הציות כפתולוגיה: התבוננות מחודשת בהגדרת הבריאות הנפשית

English, Deutsch, עברית

🔹> כשהציות נחשב לבריא, והמרי להפרעה — נשאלת שאלה נוקבת:

האם החברה בריאה בנפשה כשהיא מחניקה את יחידיה?

—בחברה המודרנית, הציות נחשב לעיתים, אפילו ברמז, כמפתח לסדר וליציבות, בעוד שהמרד וההתנגדות מסווגים כהפרעות או סיכונים מיותרים. מתעוררת השאלה האם ריסון עדין — או אפילו אילוף עצמי — של המרד והיצירתיות האישית, במיוחד אצל אדם שתורם לחברה אך נתפס כ״ראש קטן״, אינו מנבא מחלה אלא עלול להפוך לפתולוגיה חברתית. במאמר זה נבחן מחדש את ההגדרה של בריאות נפשית, ונשאף להבין האם חברה מתפקדת היטב כשהיא מדכאת את ייחודיותו וחירותו של היחיד.

—

1. מבוא: הביקורת על הגדרת ה־ WHO

הגדרת הבריאות הנפשית לפי ארגון הבריאות העולמי (WHO) נדמית, למי שמתבונן בה מן הצד הלא־ממושמע, כהגדרה המאמצת איזון, יכולת הסתגלות ותפקוד תורם — ולכאורה, כמבטאת את פסגת הרווחה האנושית. אך מתחת ללשון ה"בריאות" הזו מסתתרת אידיאולוגיה עיקשת: מי שאינו מועיל, מסתגל, וממלא את חלקו בתפקיד החברתי – איננו "בריא".

האם זו הגדרה טיפולית — או שיפוט מוסרי?

ואולי מדובר בהמשך ישיר לחינוך לציות, שהחל לפני אלפי שנים במסופוטמיה ובמצרים, עבר ליוון ולאירופה, וקובץ מחדש בתקופת ימי הביניים — עידן שבו ידעו בוודאות שהשמש סובבת את הארץ?במילים אחרות:האם בריאות נפשית היא חירות פנימית — או ציות לצרכיה של חברה, של ממסד, ושל מדינה?

—

2. האיש שנושא את הדלת

בריאות נפשית — נדרשת, על פי היגיון הדברים — לא כציות, אלא דווקא כהליכה עם משא. בתחילת הדרך, ובכל זאת, גם כשהמשקל רב — לנוע קדימה.

> “שחר בוקע מתוך כלא מזויף, שננעל והחשיך.”— מתוך השיר האיש שנושא את הדלתככל שאתבונן בהגדרת ארגון הבריאות העולמי לבריאות נפשית — "מצב שבו האדם מודע ליכולותיו, מתמודד עם לחצי החיים הרגילים, פועל באופן פרודוקטיבי ותורם לחברה" — כך היא נראית לי יותר ויותר כטקסט טראומטי.

כן, ייתכן שמדובר בהגדרה תועלתנית, לכאורה מתונה — אבל במעמקיה היא כופה: היא אינה שואלת מה טוב לאדם, אלא מה מועיל ממנו.אז האם תפקוד חברתי הוא מדד לבריאות — או מדד לכניעתו של האדם בפני כוחה של חברה?

השיר האיש שנושא את הדלת, והציור שמלווה אותו, מציעים תמונה אחרת:

דמות שמהלכת עם משקלה מעליה. היא לא משליכה את עברה, לא מוחקת את שורשיה, לא מתריסה לשם ההתנגדות — אבל היא נעה.

היא הולכת משם, ולא נותרת עוד בתוך הכלא שדרש ממנה ציות.ישנו רגע בחיי אדם, שבו הציות נסדק והפרעת הציות מתבהרת:המחסום הלא־מדובר בדרכם של מחלימים פשוט רועד.שלב זה הוא רגע הכרעה — לאן יפנה האדם?

זהו שלב מכריע.הדלת עדיין נישאת מעלינו, משקלה רב — כמו שערי הברזל שסגרו על העיר [מקור].

ואף על פי כן — אפשר לנשום.

הכלא מאחור.

—

חזון חדש לבריאות נפשית

לא מחיקה של התרבות — אלא הליכה איתה, גם כשהיא כבדה ומייסרת.לא כעס, לא זעם צדקני ולא נוסטלגיה — אלא כאב נוכח, ועמידה אמיצה בתוכו.

הבריאות הנפשית אינה נמדדת עוד לפי ציות או התיישרות, אלא לפי חירות פנימית, פעולה מודעת מתוך כאב, עוז רוח, השראה, סקרנות ופיתוח יכולות חדשות.האדם הבריא הוא אדם תפקודי — אך לא מפני שהוא ממלא אחר ציפיות החברה, אלא מפני שהוא צומח בתוכן — ולעיתים אף בוקע מהן.

לא כמרדן — אלא כמי שנושא דלת, כדי לפתוח אותה – אם היא חלק מחומה שהונחה סביבו – מבפנים אל חייו שלו.

—

הפרעת הציות

כמומחה להחלמת הכליות, אני פוגש מדי יום אנשים הלכודים במעגל הציות ההרסני — הפרעת הציות.

זוהי לולאה סגורה שמובילה פעמים רבות אל המחלה עצמה. היא נשענת על בורות, בורות שנושקת לפחדים וחרדות, מלאת אמונות תפלות — וריצה עיוורת אל תהום, שלא נושאת בתוכה אור וקוראים לה "זה טעים לי", במחלת הכליות ו"אני אוהב אותך" זה בהמלצת הנפרולוג, או הדיאטנית שלו, ולפעמים זה פשוט "אבל הגננת אמרה" – בהפרעת הציות לא עוצרים ושואלים:

אבל פרופ' נפרולוג זה עזר פעם למשהו?

.הנוכחות הזו מולידה מוזרויות קשות: כך, לדוגמה, תוסף מציל חיים המופק משורש מדברי יידחה — רק משום שאין עליו תעודת כשרות.כולנו רוצים לעצור, לזעוק — האור איננו שם. אבל – הפרעת הציות בקרב חולי כליה למשל, נחשפת רק בחודש השני לדיאליזה, כשהמוות מגיע וכל המלצות הנפרולוג צועקות לשמיים כמי שלא עזרו. הכאב עצום, והפרעת הציות מונעת את היציאה ממנו. כי כוחות הפעולה הועברו לעמדת הסמכות, ולחברה.

מאמר זה הוא קריאה להתבוננות מחודשת, ביקורתית אך גם מלאת תקווה:

התבוננות מחודשת על מושג החירות, על האור האמיתי, על האפשרות לרפא — דרך הציות, לסמכות נטולת ידע כשלה, רק דרך ידע, חקירה, אמת ואמונה בחירות האדם וזכויותיו.

האם אפשר לדבר על בריאות נפשית כשזו נשענת על אגדות, דמיונות וחוסר היגיון בסיסי, ודמויות סמכות ?

או שמא היא חייבת להיסמך על מצע של אמת, חופש, והענקת משמעות לחיי האדם?

—

📘 פרק ראשון1.

הציות כהפרעה

נוכח ההגדרה הרשמית של ארגון הבריאות העולמי לבריאות נפשית —

> "מצב של רווחה נפשית בו האדם מממש את יכולותיו, מתמודד עם לחצי החיים, עובד ותורם לקהילה" —מתעוררת שאלה חריפה:האם זו באמת הבריאות?

או שמא זו רק עטיפה מתוחכמת לדרישה עמוקה יותר — ציות?

לא כל הפרעה מתחילה בגוף או בנפש.

ישנן הפרעות שנולדו בכיתות, בשיעורי משמעת, במסדרי צבא ובטפסים רפואיים.

ישנן נפרעות שמקורן בציות, סטרס, ותזונה כפייתית ורעלנית.

ציות, שהוצג כהכרח חברתי — הפך לדפוס קיומי, ולעיתים למחלה כרונית.ברגעי משבר — כשגוף קורס או נפש מבקשת החלמה — הציות גובר.

האדם השואף להחלים מוותר על שאלות ומאבד לעיתים את סקרנותו. הוא נכנע: למרשמים, לסמכויות, לנתיבי אחיזה "מאושרים" וחש בתיקווה.במקום להחלים — הוא מתפקד. ולעיתים — נכבה.

> "החיים אינם ציות עיוור, אלא מסע אל האמת הפנימית."— קונסטנטין ברונר, Der Judenhass und die Juden [מקור].

> "האדם מוותר על חירותו למען ודאות — אך מאבד כך את שתיהן." הוא תרכיז שמשקף רעיונות מרכזיים בכתביו של אריך פרום, במיוחד בספרו הידוע "מנוס מחופש" (Escape from Freedom). ב"מנוס מחופש" פרום דן בתופעה שבה אנשים מוותרים על חירותם האישית לטובת תחושת ביטחון או ודאות, במיוחד בזמנים של משבר חברתי או אישי. פרום טוען כי חירות עלולה לעורר חרדה, ולכן אנשים שחווים אותה נוטים להעדיף מסגרות נוקשות או שלטון סמכותי שמספקים להם תחושת יציבות — אך בכך הם מאבדים גם את החירות וגם את תחושת הביטחון האמיתית.— אריך פרום, Escape from Freedom, 1941 [מקור]. נושא זה יכול להסביר את מעמד נותן הכדורים בתתקופתנו. אף אחד כמעט לא מקשר ולא מחפש מחקר על הקשר בין סטטינים למשל או מעכבי האנזים ACE ומחלת הכליות שמתים ממנה.

נושא שאפשר לקרוא עליו עוד במאמרי – כאן.

או כש'מועלה נושא ה'זה טעים לי" לא קושרים את זה עם מחלת הכליות שמתים ממנה – נושא שאני מלמד עליו במאמר. בשר, כליות וזרימת דם מואצת: כיצד תזונה מהחי פוגעת במערכת הסינון של הגוף

ההיסטוריה האנושית השתנתה לא בזכות הצייתנים — אלא בזכות אלה ששאלו "למה?"

הרצל שאל: "אם תרצו, אין זו אגדה" — והעז לדמיין מציאות אחרת.

מגלן לא ציית לידע המקובל, הפליג אל מעבר לקצה המפה — וחשף עולמות חדשים.גם ההחלמה מתחילה ברוח זו: לא בציות, אלא בשאלה.

לא בהישמעות — אלא בספק היוצר.כמו שהצעד הראשון לבריאות הוא חוסר ציות למה שפוגע בגוף כך הצעד הראשון לבריאות נפשית הוא חוסר ציות למה שפוגע בנפש.

—

2. הסקרנות

– כוחה המרפא של ההתבוננות

בריאות נפשית איננה נולדת מן הציות — אלא מן ההתבוננות.

מי שמוכן להתבונן, מי שמוכן לפגוש כאב — לא מתוך תרגול של גבריות, אלא מתוך סקרנות.הכאב מסקרן את הנפש — וגם האפשרות להחלים ממנו מסקרנת את הנפש.האדם הסקרן לכאב נעשה עד לסיפור חייו.

הוא כבר אינו מציית כאוטומט, אלא מתחיל לבחור מחדש.

ב"שמונה פרקים", הרמב"ם עוסק בנפש האדם, במידותיה ובצורך לתקן את הנפש כמו שרופא מתקן את הגוף. הוא מדבר על חשיבות ההכרה במידות הנפש הלקויות, ועל כך שרק כאשר האדם מכיר בחולשותיו ומוכן להתמודד עמן — יש סיכוי לתיקון ולהחלמה.

הרמב"ם מדבר על ההכרה במחלה (הנפשית/מידותית) כתנאי הכרחי לתחילת הריפוי.כלומר ע"פ הרמב"ם רק היכולת להביט פנימה, בלי לפחד ממה שיתגלה — יוצרת את התנאים להחלמה.

— מבוסס על הרמב"ם, שמונה פרקים, פרק א'"הרמב"ם כותב שבלעדיי הכרה במצב הנפשי ובחולשות, לא ניתן להתחיל תהליך של ריפוי."אם לצטט בלשונו:

"החולים בגופם, כשידעו מחלתם, ישאלו לרופא, ויודיעוהו מחלתם, ויעשו מה שיצווה עליהם, ויתרפאו. אבל אם לא ירגישו בחוליים, ולא יידעו שהם חולים, לא יבקשו רפואה, ולא יתרפאו לעולם…" [מקור]. ציטוט זה ממחיש את עקרון ההכרה הפנימית כחלק מתהליך ההחלמה.

הסקרנות היא תשתית החירות.

היא זו שמאפשרת לנו לשאול:

"מה באמת נכון?"

"האם זה מועיל לי?"

"האם אני רואה את כל התמונה?"

"האם כשאני אומר 'זה טעים לי' — אני מבין את ההשלכות של המאכל הזה על עתידי?"

בריאות נפשית אמיתית מתחילה ביכולת להשהות את התגובה האוטומטית — ולהתבונן.לא להגיב מיד, לא לציית — אלא לברר. לברר מה מקור הכאב, מהו טבעו, האם ניתן ללמוד ממנו.האדם שמוכן להתבונן — מוכן גם לפגוש את הכאב.

לא מתוך התמסרות אליו, אלא מתוך סקרנות:

מה הוא בא ללמד אותי?

הסקרנות לכאב הופכת את האדם לעד לסיפור חייו.

הוא מפסיק לתפקד כתגובה אוטומטית, כישות מצייתת — ומתחיל לבחור. להתחיל.

> "רק היכולת להביט פנימה, בלי לפחד ממה שיתגלה — יוצרת את התנאים להחלמה."

— על-פי הרמב"ם, שמונה פרקים, פרק א'הסקרנות היא אם הדרך לחירות.היא הכוח שמאפשר לברר, לשאול, להטיל ספק — לבחון באמת:

"מי אני?",

מה מתאים לי?",

"מה נכון – לי?"

הצייר" האיטלקי ליאונרדו דה וינצ'י, מהגדולים שידע המין האנושי, כתב:

> "הציור הוא מדע ההתבוננות; כל מה שאנו יודעים נובע מהתבוננות."— Leonardo da Vinci, Notebooksובמקום אחר:

> "הצייר האמיתי הוא זה שמסוגל לראות את הדברים כפי שהם באמת

."— Treatise on Painting דה וינצ’י לא גילה את סודות הגוף, האור, התנועה והחיים באמצעות ציות, אלא בזכות התבוננות עמוקה.

הוא פרק את חוקי המוסכמות של זמנו, הביט אל תוך הגוף, אל תוך האור, וחזר עם חכמה חדשה.

גם הפילוסוף ברוך שפינוזה, שהיה ממניחי היסוד של המחשבה החופשית, הבין זאת לעומק.ביצירתו הגדולה "אתיקה", כתב אחד המשפטים המזוקקים והנפלאים ביותר בתולדות הפילוסופיה:

> "האדם החופשי חושב על דבר פחות מכל – על המוות, וחכמתו אינה הרהור על המוות, אלא הרהור על החיים."

(אתיקה, חלק ד', משפט ס"ז, נספח)

"Homo liber de nulla re minus quam de morte cogitat, et eius sapientia non mortis, sed vitae meditatio est." [מקור].בתרגום נגיש יותר:

> "האדם החופשי חושב פחות מכל על המוות, וחכמתו אינה הגות על המוות, אלא הגות על החיים." שפינוזה לא האמין בציות עיוור — בוודאי לא לסמכות שאינה יודעת.

הוא כתב בבירור:

"הסתמכות על גדולים איננה ראיה."

(שם, חלק א', נספח) [מקור].

הוא התנגד לכל קבלת דבר רק בשל "אמונת זולתנו וסמכותם".

לדבריו, החירות האמיתית של האדם אינה תולדה של אישור מבחוץ, אלא פעולה מתוך הבנה פנימית:

> "חופשי נקרא אותו הדבר הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, ונקבע לפעול על ידי עצמו בלבד. ואילו הכרחי — הוא זה שמוכתב על ידי אחר."

— אתיקה, חלק א', הגדרה ז'

בתרגום נגיש יותר:

> "דבר חופשי הוא מה שקיים ופועל רק מתוך טבעו שלו, והוא עצמו קובע את פעולותיו. לעומת זאת, דבר כפוי הוא מה שמוכתב על ידי משהו אחר, שמכריח אותו להתקיים או לפעול בדרך מסוימת." המשמעות ברורה:

ציות שאינו מבוסס על הבנה — הוא כניעות, לא בריאות.

הבריאות הנפשית מתחילה דווקא ברגע שבו אנו מפסיקים לציית לסמכות שאינה יודעת, ומתחילים לשאול.

—

🟦פרק שני – החיים, לא- המוות

— שפינוזה נגד החרדה

—

🟨 פרק שני – החיים, לא המוות: שפינוזה נגד החרדה

הפילוסוף של הפילוסופים, ברוך שפינוזה ניסח באחד המשפטים הצלולים והמופלאים ביותר בתולדות המחשבה את חכמת החירות:

> "האדם החופשי חושב פחות מכל על המוות, וחכמתו אינה הגות על המוות, אלא הגות על החיים"…

וחוכמתו איננה מדיטציה על הלא ידוע, או על מוות — אלא על החיים.

(אתיקה, חלק ד', משפט ס"ז, נספח)

במילים האלה מבקש שפינוזה להסיט את המבט מהפחד – אל החיים.

הוא דוחה את הגישות שרואות במוות את נקודת המוצא לחיים מוסריים, וטוען:

האדם החופשי באמת אינו עבד לחרדה הוא לא חי בצל מחשבה על אבדן קבוע של כל היקר לו.

הוא אינו חי מתוך פחד (בלימת פעילותו) — אלא מתוך הבנה של ההווה.

הוא פועל מתוך שמחה, מתוך הכרה – לא מתוך ציות לסמכות חסרת ידע והבנה, ייאוש או איום.

זו חכמה שנולדת מהחיים עצמם.

—

הקשר למאמרציות, פעמים רבות, נולד מחרדה ומפחד.

פחד מהכאב.

מהפרדה,

מססמכות,

מהבלתי נודע.

מהכישלון.

או חרדה מאבדן רכוש, כסף או בריאות.

אבל חיים של החלמה, של שיבה לעצמיות, של קיום מלא ומשמעותי — מתחילים רק כשאדם מפסיק להיכנע לפחד הזה ואת החרדה מחליף בידיעה.כשהוא מפסיק לשאול:"ממה עליי להימנע כדי לא למות?"

ומתחיל לשאול:"

איך נכון לי לחיות?"

—

קולו של קורצ'אק

יאנוש קורצ'אק — הרופא, המחנך, האיש שידע לעמוד מול כל מערכת כוחנית — חינוכית, רפואית, פוליטית — הרבה להדגיש את חשיבותה של הסקרנות והיכולת לשאול.

בספרו "כיצד לאהוב ילדים" כתב (בתרגום חופשי):

> "הילד אינו לוח חלק. יש לו עולם פנימי עשיר. יש לאפשר לו להביע את מחשבותיו ולשאול שאלות."ובכך לימד אותנו קורצ'אק שאין ילד טיפש –יש רק ילד שלא נתנו לו לשאול.

—

גם משה שבר

אפילו משה רבנו, שעלה אל ההר לקבל את דבר ה’, שבר את הלוחות הראשונים — לא מתוך כעס, אלא מתוך הבנה:העם לא היה מוכן.הם לא נמשכו לידיעה – אלא אל עגל הזהב, אל המוכר והנוח.ומשה?

הוא לא כפה עליהם את האמת.

הוא חזר אליהם — ללמד, לאט. מתוך הקשבה. מתוך תהליך.לא מתוך הוראה עליונה, אלא מתוך הבנה שהאדם – גם כשהוא מתרחק – יכול לשוב, אם רק יקשיב לקול הפנימי.—רוסו והכבליםכאשר ז'אן-ז'אק רוסו כתב:

> "האדם נולד חופשי, ובכל מקום הוא כבול באזיקים."הוא לא התכוון רק לשלטון פוליטי.הוא דיבר גם על הכבלים שבתוכנו – כבלי הפחד, הציות, ההרגל.והכבלים האלה אינם נפתחים בצעקה, אלא בשאלה.—סקרנות כמרפאהסקרנות, אם כן, איננה מותרות.היא מעשה של התנגדות לציות.היא סירוב למות – סירוב לחיות כמו מכונה.היא הכוח שמאפשר לאדם להתאושש מהטלטלות, להתכנס סביב עצמו, ולהתחיל במסע – לפעמים לבדו – אל מחוזות אמת שלא העז לחלום עליה.

היא התחלה של ריפוי.

—

🟨 3. כישורי חיים – יסוד הנפש הבריאה

הכישורים המכונים "כישורי חיים" אינם רק כלים לשרוד או להתמודד עם כאב – אלא מאפשרים לאדם לפעול היום במקום שבו אתמול לא היה לו מושג כיצד לעשות זאת.הם לא נועדו רק להתגבר – אלא לנוע מתוך משמעות, מלאי עניין, באהבה – ולחיות במלוא העוצמה.

> "אין דבר חזק יותר מנפש שנשארת סקרנית," כתב לאונרדו דה וינצ'י."הצייר לומד לראות – ומי שלומד לראות, יוכל ללמוד הכל.

"ג'פרי הינטון (Geoffrey Hinton) – שנחשב ל*"הסנדק של הבינה המלאכותית"* – פרסם בשנת 2017 ז'אנר חדש של רשתות נוירונים, אותן כינה: רשתות נוירונים מכומסות (Capsule Neural Networks). לדבריו, זו סוף-סוף ארכיטקטורה "שבאמת עובדת".על סקרנותו אמר: "האמת היא שאני לא יכול לעמוד בפיתוי של גילוי דברים חדשים." משפט זה מהדהד את רוח דבריהם של מדענים גדולים כמו איינשטיין ופיינמן, שכן שניהם ביטאו את התשוקה לגילוי והסקרנות ככוח מניע מרכזי. אך גם של מגלי עולם וממציאים לאורך ההיסטוריה, כמו כריסטופר קולומבוס או צ'ארלס דרווין – הם ביטאו לא פעם את הפיתוי והדחף לגלות עולמות חדשים.כישורי החיים הם אופני פעולה המאפשרים לאדם לצאת מאזור התקיעות, להיות שותף פעיל בעיצוב חייו, לשאת את הטלטלות, למצוא משמעות גם באתגרים – ולהמשיך להתפתח, ולעיתים אף לפתח את סביבתו ואת התרבות.> כשהתגייסתי לצה"ל, נכתב על הקיר במחנה:

"מה שלא הורג אותך, מחשל אותך."זו לא רק אמירה של גבורה – אלא הזמנה: לאמץ את הקושי כאבן דרך לצמיחה.מן הדמויות ההיסטוריות – מֵאלכסנדר מוקדון ועד ג'פרי הינטון, ממריה מונטסורי, ניוטון ושפינוזה, ועד חיים לנסקי ודוסטויבסקי – כולן מדגימות כיצד ההתמדה, היצירתיות וההתבוננות העצמית הן אבני יסוד לבריאות נפשית ולקיום אותנטי.

לעומתן – דמויות כמו ואן גוך או ווסלב ניז'ינסקי, שיצירתם פסקה עם קריסת נפשם, ממחישות את הקשר הישיר בין שיתוק היצירה לבין אובדן כישורי החיים.

אבל דווקא רמברנדט הוא דוגמה מעוררת השראה לאדם שהמשיך להעמיק וליצור גם בתקופות קשות. כמו גם ג'וזפה ורדי, שחווה טרגדיות כבדות – אשתו ושני ילדיו נפטרו בזה אחר זה – אך בזכות חוסן נפשי ומציאת משמעות, חזר ליצור יצירות מופת, והפך לאחד המלחינים המשפיעים במוזיקה המערבית.סיפוריהם מדגימים אמת עמוקה: גם מתוך אובדן – ניתן להיוולד מחדש.הנפש הבריאה אינה שוכנת בשגרה סטטית אלא בתנועה מתמדת של גילוי, בירור, חידוש והתנסות.הבריאות הנפשית איננה שוות ערך לרוגע בלבד – אלא ליכולת להתפתח, גם כשהאיזון מתערער ואינו מציית לסמכות.

דוסטויבסקי – הסופר של הנפש

בכתביו של פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי –ב"האחים קרמזוב" (על סבל, כפרה ואהבה),ב"החטא ועונשו" (על מצפון, כאב וצמיחה רוחנית),וב"רשימות מן המחתרת" (על עוצמותיו של האדם) –הוא מתאר את הנפש כמרחב של מאבק, עומק וחסד.הוא מצביע על כך שאין דבר נשגב יותר מאדם שלם וסבלני, שממשיך לבנות את חייו גם מתוך כאב, טלטלה ואובדן.

> ברוח זו נכתב גם ב"השתייכות וההנאה העליונה – על היסוד האמנותי":

"ישנם רגעים נדירים שבהם האדם אינו מחפש את האמת – אלא נזכר בה."לא חיפוש, אלא מפגש פנימי עמוק – עם חוכמה, אהבה, אמנות או רעיון –המושכים את האדם לעומק נשמתו, כעלה ברוח, כנוצה חסרת משקל,מתרומם מעל לשגרה [מקור].

המעשה האמנותי ופיתוח כישורים – אינם תלויים בצבע הרגשות של אותו רגע, אלא בבריאותה של הנפש: ביכולתה לראות, להכיר, ולחולל תנועה.

—

הקרוולה – סמל לכישורי חיים

כך גם הקרוולה – ספינת מחקר קטנה אך חדשנית, שפיתח הנסיך אנריקה הנווט [מקור]. המבנה הייחודי שלה אפשר לה לעבור במים רדודים ובאזורים מסוכנים.היא שימשה למסחר, לחקר ולגילוי – והייתה כלי מהפכני שסייע לשבור את מגבלות העולם הישן ופתח עידן חדש של תגליות.

הקרוולה אינה רק כלי שיט – אלא מטאפורה לכישורי החיים: היכולת לשנות נתיב, להעז, ולנוע קדימה גם מול רוחות לא ידועות.כך פעלה גם אספסיה ממילטוס, מורתם של סוקרטס ופריקלס, שפיתחה כישורי חיים יוצאי דופן, ויצרה השפעה מהפכנית בחינוך ובפילוסופיה [מקור]

.—

שפינוזה ויונג – המילים שמאירות כאב

שפינוזה הבהיר את תפקיד ההכרה והמשגה – ככוח שמאיר את החושך. עיקרון זה, עליו דיבר גם קרל יונג, נמצא בבסיס הטיפול בדיבור:

היכולת להאיר את הכאב דרך ההבנה – להכניס בו סדר, שפה, משמעות.

הכרה מדויקת היא דלת הכניסה לשיקום הבריאות הנפשית –והבסיס לפיתוח כישורי חיים חדשים, המובילים לחיים אותנטיים ובריאים.

—

📘 4. ״בריאות נפשית״ או ניהול התנהגותי?

על הגבול הדק שבין חירות לציותבעיון מחודש בהגדרה הרשמית של ארגון הבריאות העולמי (WHO), עולה שאלה מטרידה:האם ההגדרה מתארת בריאות נפשית – או שמא משקפת מנגנון מתוחכם של עידון, משטור וניהול התנהגותי, שמטרתו לשמר סדר חברתי "בריא", גם במחיר של דיכוי הפוטנציאל האנושי?

> "בריאות נפשית היא מצב של רווחה נפשית, שבו האדם מודע ליכולותיו, מסוגל להתמודד עם לחצי החיים, לעבוד באופן פרודוקטיבי ולתרום לקהילה ."(WHO) הניסוח נשמע סביר, אולי אף אצילי – אך מאחוריו מסתתר מודל נורמטיבי, צר, ממושמע:

האדם הבריא מוגדר כמתפקד, מסתגל, תורם. במילים אחרות – מציית.

ומה עם החירות לעצור? להתכנס? לשאול שאלות קשות? למרוד?

מה עם האפשרות להיות בריא מספיק כדי לא לתפקד כרגע, אלא להעמיק פנימה, להתבונן, לבחור אחרת? לפתח גאונות?

זו הגדרה שעלולה לייצר לא גיבור מוסרי אלא מועמד אוטומטי ל"תעודת עובד מצטיין".

הבריאות האמיתית, זו הנובעת מתהליכי החלמה עמוקים, אינה פס ייצור של תפקוד – אלא כוללת גם את היכולת להישבר, לעצור, לשהות, לשוב מתוך עומק חדש.האדם הבריא איננו רק "פרודוקטיבי", אלא נוכח באמת – גם כשהוא שובת.

הרחבה עם שפינוזה: חירות פנימית מול עבדות רגשית

ב־אתיקה (חלק ג׳–ד׳), מתאר שפינוזה את העבדות הרגשית – מצב שבו האדם נשלט על ידי דחפיו, תגובותיו ורגשותיו הסוערים.

כאשר הרגש שולט – האדם אינו אדון לעצמו, אלא אסיר בידי תגובות אימפולסיביות, תלוי במקרים ובנסיבות.

> "האדם הנשלט על ידי רגשותיו, אינו אדון לעצמו, אלא נתון לגורל."

(אתיקה, חלק ד׳, הקדמה)

שפינוזה כותב:

> "האדם נתון לחוקי התשוקה כל עוד איננו מונחה על ידי השכל בלבד."

(אתיקה, חלק רביעי, הקדמה) הדרך לחירות, לפי שפינוזה, אם כן, אינה דיכוי הרגש – אלא הבנה. רק כאשר האדם מכיר את הסיבות שפועלות עליו ופועל מתוך תבונה, הוא נעשה באמת חופשי.אם אסכם את רעיונותיו המרכזיים מתוך ה"אתיקה" של שפינוזה, בעיקר מהחלקים השלישי והרביעי, שבהם הוא עוסק ב"עבדות הרגשות" (servitus affectuum) ובמעבר לחירות באמצעות תבונה (ratio) אומר ברוח דבריו:

> "חירות האדם היא היכולת לשפוט את עצמו מתוך ההכרה במה שמשפיע עליו – ולפעול מתוך הבנה, לא מתוך עבדות לרגש."הבריאות הנפשית, אם כן, אינה רק חוסן מול אתגר – אלא היכולת להתבונן, להבין, להאיר את המקומות החשוכים שבתוכנו.זוהי תנועה עדינה של חירות: לא לברוח מהרגש, גם אם מקורו הציות, אלא ללמוד לנוע בתוכו מתוך בהירות.כלומר, חירות אמיתית אינה תוצאה של מרד, אלא של הכרה עצמית. האדם הבריא אינו רק זה שמצליח "להחזיק את עצמו חזק", אלא זה שמעז להתבונן פנימה, להבין את כוחות הנפש הפועלים בו – ולפעול מתוך תבונה, לא מתוך כפייה רגשית. גם אם לשם כך, עליו לפרוש ולצאת להליכה על שפת ימה הצפוני של פטאיה, או לאורך הנהר כסוקרטס בזמנו.

—

פוקו וארנדט: כשהציות משתלט על החירות

מישל פוקו, בספרו "לפקח ולהעניש", מציע פרשנות נועזת:

הכוח אינו רק מדכא – הוא מייצר. הוא מייצר זהויות, נורמות, "אנשים בריאים" לפי תבניות יעילות.

> "הכוח מייצר מציאות. הוא יוצר תחומי ידע, דרכי התנהגות, טיפוסים אנושיים."(פוקו) החברה אינה מסתפקת בענישה – היא מעצבת את הגוף, את הרגש, את החשיבה, כך שהפרט יציית באופן פנימי.

זהו "הגוף הממושמע" – לא מתוך כפייה, אלא מתוך הפנמה.האדם לומד לתפקד כפי שמצופה ממנו, גם אם המחיר הוא איבוד העצמי.

חנה ארדט, בתזה הידועה שלה על הבנאליות של הרוע, כאשר סיקרה את משפטו של אדולף אייכמן בישראל, מזהירה:

> "הבעיה עם אייכמן הייתה בדיוק בכך שרבים כל כך היו כמוהו, ולא היו לא מפלצתיים ולא סדיסטיים, אלא היו, והינם, נורמליים להחריד. […] הוא לא היה טיפש. זה היה ברור לחלוטין. אלא, כפי שאמרתי בבית המשפט, הוא פשוט לא חשב."

—

כאשר שבים לעיין בהגדרות הבריאות הנפשית של ימינו, שבהן מהדהד ערך הציות, כשהתפקוד נעשה ערך עליון והמחשבה החופשית נעדרת – נוכח דבריה של חנה ארנדט, הגוף רועד, הנפש בוערת, ומתקוממת בשאלה:

האם למדו המומחים דבר־מה מההיסטוריה?

ומה עם הסירוב – אותו כוח נפשי עמוק שמאפשר לאדם לעמוד מול עוול, לחשוב בעצמו, להשהות את התגובה, לומר לא?

בלעדי הסירוב, בריאות עלולה להפוך לפתולוגיה.

> הגדרה שלא מותירה מקום לסירוב – משאירה יותר מדי מקום לשִׁכְחַת האדם.

—

בריאות נפשית אמיתית – מה היא?

הבריאות הנפשית האמיתית אינה נמדדת רק ביכולת לתפקד, אלא ביכולת להיות אדם חופשי.

הבריאות הנפשית היא מהלך פנימי, תנועה מתמדת של קִרבה אל ה"יש", של חקירה, הכרה, הבנה – ושל תזוזה בהשראתן, גם אם משמעותה חריגה מהנורמה.

האדם הבריא הוא מי ששומר על עצמו מסכנת הציות העיוור.היא מטפחת בתוכו סקרנות, תבונה פנימית, חירות רגשית – וגם זהירות עמוקה ממשפט החברה.

הבריאות הנפשית לא נמדדת רק לפי השורה התחתונה של "כמה הספקת", אלא לפי האומץ להפסיק, להשתהות, להתבונן.

האדם הבריא הוא מי שמרשה לעצמו לפגוש את חייו באמת –לא למהר לפרסם את מסקנותיו, אלא לאפשר להן לנוע בתוכו עד שתמצא כל אחת את מקומה הנכון.

—

5. מה נדרש לנפש כדי לתפקד כמרחב בריא?

המרחב הנפשי הבריא אינו נולד מתוך תגובה מהירה, או מתוך ציות אוטומטי למה שמצופה. הוא נולד מתוך התבוננות.לא בריחה למוסכמות, לא כניעה לעצב או להנאה – אלא נוכחות מלאה מול המציאות.לא רק "תפקוד" אלא הכרה.

ליאונרדו דה וינצ'י אמר שהצייר חייב ללמוד לראות – לא רק את מה שנראה לעין, אלא את מה שמבקיע מתוכו של דבר.כך גם האדם: עליו ללמוד לראות את עצמו. את ה"יש" שבו, את האפשרות לחיות מתוך בחירה ולא מתוך הכרח

הסופר הרוסי ניקולאי גוגול, ב״נפשות מתות״, תיאר בדיוק את הפער הזה בין הרצון לבין הביצוע, בין הכוונה לבין ההרגל:> "כל יום אתה חושב: ממחר אתחיל חיים חדשים, ממחר אתחיל דיאטה – אבל לא כלום… וככה כולנו.

"האדם בורח מעצמו, כאילו יש מישהו אחר שיוכל לחיות את חייו טוב ממנו.

ובמקום אחר, דרך דמות ה״רב־הפקד״, הוא מציב מראה:

> "על מה אתה צוחק? אתה צוחק על עצמך."גוגול זיהה בעוצמה את הניכור העצמי – את החוויה בה האדם מביט על חייו מהצד, כאילו אינם שלו.

זהו אותו ניכור שדוסטויבסקי יזהה כפחד מפני המילה החדשה:

> "ממה פוחדים האנשים יותר מכל? מפני צעד חדש, מפני מילה חדשה שלהם־עצמם – פוחדים הם יותר מכל."וכמו שיעיד יונג, אין דרך אחרת לגדול אלא לעבור דרכו.

> "מי שמביט החוצה – חולם. מי שמביט פנימה – מתעורר.

"כי הפחד מהכרעה, מהכאב הכרוך בשינוי – הוא חלק בלתי נפרד מהתבגרות פנימית.

וכאן טמונה קריאה חינוכית עמוקה:

תפקידה של מערכת חינוך בריאה איננו לאלף, אלא לאפשר. לאפשר לאדם לפגוש את האמת שלו, ולעמוד מולה.

האמון ביכולתו של האדם לעמוד באמת – הוא יסוד החוסן הנפשי.

זו איננה עמידה קרה, אלא רגישות עמוקה שמובילה לבהירות.

זו היכולת להבחין בין החיים עצמם לבין הדימוי שנבנה עליהם.

הנפש הבריאה אינה שקטה מפני שאין בה סערות – אלא מפני שהיא סמוכה על עצמה. היא חיה מתוך תנועה פנימית של סקרנות, של שמחת המפגש, של הכלת שמחותיה, גם נוכח כאב מעובד של התרחקות – עם החיים עצמם.

וכשהיא שוקעת – יש בה גם את הכוח לשוב ולנוע.

> כי הנפש הבריאה אינה מסתפקת בהגדרות שמכתיבים לה – היא מבקשת להבין את עצמה, לנוע אל עומק חייה, ולשוב מהם חיה באמת.

6. סביבה תומכת — או מערכת לאילוף האדם?

האדם הוא יצור חברתי.עובדה זו ידועה היטב — והיא מנוצלת היטב.מגיל צעיר מאוד, האדם נחשף ללחץ מתוחכם (ולעתים ברוטלי) לציית, להתאים את עצמו, להימנע מלבלוט.החברה הופכת עבור רבים לא קרקע תומכת, אלא מסגרת לאילוף. יש בזה דברים טובים וכם רעים.

המוסדות — משפחה, בית-ספר, תקשורת, מערכת הבריאות — נוטים להעדיף צייתנות על פני חקירה.האדם הבריא זקוק למגוון ולפעמים גם להפך מזה.הוא זקוק למרחב שבו הייחודיות ניכרת ועולה כערך, לא כאיום.לסביבה שבה שאלה נחשבת לעומק ולא להפרעה, שבה משבר נתפס כחלק טבעי מהתפתחות ולא ככשל אישי.

כפי שמתהדהד מכתבי אריך פרום:

> "החברה הקונפורמיסטית מעדיפה את הבינוני הצייתן על פני האדם החושב. זהו שורש הניכור."ציטוט זה של אריך פרום — "החברה הקונפורמיסטית מעדיפה את הבינוני הצייתן על פני האדם החושב…" — משקף היטב את ביקורתו החריפה על תרבות המודרניות, במיוחד כפי שבאה לידי ביטוי בספרו "המנוס מחופש" (Escape from Freedom, 1941).

וכפי שהזהירה חנה ארנדט:

> "הרוע נולד לעיתים קרובות לא מתוך שנאה – אלא פשוט מהיעדר מחשבה."

אם הסביבה מכוונת לצייתנות, האדם מפנים שהוא חייב "להשתיק" את קולו המיוחד, את מהות עצמו כדי לשרוד.

אבל אם היא מכוונת לצמיחה – הוא לומד להתייצב מול האמת גם אם היא טורדת, להישען על תמיכה שאיננה שיפוטית אלא מאירה, ולבנות בתוכו שקט שאיננו הדחקה – אלא ביטחון.

מערכת חינוך אמיצה איננה מטפחת תלמידים "טובים" — אלא בני אדם חיים.כי חברה בריאה אינה שואפת לייצר אזרחים תקינים, אלא בני אדם חושבים, חופשיים, מוסריים — שמסוגלים להקשיב לעצמם גם כשקשה, ולשאת אמת גם כשהיא אינה נוחה.

📘 פרק שלישי

המשגה שקרית — כלא שמכחיש את עצמו

על כיווץ, תודעה מצמצמת, והדרך לבריאות דרך דיוק)

> "שחר בוקע מתוך כלא מזויף, שננעל והחשיך."— מתוך "האיש שנושא את הדלת"

הסבל האנושי אינו תמיד תולדה של נסיבות חיצוניות.לעיתים קרובות, הוא נובע מפרשנות שגויה למציאות.

כאשר אדם תופס את עצמו או את עולמו דרך מושגים מעוותים או חסרים, הוא מתחיל לפעול מתוך פחד, אשמה ודימוי עצמי מצומצם.כך נרקם כלא תודעתי — לא מברזל, אלא ממילים, הגדרות שקריות, ומושגים חוסמים.

הוגים שעסקו בטבע הרגש והגוף — ביניהם שפינוזה — זיהו עבדות מסוג זה:לא עבדות לגורם חיצוני, אלא עבדות לרגשות שמקורם בידיעה חלקית או שקרית

.Ideae inadequatae — מושגים לא שלמים — נתפסים כאמיתות מוחלטות, אך בפועל הם מונעים פעולה, סוגרים, מכווצים, ולעיתים אף מחלישים את החיים עצמם.

> "האדם שאינו מבין את רגשותיו — אינו אדון לעצמו, אלא נתון לחסדי המקרה."(עיבוד חופשי על פי אתיקה, חלק ד')

כאשר אדם מגדיר את עצמו דרך מושגים שנולדו מציות אוטומטי, התניות או שיפוט:

> "אני חלש", "אני שווה רק אם אני תורם", "אני חוטא", "איטיות היא טפשות", "כאב הוא כישלון" —הוא מתחיל לחיות בתוך תודעה קפואה.

הכלא הזה מתבטא גם בגוף: כיווץ מתמשך, עקה כרונית, ירידה בהזנת רקמות, שחיקת דפנות כלי הדם, שיבוש בזרימת הלימפה והדם, פגיעה בכליות, בכבד, במערכת החיסונית, וביכולת הגוף להפעיל תהליכים של תיקון כמו יצירת PGC-1α. המדע מאשר כיום את מה שחשו הוגים כבר לפני מאות שנים: סטרס כרוני מעלה את הקורטיזול, מחליש את מערכת החיסון, תורם למחלות כרוניות, משנה את מבנה הרקמות — ולעיתים, פוגע במערכת כולה.

המשגה שקרית יכולה לשתק.דווקא במקומות שבהם החיים מבקשים לזרום —היא סוגרת, מקפיאה.

—

🌀 הבריאה מתחילה מתוך תיקון ההגדרה

כשהמושגים מתחילים להשתנות —כשמושגי שקר מתחלפים ברעיונות מדויקים, adequate ideas —משהו עמוק משתחרר.כוח הפעולה (virtus) שב לאדם.

כוח החיים.

היכולת לפעול, לבחור, להרגיש מתוך הבנה ולא מתוך עיוורון.

בתחום הריפוי קוראים לזה היום "טיפול בדיבור".

שפינוזה כינה זאת "הכרה של הסיבות הפועלות בנו".

כשהאדם שב ומגדיר את עצמו לא דרך העיניים של אחרים, אלא דרך מבט כנה, מדויק, שאינו נבהל מן הכאב —נולדת תנועה חדשה.

📘 פרק רביעי

הדרך החוצה מתחילה בדיוק כאשר אדם משיב לעצמו את היכולת להתבונן — לאט, בהדרגה, הוא חוזר לראות.

והראייה המדויקת מביאה עמה בהירות — ובהירות היא התחלה של חירות.מושגים אמיתיים אינם משאירים את האדם פסיבי או מבולבל.הם מייצרים רגשות של תנועה, חיבור, כוח.

הם מחזקים את תחושת היכולת, הופכים את המורכב לבר-עשייה, ואת המפחיד למובן.הם מזכירים לו שהוא יכול.

> "החירות האמיתית היא הידיעה ההולמת של הסיבות, והיכולת לפעול מתוך תבונה ולא מתוך דחף עיוור."

(אתיקה, חלק ה')

כאשר הוא מביט במה שיש שם ובו — ולא במה שאחרים אמרו לו שהוא אמור להיות —הוא גם יכול לשאול סוף-סוף את הרופא או הנפרולוג:

> "והתרופות שלך — הן באמת עזרו למשהו?

"כך נולדת התחלה של תנועה.עדינה, מדויקת, חיונית.לא מרד חסר הבחנה, לא מלחמה בזהות — אלא דיוק.

מבט שמוכן לראות גם כאב, ולא לברוח ממנו.כנות שמתחילה לטוות חוטים של שחרור.

—

📘 האיש שנושא את הדלת

האיש הזה —הוא לא משליך את הדלת.

הוא נושא אותה.

לא ככניעה, ולא ככנף.אלא כעדות.

גופו דחוס, דחוי, זוכר.

הוא נע במאמץ — אבל לא בייאוש.

במאבק — אבל לא בעיוורון.

זהו כובד שנעשה מודע לעצמו.

ובמקום לברוח ממנו — הוא נישא.כי מישהו בתוכו קרא:

> "אור!"

> “האדם הוא עבד, כל עוד הוא מונהג על ידי רגשותיו בלבד.” (שפינוזה) והוא הבין:

הברזל שעל גבו — הוא לא גזירת גורל.

אלא תוצאה של מושג שקרי.

של מה שאמרו לו שהוא. של המשגה שקרית.

של המשגה מטעה שהניע אותו להאמין במה שהוא חייב להיות.

אז הוא נושא את הדלת,

כי רק מי שנושא —יכול גם לפתוח.

נשארו לך שאלות 

אשמח להשיב על כל שאלה 

לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן  

בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –

למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.

For the avoidance of doubt, consult a physician (who knows in detail the general health of each patient or yours) before using any medicine, food, extract or any exercise. The information on Yaron Margolin's website or the "Healing Presses" website (on Facebook or MARGOLINMETHOD.COM), in the above article and in Yaron Margolin's articles are material for thought – philosophy neither recommendation nor public guidance to use or cease to use drugs – no information on this site or anyone You should always consult with a qualified physician or pharmacist regarding pain, bad feeling, or goals and how to use foods, ointments, extracts and even exercises, or other remedies that are mentioned as such

מאמרים אחרונים

• הציות כפתולוגיה: התבוננות מחודשת בהגדרת הבריאות הנפשית
• Gehorsam als Pathologie – Eine neue Betrachtung der Definition psychischer Gesundheit
• Obedience as Pathology: A Critical Re-examination of the Definition of Mental Health
• עריכת גנים מותאמת אישית, in vivo, עבור אדם חולה שהצליחה – מהפכה בעולם הרפואה
• Der Preis des tierischen Eiweißes: Wie Fleisch, Milch und Eier unsere Nieren zerstören
• The Price of Protein: Meat, Fish, Dairy, and Eggs and Their Hidden Impact on the Kidneys
• רוצה להחלים מאי ספיקת כליות
• PGC-1α, יעד טיפולי חדש נגד מחלת הכליות
• ירידה בתפקוד הכליות – מה לעשות?
• תגובה למאמר ב-Medscape: “What’s Driving Europe’s Renal Replacement Therapy Surge?”
• עליה במספר חולי הכליה באירופה באופן מעורר דאגה
• אנמיה – מחסור בברזל, כשל טיפול והיבטים ביולוגיים חשובים של מחסור בברזל ודרכי החלמה חדשות – מחקר חדש
• חולשת שרירים וירידה בתפקוד השרירים. כאבי שרירים, אבדן שריר, אבדן מסת שריר ומיופתיה.
• קלוטו – האם קלוטו הוא מעיין הנעורים הזורם במערה מוסתרת וסודית?
• כורכום גילוי הכורכומין, מרכיב של תבלין הזהב, ופעילויותיו האנטי דלקתיות וביולוגיות מופלאות
• דלקת – מחלה דלקתית כרונית ממיתה – מה היא דלקת, ומה ניתן לעשות במצבי דלקת?
• ציר פה- כליות – פגיעה בבריאות הפה בקרב חולי כליות ו-CKD
• אוראה הורסת את מערך חיידקי המעיים הטובים, ובהמשך הדרך גם את הכליות
• תכיפות מתן שתן והתקפי חרדה בלתי מורגשים
• יתרונות מוגבלים לתרומת כליה על דיאליזה – מחקר חדש
• השתייכות וההנאה העליונה – על היסוד האמנותי
• Belonging and Supreme Delight: Grasping the Core of Artistic Being
• ヤロン・マルゴリンの治癒の基本原則
• תסמונת טקוטסובו – שברון לב
• הכישלון הנפרולוגי נמשך ואין חשיבה חדשה ופורצת דרך – מחקר חדש
• יוּבָּה – קרום טופו
• פרחי מאכל ומתכונים מרגשים
• גוג'י ברי Goji berries נקראים גם Lycium fruits – מזון כתרופה
• המחמצן הגדול – Ros ודרכי ההתגוננות מפניו ללא תרופות
• ירידה בתפקוד השרירים. כאבי שרירים, אבדן שריר וחולשה
• כרוניות – מגפת הבדידות
• 8 חסרים תזונתיים שכיחים
• מלח שולחן ויתר לחץ דם
• ריפוי פצעים וצמיחה של הכליה הנגדית לאחר כריתת כליה חד צדדית לצורך תרומה או טיפול
• המחמצן הגדול – Ros ודרכי ההתגוננות מפניו ללא תרופות
• ירידה בתפקוד הכליות – מה לעשות?
• ריפוי טבעי: הדרך לריפוי ממחלה כרונית קשה שמונה עקרונות היסוד של ירון מרגולין
• אי ספיקת כליות – צום חלבונים
• אלקמאון מקרוטון (Alcmaeon of Croton) – חוקר המוח ומערכת העצבים הראשון בהיסטוריה
• הרופאים הגדולים בהיסטוריה