מסלול ההתפתחות הנורמטיבי בחיי אדם ודמימותיו בטבלה. עמוד 15

פורסם ב 7 במרץ 2022 ע"י

ירון מרגולין — אין תגובות ↓

אברהם ושלוש המלאכים מאת ג'ובאני בטיסה טייפולו — Giovanni Battista Tiepolo Abraham and the Three Angels – אברהם ושלושת המלאכים מקור הציור בצילום מסך מויקימדיה.

ייסורי שנות ה- 50 המאוחרות

‏חזרה לעמוד 6

חזרה לעמוד – 12.

יום הדין, סופייה, מטיס והתבונה השלישית – או התפתחות האני גילאי 55-אצל הגברים ובגיל 58 אצל הנשים עד גיל 60

הגיל הרביעי, ילדותו שנייה, הווה, הקרבה ובואו של יום הדין הגדול

הלילה האפל של הנפש מגיח בגיל 50 והאדם ששוכנע בכוחה של הביולוגיה לנהל את עדנת חייו מתעורר בבעתה. הפרישה לגמלאות עומדת בפתח, הגם שהיא לא שם עדיין. הבית מאיים להתרוקן מהילדים, אות רב עוצמה מחיי המציאו, שמוליד ב"אני" חרטה, יסורי מצפון וצער עמוק. מי שניהל קריירה ולא האזין לדברי החוכמה והיה למכונה אבות נעדרים מתמלא בדרך כלל בגיל 55 רגשי אשם, רגשי חרטה וצער עמוק.

"קודם לא היה לי זמן אליהם, אבל עכשיו, להם אין זמן בשבילי".

"יום הדין" בא. "מות והיה" כדברי גתה. ה"אני" צופה מבחנים קשים בפתח. גדול במיוחד בתקופת גיל 55 – 70 משבר האין אונות של הגבר, הזקפה כבר לא מה שהייתה – הזמן של הזקפה התקצר והאגו הגברי נרמס על-ידי ה"אני הגופני"

The Tiger Attack", 1850 Eugène Delacroix 1850. Eugène Delacroix (1798-186. מקור הציור בצילום מסך – **כאן**

אובדן הזיקפה

תסמונת האין אונות או המנופוזה של הגבר איננה בעיה רפואית בדרך כלל, אלא תסמונת גוף-נפש שבה פועלים במשולב גורמים רבים שמושפעים מקריסת הגבריות. היחלשות ה"אני הגופני" והמעמד התעסוקתי גם אחיזה בעמדה סקסיסטית טוען ד"ר קנת גולדברג מטקסס, מייסד המרפאה הראשונה בארה"ב לבריאות הגבר, הם שמביאים עליו לחץ נפשי, סטרס, יתר קורטיזול, הנמכת עוצמתה של רוח האדם, שהמשכה הקריסה הארוטית. עוד על כך בספרה של גייל שיהי גברים ומעברים – גילוי מפת החיים החדשה של הגברים – מהחוקרים הבולטים של הביוגראפיה ההתפתחותית של ה"אני": "מעברים חדשים, מיפוי חייך על ציר הזמן", מאנגלית טלי נתיב, בהוצאת זמורה-ביתן 1999, עמ' 237, 235. טסטוסטרון הורמון המין ה"גברי" – נמנה על ההורמונים שפועלים על חילוף החומרים ב"אני". הוא

(הערה: ד"ר מלקולם קארותרס וד"ר ג'והן מורן, הפועלים בלונדון, רשמו הורמונים זכריים במרפאתם הלונדונית ליותר מארבע מאות גברים שחוו את נפילת הפאלוס, טיפול שכלל תזונה נכונה ושינוי הרגלי חיים. השניים טוענים כי ניתן לטפל בהפסקת כוח הגברא באמצע החיים על-ידי טיפול בתחליפי הורמון. נראה שהבעיה העיקרית שמאחורי אובדן כוח הגברא בהורמון הטסטוסטרון. יחד עם זאת בולטת מציאותו של הלחץ הנפשי בחיי הגברים שמתלוננים על האין האונות. היחלשות התפקוד המיני של הגבר נקשר פעמים רבות על-פי דיווחים של אורולוגים כד"ר טום לו מאוניברסיטת קליפורניה שבסן פרנסיסקו עם אבחון של מחלות לב. אין אונות שמקורה בסטרס, מתרחשת אצל גברים שנתונים במצבי לחץ מתמשכים. היא מופיעה בהדרגה ושכיחה אצל גברים בהגיעם לגיל – 60 שנה. ד"ר הלן זינגר-קפלן, פסיכיאטרית וחוקרת יחסי מין, ואין אונות על מצבי לחץ אפילו אצל גברים שרמת הטסטורון שלהם תקינה מאשרת במחקריה את תצפיותיה בקליניקה שלי עקב עבודה ממושכת עם גברים בגילאי ה – 60 שגם במצבי לחץ חמורים, אם הם מטופלים ומסייעים לפתח מערכת קשרים ודיאלוג בלתי-אלים עם סביבתם החברתית, הזקפה תמשך באופן נורמאלי לגמרי וללא עקבות גם מעבר לגיל 70 שנה. גם הדיווחים של אורולוגים כד"ר טום לו מאוניברסיטת קליפורניה שבסן פרנסיסקו אין אונות שמקורה בסטרס, מתרחשת אצל גברים שנתונים במצבי לחץ מתמשכים. כולם מצביעים על תופעה שמופיעה בהדרגה ושכיחה אצל גברים בהגיעם לגיל – 60 שנה

הזעת לילה – אבדן הטריטוריה

,אובדן הטריטוריה מחזיר את ה"אני" לרגשי אשמה שנקשרים ב"מנוחת היבור" מהשנה הרביעית לחייו והבושה במנופוזה מתנפצת בפני"אני" המתבגר. אין אבדן הטריטוריה שונה מזקפה מדובללת, הזיעה בלילה, גלי החום, מצבי רוח ירודים והנורא מכול תחושת הזרות בגוף: הנרתיק מאבד את הסיכה הטבעית שלו ומתחיל להתנוון דבר הגורם לאי-נוחות בשעת המשגל. נושאים שאין בני הזוג, שהתפתחות המהלך החברתי שלהם דומם בזמנו.

המיתוס העברי העתיק על דוד המלך בא לסייע לגברים לשוחח על הסוגיה המביכה. התנ"ך מגלה את המבוכה הגדולה. כוחו של דוד המלך נחלש ויועציו שחששו כי הוא מאבד את אונו, יצאו אל מורדות הגלבוע והביאו אליו משונם את אבישג השונמית. על הנערה הוטלה המשימה לפנק את המלך, אבל דוד שכבש בצעירותו גם נשים אסורות כבת-שבע, לא ידע אותה. התוצאה המביכה הביאה להדחת המלך בתואנה שכוחו של השליט נחלש. ה"אני" שוקל הימנעות, אולי לא יעמדו כוחותיו במבחן הבא, אולי כדאי לנוס ולברוח כול עוד הכוחות זמינים?!

בגיל 50 – 55 חיים שניים מתחילים, גלגול חיים חדש שמיילד משמעות ביטוי חדשה ל"אני". הבגרות החדשה איננה תזזיתית ולא מושפעת מאירועים חולפים ולכן היא גם יותר מאושרת וכן יש לו קרירה נוספת, קרירה חדשה שמתפתחת במהירות, לא בנויה על דעות קדומות מהתקופה שבה היה עוד נער ולכן היא עולה בהרבה, מבחינת התגמול לו זוכה ה"אני", על הקרירה הראשונה. רוב הכישורים שפיתח בתקופת חייו הראשונה, כבר אינם רלוונטיים יותר. לא יועילו לו יותר קיסמי אישיותו וגופו גם לא חיבת האב ויצירת אמפטיה למעשיו. העולם השתנה בבת אחת, ומזמן לו רגיעה שטרם פגש בה.

החוכמה הנשית סוחפת אותו מעלה ומאפשרת לרגשות העמוקים שהסתיר במשך חייו (מתוך פחדים וקשיים שונים, או צרכים לעורר תמיכה אל מעשיו מצד דמויות הסמכות) לעלות, ולצוף למעלה. כוחות המעמקים באים כדי לשכלל את עוצמותיו ואת קשריו החברתיים – בחברת השווים. כוחו הרוחני צומח ומלמד אותו שיעור חדש: הוא זקוק לו כדי להמשיך. כוחם של השרירים לא יועיל הפעם כדי להבקיע, או לטפס ולשרוד בחיים השניים. חוכמת חיים, טכנולוגיות מתקדמות, תובנה מעמיקה ומציאת פתרונות מקוריים הם שמתחילים מעתה לתת את הטון. הם חזקים מאוד ועולים על כוח השרירים ששימש את העולם הישן. לחוכמה הנשית נפתח מקום ונוצר צורך חדש לעזרתה.

לא הכל נמחק. עדיין ה"אני" נשען על יכולות מראשית שנות ה – 50 לחייו ובולטת בהן תבונה גברית, מחשבה רציונליות והתבססות על ניסיון חיים, גם רשת חברתית וקשרים מתפקדת כאן ובהחלט משמשת כגורם בו ה"אני" יכול להיעזר. סובלנות ותבונה נשית שהולכת ומתפתחת בו, מסייעת לו להשתמש בכוחות מהעולם הישן טוב יותר. הוא מפתח שפת דימויים שלא הכיר בה קודם, יש לו רגש והרבה רגישות כול אלו יוצרים בו את שהוזכר לעיל יצירתיות וכושר הנהגה דגול. בגיל 50 מתפתחת בו תודעה חדשה – היכולת להישען על התבונה מכונה גם "תודעה אפלטונית".

לתפישתו של **אפלטון**, ב"**פוליטיאה**" כאשר הנשמה פונה אל האור, שהוא האמת, היא מבינה את הדברים על בוריים, אך הבנה כזו אינה אפשרית ב"עולם הדברים המתהווים וחולפים" כלומר בעולם בו יש כליה והתחדשות, אור וצל, תקוות, רצונות, שאיפות ורגשות. ה**הבנה בעולם כזה יכולה להגיע רק עד לכדי סברה נכונה** ואפילו לסברה מדויקת אם נשתמש לרגע בהמשגות של **שפינוזה**. הבחנה בין המציאות שהיא מורגשת אך לא מובנת, הקשורה לשטף של **הרקליטוס** (הכל זורם) ונחקרת על ידי אנשים כמו במחקרים וביצירות של אנשי המדע, לבין המציאות ש**אינה מורגשת אך מובנת**, כמו הגאומטריה והמתמטיקה בהן אין רגשות, או שאיפות שבאות לידי ביטוי בפועל ובמחשבה ומפריעות, כך נדמה, על יכולת ההבנה ויכולת הקליטה הצלולה את הנדרש להתפתחות ה"אני". התפיסה האחרונה קשורה ל**הוויה הבלתי משתנה** של **פרמנידס**, איש שיחו של **סוקרטס** בדיאלוג הנודע שנושא את שמו ופילוסוף יווני חשוב מאליאה (Alea) שבאיטליה הדרומית. כשאנו מדברים על **התבונה** שמתפתחת **בגיל השני** (50-135) של החיים אנו מכוונים לגישה וליכולת להבין את המשמעות או ל**הגיע להחלטות טובות גם נוכח הרגשות**, הרצונות וכובדם של הזיכרונות על הנפש החושבת. למעלה בציור – **אפלטון** אוחז במסורת הטקסטואלית **טימאוס** (Timaeus) שלו, המעלה נושאים אלו של התבונה וכושרי הנפש להכיל את השינויים המתהווים ויותר מכך להכיל את משמעותם. ב**טימאוס** המשיג **אפלטון** את המונח **כוח** Ἀνάγκη (אֲנַיכִי או אנַיכן, שמשמעו **כוח** ביוונית) לתאר את הפעילות המשתנה או מי שקם נגדה, מתנגדד להשתלות עליו (שורד). תפיסת הכוח על-פי אפלטון היא הבנת הפעולה שמפעילה את אותו גוף ומכריעה את גורלם של הדברים הקיימים ומשתנים ונעים בהתמדה, כל העת ביקום. **הכוח** למעשה הוא ש**קובע את הקורה בעולם**, נושא זה קיבל תוקף ומשמעות חדשה במשנתם של ליבניץ וניוטון והדהד אל תורת היחסות שממשיכה את המסורת הטקסטואלית על התנועה (העולם הוא תנועה ותו לא – "פרמנידס", עמ' 28 בתרגומו של יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, תשל"ה). אזכור תורת היחסות מעלה כי בשנים 1902–1905 עסק מחברה א**לברט אינשטיין** טרם פרסומו בהגות הפילוסופית של **שפינוזה** ושל **ארנסט מאך** שהשפיעו על תורתו מאוד, כמו גם העיסוק בתקופה זו בגאומטריה ה**לא אוקלידית** של **פואנקרה** ("אחרון האוניברסליסטים"). מאך טען כ**אפלטון** ו**שפינוזה** לפניו כי **ניתן לחוות תצפיות ולדבר עליהן רק מתוך העיניים** (או ה"משקפיים") שצפו בהן, כלומר: **אדם אינו יכול לדבר על המציאות כפי שהיא באופן נפרד מהאופן שהוא חווה אותה**. **מאך** טען שמחקרים מדעיים הם **הכללות** של תצפיות ניסיוניות, ש"נוצרו על ידי בני האדם" למען הבנה מקיפה וכוללת של מגוון רב ומסובך של תוצאות ונתונים. וכשכאלה, חוקי המדע עוסקים יותר ב**תודעה ההוגה אותם** ו**פחות במציאות הקיימת בנפרד מהתודעה** [**מקור**]., נושא זה משיק ל**תודעה האפלטונית** בה מדובר כ**חוכמה הנשית** שמתפתחת ומובילה את חיי האדם בתקופת החיים השניה.
**אפלטון** בגלימה אדומה ואצבע שמכוונת למעלה אל האור אוחז ב**לוגוס** הנערץ (בכריכה הירוקה) מתוך הפרסקו הנודע של **רפאל** ה"אסכולה של אתונה" צויר בחדר שנקרא "דלה סינייטורה" שפירושו באיטלקית ה"חותם", אולם ששימש כבית דין של האפיפיור ובו היו נחתמים פסקי הדין המרשיעים והמזכים [**מקור**].

התודעה האפלטונית מאפשרת ל"אני" דרך חיים שנשענת על תבונה ועצה נבונה ולא נעצרת בעננות החיים הישנים או בקיר הזיכרון הכואב. השמש אינה מוסתרת ולצללי החיים הישנים, לאותן דרמות ומלחמות אגו או למימוש הרצון, אין השפעה מכרעת אלו נמצאים, אבל לא לוקחים חלק מרכזי בהחלטות או במסקנות. ה"אני" מבסס ומעמיק את קשריו עם מקורביו ועם בני-בריתו הנאמנים, עם רגשות עמוקים שמשאירים גם את הצללים באורם מגומדים ונטולי השפעה מכרעת. יכולת הספיגה של הכאב ושל העלבון גדלה. התא המשפחתי מתרחב והקשרים בו דחופים פחות אבל נוכחים ונעשים לעמוקים יותר והם זורמים ומכילים את השינויים על מי מנוחות. בשלב זה ה"אני" מתייצב, היציבות מתחילה לעניין אותו יותר ויותר והוא מוכן להיות סב, סבתא ואושרו נמצא הרחק מן ה"אגו הישן". הוא לא מחפש עוד שליטה בחיים של האצה או בחייו ומתפנה לחוויות האינסופיות שהם מציעים לו.

Chilon of Sparta **כילון** החכם של ספרטה (המאה ה-6 לפני הספירה) ומי שנודע כמורה של המלך **ליאונידס** (King Leonidas) היה אדם נערץ על כל היוונים, בן דורו של היפוקרטס, מדינאי, יועץ למלך והראשון שהנהיג את המנהג להצטרף לאפורים (פקידי ממשל בכירים בספרטה העתיקה) שפעלו וסייעו למלכים. כמדינאי מיוחסת לו ההתחמשות הנודעת של ספרטה ובכך תרם **כילון** לכוחה והשפעתה במאות מאוחרות יותר. המשפט הנודע "less is more", הוא של **כילון** וכן "קיצור הוא נשמת השנינות", גם "הישמר שלשונך לא תקדים את תבונתך." "מחל לזולתך על דברים רבים, ואל נא תמחל לעצמך על דבר." ו"כל מה שקורה בעִתו, הוא טוב." צייר **לוקה ג'ורדנו** (נאפולי) (מקור הציור **ויקיפדיה**).

מגיל 50 ואילך האדם פוגש בהווה המתמשך. העבר ארוך, העתיק קצר וההווה תופס יותר ויותר את המרכז החדש בחייו. רגשותיו ומחשבותיו התנהלו רוב הזמן עד גיל 50 בזמנים אחרים. העתיד מילא את מחשבותיו. תוכניות התרוצצו דבוקות לשאיפות, מאוויים, להט הקרב ותחרות על השגת הזוגי המיטבי (חתונה) או הישג בעבודה אלו הנקשרים עם העתיד הם שמילאו את מחשבותיו. בתחום הרגש שלט בעיקר זמן אחר, העבר, שהועלה לדרגה נשגבת על-ידי פסיכולוגים, שהועילו לו אך מעט וההווה התקיים בעיקר בעת משחק, או משגל ובזמני הארוחות המשובחות. העבר שלט והכאב והזיכרון המעיק חבטו בו. טראומות של הילדות, גיל המעבר, צמיחת הגוף, האהבות הראשונות, התשוקות המיניות – שחלקן הפתיעו אותו ביכולתן המוזרות ואלו הציפו והרוו את רגשותיו. בגיל 55 ה"אני" מתפנה משלטונם של העבריים הללו והעתיד ההולם בו קדימה עליו. הוא פנוי מהעבר, מהעתיד ההישגי. לפניו הווה. דה-שארדן רואה בו חוויה של אושר הנקשר בבשלות ואחידות רוחנית. הווה זה הוא הווה מתמשך הווה ומתארך. כחלק מגילוי ההווה נחשף לזמן ונוכח שיש לו זמן לעצמו ונכון לתת מניסיונו לסביבתו. בדמימה יתמקד בתענוגות החיים, נהנתנות שמכונה הדוניזם ( "המתקיימים" של דה-שארדן, De Chardin, P. T., 1973, (1943), "Reflections on Happiness" in "Toward the Future A. Harvest Book, San Diego. P. 112 ) הצעירים קולטים את ביטחונו העצמי כערך שנובע מפנימיותו. גם אם הוא סגור, או ביישן או חושש להביע עמדה מרגע שעולם מחשבתו נפתח הוא נחשף ורוכש מעמד ממקום שלא הכיר קודם לכן. מקפצה חדשה לחיים שלא פגש בהם קודם לכן. הילת המנהיג הדגול מתחילה לסובב את ראשו.

הערה על ההווה המתמשך – הווה מתמשך הכולל בתוכו חוויה רחבה של תחושת טריטוריה וזמן פרטי חדש בו האדם קושר עצמו אל סביבתו הרחבה וכולל מתוך תחושת הטריטוריה שלו, חפצים הנקשרים בטבע הסובב אותו ואנשים בני משפחתו הקרובה מרחיבים את תחושת המרחב שלו, הטריטוריה שלו ויחסו אל וכלפי מרחבי מחייה שלו חדש ושונה משהכיר לפני כן. הנכד בא, הוא נציג העולם הסובב אותו ומי שמעורר תקווה, עניין ואהבה. הינה הוא בא, הזוגיות השנייה, הסבלנות וכושר ההבלגה וגם וונוס ואפולו שפותחים הזדמנות שנייה לאהבה. ה"אני" מבליג, סלחני ויכולת הכלתו מורחבת ומובילה ליכולת להעניק ולתמוך באחר ממנו – אהבה. הטריטוריה בחוץ ובפנים מורחבת גם תחושת "מנוחת הייבור" נרחבת. מנוחת הייבור נקשרת בעייפות כרונית – מושג יסוד שתבעתי: הממשיג ונשאב מהשפה העברית ונקשר במנוחת האדמה בשנת השמיטה, המנוחה האנושית ייבור הינה מנוחה עמוקה ומפרה. ה"אני" הגמיש (כשם ספרו של מורי ניקו הורודניצ'יאני ) נולד וזמן קיומו הווה. ההווה נחווה בצורות רחבות ונוכח בחייו מעתה כשם האל היהודי "הווה" ו"הוויה" "יהווה" ברגשות הייבור ובשלווה.

ה"אני הגמיש, כשם ספרו של מורי ניקו הורודניצ'יאני, נולד בגיל 55 – 60 שנה. הוא משחרר את האדם משליטה בגוף, מכיווץ שריריו כאקט של הישרדות ומתנהל בעצלתיים, במעין מנוחת יבור מתמשכת, הוא מתענג, חש את הרגעים, נושם את הפרטים, רואה את התמונה שמתהווה סביבו ועובר הלאה.

הסלחנות נכנסת אל חייו. הוא מבליג. כן, הוא מבליג אפילו על עלבונות שהיו בולמים את קו התפתחותו בעבר ובגיל 55 – 60 הוא פשוט ממשיך הלאה. ה"אני" זורם, כפי שאומרים צעירנו, הוא לא מבזבז זמן על זוטות. לא מתמקד בכשלים וחסימות, הוא ממשיך הלאה ונהנה ממחוותיו והבלגותיו על משוכות של החיים ומתמקד בעיקר החדש – הנינוחות. היא העיקר שנמצא באינטרסים שלו. הרצון למצות את הרגע, להעמיק את חווית ההווה במקרים רבים מתהפכת לנהנתנות. יש ויתחרט על שלא התפנה לזאת בנופלו לנהנתנות יתר או במרוץ ההישגים. בדרך כלל מספר שעות השינה משתנה. יש והוא ישן פחות שעות, יש ולהפך הן מורחבות. דברים שהביאו לסערת נפש, לסטרס נשכחים מהר ומעצבנים אותו פחות, עיקר תשומת ליבו של ה"אני" מופנה למעמקים, אל עיקרי הדברים והוא נע בעצלתיים, כמי שזורם חלק, כלאחר יד אל חיים שניים בהם מככבת קרירה חדשה.

בדמימה

נהנתנות.

הישגיות.

פשיזם

הוא מוכן ללכת עד קצה העולם כדי להחזיר את העור המתוח אל פניו, לסבול חבלות וכאבי ברכיים על-מנת להוכיח לבן שלו , בן ה – 16, שהוא יכול לרכוב כמותו על אופניים, בעליה במסע תחרותי בסוף השבוע. הוא מכחיש שמנגנוני גופו אינם רעננים – שב ונאבק בגוף. הוא לא מאפשר לכוחות הנשיים להתפתח ולהובילו אל הדרך השנייה של חיי ה"אני" ומסכן בכך לא רק את איכות חייו בבגרות השנייה (שכמעט ואיננה) אלא גם את חייו המתקצרים ואצל גברים, על-פי הסטטיסטיקה במערב ב – 7 שנים מול אורכם של חיי הנשים הבוגרות. המאצ'ו המגוחך נולד, מופיע, הוא תוקף, פראי, אנוכי, ורוצה שיעריכו אותו על-פי שני קריטריונים מיושנים: הצלחתו בעבודה ובמיטה והוא מוכן לסכן את חייו כדי לעמוד באתגר. ביטחונו המיני נקשר בביטחונו הכלכלי והאתלטי. כשהזיקפה יורדת מובילה אותו אל תחתיות בור החיים.

דמימות גוף

**שריר הפרונאוס הקצר** (שריר השוקית הקצר) שייך לקבוצה בת שלושה שרירים: **שרירי הפרונאוס** (**Peroneus**) מתחילה בעצם השוקית ונאחזת במפרקים המטה-תרסליים. קבוצה זאת אחראית על ייצוב כף הרגל כך גם תפקידו העיקרי של שריר הפרונאוס הקצר – לייצב את הקרסול.
**תחל** עצם השוקית Fibula
**אחז** גידי הפרונאוסים מספר סנטימטרים מעל המלאולוס הלטראלי בקרסול. גיד **הפרונאוס הקצר** מתחבר לבסיס מטטרסוס החמישי .מכאן ימצא שהאחז מצויין גם במפרק המטה-תרסלי של האצבע החמישית
.תנועות: השריר כשלושת חבריו עוזרים גם בתנועת היישור (dorsi flexion – תנועה זאת מבוצעת במישור הקדמי קורונלי), ובתנועת **הסיבוב החיצוני** טרן אאוט של כף הרגל, כמו כן משחקים שרירים אלו תפקיד חשוב בייצוב הקרסול.
**הדמימה מנוחת הייבור** – משקפת עייפות כרונית עמוקה שמקורה ביתר עבודה ועומס נפשי. (בהבדל מעייפות שמקורה בתזונה שגויה או בירידה של למשל ויטמין B12, או תפקוד הכליות) **דמימת הייבור** מופיעה ברגל ימין כפי שמתואר באיור למעלה (מקור האיור בצילום מסך מהמאמר: **שריר הפרונאוס הקצר** (Peroneus Brevis) **כאן**.

המאמר בעבודה

[1] בגיל 16 – 15 – 14. החל להתפתח זמן ההווה בחיי ה"אני" תחושת הווה של גיל ההתבגרות נקשר בהיסגרותו של כוח הרצון – הרצון הוא כוח מניע וכוח זכרי רביעי (בקרב כוחות הזכר שמתפתחים ב"אני"), לא רצון עצמאי אלא חלק מרצון הקולקטיב, הרצון של הקבוצה והתחזקות חיבתו לתכנים ולמהות הזרה והמסתורית – תחושה זו תלויה במעמדו החברתי ומפתחת בו במקביל להתפתחות קשיות שרירי הגוף וחוש. בגיל 36-40 שב ההווה ונקשר עם החוכמה הנשית (מטיס היא ע"פ המיתולוגיה אלת החוכמה ורעייתו הראשונה של זאוס.) והשתלבות עם העצה הנבונה גם עם פיתוח נושא תשומת הלב וירידה לפרטים ובגיל 50 ואילך מדובר בהווה מתמשך. הווה זה נקשר בהתקצרותם של הזמנים עתיד ועבר והשפעתם על מחשבותיו ורגשותיו.

מטיס היא סמל, החיים השניים הם סמל גם ההמשגה מנוחת הייבור. ככלל סמלים אינם הדבר עצמו. סמלים הם ביטוי לידע שבא מתוך התובנה הרגשית, ומסייעים לשפת האמפתיה היא ביטוי לנפש"החשה" את האמת שבדברים ומאפשרת כך לה להצטרף לשפת השכל וההיגיון הצרוף. הסמלים עומדים. סמלים הם המילים שחושפות את השפה של הרגשות ובעמידתם נטולת השינוי זו בכוחם לשקף לנפש המתפתחת בהבנותיה לתפוס את המציאות המשתנה ומוארת, כדברי אפלטון באור השמש, כמו את זו שאינה מורגשת אך מובנת, כמו הגאומטריה והמתמטיקה בהן אין רגשות. הסמלים הם שפת האמנות האמתית, הם מופיעים בשירה, במחול, בתיאטרון, בפיסול ובציור ואפילו במוזיקה. הם חלק משיטת התיבה של אפלטון וחלקם בתודעה האפלטונית שמתפתחת בתקופת החיים השנייה גדולה.

בדמימה: האדם נשאר מאחור תקוע ורואה בסמל את ה״יש״ עצמו (פשיזם) ולא סמל כהמשגה רגשית של שפת האמפתיה הגבוהה, בעזרתו היא מעצבת אופן המשגה שמשקף יש נשגב ממנה הנמצא במציאות.

ראיית המעמקים מאפשרת לאדם לפתח את מחשבתו ולשנות דרכי חשיבה מסורתית, להתגמש ולהעשיר את חייו במשמעות. ראיית המעמקים מסייעת לפתח כישורי חיים ולעמוד באתגרים חדשים שמאפשרים חיים של התחדשות.

התנועות הקטנות והזערוריות שחושפות את הסוד: לכול יש נשמה

בגיל 38 ה״אני״ מזהה בפריפריה שלו "יש"ים מוכרים וחש במורכבותם: הם מורכבים מפרטים רבים ואין הוא נתפס בהם ונשאר עם קיומם כשלעצמם, אלא חודר בעזרתם אל התנועות הקטנות, שמייצרות אותם ומלמדות אותו על קיומם של חיים פנימיים שמתרחשים בהם.

ה"אני" חודר בהדרגה אל שורשי התופעה המתרחשת עמוק פנימה. אל התנועה. אל קיומם של חיים פנימיים. הוא לא מסתפק בליכוד חוויותיו החושיות, אלא יורד אל עומקן של התופעות שמעוררות את חושיו.

הוא חוקר את התופעות, וחש וקולט בתבונתו (השנייה) את ה״יש״ מעבר לחמשה החושים. ויודע כי יש חיים בדברים. "לכול יש נשמה".

ראיית המעמקים משווה אותו אז לגיתה והוא כמשורר יוהאן וולפגנג פון גיתה, רואה בטבע אישיות אחת שלמה, משל היה אדם ענק בעל נפש. ונפש-העולם היא לא דבר מכני. אין היא ידיעה, החל מגיל 38 לעולם הזז יש נפש והנפש שלו נעה ומשתנה, והיא שעושה אותו ככל בעל תנועה ל״יש״ חי.

בגיל 38 נפתח חלון והאדם בשל, דומה לאחד שעומד בראש הר ובידיו מכשיר לצפייה במעמקי הדברים דווקא. והמכשיר אינו הכוח-האמפטי – אלא יש חשיבתי. כוח שמאפשר לו להתבונן קרוב ללב לסיבה עצמה שמעוררת את "ים" הדברים לנוע בהתנהגות המיוחדת שניכרת לפניו ולדלות את המשותף לכל ולא רק את המיוחד שבו. ראיית המעמקים מאפשרת ל"אני" להתבונן בגלוי ובנסתר בו בעת במיוחד שבו ובמשותף לו ולכל התופעות.

ראית המעמקים היא ההתבוננות הרחבה והמעמיקה והצרה ביותר וגם השטחית בה בעת, "ראייה" המאפשרת ל"אני" לחקור ולהבין את התופעות הנראות ולרדת לעומקן הנסתר של כלל התופעות ולהסבירן לזולת בשפה פשוטה, ציורית וקליטה.

שאיפתו לעצמאות כלכלית חוברת עד גיל 65 בערך לתאבה לעוצמה, לכוח. היא עולה ומככבת כפיצוי או רצון להסתיר את זרות הגוף או את היחלשות הזקפה עצמה. יש ונוטים בתקופה זו לשפץ את הבית. להחליף את המטבח או את הסלון. משעלה בידי האני להטמיע את ערכי הקריירה (כוח, מעמד, כסף והכרה בכישוריו) ולהפכם למודל חיקוי והערצה, הוא נרגע מזרות לגופו. שוב אין הוא צריך להיאבק בתוך עצמו למען יכיר בטריטוריה של עצמו. בהעדר יכפה את שלטון כוחות הקריירה וקסמו של החומר: זהב, יהלומים ומבנים גדולים או גופו הוא עליו בכוח הפלצור או האלכוהול, סמים, ריגושים, יחסי מין, תזונה חולנית ורבת סוכר או מלח גם חלבון מהחי ושכנוע עצמי כדי שימשיך להיות משועבד לה מרצון. נראה שחזיונות הזרות מהגוף עומדים מאחרי מהלכיו התוקפניים של פוטין.

המאמר בעבודה – המשך יבוא

האדם חזק מהשטן אם רצונו בכך –

הוא מוטיב מוביל עד גילאי ה-60 בואך לגיל 70 ומי שמבחין בו בהכרה ברורה ובין בפועל ללא הכרה מובל על ידו בתוך סערות הקריירה שחלקן מלוות בוויתור חריף, עלבון והשפלת עצמו שלא לומר סילוק רצונותיו ורמיסת זמנו הפרטי וחירותו. נושא שנעשה ברור למדי עתה וכבר עלה והוזכר במאמרי "תקופת גיל – השנה החמש עשרה, השש עשרה והשבע עשרה 15-17"– כאן.
בדיון על דון אלוארו מרוילאס (1772) אחת היצירות הגדולות בספרות הצרפתית. ועל השטן שהוא האאוטסיידר הנצחי לחברת השווים (כאן). הנורמה השלטת הופנמה והחשש שדחף אותו במרחב הקרירה לתחרויות מול עצמו ורעיו לפתע פשוט הולך ונעלם, המשאלה ליוקרה מסתלקת – האני מחפש, בניגוד לרצונו, מעט מתחושות החרדה הישנה, שהרי חלק מרכזי מעולמו חרב והוא עוד רגע ימגר את השטן עד שהוא הולך ונכנס לתקופת החיים השנייה והמרתקת ביותר של חיי האדם (67 – 70 ואילך) בו הוא בוגר, גמיש וסובלני. כשהוא מתעורר בבוקר המחרת ליום הולדו ה – 50 האני נדהם תחילה לגלות שמרחב החשיבה הבשיל גם קיבולת החשש מה"אתה" משתנה. לפתע הוא נדהם שהוא בכלל חיי. ולאחר שהכיר בנוכחות חייו מתחיל לצמוח הכוח שנקשר באי-אלימה. גישה זו מנמיכה את תחושת החרדה וזוטי דברים, יכולת הקשבה תודעתית לדקויות, שלא הבחין בהן קודם לכן, יוצרות בנפשו נחשול חדש של אור חשיבתי – צבעו האופטימיות ותוכנו גמישות נפשית שעיקרה פתיחות ומוכנות לבאות. הסאושינט נולד במרחבו.

הסאושינט, מיתראס, התודעה האפלטונית, דרך חיים חדשה

החשש מה"אתה" נעשית ללא-אלימה. השנים חמישים עד חמישים ושש מיועדות להתפתחותה של תחושת ביטחון חדשה ובכוחה להעניק לאני יכולת לקבל יסוד חריג, מסתורי אולהכיר בכך שלכוח הלא מוסרי מקום מאוד מרכזי בחיי האנושות. היכולת לשרוד משתנה ולא מובלת עוד, ויותר מכך לקראת שנות ה- 70, על ידי תחושת החרדה. הסאושינט הוא הכוח החדש. מערך רגשי ותפיסה חשיבתית שונה מכל מה שהאני הכיר עד כה במכלול חייו, ספריו, לימודיו או ניסיון חייו. חיי האני הם גלים שעולים ויורדים נוכח דיאלוג שבחלקו מאבק בין כוחות הישרדותו וכוחות ה"אתה" שמבקש ע"פ תפיסת החרה לגזול ממנו את מקומו.

בגיל 50 הוא בא אל פתחן של תובנות, ומסקנות חיים חדשות. האני נחשף ל"סדר חיים שניים". סדר חדש לגמרי בו השינויים מתרחשים ומתקבלים בסובלנות שטרם הכיר. זוטי דברים, הקשבה תודעתית לדקויות שלא הבחין בהן קודם לכן יוצרות בנפשו נחשול חדש של אור חשיבתי – צבעיו אופטימיית, פחד המוות נעלם בהדרגה ותוכנו הוא מתגמש בגמישות נפשית שעיקרה פתיחות ומוכנות לבאות כולל המוזרות ביותר. הסאושינט נולד במרחבו.

המשך יבוא

סופייה, מטיס והתבונה השלישית נקשרת ומתחילה להתפתח בגיל 55 אצל הגברים ובגיל 58 אצל הנשים

בספרות הסוד העתיקה כוחות נפש אלו כבר מוזכרים ורומזים על כך שדובר בכוחות וידע הנחוץ לנפש כדי להגיע למחוזות הההבנה הגבוהים ביותר.

חזרה לעמוד 1

‏חזרה לעמוד 2

‏חזרה לעמוד 3

‏חזרה לעמוד 4

‏חזרה לעמוד 5

‏חזרה לעמוד 6

‏חזרה לעמוד 7

חזרה לעמוד 8

חזרה לעמוד 9

חזרה לעמוד – 10

חזרה לעמוד 11

חזרה לעמוד – 12.

המשך יבוא

אם נשארו לך שאלות פתוחות אשמח לעזור,
להשיב לכל שאלה.

לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן

בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –

למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.