Giovanni Battista Tiepolo Abraham and the Three Angels – אברהם ושלושת המלאכים – מקור הציור בצילום מסך מויקימדיה.
תקופת גיל – השנה הארבע עשרה 13 – 14
התפתחות ושינויים נורמטיביים בחיי ״האני״
חזרה לעמוד 1
חזרה לעמוד 2
חזרה לעמוד 3
חזרה לעמוד 4
חזרה לעמוד 5
חזרה לעמוד 6
חזרה לעמוד 7
חזרה לעמוד 8
חזרה לעמוד 9
חזרה לעמוד – 10
חזרה לעמוד 11
חזרה לעמוד – 12.
מאמר נוסף מסדרת מאמרים על התפתחות האני – השנה הארבע עשרה מתחילה בסגירת המרחב החומרי לעולם. נושא הסדר עולה בתחילת המאמר ובהמשכו המנהיגות, אהבה והטונאל – לא החשיבות קבעה את סדר הופעת הדברים רק יד הכתיבה. קריאה מהנה.
ארוס הפעיל – הוא כוח חזק של שינוי. סגירת האני הגופני, החושב והמרגיש בשנה הארבע עשרה מוסיפה לעוצמתו של ארוס. תהליך ההיסגרות הזה משמעותי להבנת תהליכי ההתפתחות באני. התהליך, שהוזכר לעיל, משאיר את הארוס לבדו פתוח (לעולם) – על כוחו של ארוס, ארחיב את הכתיבה למטה.
ארוס הפתוח הוא כוח מעורר ובהקשר להתעוררות שבו, מתעוררת גם הסביבה הקרובה בהשפעתו כשקשריה לאני מתחדשים ומשתנים. הארוס מייצר בסביבה סקרנות אל הנערים. ארוס יוצר סדר והסביבה נקראת לנהוג באני המסקרן איפוק ולשמור ממנו מרחק נכון, שקשה להסביר מהו.
הארוס בונה גם יכולות חדשות של איפוק, חוסן פנימי, שאיפה למה שאין ותורם רבות לפיתוחם של תכני-חיים חדשים.
העלמים סגורים ונמנעים מלחשוף את אורחות חייהם ודרכי מחשבתם נסתרות (בגיל 13-14 שנים). המשיכה המינית אליהם בוערת הולכת וגדלה והם מצידם מנסים לסלק את הסקרנים המתענינים ונמשכים אליהם.
אתגר לאבות – העלמים רוצים בקרבת האבות ומבקשים שאבא יתקרב ויתעניין בחייהם: שישאל 'איך עבר עליך היום' שיעמוד על מחשבותיהם אבל הם, בשנה הארבע עשרה רק יתחמקו ממנו ובפועל לא יחשפו לאביהם הסקרן דבר והוא ישאר מתוסכל ומאותגר והם נותרים מחוסרים בתשומת לב שחשובה מאוד להתפתחותם.
"״האקדמיה הבינלאומית למשרתים" מתמחה בתרבות וסדר אירופאי ובגינונים בסגנון האצולה שלה. היא פועלת בעיר סינית צ'נגדו (השוכנת בדרום־מערב המדינה). שם מכשירים סטודנטים בתוכנית לימודים אינטסיבית, הכוללת בין היתר אימונים יומיים בגיהוץ מפות שולחן באופן מושלם, צחצוח כלי כסף, וסידורם של מערכות סכו"ם המתאימות לארוחות בנות שמונה מנות.
סדר
הסדר – סגירת האני הגופני, החושב והמרגיש מתרחשת ב"אני" בהשפעת ארוס (תשוקה למה ש״אין״, או שאיפה למה שלא בטוח ישאר נגיש לאני לאורך זמן רב). האני מחפש את קרבת האב. מערכת ארוטית, קרבה שיוצרת סדר חיים חדש. מדובר בסדר פנימי שמתרחש באפלה שבתוך האני. הסדר החדש עולה ומשתקף בחוץ, עולם שמתבונן בהתפתחות העלמים. מבחוץ הסדר נראה "נקבי".
הסדר הנקבי ומרחק האב – בתוך ה"אני הסגור" (בגיל 13-14) מתפתח ארגון חדש ובתנאי שמתקיימת מערכת יחסים תקינה עם דמות האב. האב, כאמור לעיל, נדרש לשמש ככוח נוכח בחייו: להשגיח, להיות מעורב, אבל ממרחק. הנערים/ות הם שדוחים את התעניינותו והם שממדרים/ת את אבותיהם/ן מחייהם/ן והם/ן שמבקשים/ות וזקוקים/ות למעורבותו. נוצר מרחק שקשה לעמוד אותו ולדייק בו אבל הכרח שישמר. הוא שקובע את התפתחות הסדר הזה ועיקר השפעתו על התפתחות המחשבה.
סדר הפריטים – פרטים שונים מקורבים זה לזה, הגם שלא נמצא להם כל מכנה משותף שניכר בעין. המכנה המשותף קיים ומוקרן מדמות האב, טעמו, הרגליו ותרבותו. כוח השפעה נוסף בו ל"אתה" בן קבוצת השווים בו ה"אני" מתעניין עקב התאהבותו בו/ה. סידור חדש שאין בו מההיגיון הכרונולוגי או ממיון לצבעים, סוגים, גדלים או משפחות. לסדר הזה אין הסבר, אבל יש בו טעם וגם ריח כשל שוק מזרחי ענק באיסטנבול.
בשנה הארבע עשרה העלמים רוצים בסדר ה״מזרחי״. סדר חדש שמשקף את ההסדרים הפנימיים ואת מושאי סקרנותם כולל את אהבתם. הסדר החדש משקף גם את התעניינותם במנגנונים נפשיים, במכניקה עדינה כשל מבנה השעון, במבנה המחשב או ביסודות התפריט שלה גם בסדרי הלכות ומנהגים שבתרבות הסובבת אותם. נכיר שאלות על דרכי הכנת מזון בבטן האדמה, על אש חשופה ועישון חם או קר. העלמים מתעניינים בדקויות שבסידור ויש ויפנו לאמנויות הקלסיות, יפניות ואפילו רקמה ועיצוב זרי פרחים. מבחינה תחבירית זו תקופת ההתעניינות בפיסוק של המשפט או בניקוד העברי.
עלם לא יצא לפני שבחן את הסדר בשער, בלבוש : סידור הצווארון, או דגש על כובע וצעיף ועלמה גם את צבע צפרניה.
הסדר מגיע לארון, למגירה, ואפילו אל אדן החלון. הכול מקבל את מגע ידם. מרחבים קטנים נכללים במערכות הסדרים הללו ובכלל זה סידור כיכר ומרפסת ואפילו קישוטי גשרים כולם מוגדרים כסדרים נשיים או נקביים.
סדר חדש שמתארגן על-פי כללים אחרים ויוצר דלת נפלאה במרוקו. פריטים שונים שאין ביניהם לכאורה מכנה משותף הגיוני מצטרפים זה לזה ויוצרים חוויה שיש בה יופי שמימי.
הסדר הנקבי נקשר בארגון במרחב – הוא משקף את המערכת אב-עלם כן/לא. הסדר התקין לשנה ה- 14 משקף גם את המרחק הנכון מה"אני" המתבגר, כשאי סדר ישקף נעדרות אב. הנעדרות מאימת על צמיחת ה"אני".
הסדר הזכרי – מוקפד, שונה מהנ"ל ואינו יורד לפרטים מדובר בקווי מתאר, קו המסמל גבול של שטח או חפץ מסוים, מתווה כללי ומגבלות שונות שהחוקים בולטים בהם גם כללי המקובל כנכון לנהוג. עשרת הדברות הן סדר זכרי בכלל זה גבולות של מדינות, שדות וכן גבולות טבעיים (נהר, שרשרת הרים) לוחות זמנים, תקציב וכללי נהיגה. אריגת שטיח, עיצוב גינה או אדנית הם סדר נקבי. גן מוקפד וגזום כגן – باغ ایرانی הגן הפרסי שמקורו בפסארגאדה (پاسارگاد פאסארגאד Πασαργάδες פאסרגאדס) זכרי, כשהגן האנגלי נקבי.
גני פסארגאדה – בתקופת הממלכה האחמנית, הגדולה בממלכות העולם העתיק עד תקופתה, והאימפריה הגדולה והבינלאומית הראשונה נטעו הגנים שהשפיעו על הגינון עד ימנו. הממלכה האחמנית שלטה על עמים רבים השונים בדתם, שפתם ותרבותם כולל מצרים אסיה הקטנה ועד יוון היא הגיעה וכללה בתוכה את המעצמה של הזמנים ההם בבל באמצעות דרכים שסללה לאורכה ורוחבה. כורש השני, הידוע גם ככורש הגדול או פשוט ככורש, הוגדר כהומניסט הראשון על ידי היוונים הקדמונים. מפעלי הבנייה שלו שיקפו באופן מסוים את הטכנולוגיה שגילה במהלך כיבושיו, את הלכי חשיבתו הגאונית שיצרו את האימפריה הגדולה ויתכן הגדולה שהייתה אי פעם. כורש לקח את מיטב הרעיונות ואת היותר מתקדמים שבהם מהתרבויות שכבש ושכלל אותם לטכנולוגיות ייחודיות שעשו את מה שהיה לאגדת פרס. העושר והמידע של אשור, מצרים ואסיה הקטנה הופנמו והיו באמצעות כורש לפסארגאדה. לשם בניית פסארגאדה – פרדס בעברית, כורש ייבא מומחים, אנשי מקצוע מכל רחבי האימפריה ומחומרים ששולבו זה בזה כיד מכוונת של כוח נוכחותו ואישיותו שהלכה עליהם כיד נעלמה והביאם לסידור שבנה רוח חדשה של קידמה וחדשנות שהתמקדה בפסארגאדה.
גן צרפתי טיפוסי בוו-לה-ויקונט (Vaux-le-Vicomte בהשפעת הגן הפרסי הקדום בפסארגאדה.
פסארגאדה הייתה העיר הראשונה והמפוארת בהיסטוריה וסדר נקבי, נושא עניננו, ביסוד הקמתה. סתתים, חרשי עץ, חרשי אבן, יוצרי תבליטים הובאו אליה ממצרים, אסיה הקטנה, בבל מכל העולם העתיק על ידי המלך הגדול כורש. הם חברו בפסארגאדה כדי לבנות ביחד את הבירה החדשה של כורש. (מאז שנת 2004 מוכרזת פסארגאדה או פסרגדה כאתר מורשת עולמית.) שני ארמונות מוקפים בגנים מלאכותיים היו לשיא שטרם נראה עד אז. שיא שפעם בליבה של פסארגאדה . גן פורח במדבר: "פרידיסיה" קראו לו – מוכר היום כ"גן צרפתי". זה היה פארק חדשני, רחב ידיים מחולק לערוגות מרובעות, מזרקות, בריכת נוי, תעלות ונחלים מלאכותיים ושבילים מרוצפים. בצומת שבין שני צירי התנועה הראשיים הותקנה המזרקה. ערוגות תחומות נבנו בין השבילים ובהן נשתלו פרחים, הידועים בהם היו השושנים, שושן צחור, עצי הדובדבן גם עצי הרימון. גינון קסום קם, כבדרך נס, בלב המדבר ובו תפקיד ניכר למיים ולבריכות נוי ולביתנים. מערכת השקייה מתוחכמת נחצבה למען פרידיסיה באבן הגיר (מתחת לאדמה). המערכת תוכננה כך שהמים יכנסו אל מערכת של אגנים קטנים, בריכות מיים וכאמור לעיל, מזרקות. גן עדן – הגן של כורש. גנים מלאי השראה ויופי שהניחו את היסוד לרוב הגנים הנפלאים שהעולם פגש במאות ואלפי השנים שבאו אחריו.מכונים עד היום: הגנים הפרסיים והם השפיעו על הגינון היווני, ההלניסטי, הערבי, הסיני, גם על הגן היפני והצרפתי. ההיסטוריון ד"ר קווה פארוק מוסיף שהגאומטריה חדרה למבנה הברושים והשיחים גם שושנים שנגזזו בהתאם – כולל הדשאים הכל עוצבו במרובעים (שמקנים לגן את הסדר הזכרי) – גן מעוצב וגזום ״פרידיסיה״ לו היה תפקיד מיתי. כי הפרדסיה ייצגה את הסדר הקוסמי של גן עדן ושל כדור הארץ. בפרס העתיקה, תחת שלטונו של כורש צמח הקונספט של הגן המודרני הזכרי שנחשב עד היום לעיצוב הגבוה של הגן האציל. הלב של עיר-הבירה היה הגן אבל העיר עצמה עוצבה בסדר אחר, הסדר הנקבי ואת ההשראה לה נתן ההומניסט הראשון, כורש. כורש היה מושל מיוחד במינו. הוא סירב לשעבד את נכבשיו לעבדים. כורש היה שליט סובלני לנתיניו והבין את חשיבות התרבות והאמונה הדתית של כל אחד ואחד, וגם אם כבש עוד ועוד שטחים את השושנים עיצב בגנו לא את בני-האדם.
בכתובות עילמיות ואשוריות מופיעות התייחסויות לגנים קדושים שזכו למעמד דומה של מקדשים בפרס הקדומה. אלכסנדר הגדול כבש את פרס והעריץ את תרבותה כתוצאה מכך יסודות של הגנים הפרסיים הועברו אל התרבות ההלניסטית של היוונים הקדמונים.
נוכחות – כוח הגבלה – יצירת איפוק באני – ניכרת בנוכחות האב אבל גם במקרים בהם מקום מצולם במצלמות אבטחה, או בהימצאותה של דמות סמכותית הוא נשמר. הסדר המדומיין של יובל הררי כפי שמוצג בקיצור תולדות האנושות מתאר מערכת של כללי-התנהגות שמשותפים למספר גדול של בני אדם, ואשר מבוססים על אמונה במיתוסים משותפים ולא רק על הרתעה נוכח עמדת משטרה ששומרת על הגבולות.
הסדר הזכרי נקשר במיון לפי סוג, תכונה, גודל או שייכות של הפריטים במערכת הכוללת גם בארגון ובהופעת הפרטים בחלל כפי שהוצג למעלה בגן הפרסי של כורש הגדול. אילן היוחסין המשפחתי יוצר סדר והבנה מעמדית, וכולל הסבר למערכות היחסים שבין האדם ומערכות השייכות שלו (סבים, הורים, ילד, תינוק, משפחה, קהילה, קבוצה אתנית) בכלל זה נמצא גם את מערכת היחסים הבין דוריים. הפסיכותרפיסט הגרמני ברט הלינגר – (Movements of The Spirit Mind) העלה את מערכות היחסים הבן דוריים כנושא ואבן יסוד לשיטת הטיפול שלו.
הסידור הזכרי חשוב לעיצובה של מערכת החשיבה הרציונלית ומכוון לחקירתם של הדברים על-פי סדרם הטבעי או על-פי התפתחותם הטבעית. הסדר הגברי מדבר על הכיוון: לפני הספירה ואחריה… על קווי המתאר. הספק (ראה גיל 6, , 28,16) מוגדר ככשל בהתפתחות הסדר הזכרי (ברוך שפינוזה, "אתיקה" שם) הספק וחקירת נוכחות ה״יש״ים שלא על פי סדרם הטבעי או ברמיסת קווי המתאר או יציאה מהם (כבציורי סזאן למשל) משמשים אבן יסוד בשיטה שפיתח שפינוזה לתיקון השכל ואופני מחשבתו, שהייתה לטיפול בדיבור שאימץ זיגמונד פרויד.
ספקות מערבבים עובדות, השארות עם סברות לא נכונות ושקרים. משתקפים בהתנהלות חריגה ומיניות עבריינית כשיקוף לדמימת השנה הארבע עשרה. מבנה המשפט מקיים ומשקף סדר תחבירי טבעי (זכרי). כל סדר שאינו "טבעי" יוצר הדגשה, פיוטית או רטורית (או – אם נעשה בשגגה – הדגשה שגויה, הדגשה צורבת או מכאיבה שמשקפת כאב והעדר אב) העדר סדר במשפט משקף כשל. דוגמא לסדר טבעי המשפט: יש הרים סביב לירושלים. סדר טבעי נוסף של אותו המשפט : סביב לירושלים יש הרים. וסדר מיוחד לאותו משפט ("משפט ייחוד"): ירושלים — הרים סביב לה. במקרה זה ההדגשה פיוטית שנקשרת בגאונות של משורר.
קוטבה האפל של הדמימה – ניכרת בהפרעת אובססיביות בהן פריטים במרחב שמנהלים הלכי מחשבה מאיימים, מגבילים שקמים ויוצרים באדם משפטי הפחדה ודאגה – מקורם בכשל התפתחותי בשנה זו.
בדמימה: ליקוי בסדר המשפט, שגיאות כתיב, גמגום, הליכה לאיבוד במרחב, כשל ניווט, אי סדר, העדר סדר יום קבוע, אי יכולת לחקור דברים על-פי סדרם הטבעי, ספקות ואבדן ביטחון עצמי, ספקות, התנהגות כפייתית, משפטי הפחדה ודאגה שמנבאים תמיד בואן של צרות ואסונות. משפטים פתטיים וכוחו של הנבל. כשלי שפה, בדיבור או בכתיבה כולל ארגון המשפט ואפילו שינוי סדריו נקשרים אף הם בספק ובדמימה שארעה בשנה הארבע עשרה.
הסדר הנקבי נקשר בגרעין הפנימי בו ידובר בהמשך, ובכוחות המשיכה שנמצאים בין הגרעינים הפנימיים ומלכדים אותם. אחד מכוחות המשיכה החזקים שמתפתחים בין גרעיני 'אני' כאלו מכונה אהבה – כשל בסדר הנקבי נקשר בדמימה היוצרת את כוחו של הנבל – (על "כוחו של הנבל" במאמרי – ראה כאן). ובנושא הסדר הנקבי.
דמימת הסדר הנקבי משתקפת בכשל במערכת האינטימית, בקושי ליצור קשרי אמון, קשרים אינטימיים או קרבה רגשית. כשל נוסף שנקשר בתפיסת הווה, שעמום ויכולת ליצור חיים בעלי משמעות.
ERIN HANSON – Into The Woods
היד הנעלמה והמנהיגות
יוסי לובלסקי, פחם טבעי על ניר
היד המכוונת – היא כוח ויד עלומה נקשרת גם בתחושת הבטן שמובילה את התהליך לאחר הלידה (אפרודיטה) שנקשר בהתנהלות ה"אני". היא מקנה לאב, כאן, כמו תחת ידיעה ברורה, את הידע עד היכן להתקרב לעלם/מה ועד לאן להרחיק. מרחב חדש זה נמשל לרחם בו נוצר העובר באם. במרחב הזה נולד הגרעין הפנימי, ומה שמכונה כבוד ומכוון לכבוד לעצמו ולגאווה, ככל שחיבת האב נוכחת, במידה הנכונה, גדלה בניית הכוח המלכד את התוכן הפנימי שבאני, כגרעין שהולך ומתעצם למה שיכונה בהמשך "משמעת פנימית", לקיחת אחריות ונאמנות לעקרונותיו.
תחושת הביטחון
האמון – תחושת הביטחון הכרחית להתפתחות האני ויש הרואים אותה כנובעת ממערכת היחסים עם שני ההורים גם עם האב וגם עם האם. תחושת הביטחון ויש המכנים עמוד שידרה רגשי נסמכת עליה ומקנה את ההרגשה שתמיד ימצא פתרון מיטיב לדרכי האני.
תחושת הביטחון משתקפת בתפיסה מאוזנת של הרכוש המופשט – הוא היכולת לעמוד בגיל הצעיר על שלו. בשלב הילדות נקשרת בתחושת המרחב, והמקום שלו בו. בשנה הארבע עשרה היא היכולת לארגן את הזמן שלו וגם לעמוד עליו ״הזמן הזה הוא שלי״. וכן לאחוז בכסף ולנהל אותו נכון כולל לשמור עליו ועל התקציב שלו – תופעה נוספת שמלמדת על תחושת הביטחון נקשרת בכבוד ובגאווה וכן ביכולת לתת אמון (בדמויות אמינות). החל מהשנה הארבע עשרה (עלמות) ומהשנה השש עשרה נערים מתפתחת יכולת ליצור בריתות, לקבל ולקחת אחריות על ״פרויקטים״. בשנה הארבע עשרה היכולת של העלמים להרחיק את האב מלמדת על גודלה וחוסנה של תחושת הביטחון.
(מאמרי "על הכבוד" – כאן).
גרעין פנימי חזק
כוח הנוכח – בשנה הארבע עשרה היד הנעלמה מכוונת את כוח הנוכח וההסדר במרחב מתחיל להתקיים. כוח הנוכח טרם עיצב את המשמעת פנימית אבל מכוחו לאפשר לסדר של פריטים בעלי מכנה משותף – מסתורי ונקשר ביחס ה'אני' – הם, שנובע מתרבות האב וטעמו להתארגן סביבו ולעצב את מרחב חייו. האני משתנה ועובר שינוי שמערער את יסודות חייו – תם גן העדן של הילדים בו האני עמד במרכז, אנוכי שלא רואה "יש" חשוב שעולה על צרכיו. בשנה הארבע עשרה קם בו הסדר חדש שמאפשר לאני לראות את ה"אתה", גם להשתוקק אליו, ולהגדיר את מיקומו החדש בו.
תפיסת ה״יש״ בעזרת חוויות והתנסויות בגיל המוקדם, זמינה לאני ונמצאת ברשת הלוגית שפיתח: "יש" ולכל "יש" מושג משקף או מייצג. הילד רואה חפץ, שומע את קולו, נוגע בו או מלטף אותו גם מריח אותו ומוציא מחוויותיו, חוויות של החושים, מסקנות לגבי קיומו וממיין אותו: זהו צמח, או בעל-חיים, "יש" אחר הוא טיפוס שנמצא לפני או אחרי- וכאן אדם זה ולא אחר האדם ההוא. התחושה של העצם (ה״יש״) נקלטת בגוף ומקבלת בשכל – ברשת הלוגית אורח חיים חדש ושונה לגמרי וגם זה מתרחש בשנה ה-14. המושג בשנה הארבע עשרה עדיין מתבסס על התהליך הלוגי הזה אבל וכבר בשנה ה-12 אצל העלמות והחל מהשנה ה-14 אצל העלמים נוצר תהליך חדש של מיון הפריטים שנמצאים במרחבי חייהם/ן: בחדר, במכשיר הטלפון החכם שלהם, במחשב האישי גם בארון הספרים, הלבוש או בתיק האישי שלהם החידוש נוכח בסדר הצגתם את ה"יש" שלהם. לא עוד מיון לפי סוגים וגדלים אלא סידור חדש – אמוציונלי שנבנה על שייכויות רגשיות – את הפריטים המועדפים הם מניחים במגרה, את אלו שנערצים עליהם תולים על הקיר, את הסודיים שבהם מחביאים בכספת שבמכשיר הטלפון החכם.
בשנה הארבע עשרה העדר סדר מפריע לשלוות הנפש ומחבל בעיצוב עמוד השדרה הרגשי. ארגון את הפריטים והשמירה על הסדר של הפריטים משקף את התהוותו של תלכיד הגרעין הפנימי ומה שכונה לעיל נוכחות תקינה של היד הנעלמה וצמיחתה באני. מדובר במרחב חדש שהולך ונבנה ומרכז אליו את רצונו ואת החלטותיו ולימים הם שישמשו אותו כמשמעת פנימית איתנה.
מנגד הכוח הנוכח בחוץ וכוחה של היד הנעלמה בפנים מעבר להיותה ביטוי שמשמש מבחן להתפתחותם התקינה של העלמים, בא להראות שאדם בעל עקרונות נשאר שלם מול רצונותיו ולא נכנע לעלבונות, ביקורת או דברי פיתוי ועייפות.
הגרעין הפנימי בקרב חבורות – פעמים רבות תמצא היד הנעלמה בשאיפות, רצונות ויצרים שמבנים פעולות ומניעות חברה שלמה לשינוי גדול, כך למשל, התהוותה הציונות ותקומתה של מדינת ישראל במאה ה – 19 עת עזבו יהודים, ממקומות שונים בעולם, את בית הוריהם, את מולדתם ואת ארצם ושמו פניהם מזרחה אל ארץ ישראל. נכיר גם תהליכים אחרים שבהם שאיפה למזון, חירות וקידום עצמי הביאו לחיפוש אחר דרכים להתפתח ולפתח כישורי חיים גם לכיבושים וגילויי ארצות. המהפכה הצרפתית שבה ונחקרת כדי להבין כיצד איגדה בצרפת ואיך הפעילה היד הנעלמה (Invisible hand) מנגנון חברתי שמאגד סביבו הצטברות של מעשים רבים של פרטים שונים שקידמו את האנושות כולה. היד הנעלמה פעלה באיטליה בתקופת הרנסנס וכאמור לעיל בראשית התנועה הציונית.
אדם סמית (אבי הכלכלה המודרנית ) מתאר בספרו "עושר האומות"("עושר העמים") פעולות כאלו והן כיד נעלמה שמכוונת תקופה ומרחב אנושי ונתפסות כבעלות השפעה חיובית ביצירת סדר חברתי מועיל ומתפקד. הסדר הזה מוגדר כסדר נקבי. הבנת הכוח הזה מסייעת למנהיג נבל לחבל בהתארגנות יד נעלמה כתלכיד לכוחות אופוזיציוניים לו, ביצרו רעשים שמושכים אליהם תשומת לב ומפרקים בזעם שיוצרים במרחב כוחה של היד הנעלמה הקולקטיבית את תלכידה. מדובר באירוע מקומם, שמנהיג נבל משבח או משתף עמו פעולה בהעדר גינוי מצידו, ומביא לידי כך שפורעי החוק משוחררים לרחובות כדי להרים במרחבו יד – על כך במאמר נפרד.
הסקרנות
הרצון לדעת יותר על דברים שונים – סקרנות. כוח נוסף שצומח ומתרחב בתוך ה"אני" וניקשר בגרעין הפנימי והוא הסקרנות לחריג, לאחר לזר שבהמשך דרך ההתפתחות יאפשר גם את המעבר לעולמו של ה"אתה" ולהתאהבויות הגדולות.
הסקרנות לאחר ולחריג נקשרים גם במעגל המוזר ובתהליכים שהתחילו להתפתח בגיל 9-10 כחלק מתהליך התפתחות גרעין פנימי יציב ואמצע של דרך. בעבר הרחוק לא הייתה הערכה רבה לסקרנות לזר. במדרש, היא נחשבת תכונה לא כל כך חיובית, כאילו אדם סקרן הוא אדם שמנסה לבדוק דברים שאינם שייכים אליו. מסופר על הבריאה של חוה אמנו, שנבראה מצלע האדם, והמדרש שואל מדוע נבראה מהצלע של אדם ולא מאיבר אחר. וכך כתוב: "התבונן מאין לברוא אותה. אמר: לא אברא אותה מן הראש, שלא תהא מייקרת ראשה; לא מן העין, שלא תהא סקרנית; ולא מן האוזן שלא תהא צייתנית; ולא מן הפה שלא תהא דברנית; ולא מן הלב שלא תהא קנאתנית; ולא מן היד שלא תהא משמשנית; ולא מן הרגל שלא תהא פרסנית; אלא ממקום שהוא צנוע באדם" (בראשית רבה יח). בהמשך המדרש מתברר שערכי הקדמונים בגלות בבל לא עזרו להתפתחות הטבעית והאשה העבריה ככל אישה בת תרבות היא אולי כל מה שאלוהי היהודים לא רצה שתהיה, אבל היא בהחלט גם סקרנית וגם סקרנית לאחר – כמותה גם הגבר.
חבלה בהתפתחותה של הסקרנות רעלנית ויש בה כדי לבטל צמיחה של הכוח המלכד לגרעין פנימי חזק. את העדר כוחה של היד הנעלמה או גיבוש של גרעין פנימי תופסת דמות חיצונית שמאבטחת את תחושת הביטחון שהייתה אמורה במהלך הבריא לנבוע מהגרעין הפנימי.
מנלאוס ופאטרוקלוס (Πάτροκλος) העתק רומי מפסל יווני עתיק. יחסי הרעות בין פאטרוקלוס ואכילס הם אחד הגורמים העיקריים המניעים את העלילה באיליאדה, ותורמים להדגשת הצד האנושי מול הצד האלוהי באכילס.
Menelaus supporting the body of Patroclus. From the Flavian era, copied from the Greek original about 240-230 BC. This statue, discovery in Rome in 1541
ראיית המעמקים
ראיית המעמקים – היא יכולת של מרחב חשיבה נקבית, לדלות מידע מהסביבה בעזרת הכוח האמפתי וחמשת החושים. המידע עובר למרחב החושב ונמצא בו כיד נעלמה וכוח נוכח שמכוונים פעולות של ה"אני".
ראיית המעמקים היא מרחב מחשבתי שצומח מבפנים החוצה – התנפחות. מרחב שמתנפח או מתפשט כבלון ומניע את המחשבה (שהאנרגיה שלה נקבית) לנוע מבפנים החוצה ובאמצעות הסקרנות להיאחז בגרעין הפנימי שבאחר. בעזרת המחשבה הנקבית: "ראיית המעמקים " האני נאחז בפרט שנמצא במרחב (הוא מסתקרן אליו) וחוקר את מעמקי הגרעין ההוא. כך הוא מזהה את דמות האמון בה הוא יכול לתת את נפשו ולחבור אליה בבריתות.
ראיית המעמקים מפתחת תובנת מעמקים.
תובנת המעמקים נאגרת במרחב החושב בו היא נארגת בצורה שטרם נחקרה, ישנן סברות שונות לתהליך זה. מהמאגר הזה היא נשלפת כ"יש" הקופץ (מונח של אפלטון) אל תוך מרחבי התנהלות (חברתית, קרירה). היא מובילה את האדם לפעול ולומר את הדבר הנכון וברגע הנכון.
ראיית המעמקים מעשירה את תובנות האני ומעמיקה אותן בתכניה ומובילה כיד נעלמה התנהלויות במרחב החברתי.
ראיית המעמקים מסייעת בבניית חוסן פנימי שמשרת את הגרעין הפנימי ההולך ומתפתח בתקופת גיל זו.
בשנה הארבע עשרה מתחילה להתפתח עמדה בנושאי חיים שונים; כולל תפיסה פוליטית והאני מתחיל לשמור על עקרונותיו. בהמשך הדרך ולזכות ראיית המעמקים הוא חש מתי לשתוק ומתי לומר את דעתו לא לבגוד בערכיו או בהחלטותיו נוכח פיתויים.
ראיית המעמקים היא יכולת מיוחדת ולא מוסברת, לדלות מידע אמתי ובהקשר לרווח והפסד. בעזרת רשת הצרופים הלוגית, שמתפתחת במרחב החושב הזכרי, קודם להתהוותה, מתקצרים תהליכי מחשבה ומתאפשר תהליך מהיר של הסקת מסקנות, הגעה להכרעות והחלטות על לקיחת אחריות.
ראיית המעמקים מכוונת אל המקום ואל מי שאצלו נמצא המידע הדרוש להתפתחות האני בעולם – וזאת ככל הנראה בעזרת הכוח האמפתי (כוח מולד באדם), שמשמש אותנו בתחילת הדרך והיה כנראה לראיית המעמקים בהמשכה.
האמפתיה היא אופן או כוח היכולת לחדור ולהיצמד לתוך מרחב של רגשות באדם אחר (ב"אתה", בתחילת הדרך ועד לחודש השמיני לחיי התינוק בעיקר מאפשרת קליטת מרחב הרגשות שבאם) מאפשרת לנו לקלוט את רחשי הלב שלו/ה, להבין דפוסים פנים-נפשיים, ומחזורי נפש פנימיים בלי אמצעים נוספים (בלי להשתמש בתבונה הראשונה, שנשענת על החושים).
ראיית המעמקים נקשרת במרחב התבונה הראשונה היא היכולת לדעת, מגיל הינקות, מה הוא רכושי (׳זה שלי׳), ובהמשך לראיית ה״יש״ים שבסביבה והמשגתם למינם ולשיכויותיהן: ׳זה שלי, זה שלהם׳: קריאת השמות הנכונים ומיון ה״יש״ים למחלקות הם שמסייעת להתפתחות התבונה הראשונה והיווצרותה של ׳רשת לוגית׳.
"תחושת בטן" היא תובנה לא מוסברת ושאריות מהכוח האמפתי הינקותי. תחושת הבטן קולטת ומידעת בברור למשל, שצריך לעשות כך ולא אחרת או שמהלך שהחל יצליח הגם שאין הוכחות לכך בשטח – מתחילה להתפתח בשנה הארבע עשרה והעסיקה מאוד את אפלטון שקישר בינה והזיכרון.
תחושת הבטן שייכת למחשבה לא רציונלית ואינה נשענת על הרשת הלוגית היא נקשרת בזרות החשיבתית. תחושת הבטן חוברת באמצעות הסקרנות לקריאת השמות ל״יש״ים שבתובנה הראשונה, ולרשת הלוגית שמרכיבה אותה יש הרואים בה המשך למרחב ראיית המעמקים. הכל מכוון להתפתחותו של המרחב החושב ולשמירה על מאמץ מתמיד של חקירת הדברים ותחושת הבטן אומרת שנכון להמשיך בכך.
ההמשך במעקב אחר הזרימה.
""הולדת ונוס" – סנדרו בוטיצ'לימקור הציור ויקיפדיה
התודעה השנייה והשיחות על האהבה
הגרעין הפנימי הוא יסוד חושב. מרחב המחשבה כולל שלוש צורות של התבונות וקליטת ה"יש" בעולם ושימוש במידע זה. שלוש תובנות וכל אחת מייצגת את אחד ממרחבי המחשבה הללו.
התובנה הראשונה – היא המחקר הרגיל של בחינת ה"יש" על-פי סדר הופעותיו הטבעי והיא שמקבל תפנית בשנה הארבע עשרה. במקביל לתובנה הראשונה ותוך כדי התפתחותה של הסקרנות צומחת הבנה החדשה (נקבית) או תודעה אל מערכות יחסים שנחשפת בין פריטים שונים והגרעין הנעלם ב״יש״ים שמרכיבים אותם: התובנה השנייה.
התובנה השנייה – תפיסת המהות ותוכן הגרעין הפנימי על יחסיו לתכנים דומים או אחרים. בשנה הארבע עשרה תפיסת הגרעין – קליטת התוכן שבו היא היסוד. היא התודעה (השנייה) שמעצבת את הבנת ה״יש״ים שמוינו בעזרת התודעה (הראשונה) היא הכוח שחושף את הסוד ואת המהות להופעתם במערכת השייכות שנוצרת בינם לבינו ובינם לבין עצמם.
הגרעין הפנימי הולך ומתגלה (לפתע) כ"יש" הכרחי להבנת התופעות. מתפתחת צורת התבוננות חדשה בה לא עוד ה"יש" אלא גרעין התוכן שלו העיקר – ונתפס כחומר מהותי שיש לו משמעות ותוכן או גרעין אנרגטי בעל יכולת להתפשט. ה״יש״ חג ומתלכד סביב הגרעין התוכני ונקלט בתודעה הראשונה (נראה בעין, נתפס בחושים) בה הוא נארג ברשת הלוגית.
התבונה השלישית מתחילה לקבל את מיקומה כמובילת חשיבה רק בגיל העמידה (סופייה, שמה) ובבוא העת אדון גם בה.
ה"אני החושב" הוא שמפתח באדם חושב את הגרעין פנימי. יסוד חושב מורכב מקטבים של סדר ואקראיות, הוא הולך ומתהווה בו תקופת גיל זו. בשנה הארבע עשרה הוא ניכר אצל העלמים והחל מהשנה ה12, אצל העלמות. ככל שיהיה האדם צעיר, וגם כשמלאה לו רק שנה אחת, הוא קולט את ה״יש״ים ופועל ומשתלב בזרם המחשבה הכללית – (מונח שטבע קונסטנטין ברונר).
העולם חושב: הוא מונח יסוד במשנת קונסטנטין ברונר. בא להבהיר קיום מרחב של תוכן. החפץ או ה"יש" שזז באופן עצמאי, זז ממקום למקום, משנה את מקומו (שינוי ביחס לעולם) אבל הוא משתנה גם מבחינת התוכן שלו כך שהתוכן תנועי וגם הגרעין שבו תנועי – תוכן משתנה במהותו.
היש הנע ומכיל תוכן משתנה – תנועי. השאלה שהפעילה את מחשבתם של אנשי הרנסנס באיטליה הייתה חילונית (בהבדל מהתשובה לה הדתית של אריסטו לגבי התזוזה – אריסטו מכריע שהאל מניע, הוא בא לדחוף את ה״יש״ מבחוץ): האם התוכן התנועי שאלו החילונים. האם התוכן משתנה בתוך ה״יש״ים ויוצר את התזוזה – שינוי מקום ביחס לעולם שנובע מתכו? התשובה הראשונה הייתה חיובית: "כן". תשובה שהתקבלה בהסתמך על הציטוטים ממשנתו התנועית העתיקה של אפלטון.
המשורר פרנצ׳יסקו פטררקא הקדיש את חייו לחשוף את המשנה החילונית כולה (של אפלטון, וגם מצא עשרות מכתביו, מגילות במרתפי הכנסייה הסודיים, אבל העיון במכלול המחשבה האפלטונית התאפשר לבני זמנו רק בשלב מאוחר יותר משום שכולם נכתבו ביונית).
בדיאלוגים: פרמנידס, תאיטיטוס וטימאוס (אפלטון) מועלה נושא התנועה בהרחבה. כיום נושא זה נמצא בתחום התעניינותם של אנשי הפיזיקה. הם חוקרי התנועה של ימנו, ושפינוזה היה ראשון להמשיג את נפש האדם כמרחב תנועי כשתלמידו, ממשיך דרכו קונסטנטין ברונר הרחיב ופרש אותה ויסד את הפסיכולוגיה המודרנית – זרם שאני נמנה עם ממשיכיו ושניקו מורי (במשך 20 שנות חייו האחרונות) נמנה על ראשי תלמידיו ומיכאל בראז תלמידו של ברונר.
שני סוגי תנועה: תזוזה ושינוי במהות – שינוי בתוכן התזוזה קשורה במכניקה ובשינוי מקום ה״יש״ ביחס לעולם. שינוי המהות (הגדרה של אפלטון) נקשר בתוכן ובסוגי תנועה ששפינוזה המשיג "התפשטות" (שפינוזה, ברונר, עירוני).
בטימאוס לאפלטון התוכן נקשר "באקראי, בלא סדר ובלא שיטה של טעם" (טימאוס, כתבי אפלטון, שוקן תשל"ה, 545 [42-43]) ראה/י גם פרמנידס [138-139] "בנועו ישתנה מקומו, או תשתנה מהותו, שאין מיני תנועה מלבד הללו" – (פרמנידס, כתבי אפלטון, שוקן תשל"ה, 28, למעלה).
התודעה השנייה של המחשבה נקשרת בתנועת ההתפשטות. הנער בשנה הארבע עשרה והנערה מהשנה השתיים עשרה קולטים שרשת של שינויים שהיא והוא עוברים בגמילת שינויים שמתרחשים בעולם התנועה הלא אוקלידי – כלומר זה פועל על זה ובחזרה – גמילות הדדית והתנועה היא תנועה של התוכן בלבד ולא ניכרים בה אינטרסים פרט להמשך לנוע. תוכן נטול גוף שנע (תנועה ללא מעורבות של תזוזת מסה, אינטרסים נלוים – כלומר אנרגיה שמשנה את מהותה ומתפשטת, אור, התפשטות וחלל לא אוקלידי) והגילוי הזה הוא התרגשות עצומה ורעיון יסודי בתורת השדות בת זמננו (מבית היוצר של הפיזיקה של הגרעין) בנוסף נקשר בתבונה הלא אנוכית – יסוד התודעה השנייה ויסוד לתפיסה הלא אלימה – שמבקשת להבין כמו בתהליך טיפולי, את הגרעין עצמו ואת מהותו ורצונו לכשעצמו, ולא כשהוא מעורבב עם אינטרס, חוסר אחריות, ותאוות בצע שמניעה את פעולתו – ראה להלן,)
"מחשבת העולם" (לברונר) עמדה למעשה כיסוד חשוב כבר במשנת יהודה אברבנאל מראשי ההנהגה היהודית ומגורשי ספרד. אברבנאל שהיה למעשה שר האוצר של מלכי ספרד נמנה על המגורשים. הוא השתכן באיטליה ורשם בה את מסקנותיו על התנועה של היקום: ״מחשבת העולם״ (ברונר) ובספרו המונומנטלי ״שיחות על אהבה״ המשיגה תחת המושג: "האהבה הכללית" (אברבנאל). הפילוסוף היהודי יצחק אברבנאל מצא באהבה את התוכן. תוכן שמשתנה במהותו. האהבה הכללית מספרו "שיחות על אהבה" (Dialoghi di Amore) של יהודה אברבנאל היתה באותם זמנים לספר פופולארי (נכתב בערך בשנת 1051, נכלל ברשימת הספרים האסורים מטעם האפיפיור) תנועה של תכנים שהייתה לשלגר וחלוץ של יסוד ההבנה של התודעה השנייה.
על-פי אברבנאל יש לעולם נפש והיא מלאת אהבה. ומושכת אליה את ה״יש״ים שגם בהם אהבה. משווים כיום בין כוח הכבידה, גרויטציה ו״אהבה הכללית״ שאברבנאל טבע. יש להשוות רעיון זה עם שני הטוענים: אריכסימאכוס ואריסטופנס בדוברם שם, על הכוח המקשר בן כל ה״יש״ים ב׳משתה׳ (אפלטון), למשל, נאום אריכסימאכוס (שמדבר שלישי) במשתה על ארוס (לאחר שהוא מוצג כמי שלא יכול לשאת נאום בגלל התקף גיהוק) טוען אריכסימאכוס שהעולם הוא גופני, והארוס שמצוי בכל הדברים הוא הכוח שמקשר ביניהם. כוח משיכה שמאזכר את נושא הגרביטציה ודומה למה שאריסטופנס המשוחח הרביעי, מדבר עליו. בני האדם הקדמונים היו על-פי אריסטופנס בעלי שלושה מינים: גבר-גבר, גבר-אישה ואישה-אישה. האלים שחששו מהם חצו את אותם בני אדם, כי כך הם לא היו חזקים ומוכשרים יותר במצב הכפול, ומאז נותרו בעולם גברים ונשים יחידים. לאחר פיצול ההחלשה כל אדם חצוי החל משתוקק אל אותו חצי שהיה לו בעבר, בתשוקה לחזור ולהיות אחד שלם. מאז החצאים השונים נמשכים לגברים או לנשים לפי השלם שממנו הם נחצו.
התודעה הנשייה תופסת את האחרות המהותית, שיטתה אינטואיציה, ויש המקשרים אותה עם נושא הנבואה, השיגעון הסוקרטי ואפילו עם הכישוף ותורת הכאוס, מיון וסידור פרטים בחלל על פי השפעות הדדיות ומערכות יחסים הדדיות – כוללת את הבנת אי הסדר, על-פי התודעה הראשונה ואת האקראי של אפלטון.
בדמימה כשל במערכת הלימפה, מחלות זיהומיות, הרעלות, עקיצות וחשש ללוקמיה או לסרטן במערכת הלימפטית (ראה גיל 8).
https://www.youtube.com/watch?v=6v0JHVrd–w
הטונאל
אנשיך זקוקים לכוח ולמנהיגות שלך.
ראיתי שלושה בתי מלוכה נופלים בשל הכישלון להפריד בין הרגשות האישיים לחובת התפקיד.
אסור לך לטעות בכך.
הוחלפת על-ידי אדם אחר את כבר לא אליזבת …
את כנושאת את הכתר … הכתר חייב לנצח.
הכתר – האמפריה הבריטית שוקעת, העולם הפוליטי שרוי בתוהו ובוהו, ואישה צעירה עולה על כס המלכות והכתר בידה – עוד רגע יהיה על ראשה. דימוי רב עוצמה – כתר מלכי אנגליה מוצג כ״יש״ בעל כוחות על על ה"אני" בסדרה טלויזיונית – הכתר. הכוחות מחלחלים ומקרינים מהחפץ, כבמעשה כשפים, וה"אני" הופך למלכת הממלכה. האזהרה ברורה: [בסדרה שלפנינו (The Crown) מוזהרת האישה הצעירה, אליזבת שנולדה בלונדון שבאנגליה לדוכס [אלברט, בחור בעל כשל בדיבור – (על דמותו הסרט "נאום המלך") ולדוכסית (אליזבת בווס-ליון) מיורק – בנם של המלך ג'ורג' החמישי והמלכה מרי.] חובה תמיד ולמען שימור כוחות החפץ ופעולתם המגית על ה"אני": לעולם לקיים את חובות התפקיד הנובע מהכתר ומהאצילות ולא להעדיף עליהם את מרחב הרגשות הפרטיים – "הכתר מוכרח לנצח". הטונאל הוא כוח דומה בהשפעתו לכתר שמוצג בסדרה הטלוויזיונית: ״הכתר". מקור המונח בתרבות ילידי אמריקה שם הוא מכונה טונאל או נגוואל. טונאל הרוח הטובה – הנפש המגוננת. נגוואל – היא הרוח הרעה והרסנית (עוד על כך בהקדמה לספר – פסקה שלישית "בשנת 1982… כאן).
לסדרה עשרה פרקים מחברה הוא פיטר מורגן. הכתר הוא טונאל – יש לו כוח מאגי, נשמה משלו והיא נשמה עליונה, אצילית ומגוננת – דימוי מכריע ששב ועולה לאורך "הכתר" וממשיג את עצמו באופנים שונים. הטונאל – כאן החפץ הקדוש והמלכותי – כתר עתיק שבא להעצים את האני ולרומם ולהנגיש את כוחותיו המגוננים – לאני – למען פיתוחם של כישורי חיים מיוחדים במינם עבור אישיותו. הכתר כטונאל מקרין מעצמו וכולל הזדהות ה"אני" עם תכונותיו המועדפות למען הצלחת התפקיד: המלכה אליזבת השנייה. היא מצידה אליזבת, מקבלת בהכנעה על עצמה, את החובה להקריב את רצונה האישי, לטובת הכתר שמסמל מסורת עתיקת יומין, זוהרת, ואצילית. הטונאל ששימש בתרבות המאיה העתיקה להכשרת לוחמי העל – 'אתה נשר', 'אתה טייגר', וראש השבט הוא פומה. אצל תושבי צ'יאפס (Chiapas) בדרום מכסיקו קיימת האמונה כי לאדם נפש אחת שנמצאת בגופו ונפשות נוספות כפילות שנמצאת מחוצה לו. הנפשות החיצוניות מכונות "טונאל" (Tonal) או "נגוואל" (naualli ,nahual או nagual5). על-פי שבטי המאיה (Mayos) הטונאל הוא הנפש המגוננת. הטונאל נאמן תמיד לאדם. הטונאל תמיד עומד לרשות הרצון והאופי בשעת מבחן. הטונאל נבחר על-פי האופי (נץ, נשר, נחש, שור, אריה, קוף, צפרדע, לוויתן, עקרב, נמלה, דוב – פומה) והוא חייב תמיד לנצח. הבעיה בנגוואל – הוא נקשר באור מסוכן שהוא כוח הורס. הנגוואל עולה ותוקף את הנשמה שבגוף. בא להטריד, להסיט מהדרך, להכשיל ולהרוס את האדם ולכן האדם חייב להיות נאמן לטונאל. הטונאל אינו לבד – הוא מתקשר עם נפש של חייה היוצרת בנוכחותה מרחב מוגן לאדם ותחושת ביטחון עצמי.
מרגע שכובש הטונאל את חובש הדימוי כאן הכתר כ"טונאל" אין לנצח אותו – אבל יש להגנתו תנאי מקודש – על הנגוואל להיות ממוגר – כך גורסת תורת החינוך העתיקה: "תפשוט את הרעלה ומה יישאר לך? אישה צעירה ורגילה, בעלת יכולת בינונית ודמיון מועט. אך עטוף אותה כך, משח אותה בשמן… ולפתע פתאום, מה קיבלת? אלה" אומר אדוארד השמיני/הדוכס מווינדזור, בפרק ההכתרה של המלכה אליזבת השנייה (קלייר פוי) ב"כתר" של מורגן.
התפקיד, התואר, המעמד, הכתר אלו הם הטונאל העכשווי. האדם הנושא את המשרה הרמה מחויב לתפקיד ולבלימת תשוקותיו אם הן מתנגשות עם דרישות התפקיד – תאוותיו יקומו עליו ויהרסו אותו כפי שעשו לראשון לציון הרב שלמה עמאר, לנשיא קצב,או לקצין המוערך אופק בוכריס, ולראש הממשלה אהוד אולמרט. לקראת סוף הפרק השני הסבתא, המלכה מרי (אילין אטקינס), מזהירה את אליזבת ה-2, רגע לפני שהיא נעלמת אל תוך התפקיד ששינה אותה לחלוטין במחויבותה אליו. בנאום שהוא כהצהרת אהבה של יוצר הסדרה לבית המלוכה הבריטית אבל גם לערכי הטונאל אומרת המלכה האם:
המלכה מרי – הסבתא של אליזבת השנייה – (אילין אטקינס) קדה קידה עמוקה לפני נכדתה – המלכה אליזבת השנייה מיד עם היודע דבר מות אביה (המלך ג'ורג' השישי) – בסוף הפרק השני מתוך הסדרה: הכתר.
״אנשיך זקוקים לכוח ולמנהיגות שלך. …ראיתי שלושה בתי מלוכה נופלים בשל הכישלון להפריד בין הרגשות האישיים לחובת התפקיד. אסור לך לטעות בכך. הוחלפת על-ידי אדם אחר, את כבר לא אליזבת (הרעייה) … את כנושאת הכתר אליזבת השנייה … שתי האליזבתיות האלה יסתרו זו את זו לעתים תכופות. אליזבת אחת תמיד תהיה במאבק פנימי עם האחרת. העובדה היא; שהכתר מוכרח לנצח בו. הכתר תמיד מוכרח לנצח" מסבירה הדוכסית מווינדזור ומחדדת:. …״העובדה היא שהכתר מוכרח לנצח". כהמשך לדבריה שהועברו שם במכתב דוחק בה ראש הממשלה ווינסטון צ'רציל (ג'ון ליתגו), להבין שלעולם לא יהיה עוד שום דבר פרטי בחייה, ושהכתר מגיע גם עם מסיכה מדומיינת שעליה לעטות כל הזמן. אף אחד לא רוצה שתהיי את", הוא אומר. "לעולם אל תניחי להם לראות את אליזבת ווינדזור האמיתית. לעולם אל תניחי להם לראות שנשיאת הכתר היא לעיתים קרובות נטל". כך מוגדרת עוצמתו של הדימוי בכבשו את האדם.
נושא הטונאל כאצילות שמוקרנת על ומדמותה של מלכה צעירה – אליזבת שמתמודדת על רגשותיה ולעתים נגד רצונה, על זכותה להיות לרגע גם אדם פרטי, אישה, אם ורעיה שמקריבה את רצונה האישי כגיבורי הפלמ"ח מנכיחה לאורך הסדרה הזו את עמדת הטונאל שמאדיר את האני בשנה הארבע עשרה לחייו ולאורך כל תקופת ההתבגרות המינית. דימוי האצילות חובר אל הסדר וכאן הוא מתכתב עם המסורת והטקסים המחמירים של בית המלוכה האנגלי. הוא שב ועולה ומשתקף במונולוגים שכתב פיטר מורגן לדמותה של המלכה מרי: "המונרכיה היא שליחותו הסודית של אלוהים לרומם את הארץ, כדי להעניק לאנשים הרגילים אידאל לחתור אליו, דוגמה לאצולה ולמחויבות שתרומם אותם מעל לחייהם האומללים".
לקראת טקס ההכתרה השבר חוזר אל נפשה של האישה הצעירה נוכח הצעיר שמסרב לחדול מלהיות גבר מצ'ואיסטי, מאוהב ברעייתו: "האם את אשתי או המלכה?", שואל אותה בעלה, פיליפ (מאט סמית) שמסרב לכרוע ברך לפני הכתר כמנהג הדורות. "אני שתיהן", עונה אליזבת. "לא אכרע ברך בפני אשתי", הוא מכריז, והמלכה הצעירה עונה "אשתך היא לא זו שמבקשת".
הטונאל מגדיר את העומדת בפנינו כלא פחות מנציגת האל, משהיא נמשחת לתפקידה בטקס דתי בכנסייה האנגליקנית בשמן הזית. השמן המקודש הוא שמעניק לה מכוחותיו ומאפשר לה כמי שחונכה בעיקר לדעת להנהן בהסכמה כשהגברים המבוגרים וחמורי הסבר שסובבים אותה מדברים לחבור אל הנמשחים בשמן: שאול ודוד המלכים וכל הנביאים.
בדמימה – הטונאל מופיע ככוח מחליש. הוא נמצא במצבים של התרוממות רוח ושפל. כאשר תגובת הרגש על הישגים וכשלים שבדרך החיים מביאים את האדם להזדהות עמם הוא מעצים או מרסק. אנשים שדוממו בשנה הארבע עשרה לחייהם מזדהים עם שניהם. דהיינו, כשאדם נמצא בשיא הגל הוא רואה את עצמו דרך השיא של חייו, ואז הוא מתדמה לנפוליון או לאל – ולחלופין בשפל – הוא 'כינה' כדברי דוסטוייבסקי או ג'וק ואבק אדם כשכל כולו מזוהה עם הנפילה בחייו – אנשים כאלו מוגדרים גם כסובלים מבטחון עצמי נמוך. לכאורה יש למדומם שתי זהויות, זהות השיא, וזהות השפל. העדר חוסן פנימי מפריע במקרים כאלו לצמח קרירה נוכח אתגרי החיים. האופן שבו אדם מתייחס אל עצמו משקף הן את הטונאל והן את דמימת הטונאל.
ראה בהקשר זה גם " איך רואים אותי? : שב"שנה השלוש עשרה".
הפקרות
הגרעין הפנימי – ריחוק האב ויצירת מרחב גרעיני מגונן בתוך האני, הוא חלק מתהליכי ההתפתחות בשנה ה-14. הגרעין הפנימי מאגד בתוכו אנרגיה של ריסון, הגבלות מרצון, כביכול, מושכות דמיוניים נמשכים ממנו למרחב ובולמים פעילות שיש בה מן ההגזמה. כוח בלימה שמאפשר התפתחות של סגולה טובה בעזרת ערכי ה״מידה הנכונה״: איפוק, אצילות, ריסון עצמי העולים ומשגשגים סביב ההתפתחות של המשמעת הפנימית. כוח זה נקשר עם כוח ההישרדות.
אנכסגורס – Anaxagoras שנולד בשנת 464 לפני הספירה לערך בקלזומנאה שליד סמירנה (איזמיר בימינו) שבאסיה הקטנה ופעל בעיר העשירה מילטוס, היה הראשון להמשיג כוח זה. אנכסגורס דיבר על חוש ההישרדות – כוח טבעי וקרא לו נוז nous (כפי שמוזכר בדיאלוג האפלטוני פידון) כלומר תבונה ויש המתרגמים שכל, יכולת הבנה או אִינְטֶלִיגֶנְצְיָה. הוא קישר בין השכל וכוח ההישרדות. מאוחר יותר עבר אנכסגורס לאתונה ונמנה על ידידיו של המדינאי הגדול פריקלס שהוגדר כאחד מתלמידיו לצד המחזאי אוריפידס, ומי שהתפרסם כפילוסוף ענק סוקרטס. בן תלמידיו נמצאה גם אספסיה – היא שהביאה את כתביו תחילה ואחר כך גם אותו לאתונה.
אספסיה – פסל של קלאמיס (Calamis), במקור "מושיעה של הגברים". אספסיה – הייתה הפילוסופית הראשונה בהיסטוריה והמורה של סוקרטס. שמה נקשר עם ראשי הפסיכותרפיסטים ומייסדי תורת הנפש. במשתה מוצגת המורה הגדולה של סוקרטס דיוטימה שמבוססת על דמותה. אספסיה למדה את תורתה למדה באזור שנקשר כיום עם טורקיה – בעירר מילטוס שבאסיה הקטנה שם לימד אנכסגורס – Anaxagoras – פילוסוף שנולד בשנת 464 לפני הספירה לערך. חשוב לציין שאנכסגורס היה הראשון שדיבר על חוש ההישרדות– ככוח טבעי וקרא לו נוז nous (כפי שמוזכר בדיאלוג האפלטוני פידון – דיאלוג שדן בן השאר בתורת הנפש של אפלטון) הנוז הוא תבונה ויש המתרגמים שכל, יכולת הבנה או אִינְטֶלִיגֶנְצְיָה. מוגדר גם כקישור בין השכל וכוח ההישרדות. מאוחר יותר עבר אנכסגורס לאתונה ונמנה על ידידיו של המדינאי הגדול פריקלס. פריקלס הוגדר כאחד מתלמידיו לצד המחזאי אוריפידס, ומי שהתפרסם כפילוסוף ענק והמורה של אפלטון – סוקרטס. בן תלמידיו נמצאה גם אספסיה. אספסיה היא שהביאה את כתביו של אנכסגורס לאתונה ואחר כך גם אותו עצמו הביאה לאתונה. לאחר שאספסיה עברה לגור באתונה, בה חייתה עד מותה. באתונה היא הייתה דמות חשובה ביותר הן מבחינה פוליטית והן מבחינה אינטלקטואלית – העידו שהייתה גם כותבת הנאומים של פריקלס. אספסיה ככל הנראה היא שטיפחה את מוטיב האהבה בנאומיו המרשימים. סוקרטס מדבר עליה בהערצה ושמה עולה בכתבי אפלטון. כאמור לעיל בסימפוזיון שבו מוצגת בן השאר תורת הנפש של אפלטון ותורת האהבה שלו, סוקרטס מודה שממנה הוא למד את המכונה כיום "שיטת סוקרטס" היא הדרך לילד את הטוב והנכון מנשמותיהם של המשוחחים אתו. כיום משמשת בסיס לטיפול בדיבור. אספסיה הוגדרה כחכמה והיפה בנשות אתונה – מכונה גם Afrodita Sosandra . בהחלט יתכן שאספסיה היא מייסדת שיטת הטיפול בדיבור שנפוצה כל כך כיום. אספסיה – במקור היה פסל ברונזה של קלאמיס CA. 460, רק עותקי שיש רומאים נשמרו ממנו. הטוב מהם נמצא במוזיאון הלאומי הארכיאולוגי של נאפולי. לוצ'יאן או לוקיאנוס מסאמוסאטה, האשורי, מציין שאספסיה לקלאמיס הוצבה בכניסה לפרופילאה שבאקרופוליס של אתונה כשעל פניה נסוך "חיוך טהור ונכבד". קלאמיס היה פסל יווני גדול בן המאה ה-5. פסלו הנודע אפולו הגיע לגובה של 9 מטרים. הוא הוצב לחוף הים השחור באפולוניה פונטיקה (Apolonia Póntica).
מובאה מ"פיידון" – מה הם חיים?
חיים הם תנועה בשינוי.
אבל הם לא כל תנועה!
הגשם נופל – אבל הגשם לא חי, לבנה נופלת – אבל איננה "חי".
חיים הם תנועה מאורגנת. נושא שהועלה בגדיאלוג גורגיאס ונקשר בכוח ההישרדות ב – nous הוא נקשר בסדר וביסוד החושב שהוזכר למעלה. גם הגוף החי – בעל סדר, ארגון שמצליח לשמור על קיומו יש לו תכלית – לשרוד.
הגוף החי הוא ארגון שמטרתו היא תלכיד פנימי.
הפסיכה היא מצד אחד ארגון ומצד שני בעלת העיקרון של הנשמה.
בנשמה יש כוח הישרדות טבעי – nous (ארגון טלאולוגי). גם הנשמה בצורתה האמיתית שורדת – היא nous ועל-פי פיידרוס (לאפלטון) לנשמה תכונתה נוספת יכולתה להניע את עצמה. הנשמה תמיד משתנה ונמצאת בתנועה וכדבר המניע את עצמו – אין לה התחלה. היא "יש" המניע את עצמו (Self-mover), מכאן שהנשמה על-פי אפלטון (פיידרוס) היא בעצמה המקור לכל דבר שנע.
מנגד – הפקרות – אם אשוב לנאמר לעיל: בטימאוס לאפלטון שהציג את התוכן כמי שנקשר "באקראי, בלא סדר ובלא שיטה של טעם" (טימאוס, כתבי אפלטון, שוקן תשל"ה, 545 [42-43]) הרי ששקיעת עולם המושכות הפנימי, מצמיח העדר גבולות והצפה רגשית, סערת נפש פראית ושלובה באי סדר של מעצורים, או ערכים – גרעין פנימי שעיקרו ריקנות – ואקום בולעני שהקדמונים זיהו ואפלטון יסד על הבנתו את תורת הנפש שלו – הכוח האקראי שואב אל תוכו ומושך פנימה את המאמץ ובלעדי היכולת להתאמץ אין השפעה של הגרעין הפנימי על כוחות ההתמדה או על פעולה לאורך זמן. המאמץ שוקע אל תוך הגרעין הפנימי והאני נכנס עקב זאת לאי סדר והיכולת שלו קורסת – נחשפת התשה רוחנית שמייצרת מוח עייף, סערת רגשות ומשפטי החלשה – היפוכו של חוסן פנימי ומה שמכונה ויוזכר להלן, קריסת ארוס.
זבנג וגמרנו
התאווה לסיפוק מיידי, הכמיהה האימפולסיווית להגעה אל היעד בדרכי קסמים, באירוע אחד בודד, וקצר, בנוק אאוט היא מן המאפיינים של ראשית הנעורים ותקופת גיל 13-14, כשהדרך הקצרה ביותר להשגת המטרה כביכול היא דילוג על פיתוחם של כישורי החיים: זבנג וגמרנו – אגרוף או כתיבת צ'ק שמשיגים לכאורה הישג אדיר ולא אסופת תהליכים שמביאים לשכנוע, גם לפיתוחם של כישורי חיים ודרכי מחשבה או להישגים שיש להם שורשים. כוחות התמדה, המאמץ וחיפוש דרכים לעמוד באתגר נדחקים הצידה למען ניצחון המושג במכה אחת מהירה ומוחצת, שאחריה אין למתחרה על ההישג הנחשק – יריב לדרך, לכאורה תקומה.
העייפות של המוח, ההפקרות וקריסת ארוס
לאחר מאמץ חשיבתי המוח עייף. התופעה מוכרת ולה השלכות חמורות שאחת מהן התפתות להרגלים הרסניים: הדוניסטים, שתיית אלכוהול, אכילת סוכרים מופקרת, הימנעות משינה ונהיגה פרועה. רעלים מסתוריים, שטרם נחקרו מציפים את המוח בעייפותו ויוצרים היחלשות של החוסן הפנימי, כאבי גוף שקמים להפריע ומשפטי החלשה: ״חבל על המאמץ, זה לא ילך״… ״הדרך ארוכה מדי, היא תחסל אותך״… ״גדולים וטובים ממך כשלו״ …
כשהמוח מתעייף (ראה מאמרי "על הסוכר") נסגר הגרעין הפנימי והשפעתו נעלמת, אובד הרסן העצמי, המשמעת הפנימית נרדמת ומשתחררים בהעדרה דחפים הדוניסטים, בחלקם מופקרים. יכולתו של האני להגן על רצונותיו קורסת, סדרת החלטות שקיבל ומטרותיו ואפילו ערכיו נעלמים ונשכחים. למעשה במצבים של עייפות המוח כמעט כל המיטיב נשכח בפני התאוות שלכאורה מיטיבות אבל לא לטווחים הארוכים. האני פרוץ לשלטונה של ההפקרות ומתפתחת תופעה שמכונה קריסת ארוס.
גוסטב קורבה 1862 femme nue couchee
ארוס
ארוס הוא אל ומושג. משמעות המושג ארוס אהבה למשהו – העדפה וסוג של כוח (כוח הוא מונח שמציין שינוי). ביוונית ישנן עוד מילים שאנו מתרגמים כאהבה, פיליה ואגפה. כש׳ארוס׳ מתורגם יותר לתשוקה, מיניות, בשל יכולתו לעורר את התשוקה ואת האהבה לפעמים מתורגם המושג 'ארוס' פשוט להעדפה. ככוח הוא יוצר שינוי מלבד לביחד, מריחוק לקרבה.
ארוס הוא אהבת משהו (אגאתון, הדובר החמישי ב׳משתה׳ לאפלטון). ארוס הוא ״יש״ (דבר) שחסר לו, שהרי לא ניתן לטענת אגאתון להשתוקק למשהו שכבר ישנו לאדם, או שמא הוא ישנו אבל לא מובטח שישאר מכאן אגאתון טוען שארוס משתוקק למה שאינו מובטח לו. וסוקראטס מוסיף ומזכיר שארוס משתוקק ליופי. לפיכך נמצא כי ארוס חסר את היופי. והיופי הוא הטוב, וזאת משום שארוס חסר את הטוב ואת היפה, ולכן הוא משתוקק להם.
ארוס מתואר כאל שנולד ממשכב העניות עם השפע (זאוס) ומאחר שהדבר קרה בחגיגה ללידת אפרודיטה ומאחר שהיא יפה וארוס נמשך ליפה, דבק בה ארוס ושירת אותה.
כך, ארוס, בן העניות והשפע, הוא בעצמו כעור ועני (בגלל אימו) אך הוא משתוקק ומחפש את היפה (בגלל אביו) ואילו בקריסת ארוס מסתבר (גם על-פי פאוסניאס, שמדבר שני על ארוס במשתה) הוא משתוקק לעניות, למחסור ביופי, לפריצות, שנובעת ממשיכה מינית גופנית גרידא, מה שיכול לגרום לאדם להעדיף את הרע, החלש ואפילו את החולה.
לאורך היום כשהגרעין הפנימי חזק הוא מוביל ומשגיח על המוח ומשאיר אותו ערני, קשוב לרצון, מחובר להחלטות וה״אני״ מחוסן בפני הפקרות, דחפים להגזמה, אי סדר, כוח האקראי והזנחה. בערנות מלאה האדם מצליח לשמור על הדרך בה בחר להתנהל. אבל כדי לשמור על מוח ערני דרושה משמעת פנימית ובעזרתה ניתן להקפיד גם על מנוחה, איזון תזונתי וגם להימנע מסוכר, אלכוהול או שומנים ולהמשיך במאמץ לאחר האתנחתא.
ככלל כוחו של ארוס נקשר באמצע, על ההתחלה אחראית ההתלהבות והיכולת להתאמץ ולנוע קדימה, על הסוף אחראים כוח ההתמד, האנרציה (שהמאמץ יצר) והיכולת לסכם את התהליך שקדם לו. ארוס אחראי על האמצע והוא רב השראה ובו גם נמצא עיקר המאמץ הקטרזיס, ההישג הגדול שביצירה האמנותית והיופי. – היופי הוא מזונה של הנשמה. לאחר הסוף מגיע שלב חשוב נוסף הסיפוק (מזון הנפש). אחרי שלב הסיפוק באה האתנחתא ששומרת על ערנות המוח.
בהעדר משמעת פנימית – האמצע חסר. הוא קורס ומתרוקן ומבודד מחבריו. קריסת האמצע היא נקודת חולשה ולה השלכות על קרירה, תובנה חברתית, קרבה לאנשים, יחסי מין, מרחב האהבה, היכולת להכיל וליצור יופי וגם על כפות הרגליים. החלשות ההתמד יוצרת הזנחה, תסכול שניכרים בתהליכי חיים שונים שאין בהם כבוד או גאוה.
קריסת הארוס באפן בלתי מוסבר (במושגי התודעה הראשונה) תמיד מופיעה באמצע הדרך, ופעמים רבות היא מלווה בכאבי בטן וחלקם קשים מאוד. ברגיל יתלוו לכאן דברי ביקורת ובהאשמות שווא ("האוכל היה מורעל", "הכל בגללם, בגללך, בגללו, בגלל – העולם …").
אנשים חסרי כישורי חיים, כושלים חברתית, לא פיתחו משמעת פנימית וקורסים נוכח אתגר. הם מרוקנים מהמשימה את התכנים שבגרעין הפנימי שלה ומנבאים מסלול אפשרי למשימתם שסופו טראגי. בן השאר מפתחים צפי לכישלון או אסון שמעוררים התפרצויות של פחדים. הורקת גרעין המשימה ממלאה עם הפחדים את הריק שנוצר. בדמימה התופעה מכונה ״שאיבת כוחות״, ביקורתיות, בדידות ונפוצה בצורתה המניפולטיבית: ״ערפד מוצץ אנרגיה״ (Vampire). דמימת הערפד קמה נגד קשרים אינטימיים וחברויות קרובות ומהווה אחת מנקודות התורפה של מסעות ההצלחה. ניכרת במערכות יחסים, בהורות מחבלת ובקשרים אינטימיים תלותיים – בגוף מופיעה כדמימה ומשתקפת בבטן אבל גם בירך הימנית, מאחור בשריר (בעברית: השריר מותח המחתלה הרחבה ) Musculus tensor fasciae latae, שבצד ימין ובבית השחי.
משפטי ההחלשה הם משפטים שמרוקנים התלהבות, נחישות, אמביציה, ורצון לצאת לדרך (עוד על כך ראה כאן). תפקיד משפטי ההחלשה לנתק את האדם מהחלטותיו ולהסית הצידה את פעילותו להגשמת החלטותיו. משפטי ההחלשה קשורים ברעלים, בירידה בתפקוד הכבד ובעייפות המוח ובקריסת ארוס הם קופצים ממרחב האקראי ונוכחים מרגע שהאדם מגיע לאמצע המשימה: באמצע הדרך ודבר זה מחייב הבהרה: אם אורכה של הדרך 6 ק״מ התרחיש יקפוץ בסוף הק״מ ה 3. אם משך הזמן שעה צפויים לקפוץ משפטי ההחלשה לאחר חצי שעה וכו׳. באמצע מרגע שנדרש להשקיע מאמץ וכוח התמדה נחלש – עולים משפטי החלשה שמשקפים תלונות על עייפות, קינאה, עלבון, בדידות …
Venus and Cupid byLambert Sustris – 1560
הנפש לא יכולה לאחוז בריק.
הנפש דורשת את שלמותה. היא זקוקה לחלל מלא ושלם לקיומה. סיפוק הוא מזונה, (היופי מזון הנשמה) והיא מגיעה אליו בהתמלאותה. אי אפשר להגיע אל תחושת הסיפוק מבלי לעבור תהליך שלם הכולל: התחלה, אמצע וסיום מוצלחים שרק אחרי כל אלו בא הסיפוק – השיא מכונה המוות הקטן (צרפתית להפטיט מור) ואחריו באים הסיפוק המנוחה והשלווה.
ההפקרות מוצאת דרכים להגיע לשיכרון חושים שמאזכר את תחושת הגוף ברגעי הסיפוק אך שונה ממנה. אין בו אתנחתא והאדם לא מגיע לשובע. הרעב שנוצר מביא לתאווה לסיפוק וכך האדם מכיר את הריגושים: ביאה מהירה לשיכרון חושים שאינה דורשת כישורי חיים מיוחדים ולעתים די לפתוח מחשב כדי להגיע אליהם או לפתוח את המקרר: מזון רגשי, התגרות בשל התגרות בסכנה, והתמכרות לעלבון, הזנחה, אלכוהול, יחסי מין וסמים.
סערת נפש, עצבות, חרדות, ייאוש, השפלה עצמית, תחושת אשם, דאגה לעתיד, תאוות ופעלתנות רבה שרובה מיותרת כולם היבטים שלהתאווה לסיפוק ללא מאמץ ופיתוח כישורי חיים.
The sacrifice of Isaac, 1715, Giovanni Battista Piazzetta
בית המשפט של האפלה – האינקוויזיציה
בית משפט של אפלה – נקשר בצידה האפל של המחשבה הזכרית ובבדידות. שיפוט שלילי של תופעות חיים שונות ושל התנהגויות בחיים נקשר בכשל ההתקרבות או קריסת ארוס. כשהאני מבודד מחברת השווים (בני-גילו ומעמדו) הוא מריר ושיפוטי. העלם הצעיר שולל אופני חשיבה ומעשים חיוביים (שונים) של עצמו ושל זולתו, יודגש: אלו עולים בדעתו כשהוא נמצא לבד (בשנים החברתיות 12-18). עמדותיו בינו לבין עצמו (כשהוא לבד) שיפוטיות מאוד. הוא חש מאוים מעמדותיו כלפי עצמו ומאבד את ביטחונו העצמי. אין הוא סומך על איש ובודאי שלא על עצמו כי הוא עצמו ביקורתי לעצמו. מצב זה מסוכן מאוד לבריאותו הנפשית, כמטפל בבני נוער בגיל זה אני נזעק לתת כאן סיוע גם עקב רמז קטן. הנערים בתקופה זו וכמי שלא שומרים על שלמות נפשם, מסרבים להיעזר באחר ולא מוכן / ה /ים להאזין לעמדה שונה או מסנגרת על יכולותיהם.
האני בשנה הארבע עשרה מסרב להתגמש נוכח הפעלת המוסד המדומה (שפועל בתוך מחשבותיו) אותו אני מכנה: "בית המשפט של האפלה". הצעיר נאבק, באופן אבסורדי, במי שקם להצדיק את מעשיו שנתפסים כשליליים ומחוסרי הרסן בעיני עצמו ובמיוחד צעיר בשנה הזו מסרב לשמוע חוות דעת חיובית על פועלו. מדובר בתופעה סמויה. סודית היא נסתרת ולא נחשפת בקלות גם לא בידי ההורים ובודאי לא על-ידי אדם זר. הדמימה מופיעה בכיווץ שרירי כרוני בשריר הארוך ביותר שמכונה לונגיסימוס The longissimus muscle. הדמימה נמצאת באזור קו האחיזה של האחיזה של שריר העכוז האמצעי Musculus gluteus medius (ראה/י להלן,) ברכס הכסל The crest of the ilium (or iliac crest) כיווץ כרוני זה מקרין ככאב בגב התחתון.
כוח זכרי הרסני – הנפש שואפת להישאר שלמה ולשרוד. היא מפתחת כוחות להגן על שלמותה. במהלך צמיחת כוחות ההישרדות שלה, יש, ובמיוחד בשנה הארבע עשרה, והיא חוברת למרחב הפראי (סוס הפרא בתפיסת הנפש האפלטונית). השיתוף בין כוחות ההישרדות וכוחות הפרא מייצרים מרחב פעולה לכוח הרסני זכרי. בהשפעת הכוח ההרסני הזכרי הנפש פועלת גם נגד טובת עצמה, וכשחיבת האב מורחקת, מרחב הפרא גדל. כוח הנוכח (שהוזכר לעיל) פוחת בהרחקת האב מהאני. מרחק האב נתפס אז, ב"אני" כאב נעדר, הגם שבפועל האני עצמו מייצר את הריחוק הזה. מתפתחת תופעה שמוכרת כ"תסביך כרונוס" שהחל להתפתח בגיל 12 – בה הכוח ההרסני והזכרי מככב וכן העמדה הפטריארכלית (ראה גיל 9, 12 ו – 15) ובמקביל להתפתחות הכוח ההרסני ממשיכה להתפתח גם המערכת החושבת: ראיית המעמקים בקוטב החיובי שלה מנוהלת יתר על המידה על-ידי הכוח האקראי. בקוטב השלילי נעדרת גמישות. בהשפעת הכוח הזכרי ההרסני נוכחת התפיסה המאוימת, בעלת הרצון להשתיק את האחר, הזר וליצר מערך כוחות שכפוף למוכר בלבד. כל גורם שיש בו כדי לעורר חוויה עמוקה באני – מורחק. הכוח ההרסני-זכרי חובר לכוח החושב ומתקבל במרחב המחשבה קטגור רעלני שמנהל בית משפט של האפלה. מרחב שאין בו מקום להגנה ולסנגוריה.
מיתוס העקדה
"וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" אדם נתפש כסמל לאדם שדבק במצוות האל ללא עוררין. הוא קם להקריב את בנו יחידו אשר אהב, את יצחק, שנולד לו לעת זקנה. יצחק הוא בנו יחידו משרה אשתו, שנולד להם בזקנתם, והוא אמור להיות ממשיכו של אברהם, ממנו יצמח לגוי גדול (כנאמר בבראשית י"ז 19, כ"א 12), וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. (בראשית כב 1-12 ).
מיתוס העקדה נקשר בשנה הארבע עשרה, בסגירת האני הגופני,החושב והמרגיש, בראיית המעמקים (סצנת המלאך והאייל – , וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. ), ובבית המשפט של האפלה.
Murillo Jacob (1618-1682) Jacob’s dream וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים – פרשת ויצא
סמלים ודימויים
סמלים ודימויים הם הערכים ואבני השיח במרחב הרגשי. הסמלים, משלים וכן הסיפורים הקצרים על הערות השנונות הם אבני יסוד בתובנה השנייה, זאת בהבדל מההמשגות שנאספות לרשת הלוגית שבשיח השכלי שמעצב את התובנה הראשונה. הסמלים שמופיעים בחלום, בהזיות בהקיץ, בשירה ובמיתולוגיה מאגדים מרחב שהבנתו נקשרת בשילובם של הגרעינים המיוצגים בתכניהם הפנימיים ומשתקפים בסיפור. תפיסת הגרעין – קליטת התוכן שבו היא היסוד לתובנה החדשה שמשתקפת ברמז, בסיפור ובמיתוס ומעוררת את סקרנות העלמים בתקופת גיל זו (13-14 שנים): מעניין שחלקים רבים מהסמלים נקשרים בגיבורי העמים הצפוניים – כובשי העולם: הויקינגים (פרופסור הר סגור על הויקינגים – כאן). הסמלים של השנה הארבע עשרה נקשרים באש, צריבת גוף, קעקועים, פולחני הפקרות ושחיטה גם העלאה על המוקד – (autodafeo). ידועה שריפה של אנשים חיים בספרד או שריפה למוות של המרפאות ברפואת הצמחים של תקופת ימי הביניים על-ידי הכנסיה הקתולית. הוצאה להורג פומבית על ידי בעירה באש גם חזיונות של חום, לחות, מאגר מים סגור כבאר, בור מים, מים בצנצנות, תחושת בצקות בגוף, גם ערפל, ועננים. כרונוס הטורף את בניו, מיתוס העקדה גם דמות השטן – אלו הדימויים שמשקפים את השנה ה-14 – הם מופיעים בחלומות, בהרהורי סרק גם בשירה.
סמלים ודימויים נוספים: לב, דם ניגר ודמויות ענק -ביצה ומעליה ערפל, שושני מים, אנרגיות, עננים מרחפים, אליפה Illapa אל התופעות המטאורולוגיות, דם ניגר, פציעות גוף כקרבן, שחיטה (של ילדים, פדופיליה פדופיל), ניתוח גופני, תיקוני גוף והוצאת אברים, גולגלות ועריפת ראשים, הוצאת הלב מהגוף במכה אחת (פולחן האצטקים במקדש מיור Mayor שבטנושטילאן לקול כלי נשיפה והקשה הלב מושלך והדם מותז על פסל האל ויצ'ילופושלי. טקס דומה היה גם לבני המאייה שם הקיסר היה אל השמש והקיסרית הייתה אלת הירח בחג השמש של האצטקים כולם הקיזו מדמם לאות כפרה. דם נקשר גם בדמותו של דיוניסוס (בכחוס בפי הרומאים) בתאולוגיה האורפאית שעל-פיה חגגו במאה השישית לספירה את פולחן דיוניסוס, האמינו שדיוניסוס התינוק נקרע לגזרים ונטרף על-ידי שני טיטנים קנאים, אך ליבו ניצל על-ידי אתנה והוא שב ונולד מחדש באמצעות זאוס, האורפאים – על שם אורפאוס המיתולוגי סגדו ל"דיוניסוס של השאול". אדם צמא-דם, שחיטת כהני הבעל על-ידי אליהו הנביא, קיסרית האגדית, איזבל מתה והכלבים מלקקים את דמה, מתנות מפלצתיות (מדיאה אחוזת הקנאה מחליטה לנקום ביאסון ושולחת לכלתו החדשה מתנה מפלצתית שמלה מורעלת הגורמת למותה ולמות אביה.). צ'מאטה-נו-קאמי היפני אל פאלוס שניצב בצמתים, אקסטזה, שתייה מופרזת של יין, מיסטיקה, קונפליקטים, רצון עז – עקשנות ופולחני סירוס.
חורבות
על החורבות – רעידות אדמה ושפיכת דם על האדמה, שחיטה, מבנים הרוסים בחלקם כקישוט. הרס או חיסולו של העולם הישן, בריאה של עולם חדש על בסיס החורבות, כדרות, פיסול בחמר או בבוץ, הפעלת רוב נגד מיעוט כולל החרמות וגרוש, תאוריית המפץ הגדול, חורים שחורים וקריסות גוף גם מחלת ניוון השרירים, דימויי קיפאון וחוסר יכולת לנוע עקב כישוף – נציב המלח שאשת לוט הייתה.
נשיות – העדפה לפיצול מרחבי האישה – ממלכה עם מושבות רבות ובראשה הקיסרית – העדפה לגבריות פראית, וולגרית, חסרת מצפון ושלילית, ויותר מכך העדפה לאישה – מלכה בעלת תכונות פטריארכליות קשות. (סגירת הכוח הגברי שלילית יוצרת ב"אני" להרסו).
"שטן": כוחו של השטן על המחשבה הוא פוגע בהסקת המסקנות מביא לטעות במחשבה, דעות לא מבוססות ושקריות, אמירות קצובות ולקוניות, שיחה קצרה. שיח שנשמע יותר כססמאות של אחר אן כמשהו מקוטע.
הדמימות של השנה הארבע עשרה
עסוק בעצמו: אדישות לסביבה, נהיה אחרי אי סדר, קפדנות יתר או כפייתיות, יהירות, דו פרצופיות, חוסר יכולת לעמוד בצער שהופך מיד לכעס, זעם או עלבון. פתיחות לאסונות ויצירת מהלכים שמובילים אותו לאסונות, אלימות כתלכיד לנפש או לחברה – סאדו – מאזו. (ראה גם גיל 15 דיקטטור), כמיהה אחר דיקטטור (הוא שיעשה סדר), תקופת חשכת ימי-הביניים – אובדן הרעיון המרכזי – שליט חיצוני שולט בעולמו הפנימי, שפחה, ריצוי, אי סדר בכוח הנשי – לוקמיה (ראה גיל 8), אובן לו"ז (ראה גם גיל 2.5), ועמידה בזמנים., מרחב שנפלש – עונת השטן. ערפד בחברתו כשאנרגיות נפשיות נגזלות ממנו, הרס הגוף, אנורקסיה.
ריחוק וריגושים – מיתוס העקדה שנזכר לעיל, יכול לשמש מודל לריחוק וריגושים שמשתלבים בנקודה אחת. הריחוק לבן והריגוש לקראת השחיטה לאביו. שיפוט שלילי – נועד ליצירת מרחק בין החוויות וגרעין האני שבנפש האדם. דמימת השנה הארבע עשרה מתאפיינת בהרחקת החוויה שעולה מתופעות חיים שונות וחוצצת בין האדם, חויותיו להתנהגויותיו המוצלחות בחיים – כשל ההתקרבות שנתפסת המשך לדמימה: קריסת ארוס.
עייפות, מרבה לישון – נדודי שינה, פחד מהתמוטטות, רעידות אדמה, חורבות, ארכיאולוגיה, אהבה לעתיקות, לארכיאולוגיה, לבתים נטושים ולהריסות. התאהבותה של אישה אימהית-ומאוד גדולה במידותיה לגבר קטנטן (השמנה והרזה).
מאבקי כוח, כאבי ראש ומגרנות. מסקנה שקריות עקב תהליך חשיבה בהיר. טעות פטלית, אלכימיה, בעיות כספיות, אבדן כול, פשיטת רגל,
ישבן ענק וביקורתיות עקב יכולתו להתחיל, לחדש ימיו …
האב המתייאש מדחיית הצעירים אותו, בעיקר לאחר שעוררו מי מהם לשיחה אתו.
יחסי מין עם גברים.
המשגות שקריות.
בית משפט לא הגון.
שיפוט אפל (בית-המשפט של האפלה – רגשי אשם), מניעת פעולה ויוזמה עקב ספק ודמימה של יסוד הסקרנות (ראה גיל 9 ). הסקרנות נשארת סגורה באני המהותי כפי שהתבטאה באופיו של אפולו 0אל השמש היווני). הרחבה של המחשבה האפלה – בדמימה פגיעה שטנית והרחבת המרחב השטני (שטן, קילשון, לינאה אלבה קו ניצב במרכז הבטן – וילהלם רייך, ראה גם גיל 10.5) שבו, באה לידי ביטוי כפגיעה במרחב הנשי של המחשבה (לא של הרגש: בפיוט, בסמלים, האנשות ובדימויים, ניכור (ראה יציאת הגוף לעולם גיל 8.) . חוקר ומברר לגבי מעשיו, מחשבותיו על-מנת להשתמש בידיעות כנשק נגד עצמו, השתלטות על המרחב (קשיי מעבר, מתקשה לשנות, עומד קבוע בצומת ולא יודע לאן ללכת, מאבד כיוון… חלומות ארוטיים שבמרכזם אבר פאלי ענק, ראה גיל 10 פסיכולוגים של המחלה נוטים לפרשם בטעות כתופעות הומוסקסואליות ולא כ"בקשת עזרה במעבר על גשר הפרוס מעל נהר סוער מתחת לרגליו…" – כל שיש אז לברר הוא פשוט, 1. "האם את/ה עומד/ת בפני שינוי, מעבר?, מעבר מבית ספר, לעיר אחרת… 2. "מה את/ה רוצה שאעזור לך?"), מסרב לראות דברים, שולל עשייה – בדיבור, על-ידי חוקים וכללים, גונב את האנרגיות, הכוחות ואין שינוי – נכנס ללוף, אי זיהוי של רגשות, העצמה של פרט אחד ממכלול שלם (דמימת עירוני ראה הקיסרית – למעלה).
אזור השתקפות הדמימה בגוף
* עסוק בעצמו – שריר קידמת הראש – Procerus – הפרוסרוס הוא שריר פירמידלי קטנטן במרכז הפנים – שריר מורחב שנמצא ליד גשר העף ומעל לקצה העפעף. מתפקידו למשוך את עור האף למעלה – מוגדר כאחד משרירי ההבעה – בכיווץ משקף רתיעה למשל בתחושת שאט נפש מריח רע – שריר קידמת הראש יוצר את הקמט הרוחבי מעל לגשר האף. כמו כן ה – Procerus מושך את הגבות כלפי מטה – פעולה שמשקפת את הכעס.
Procerus עם עזרה של שרירים אחרים מייצר קמטים רוחביים מעל האף.
תחילת הפרוסרוס (Origin) בגשר האף (The nasal bones) וסחוס האף הצידי. השריר שמשקף רתיעה נאחד (Insertion) בעור המצח שבין שתי הגבות.
הזדהות עם עליבות ועלבון – כשהכאב בשריר הפרוסרוס נגרם עקב דמימה שמקורה בשריר מפנה הראש (Sternocliedomastoid) משתקפת תופעה שיש להזדעק ולפנות בגינה מיד לטיפול – האדם נחשד כמי שמזדהה עם העלבון והעליבות מגיעה בו לרמה של טונאל – כלומר העלבון הופך לנשמה השומרת עליו ככתר מלכות – מדובר על שיבוש ערכי הסדר הבסיסי עוד על כך ראה/י למעלה – טונאל – דמימה כזו מבקשת בחינה לגבי הזדהות המדומם עם העלבון (גיבור "הכפיל" לדוסטויבסקי) וחשד לסימביוזה עמו – הווה אומר סכנה וחשש לפיצול אישיות – סכיזופרניה.
פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי
שריר קידמת הראש – Procerus – הפרוסרוס הוא שריר פירמידלי קטנטן במרכז הפנים ובכיווץ כרוני – כיווץ מתמיד משקף רתיעה למשל בתחושת שאט נפש – כעס – הוא שיוצר את הקמט הרוחבי שניכר במרובע מעל לגשר האף, שסימנתי של הסופר הגאון.
פיודור דוסטויבסקי (1881-1821 Fyodor Mikhaylovich Dostoyevsky) שפרסם בשנת -1846 את ספרו הראשון, אנשים עניים, (ספר שזכה מיד עם הופעתו בהכרה רחבה) הינו סופר גאון. יצירותיו העמיקו לחקור בנבכי הנפש האנושית והגדירו אותו כפסיכולוג מעמיק, אולי הפסיכולוג היחיד שיכל ללמד את נושא הנטישה והדחייה כחווית העדר אב ועלבון עמוק עד כדי זהות עצמו עמה. אביו מיכאל היה ביקורתי מה שמוגדר כיום אלימות (ראה/י מאמרי בנושא זה – כאן). הוא הרבה לנזוף בילדיו והקפיד על משמעת חמורה ויחסי מרות נוקשים אך אלימות פיזית לא הייתה שם הגם שהאלימות כלפי הילדים הייתה נהוגה באותה תקופה. תמיכתו של דוסטוייבסקי באוטוקרטיה הצאריסטית, ואמונתו הדתית-משיחית הם צד נוסף ואפל שמעלה חשש פן דמימת השנה הארבע עשרה היא שמנהלת את חייו וגם את בחירתם של נושאי כתיבתו. בהקשר לתופעת העדר אב בחיי הגאון ראוי לשוב ולעיין במסתו של זיגמונד פרויד "דוסטוייבסקי ורצח האב" אביו של דוסטוייבסקי, מי שהיה רופא לפי מקצועו ונשלח לפנסיה לפני המועד בגלל שכרותו, היה בעל אחוזה שנרצח על ידי הפועלים השכירים על אכזריותו (ב"אחים קרמזוב" הנושא שב ועולה כשפידור קרמזוב שגם הוא היה בעל האחוזה נרצח על ידי משרתו.): בתארו את מאבקו מול סדרי עולם שמשתקפים בתפיסת המוסר שלו ושמירת קודקס חוקי האל רושם הסופר הוינאי שהוגדר כפסיכואנליסט "לאחר לבטים סוערים, שנתלבט בשביל לפשר בין דרישות היצר של היחיד לבין תביעות חברת האדם, נסוג דוסטוייבסקי ונידרדר עד כדי קבלת דין הרשות החילונית והרוחנית, עד כדי כניעה לצאר, לאלוהי הנוצרים ולנאציונליזם הרוסי צר- המוחין…" ומסכם זה בביקורת שיש בה מהעליבות ולא מהעניין: "כאן נקודת התורפה של האיש הגדול." (פרויד, 1997, עמ' 167). ואשר לחשש דמימת השנה הארבע עשרה יש לשים לב לפרט ביוגרפי מעודד דמימה וטראומתי בחיי הנער פיודור דוסטויבסקי. אקדים ואומר שהאב מיכאיל אנדרייביץ', ברח מהבית שלו בגיל 15 למוסקבה, תקופת דמימת השנה הארבע עשרה, כיום ידוע ש"דמימה – עוברת בירושה". במוסקבה השלים אביו את לימודיו באקדמיה לרפואה.[2] והיה רופא צבאי. כשפיודור היה בן 15 – בסתיו 1836 ארעה הטראומה המדוממת לכאורה, בחייו אז הורע מצבה הרפואי של אימו מאריה פיודורבנה, שאובחנה כחולת שחפת. היא איבדה במהירות את כוחה,[17] ועל אף התייעצויות יומיומיות של אביו הרופא עם עמיתיו, לא הצליח אביו מיכאיל לעשות דבר כדי לשפר את מצבה. לפי הזיכרונות של אחיו אנדריי, על ערש דווי, עם כל המשפחה סביבה, שבה מאריה פיודורבנה לפתע להכרתה, ביקשה לקבל לידה צלב, בירכה את בעלה וילדיה, ונפטרה ב-27 בפברואר 1837. פרשה שהביאה את האב מיכאיל להרס מוחלט – הוא היה "הרוס לחלוטין" רשם האח.
בספרו המונומנטלי שדים – 1871, יצירת מופת – בולטת דמות המהפכן, פיוטר סטפאנוביץ', אך לב הרומן בדמותו של סטאוורוגין. גיבור שולל ערכים ואמונה, אכול עד היסוד בניהיליזם עמוק ואשר עליו בונים הסוציאליסטים כמנהיגם. סטאוורוגין מודע לאי הסדרים שנפשו משתוקקת אליהם. הוא לא מאמין למעשה בדבר שיכול לשמש עמוד שדרה למשהו ואכן, בשעת מבחן הוא מושך ידיו מהקשר הסוציאליסטי. דמות חידתית ומפחידה זו הינה מרכז הרומן וייתכנות מציאותה משקפת לכאורה בנפש הספור דמימת השנה הארבע עשרה, נושא דיוני. בהבחנה מחודשת אני מצביע על קיומה כיום במציאות התרבותית הרוסית כיום. היא שמטרידה ומפחידה אותי בבואי להתבונן על בחירת העם הרוסי במנהיג שמשקף תכונות אלו שהגדרתי למעלה כ"עסוק בעצמו", אדיש לזולתו, קפדן יתר או כפייתי, יהיר, דו פרצופי, חסר יכולת לעמוד בצער ורודף כבוד במי שבורח מעלבון. ה"עסוק בעצמו" שיושב על דמימת השנה הארבע עשרה נתפס באידיאות ש"בשדים" הן סוציאליסטיות וכיום ברוסיה הן כאלו שהולמות את הרגע כדי לשלוט בכוח שמוביל בשדים לאי סדרים גדולים – מכונים חורבן והרס שנודעו עד כה בהיסטוריה האנושית בתקופת מלחמה העולם השנייה והזמן יגלה אם שבים אלו אל חיינו.
אגואיזם נהנתני – "משבר הערכים" האירופי, נקשר באי סדרים שמייצרת בנפש דמימת השנה הארבע עשרה ערכי נהנתנות ואגואיזם נהנתני.
מנחם בגין עבר כמעט בכל ערי השדה וערי הפיתוח, כמעט בכל כפר ומושב עם שם גנאי חדש "המערך" ואשליה שהביא לסדר חברתי חדש.
בגין זיהה את השפלת העולים המזרחיים. כבודם נרמס בהדרתם הלא מוצדקת, ממרכז כוח ההשפעה של המדינה אליה הגיעו. והשם שטבע: "המערך", ובניגון המאוד מסוים, היה לשעיר העזאזל שהיה לשם קוד ודגל חדש המסמל את ההתנשאות האשכנזית כביכול כלפי אחינו הרמוסים. בסירטוט סימנתי את דמימת הגיבור סטאוורוגין לדוסטויבסקי מ"שדים" על פרצופו.
ב 17 במאי 1977 החל מהלך דומה של אי סדר עמוק למחוק את ערכי האחריות הגדולה של עם ישראל לרווחת האזרחים "כל ישראל ערבים זה לזה" בהעבירו את הנושא הערכי למרחב חדש של העדר סדר שנתפס באידאות של ה"שדים" בסוציאליסטיות לכאורה של הגיבור סטאוורוגין, ובישראל בניאו-ליברליזציה – ויצירת בעלי ההון – "עשה לי טיקון". אידאולוגיה שהייתה לתשוקה עזה לכסף ועושר חומרי שהביא אל ההריסות עליהן אני כותב כאן. "משבר" שהתבטא ביצירת דמותו של סטאוורוגין ב"שדים" לגאון הרוסי והוא זה שעומד בלב הפרשנות לדמימת השנה הארבע עשרה כמשתקפת בדמות הסופר כבפוליטיקה העולמית החדשה: מנחם בגין ויורשיו המושחתים, דונאלד טראמפ גם בפוטין – כולם גיבורים שעסוקים בעצמם – ומנוהלים, לכאורה, על-ידי דמימת העסוק בעצמו שעלו בכוח דמוקרטי.
* ריחוק וריגושים נקשר בביקורת ובמיוחד בביקורת כלפי עצמו (ראה למעלה בית המשפט של האפלה וכן בהמשך,) – Semispinalis capitis – דמימה בשרירים הסמוכים לחולייות בית החזה – T5 -T6. הדמימה משקפת אדם שלא מעיין בכתוב עד הסוף ועקב כך שוגה בהבנת הנקרא. לא שומע או לא קולט את הנאמר. חסר סבלנות בהאזנה לנאמר. אדם שקוטע משפטים שנאמרים בשיחה. אדם מרוחק, מתבודד (או להפך: מאוד קשוב וסימביוטי) וכן נטייה לתאוות ולריגושים – הדוניסט. הדמימה משתקפת בשריר החצי זיזי הצווארי (semispinalis cervicis) באזור התחל שלו (Origin). השריר מפנה את הראש בכיוון המנוגד למקומו – כך, השריר הימני למשל, מפנה את הפנים שמאלה. הדמימה יכולה לגרום לכאב צורב בעור הקרקפת ( מאחורי הראש) אך חמור מכך היא יכולה לגרום לתחושת נימול בעור הקרקפת (מאחורי הראש) – וזה כבר מפחיד הגם שיש לזכור שזו רק דמימה – הטיפול לשחרור הדמימה קל מאוד.
בית המשפט של האפלה – הנפש שואפת להישאר שלמה ולשרוד בשלמותה – תמיד. כוחות הישרדותה מפתחים יכולות-כוחות להגן על שלמותה. בעקבות משבר נפשי או כאב עמוק, היא מרחיקה עצמה בשנה הארבע עשרה ממקור הכאב. בדמימה ההרחקה נשמרת ונמשכת בצורות שונות – בצורת הביקורת השוללת את עצמו, ההרחקה משתקפת באגן כמצוין באיור "דמימת בית המשפט של האפלה".
בית משפט של האפלה – משתקף באזור קו האחיזה של שריר העכוז האמצעי Musculus gluteus medius (שפועל בהליכה על ניעת הישבן לצדדים – מעכז – או מרחיק את הירך לצד) את הדמימה של הרחקת הרגשות. הדמימה נמצאת בקו רכס הכסל (The crest of the ilium or iliac crest) מדובר בכיווץ כרוני שמקרין כאב גב שכיח בגב התחתון.
כוח זכרי הרסני – הנפש שואפת להישאר שלמה (תמיד) ולשרוד. היא מפתחת לשם הישרדותה כמרחב שלם (לא מפוצל) כוחות להגן על שלמותה. במהלך צמיחת כוחות ההישרדות שלמותה, יש, ובמיוחד בשנה הארבע עשרה, והיא חוברת למרחב הפראי (סוס הפרא בתפיסת הנפש האפלטונית) כדי להרחיק עצמה ממקור הכאב. השיתוף בין כוחות ההישרדות וכוחות הפרא מייצרים מרחב פעולה לכוח הרסני זכרי. בהשפעת הכוח ההרסני הזכרי הנפש פועלת גם נגד טובת עצמה בשל הרתיעה, דחיה והרחקתה ממצבים חברתיים. בכאב נפשי יש וגם חיבת האב מורחקת, מרחב הפרא (ראה לעיל), בעין שומר וכוח נוכח מיטבי הולך וגדל. כוח הנוכח (שהוזכר לעיל) פוחת בהרחקת האב מהאני. מרחק האב נתפס כאב נעדר, ואין כאן מן העניין שהאני הוא זה שבפועל מייצר את הריחוק הזה. מתפתחת תופעה של בליעת הקרבה, האהבה ונוצר ריחוק. בעקבות משבר נפשי או כאב עמוק, העלם, עקב סבלותיו, מרחיק את עצמו בשנה הארבע עשרה ממקור הכאב. בדמימה ההרחקה נשמרת ונמשכת בצורות שונות – בצורת הביקורת השוללת את עצמו, ההרחקה משתקפת באגן כמצוין באיור "דמימת בית המשפט של האפלה".המערכת החושבת מתנהלת במקרים רבים בהתאם לדמימה זו: ראיית המעמקים בקוטב השלילי (בהשפעת הכוח הזכרי ההרסני) מדמה את התפיסה המאימת כמצב קבוע ומבקשת להשתיק את תסמיניה בריחוק האחר, הזר ונצמדת בעיקר אל מערך כוחות שכפוף למוכר לה. הכוח ההרסני זכרי חובר לכוח החושב ומתקבל בה קטגור שיפוטי, מבקר מנובל שמנהל בית משפט של האפלה. הנשפט במצבי דמימה זו הוא האני המרגיש והמורחק הוא הרגש הנהנה ממצבי חיים חדשים או מענגים.
* קריסת הארוס – הדמימה פורצת ומנהלת את מסלול ההתקדמות כך כשהאדם מגיע לאמצע הדרך, פעמים רבות הוא חש בכאבי בטן שחלקם קשים מאוד. יש והוא חש כמי שאכל מזון מורעל או מקולקל. משפטי החלשה הם נושא רגיל שעולה ומתלווה לשלב זה שבתהליך כאן דברי ביקורת ובהאשמות שווא ("האוכל היה מורעל", "הכל בגללם, בגללך,, בגללו, בגלל – העולם …"). במאמרי על משפטי ההחלשה – כאן, קריסת ארוס מצוינת כנקודת החלשות רביעית שמופיעה באמצע הדרך: ("הכל בגלל …") שם.
אנשים חסרי כישורי חיים, כנזכר למעלה, כושלים חברתית. מדובר באנשים שלא פיתחו משמעת פנימית וקורסים נוכח אתגר. בן השאר הם מפתחים צפי לכישלון או לאסון ובכך הם מעוררים התפרצויות של פחדים בנפשם המיוסרת. הורקת גרעין המשימה ממלאה את הנפש בפחדים. בדמימה התופעה מכונה ״שאיבת כוחות״, ביקורתיות, בדידות ונפוצה בצורתה המניפולטיבית: ״ערפד מוצץ אנרגיה״ (Vampire). דמימת הערפד קמה נגד קשרים אינטימיים וחברויות קרובות ומהווה אחת מנקודות התורפה של מסעות ההצלחה. ניכרת במערכות יחסים, בהורות מחבלת ובקשרים אינטימיים תלותיים – בגוף מופיעה כדמימה ומשתקפת בבטן אבל גם בירך הימנית, מאחור בשריר המותח המחתלה הרחבה (Musculus tensor fasciae latae), שבצד ימין ובבית השחי. הדמימה נקשרת גם בהליכה לאיבוד במרחב.
שיטת העבודה שבסרטון המצורף שפיתחתי – אין דומה לה בפריצת דמימה, הוכחה כמשחררת כאבי גוף, יעילה בתהליכי החלמה, מניעה, מאזנת ומרגיעה את הנפש.
מוזמנים לצפות.
https://www.youtube.com/watch?v=3xcCpOGsuWA&feature=youtu.be
המשך יבוא
אם נשארו לך שאלות פתוחות אשמח לעזור,
נשארו לך שאלות
אשמח להשיב על כל שאלה
לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן
בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –
למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.
שר פנימי לדפי המאמרים"]
חזרה לעמוד 1
חזרה לעמוד 2
חזרה לעמוד 3
חזרה לעמוד 4
חזרה לעמוד 5
חזרה לעמוד 6
חזרה לעמוד 7
חזרה לעמוד 8
חזרה לעמוד 9
חזרה לעמוד – 10
חזרה לעמוד 11
חזרה לעמוד – 12.
yaron@yaronmargolin.com
ירון מרגולין
מבוא לפסיכותרפיה מכלולית והוליסטית
הפסיכולוגיה הטיפולית וההוליסטית – תולדות הפסיכותרפיה
מגילת רות האלמנה שיצאה ממרחב הנוחות
יש פתרון כולל לבעיות הקשורות לדימוי עצמי, חוסר בטחון וערך עצמי נמוך – דופמין
מעגל המוזר – התפתחות ה"אני" בשנה התשיעית לחייו
איך מורידים לחץ וחרדות באופן טבעי? התמודדות עם סטרס ולחץ נפשי
טיפול נפשי ללא תרופות – חרדות, פחדים וייאוש – תסמינים שיש להם פתרון טבעי, מדויק ומהיר
למה אני לא מצליח להתמיד – והסוכר
גמישות היא מצב נפשי – אתגר בזרימה ושינוי – אני מבקש להתגמש
חזרה לבסיס – עקרונות צירופי המזון
ראיית המעמקים – כניסה לטרקלין או על החיים האמתיים.
איך לצאת ממצבי תקיעות בחיים – שיטת שלוש השאלות בגובה העיניים
על היכולת להשתקם, לקום מאבק הדרך ומכאב הפרידה
ריגוש רעיוני או התקווה והדופמין – יחשפו בפניך כל הסודות שבהתמכרות שבהמתנה – ריגוש, המתנה, תקוה ודופמין – המאמר כאן.
