תולדות החינוך: מסע מן הצללים אל האור החינוך במצרים העתיקה, סין,יפן וקוריאה גם הודו, תאילנד, וקמבודיה

פורסם ב 18 במאי 2025 ע"י

**שרבהאדהס** (Śāriputra) – מורה וחכם מגדולי המורים בהודו העתיקה. האיור של **שרבהאדהס** נעשה בעזרת הבינה המלאכותית ולאחר מאבק קשה במערכת. **שרבהאדהס** היה אחד התלמידים החשובים והחכמים של הבודהה, ולימים הפך למורה מוערך ומנהיג רוחני בהודו העתיקה -מבצפון הודו. הוא היה ידוע בחוכמתו העמוקה, ביכולתו ללמד את עקרונות הבודהיזם בצורה ברורה ונגישה, ובהשפעתו הרבה על תלמידים רבים. השיעורים התקיימו ביער. פרטים נוספים בהמשך המאמר.

במצרים העתיקה הייתה קיימת מערכת חינוך פורמלית, בעיקר עבור בני האליטה, המיועדת להכשרת סופרים (כתבים), כוהנים ופקידי ממשל. הלימודים נערכו ב"מבית הספר לבית הספר של הסופר" (בית הספר של כתבי הקודש), ולעיתים קרובות היו מחוברים למקדשים או לארמונות.

לפרק1

לפרק 2

לפרק 3

לפרק 4

לפרק 5

לפרק 6

לפרק 7

1. בתי הספר במצרים העתיקה – "בית החיים" (Per Ankh)

ממצאים ארכיאולוגיים עדכניים מתעדים ילדים מצריים יושבים בכיתה ליד שולחנות, עם מדריך היושב ליד שולחן גדול יותר. ברוב המקרים, מתועדים בנים. רק הם קיבלו חינוך פורמלי, בנות למדו בבית על ידי אמותיהן [מקור].

תקופת הגן או הילדות שלפני החינוך הפורמלי היתנה ככל הנראה קצרה, אך לא היו בלתי קיימת לחלוטין. צעצועים שונים שרדו. כגון כדורים, חולצות, בובות ודמויות של חיות עם חלקים נעים, בהחלט לא שונים בהרבה מצעצועי-עץ שניתנים לילדים כיום. ישנם גם תיאורים של בנים ובנות העוסקים בפעילויות קבוצתיות כגון משחקי ספורט, קרבות מדומים עם מקלות וריקודים. פעילויות ספורט נוספות שתועדו, לפחות בקרב המשפחה המלכותית והאצולה, היו שחייה, קשתות ורכיבה על סוסים [מקור].

מיקום: בתוך מתחמים מקודשים ובצמוד למקדשים.

תלמידים: בני אצולה ובני כוהנים בעיקר.

תחומי לימוד: קריאה, כתיבה (הירוגליפים ודמוטית), חשבון, משפט, דת, אסטרונומיה, רפואה.שיטת הוראה: חיקוי, שינון, עונשים גופניים – חינוך סמכותי.

בגיל 14, נערים מהמעמד הבינוני והנמוך עזבו את השכלתם הפורמלית כדי לעבוד כשוליות אצל אבותיהם: חקלאים, סתתי אבן, ונגרים. הבנים נולדו אל המקצוע אליו נולדו גם אבהותיהם; ניידות כלפי מעלה בין המעמדות הייתה נדירה [מקור].

נערות – ישנן עדויות לכך שמדי פעם, בנות במצרים העתיקה הלכו לבית הספר ואף הפכו לרופאות [מקור].

2. המורה ככוהן ומוסר דרך

המורה הוא דמות סמכותית, לעיתים כוהן בכיר. המורה מגלם לא רק ידע אלא גם מוסר וסדר חברתי.

הלימוד כלל שיעורים מתוך טקסטים מוסריים כמו "הוראות פתחותפ".

> "אם תהיה שקט, תנצח – השתיקה נושאת פרי." (פתחותפ)

3. החינוך המוסרי – ספרי החוכמה

תוכן חינוכי כלל דגשים על כבוד, ענווה, יושר, שתיקה ואי–יהירות.

היה יסוד מוסרי עמוק בחינוך – איך לחיות בהרמוניה עם מאע׳ת (Ma'at – הסדר והצדק האלים).

4. דמויות חינוכיות בולטות – מורים וסופרים נעלים

דואה-חתי (Dua-Kheti) – מחבר "לימודו של הסופר לבנו"

אחד החיבורים החינוכיים החשובים ביותר שהשתמרו הוא: "הוראות דואה–חתי לבנו פפירס" (המכונה גם "הסאטירה על בעלי המקצועות").

בכתב זה, דואה–חתי, סופר ומורה, מלמד את בנו על עליונות מקצוע הסופר לעומת שאר המקצועות הקשים והפיזיים. זהו טקסט עם ערך פדגוגי, מוסרי ותרבותי עצום, שהיה בשימוש בבתי הספר המצריים במשך מאות שנים [מקור].

5. מוסדות חינוך בולטים – בית החיים (פר אנך)

המוסד המכונה "פר–אנך" (בית החיים) היה מעין אוניברסיטה עתיקה שפעלה בתוך מקדשים. שם לימדו סופרים, כוהנים ורופאים, ושם נשמרו כתבי קודש, טקסטים רפואיים, וכתבים מדעיים. אחד הידועים שבהם פעל במקדש קרנק.

6. רפואה ולימודים רפואיים

מצרים פיתחה מערכת רפואית מתקדמת עוד מהאלף השלישי לפנה"ס.

רופאים התחנכו במקדשי איזיס וסח׳מת.

המצרים הקדמונים השתמשו בקונדומים, היו להם בדיקות הריון ו

מצב הנפש נחקר והיה בעל ערך ויכולת הכרעה, למשל בבתי משפט שופטים לקחו בחשבון אלמנטים פסיכיאטריים.

בנוסף לבתי חולים התקיימו במצרים ההעתיקה גם בתי חולים פסיכיאטריים.

כל רופא התמחה באיבר או תחום (עיניים, שיניים, בטן).

נעשה שימוש בצמחים, שמנים, ניתוחים פשוטים ואבחונים מדויקים.

7. נשים וחינוך – מיעוט עם גישה לחומרי חיים

נשים יכלו למשול, להנהיג, מלכות פעלו במצרים, הן יכלו ללמוד לעיתים, אם כי בעיקר בנות כוהנים או משפחות מיוחסות.

עדויות נדירות על רופאות נשים וכותבות פפירוסים.

לרוב תפקיד האישה היה בתחום הבית או הדת. מעמדות חברתיים התקיימו והשפיעו, אבל. נישואין התקיימו גם ללא קשר למעמד. אהבה נחשבה חשובה יותר ממעמד חברתי.

התקיימו במצרים העתיקה גם נישואים חד מיניים.

8. מורשת והעברתה – העתקת הידע לדורות

החינוך נבנה על מסורת כתובה ולא כתובה, תלמידי מצרים היוו את הגשר בין הדורות ושמרו על התרבות – כולל השפעה על יוון, רומא, ואפילו עולם האסלאם הקדום.

9. ספרים חשובים ששרדו

פפירוס אדווין סמית' – טקסט רפואי מלפני 1600 לפנה"ס, שנחשב לאחת הדוגמאות הראשונות של מדע רפואי שיטתי.

פפירוס לימי – עוסק ברפואה ובמאגיה.

ספר המתים – אוסף טקסטים דתיים, שנלמדו ונכתבו על ידי סופרים מוסמכים.

"ספר המתים" של מצרים העתיקה הוא אחד החיבורים המפורסמים, המסתוריים והמרתקים ביותר בתולדות התרבות האנושית

— ועם זאת, רבים מכירים רק את שמו ואינם יודעים מה באמת כתוב בו או לשם מה נועד.

ספר המתים הוא השם השכיח לטקסטים ממצרים העתיקה ששימשו במהלך הקבורה.

מהו "ספר המתים"?

"ספר המתים" הוא כינוי מודרני (שהוטבע על ידי חוקרי מצרים במאה ה-19) לקובץ של לחשים, תפילות, הוראות וטקסים שנכתבו על פפירוסים והונחו בתוך הקברים של מצרים הקדמונים.

שמו האמיתי היה ככל הנראה:

"ספר היציאה לאור ביום" (במצרית: "רו פרט אמ הרו") – כלומר: ספר שמדריך את הנשמה לצאת אל האור של עולם הנצח.

למה שימש ספר המתים?

מטרתו הייתה: להדריך את הנשמה לאחר המוות, להבטיח מסע בטוח דרך עולמות השאול (הדואט), להעניק כוחות קסם והגנה לנשמה כדי שתוכל להגיע בבטחה אל שדה הקנים – גן העדן המצרי.

הוא שימש כמו מדריך למת – סוג של "פספורט רוחני".

מה נרשם בתוכו?

לחש ל"פתיחת הפה" (כדי שהנשמה תוכל לדבר).

הוראות איך להימנע ממלכודות של שדים ואלים.

דיאלוגים בין הנשמה לבין האלים.

סנגוריה – "וידוי שלילי" – רשימת חטאים שהמת מכריז עליהם שהוא לא עשה ("לא גנבתי, לא שיקרתי, לא הרגתי").

החלק המפורסם ביותר הוא שקילת הלב: הנשמה מגיעה לבית הדין של אוזיריס.

אל בשם אנוביס שוקל את הלב של המת מול נוצת האמת (מאאט).

אם הלב קל כנוצה – הנשמה זוכה לחיים נצחיים.

אם הלב כבד – היא נטרפת על ידי המפלצת עמוט.

איך נראה ספר המתים?

כתוב על פפירוס באורך שיכול להגיע ל-20 מטר ויותר. הספר כתוב בכתב הירוגליפי, לעיתים גם בכתב היראטי (כתב מקוצר).

לרוב הספר צבעוני ומאויר בסצנות של המסע שאחרי המוות.

מי קיבל ספר כזה?

לא כל אחד!

את ספר המתים קיבלו רק אנשים אמידים או בעלי תפקידים (כהנים, סופרים, פקידים). רק העשיירם באמת יכלו להרשות לעצמם להיקבר עם גרסה מותאמת אישית של ספר המתים.

איפה מוצגים ספרי מתים כיום?

מוזיאון הבריטי בלונדון – כולל הפפירוס של אני (המהולל והשלם ביותר).

מוזיאון הלובר בפריז.

המוזיאון המצרי בקהיר.

חינוך כיצירת צלם אלוהי> המצרים לא חיפשו מחנך שמעורר יצירתיות, אלא מדריך שמכונן את האדם כך שיהיה צלם נאמן לסדר [מקור].

האדם הטוב היה מי שידע להקשיב, לשתוק, ולבצע באמונה את חלקו. מתוך גישה זו נולדו גם רופאים דגולים, חוקרים, כוהנים – שהיו ראשוני אנשי המדע, אך תמיד נאמנים למהות מוסרית ולממלכה.

נסיים פרק זה עם מורה גדול

דואה-חתי (Dua-Kheti) הוא דמות חינוכית מרתקת אך לא מאוד מוכרת מחוץ לחוגי חוקרי מצרים העתיקה.

דואה-חתי – המורה המצטיין של מצרים העתיקה

מי היה דואה-חתי?

דואה-חתי היה סופר, מורה, ומחבר טקסט פדגוגי חשוב בשם "לימודו של הסופר לבנו" או בשמו האחר: "הסאטירה על בעלי המקצועות".

הוא כנראה חי בתקופת הממלכה התיכונה (סביבות 1800 לפנה״ס).

למה דואה-חתי חשוב?

הוא נחשב לדמות סמכותית בעולם החינוך המצרי. בנו, פפירס, היה תלמיד צעיר, ובטקסט דואה-חתי מדריך אותו איך להיות סופר – מקצוע נעלה ונחשק במצרים העתיקה.

—

מה מלמד דואה-חתי?

החיבור שלו משבח את מקצוע הסופר ומזלזל – בסגנון סאטירי – במקצועות אחרים כמו: חקלאים ("עובדים קשה ושכרם מועט"), סנדלרים, דייגים, חיילים.

כל זאת כדי לשכנע את הבן לבחור בחיים של למידה, כתיבה ושלטון.

האם הוא דמות היסטורית אמיתית?

יתכן שהוא דמות חצי-מיתולוגית או דמות ספרותית, אבל אין ספק שהחיבור שיוחס לו שימש חומר לימוד אמיתי בבתי הספר במצרים העתיקה, מה שהופך אותו לדמות מפתח בהיסטוריה של החינוך.

למשל:

> "ראה את הסנדלר, שבבוקר עורותיו מסריחים, ובלילה הוא עייף ומרוט. היה לסופר, בני, ותהיה אדון לכל אלה."

סיכום

החינוך במצרים העתיקה היה מערכת היררכית וממוקדת, שהכשירה את האליטה הממלכתית והדתית [מקור]. הרפואה התפתחה מתוך שילוב של ידע מעשי ואמונות דתיות, והיוותה בסיס להתקדמות רפואית משמעותית בתקופתה.

פרק ג' הודו

הודו העתיקה – מהאלף השני לפנה"ס ועד ימי הבודהה (500 לפנה"ס)

החינוך התקיים בהודו במסגרת ה"גוּרוּקוּל" – מגורים אצל מורה. הלימוד כלל את הוודות, פילוסופיה, מתמטיקה, רפואה ויוגה. הבסיס היה בעל פה. החינוך נחשב לדבר קודש, והיה כרוך בטקסי חניכה.

תרשים זרימה טקסטואלי שמתאר את השפעת מערכת ה־ Gurukulam לאורך ההיסטוריה ובמרחב הגאוגרפי:

1. Gurukulam – הודו (1500 לפנה"ס) מורה (גורו) חי עם תלמידים

לימוד בעל-פה, מוסר, פילוסופיה, אומנויות ולחימה ללא תשלום – חינוך כח ומסורת ↓

2. אוניברסיטאות בודהיסטיות (נלנדה, – המאות 5–12 לספירה) שילוב גורו-תלמיד במנזרים גדולים ↓

הפצת ידע בודהיסטי לסין, טיבט, מונגוליה, יפן. ↓

3. סין – צ'אן (זן) בודהיזם מורה-תלמיד כאקט חווייתי חינוך בהתבוננות, שתיקה ותרגול ↓

טיבט – מסורת מנזרית

לימוד פילוסופי עמוק, חיים עם לאמה חינוך אתי ורוחני תאילנד וקמבודיה – חינוך במקדשים חינוך נזירי נגיש לעם עקרון השירות והחיים המשותפים ↓

4. השפעה על החינוך הרוחני והאלטרנטיבי במערב (המאות 19–21):

התיאוסופיה, יוגה מערבית, קרישנמורטי, שטיינר, וולדורף, מונטסורי חינוך אישי, לא היררכי התפתחות מוסרית וקהילתית

1. ראשית הבודהיזם – הודו

הבודהיזם נולד בהודו במאה ה-6 לפנה"ס, עם תורתו של סידהארתא גאוטמה (הבודהה). לאחר מותו, תורתו התפשטה בהודו ולקהילות סמוכות, ובמיוחד תחת שלטונו של הקיסר אשוקה (המאה ה-3 לפנה"ס), שהפך את הבודהיזם לדת ממלכתית ושלח שליחים דתיים למזרח אסיה.

2. שליחותו של מהינדה והבודהיזם הסינהלי

במאה ה-3 לפנה"ס שלח הקיסר אשוקה את בנו מהינדה והשליחים ההודיים לסרי לנקה, שם נוצר הבודהיזם מהזרם התרוואדה. סרי לנקה הפכה למרכז לימוד חשוב, והמסורת שנוצרה שם היא שזו שתעבור בהמשך לתאילנד.

3. מעבר הבודהיזם לתאילנד

המאה ה-3 עד ה-6 לספירה:

השפעות בודהיסטיות ראשוניות הגיעו לאזור תאילנד דרך סוחרים ומהגרים מהודו.

המאה ה-11–13:

תהליך ההפצה המשמעותי ביותר התרחש כאשר מלכים בתאילנד (כמו רם קהמאנג) אימצו את זרם התרוואדה הסינהלי. נזירים מסרי לנקה הוזמנו לתאילנד, ולימדו את כתבי הקאנון הפאלי (כתבי הקודש של תרוואדה).

הקמת מערכת חינוך בודהיסטית:

נזירים תאילנדים הוכשרו בלימודי פאלי, מדיטציה, והבנת הדרמה. המקדשים שימשו כמרכזי חינוך לילדים, במיוחד לבנים, שלמדו שם גם קריאה, כתיבה וערכים מוסריים.

4. מערכת חינוך דתית-חברתית

הנזירות הפכה למסלול מקובל של חינוך מוסרי ורוחני. בתרבות התאילנדית, נחשב ראוי שכל גבר יתנסה בחיים כנזיר לפחות לתקופה קצרה.

מקדשים הפכו למרכזי קהילה, חינוך ושימור התרבות.

לסיכום

החינוך הבודהיסטי עבר מהודו לתאילנד דרך סרי לנקה, בעיקר במסורת תרוואדה. תהליך זה היה עמוק, איטי ורב-שלבי, וכלל העברת כתבים, נזירים, מסורות מדיטטיביות, ובניית מוסדות חינוכיים שממשיכים לפעול בתאילנד עד היום.

המעבר של החינוך הבודהיסטי מהודו לקמבודיה

המעבר של החינוך הבודהיסטי מהודו לקמבודיה התרחש אף הוא בתהליך הדרגתי, והשפיע עמוקות על התרבות, האמנות, והחברה הקמבודית.

להלן סקירה היסטורית של התהליך:

1. השפעות הודיות מוקדמות (המאה ה-1–5 לספירה)

דרך הסחר הימי והיבשתי עם הודו, החלה חדירה של רעיונות הינדואיסטיים ובודהיסטיים לחופי קמבודיה.

בממלכות הקדומות של קמבודיה (כגון פאנן), ניכרו השפעות של מהאיאנה והינדואיזם, יחד עם השפה והכתב הסנסקריטי.

2. מהאיאנה ובודהיזם היברידי

בין המאה ה-5 ל-13, בודהיזם מהזרם מהאיאנה היה נפוץ בקמבודיה לצד ההינדואיזם. מקדשים רבים (כולל אנגקור ואט ואנגקור תום) משקפים סינתזה של שני העולמות.

הבודהיזם בתקופה זו לא היה אחיד – נלמדו בו טקסטים מהאיאניים, יחד עם תרגולים טנטריים ודמויות אלוהיות.

3. כניסת תרוואדה – מהמאה ה-13

השינוי המרכזי התרחש לאחר נפילת אימפריית אנגקור (סביבות 1431), כאשר בודהיזם תרוואדה (בא דרך סרי לנקה ותאילנד) התקבל בקמבודיה כזרם המרכזי.

שליחים בודהיסטים מתאילנד וסרי לנקה הביאו את כתבי הקאנון הפאלי ואת דגם הנזירות המוסרי והפשוט של תרוואדה.

המלכים הקמבודיים תמכו בתרוואדה והפכו אותו לדת הרשמית.

4. חינוך דרך המנזרים

כמו בתאילנד, המנזרים הפכו למרכזי חינוך – ילדים, בעיקר בנים, התחנכו אצל הנזירים, למדו קרוא וכתוב, דרשות מוסר ומדיטציה.

הנזירים נחשבו כמורי הדרך של העם, גם בעיתות משבר פוליטי.—

5. החייאה מודרנית אחרי משבר חמור

בתקופת שלטון הקמר רוז' (1975–1979), הבודהיזם דוכא באכזריות, מנזרים נהרסו, ונזירים הוצאו להורג או חויבו לוותר על נדריהם.

לאחר 1979, נעשו מאמצים רבים לשקם את הבודהיזם – נזירים הוסמכו מחדש, והחינוך הבודהיסטי הושב לאטו לחיים.

לסיכום

החינוך הבודהיסטי הגיע לקמבודיה מהודו דרך סרי לנקה ותאילנד, אך עבר שלבים של סינתזה עם הינדואיזם ומהאיאנה, עד שהתקבע כתרוואדה במאה ה-13. כמו בתאילנד, המנזר היה גם מרכז רוחני וגם מוסד חינוכי לעם.

הבודהיזם, שנולד בהודו במאה ה-6 לפנה"ס, התפשט בהדרגה לכל רחבי אסיה – דרך מסעות של שליחים, סוחרים, מלכים ותלמידים. בכל מקום אליו הגיע – עבר התאמה לתרבות המקומית.

להלן , מפת דרכים של המעברים המרכזיי של הבודהיזם מהודו אל ארצות אחרות, בדגש על החינוך הבודהיסטי:

בהמשך פרק על החידושים בזמננו

מיאנמר (בורמה)

החינוך ההודי עבר גם למיאנמר תחילה מסרי לנקה.

זרם: תרוואדה.

מוסדות חינוך: המנזרים הבורמזיים הפכו למוקדי חינוך מרכזיים, עם מסורת נוקשה של שינון טקסטים ותרגול מדיטציה.

לאוס

מתאילנד וסרי לנקה עבר .

זרם: תרוואדה ללאוס.

חינוך: דומה לתאילנד, עם מסורת של לימודים מונסטרי.

טיבט

מהודו עבר החינוך שלה לטיבת דרך מורי מהאיאנה וטנטרה, במיוחד פדמסמבהאווה.

זרם: מהאיאנה טנטרית (וג'ריאנה).

חינוך: מערכת נזירית מורכבת, לימוד פילוסופיה עמוקה, דיבייטים, ולימודים של טקסטים סנסקריטיים. הוקמו "גומפות" – אוניברסיטאות נזיריות.

סין

זרמים: מהאיאנה, צ'אן (שיהפוך לזן ביפן), דרך: שליחים בודהיסטים ומתרגמים (כמו קומרג'יבה, שואנזאנג) עבר הבודהיזם גם לסין.

חינוך: תרגום כתבים לסינית, שילוב עם קונפוציאניזם ודאואיזם. פיתוח זרמים פילוסופיים כמו "חואין" ו"טהיינג".

יפן

דרך: מסין וקוריאה.

זרמים: זן, טנדאי, שינגון, ג'ודו.

חינוך: פיתוח בתי ספר רוחניים-חינוכיים; שילוב עם סמלים אסתטיים, קליגרפיה, תה, ודרך הלוחם (בושידו).

קוריאה

הדרך: מסין.

זרמים: מהאיאנה.

חינוך: שילוב חזק בין בודהיזם לממלכה; המלכים עצמם תמכו בלמידה נזירית.

מונגוליה

דרך: מהטיבטים, בייחוד הדלאי לאמה ה-3.

זרם: טיבטי (וג'ריאנה).

חינוך: לימודים נזיריים, פילוסופיה ומדיטציה בלב התרבות המונגולית.

נפאל

שילוב: בית הולדתו של הבודהה, עם מסורת מעורבת – תרוואדה, מהאיאנה, וטנטרה טיבטית.

חינוך: בתי ספר בודהיסטיים פועלים בקרב קהילות רבות (במיוחד הניוארים).

לסיכום – שלוש הדרכים הגדולות של התפשטות הבודהיזם:

1. דרום – לתרוואדה (סרי לנקה, תאילנד, בורמה, קמבודיה, לאוס).

2. מזרח – למהאיאנה (סין, קוריאה, יפן).

3. צפון – לבודהיזם הטיבטי (טיבט, מונגוליה, נפאל).

רשימה של מורים/פילוסופים הודים בולטים מהעת העתיקה :

פַּטַנגַ'לִי (Patanjali) – נחשב לאבי היוגה והפילוסופיה ההודית, מחבר היוגה סוטרות, עם השפעה חינוכית עמוקה. חי בערך במאה ה-2 לפני הספירה.

דְרָאוּפָּדִי (Draupadi) – דמות מרשימה מהאפוס, לא מורה.

גַ'ימוּנְדִי (Jaimundi) – נדירה

.סַרְסְוַתִי (Sarasvati) – אלת החכמה.

המורה ההודי שהשפיע רבות על החינוך הוא ללא ספק פאטאנג'לי (Patanjali).

רַמַנוּג'אצָ'הרִי (Ramanujachari) – שם של פילוסוף ומורה הודי חשוב, מתקופת ימי הביניים.

סְוָאמִי וִיוֵקָנַנְדָה (Swami Vivekananda) – מורה הודי מפורסם מאוד, שהביא את הפילוסופיה ההודית למערב במאה ה-19.

גֻרוּ ג'י (Guru Ji) – כינוי כללי למורה רוחני בהודו, משמעותו פשוט "המורה".

שרבהאדהס (Śāriputra) – מורה וחכם שפעל בהודו העתיקה. שריפוטרה

שרבהאדהס היה אחד התלמידים החשובים והחכמים של הבודהה, ולימים הפך למורה מוערך ומנהיג רוחני בהודו העתיקה שבצפון הודו. הוא היה ידוע בחוכמתו העמוקה, ביכולתו ללמד את עקרונות הבודהיזם בצורה ברורה ונגישה, ובהשפעתו הרבה על תלמידים רבים.

בהודו, במרכז הפוליטיקה והדת של התקופה, שרבהאדהס לימד תחת עצי בודהה ושיתוף תלמידים סביבו, תוך הדגשת חשיבות התבונה, המדיטציה והחמלה. הוא הפך לסמל של לימוד, חינוך רוחני והעברת ידע בדור שבו הלימוד היה אישית, קרוב לטבע, ומשולב בשאיפה למוסר ולפשטות.

שרבהאדהס והאשורמות סביבו היו מוקד של חינוך ראשוני בהודו, שבו נערים צעירים למדו לא רק ידע אלא גם דרך חיים – חיבור לטבע, לשקט נפשי ולרוחניות מעשית.

החינוך בהודו העתיקה (India) ודמויות מפתח

בהודו העתיקה, הלמידה התנהלה בעיקר באשורמות – קהילות לימוד קטנות הממוקמות בטבע, לרוב סביב מקומות קדושים, עצים גדולים או נהרות. האשורמה הייתה לא רק מקום ללמידה, אלא גם סביבה רוחנית שבה התלמידים למדו דרך חיים של איזון, מדיטציה, מוסר וחכמה.

אשרווה (Acharya) – המורה המוביל:

בתוך האשורמה היה המורה, ה"אשרווה", המורה המוביל, אשר נחשב למקור הידע והחכמה. הוא לא רק לימד טקסטים עתיקים אלא גם העביר ערכים של התבוננות פנימית, שליטה עצמית והקשבה טבעית. האשרווה היה מודל לחיקוי, דמות מקודשת שהנערים העריצו ולמדו ממנה הרבה מעבר לתוכן הלימודי.

דמויות בולטות נוספות:

גאוטמה (Gautama) – מורה בודהיסטי מתקדם מתקופת הודו, שהדגיש חשיבות של מדיטציה ושחרור פנימי מעבר ללימוד ספרותי בלבד.

צ'אנדרה (Chandra) – פילוסוף ומורה שהקדיש את חייו ללימוד שפות וכתבים עתיקים, ועזר להפיץ את הידע בין תלמידי האשורמה ובקהילות כפריות.

שיטות לימוד:

החינוך בהודו לא התבסס על מבחנים או דרכי הערכה מודרניות, אלא על הקשבה, זיכרון, ודיונים פתוחים. התלמידים ישבו סביב המורה והקשיבו לסיפורים, פרשנויות ותובנות על החיים, הטבע והנפש.

הלמידה בהודו העתיקה הייתה אינטימית, חווייתית ומחוברת לסביבה הטבעית – הלימוד לא התנתק מהחיים, אלא שילב אותם.

תיקווה ושינוי

כמה דברים מרתקים לדעתי שאולי יפתיעו אותך:

—

1. יפן – חינוך דרך שתיקה ואסתטיקה

בבתי ספר מסוימים ביפן, הילדים מנקים בעצמם את הכיתה – כדי ללמוד ענווה, אחריות ושייכות.

מוצב דגש חזק על למידה דרך התבוננות – לא תמיד שואלים שאלות בקול, אבל כן מצפים לתגובה פנימית עמוקה.

ב"זן" – תלמיד שואל שאלה, והמורה עונה בפרדוקס ("קואן") שדורש חשיבה לא שגרתית.

> כלומר: המחשבה העצמאית דווקא נדרשת, רק לא בהכרח דרך דיבור ישיר.

—

2. סין – מסורת מול חדשנות

מערכת החינוך הסינית נחשבת נוקשה, אך בשנים האחרונות קמה תנועה של "חינוך חופשי" – בתי ספר פרטיים המלמדים חשיבה ביקורתית, פילוסופיה, יצירתיות. אפילו תחת הקומוניזם – הסינים קוראים ספרים מערביים, מתעניינים בקורפוס היווני, ובני נוער רבים מעזים לחשוב אחרת דרך שירה, משחקי מחשבה, וקידוד.

—

3. הודו – גישות עמוקות לחינוך אינדיבידואלי המסורת ההודית רואה את התלמיד כעולם ומלואו. ה"גורו–קולה" (בית הגורו) – הוא מוסד חינוכי שבו הילד חי עם המורה, והלמידה מתבצעת בהתאמה אישית. גם כיום יש תנועות כמו חינוך ולדורף בהודו או בתי ספר כמו "Rishi Valley" שדוגלים בחינוך שמפתח תודעה עצמאית, שתיקה, מוסיקה והקשבה פנימית.

—

4. קוריאה – חינוך שהוא גם מרד שקט

למרות מערכת לחוצה ותחרותית, יש דור צעיר שמבטא את עצמו דרך אמנות, קולנוע, ומחאות עדינות. בקוריאה יש כיום מגמה של "האטת קצב הלמידה" (slow education), מתוך ביקורת על מערכת הציונים הקשיחה.

—

5. חינוך דרך גוף ותנועה

טאי-צ'י, קונג-פו, אייקידו – אינם רק אומנויות לחימה אלא שיטות חינוכיות פילוסופיות. כל תנועה היא לכאורה שאלה ותגובה, התמודדות עם התנגדות ללא אלימות, הקשבה, שליטה עצמית.

לסיכום:

המחשבה העצמאית במזרח הרחוק לא נעלמה, אבל גם איננה צועקת היא קיבלה צורות אחרות, עדינות, מופנמות, פיוטיות או תנועתיות. היא לא תמיד נאמרת בקול רם, אך לעיתים דווקא בגלל זה – היא עמוקה יותר.

סין – תולדות החינוך

**הקיסר** **וּוּ** די **וקונפוציוס** – (漢武帝 – האן ווּ די) הקיסר הסיני שהפיץ באופן רשמי וממוסד את תורת **קונפוציוס** בכל סין — ושעליו ניתן לומר שהוא האחראי להשרשת **הקונפוציאניזם** כבסיס אידאולוגי של המדינה הסינית — היה: **וּוּ** די (漢武帝 – **האן** **ווּ** די). שלט: 141–87 .לפנה"ס
**שושלת**: **האן** **המערבית** (Western Han) תוארו: "**הקיסר** **הלוחם**" היה אחת הדמויות החשובות בתולדות סין.
**הקיסר האן** **ווּ** די הפך את **הקונפוציאניזם** לדוקטרינה הרשמית של **המדינה** – במקום גישות פילוסופיות מתחרות (כמו הדאואיזם והחוקיות – Legalism). הוא הקים את "**האקדמיה** **הקיסרית**" ללימוד הטקסטים הקונפוציאניים — מוסד חינוך עליון להכשרת פקידי המדינה. במסגרת פעילותו של **הקיסר** **ווּ** די למען **קונפוציוס** הוא גם חיזק את מבחני הכישורים (המבשרים של מבחני הקיסרות) שהתבססו על כתבי קונפוציוס, ועודד את העלאת קונפוציוס למעמד של חכם לאומי – כולל פולחן מסוים. בזכות **הקיסר** **ווּ** די התפשט **הקונפוציאניזם** גם **לקוריאה**, **וייטנאם** ו**יפן** – דרך מערכות החינוך והממשל של אותן תרבויות.
הוא הפך את **קונפוציוס** מהוגה מקומי לדמות מרכזית בתרבות סין והעולם הסיני לדורות.

פרק ד' סין

—

סין – החל משושלת שאנג (בערך 1600 לפנה"ס), וביתר שאת מתקופת קונפוציוס (551–479 לפנה"ס)

החינוך נחשב כלי לטיפוח מוסר וליציבות המדינה. קונפוציוס ייסד מערכת חינוך שפתוחה לתלמידים מכל שכבות העם. נלמדו כתבים קלאסיים, מוסר, נימוסים, שירה והיסטוריה.

קונפוציוס והמהפכה השקטה של החינוך הסיני

קונפוציוס (551–479 לפנה"ס), הוגה דעות, מורה ומדינאי סיני, נולד במדינת לו (כיום מחוז שאנדונג בסין) למשפחה אצילה אך ענייה. הוא חי בתקופה של אי-יציבות פוליטית וחברתית, וראה בתיקון האדם את המפתח לתיקון החברה.

רעיונותיו ביקשו להחזיר לחברה את תחושת הסדר והמוסר דרך חינוך אישי, דוגמה מוסרית של השליטים, וכיבוד היררכיה משפחתית וחברתית.

קונפוציוס הקים בית ספר פרטי – מהפכה של ממש בזמנו –

שבו לימד כל מי שחפץ ללמוד, ללא הבדל מעמד. בכך פתח את שערי ההשכלה גם לבני המעמדות הנמוכים. הלימודים התבססו על קריאה ושינון של כתבים קלאסיים, דיאלוגים מוסריים, ושיחות על מנהיגות ראויה. תלמידיו הפיצו את רעיונותיו – ובמשך הדורות, הם קובצו בכתב הידוע כ"אנאלקטות" (שיחות קונפוציוס), שהפך ליסוד בתרבות הסינית.

במהלך תקופת שושלת האן (206 לפנה"ס–220 לספירה), אומץ הקונפוציאניזם כתפיסת העולם הרשמית של האימפריה הסינית – והשפעתו הלכה והעמיקה. ↓

בתקופת טוקוגאווה ביפן (1603–1868), אומצה התפיסה הקונפוציאנית במלואה כדי לבסס את הסדר החברתי:

כבוד עיוור להורים, למורים, לשליטים – ושינון טקסטים לא כאמצעי לחשיבה ביקורתית, אלא כצורת ציות וסדר.

כך הצליח אדם בודד, מורה נודד, להשפיע לא רק על חינוך – אלא על המבנה החברתי, הפוליטי והתרבותי של סין, יפן, וייטנאם וקוריאה – השפעה שנמשכת, במידה רבה, עד ימינו.

התפתחות החינוך בסין הקדומה

תמונה – קונפוציוס. מתחת לתמונב קונפוציוס (551–479 לפנה"ס), מורה פרטי שפעל בתקופת האביב והסתיו בסין, לא היה מדינאי, מצביא או כובש – אך רעיונותיו הפכו ליסוד התרבותי המרכזי של מזרח אסיה.

דיוקן של קונפוציוס מאת האמן צ'יו יינג מתקופת שושלת מינג (בערך 1494–1552). מקור: **ויקיפדיה**

כיצד הפך קונפוציוס לפילוסוף של קיסרות – סיפורו של הקיסר ווּ די

בשנת 136 לפני הספירה, התיישב על כס שושלת האן בסין, קיסר צעיר, נחוש ובעל חזון בשם ווּ די. סין מאוחדת, אך רעיונות רבים מתחרים על נשמתה: חוקיות נוקשה, דאואיזם מסתורי, וכמובן – תורתו השקטה של אדם צנוע אחד – קונפוציוס – שכבר מת למעלה מ-300 שנה היד דה.

ווּ די אינו מסתפק ביציבות זמנית. הוא מחפש עמוד שדרה, עקרון מוסרי עמוק שיאחד את הממלכה סביבו. הוא מזמן לחצרו את חכמי זמנו, בהם המלומד דונג ג'וּנגשוּ (董仲舒), וזה מציע לו הצעה נועזת:
"שליט נעלה הוא שליח השמיים. קונפוציוס אשר לימד מהו שלטון מוסרי – הוא הדרך לאיזון בין סדר לשמיים." אמר המלומד הסיני.

הקיסר משתכנע. הוא מצווה על הקמת האקדמיה – מוסד ראשון מסוגו שבו ילמדו רק את כתבי קונפוציוס. רק מי שיצליח בלימודים אלה, יורשה לכהן כמשרת ציבור, קבע. כך הופך הרעיון הפשוט של מוסר, כיבוד הורים, אהבת הלמידה וציות לחוק – ללב הפועם של האימפריה הסינית.

החלטתו של ווּ די ובחירתו בקונפוציוס אינה רק גישה פוליטית. היא משקפת תפיסה תרבותית – חינוכית – ורוחנית. הוא מעניק חיים שניים לקונפוציוס: לא עוד מורה נודד, אלא מורה הדור. המורה של כל האומה. מקדשים מוקמים, טקסים נערכים, וסין כולה מתחילה לדבר בשפתו של החכם מהעיר לואו.

וכך, דרך קיסר אחד אמיץ וחכם, הפכה תורת קונפוציוס מעיון של תלמידים נודדים ליסוד של אימפריה – ומשם, גם אל בתי הספר בקוריאה, וייטנאם ויפן, עד עצם היום הזה.

דרך החינוך – ולא דרך החרב – השפעתו הגיעה לארצות שלמות: מיפן וקוריאה ועד וייטנאם וסינגפור

התשתית המוסרית, הטקסית והחינוכית שבנה הפכה למודל מתמשך של שיפור עצמי, משמעת, היררכיה וכבוד.1. קונפוציוס וייסוד החינוך הפתוח (551–479 לפנה"ס)

בית הספר של קונפוציוס: לא היה מוסד פורמלי, אך היה מהראשונים ללמד את כולם – כולל בני עמים פשוטים – אם יפגינו רצון ללמוד.מיקום: מדינת לו (Shandong).תוכן הלימוד: טקסטים קלאסיים, אתיקה, פולחן אבות, מוסר של שליטים, כבוד למסורת.מורים מרכזיים: תלמידיו של קונפוציוס – בעיקר יֶן חְווֵי, דְזֶנג דְזְה, דְזִי גוֹנְג – הפיצו את רעיונותיו והניחו יסוד לבתי הספר הקונפוציאניים.

2. בתי הספר הקיסריים – שושלת האן (206 לפנה"ס – 220 לספירה)

אקדמיית טָאי שְׂוֵּה (太學) – "האקדמיה הגדולה":

הוקמה ב-124 לפנה"ס ע"י הקיסר ווּ מהאן.הוכשרה שכבת עילית של פקידים לפי עקרונות קונפוציאניים.קלאסיקות קונפוציאניות הפכו לחלק מתכנית חובה למבחני כניסה לשירות המדינה.

3. האקדמיה לאמנות בסין –

"בית האמנות של שושלת טאנג"נוסדה במהלך שושלת טאנג (618–907 לספירה), בעיר הבירה צ'אנגאן (כיום שיאן).

שם האקדמיה:"לִיּוּיְוֵּאן" (梨园 – Lìyuán) פירוש מילולי: "גן האגסים" נחשבת למוסד האמנותי הממלכתי הראשון בעולם המוקדש להכשרת אמנים מקצועיים בתחומי מחול, שירה, תיאטרון וכלי נגינה.

מייסד האקדמיה הוא הקיסר סוֵּ'ן דְזונג (Xuanzong) – שלט בין השנים 712–756.

הקיסר סוֵּ'ן דְזונג היה חובב אמנויות מושבע, והקים את לִיּוּיְוֵּאן בתוך שטחי הארמון המלכותי שלו.

במוסד זה הוכשרו מאות רקדנים, נגנים ושחקנים לשירות חצר המלך וטקסים ממלכתיים.מה למדו שם:מחול טקסי ומחול דרמטי (בהשפעת מסורות בודהיסטיות וטקסיות).תיאטרון מוסיקלי מוקדם – יסודות של מה שיתפתח ל"דרמה סינית" (זאז'ו) ו"אופרת בייג'ינג".נגינה על כלי מיתר, נשיפה וכלי הקשה.לבוש, גינונים, טכניקות במה – שילוב בין עיצוב חזותי ויכולת משחק.אמנים – מורים ודמויות חשובות האקדמיה לא תמיד שרדו, אך נזכרים חכמי חצר, מוזיקאים ו"אמנים מלכותיים" כקבוצה מוערכת מאוד.מאוחר יותר, המונח "אנשי לִיוּיְוֵּאן" (梨园子弟) הפך לשם כולל לשחקנים מקצועיים בסין – מעין תעודת כבוד מסורתית לאמני במה.השפעה לדורות:המסורת של לִיּוּיְוֵּאן עברה דרך בתי הופעות, מנזרים ואקדמיות – עד שהובילה לאופרות המקומיות המוכרות (כמו אופרת בייג'ינג ואופרת קוּן).הרעיון של האקדמיה לאמנות מטעם המדינה מוכר כיום באותם ימים הוא נמשך גם בתקופת שושלת סונג (960–1279), עם בתי ספר לקליגרפיה, ציור ותיאטרון.—מבחני הקיסרות (科舉 – קֶג'וּ) – החל מהמאה ה-7 (שושלת סווי), הפכו למנגנון בחירת פקידים עד 1905.מבחני הקיסרות בסין, שנקראו קֶג'וּ (科舉, Kējǔ), היו מערכת הבחינות הציבוריות הארוכה והמשפיעה ביותר בהיסטוריה האנושית תארים אקדמיים שממשיכים ונחשבים בכל העולם גם כיום. גישה מעמדית סו החלה בסין העתיקה. והם פעלו במשך יותר מ-1300 שנה (!), כאז, היום תעודות מעמדיות אלו היו שער וכמעט הבלעדי לקבלת משרות ציבוריות וקידום חברתי בסין הקיסרית.—מה היו מבחני הקיסרות (科舉 – קֶג'וּ)?מערכת בחינות שנועדה לבחור פקידים לשירות המדינה על סמך כישרון וידע, ולא על פי מוצא משפחתי או מעמד כלכלי.—מבחני הקיסרות החלו רשמית בשושלת סווי (581–618 לספירה),והגיעו לשיאם בתקופת שושלת טאנג (אקדמיה לאמנויות "לִיּוּיְוֵּאן" (梨园 – Lìyuán) בעברית "גן האגסים") ושושלת סונג.שיטת מבחני הקיסרות נמשכה – עם הפסקות – עד 1905, כשבוטלה על ידי שושלת צ’ינג.—תוארי המוסדות התקדלו בעקבות עמידה בבחינות. הבחינות דרשו שינון, פירוש, וכתיבה יצירתית על פי כתבי הקונפוציאניזם הקלאסיים, כגון:

"כתבי המוסר" של קונפוציוס ומנציוס, ההיסטוריה הרשמית של סין, שירה קלאסית וכתיבה רשמית (בסגנון מאמר בן שמונה פסקאות).

תארים אקדמיים ראשונים או ציונים ודרגות שהבחינות הניבו:1

. שִׂיְוּצָאי (秀才) – הדרגה המקומית.

2. ג'וּרֶן (舉人) – הצלחה בבחינה הפרובינציאלית.

3. גִ'יןְשִׁי (進士) – הדרגה הגבוהה ביותר – הצלחה בבחינה הארצית בבירה.

הזוכה בתואר ג'ינשי התקבל לממשל הקיסרי ולעיתים אף לחצר הקיסר עצמו.

שיטת מבחני הקיסרות זכתה להשפעה עצומה:

עמידה במבחני הקיסרות אפשרה ניידות חברתית – גם בנים למשפחות עניים יכלו להפוך לפקידים רבי עוצמה.הפכה את הלימוד והחינוך לאידיאל חברתי עליון.

מבחני הקיסרות עיצבו את התרבות הסינית סביב ציות, שינון, היררכיה וכיבוד הסמכות והתואר – בדיוק כפי שנדרש מהחינוך הקונפוציאני לציות ונאמנות לסמכות.שיטה סו השפיעה בהמשך גם על יפן, קוריאה, ווייטנאם, שייבאו את עקרונות העמידה הבחינות (מבחני הקיסרות) לשירות המדינה.

4.קונפוציוס ממשיך להשפיע בתקום

שושלת סונג (960–1279) – רנסנס קונפוציאניג’ו שִׂי (朱熹) – מגדולי הוגי הנאו-קונפוציאניזם:ניסח מחדש את הפילוסופיה הקונפוציאנית עם דגש מטאפיזי ומוסרי.יסד את "ארבעת הספרים" כבסיס למבחני המדינה.אקדמיות פרטיות (書院 – שׁוּ-יְוֵּן): החל מהמאה ה-8 (תקופת טאנג) החלה הקמה של אקדמיות פרטיות בסין, שנקראו שׁוּ-יְוֵּן (書院, Shūyuàn), היו מוסדות חינוך עצמאיים למחצה, לא ממשלתי, שפעלו במקביל או כחלופה לבתי הספר הציבוריים. לרוב מוסדות אלו הוקמו ע"י חכמים, מלומדים עשירים או תורמים מקומיים, ולעיתים גם בתמיכת השלטון המקומי. המוסדות הוקמו כאמור בתקופת טאנג, והם התפתחו ושגשגו במיוחד בתקופות סונג, יואן ומינג. האקדמיות הפרטיות מילאו תפקיד מפתח בהעמקת ההשכלה הקונפוציאנית ובהכנה למבחני הקיסרות – אך גם שימשו מרכזים של חיפוש אינטלקטואלי, פילוסופיה ודיאלוג חופשי.

ארבע האקדמיות הגדולות של סין (四大書院):

1. 白鹿洞書院 – באי לוּ דונג שׁוּ־יְוֵּן (אקדמיית מערת האייל הלבן)מיקום: ג’יאנגשי (Jiangxi)נוסדה: המאה ה-9, שגשגה בתקופת שושלת סונגדמות מפתח: ג'וּ שִׁי (朱熹) – מהנאו-קונפוציאנים הגדוליםמאפיין: קידוש המוסר, שיטת לימוד מוסדרת ומערכת כללים לסטודנטים

2. 嶽麓書院 – יוֵּּא לוּ שׁוּ־יְוֵּןמיקום: צ’אנגשה, חונאן (Hunan)נוסדה: 976 לספירההתקיימה לאורך הדורות ואף שולבה באוניברסיטת חונאן

מאפיין: שיח פתוח, חיבור בין חינוך לרוחניות ומדינה

3. 應天府書院 – יִינְג טְייֵן פוּ שׁוּ־יְוֵּןמיקום: נאנג’ינג (Nanjing)

נוסדה: תחילת שושלת סונג נחשבה למרכז תרבותי חשוב של דרום סין

מאפיין: תיאום עם מוסדות המדינה והכנה לבחינות הקיסריות

4. 石鼓書院 – שְׁה גוּ שׁוּ־יְוֵּן (אקדמיית תוף האבן)

מיקום: חונאן

נוסדה: גם כן בתקופת סונג

מאפיין: מקום לדיון פילוסופי עמוק והגות מוסרית חופשית

השפעה היסטורית של 4 האקדמיות:

קידומו חשיבה עצמאית בתוך מסגרת קונפוציאניתהפצת הנאו-קונפוציאניזם בדרום-מזרח אסיההיוו דגם לחינוך פרטי חופשי שנשען על תרומות ולא רק על שלטון—מאפיינים עיקריים:לימוד טקסטים קונפוציאניים – בפרשנות חופשית יחסית.דגש על דיון, שיחה, קריאה עצמית והגות מוסרית, ולא רק על שינון.חלק מהאקדמיות היו במקומות מרוחקים, פרושות בהרים או בטבע, והפכו למרכזים רוחניים.

מטרות העל של האקדמיות היו:

1. הכנה לבחינות הקיסרות (קֶג'וּ).

2. פיתוח הגות מוסרית ותרבותית.

3. טיפוח "אדם מושלם" (君子 – ג'וּנְדְזְה)

.השפעה של החינוך הסיני הייתה עצומה:

המורים הפיצו את רעיונות הנאו–קונפוציאניזם, שדגל באחריות מוסרית אישית ולא רק בציות סמכותי.הם השפיעו על מערכות החינוך בקוריאה, יפן ווייטנאם, שהעתיקו גם את מודל ה"שׁוּ-יְוֵּן".

4. התפשטות קונפוציאניזם באסיה

קוריאה כבר במאה ה-4 לספירה, שושלת קוגוריו אימצה את הקלאסיקות הקונפוציאניות.

שושלת ג'וסון (1392–1897) הפכה את הקונפוציאניזם לאידאולוגיה המרכזית של המדינה.

סונגגיונגון (成均館) – האקדמיה הלאומית שהכינה תלמידים לבחינות הקיסרות.

יפן בתקופת נארה (המאה ה-8):

הקונפוציאניזם הובא מסין יחד עם הכתב.

בתקופת טוקוגאווה (1603–1868):

האנקו – בתי ספר של כל דאימיו (שליט אזורי) שהכשירו סמוראים לפי עקרונות קונפוציאניים.

שוהֵי-קו (昌平黌) – האקדמיה הלאומית של השוגונות בטוקיו. נאו–קונפוציאניזם ג’ו שִׂי אומץ כאידאולוגיה רשמית, במיוחד ע"י חכמי האדו.

וייטנאם החל מהמאה ה-10, בעקבות שלטון סיני ממושך.

המבחנים הקיסריים הונהגו במאה ה-11 (שושלת לי).

ואן מיאו (מקדש הספרות) בהאנוי נוסד בשנת 1070 כמוסד לימוד קונפוציאני – פועל עד היום כסמל לחינוך הוויטנאמי. סינגפור במאה ה-20, עם עצמאותה של סינגפור, הנהיגה ממשלתו של לי קואן יו מערכת חינוך שמרנית ויעילה, שהתבססה לא במוצהר אך באופן ברור על ערכים קונפוציאניים: משמעת, חיסכון, חשיבות ההשכלה, כיבוד הורים, ומחויבות לקולקטיב הלאומי. סינגפור היא דוגמה מודרנית למימוש עקרונותיו של קונפוציוס במדינה ריבונית.

5. ירידת ההשפעה והמורשת כיום

מבחני הקיסרות בוטלו ב-1905, אך מוסדות כמו האוניברסיטאות שנזכרו למעלה, ומערכת החינוך האסייתית ממשיכים לפעול ושמר יסודות קונפוציאניים גם כיום:

שינון, כבוד למורה, מיקוד בהיררכיה ומוסר חברתי.

בתי ספר מודרניים רבים במזרח אסיה פועלים בהשראת החינוך הסיני העתיק והם שמרניים ביחסם לסמכות.

סיכום:

השפעת קונפוציוס על מזרח אסיה ניכרת לא רק בטקסטים ובמוסדות, אלא באורחות החיים, בצורת החשיבה, וביחסים בין אדם לחברה. היא מבטאת את הכוח של חינוך מוסרי עקבי – לעצב עמים ותרבויות לאורך דורות.—

לפרק1

לפרק 2

לפרק 3

לפרק 4

לפרק 5

לפרק 6

לפרק 7

נשארו לך שאלות?

אשמח להשיב על כל שאלה

לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן

בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –

למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או YARONMARGOLIN.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.

physician (who knows in detail the general health of each patient or yours) before using any medicine, food, extract or any exercise. The information on Yaron Margolin's website or the "Healing Presses" website (on Facebook or YARONMARGOLIN.COM), in the above article and in Yaron Margolin's articles are material for thought – philosophy neither recommendation nor public guidance to use or cease to use drugs – no information on this site or anyone You should always consult with a qualified physician or pharmacist regarding pain, bad feeling, or goals and how to use foods, ointments, extracts and even exercises, or other remedies that are mentioned as such

מאמרים אחרונים

נשלח ב כללי