המאמר פורסם ב 3 חלקים
חלק א'
חלק ב'
חלק ג'

העולם כולו שרוי בתנועה –

---

חלק ג' — התנועה

הנושא שהוביל אל הרנסנס האיטלקי נקשר בשלושה קטבים מרכזיים:
האסון שפקד את אירופה עם המגפה השחורה, אשר המית על מיליונים וערער את האמון במשענת על חסדי האל;
התעוררות הרגש והתשוקה – כפי שבאה לידי ביטוי ביצירת ה"דקמרון'' של ג'ובאני בוקאצ'ו; 1353
והאהבה, זו שתוארה בעוצמה בכתבי פרנצ'סקו פטררקה ודנטה אליגיירי.

לצד אלה צמחה סקרנות חדשה: למדע, לחילון, ולכתבי אפלטון.

העולם כולו שרוי בתנועה.

“הכול זורם”, אמר הֵרַקְלֵיטוֹס; ואפלטון הוסיף: “הכול שרוי בתנועה”. (באתונה 427-8 או 423-4 לפנה"ס – 347-8) "הכל שרוי בתנועה" (תאיטיטוס, כתבי אפלטון, שוקן תשל"ה, 112).

השיבה אל תפיסת עולם הרואה בשינוי את הקבוע (אפלטון) – ולא בנייח (אריסטו) – הרטיטה את האדם החושב.
לפתע ביקשו בני האדם לחשוב בעצמם, לשאת באחריות למחשבתם.

האמנים הגדירו עצמם פילוסופים. ההתבוננות בקיים נעשתה עצמה חלק מן התנועה.
עד אז, מי שביקש לדעת “מה נכון” פנה אל כתבי הקודש — אך אלה לא סיפקו עוד תשובות מספקות.

כעת ביקשו להבין את המכניקה של העולם.

הם חיפשו אותה בחוקי הפרספקטיבה — תהליך שהבשיל רק במאה העשרים עם תורת היחסות של אלברט איינשטיין.

השאלה “איך רואים?” ו“מה רואים מכאן לעומת משם?” עמדה בלב מחשבתו של ברוך שפינוזה, ובציוריהם של אמנים כגון טינטורטו כבר נעשתה עיקר.

בחיפושם חשפו את הספירלה.
לאונרדו דה וינצ'י העמיק בחקר יחס הזהב — אך כאשר ניסו לגעת בספירלה עצמה, הבינו: ישנו “יש” שאי אפשר לאחוז בו.

כאן נולד הרגש.

והם החלו לחפש את הרגש, לחקור אותו, לבחון את פרספקטיבת הרגש.
תחילה מצאו את האהבה — לא רק בין אדם לאדם, אלא אהבת העולם עצמו (דון איסק  אברבנאל Dom Isaac Abravanel 1437 -1508).

דון יצחק אברבנאל הציג תפיסה עמוקה של האהבה ככוח אוניברסלי המושך את כל הישויות זו אל זו — במבט לאחור, ניתן לראות ברעיון זה הקדמה רעיונית למה שיכנה מאוחר יותר אייזק ניוטון (1642–1727) בשם כוח המשיכה — גרביטציה, כוח הפועל בכל הגופים ומושך אותם זה אל זה.

אך הרעיון לא נעצר שם

אצל ברוך שפינוזה, האהבה מתפתחת למושג עמוק יותר:

נפש העולם החושבת — תנועה אינסופית של תודעה שהיא עצמה המציאות.

ובמחשבה המודרנית, רעיון זה ממשיך להדהד גם בתוך מושגי הפיזיקה של שדות — תפיסה שלפיה המציאות אינה רק חומר, אלא גם מערכת דינמית של השפעות בלתי נראות.

בעולם, ביקום כולו, קיימת זרימה מתמדת של תוכן — מחשבה.

היא נעה, משתנה, פועלת — גם ללא מעורבות של מסה.

רעיון זה מופיע גם במשנתו של קונסטנטין ברונר, בתפיסתו את “תורת השדות” של המחשבה — עולם שבו התודעה עצמה היא תנועה. כלומר, לא רק שהעולם בתנועה — אלא שגם המחשבה עצמה היא תנועה, והגוף (במחול) הוא המקום שבו ניתן לפגוש אותה.

זרימה מתמדת של תוכן — מחשבה — הנעה ומשתנה גם ללא מסה,

כפי שמתואר גם במשנתו של קונסטנטין ברונר.

אך שאלת הגוף נותרה פתוחה.

נדמה כי שחרורו הופיע תחילה במיניות — בהתפרצות התשוקה שלאחר המגפה, כפי שהיא משתקפת ב"דקמרון".
ואכן, המיניות אפשרה סדק ראשון בכבלי האיפוק והפחד.

אך מיניות, אף שהיא משחררת, אינה בהכרח מודעת.

המחול, גם בצורתו הראשונית והחברתית, פעל אחרת.
הוא לא נשא עדיין עומק פילוסופי — ולעיתים היה אמצעי חיזור בלבד, או שחרור מבוקר מכבלי האצולה.

אך דווקא בפשטותו, הוא סימן שינוי עמוק יותר:

לא רק שחרור של הגוף — אלא תחילתה של התבוננות בו.

במיניות הגוף פועל,
אך בתנועה הגוף נעשה נראה.

וכאן מתחילה תודעת הגוף.

התנועה קדמה להבנה —
אך היא זו שפתחה את הדרך אליה.

לתורת התנועה היו תמיד מתנגדים.

הרעיון שהכול זז, משתנה ואינו קבוע — איים על תחושת הביטחון של רבים.
הוא דרש מן האדם לפתח כישורי חיים, לקבל אי־ודאות, ולקחת אחריות על בחירותיו.

משום כך, רבים העדיפו תפיסת עולם אחרת — יציבה, מסודרת, נייחת.

בין הבולטים שבהוגים אלו ניתן למנות את פרמנידס ואת אריסטו.

אצלם, התנועה אינה מהות — אלא מצב חסר, תהליך בדרך אל שלמות.

השלמות עצמה — היא מנוחה.
הדבר השלם אינו נע.

כך נוצרה תפיסה שלפיה הסטטיות, הדמימה, היא תכונת היסוד של הקיום,
והתנועה — רק שלב חולף, חוסר איזון שיש לתקנו.

בתוך תפיסה זו, גם “נפש העולם” נתפסת כמערכת מכנית —
כמו שעון: יש קפיץ, יש מנגנון, ויש מי שמסובב או עוצר אותו.

גישה זו שלטה לאורך ימי הביניים.
ומי שערער עליה — הושתק, ולעיתים גם הואשם בכפירה ושילם על כך בחייו.

---

אך הסדק הראשון הופיע דווקא במקום בלתי צפוי — אצל הרופאים.

מתוך התבוננות בגוף, הם החלו להבין דבר פשוט אך מהפכני:
היעדר תנועה קשור במחלה, ואילו תנועה — יחד עם אוויר נקי וזרימה — תומכת בבריאות.

הם ראו כי “עמידת דום”, הסתגרות וקיפאון — מובילים לחולי,
ואילו תנועה — מחזירה חיים.

מבלי שידעו זאת, הם נגעו בתובנה עתיקה שכבר נוסחה בידי סוקרטס, כפי שמובאת אצל אפלטון:

“שלום הגוף אובד בשל מנוחה ואפס מעשה, ומתקיים במידה מרובה מכוחם של אימונים גימנסטיים ותנועה.”

הרופאים של ימי הביניים לא הכירו את המקור — אך חשו את האמת בגופם.

---

במקביל, הלכה וגברה הסקרנות של ראשוני הרנסנס.
הם הבינו כי הידע שהם מחפשים מצוי בכתבים יווניים — במיוחד אצל אפלטון — אך לא ידעו את השפה.

הידע היה קיים — אך לא נגיש.

"שלום הגוף אובד בשל מנוחה ואפס מעשה ומתקיים במידה מרובה מכוחם של אימונים גימנסטיים ותנועה" (תאיטיטוס, כתבי אפלטון [152-153]) מסביר סוקרטס (בכתבי אפלטון).

מי שכן החזיק בו, ישב הרחק — באדריאנופול:
הרופא היהודי אלישע, רופאו של הסולטאן, שידע יוונית והחזיק בכתבים.

אך עולמות אלה לא נפגשו — עד אשר תלמידו הגיע לפירנצה והחל תהליך של העברת ידע, שעליו אני מרחיב במקום אחר.

---

בינתיים, באירופה עצמה, הלכה והחריפה הנטייה אל הדמימה.

מי שנשאו ידע חי — ובעיקר ידע רפואי — היו נשים: רוקחות, מלקטות, מרפאות.
הן יצאו אל היערות, אספו צמחים, רקחו תרופות, וצברו כוח מתוך הצלחתן.

כוח זה עורר פחד.

בתקופה הידועה כציד המכשפות, רבות מהן הואשמו בכפירה והועלו על המוקד.
הידע נשרף יחד איתן.

אירופה איבדה חלקים עצומים מן הידע הרפואי שלה —
ונותרה עם אמונה שלא הצליחה לרפא.

והמתח הזה — בין תנועה לדמימה — לא נעלם.

גם ברפואה המודרנית ניתן לזהות לעיתים נטייה להתמקד ב“ניהול מצב” — בייצוב, בהקפאה, בשליטה בתסמינים — יותר מאשר בהחזרת התנועה החיה של הגוף.

המחלה מנוהלת,

אך לא תמיד נבחנת השאלה כיצד להשיב את היכולת לנוע, להשתנות, להשתקם.

במקרים רבים, הטיפול הרפואי נשען על חומרים כימיים, המחליפים — או דוחקים הצידה — יסודות פשוטים יותר של ריפוי:

אור שמש, תנועה, נשימה, צמחי מרפה, ותזונה חיה.

אין בכך כדי לבטל את הישגי הרפואה, אלא להצביע על מגבלה:

כאשר הגוף נתפס כמערכת שיש לייצב — ולא ככוח חי שיש לעורר — חש והרופאים שהובילו ברנסנס דווקא היום בולמים.

התנועה, שהיא יסוד הבריאות, נדחקת לשוליים.

בהבדל מאז – כיום, לא אחת, עוסקת הרפואה בהקפאת המצב יותר מאשר בהשבת התנועה וה"חיים" לגוף. המחלה מנוהלת — אך החיים אינם בהכרח שבים לזרום.

 מנייחות ← מחלה

מתנועה ← חיים

 

---

ימי הביניים היו תקופה קשה מבחינה בריאותית.

מגפות קשות פשטו בכל מקום,
והפער בין אמונה למציאות הלך וגדל.

שיאו של המשבר הגיע עם המגפה השחורה:
בין 20 ל־25 מיליון בני אדם מתו בתוך שנים ספורות — רבע עד מחצית מאוכלוסיית אירופה.
בכפרים מסוימים נכחדו עד 80% מן התושבים.

זה היה האסון הדמוגרפי הגדול ביותר בתולדות היבשת.

---

אך מתוך האסון — נולדה תנועה.

העולם הישן, שנשען על נייחות, על סמכות ועל מנגנון חיצוני — נסדק.
ומתוך הסדק הזה החלה לצמוח תפיסה חדשה:

החיים אינם עומדים — הם נעים.

 ישנם רגעים, כמו במהלך העשיה האמנותית שהנפש הרוח הפנימית רואה אל המעמקים, הרבה מעבר לנראה בשכל. למאמרי על  אלישע היהודי, 

 

---

היום, כאז, אנשים בודדים החלו לחפש דרכים להציל את עצמם —
והנעלים שבהם ביקשו גם להציל את האנושות.

אלו ואלו שבו בהדרגה אל המקורות.

הגעגוע היה גדול.
השאיפה התמלאה, והכיסופים הרקיעו לשמיים —
אך מקור הידע, כפי שתואר לעיל, נעדר.

שררה תחושה עמוקה כי הידע לא אבד — אלא נגנז.

כאילו הוא מצוי במרתפי הכנסייה, נסתר מן העין, ממתין לגילוי.

ובתוך תחושת החסר הזו, הופיעה אינטואיציה.

משורר צעיר, שחי בצרפת — פרנצ'סקו פטררקה — לימים מגדולי משוררי איטליה, חשד כי הידע האבוד טמון בכתבי אפלטון.

הוא הפנה את מבטו אל הדיאלוגים העוסקים ב תורת המדינה, בתנועה, ביופי ובנפש —
תאיטיטוס, טימאוס, איון — טקסטים שנשאו בעיניו הבטחה להבנה עמוקה של העולם והאדם.

אך הידע הזה היה נעול.

הוא היה כתוב בשפה זרה, עתיקה — יוונית —
שלא הוא ולא מוריו ידעו לקרוא.

פרנצ'סקו פטררקה נולד בשנת 1304 בעיר ארצו הסמוכה לפירנצה, אך עבר עם אביו לצרפת.

בידיו היו כתבים — שישה־עשר טקסטים של אפלטון —
אך הם היו חתומים בפניו.

הוא ידע לטינית ואיטלקית, אך יוונית הייתה עבורו כשפה זרה לחלוטין — כמעט בלתי נגישה.

הידע היה שם —
אך לא ניתן היה לגעת בו.

---

 רגע הפריצה, היה למעשה רגע של לידה ממש:

 הידע חיכה לאנשיו, הוא לא נותר סגור לעד.

במאה ה־15 החל דבר מה לנוע.

אל פירנצה — מרכז התסיסה הרוחנית של הרנסנס — הגיעו מלומדים דוברי יוונית מן המזרח, במיוחד לאחר היחלשותה ולבסוף נפילתה של נפילת קונסטנטינופול.

---

מן הראשונים שהביאו עמם את הידע החי מן המזרח היה ג'ורג'יוס גמיסטוס פליתון — פילוסוף ביזנטי ואיש רוח, שהגיע מקונסטנטינופול במסגרת משלחת דיפלומטית.

אך הוא לא היה רק שגריר.
הוא נשא עמו מסורת.

בעת שהותו בפירנצה, נשא הרצאות על תורתו של אפלטון — לא כטקסט עתיק בלבד, אלא כדרך חשיבה חיה, נושמת, נעה. תורה שלמד אתל מורו בסתר אצך הרופא של הסולטן אלישע היהודי.

לראשונה מזה מאות שנים, נשמעה היוונית שוב במערב —
והמילים, שהיו עד אז חתומות, החלו להיפתח.

בין המאזינים היה גם קוזימו דה מדיצ'י — מן הדמויות המרכזיות והמשפיעות בעיר.

המפגש הותיר בו רושם עמוק.

לא עוד ידע רחוק, סגור, השייך לעבר —
אלא נוכחות חיה של מחשבה.

על פי עדויות מאוחרות, ג'ורג'יוס גמיסטוס פליתון עצמו שב וסיפר על המפגש הזה גם בשנותיו האחרונות — כעל רגע שבו נפגשו מחדש המזרח והמערב דרך תורת אפלטון.

זה לא היה רק מפגש בין שני אנשים —
אלא בין מסורת לבין כמיהה.

והכמיהה — מצאה מענה.

קוזימו לא נותר אדיש.
הרושם הפך לפעולה.

הוא החל לתמוך בלימוד היוונית, לאסוף כתבי יד, וליצור את התנאים להחייאתה של הפילוסופיה האפלטונית.

כך נולדה, בהדרגה, האקדמיה האפלטונית של פירנצה —
מקום שבו חזרו הדיאלוגים לנשום.

מה שנראה עד אז כידע גנוז — הפך למקור חי.

הטקסטים של אפלטון, שהיו סגורים וחתומים, החלו להיפתח.

המילים קיבלו קול,

והקול — משמעות.

זה לא היה רק תרגום של שפה —

זו הייתה החייאה של תודעה.

הדיאלוגים חזרו לנשום.

ומה שנראה עד אז כידע גנוז, כמעט מיתי — הפך למקור חי של מחשבה, תנועה וחיפוש.

הרגע הזה, שבו הטקסט נעשה קריא —

הוא רגע לידתו של הרנסנס.

 לא הרעיונות נולדו מחדש > אלא היכולת לקרוא אותם.

התעוררות זו של המחשבה לא נותרה בתחום הפילוסופיה בלבד.
היא החלה לבקש לעצמה גוף — צורה נראית.
כפי שהראיתי בחלק הראשון של מאמר זה, כבר קודם לכן הופיעה רמיזה מוקדמת של תנועה באמנות האיטלקית, ביצירתו של ג'ונטה פיזאנו בבולוניה.
שם, בתוך המסורת הביזנטית הנוקשה והסטטית, החלה להופיע תנועה חדשה — עדינה אך מורגשת: הגוף כבר אינו רק סמל קפוא, אלא נוטה, מתכופף, מגיב.
הציור החל לנוע.

---

הצער סובב בכאב את עמוד השדרה,
כאשר הספירלה של הרנסנס החלה להיוולד.

אך הרגש המשנה באמת את איכותם של הדברים —
הוא האהבה.

האהבה היא שהובילה את ראשית הרנסנס קדימה.
עד כדי כך, שסמלו נעשה בפינה שקודקודה אישה —
מקור, תנועה, התחלה.

מבין חכמי יוון, אפלטון עסק בנושאים רבים,
אך מורו סוקרטס נודע כמי שהעמיק במיוחד באהבה, בדיאלוג הסימפוזיון.

ואילו אפלטון עצמו פנה אל שאלה קשה עוד יותר —
שאלת התנועה.

בדיאלוגים פרמנידס, תאיטיטוס ו־טימאוס,
הוא מניח יסודות למה שנמצא כיום בלב פיזיקה — חקר התנועה.

אפלטון הבחין בין שני סוגי תנועה:

האחד — תזוזה: מעבר של גוף ממקום למקום.
והשני — שינוי במהות.

המחשבה, למשל, היא תנועה מן הסוג השני:
היא אינה מעבירה חומר, אך משנה את מהותו.

התזוזה שייכת למכניקה, למקום.
אך שינוי המהות שייך לתוכן — להתפשטות.

כפי שניסחו זאת מאוחר יותר ברוך שפינוזה, קונסטנטין ברונר ואחרים —
התוכן נע בדרכו שלו.

ואצל אפלטון, בדיאלוג טימאוס,
הוא מתואר כמתרחש לעיתים "באקראי, בלא סדר ובלא שיטה של טעם".

ובדיאלוג פרמנידס הוא מחדד:

אין תנועה אלא בשני אופנים —
או שינוי מקום, או שינוי מהות.

האהבה הובילה את פרנציסקו פטררקה.

אהבתו ל־לאורה לא הייתה רק סיפור אישי —

היא שינתה את מהותו: את כתיבתו, את מחשבתו, את מבטו על העולם.

דרך האהבה, הוא נע.

פטררקה היה מן הראשונים שכיוונו מחדש אל אפלטון.

הוא הבין את התזוזה — את מה שגלוי לעין:

האדם זז, הציפור זזה, הסוס משנה מקום, גם הכיסא מוזז, וגם הרקדן נע.

אבל לא שם נמצא הסוד.

הסוד מצוי בתנועה השנייה —

בתוכן.

פטררקה חיפש אותה.

הוא חש בה, אך לא מצא לה לשון מדויקת.

ולכן קרא לה בשם הקרוב ביותר שהיה בידו: רגשות.

במובן זה, הוא הקדים בהרבה את זמנו —

מעין מבשר של מה שנקרא לימים פסיכואנליזה.

הוא לא חקר אחרים —

אלא את עצמו.

פטררקה ערך אנליזה פנימית מתמדת:

בחן את נפשו, פירק את תנועותיה, ביקש להבין את האהבה.

אהבתו ללאורה הייתה כה עזה,

עד שהפכה לנחלת הכלל.

בסונטות שכתב לה — קנצוניירה —

הוא העניק לאירופה שפה חדשה של רגש,

וזכה בתהילה.

אך מאחורי השירה — עמדה חקירה עמוקה יותר.

שאלת התנועה.

זהו הנושא שעמד במרכז תורתו של אפלטון,

וזהו הנושא שפטררקה ביקש לפענח.

אלא שכאן נחשף הקרע הגדול של העולם העתיק:

האמנים וההוגים נחלקו.

רבים פנו אל החומר והצורה — אל הנראה.

ואילו מעטים, בודדים ממש, חיפשו את התוכן —

את המשמעות, את הרגש, את המחשבה הנעה מתחת לפני השטח.

שם, בתנועה שאינה נראית —

נמצא הסוד

לתפוס את הרגע בו הכל משתנה. לא התזוזה, התוכן שבתזוזה.

הציור של ג'ונטה פיזאנו מתאר דבר חדש:

רגש ראשוני העולה מבפנים — ומתפשט.

הציירים היו מן הראשונים להבין כי הבעיה המרכזית של אמנות הציור אינה בתיאור התזוזה,

אלא בלכידת הרגע המשתנה.

לא התנועה החיצונית —

אלא הרגש.

הרגש הוא התוכן הפנימי שמניע את התנועה, את תזוזת האדם.

והתנועה — ניכרת לעין רק כתוצאה שלו.

זו תנועה מבפנים החוצה.

חלקם חשד שהנושא קשור באור, ג׳ונטה פיזאנו (Giunta Pisano 1180-1250) חיפש אותו ומצא את הרגש.

רוב ציירי פירנצה, ובהמשך גם רומא,  צרפת ואפילו בימנו בארה"ב חיפשו את פתרון הבעיה באור הבא מבחוץ — אור הנופל על הדברים ומגלה אותם.

אך ג'ונטה פיזאנו חיפש דבר אחר:
את האור הפנימי.

שנים רבות אחריו, הביא רמברנדט רעיון זה לשיא —
בציור אור הנובע מתוך הדמות עצמה ומתפשט מתוכה. 

בשנת 1250 הגיע ג'ונטה פיזאנו לשיא יצירתו,

בציור צליבה בבולוניה — יצירה רבת רגש ויסורים.

אך לא רק הרגש היה כאן מהפכני.

גם החתימה.

הוא חתם את שמו על היצירה. בכך פרץ את מחסום העבד בשירות האל והיה "אני" ראשון שיצא לחופש מבין העבדים.  ג׳ונטה פיזאנו (Giunta Pisano 1180-1250).

בזמן שבו הצייר היה כלי בלבד — משרת של האל, חסר שם ומעמד —
החתימה הייתה מעשה חריג, כמעט אסור.
ברגע זה, משהו השתנה:
הצייר הפך מאמצעי — לאדם.
לא רק נושא הציור נע,
גם מעמדו של היוצר.
כך,

דרך הרגש, דרך התנועה, ודרך החתימה —
הופיע האדם.

לא עוד דמות קפואה בשירות האל,
אלא ישות חיה, חשה, נעה.
מבשר הרנסנס.

היצירה עצמה — שעסקה בצליבה, מוטיב מרכזי באמנות הדתית —
לא נותרה במרכזי הכוח.
היא נמצאה מאוחר יותר במטבח של נזירות בפיזה —
מקום כמעט נסתר.
אך דווקא שם נשמרה עדות למהפכה.
במבט עמוק יותר, ג'ונטה פיזאנו היה מן הראשונים שקשרו בין תנועה ורגש —
בין הספירלה הפנימית לבין הופעתה החיצונית.
רעיון זה — של אור פנימי הנע ומתפשט —
אינו רק סוגיה אמנותית.
הוא נוגע בשאלה רחבה יותר:
כיצד ומדוע נעצרת התנועה?
מדוע האור הפנימי, הרגש, אינו זורם תמיד —
ומדוע הוא לעיתים נעצר, מתקבע, דומם?
שאלות אלו עומדות גם בבסיס חקירתי האישית —
הקושרת בין תנועה, רגש ובריאות.
מן הנקודה הזו, הדרך פתוחה אל שיא הרנסנס —
שם הפך האדם עצמו למרכז הבריאה,
כפי שבאא לידי ביטוי מאוחר יותר בתקרת הקפלה הסיסטינית.
לא עוד אל במרכז —
אלא האדם.
לא משרת —
אלא מקור.

---

היצירה עצמה — שעסקה בצליבה, מוטיב מרכזי באמנות הדתית —

לא נותרה במרכזי הכוח.

היא נדחקה לשוליים.

ורק שנים רבות לאחר מכן — נמצאה מחדש, במקום בלתי צפוי:

במטבח של נזירות בפיזה.

גם אני הגעתי לשם — לפיזה —

כדי לראות אותה.

יש משהו כמעט סמלי בגילוי הזה:

הציור שבישר את הופעת האדם,

שנשא בתוכו תנועה ורגש פורצי דרך —

נמצא דווקא במקום יומיומי, נסתר, כמעט נשכח.

כאילו גם הוא, כמו הרעיון עצמו,

הודחק — עד שזוהה מחדש.

תנועה שנעצרת← נשכחת ← מתגלה מחדש

---

אך דווקא באותם ימים — ימי הגיהנום של סוף ימי הביניים,
ימי אובדן הרפואה, המשענת ותחושת הביטחון —
מעשהו של ג'ונטה פיזאנו לא נותר בשוליים.

הוא הובן.

ומאותו רגע — החלה תנועה.

הציירים הגדולים החלו ללכת בעקבותיו,
להעתיק, ללמוד, ולנסות — לראשונה — לתפוס על הבד לא את התזוזה,
אלא את הרגע הרגשי.

מן הראשונים שבהם היה צ׳ימבואה, Cimabue ‏ (צ'ני די פפו).
הוא העתיק את הצליבות של ג'ונטה פיזאנו מבולוניה ומאסיסי,
והפיץ את הבשורה.

לא עוד ציור כסמל —
אלא ניסיון ללכוד את התנועה הפנימית.

את הרגש.

הרגע שבו התוכן מתפרץ —
ומבקש צורה.

---

אך כאן נולד גם פיצול.

המאמץ ללכוד את הרגש לא הוליד דרך אחת —
אלא שתיים.

בפירנצה — עירם של ג'ונטה פיזאנו ו־צ'ימבואה —
ביקשו הציירים להעצים את הרגש באמצעות דרמה:

להקפיא אותו,
להבליט אותו,
להעמיק אותו דרך צל, ניגוד, ולעיתים גם שימוש מכוון בצבע שחור.

שם הרגש נעצר — כדי להיראות.

לעומת זאת, בונציה —
התפתחה גישה אחרת.

לא להקפיא — אלא להמשיך את התנועה.

לא לאחוז ברגש בכוח — אלא ללוות אותו בעדינות,
על כל גווניו ודקויותיו.

שם נולדה שפה של אור, צבע והתפשטות —
שפה המבקשת לאפשר לרגש לנוע לאורך זמן,
להיות נוכח, לא קפוא.

---

כך, מתוך אותה שאלה — כיצד לתפוס את התנועה הפנימית —
נולדו שתי אסכולות:

האחת — עוצרת את הרגע כדי לחשוף אותו.
השנייה — מניחה לו לנוע כדי להבין אותו ולעורר ולהאיר את המחשבה.

---

: ג’ונטה ← צ’ימבואה ← הפצה ← פיצול.

הציור הוונציאני אינו נשען על הסברים חיצוניים —

לא על פרשנות, ולא על הדרכה.

הוא מדבר בזכות עצמו.

הוא בלתי תלוי.

אין צורך “להסביר” אותו —

משום שהוא פועל ישירות על הצופה.

הוא מקרין רעיון,

ודרכו נקלט האור — ותנועתו.

לא אור כמשהו הנופל על הדברים,

אלא

אור הנובע מתוכם, נע בהם, ומתפשט.

האסתטיקה נחשפת כמי שאינה עוסקת בצורה, אלא בכוח המניע אותה.

פירנצה — עוצרת את הרגש כדי להראות אותו

ונציה — מאפשרת לו לנוע כדי לחוות אותו.

הציור הוונציאני לא מתאר תנועה — הוא תוצאה של תנועה פנימית.

טינטורטו (1518 – 1594)

זה כבר הרבה יותר טוב — אתה כבר כותב מתוך תנועה.
מה שעשיתי כאן הוא לחדד, לנקות עומס, ולתת לרעיונות לנשום, בלי לאבד את הקול שלך:

---

האסתטיקה נחשפת כמי שאינה עוסקת בצורה —
אלא בכוח המניע אותה.

בפירנצה — עוצרים את הרגש כדי להראות אותו.
בונציה — מאפשרים לו לנוע כדי לחוות אותו.

הציור הוונציאני אינו מתאר תנועה —
הוא תוצאה של תנועה פנימית.

---

טינטורטו (1518–1594) היה מן הראשונים בוונציה שלכדו מחדש את המסתורין של הרגע הנע.

הוא לא ביקש לתאר את התנועה —
אלא את רגע ההשתנות.

הרגע שבו הכול מתהפך.

הרגע שבו התוכן מתפרץ ומשתקף – נעשה ניכר לעין – נראה.

כך בחר שוב ושוב במוטיבים של שיא רגשי:
רגעי התפרצות, הכרעה, שינוי בלתי הפיך.

לא תנועה מתמשכת —
אלא שבר.

כמו אצל ויליאם שייקספיר או ג'וזפה ורדי —הרגע שבו הדרמה מגיעה לשיאה.

---

בכך התרחק טינטורטו מן האידיאל היווני.

הפסל היווני — כמו זורק הדיסקוס —
ביקש לתאר את שיא המאמץ.

אך טינטורטו ביקש דבר אחר:

את שיא הרגש.

הרגע שבו המערכת כולה משתנה מבפנים —
כמו רגע העיוורון של אדיפוס.

---

מי שהבין לעומק את המהלך הזה והמשיך אותו היה רמברנדט.

אצלו, התנועה הפנימית — התנועה החושבת — כבר מתפרצת אל האור עצמו.

---

אך אצל טינטורטו, התנועה הזו אינה רק נושא —
היא גם אופן עבודה.

הוא צייר במהירות, כמעט בדחיפות.
משיחות מכחול חפוזות, ישירות — לעיתים כזריקה של צבע.

יש בכך לעיתים חוסר עידון,
אך גם חשיפה.

האדם הפרטי נוכח בציור.

הרגש אינו רק מתואר —
הוא נרשם.

ובתוך כך, מתרחב גם המבט:

שימוש בנקודות מגוז  מרובות,
תנועה יחסית,
ופרספקטיבה מורכבת, נעה ושאינה יציבה — אלא חיה.

---

כאן מתחיל להופיע גם ה“אני” ביצירה.

לא רק כנושא — אלא כנוכחות.

תופעה שתלך ותעמיק ביצירות מאוחרות יותר,
כמו בדיוקנאות העצמיים של הצייר הגדול Jan Kupecky 1667-1740  יאן קופצקי.

---

אך שורש המהלך הזה מצוי כבר קודם:

בחתימה הנועזת של ג'ונטה פיזאנו בבולוניה —
ובהופעות הקטנות אך המכריעות של האישי בציור.

כגון הכלב בקדמת "הסעודה האחרונה" של טינטורטו —
פרט יומיומי, כמעט שולי,
אך כזה המכניס את החיים עצמם אל תוך הסצנה.

---

נקודות מגוז 

 

רמברנדט והעמקת התנועה הפנימית

אחריו, כאמור, בא רמברנדט ואן ריין — מן הגדולים שבציירים, יליד ליידן (1606–1669). יש הסבורים כי אף הרחיק מעבר ל־טינטורטו בתובנותיו על נפש האדם. 

כאשר מתבוננים ביצירותיו —
״שיעור האנטומיה של ד״ר טוּלפּ״ (1632, מאוריצהאוס),
״משמר הלילה״ (1642, רייקסמוזיאום),
״משה שובר את הלוחות״ (1659),
״ישו בסערה על הכנרת״ (1633),
״חטיפת גנימד״ (1635),
ו־״אישה מתרחצת בנחל״ (1655, הגלריה הלאומית בלונדון) —

מתברר כי רמברנדט הבין לעומק את עקרון התנועה הפ"חוששנימית.

הוא העמיק אל תוך נפש האדם באופן המזכיר את פיודור דוסטויבסקי ואת ניקולאי גוגול.
אך בכל הקשור לתנועה היחסית — אותה תנועה שמקורה במתח הפנימי של הצורה — טינטורטו נותר, אולי, מעל לתחרות.

---

התפיסה השגויה – היקום הנייח

המונח "רנסנס" (לידה מחדש) מתאר תקופה של גילוי מחודש של העולם הקלאסי, ובראשו כתבי אפלטון.

אך התשתית שעליה נשען העולם עד אז הייתה זו של אריסטו — תפיסה גיאוצנטרית הרואה את כדור הארץ  כמרכז היקום, יציב, מאוזן ואינו נע.

לפי תפיסה זו:

• הארץ עומדת במרכז ואינה זזה
• סביבה נעים גרמי השמיים במעגלים מושלמים
• מעבר להם מצוי "המניע הבלתי מונע" — האל

מודל זה יצר אסתטיקה של איזון, קביעות והיעדר תנועה.
הוא שלט בתודעה האירופית לאורך ימי הביניים, ולעיתים דיכא כל ניסיון לערער עליו — עד כדי רדיפה אלימה.

גם הרמב"ם, בהלכות יסודי התורה, מתאר מבנה קוסמי זה — ביטוי לעומק אחיזתה של תפיסה זו גם במסורות אחרות.

אלא שזו אינה רק שגיאה מדעית — אלא גם שגיאה אסתטית:
עולם שבו התנועה אינה פנימית, אלא מוכתבת מבחוץ.

---

האסתטיקה של הצורה הריקה

באופן פרדוקסלי, גם האמנות המודרנית חזרה לעיתים לאותה תפיסה.

אצל פול סזאן — הצבע והדמות מתפרקים.
הצורה נפרדת מן התוכן.
המשמעות אינה נובעת עוד מתוך התנועה — אלא מונחת עליה מבחוץ.

כך חוזרת, בדרכה, אותה תפיסה ישנה:

• צורה ללא תנועה פנימית
• מבנה ללא מניע
• עולם שבו המשמעות חיצונית

---

הגאומטריה והפריצה של הרנסנס

הרנסנס עצמו פרץ קדימה באמצעות הגאומטריה:

• חתך הזהב — שנקשר בעבודתו של לאונרדו דה וינצ'י
• הפרספקטיבה — שהתפתחה אצל  מסאצ׳ו

אך גם אלה נשענים על יסודות של איזון מתמטי מושלם —
המשכו של אותו עולם אריסטוטלי, ולעיתים גם של פלוטינוס  והנאופלטוניזם.

---

השיבה אל אפלטון – נקודת המפנה

השינוי האמיתי החל עם גילויו המחודש של אפלטון.

במאה ה־15 פעל  מרסיליו פיצ'ינו Marsilio Ficino או (MarsiliusPicinus 1433-1499  ב־פירנצה, בחסות קוזימו דה מדיצ'י, לתרגום כתבי אפלטון.

תרגום זה לא רק הפיץ ידע —
הוא שינה את מבנה התודעה של האמנות.

עם זאת, רעיונות אפלטוניים לא נעלמו לחלוטין גם קודם לכן:

• במנזרים הועתקו כתבים עתיקים
• רעיונות עברו במסווה, בציטוטים ובפרשנויות

תהליך זה מזכיר ידע שנמצא "לעיני כל", אך כמעט ואינו נקרא לעומק.

---

בין חושך לשימור – ימי הביניים

בימי הביניים התקיימה כפילות:

מצד אחד — דיכוי מחשבתי ואמונה עיוורת.
מצד שני — שימור טקסטים על ידי נזירים.

בתקופת קרל הגדול (הרנסנס הקרולינגי), הועברו כתבים רבים לדורות הבאים — גם מבלי להבין את מלוא משמעותם.

כך שרדו גם רעיונותיו של לוקרטיוס, שדגל:

• בהיעדר פחד מן האלים
• בקבלת טבע האדם
• ובהתנגדות לקנאות

---

הרפואה – המקום שבו התנועה נשמרה

בעוד אירופה שקעה, בעולם האסלאמי נשמר הידע.

ב־קורדובה הרפואה פרחה, בהשראת היפוקרטס.

היא התבססה על:

• היגיינה
• תנועה
• איזון טבעי

אבן רושד (1198-1126), שנולד בקורדובה ונפטר ב־מרקש, היה מן הדמויות המרכזיות בהעברת ידע זה.

באופן אירוני, הוא אף פירש את אפלטון — מתוך מחשבה שמדובר בכתבי אריסטו.

---

אבן רושד (1198-1126) היה חכם ספרדי, מוסלמי ורופא גדול. רושד הפיץ את דבר הרפואה בכל מקום שבא בו וזכה להכרה תודה על פועלו. שמו היה אָבּוּ אָל-וואָלִיד מוּחָמָד אִבּן אָחמָד אִבּן מוּחָמָד אִבּן אָחמָד אִבּן אָחמָד אִבּן רוּשִד. אחד מפרסומיו נבע מעיסוקו בפילוסופיה. התענינותו בכתביו על המדינה של אפלטון פרצו גבולות. מפתיע אבל הספר החשוב שלו במושא זה שרד בעברית לאחר שהמקור הערבי נכחד. חכמי ספרד מקרב היהודים נשאו את תורתו. היו שראו בו מבקר חריף של אריסטו, אבל האמת שביקורתו על תורתו של אריסטו (זו שהחכמים בימי הביניים התייחסו אליה כמעט בחרדת קודש) הייתה למעשה צרוף מוזר של מקרים. אל המדינה של אפלטון (פוליטיאה) הגיע אבן רושד במקרה הוא היה בטוח שמדובר בחיבור לא מוכר של אריסטו.

מבט אל שיטת הלחיצות שפיתחתי – אין דומה לה בפריצת דמימה, הוכחה כמשחררת כאבי גוף, יעילה בתהליכי החלמה ומרגיעה את הנפש.

מי נשא ראשון את דברי אפלטון בפירנצה, היא שאלה של ההיסטוריון אבל האופן שבו שבו הרעיונותיו הפכו לכוח חי בעלת משמעות עמוקה מבחינת הרגשות וחקר התנועה והתפתחות האמנותית.

מרסיליו פיצ'ינו העיד בערוב ימיו כי את תורת אפלטון רכש מ־גמיסטוס פליתון, וכי קוזימו דה מדיצ'י עצמו נכח בהרצאותיו והתרשם עמוקות. עוד הוסיף פיצ'ינו כי לא הוא, אלא פליתון, הוא שהניע את שליט פירנצה להקים את האקדמיה האפלטונית.

לאחר סיום הוועידה הכנסייתית — שנועדה לאחות את הקרע בין ביזנטיון לרומא — עזב פליתון את איטליה. אך תלמידיו נותרו: פיצ'ינו, בסריון, ו־מנואל כריסולוראס.
פיצ'ינו המשיך במסורת ההרצאות, ובשנת 1462, יחד עם קוזימו דה מדיצ'י, ייסד את האקדמיה האפלטונית בגבעות הסמוכות לפירנצה.

אולם מעבר לשאלת ההשפעה בפירנצה, מתגלה שורש עמוק יותר: מקורם של הרעיונות עצמם.

נראה כי דרכו של פליתון עברה דרך מורה נשכח — פילוסוף ורופא יהודי בשם אלישע, שפעל באדריאנופול (אדירנה). על אף שהמידע עליו מועט ומגיע ברובו ממקורות עקיפים, דמותו מצטיירת כמי ששילב פילוסופיה ורפואה, והיה בקיא בכתביו של אבן רושד, וכן במסורות רפואיות ופילוסופיות מן העולם האסלאמי.

פליתון הגיע אליו כתלמיד — ככל הנראה מתוך חיפוש אחר עומק פילוסופי — וייתכן שדווקא שם נחשף מחדש לתורת אפלטון.

יריבו של פליתון, גנאדיוס סכולאריוס, טען כי מדובר היה דווקא בהשפעות זורואסטריות ואף האשים את אלישע בכפירה. אך גם מתוך עדות עוינת זו עולה תמונה של מפגש אינטלקטואלי חריג — כזה שחורג מן המסגרות הדתיות המקובלות.

כך או כך, נראה כי אלישע היה דמות יוצאת דופן: רופא, רוקח ואיש מחשבה, שפעל מחוץ לגבולות המוסכמים. ייתכן שאף היה בין הראשונים שניסחו תפיסה שאינה תלויה בממסד דתי — עובדה שעשויה להסביר מדוע כתביו לא שרדו.

סופו, ככל הנראה, נקשר בשריפה הגדולה שפקדה את אדריאנופול בשנת 1446 — אירוע שקטע לא רק חיים, אלא גם אפשרות להמשכיות ישירה של מחשבתו.

תלמידו, גמיסטוס פליתון, הפך לדמות מרכזית בהעברת רעיונות אלה אל איטליה. בפירנצה, תחת חסות בית מדיצ'י, רעיונות אלו קיבלו צורה מוסדית — אך עדיין נותרו בגדר מחשבה.

---

 

---

המבט אינו עוד על קדימות, אלא על עצם הישרדותו של רעיון —
רעיון גדול, המבצבץ ועולה מן השוליים של המסורת: דרך אבן רושד, מורים נשכחים ודרכי העברה עקיפות, ועד גמיסטוס פליתון ו־מרסיליו פיצ'ינו.
רעיון זה נשמר, הועבר — ולבסוף מתפרץ במעשה אמנות הנובע מהתרחשות פנימית: האפשרות לחשוב, להרגיש, ולהבין את הרגש; האפשרות של עולם שאינו סגור במעגלים מושלמים ואינו נשען על יציבות חיצונית.
בפירנצה, תחת חסות משפחת מדיצ'י, קיבל רעיון זה צורה, לשון ומוסד — אך עדיין נותר בגדר מחשבה. רק כאשר נפרד מן הגאומטריה והעז להיכנס אל החומר, אל האור ואל הגוף עצמו — הפך מרעיון לתנועה נראית.
אך תנועה זו אינה נולדת מן המחשבה לבדה. היא נולדת מן המשיכה אליה, מן הקרבה, מן הרצון לגעת.
לכוח זה — המניע את הרעיון להפוך לחיים — קראו הפילוסופים אהבה.

---

ירון מרגולין 

למאמרי

•  
• ג'ונטו פיזאנו מייסד הרנסנס האיטלקי בציור מאת ירון מרגולין
• לאוקון – יצירת מופת
• תולדות האמנות החילונית ואמנות הריקוד באיטליה
• ג'ונטו פיזאנו מייסד הרנסנס האיטלקי בציור מאת ירון מרגולין
• צייר גדול Jan Kupecky 1667-1740 קופצ'קי יאן
• תולדות האמנות החילונית ואמנות הריקוד באיטליה
•  ג'ונטו פיזאנו מייסד הרנסנס האיטלקי בציור מאת ירון מרגולין
• פרנצ'סקו מסינה Francesco Messina אלהים באדם שחיפש אחר היופי
• פייר בושאן – האיש שהציל את חגיגת הנישואין של לואי ה-14 מאת ירון מרגולין
• אן-לואי ז'ירודה דה רוסי-טריוזון
• ג'ונטו פיזאנו מייסד הרנסנס האיטלקי בציור מאת ירון מרגולין
• פיטר דה הוך – גאון ומוביל דרך
• מזרקת האריות – מורוסיני  Morosini Lions Fountain – Eleftheriou Venizelou Square
• ברתולומאיוס שפרנגר

נושא התנועה שעמד במרכז התורה של אפלטון חילחל בתבונה. זה הנושא שפטררקא רצה להבין והאמנים ללכוד ביצירותיהם. תחילה הם היו בודדי בודדים אבל מרגע שהציירים הבינו שהבעיה המרכזית של אמנות הציור לתפוס את הרגע המשתנה.
עולם הציור החל לפרוח ולשגשג אבל רק לאחר שטינטורטו הצליח לתפוס את תנועת הרגשות היחסית סביב רעיון מרכזי משותף – עולם האמנות החל מדבר בשפת התנועה שהתפתחה וחילחלה אל התיאטרון (שקספיר), אל המוזיקה (בטהובן, מוצרט, ליסט וורדי), עד כמעט לימנו.

תורת התנועה של האסכולה הוונציאנית

האדם המתנועע עמד כמרכז הבריאה, מיקרוקוסמוס המשקף בפנימיותו את המקרוקוסמוס (היקום). האל עדין כיכב, אבל כמי שמאפשר לאדם לבחור ואת בחירותיו, את מה שיחליט על-פי רצונו הוא יכבד. היה והאדם ירצה להגיע למדרגה נמוכה, יכובד, היה וירצה להתעלות ויפתח כישורים  – יכובד. האדם הוא עולם בפני עצמו [פיקו דה לה מיראנדולה (1463-1494) ממייסדי האקדמיה האפלטונית בפירנצה], ויש לו (לאדם) כמו לאל חלק בכל העולמות ויכולת להבינם. "הוא המסתכל הרוחני בכל הדברים" ("על כבוד האדם" מאמר מאת מיראנדולה. 

יצירת מרחב תלת ממדי במרחב הציור כולו. מהפכה שהביאה לדרמה רגשית ולמה שהקנה את הנפח למיזנסצנה המצוירת. הציור שיקף מצב פסיכולוגי. מהפסיכולוגיה האישית של פטררקא ומה"וידוי" הפרטי של אורליוס אוגוסטינוס ו"הנאום על כבוד האדם" (ג'ובאני פיקו דֶי קונטי דלה מירנדולה א דלה קונקורדיה) התוכן הפנימי, התנועה המהותית – הרגש והמחשבה נתפסו על הבד והונצחו. התנועה הפנימית ניכרה בכוליות התמונה. זו הייתה אחת החוויות הגדולות ביותר בתולדות האמנות שסודה נחשף בהדרגה ובשלבים מהוססים תחילה אבל, במהלך השנים הצלחנו לרדת אל עמקה ולהבינה. מכלול ציורי "תמונה" חדשה שהביאה להתמזגות עם תאוריות התנועה של הרנסנס [קופרניקוס (1473 – 1543) ומאוחר יותר גם גליליי (1564- 1642) וניוטון (1642-1727)] שיאה בעבודותיו מעוררות הסקרנות של טינטורטו (ז'אקופו קומין).

טינטורטו קנה את פרסומו ביצירתו "מרקוס הקדוש משחרר עבד נוצרי" (1548). יצירת מופת בה הצייר ממקם עצמו במרומים. הוא מתבונן על נס העבד ממעוף הציפור, מערבל את חושי המתבונן בסיוע קומפוזיציה מהפכנית שיוצרת נקודת מגוז בעבד השוכב כשראשו אלינו (הקצרה) אלא שלמרחב החלל המצויר – לרחבה בה מתרחש האירוע – נקודת מגוז נוספת בקו האופק, כלומר הצייר נמצא בשתי עמדות צפייה בו זמנית. הזווית שבה הצייר מתבונן על המלאך המרחף שקולה להצבת צופה (בלתי מורגש) נוסף הנמצא על הקרקע ומתבונן אל השמיים כך טינטורטו מודד גדלים בעולם נע במערכות ייחוס שונות שמייצרות מרחב דרמטי, הבנוי על מה שיקרא במאה העשרים ״תנועה יחסית״. תנופה של צבע, ותנועה של רגשות עזים ונבדלים משתלבת על הבד בעזרת שליטה מלאה בטכניקת ההקצרה, ובפרספקטיבה המדעית, כשטינטורטו נוגע בפרספקטיבה אטמוספרית (שמבוססת על העובדה שגופים מרוחקים נראים בעין מטושטשים ובהירים יותר ולא רק קטנים יותר) ומאחד בווירטואוזיות מספר נקודות התבוננות על אירוע אחד.
האסכולה הוונציאנית הגיעה כאן לשיא חדש ולבשלות וכל שנותר לטינטורטו בנוסף להעברת הידע לדור הבא, לעצב את מה שאיינשטיין כינה כמה מאות שנים מאוחר יותר: תנועה יחסית (בציור). רגע שבו באה לידי ביטוי התנועה של שינוי המהות הרוחש במעמקי הנפש פורץ ובא לידי ביטוי וגילוי בשיא האור ובצורה היותר צלולה שאומרת כולה "אהבה".

ירון מרגולין

מבט אל שיטת הלחיצות שפיתחתי – אין דומה לה בפריצת דמימה, הוכחה כמשחררת כאבי  גוף, יעילה בתהליכי החלמה ומרגיעה את הנפש.

גניבת גופתו של סן מרקו, בסביבות שנת 1562, גלריה דל'אקדמיה

המאמר פורסם ב 3 חלקים
חלק א'
חלק ב'
חלק ג'

נשארו לך שאלות 

אשמח להשיב על כל שאלה 

לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן  

בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –

למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.

 

 

מאמרים אחרונים

• למה חולים שנוטלים כדורים להפחתת לחץ דם גבוה, יגיעו בוודאות לדיאליזה.
• עורקים גמישים – הסוד והדרך לזכייה בבריאות מחדש
• מסלול איתות חדש במוח שמווסת אכילה מופרזת
• רוצה להחלים בצורה מלאה מסוכרת
• שכיחות של דיכאון וחרדה בקרב חולי כליות
• חרדה, סטרס, מצב רוח שלילי ותרופות פסיכיאטריות שלא עוזרות בכלל.
• התרופות מקבוצת הסטטינים להורדת כולסטרול יכולות להביא אותך למחלת כליות איומה, יתר חומצת שתן, כאבי שרירים, סוכרת וזו רשימה חלקית
• אבנים בכליות – אוקסלטים, היפרוקסלוריה ויתר חומצה אוקסלית – רוצה להחלים ללא תרופות?
• זרימת דם כלייתית
• השפעות של הורמון הגדילה (GH) על תפקוד הכליות בבריאות ובמחלות כליות
• חילוף חומרים אנרגטי, איזון רקמת השומן ובקרת תיאבון – על כוחו של הורמון לפטין
• בלוטת התריס -מחסור ביוד, חוסר סלניום או עודף פלואור במים גם דמימה בשרירים שנצמדים לעצם הלשון עלולים להוביל לתת פעילות של בלוטת התריס (תירואיד)
• מרק גרין קארי – מתכון
• צריך לדעת על מיקרו-תזונה – ויטמינים ומינרלים
• הפרעה אנדוקרינית
• סמנים ביולוגיים (Novel Biomarkers) ובדיקת כליות מוקדמת ככל האפשר – מצילה חיים

• אבחון מוקדם של תפקוד הכליות מאפשר אריכות חיים.

• כולסטרול גבוהה – מדד חדש – יחסי הכולסטרול התקין הוא שקובע – כיצד להחלים ללא תרופות
• תעוקת חזה מיקרו-וסקולרית
• מחלת שינוי מינימלי Minimal Changes Disease מינימל צ'יינג'
• כולסטרול גבוהה – מדד חדש – יחסי הכולסטרול התקין הוא שקובע – כיצד להחלים ללא תרופות

•  

• ויטמין D 
• שיחות ההחלמה ושיחות בין ידידים – על ההבדלים ביניהן
• הפסיכולוגיה הטיפולית וההוליסטית – תולדות הפסיכותרפיה
• תרופות הרגעה שמשאירות אותך רעב וחרד – ציפּרָלֵקס, פּרוֹזַק, פלואוקסטין
• חרדה, סטרס, מצב רוח שלילי ותרופות פסיכיאטריות שלא עוזרות בכלל.
• חרדה
• איך מורידים לחץ וחרדות באופן טבעי? התמודדות עם סטרס ולחץ נפשי
• טיפול נפשי ללא תרופות – חרדות, פחדים וייאוש – תסמינים שיש להם פתרון טבעי, מדויק ומהיר
• למה אני לא מצליח להתמיד – והסוכר
• השפעות של הורמון הגדילה (GH) על תפקוד הכליות בבריאות ובמחלות כליות

• anti-GAD – הנוגדנים העצמיים כנגד האנזים GAD על פני תאי ביתא בלבלב הם נציגי השטן עצמו בגוף האדם ומקור למספר רב של מחלות קשות בהן סוכרת מסוג (T1D) 1, ירידה בתפקוד בלוטת התריס, הפחתה בגאבא המיוצרת בתאי המוח מגלוטמט, התקפי חרדה ואפילפסיה
• חילוף חומרים אנרגטי, איזון רקמת השומן ובקרת תיאבון – על כוחו של הורמון לפטין
• בלוטת התריס -מחסור ביוד, חוסר סלניום או עודף פלואור במים גם דמימה בשרירים שנצמדים לעצם הלשון עלולים להוביל לתת פעילות של בלוטת התריס (תירואיד)
• מסלול איתות חדש במוח שמווסת אכילה מופרזת