המטולוגיה – כל מספר מקבל שם, חץ וצבע בנפרד. אבל החיים עצמם אינם מתנהלים בטבלה; הם מתנהלים ברשת.

וכאשר מחברים את ההודעות, הבדיקות מתחילות לספר את הסיפור האמיתי. לא תמיד בצעקה – לפעמים בירידה מתונה של טריגליצרידים, לפעמים בעלייה זעירה של HDL, לפעמים בשיפור רגישות התאים לאינסולין, ולפעמים באותו אלבומין שהיה תקין כל הזמן אך החל פתאום לנוע בכיוון הנכון. אלו הן העקבות המעידות שהמערכת כולה שינתה כיוון, ושדואר הטרור ההרסני פינה את מקומו לדואר חיובי של חיים.

אולי זו אחת הסיבות לכך שהחלמה אמיתית אינה נראית תמיד כמו "טיפול בכליה".
לפעמים היא מתחילה בכלל במקום אחר:

  • בכבד.
  • בשריר.
  • ברקמת השומן.
  • בכלי הדם.
  • במעי.
  • בשינה.
  • בתזונה.
  • במטבוליזם.

ואז, לאט־לאט, מגיעה ההודעה החדשה אל הכליה: יש כאן מצב חדש.

הגוף מקבל דואר. השאלה היא איזה דואר אנחנו שולחים לו מיוזמתנו.

אין כאן הבטחה כוזבת, אין כאן קסם, ואין כאן נס מסתורי. זוהי פשוט מערכת ביולוגית מורכבת שקיבלה תנאים סביבתיים ומטבוליים אחרים – ומתחילה להגיב אליהם בהתאם לחוקי הטבע.

במקום לרדוף אחר כל מספר בנפרד, שמופיע בדף בדיקות המעבדה, אנחנו מתחילים לשאול: איזה מסר מקבלת עכשיו הרשת המטבולית?

לא לחפש "מולקולת קסם". לא לנסות לנצח מחלה אחת באמצעות חומר אחד: סטטינים, מטפורמין, פינרנון (קרנדיה), קרדילוק, אספירין (מיקרופירין / קרטיה)… קודם כול לשנות את ההודעות שהגוף מקבל.

אבל אם מתחילים לשלוח הודעות אחרות — מזון שלם, תנועה, שינה, הפחתת עומס נפשי, מטבולי, איזון אנרגטי, סינטזה של גלוטתיון, קידום תפקוד המטריצה החוץ תאית, הפחתת הומוציאסטין, ומתן תנאים התומכים במערכות ההגנה של התא — משתנה גם הקונטקסט שבו התא פועל.

ואז מתחיל הדבר המרתק ביותר:

הבדיקות מתחילות לספר את הסיפור

ועלינו ללמוד לקרוא אותו כי

הגוף אינו שולח לנו הודעה אחת.

הוא שולח אלפי הודעות.

הבעיה היא שאנחנו רגילים לקרוא אותן דרך פרספקטיבה של מטווח, רב, כומר הנשען על סיפור ישן שאין לו מתיכה מחקרית:

כולסטרול.

סוכר.

טריגליצרידים.

קריאטינין.

אלבומין.

לחץ דם.

המטולוגיה.

כל מספר מקבל שם, חץ וצבע.

אבל החיים עצמם אינם מתנהלים בטבלה.

הם מתנהלים ברשת.

וכאשר מחברים את ההודעות, אפשר לפעמים לראות משהו שלא נראה באף בדיקה בודדת: המערכת משנה כיוון.

זהו הדואר החיובי.

וזה אולי כל מה שרציתי לומר לאורך המסע הזה, המגובה במעל ל-800 מקרי החלמה בקליניקה: הגוף אינו האויב שצריך להביס. הוא מערכת חכמה להפליא, שאנחנו צריכים ללמוד מחדש כיצד לדבר איתה ולהקשיב לה. והאמת? היא כבר נמצאת שם, מובנית בתוך ה-DNA והתאים שלנו משחר האנושות. צריך רק להפסיק את הרעש – ולהתחיל לקרוא את הדואר.

ואז, במקום לדחוף עוד ועוד תרופות או תוספים כאילו כל בעיה זקוקה לכדור נפרד, אפשר לשאול שאלה עמוקה יותר:

מה גרם לגוף להגיע למצב הזה מלכתחילה — ומה צריך להשתנות כדי שיזהה שהמצב השתנה?

זה המקום שבו הניסיון בהחלמת הכליות נעשה משמעותי.

כי הכליה אינה פועלת לבדה.

היא מקבלת את הדואר שמגיע מהלב, מהכבד, מהמעי, מהשומן, מהמערכת ההורמונלית ומהמטבוליזם. וכאשר משנים את הסביבה המערכתית, משתנה גם הדואר שמגיע אליה.

אולי זו אחת הסיבות לכך שהחלמה אמיתית אינה נראית תמיד כמו "טיפול בכליה".

לפעמים היא מתחילה בכלל במקום אחר.

בכבד.

בשריר.

ברקמת השומן.

בכלי הדם.

במעי.

בשינה.

בתזונה.

במטבוליזם.

ואז, לאט־לאט, מגיעה ההודעה אל הכליה.

יש כאן מצב חדש.

לא הבטחה.

לא קסם.

לא נס.

פשוט מערכת ביולוגית שקיבלה תנאים אחרים — ומתחילה להגיב להם.

וזה אולי כל מה שרציתי לומר לאורך המסע הזה:

הגוף אינו האויב שצריך להביס.

הוא מערכת חכמה שאנחנו מצווים ללמוד מחדש כיצד להתקרב אליה.

ירון מרגולין

נשארו לך שאלות

🔬אשמח להשיב על כל שאלה

בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם

    שמי Name:


    טלפון phone:


    דוא"ל (כדי שאוכל להשיב לך מכל מקום בעולם) Email:


    איך אני יכול לעזור לך How can I help you:


    אפשר לקבל את בדיקות הדם החריגות שלך Exceptional laboratory tests:


    למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.

     physician (who knows in detail the general health of each patient or yours) before using any medicine, food, extract or any exercise. The information on Yaron Margolin's website or the "Healing Presses" website (on Facebook or YARONMARGOLIN.COM), in the above article and in Yaron Margolin's articles are material for thought – philosophy neither recommendation nor public guidance to use or cease to use drugs – no information on this site or anyone You should always consult with a qualified physician or pharmacist regarding pain, bad feeling, or goals and how to use foods, ointments, extracts and even exercises, or other remedies that are mentioned as such.

    מאמרים אחרונים

    דואר טרור ביולוגי: כשהגוף משקר לעצמו ושולח הודעות הרסניות אל עצמו – קשה עוד יותר להתגבר על המחלה

    התאים הבריאים בגופנו מדברים בעיקר כשצריך, ומעבירים מסרים קצרים וברורים: "יש נזק בנקודה זו", "יש צורך בבנייה מחדש", או "הדלקת הסתיימה, אפשר לחזור לשגרה". זוהי תקשורת הרמונית שבה כל אות משרת אמת מולקולרית קונקרטית, והגוף מגיב אליה באותה מידה של דיוק, וללא בזבוז אנרגיה. אך במצבים כרוניים – כמו סוכרת, מחלת כליות, השמנה והזדקנות מואצת – המאזן הזה קורס. השקט מסולק, הרקמה הפגועה שולחת במקומו "הרבה מלל": הרעש המולקולרי מתפשט, תאים פגועים משחררים אקסוזומים הנושאים מטען מולקולרי פתולוגי. אקסוזומים אלו משכנעים את תאי האבר הבריאים שעודם מתפקדים כי הסביבה כולה קורסת. תחת השפעת המסר החוזר והעוצמתי הזה, התאים הבריאים משנים את ייעודם המקור, מפיקים בכליה למשל, פיברוזיס (הצטלקות), וחונקים את זרימת הדם לגלומרולוס (פקעית הכליה). מנגנון הריפוי הטבעי של הגוף הופך לרעל שמביא לאטרופיה (ניוון) של האיבר כולו [מקור].

    נשלח ב כללי

    כתיבת תגובה

    Or

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    *