האסכולה הוונציאנית (ציור) פרק ג׳ תורת התנועה של ונציה

המאמר פורסם ב 3 חלקים
חלק א'
חלק ב'
חלק ג'

העולם כולו שרוי בתנועה – נושא התנועה סקרן את הפילוסופים מאז ומעולם. ״הכול זורם״ אמר הֵרַקְלֵיטוֹס (Ἡράκλειτος ὁ Ἐφέσιος) בימי יוון הקדומה, באסיה הקטנה (סוף המאה ה-6 לפנה"ס) ואפלטון הוסיף עליו (באתונה 427-8 או 423-4 לפנה"ס – 347-8) "הכל שרוי בתנועה" (תאיטיטוס, כתבי אפלטון, שוקן תשל"ה, 112). השיבה אל תפיסת העולם הרואה במשתנה כדבר קבוע ולא בנייח (אריסתו, הדת) הרטיטה את האדם החושב. לפתע כולם רצו לחשוב, לקחת אחריות על מחשבתם הנכונה.
האמנים הגדירו עצמם כבר אז פילוסופים, אולי כבימי יוון ואולי מאז ומעולם. אמנים פילוסופים וההתבוננות בקיים הינה חלק מהתנועה והמהלך הזה ריתק אותם, שהרי עד אז רצית לדעת מה קורה, מה נכון – פנית אל כתבי הקודש ושם כתבו גם המון שטויות. הם רצו להבין את המכניקה שסביבם וחיפשו אותה בחוקי הפרספקטיבה, תהליך התבוננות, שהושלם רק במאה העשרים כשאלברט אינשטין פרסם את תורת היחסות. האיך רואים, ומה רואים מכאן ששונה ממה שרואים משם גם אם מדובר באותו "יש" עמד גם במרכז מחשבתו של שפינוזה, אבל בציור של טינטורטו הוא כבר העיקר. הם חשפו בדרכם זו אחר הבנת הפרספקטיבה את הספירלה ודהוינצ'י התעמק וחקר את חיתוכי הזהב, אבל כשביקשו לגעת בה עצמה, בספירלה, כשלו. הם לא הצליחו בהתחלה, אבל, ובהדרגה הבינו שקיים יש שאי אפשר לגעת בו. וכך התפרץ רעיון חדש שמסמל את קיומו של יש נע וזז שאי אפשר לגעת בו – הרגש והם חיפשו את הרגש. וחקרו את הרגש. ובחנו את הרגש של הפרספקטיבה, ומצאו תחילה את האהבה ודיברו על האהבה והאהבה הייתה לא רק אהבת האדם וסקרנותו לאחר, לעולם היא עד מהרה נחשפה לאהבה של העולם (דון איסק אברבנאל Dom Isaac Abravanel 1437 -1508), היהודי המגורש מספרד חשף אותה ראשון. האהבה של היקום! הנושא כל כך עמוק וגאוני שרק הקיצור יצילנו כאן ואוסיף על כך שיש המפרשים  את האהבה הזו של אברבנאל, (Abravanel Don Isaac; ‏1437–1508) שמושכת את כל ה"ישײים זה לזה להתקרב, להתאחד כוח מושך ובפשטות כוח המשיכה (גרביטציה, כפי שקרא לה מעט יותר מאוחר ניוטון 1642 – 1727) שנמצאת בכל הגופים המושכים זה את זה. בנוסף מושג האהבה התפתח והיה לנפש העולם החושבת במשנת שפינוזה ואחר כך בזמננו חדר למושגי הפיזיקה של השדות. בעולם, ביקום ישנה זרימה מתמדת של תוכן המכונה מחשבה והוא נע ומשתנה ללא מעורבות של מסה. מחשבת העולם (ברונר, ׳תורת השדות׳).

לתורת התנועה היו תמיד מתנגדים. הרעיון שהכול זז ומשתנה איים על תחושת הביטחון הפנימית של אנשים חלשים, בנוסף הוא מחייב אנשים לפתח כישורי חיים ולקחת אחריות על מסלולי הבחירה שלהם. אנשים רבים העדיפו דרך חשיבה אחרת. בן החשובים והנודעים בהם היו אלילי הדתות פרמנידס ואריסטו – הם חשבו שהכל זז אבל בגלל שטרם הגיע לשלווה המיוחלת. השאיפה האמיתית בעמידה. הכל שקיים כביכול רוצה לעמוד דום, הסטאטיות והדמימה הן תכונת היסוד והסוד נמצא במבנה ובטכנולוגיה שמקורה מחוץ לגופים ולא מתוך איזו תכונה פנימית להשתנות לכשעצמם. המכניקה היא ה״נפש״ של החפצים וגם נפש העולם מכנית לטענתם, משל יש בה קפיץ ולאל מפתח לסובב אותו, או לעצור אותו.
בימי הביניים זו התפיסה ששלטה ומי שערער עליה הושתק ונאשם בכפירה וגם נשרף על המוקד.

הבעיה החלה אצל הרופאים, הם הבינו שהעדר תנועה קשור במחלה ושאוויר נקי, צלול וזורם בחופשיות גם תנועת אדם מבריאים. הם הבחינו שההיסגרות וה׳עמידת דום׳ מביאים לחולי והתנועה היא שנקשרת בבריאות הם לא ידעו את חוכמת הקדמונים, כשסוקרטס, מסביר (בכתבי אפלטון) לתאיטיטוס את הנושא הזה באומרו: "שלום הגוף אובד בשל מנוחה ואפס מעשה ומתקיים במידה מרובה מכוחם של אימונים גימנסטיים ותנועה" (תאיטיטוס, כתבי אפלטון [152-153]) למעשה דבריו אלו היו מה שהם ביקשו, אבל הם לא הגיעו אליהם. הגם שהנפש הפנימית הרואה אל המעמקים באחדים מהם הבינה זאת. הסקרנות המדהימה של מייסדי הרנסנס הובילה אותם לדעת שהחומר שהם מחפשים כתוב ביוונית, בכתבי אפלטון, הפילוסוף של התנועה, אבל הם לא ידעו יוונית. מי שכן ידע יוונית וגם אחז בחומרים המבוקשים ישב באדריאנופולי – הוא היה רופאו של השולטן: אלישע היהודי, אבל אלו לא ידעו עליו והוא לא עליהם לבסוף הם נפגשו באמצעות תלמידו שהגיע לפירנצה ועל כך אני מרחיב במאמרי – כאן.
התאווה לדמימה החריפה ועצרה כל התקדמות בימי הביניים – אבל שיא הבעיה ושיא חומרתה הייתה בקרב הרופאות, הן שמרו את הידע ובמיוחד אחזו בסודות המזון ורקיחת התרופות. כדי לאסוף אמצעי ריפוי היה עליהן לצאת ליערות וללקט עשבים. כוחן עלה ככל שהריפוי והרקיחות שלהן צלחו. הכנסייה חששה מכוחן ושחטה אותן אחת אחת באשמות כפירה. השיטה האהובה הייתה בכיכרות, שם הן נקשרו לעמוד והועלו באש. תקופת שחיטת הרוקחות מכונה צייד המכשפות. אירופה בחרה בנכשלות ונותרה ללא ידע רפואי אבל כוחותיו של האל לא הועילו. ככל שהכמרים העלו אותם מעלה הם הלכו ואזלו. הוא לא ריפא. האל קרס וברוב המקרים טובי האזרחים, צדיקים, עשירים, עניים: גברים מכובדים, נערים מצוינים וגם נערות ונשים ואפילו מלכים בהחלט אנשים רבים הלכו ומתו ממחלות פשוטות למדי.
ימי הביניים הייתה תקופה קשה מאוד מבחינת הבריאות. זה היה עולמן של המגפות הנוראיות. בתקופת שלטון הבערות, האמונה בנייחות ובטכנולוגיה של היקום והשאיפה לנכשלות שגשגו מחלות ומגפות איומות שפלשו לכל בית והביאו מוות גם לעשירים וגם למאמינים וגם לגיבורי החייל והממון זה גרם למרמור. -20 או 25 מיליון בני אדם באירופה נכחדו במשך כחמש שנים (1347–1351). האומדנים נעים בין רבע לחצי מאוכלוסיית אירופה. בכפרים מסוימים נספו עד 80% מהאוכלוסייה. זהו האסון הדמוגרפי הגדול ביותר אשר פגע באירופה אסון שהביא להתפכחות.

אנשים בודדים החלו לחפש דרכים להציל את עצמם והנעלים בהם ביקשו גם להציל את האנושות. אלו ואלו שבו בהדרגה אל המקורות. הגעגועים היו גדולים, השאיפה התמלאה והכיסופים הרקיעו עד לשמיים אבל מקור הידע כאמןר לעיל, נעדר. הייתה תחושה כללית שהידע נמצא במרתפי הכנסייה. הוא לא אבד אבל נגנז.
משורר צעיר שחיי בצרפת בשם פטררקא לימים גדול משוררי איטליה חשד שהידע הגדול טמון בדיאלוגים הנעלים של תורת המדינה ותורת התנועה (תאיטיטוס, טימאוס) ותורת היופי (איון) וגם בתורת הנפש של אפלטון אלא שהיא הייתה נסתרת, גנוזה בשפה זרה, עתיקה כי הכל היה רשום ביוונית שאותה לא הוא ולא מוריו ידעו לקרא.
פטררקא שעוד יוזכר בהמשך נולד (1304) בארצ׳ו היפיפיה שליד פירנצה אבל עבר עם אביו לצרפת. בידיו היו 16 אגרות של כתבי אפלטון, כתובות ביוונית, אבל הוא ידע לטינית ואיטלקית. יוונית הייתה עבורו ״סינית״.

אפלטון מחכמיה הגדולים של יוון דיבר על נושאים רבים. מורו סוקרטס היה מומחה לאהבה (הסימפוזיון) אבל אפלטון התמקד בנושא מורכב ביותר התנועה (פרמנידס, תאיטיטוס וטימאוס). כיום נושא זה נמצא בתחום התעניינותם של אנשי הפיזיקה. הם חוקרי התנועה של ימנו, אפלטון הניח גם את היסודות לפיזיקה שלנו. הוא דיבר על שני סוגי תנועה: תזוזה ושינוי במהות – מחשבה היא סוג של תנועה שמשנה את מהותה ללא העברה של חומר ממקום למקום. (התזוזה קשורה במכניקה ובשינוי מקום אבל שינוי המהות נקשר בתוכן ובהתפשטות (שפינוזה, ברונר, עירוני) או כדברי אפלטון בטימאוס התוכן נקשר "באקראי, בלא סדר ובלא שיטה של טעם" (טימאוס, כתבי אפלטון, שוקן תשל"ה, 545 [42-43]) ראה/י גם פרמנידס [138-139] "בנועו ישתנה מקומו, או תשתנה מהותו, שאין מיני תנועה מלבד הללו" – פרמנידס, כתבי אפלטון, שוקן תשל"ה, 28, למעלה).

פטררקא הוביל את המהלך המושיע וכיוון אל כתבי אפלטון. הוא הבין את התזוזה, הכל מבינים אותה, האדם זז, הציפור זזה ואפילו הסוס משנה את מקומו – הוא זז, כיסא מוזז וגם הרקדן זז. אבל הסוד נמצא בתנועה השנייה בתוכן.

פטררקא חיפש את הסוד שבתוכן, אבל הוא לא מצא את המילים כדי לבטא זאת וקרא לנושא רגשות. הוא היה למעשה הפסיכואנליטיקאי הראשון. פטררקא הרבה ליצר אנליזה פסיכולוגית בעצמו ולעצמו. הוא רצה להבין את הרגשות והתמקד באהבה. אהבתו ללאורה העסיקה אותו עד כדי כך שכל העולם היה מודע לאהבה הזו. עליה כתב את הליריקה היפה שהביאה לו כבוד ופרסום רב. הסונטות לגבירה לאורה.

נושא התנועה עמד במרכז התורה של אפלטון. זה הנושא שפטררקא רצה להבין. אבל הנושא הזה פיצל את העולם העתיק גם את האמנים שנחלקו לכתות ולפלגות. חלקם דגלו בחומר ובצורה והמתנגדים שהיו בודדי בודדים חיפשו את התכנים ואת המשמעויות העמוקות שנקשרו ברגשות ובמחשבות.

הציירים היו בן הראשונים להבין שהבעיה המרכזית של אמנות הציור לתפוס את הרגע המשתנה. לא התזוזה, התוכן. חלקם חשד שהנושא קשור באור, ג׳ונטה פיזאנו (Giunta Pisano 1180-1250) חיפש את הרגש.

הציירים היו בן הראשונים להבין שהבעיה המרכזית של אמנות הציור היה בפיתוח שיטה לתפוס את הרגע המשתנה. לא התזוזה, אלא הרגש – הרגש הוא התוכן הפנימי שגורם לתנועה להתפשט – תנועה מבפנים החוצה והיא שניכרת בתזוזה. רוב ציירי פירנצה ובהמשך גם רומא חשדו שהנושא קשור באור הבא מבחוץ ונופל על הדברים, ג׳ונטה פיזאנו (Giunta Pisano 1180-12500) כאמור לעיל חיפש את הרגש. שנים רבות אחריו הביא בשיא הרנסנס רמברנדט נושא זה לציור בציירו את האור הנובע ומתפשט מבפנים. נושא האור הנובע מבפנים ולא מתפשט כדרך הטבע ונתקע בדרך מאז ומתמיד עמד במרכז המחקר שלי. זה הנושא שמרתק אותי. כיצד ומדוע האור הפנימי, הרגש שנע מבפנים נעצר – דומם. למה הוא לא מפעיל, פעמים רבות כל כך, את המחשבה האנושית, למה הוא לא זורם כראוי במערכת הביולוגית ועל כך עומדת תורת הדמימה שראשיתה בשאלות האלו ושיאה בשיקום והחלמה של הכליות שמגיעות לאי ספיקה – נושא שאני מטפל בו כיום בקליניקה שיסדתי אבל הגישה הזו מקורה בשרשרת ארוכה שראשינה בג'ונטה ומבחינתי בשרשרת מורי: ראשון בניקו, באראז, ברונר ושפינוזה הגדול בעל האתיקה – אלו המורים ושם באתיקה ברוך היהודי – השפינוזה מעלה סוגיות של דמימה וכיווצי שרירים ומהם למדתי ומשם המשכתי.

הציור של ג׳ונטה מפיזה – פיזאנו מתאר את הרגש הראשוני העולה מבפנים ומתפשט. הציור המגולל סוגיה זו התגלה במטבח של הנזירות בפיזה – אני נסעתי לשם – לפיזה.

פיזאנו פעל ג'ונטה. בפיזה הוא התמקד בציורי מזבח, כלומר צייר את התמונות הקדושות עבור המזבח שבכנסיות. מוטיב האל ישוע על הצלב. בקיצור ״צליבות״ A crucifix (מלטינית, ישוע, מאוחד או אחד עם הצלב) פיזאנו היה הראשון שקשר בין תנועה (ספירלה) ורגש ובשנת מותו, ב- 1250 הגיע בנושא זה לשיא ויצר בבולוניה את יצירת המופת שלו: אל רב רגש (ייסורים) וגם חתם בשמו עליה צליבה שהייתה אז מעשה שלא יעשה – חתימה הייתה למהפכה. עד לרגע זה הצייר היה כלי לשרת את האל – לא היה לו שם ולא מעמד – ג'ונטה בציירו כך את נושא הצליבה, בתנועה, שרגש יסורי האל במקורה ובחתימה הזו, היה למעשה לא רק לג׳ונטה פיזאנו, אדם ולא משרת אלא גם למבשר הרנסנס, צייר איטלקי, יליד פיזה שהעלה את התנועה והרגש, את האדם הפרטי למרכז הבמה בשנת 1250. מאוחר יותר תפיסה זו באה לשיא ברומא על התקרה בכנסיה שבנה סיקסטוס הרביעי  – הסיסטינית את האדם. והבריאה הזו הינה סמל הרנסנס והחילוניות כי האדם הפרטי, האישי, האנושי, הערום הוא מרכז הבריאה ולא האל שהאדם משרתו.

מעשהו של ג'ונטה הובן מיד ומאותו רגע החלו הציירים הגדולים ללכת אחריו, להעתיק אותו, למשל צ'ימבואה, ובהמשך יצאו האנשים לחפש דרכים לתפוס אל הבד את הרגע הרגשי. הראשון שהלך ממש אחרי ג׳ונטה מאוד ידוע לנו כיום הוא ככל הנראה: צ׳ימבואה, Cimabue‏ – שמו היה צ'ני די פפו (ג'ובאני) אבל הוא העתיק את הקרוסיפיקס של ג׳ונטה מבולוניה או מאסיסי והפיץ את דברה ברבים, השאיפה ללכוד את הרגע שנקשר בתנועה הפנימית, ברגש היא שעמדה באוויר. את הרגש, אותו נדרש הצייר הגדול ללכוד אל הבד. גישה זו פיצלה את הרנסנס לשתי אסכולות זו של פירנצה וזו של ונציה. ג׳ונטה פיזאנו היה שייך לפירנצה ששלטה למעשה על פיזה. גם צ׳ימבואה היה שייך לפירנצה. שם הציירים ביקשו להקפיא את הרגש ואפילו להעצים אותו באמצעות הצללות דרמטיות שהשתמשו בצבע שחור (פרק א׳). בונציה ביקשו לאחוז בו לנצח אבל בעדינות ועל כל גווניו ודקויותיו למען יקל לדון בו לאורך הדורות. כאן נכנסת תורת האור, הצל והצבע שהוזכרה לעיל (חלק ראשון של המאמר).

טינטורטו (1518 – 1594) היה ראשון הציירים ללכוד את המסתורין המורכב אבל הפשוט של הרגע הנע באהבה שנתנה תוכן חדש לפרספקטיבה – בחירה של שיאי ההשתנות כנושא הציור. מי שהבין לעומק את עבודתו והלך אחריה היה זה שהביא את הרנסנס אל שיאו – רמברנדט! התנועה החושבת יצאה לבד בראשונה אצל טינטורטו. לשם כך פיתח טינטורטו זריזות בעמדת הצייר. הוא עבד מהר והשתמש במשיחות מכחול חפוזות ומידיות, ממש זרק צבע, לא תמיד אני אוהב את זה, אבל טינטורטו הוסיף על כך כאן מבט מורכב ויחודי בו הוא שילב נקודות מגוז שונות (נקודות שנעלמות במרחב, בנקודה בה מתמזגים הקוים המקבילים שיוצרים את הפרספקטיבה המתמטית) ועוד יורחב על כך בהמשך. מלאכתו גאונית במידה כזו שגם כיום מעטים מצלילים להסביר אותה לציבור, אבל אנסה לעשות זאת בדרכי –

אחריו כאמור לעיל בא רמברנדט גדול הציירים (יליד הולנד ליידן 1606-1669) ויש האומרים שרמברנדט אף גבר על טינטורטו בתובנותיו אלו וכשאנו מתבוננים ביצירות המופת שלו: שיעור האנטומיה של דוקטור טוּלפּ (1632, במוזיאון מאוריצהאוס, האג הולנד) או ב״משמר הלילה״ (1642, מוצג כיום ברייקסמוזיאום, הולנד) ב״משה שובר את הלוחות" (1659) ׳ישוע בכנרת הסוערת׳ (1633 Christ In The Storm On The Sea Of Galilee ציור שנגנב ממוזאון בארה״ב) גם ב׳שיעור באנטומיה של ד"ר יואן דיומן׳. (1632, במוזיאון מאוריצהאוס, האג הולנד), או בחטיפתו של גנימד ( The Abduction Of Ganymede 1635) וב׳אישה שמתרחצת בנחל׳ (A Woman Bathing in a Stream, 1655, National Gallery, London, was painted ) אין ספק שרמברנדט עלה על טינטורטו.

התפיסה השגויה

רנסנס (לידה מחדש) הוא שם כללי לתקופה שהייתה ביטוי עמוק לגילוי העולם הקלאסי, כתבי אפלטון הגנוזים.
האסטרונומיה של אריסטו אחזה בתפיסה גיאוצנטרית, יפה ומאוזנת כדור הארץ במרכז. היא הייתה שגויה אבל רווחה כל ימי הביניים ועד הרנסנס החזיקה מעמד ומי שניסה לערער עליה הושתק ואפילו נשחט גם לפעמים נשרף בכיכר העיר (גם בימנו מגזרים שונים נאמנים לאריסטו ולדעותיו השגויות, ראה/י להלן, ).
אריסטו הניח שבמרכז היקום מונח כדור הארץ. השאר סובב אותו מימין ומשמאל. חשוב להבין שעל פי אריסטו כדור הארץ עומד במקום ולא זז, וסביבו מעגלים מושלמים ובהם סובבים הירח, השמש, 5 כוכבי הלכת (ונוס פלוטו וכו'), ברקיע ה-8 (המעגל ה-8) מרחף לו כוכב השבט, אח"כ באה מעטפת שגם אם אינה אחוזה בצלופן שקוף עם סרט ורוד היא מגוחכת ולבסוף מעבר לכול, הגורם החשוב מכולם: המניע (המניע הראשון) שהוא בלתי מונע-האל. כלומר, האל נפרד וחיצוני מכדור הארץ, מהיקום, מכל ה"יש". זו תפיסת הבסיס לאסתטיקה המאוזנת ולחכמת ימי הביניים – יציבות, איזון, העדר תנועה, צורה חסרת תוכן כזו נמצאת גם בשעורי הקודש שבישיבות בארץ ישראל. הרמב"ם שנלמד בהן (מהלכות יסודי התורה פ"ג ה"ד) אומר בנושא זה: "כל הגלגלים האלו המקיפים את העולם הן עגולים ככדור והארץ תלויה באמצע"… ובאסתטיקה של האמנות העכשווית "הצורה היא התוכן" משחזרת תפיסה זו של מכניקה נטולת תוכן משל עצמה. התכן זר לדברים הוא כאמור נמצא בחוץ, הוא האלהים השורה ומניע וגוזר גזירות. על יסוד התפיסה הזו נמצאת למעשה ראשיתה של הפרספקטיבה שפרצה את הרנסנס והובילה אותו בתנופה קדימה. חתך הזהב שנקשר בליאונרדו דה וינצ׳י הגדול, בראיה חוזרת, גם הוא נובע מהגאומטריה המושלמת וגם הפרספקטיבה המתמטית של מסאצ׳ו כולם נשענים על הגאומטריה המאוזנת של אריסטו ואפילו של נאופלטוניזם מבית מדרשו של פלוטינוס (בערך 205 – 270 לספירה) שנשא לכאורה את דברי אפלטון.
השינוי האדיר החל עם גילויו מחדש של אפלטון. מרסיליו פיצ'ינו Marsilio Ficino או (MarsiliusPicinus 1433-1499 שהתגורר בפירנצה פעל בחסותו של קוזימו די ג'ובאני דה מדיצ'י על תרגום כתבי אפלטון מיוונית לאיטלקית. התרגום השפיע רבות על האמנים של התקופה והשפעתו לא מוטלת בספק ובכל זאת ראוי לציין שאפלטון לא היה זר באיטליה. אמנם כתביו לא תורגמו לאיטלקית שפת הדיבור של חבל טוסקנה וגם לא תורגמה ללטינית שפת הלימוד בימי הביניים. עיקרי הדברים נותרו חסויים וסגורים במגילות גנוזות כתובות יוונית. ובכל זאת שורשיו של אפלטון לא נגדעו מתרבות איטליה שהלכה מאז ומעולם אחרי יוון העתיקה.

במנזרים פעלו ספריות ובהן ישבו כמרים שהעתיקו כתבים עתיקים בניהם היו גם כתבים אפלטוניים, ובחלקם ציטוטים משמעותיים מכתביו. הדברים היו מוכרים אך לא חלחלו, דבר דומה לכתוב בהגדה של פסח בימנו, הכול מכירים ויודעים את הכתוב שם "הא לחמא ענייה" וכו' אבל רק בודדים שמים לב למה שבאמת כתוב שם. ראשית ההעתקה קשורה במלך הגרמנים. קרל הגדול. תקופת שלטונו מכונה גם הרנסנס הקרלוניסטי בן השאר בשל הפצת דברי אפלטון באמצעות הנזירים שישבו במרתפי המנזרים העתיקים גם אם הם לא היו מודעים לכך. הם העבירו לדורות הבאים את דברי אפלטון. ויותר מכך אנשי המנזר עסקו בתעתוק כתבים כאלו, בקנאות כה רבה שאפילו את כתבי לוקרטיוס שחי כמאה שנים לפני הספירה הם העתיקו (עד שנאסרו ונכנסו לרשימת הספרים האסורים).
לוקרטיוס כתב שאין תקווה להפיס את זעמם של האלים או לשחד אותם, אין מקום לקנאות דתית או להכחשה עצמית, אין הצדקה לחלומות על כוח בלתי מוגבל או ביטחון מושלם, ואין היגיון במלחמות כיבוש או האדרה עצמית. אין סיכוי לנצח את הטבע. במקום זאת, על בני האדם לנצח את פחדיהם שלהם, לקבל את עובדת הבר חלוף, ולשמוח ביופי ובהנאות שהעולם הזה מציע. לוקרטיוס חי כמשוער בין השנים 99 עד 55 לפנה"ס. ברומא נמנה עם חוגי האצולה ועם האסכולה האפיקוראית.).
העיוורון של חכמי ימי הביניים נקשר בחוכמת המיעוט ושל הרוב העצום כולם סוממו. הם האמינו בחטא, באשמה, בגורלות, בהשתקה ובהעדר אחריות אישית ומעל לכל דבקו באל ובממסד הכנסייתי. ממסד הכנסייה היה חזק ושלט ביד רמה וגם באכזריות נטולת מוסר.
העוצמה הכלכלית של משפחת מדיצ׳י שינתה את כללי המשחק. הכוח ומרכז ההשפעה גם הוא פוצל.
הכנסייה מצד אחד ומשפחת מדיצ׳י בפירנצה פעלה מצד אחר, קטן אבל רב עוצמה ועם הרבה תחכום.
בבית מדיצ׳י האמינו בקדמה. המחלות הקשות פגעו גם בבית מדיצ׳י. הרופאים חיפשו דרכים להצלת המשפחה העשירה וגם את אירופה כולה. ידע הרפואה אבד להם, אבל רק לאלו שפעלו באירופה, לא במחוזות בהם שלט האסלאם.
בקורדובה שבספרד הרפואה חגגה. משנתו של היפוקרטס היווני עמדה במרכז הבמה. זו הייתה רפואה יוונית עתיקה שככל שהייתה מיושנת הייתה בה קידמה. היא שמרה על כללי היגיינה, אויר צח, אוכל מאוזן, נקשרה בתורת רוקחות מודרנית האמינה בתנועה. הרפואה שם הצליחה לשמור על בריאותם של האנשים.

אבן רושד (1198-1126), היה חכם ספרדי, מוסלמי ורופא מצוין. אבן רושד נולד בקורדובה (Cordova) שבספרד ונפטר במרקש (Marrakes). הוא הביא את דבר הרפואה לכל מקום שבא בו וזכה להכרה רבה בזמנו. שמו היה אָבּוּ אָל-וואָלִיד מוּחָמָד אִבּן אָחמָד אִבּן מוּחָמָד אִבּן אָחמָד אִבּן אָחמָד אִבּן רוּשִד הוא התפרסם בכתביו על המדינה של אפלטון אלינו הגיע הספר שלו בעברית לאחר שהמקור הערבי נכחד. חכמי ספרד היהודים נשאו את תורתו. היו שראו בו מבקר חריף של אריסטו, אבל האמת שביקורתו על תורתו של אריסטו (זו שהחכמים בימי הביניים התייחסו אליה כמעט בחרדת קודש) הייתה צרוף מוזר של מקרים. אל המדינה של אפלטון (פוליטיאה) הגיע אבן רושד במקרה הוא היה בטוח שמדובר בחיבור לא מוכר של אריסטו.

מבט אל שיטת הלחיצות שפיתחתי – אין דומה לה בפריצת דמימה, הוכחה כמשחררת כאבי גוף, יעילה בתהליכי החלמה ומרגיעה את הנפש.

פטררקא

בשנת 1341 חגג פֶּטְרַרְקָא, אחד המשוררים הראשונים של הרנסנס (1374-1304), את הכתרתו למשורר גדול, בזר של עלי דפנה, כפי שהיה נהוג בעולם העתיק. פטרארקא חיי בערי צפון איטליה ב-1353 נסע למילנו ונשאר שם שמונה שנים, בחסות שליט פאביה, גלאצו ויסקונטי השני. ב-1361 עבר לוונציה, ב-1368 לפביה וב-1370 לפדובה.
פטררקא ניחן בראיית מעמקים מצוינת בשנת 1326 הוא התחבב והתקרב למשפחת קולונה ששלטה ברומא (לצד משפחת אורסיני) תחילה התחבב על ג'אקומו קולונה (הצעיר) ונלווה אליו לשליחותו בשירות האפיפיור, הוא נסע אתו לטולוז, ושם החל לחפש כתבים לטינים עתיקים. משנאלץ פטררקא לחזור לאביניון (בגלל מחלה) התקבל בבית החשמן המאוד צעיר (30) ג'ובאני קולונה ((Giovanni Colonna; 1295-1348) שתמך בו וסייע לו במחקריו. בהמשך הוא התיידד עם ראש המשפחה סטיפאנו הזקן (שבא לבקר באביניון) הוא היה אולי האישיות הפוליטית הבולטת ביותר בימים ההם באיטליה. השניים היו נלהבים מקסמה של רומי הגדולה וכך הוזמן פטררקא לבוא לרומא ולצאת ממנה למסעות חקר ללא קשיי מימון.
בפריז נחל אכזבה, לא מצא דבר אבל בליאז׳ מצא (בגיל 25) שני חיבורים של קיקרו. בספריית הקתדרלה של ורונה מצא אוצר: אגרות קיקרו. את האוסף הזה הכיר ועל קיומו למד מהציטוטים בכתבים העתיקים שהנזירים רחנו עליהם בספריות. היו אלו האיגרות לאטיקוס, למארקוס, ברוטוס ולאחיו של קיקרו קוינטוס.
האוסף הזה לא היה במצב טוב, חלק מה״דפים״ היה פגום, קרוע ואף רקוב, אבל פטררקא ישב עליהם שעות רבות והעתיקם.
שירי קאטול היו בורונה – גם אותם קרא וגם את פרופורציוס ומכתבי ליביוס, פטררקא אחז ב 29 מהאחרונים.
בפיזה נוסדה אוניברסיטה בשנת 1333 ובפירנצה בשנת 1349, בסיינה ב 1357 ובפאוויה בשנת 1369, לכולן שימש פטררקא יועץ.
בשנת 1338, בפריז פגש פטררקא חבר של אביו – יתכן שהפגישה התקיימה ב 1389, הנזיר האבגוסטיני מאסטרו דיאוניזיו רוברטי היה מלומד גדול (היה מורו של בוקאצ׳ו): ׳׳קרא את ׳הוידוי״׳, אמר רוברטי לצעיר את ה"וידוי" של אורליוס אוגוסטינוס (Aurelius Augustinus). התיאורים הנפשיים, הדרמה הרגשית, ייסורי הנזיר – תנועת הרגשות הייתה כמעיין מים חיים למשורר הזה. המלחמה הפנימית של הנזיר הייתה יסוד ואידיאל למחקריו על תנועת הרגשות אבל היה כאן עוד דבר, מתוך כתבי אבגוסטין ניחש בכוח ראיית המעמקים, פטררקא, את עולמו הפיוטי של אפלטון ועל כך אמר פטררקא כשופט עליון:
״מה אוכל לומר על אפלטון ? על-פי הסכמת כל שופטיו מגיע לו המקום הראשון בפילוסופיה״.

פטררקא (1304-1374) היה הראשון שעבר מעיסוק בכתבים מיושנים לכתבים הקלאסיים הפילוסופים של המורה הגדול ביוון בהם הכתבים הפוליטיים והפסיכולוגים שבכתבי אפלטון ותוקידידס. היה בכך מהפך ושינוי בהיסטוריה מההיסטוריה כאוס-נטרי (בה האל במרכז) לאנו-סנטרי (לתפיסה שהאדם במרכז), מהאחד שחוקר את האל לאדם שחוקר את האדם.

64 שנים אחרי מות פטררקא (1304-1374) הגיע לפירנצה פילוסוף בשם פליתון גמיסטוס (Plethon) מוכר גם בשם גיורגיוס גמיסטוס (1452-? 136) או גמיסתוס פליתון למעשה פטרארקא יכל להיפגש איתו, אלו נסע מזרחה, לאסיה הקטנה, אבל השניים מעולם לא נפגשו ומשאלת ליבו הגדולה של פטררקא לדעת מה כתוב באחת מ 16 המגילות של אפלטון שמצא במרתפי הספריות העתיקות שברחבי העולם העתיק נותרה ערירית.

בשנים 1438–1439 פליתון גמיסטוס פעל בפירנצה.
לפליתון זה היו גם כמה ידיעות ברפואה מתקדמת, אותן הוא למד מרוקח בשם אלישע (Elisaeus) שפעל בחצר הסולטן התורכי מוראט הראשון. מכל מקום הוא עצמו לא עסק ברפואה רק בפילוסופיה ועיקר התמקדותו היה כתבי אפלטון ותורתו. פליתון הגיע לפירנצה מתורכיה כשליח הכנסיה (1438–1439). הוא לא היה בעל מעמד כנסייתי אבל כדיפלומט הוא זכה שם לכבוד רב כמלומד, הוא היה פילוסוף ותלמידו של פילוסוף יהודי – אלישע. ואכן, היה מלא בהתלהבות מהתורה החדשה שאחז בה ולמד בתורכיה. הרצאותיו של פליתון היו בזמנו הפנוי מעניני הכנסיה. שיחותיו נשאו דברים ברוח החדשה והכילו את האמת הגדולה שהכל שאפו לגעת בה. פיצ׳ינו (תלמידו) בערוב ימיו, העיד שממנו הוא רכש את תורתו של אפלטון וכן שקוזימו דה מדיצ'י נכח לפחות באחת מהרצאותיו ומאוד התרשם מפליתון גמיסטוס בנוסף העיד מרסיליו פיצ'ינו (בזקנתו) שפליתון הוא שהביא את השליט מבית מדיצ׳י להקים את האקדמיה האפלטונית ולא הוא. לאחר שפליתון עזב (משום שהועידה הכנסייתית הסתיימה, והוא שהיה נציג במשלחת של ביזנטיון אליה ותפקידו הסתיים. הועידה ביקשה לאחות את הקרע בין הכנסיה במזרח – ביזנטיון ובמערב – רומא) נשארו באזור שלושת תלמידיו: פיצי׳נו, בסריון (Bessarion) ומנואל קריסולוראס גם הוא ילידקונסטנטינופול (1390) וכונה היווני Chrysoloras Manuel או Emmanuel .
פיצ׳ינו המשיך במסורת ההרצאות האפלטוניות ושליט פיזה קוזימו השני מבית מדיצ'י השתתף גם בהרצאות האפלטוניות שנשא בעיר. מאוחר יותר מרסיליו פיצ'ינו וקוזימו די ג'ובאני דה מדיצ'י (אביו של לורנצו המפואר) ייסדו, בשנת 1462 את האקדמיה האפלטונית על גבעה סמוך לפירנצה.
הנושא המעניין ביותר, מבחינתי, לא קשור בתככים סביב מי נשא את דברי אפלטון ראשון בפירנצה אלא מקורם של הדברים שנישאו בפירנצה על ידי פליתון גמיטוס. מסתבר שמקור הדברים נקשר גם הוא בתורתו של הרופא מקורדובה אבן רושד, שכתב על המדינה של אפלטון. אלא שבכך אין חידוש גדול שהרי דברי אפלטון היו לאורך כל ימי הביניים מהדהדים במנזרים (הרנסנס הקרלוניסטי). צוטטו על ידי מתנגדיו כלשונן, והרצה לעקוב אחר הגיון הדברים בהם יכל לעשות זאת. פטררקא הבין זאת, אבל ספר שלם לא ניכר בדרכו, רק קטעים וציטטות. הראשון שהביא את הדברים במלואם בפני איש הרנסנס היה יהודי בשם אלישע.

פילוסוף יהודי בשם אלישע שמכונה אלישע היהודי, במקורות אחרים אלישע היווני התגורר ופעל באדריאנופול. הידיעות עליו מעטות ורובן הגיעו דרך תלמידו שהיה פילוסוף חשוב באיטליה ודיבר יוונית. היוונית הייתה שפת אימו של התלמיד והוא עצמו היה יווני בשם פליתון גמיטוס שהוזכר לעיל. נראה שאלישע, נולד בשנות השישים המאוחרות של המאה ה-14, כתב על פילוסופיה ועל רפואה, (מספרים שספרי הרפואה של אלישע היו נכסי צאן ברזל לכל יהודי שהתעניין ברפואה וסביר להניח שמעמדם היה כזה של כתבי הרמב"ם בימנו). אלישע היה רוקח, ופילוסוף שפעל בתחילת התקופה העות'מאנית ושימש כרופא בחצר הסולטן התורכי ורווחיו היו נאים. אלישע היה מצוי בפילוסופיה של אבן רושד, מחכמי ספרד, (קורדובה), אבן אלנפיס (הדמשקאי) ואלדין אלכאזרוני, שחי בתבריז בירת פרס.
פליתון בא אל (Edirne) אדריאנופול (אדירנה ) עיר בתראקיה שבחלקה האירופי של תורכיה. כדי ללמוד אצל היהודי אלישע את תורתו. נראה שפליתון פנה תחילה אל אלישע מפני שהוא נחשב למומחה לפילוסופיה של אבן רושד, אולם באופן מפתיע טוען דווקא יריבו הגדול של אלישע גנאדיוס סכולאריוס שהיה אנטישמי והאשים את פליתון בכפירה בנצרות והוא מהווה מקור נוסף לידיעותנו על אלישע, האויב טוען שהייתה זו תורת זורואסטר (זרדושת) שפליתון הכיר אצל אלישע ולא את תורת אריסטו או את תורת הרפואה או את אפלטון. עוד טוען גנאדיוס סכולאריוס הפטריארך היריב והמאשים, שאלישע היה בעצם פאגאני, אדם שזנח את תורת משה בהגותו ובמעשיו. לבסוף גנאדיוס האנטישמי מודיע בסיפוק, שיהודי זה, אבי הכפירה, אכן מצא את מותו בשריפה משמים. בסופו של דבר הוא לא שחט את פליתון וגם לא שרף את אלישע.
נראה בכל זאת שפליתון למד אצלו דווקא את תורתו של אפלטון. כנראה שגילם היה קרוב. הם היו שני צעירים סקרנים, מלומדים, מורה ותלמיד. המורה היה מבוסס בשל משרתו כרוקח בחצר הסולטן והתלמיד סביר להניח שהיה חסר כול או דל אמצעים. בנוסף כנראה שאלישע היה אכן בין החילונים הראשונים בהיסטוריה וזו גם סיבה שלא נשארו כתביו החילוניים, יתכן שאנשי הקהילה היהודית הם ששרפו בכוונה את תורתו ויתכן שכתביו נשרפו בשרפה הגדולה בשנת 1446. נראה שאלישע הוא זה שהשפיע גם על התפיסה החילונית של פליתון גמיסטוס, שנמנה על מבשרי הרנסנס האיטלקי ועל מביאי תורת התנועה (תזוזה ושינוי תוכן) לפירנצה.
אלישע היהודי, המורה לתורת אפלטון של הפילוסוף האיטלקי פליתון גמיסטוס מת ככל הנראה עקב תאונה או אסון גדול שפקד את אדריאנופול. במארס 1446 פרצה באדריאנופול שריפה גדולה, בעת תחילת מרד הוניצ'ארים השריפה הזו כילתה חלקים גדולים של העיר ומוקדה היה ברובע השוק – בו כנראה אלישע הישיש התגורר וכך היה הוא וספריו בין קרבנותיה. תלמידו פליתון הפך להיות דמות מפתח בהגות הרנסאנס באיטליה.
גיורגיוס גמיסטוס, המתכנה פליתון (1452-? 1365 (.או פליתון גמיסטוס Gemisto Pleton) (1355-1452) היה יווני שידע יוונית. כנראה שנולד בקונסטנטינופול בשנת 1355 הוא פיתח תורה פילוסופית שמרדה בעקרונות הנצרות, חיפשה אחר מכלול התנועה ופעל בתקופת השקיעה של הקיסרות הביזאנטית שבשנת 1453 היא באה אל קיצה. לאחר שהגיע לפירנצה הביא לייסוד האקדמיה האפלטונית בהשפיעו על שליט פירנצה מבית מדיצ׳י להקימה בעירו בוילה קראג׳י (The Villa Medici at Careggi).

למאמרי

•  
• ג'ונטו פיזאנו מייסד הרנסנס האיטלקי בציור מאת ירון מרגולין
• לאוקון – יצירת מופת
• תולדות האמנות החילונית ואמנות הריקוד באיטליה
• ג'ונטו פיזאנו מייסד הרנסנס האיטלקי בציור מאת ירון מרגולין
• צייר גדול Jan Kupecky 1667-1740 קופצ'קי יאן
• תולדות האמנות החילונית ואמנות הריקוד באיטליה
•  ג'ונטו פיזאנו מייסד הרנסנס האיטלקי בציור מאת ירון מרגולין
• פרנצ'סקו מסינה Francesco Messina אלהים באדם שחיפש אחר היופי
• פייר בושאן – האיש שהציל את חגיגת הנישואין של לואי ה-14 מאת ירון מרגולין
• אן-לואי ז'ירודה דה רוסי-טריוזון
• ג'ונטו פיזאנו מייסד הרנסנס האיטלקי בציור מאת ירון מרגולין
• פיטר דה הוך – גאון ומוביל דרך
• מזרקת האריות – מורוסיני  Morosini Lions Fountain – Eleftheriou Venizelou Square
• ברתולומאיוס שפרנגר

לסיכום

השאיפה של הצירים ברנסנס הייתה ברורה מראשית התהליך. הם שאפו ללכוד את הרגע שנקשר בתנועה הפנימית, בתוכן של החפץ הזז – את הרגש. הראשון שלכד את הרגשות היה לצייר גדול – גונטה פיזאנו. פיזאנו הצליח ללכוד את הרגש אל הבד.

היסוד התנועי כלל רגש, מחשבה, תכנים משתנים דרמות שבאו לידי ביטוי בתכנון הציור, פרספקטיבה, חיתוך זהב, אור וצל וצבע, אבל גם נושא דרמטי וערך תנועי כולל שאוחז, וקושר את מכלול התנועה בתנופה אחת גדולה.

נושא התנועה נקשר ברנסנס עם העולם הקלאסי, עם יוון העתיקה, רומי הגדולה ומעל הכל עם משנתו של אפלטון. הוא שהניע את הרנסנס כולו קדימה.

באמנות הציור פרץ לראשונה, כאמור לעיל, בפיזה והמשיך ממנה אל פירנצה. בפירנצה היסוד התנועתי חבר לחקר האיגרות העתיקות ואל תורת הציור.
התובנה לתנועה שנתה את מהלך הציור ואת האסתטיקה של האמנות, גם את חקר הנפש ואת הפסיכולוגיה ואת ההתבוננות אל מרחבי חיי האדם.
האדם היה מרכז העולם, לאדם היה רגש והייתה בו יכולת מחשבתית וזו התחכתה אחרי אפלטון.
הרגש נתפס כתכונה שקושרת בני אדם עם אהבה. הרגש עצמו נמשל לאישה והשכל לגבר, בהדרגה האישה ובמיוחד ונוס היו סמל ונושא מרכזי בציור ואחר כך גם בריקוד (ג׳יזל).
מפירנצה עבר הנושא לרחבי איטליה והגיע לשיא חדש בונציה בעבודותיו של טינטורטו. הדרך לונציה הייתצה ארוכה ומורכבת. ראשיתה באדריאנופול שם הפילוסוף היהודי אלישע שהחזיק בתבונה האפלטונית והעביר את סודות התנועה והתוכן התנועי לפליתון גמיסטוס. ופליתון הביאו לונציה ושם הוא הלהיב את השליט האציל של העיר קוזימו די ג'ובאני דה מדיצ'י (האב) שייסד את האקדמיה שהפיצה את המשנה של אפלטון.

הרנסנס האיטלקי החל לצמוח בעזרת שלושה מייסדים ושנים מהם די אלמונים עד רגע זה: ג׳ונטה (פיזה), דה מדיצ׳י (פירנצה) והפילוסוף היהודי אלישע (הרוקח – אדריאנופול) שעלה השמימה ביחד עם רוב כתביו באש באסיה הקטנה – תורכיה.

נושא התנועה שעמד במרכז התורה של אפלטון חילחל בתבונה. זה הנושא שפטררקא רצה להבי והאמנים ללכוד ביצירותיהם. תחילה הם היו בודדי בודדים אבל מרגע שהציירים הבינו שהבעיה המרכזית של אמנות הציור לתפוס את הרגע המשתנה.
עולם הציור החל לפרוח ולשגשג אבל רק לאחר שטינטורטו הצליח לתפוס את תנועת הרגשות היחסית סביב רעיון מרכזי משותף – החל עולם האמנות כולו מדבר בשפת התנועה שהתפתחה וחילחלה אל התיאטרון (שקספיר), אל המוזיקה (בטהובן, מוצרט, ליסט וורדי)

תורת התנועה של האסכולה הוונציאנית

האדם המתנועע עמד כמרכז הבריאה, מיקרוקוסמוס המשקף בפנימיותו את המקרוקוסמוס (היקום). האל עדין כיכב, אבל כמי שמאפשר לאדם לבחור ואת בחירותיו,

את מה שיחליט על-פי רצונו הוא יכבד. היה והאדם ירצה להגיע למדרגה נמוכה, יכובד, היה וירצה להתעלות ויפתח כישורים לעלות עד לספירות של האלוהות – יכובד. האדם הוא עולם בפני עצמו [פיקו דה לה מיראנדולה (1463-1494) ממייסדי האקדמיה האפלטונית בפירנצה] ויש לו (לאדם) כמו לאל חלק בכל העולמות ויכולת להבינם. "הוא המסתכל הרוחני בכל הדברים" ("על כבוד האדם" מאמר מאת מיראנדולה Pico de la Mirandola "Oration on the Dignity of Man"). האדם בעל גוף – הוא יצור ביולוגי ומבחינה ביולוגית הוא לא חופשי ותלוי. הוא משועבד לחוקיותו של העולם. גורלו של העולם הוא גורלו (הביולוגי), אבל בתחום הרוחני הוא מיוחד ובעל-נפש. נפשו בת חורין, יקרה אשר יקרה עם גופו במרחב הפנימי, בנפש הוא חופשי לרצות.

רצונו של אדם נמצא מחוץ לתחומו של "גורל העולם". נפשו משתייכת לתחום השכל ונשלטת על-ידי סדר שכלי וכללי היגיון בריא; מצד אחד, ועל-ידי שאיפתו הבלתי פוסקת; מצד שני. האדם בעל יכולת להשתנות ממש כמו זיקית ושאיפתו אין לה גבולות.

ג'ובאני פיקו דֶי קונטי דלה מירנדולה א דלה קונקורדיה (היה פילוסוף שנולד במירדולה, נפת מודנה ממייסדי הרנסנס האיטלקי. את לימודיו עשה אצל הפילוסוף היהודי (בונציה) אליה בן משה אבא דלמדיגו שלימד בפדובה הסמוכה. אצלו למד גם עברית וגם את משנתו של אבן רושד, רופא, מחכמי ספרד שהוזכר לעיל (אלישע).

בשנת 1484 עבר לפירנצה, שם התיידד עם לורנצו דה מדיצ'י, ועם אנשי הרוח אניולו פוליציאנו (אמברוג'יני) ומרסיליו פיצ'ינו והתקבל על-ידי מורו וחברו פיצ'ינו כחבר ב"אקדמיה האפלטונית".

פיקו עסק בתוכן האנושי. בתנועה הפנימית, בתוכן המשתנה והגדירו מחדש. האדם של פיקו דלה מירנדולה היה דינאמי, משתנה, תנועי ובעל רצון. מדובר באדם חדש לגמרי. אדם זה הוגדר כהומני ובעל כבוד, הוא איש הרנסנס, הייתה לחייו איכות חיים חדשה, תנועית, דינאמית ועל משמעות חדשה זו הרבה דלה מירנדולה לכתוב ולהרצות הוא כדברי פיצ'נו "אל עלי אדמות". את המרחב הזה – של האדם החדש, ניסו בונציה לתפוס על הבד. בונציה התוכן המשתנה במהותו היה לתורה חדשה ׳תורת התנועה של ציירי ונציה׳ (טינטורטו).

האסכולה הונציאנית כללה שני יסודות: ׳תורת האור׳ (בליני) ו׳תורת התנועה׳ (טינטורטו) שהתפתחה בעיר התעלות ואפשרה לתאר על הבד תנועה דרמתית ואירועים אמוציונליים תוך שימוש בנקודות מגוז מפתיעות, משיחות מכחול גסות, מרושלות לכאורה, אימפרסיוניסטיות, שיוצרות מידיות, ספונטניות ופלסטיות בלתי רגילה, המאפיינת את יצירת הנפח לאירועים שבאו לאחר השגת הידע לתאר גופים תלת ממדיים וחלל (פרספקטיבה מתמטית, שיטת הקצרה, הבהרת צבע באזור שמתאר את שיא נפחו וצבע מנוגד לשיפוליו) על מרחב דו ממדי (בד, לוח עץ או קיר).

המהפכה הייתה גדולה. יצירת מרחב תלת ממדי במרחב הציור כולו. מהפכה שהביאה לדרמה רגשית ולמה שהקנה את הנפח למיזנסצנה המצוירת והביא לאחת מההתפתחויות הגדולות של הרנסנס הונציאני – הציור כולו שיקף מצב פסיכולוגי. מהפסיכולוגיה האישית של פטררקא ומה"וידוי" הפרטי של אורליוס אוגוסטינוס ו"הנאום על כבוד האדם" (ג'ובאני פיקו דֶי קונטי דלה מירנדולה א דלה קונקורדיה) התוכן הפנימי, התנועה המהותית – הרגש והמחשבה נתפסו על הבד והונצחו. התנועה הפנימית ניכרה בכוליות התמונה. זו הייתה אחת החוויות הגדולות ביותר בתולדות האמנות שסודה נחשף בהדרגה ובשלבים מהוססים תחילה אבל, במהלך השנים הצלחנו לרדת אל עמקה ולהבינה. מכלול ציורי "תמונה" חדשה שהביאה להתמזגות עם תאוריות התנועה של הרנסנס [קופרניקוס (1473 – 1543) ומאוחר יותר גם גליליי (1564- 1642) וניוטון (1642-1727)] שיאה בעבודותיו מעוררות הסקרנות של טינטורטו (ז'אקופו קומין).

טינטורטו קנה את פרסומו ביצירתו "מרקוס הקדוש משחרר עבדנוצרי" (1548). יצירת מופת בה הצייר ממקם עצמו במרומים. הוא מתבונן על נס העבד ממעוף הציפור, מערבל את חושי המתבונן בסיוע קומפוזיציה מהפכנית שיוצרת נקודת מגוז בעבד השוכב כשראשו אלינו (הקצרה) אלא שלמרחב החלל המצויר – לרחבה בה מתרחש האירוע – נקודת מגוז נוספת בקו האופק, כלומר הצייר נמצא בשתי עמדות צפייה בו זמנית. הזווית שבה הצייר מתבונן על המלאך המרחף שקולה להצבת צופה (בלתי מורגש) נוסף הנמצא על הקרקע ומתבונן אל השמיים כך טינטורטו מודד גדלים בעולם נע במערכות ייחוס שונות שמייצרות מרחב דרמטי, הבנוי על מה שיקרא במאה העשרים ״תנועה יחסית״. תנופה של צבע, ותנועה של רגשות עזים ונבדלים משתלבת על הבד בעזרת שליטה מלאה בטכניקת ההקצרה, ובפרספקטיבה המדעית, כשטינטורטו נוגע בפרספקטיבה אטמוספרית (שמבוססת על העובדה שגופים מרוחקים נראים בעין מטושטשים ובהירים יותר ולא רק קטנים יותר) ומאחד בווירטואוזיות מספר נקודות התבוננות על אירוע אחד.
האסכולה הוונציאנית הגיעה כאן לשיא חדש ולבשלות וכל שנותר לטינטורטו בנוסף להעברת הידע לדור הבא, לעצב את מה שאיינשטיין יכנה כמה מאות שנים מאוחר יותר: תנועה יחסית (בציור) ואנו נכנה זאת הרגע בו צייר ענק – וגאון לוכד את השיא ומנציח את החד פעמי על הבד. רגע שבו באה לידי ביטוי התנועה של שינוי המהות הרוחש במעמקי הנפש פורץ ובא לידי ביטוי וגילוי בשיא האור ובצורה היותר צלולה.

ירון מרגולין

מבט אל שיטת הלחיצות שפיתחתי – אין דומה לה בפריצת דמימה, הוכחה כמשחררת כאבי גוף, יעילה בתהליכי החלמה ומרגיעה את הנפש.

אשמח להשיב על כל שאלה-

גניבת גופתו של סן מרקו, בסביבות שנת 1562, גלריה דל'אקדמיה

המאמר פורסם ב 3 חלקים
חלק א'
חלק ב'
חלק ג'

נשארו לך שאלות 

אשמח להשיב על כל שאלה 

לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן  

בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –

למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.

 

 

 

מאמרים אחרונים

• למה חולים שנוטלים כדורים להפחתת לחץ דם גבוה, יגיעו בוודאות לדיאליזה.
• עורקים גמישים – הסוד והדרך לזכייה בבריאות מחדש
• מסלול איתות חדש במוח שמווסת אכילה מופרזת
• רוצה להחלים בצורה מלאה מסוכרת
• שכיחות של דיכאון וחרדה בקרב חולי כליות
• חרדה, סטרס, מצב רוח שלילי ותרופות פסיכיאטריות שלא עוזרות בכלל.
• התרופות מקבוצת הסטטינים להורדת כולסטרול יכולות להביא אותך למחלת כליות איומה, יתר חומצת שתן, כאבי שרירים, סוכרת וזו רשימה חלקית
• אבנים בכליות – אוקסלטים, היפרוקסלוריה ויתר חומצה אוקסלית – רוצה להחלים ללא תרופות?
• זרימת דם כלייתית
• השפעות של הורמון הגדילה (GH) על תפקוד הכליות בבריאות ובמחלות כליות
• חילוף חומרים אנרגטי, איזון רקמת השומן ובקרת תיאבון – על כוחו של הורמון לפטין
• בלוטת התריס -מחסור ביוד, חוסר סלניום או עודף פלואור במים גם דמימה בשרירים שנצמדים לעצם הלשון עלולים להוביל לתת פעילות של בלוטת התריס (תירואיד)
• מרק גרין קארי – מתכון
• צריך לדעת על מיקרו-תזונה – ויטמינים ומינרלים
• הפרעה אנדוקרינית
• סמנים ביולוגיים (Novel Biomarkers) ובדיקת כליות מוקדמת ככל האפשר – מצילה חיים

• אבחון מוקדם של תפקוד הכליות מאפשר אריכות חיים.

• כולסטרול גבוהה – מדד חדש – יחסי הכולסטרול התקין הוא שקובע – כיצד להחלים ללא תרופות
• תעוקת חזה מיקרו-וסקולרית
• מחלת שינוי מינימלי Minimal Changes Disease מינימל צ'יינג'
• כולסטרול גבוהה – מדד חדש – יחסי הכולסטרול התקין הוא שקובע – כיצד להחלים ללא תרופות

•  

• ויטמין D 
• שיחות ההחלמה ושיחות בין ידידים – על ההבדלים ביניהן
• הפסיכולוגיה הטיפולית וההוליסטית – תולדות הפסיכותרפיה
• תרופות הרגעה שמשאירות אותך רעב וחרד – ציפּרָלֵקס, פּרוֹזַק, פלואוקסטין
• חרדה, סטרס, מצב רוח שלילי ותרופות פסיכיאטריות שלא עוזרות בכלל.
• חרדה
• איך מורידים לחץ וחרדות באופן טבעי? התמודדות עם סטרס ולחץ נפשי
• טיפול נפשי ללא תרופות – חרדות, פחדים וייאוש – תסמינים שיש להם פתרון טבעי, מדויק ומהיר
• למה אני לא מצליח להתמיד – והסוכר
• השפעות של הורמון הגדילה (GH) על תפקוד הכליות בבריאות ובמחלות כליות

• anti-GAD – הנוגדנים העצמיים כנגד האנזים GAD על פני תאי ביתא בלבלב הם נציגי השטן עצמו בגוף האדם ומקור למספר רב של מחלות קשות בהן סוכרת מסוג (T1D) 1, ירידה בתפקוד בלוטת התריס, הפחתה בגאבא המיוצרת בתאי המוח מגלוטמט, התקפי חרדה ואפילפסיה
• חילוף חומרים אנרגטי, איזון רקמת השומן ובקרת תיאבון – על כוחו של הורמון לפטין
• בלוטת התריס -מחסור ביוד, חוסר סלניום או עודף פלואור במים גם דמימה בשרירים שנצמדים לעצם הלשון עלולים להוביל לתת פעילות של בלוטת התריס (תירואיד)
• מסלול איתות חדש במוח שמווסת אכילה מופרזת