השתייכות וההנאה העליונה – על היסוד האמנותי

כל הזכויות שמורות לניקו הורודניציאנו (Nicu Horodniceanu), מורי. הוא שמר עליי עד יומו האחרון.

English

ישנם רגעים נדירים וייחודיים בחיי הרוח, שבהם האדם אינו מחפש את האמת — אלא נזכר בה.
זו חוויית השתייכות עמוקה, לא אל זולת, לא אל קבוצה, לא אל עם או ארץ, אלא אל החוכמה, אל האהבה, אל האמנות ואל הרעיון.

מפגש פנימי, כמעט קדוש, עם הבנה עליונה שמושכת את האדם אל עומק נשמתו, ונושאת אותו כעלה ברוח — כנוצה חסרת משקל — מרחפת ומתרוממת מעל המציאות השגרתית.

ברגע כזה מתמזגים הרגש, התנועה, המחשבה והיופי לצלילות מופלאה.
העשייה — בין אם בכתיבה, בציור או בריקוד — משמשת עוגן, ומשקיעה את האדם במפרץ שקט, נשמרת בו כמו סירה יציבה בלב סערה.

זו יצירה אמתית: הולדת דבר חדש מתוך עוצמה פנימית, מתוך קשר סמוי שהלך ונרקם בלב לאורך זמן, וכעת קם לתחייה ומוצא את לשונו המדויקת.

המשגה זו כה מהותית, עד כי חוסר ההכרה בה עלול להביא כאב גדול —
כפי שקרה לרמברנדט, שסבל כפליים מן הפער בין עומק יצירתו לבין גבולות ההבנה הציבורית.
הוא איבד את חירותו, את רכושו ואת ידידיו — אך המשיך לצייר, באומץ מיוחד במינו.
זו איננה רק אמונה באמת, אלא אהבה לאמת — והאחריות למסור אותה, גם אם גורלה דחייה.

כמו משה, העומד עם לוחות הברית בידו ויודע שדברו יידחה.
ובכל זאת הוא נותן — לא את האבן, אלא את העצה.
למסור אמת בידיים רועדות — זו ההולדה.

אבל כמה רמברנדטים יש בעולם?


הפחד מההולדה

אין הכרח בהולדה — יש פחד.
פחד עמוק, מהול בעונג, שמוכר לאמנים הגדולים.
המשגה חדשה, שאינה נשענת על הישן, מאיימת לשבור קווי שייכות —
היא עלולה לדחות, לבודד, לגרום לבוז.

כמו משה בשוברו את הלוחות — רגע של כעס ושל ייאוש, רגע שבו החזון מתנגש עם מציאות עיוורת.
האמן, כמו הנביא, נאבק בין האחריות להביא את ההבנה שצמחה בו, לבין הפחד שזו תידחה ותושלך.

באקדמיה, הפחד הזה מתועל לריצוי.
השייכות נבנית דרך סטנדרטים, מקורות, שיטות —
והמשגה חדשה נדרשת להוכיח את עצמה לא מתוך עוצמתה, אלא מתוך קיומה הקודם.
ואם כתוב “עלה נידף ברוח”, איש לא יכתוב “נוצה”.

ניוטון ידע זאת.
הוא בחר לשתוק ולנסח מחדש את ההבנה שצצה בו — כדי שתהיה “קבילה”.
הוא המציא שפה שלמה, החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי, כדי לדבר את ההבזק שחווה.
הוא היה מוכן לדחות את ההולדה כדי להציל אותה.
כמה ניוטונים יש?


הבינה המלאכותית, האקדמיה והאמן

סודות הבינה המלאכותית. בניו יורק אפשר לקבל מושג לאן הטכנולוגיה העולמית מתקדמת. פגשתי אתמול את אחד המוחות הגדולים של ה- AI, ניק סנט'פייר st.pierre Nick. המשימה שעומדת עכשיו על הפרק – היצירתיות. כיצד להכניס בין הפקודות לביצוע והיציאה של ה-Ai אל הפעולה יצירתיות. המשרד שלהם יושב על שפת המים, מול פסל החירות ברד הוק – והמטרה כרגע להגיע אל גדולי האמנות – אל האנשים היצירתיים באמת, לא אלו שמחפשים הצלחה, מקובלות ושייכות או מעמד ומשתמשים ב"יש" ומערבבים אותו יוצרים מאה אלף כבשים, שירים מודגמים, או מחולות מיחזור של אן טרזה דה קירסמאקר (Anne Teresa De Keersmaeker), תלמידה של פלורה קושמן, מורתי, שיצאה ב 1983 אל העולם ומחקה את כל מה שהיה שם והראשונים להימחק בישראל וכיום ההעתקים הדהויים של עבודותיה מוצפים בהם ומעורבבים כמו גם בעבודות של פינה האוש בכל מקום. השאיפה אל השייכות אנושית, אבל אין לה קשר עם האמנותי.
השימוש בחומרים מוכרים על השילובים והמיחזורים שלהם מאפשרים לרוב האנשים בעולם לעבוד אתם ביחד וליהנות.

קבענו להיפגש מחר שוב, כדי לראות איך אפשר להתגבר על כך. הסכמתי אם ישפרו את הקפה.
צילם בן טריט יוני 2025⁸

הבינה המלאכותית, כמו האקדמיה, פועלת מתוך מה שכבר נאמר.
היא אינה מטומטמת — אך אין לה זיכרון של נשמה.
היא מערבבת, מסננת, מצליבה — אך אינה חווה התרגשות מהולדה.

האקדמיה נועדה לשמר ידע, למיין אותו.
אך המשגה חדשה — הבנה שנולדת מתוך עצמה — איננה נובעת מהצטברות אלא מהתעוררות.
היא אינה תוצאה של שיטה, אלא רגע של אהבה.

אספסיה ידעה זאת. הפילוסוף יודע זאת. האמן חי את זה.
הם אינם מביאים ידע — הם מביאים התלקחות.

במקום שבו אחרים רואים “עוד עובדה”, הם מרגישים הר געש.
הם מבקשים לתת שמות לרגעים שאין להם שם — ולעיתים, אין להם זמן.
ולעיתים, זה הרגע שבו הרוח מרימה את הנוצה —
ונושאת את הנשמה מעלה – כדברי אפלטון.


ירון מרגולין

נשארו לך שאלות?

אשמח להשיב לכל שאלה

    שמי Name:


    טלפון phone:


    דוא"ל (כדי שאוכל להשיב לך מכל מקום בעולם) Email:


    איך אני יכול לעזור לך How can I help you:


    אפשר לקבל את בדיקות הדם החריגות שלך Exceptional laboratory tests:


    מאמרים נוספים

    נשלח ב כללי

    כתיבת תגובה

    Or

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    *