מסלול ההתפתחות הנורמטיבי בחיי אדם ודמימותיו בטבלה. עמוד – 8

Giovanni Battista Tiepolo Abraham and the Three Angels - אברהם ושלושת המלאכים

Giovanni Battista Tiepolo Abraham and the Three Angels – אברהם ושלושת המלאכים

חזרה לעמוד 1
חזרה לעמוד 2
חזרה לעמוד 3
חזרה לעמוד 4
חזרה לעמוד 5
‏חזרה לעמוד 6
חזרה לעמוד 7
חזרה לעמוד 8
חזרה לעמוד 9
חזרה לעמוד – 10
חזרה לעמוד 11
חזרה לעמוד – 12.

תקופת גיל 12 – 13 – השנה השלוש עשרה

התפתחות ושינויים נורמטיבייםחיי ״האני״

נושאי עמוד זה:

גיל 12 – 13 – התפתחות השכל והיכולת החשיבתית.
יציאת ה"אני" החושב לעולם. וההתפתחות בקו הניצב.
סגירת ה"אני" הגופני – גם של נערות (פולחן דיוניסוס, שיווה ואי הסדר הופכים ומתפתחים לסערות רגשיות בטעם אל היין והזרימה).
התפתחות השכל, התפתחות ההכרה: קו הניצב.
צועד בדרך המלך ומתענג מכך.
מסיבות חברתיות בלי מבוגרים, בבתים ועם הרבה רעש.
חיבת האב.
"מפרש האב״
אסרטיביות.
בטחון עצמי.
אל אדיש לא מזוהה ולא מתערב, רואה הכל אבל לא פועל רק עבדיו (אגו).
מאבק העליונים בתחתוניים.
כוח פראי.
הכוח הכאוטי והתחושה ״אני לא בסדר״.
אי פגיעות – חש מוגן ושאי אפשר להזיק לו.
סולם יעקב.
שינוי קיצוני.
הארה.
טרנספורמציה.
בנו של פרומתאוסהרמס שליח האלים משתקף מהתפתחות הנפש בגיל זה גם שליחת האלים – איריס שידועה פחות ויכולה לצאת ולהיכנס לשאול כרצונה.
יציאת ה"בשורה" הד להתפתחות בקו הניצב. מגיעות ידיעות מרתקות באופנים פתאומיים, בחלומות, בדרכי הכרה, נופלות כתפוח בשל מהשמיים.
הבן האובד שב הביתה.
לידה מחדש.
לילית.
אובדן דרך.
מעבר לצדדי, לשולי ולזניח.
פיתויים – העדר איפוק, ולגריות – גאה בבורותו.
הטונאל.
דימוי עצמי וזיהוי עצמו עם רצון הקבוצה, בית-הספר, תלבושת מגדירה אותו וגם מוזיקה ועישון ולרעה בורות ושובבות.
סמלים, הערצת סמלים, סגידה לדגלים ואביזרי דת – פולחן הצגת כל-הקודש.
פאשיזם.
פה שטני, מלוכלך.
שנאת הזר
שינה. עייפות כרונית – מותשות.
סמי הזייה.

הופעת הדמימה בגוף
קשיים בהרמת יד וכאבים בכתף.
כאבי בטן תחתונה.
כאבי גב תחתון עזים.
אבנים בכליות
לחץ דם גבוה בגיל צעיר.

Tintoretto משה, סקואלה. סאן רוקו, קומה ב׳, תיקרה. ונציה

Tintoretto משה, סקואלה. סאן רוקו, קומה ב׳, תיקרה. ונציה

חיבת האב והכוח הכאוטי

אב נוכח מקנה תחושה לנערים ולנערות שהם בסדר ותחושה שסדר מגונן על חייהם. סדר גברי חזק חשוב לעיצוב הנפש, להתפתחותו של 'עמוד שדרה רגשי' והוא מיוצג על-ידי סדר-יום קבוע, התמדה במחויבות, דוגמא אישית של האב ונוכחות האב בחיים עצמם של הנערים.
האב הוא סמל, האב הגדול, דמות קוסמית, אל קיומי, השמש, מפרש שמוביל חיים בבטחה (בלב ים), אבל גם אביו של האני ובגיל 12-13 האב מאוד נדרש להתפתחות תקינה של הנפש.
אהבת האב, נוכחותו בחייו/ה אפילו חיבת האב, מעורבותו, אכפתיות כנה ותקינה מאפשרת לכוח הזכרי הכאוטי (והמפלצתי) שמתהווה בתוך הנפש בשנה השלוש עשרה להתעצב בממדים ניצבים ומאוזנים.
הכוח הכאוטי צומח בנפש כחלק טבעי ונורמטיבי של הכוח הפראי – בתקופת השנה השלוש עשרה, להתפתחות האני, הוא מקבל דמות יותר ברורה של המוצג במיתולוגיה היהודית כשטן (לוציפר) או דמות על של מפלצתיות – שטניות (שטן – איוב).
על כוח הפרא – אני מדבר בסרטון למטה, במסגרת תיקון שבועות 2016, ומזכיר את היותו גם כוח חיובי, יזם ומייצר חדשנות. הכוח הפראי הוא גם חלק מרכזי בתורת הנפש לאפלטון שכל כך השפיעה על הפסיכולוגיה של קונסטנטין ברונר ואפילו על זו של וינה (הגם שיש ספק אם האחרונה הבינה אותה באמת) מוזמנים להאזין ולצפות בסרטון. כאן:

אני לא בסדר

תחושה של אי שביעות רצון מתעוררת בקרב הנערים בתהליך הופעת הכוח הכאוטי. תחושה זו מומשגת בדרך כלל: ״אני לא בסדר״, או ״משהו בי לא בסדר״. דמות הלא בסדר נתפסת כדמות רעה וחוברת אל דימויי ההאשמה או השטן יש והיא שד נציגו של השטן והאחרות (סטרא אחרה) אבל לא נתפסת (בתודעת גיל זה) כתהליך צמיחה והתפתחות טבעי, שכיח. מדובר אמנם בכוח רע, אפל, חסר מצפון, בלתי מתחשב ופולשני, אבל הוא אחד מכוחות הנפש. שד יצירתי ובשנה ה-13 נתפס כמי שמשתלט על מרחב ההמשגה ומערפל אותו.
הכוח הכאוטי (כוח פרא) מתחיל להתהוות ב״אני״ כבר בהיותו בן 8 שנים – שם הכוח הכאוטי נקבי (ייני) שורץ ורובץ על יסוד מרחב רגשי טורף ופולשני: ה"חרדה". בגיל 8 (לערך) עולה החרדה ומאימת: זו החרדה הגדולה של ה"אני" בתקופת הילדות. בגיל 12-13 מתעוררת חרדה חדשה. חרדה קיומית שנקשרת בחשש מהרס העולם החושב (עולם העל של ההמשגות הצלולות, מוגדר גם עולם שמימי, נשגב, הוא חלקו העליון של "קו הניצב" – הכוח הפראי מעוות את המושגים הבהירים, את זרימת המחשבה ואת חקירת המציאות על פי סדר הופעת התופעות (שפינוזה) ויוצר את הספק, את אי-הודעות ואת החרדה מאבדנים וממחשבות טורדניות.
קו הניצב צומח בו מתקופת גיל זו וידובר בו בהרחבה בהמשך מאמרי על תקופת גיל זו (12-13). בפסגות הניצב לכוח הפראי תפקיד מרכזי בכל הנקשר בהשראה הגדולה ובגאונות.
חרדת גיל המעבר (גילאי 11-14 שנים – ראה/י למטה "השתקפות הדמימה בגוף") בהבדל מחרדה של גיל 8 [שם החרדה נקשרת בפעולות וברגשות כולל קונפליקטים ומאבקי כוח – שעיקרם במלחמה מול כוח גדול ממנו – פולש למרחב מחייתו (דמות האב כמחוקק החוקים בתקופה של ההתפתחות האופקית, דמות האם כמפסיקה את שטף משחקיו ״לך לישון״ – ראה/י גיל 8. במאמרי ה״טבלה״) בא לחסל את מרחב מחייתו – מדובר בחוויה רגשית – סילוק שלוות הנפש שנקשרת בתחושת הייאוש].
בשנה השלוש עשרה הכוח הכאוטי מתפרץ, תוקף את המסקנות ההגיוניות, ומקים את הסערה השכלית – הרהורים בלתי רצויים, טרטרת של מחשבות ומחשבות טורדניות בדרך כלל מתלוות לאלו התנהגויות (כפייתיות) גם פה מלוכלך, יורק אש, אלו שבים ובאים בכוונה לנטרל את המחשבות וההרהורים הללו. הכאב הפיזי של התפרצויות הכוח הכאוטי – מאוד חזק ומוקרן בדמימה בבטן תחתונה (למטה מופיע תרשים שלה) ירידה בתפקוד אבר הכבד, קשיים להירדם נלווים לתופעות דמימת החרדה של השנה השלוש עשרה.

העדר חוט שדרה רגשי

לאב תפקוד מכריע בהתפתחות הנפש החל מתקופת גיל זו. בהעדר אב, מתכווץ האני ויורד לתת מרחב. האני הופך לאני מוחלש ומתקבלת תופעת האדם ״חסר חוט השדרה״ ובלתי מעורב (ראה גם הקורוציונה – מאמרי בנושע העדר מעורבות – כאן) ערכו בעיני עצמו יורד ובהמשך גם ערכו בחברה מושפל והוא הולך ומתנתק רגשית בתוך עצמו. בהקשר לזאת יש להדגיש שהכוחות שמחלישים את האני בשנה השלוש עשרה לחייו הם: ביקורת, ביקורת מבזה (ראה/י מאמרי בנושא זה), האשמות שווא, האשמות חסרות בסיס, שיפוט אפל כלומר שיפוט שלא נותן פתח לסנגוריה, ראיה צרה מאוד של המציאות, המשגות שקריות ומרחיקות קרבה כגון: ״אתה אידיוט״, "אתה לא יוצלח", "לא יצא ממך כלום" המשגות מכלילות: ״אתה תמיד מאחר״, "אי אפשר לסמוך עליך אפילו פעם אחת"… מניעת התפתחותם של כישורי חיים ('אין צורך', 'נתן לך כסף', 'תקנה… אל תעשה', 'אל תאבק – נדבר בשבילך עם המורה', 'חבל על המאמץ', 'לא יצא מזה כלום', 'בשביל מה לך', או גרוע מכך ״נתרום לבית הספר כסף ו… יניחו לך״…) אבל עיקר הנזק נובע בגלל הריחוק בשל מפגש לא תקין עם אב אדיש, נעדר, עסוק בקרירה מצליחה או כושלת, אב נרקיסיסט, תוקפני או ביקורתי.
בשנה השלוש עשרה האני חש שמשהו לא בסדר ומאשים את עצמו בכל מני סברות למשל: שהוא לא מקפיד על הכללים [שהרי הוא מאונן מזה זמן רב (נושא שהוזכר בעמוד 7 של מאמרי הטבלה)], בשנה השלוש עשרה, ומאשים עצמו בכך ואם מדובר בנערה, למשל, תשקול אפשרות להיעדרות אביה בכך שהאב מתרחק ממנה משום שצמחו לה שדיים, אולי זה לא בסדר, שהוא צמח מדי לגובה, או לא מספיק וגם אבר מינו לא במידה המתאימה. האכזבה ממנו בגלל הישגיו בלימודים (ראה/י למטה ״טונאל״), בחברה, במשפחה – הוא בעייתי, הוא לא בסדר ולא מביא כבוד (דימוי עצמי נמוך, נקשר בנושא ה״טונאל״, ראו למטה). ככלל האשמה לתפיסת נערי גיל 12-13 בם ולא באב הנעדר. נערים בשנה האחת עשרה, שתיים עשרה וגם בשנה הארבע עשרה לא ממשיגים אב כאשם גם אם הוא טיפוס אגואיסטי, נרקיסיסטי, או אדם חלש שמזניח את אבהותו.

העדר אב ניתן לתיקון בטיפול נכון ומנכיח אנרגיה דומה ומשלימה. אפשר להשלים את המחסור, בנפש באמצעים מורכבים ולתקן את מצבי ההעדר על ידי נוכחות של כוחות תחליף למשל, הגשמה עצמית. יצירת מסלול קרירה, יציב, מאתגר מוצלח הוא תיקון נוסף, זאת משום שקו קרירה בעל אנרגיה זכרית חזקה. יחד עם זאת זהירות: יסודות התיקון והנכחת האב הדמיוני והמרוחק בעזרת ״עבודת״ ה"אב עליון" מקנים הרגשה טובה אבל לא הדדיות. כך משיגים תעסוקה, משימות כפיתיות, לא משיגים תוצאות של הנכחתו והתיקון בנפש נעדר וכשהתיקון לא מושג נוצרת תלות.

אב ובנו

אב ובנו

אב מעורב, אכפתי, נוכח, אוהב, חזק בעמדתו האמפתית והקשובה מחזק את הקשרים בין האני והמציאות ומנמיך את עוצמת החוויה הכאוטית באני (הגם שהיא חלק חשוב מהתפתחותו של האני).
שעות הבקר המוקדמות (4-5, בבקר) הן שעות ניעור הכוח הכאוטי מרבצו במעמקים בחיי האדם הבוגר (גיל 26 ואילך). העדר האב מתעורר אז ומשתקף בתפיסת האני אותו: ״למה לא אמרתי לו ככה…?״
״איך האידיוט הזה נוהג?״
הזכרונות המטופשים – של מקרים זניחים מהעבר צפים ומציפים את הכעס.
״אני חייב עכשיו לשלוח לו את האימל…״.
לא את התעוררות הכוח הכאוטי שבו הוא יראה (בהעדר אב בנעוריו) אלא את השתקפויותיו המעצבנות שלו שנמצאות מחוצה לו.
האב הנוכח מאפשר לאני לפתח כוחות מאזנים. הוא קופץ נוכח הפרא ומאלף ברגע ההוא את סוס הפראי שהתפרץ ומשייבו למעמקים וחוזר לישון.
נוכחותו של כוח זכרי חזק ותקין בחיי הנערים והנערות (האב הנוכח והאכפתי, מעורב) מצילה את האני – מדמימת רגשי האשמה – ״אני לא בסדר״ – ראה/י מאמרי על ששת דרגות האשמה – שם דרגה 2 של רגשי האשמה מכונה: ״אני לא בסדר״ :
הקישור כאן:
דמימת גיל 12 שנפוצה בהקשר לכוח הכאוטי (זכרי) היא דמימתו של כרונוס, או "תסביך כרונוס" ו״פה שטני״ גם נדודי שינה ומחשבות אובססיביות על עולם לא קיים, שורץ מושגים מעוררי זעם, קינאה, חרדה ושנאה. תהומות עולים ומומשגים כגיהינום, או "לא נודע", דוגמת ׳תת-המודע׳, בשפת הרחוב. אדם שממשיג כוחות לא קיימים או שליחים שלא קימים כביכול והם לדעתו עולים ובאים עדו ובשמם של הלא קימים בעליונים או בתחתוניים ועוד כדי להצילו, להשפילו או להחריבו – תפיסת עולם זו מנכיחה את דמימת השנה השלוש עשרה סביב העדר כוח הזכר בחייו. היפוכה הקוטבי של תפיסה זו משתקפת באמונה שגם היא נשמעת מדי פעם במחוזותנו שהוא בר מזל ופורטונה (אלת המזל) עומדת תמיד לציידו או מלאך גבריאל והוא בלתי פגיע, נושא שאני מרחיב אותו למטה. פחד מהיבלעות, ביקורת מערערת את בטחונו האישי או את תפקודו, גמגום. נבלעות. אדם שהדמיון אצלו גובר על המציאות, הצטנעות וכל הנקשר ברצון לפעול מאחורי הקלעים ובהסתר – האדם שאין לפרסם את שמו או להכיר לו תודה על מעשיו גם חדל האישים שכוחו בחנופה ולא בעשייה והמגלומן.

Pieter Coecke van Aelst (August 14, 1502 – December 6, 1550) was a Flemish painter, sculptor, architect and a designer of woodcuts, stained glass and tapestries. He worked in Antwerp and Brussels and was court painter to Charles V, Holy Roman Emperor.

Pieter Coecke van Aelst (August 14, 1502 – December 6, 1550) was a Flemish painter, sculptor, architect and a designer of woodcuts, stained glass and tapestries. He worked in Antwerp and Brussels and was court painter to Charles V, Holy Roman Emperor.

המאבק בין עליונים ותחתונים

הכוח הכאוטי מתעורר וגם עולה ומתפרץ ממעמקי הנפש בשנה ה- 13.
הוא פועל בתחתית קו הניצב, שם המרחב האפל של מרחב ה"אני" החושב: בהמשגות שקריות.
קו הניצב – בחלקו, ובדמימה, ניכר בשרירי הגוף במספר מקומות (ראה/י למטה) אבל בתהליך התקין הוא מתפרץ וקם נגד חלקו העליון של קו הניצב (כוחות עליונים) ומאתגר אותו, ומחשל את יכולת ההמשגה והמחשבה של בני הנעורים. מאבק כוחות פנימיים מתפתח עקב התהוות הכוח הכאוטי ויותר קפיצותיו נגד חלקו העליון וזה שמאפשר, בשנה השלוש עשרה, את התפתחותו התקינה של ההמשגה שמשקפת את בריאותו של קו הניצב וגם של הכוח הגברי הכאוטי עצמו. כתוצאה ממאבק הזה שמוגדר במיתולוגיות כמאבקם של התחתונים בעליונים נוצרת במרחב המחשבה היכולת למיין ולהפריד בין דברים אמינים ושאינם אמינים. בין המעשים שכדאי להשקיע בהם מאמץ ואלו שלא כדאי לבזבז עליהם כוחות התמד וכן בין שטות וגחמה לבין אומץ מול הסתכנות אווילית. מאבק התחתונים בעליונים מופיע במיתוס ״מגדל בבל״, ״המבול״ ונרמז בהתפרצויות הרי הגעש ופגיעת ברק ובדמימה בפרץ שטני של שיח רודני (כפי שנצפה בין נתניהו וח״כ מרב מיכאלי – מקור), בהתנהגויות כפייתיות כגון חרדה מנוכחותו של חפץ, הימנעות ממצבים מביכים (אגרופוביה) ויצירה של פולחנים ומהלכים שנועדים למנוע התקפה מהחפץ או מהמצב שמעלה את זכר החרדה של השנה ה – 13 כגון נישוק סף הדלת, התזת מים, ויריקה לכבוד ולמען קידוש החיים. יש וכהני דת חודרים למרחב זה בטוענם שבמאבק של התחתונים בעליונים נקשר ברגשות הגם שאיננו, או בהאשמות שווא ובביקורת וגם זה איננו ובנוסף לחלקם יש מושג, כביכול, בהתנהלות הכפייתית שראוי לקיים על-מנת שחרדות ומחשבות לא רצויות יורחקו. בוודאי ימליצו אלו, לחלשים שבבני-האדם, על מתן תרומה וצדקה כספית בנוסף לשעבוד האני לעולמם, וכל זאת כדי לזכות לכאורה – בהשגחתה של פורטונה ובאי פגיעות כשבפועל הבעיה נשארת והחולי מושרש בנוסף להעדר התפתחות של כישורי חיים.
לחץ דם גבוה
תופעת לחץ הדם הגבוה שמופיע בגילאים הצעירים ובעיקר סביב גיל 30 שנה נקשרת בדמימת השנה השלוש עשרה. התפרצויות של כוח כאוטי וקפיצותיו מערפלות המשגה צלולה. תגובת ה׳אני לא בסדר׳ ראוי שתוחלף בהתבוננות בנעשה. חקר, ריגול אחר יסודות התופעה יוצר חוויה ומקנה לאני משמעות חדשה. הדמימה שמטופלת בהתפרצות הכאוטית בחרדה, פטרונית, כביכול האני, מכיר ויודע את השלכותיה. אבל הוא לא. במיגור החרדה על-ידי התנהלויות כפיתיות ומומשגות בהשַׁלָּכוֹת על העולם החיצוני (ייחוס של תכונות או רגשות של עצמו לאחר.) נחלש האני אבל לחץ הדם בו מתחזק ועולה..
דוגמא לקשר החיובי בן העליונים לתחתונים קיים במיתולוגיה העתיקה והוא נמצא במיתוס ״משה בהר סיני״ – שם הנביא עולה ופוגש באל שמקבל את עלייתו לפסגה בברכה ומוסיף על כך ונותן לו את כל התורה.

אי-פגיעות

אי-פגיעות הוא מושג רחב שמתאר חוויה בה האדם חווה תחושה שלא יעונה לו כל רע.
בקריאת כף היד "כירולוגיה" מוכרים הסימנים משולש על קווים שמצביע על הגנה מפני תאונות, אסונות, אכזבות ובגידות. ישנו גם ריבוע – כשמופיע סימן של ריבוע בכף היד הדבר מצביע על הגנה מפני סכנות עם פיתוחם של כישורי חיים שישמשו את האדם בהמשך דרכו. ריבוע על גבעת סטורן מלמד על הגנה מפני אסונות.
גבעת סטורן (שבתאי) ממוקמת בבסיס האצבע השנייה (אמה) לרוב גבעה זו אינה קיימת וכשהיא מופיעה בכף היד היא מסמלת: רצינות, שליטה עצמית, גם מרה שחורה, שמרנות ומשיכה לדת.
ריבוע על גבעת מרס (נמצאת בתחילת קו החיים מעל בסיס האגודל) – מסמל: אסרטיביות, פעולה, תוקפנות, ויוזמה. מצביע על הגנה מפני חורשי רעות.

מרקו פולו - מפרש בלב ים

מרקו פולו – מפרש בלב ים

תחושת הביטחון – בתורת הנפש המודרנית התופעה נמצאת תחת הנושא "מפרש האב". יכולת חיונית שמציינת נוכחות אב מתמדת, ויכולת לנוע קדימה מתוך תחושת בטחון שבכל עת תמצא דרך לפתח כישורי חיים שנדרשים לאתגר שנעמד לפניו.
נערות רבות משלימות את תחושת הבטחון בזוגיות וללא תחושת בטחון יקשה לנערה לבסס מערכת יחסים ארוכה עם נער.

אב נוכח בחיי הילד/ה מקנה לילד/ה תחושה מתמדת שהדברים יסתדרו ושהאתגר שנכרע על דרכו/ה ישמש אותו/ה לפיתוחם של כישורי חיים. יכולת זו נרכשת בנוכחות אבא והיא יסוד חשוב ביותר לניהול מערכת חיים בריאה.
התחושה שישנו ״מפרש״ בנפש כמפרשה של ספינה בלב הים הפתוח דרושה לניהול קרירה וזוגיות מוצלחת. – מדובר ביכולת להנגיש כוח יוזם וכוח יוצר וכח פותר בעיות מול אתגר והוא שדוחף בבטחה את האדם קדימה.
״מפרש אב״ הוא מתנה נהדרת לחיים טובים, כולה תלוית נוכחות אב.
בדמימת עוז רוח מופרז, חסר אחריות גם קיצוני שנובע מתחושה שהמוות לא יכול לפגוע בו והוא זכאי לזגזוג בהחלטות גורליות, אי יציבות וצורך פנימי לצאת לכבוש ארצות רחוקות ברגעי משבר או נוכח אתגר, דמימת – אכילס וובצורתה המודרנית: קרל.

לשאלות

קרל השנים עשר (17 ביוני 1682 - 30 בנובמבר 1718) מלך שוודיה בין השנים 1697 - 1718 משושלת ויטלסבאך.

קרל השנים עשר (17 ביוני 1682 – 30 בנובמבר 1718) מלך שוודיה בין השנים 1697 – 1718 משושלת ויטלסבאך.

קרל משושלת ויטלסבאך

דמימת אי-הפגיעות שנזכרת לעיל, שבה ועולה מסיפור חייו של הנער והאגדה קרל משושלת ויטלסבאך שהיה למלך שבדיה – קרל ה-12.
ב-14 בדצמבר 1697, כשקרל היה בן 15, הוא עלה על כס המלוכה (לאחר מות אביו) ולהפתעת כולם, החל מיד לבסס את שלטונו ולשלוט בעצמו ביד רמה בממלכת שבדיה. בתוך זמן קצר הפכה שבדיה לאימפריה תחת הנהגתו.
בהיותו בן 18 שנים בלבד, נחל קרל, הנער הזה, ניצחון מוחץ שני – בקרב ליד נארווה. פרופ' הרסגור מספר בהרצאתו ה-13 "נער ושמו מלחמה" על קרל ומהרצאתו המרתקת נשקף בחור שניחן באומץ בלתי רגיל והמחשבה על יכולת הישרדות קיצונית מככבת שם כולל תחושת אי הפגיעות שמוכרת מהמיתוס של אכילס (שהיה אחד מגיבורי מלחמת טרויה).
דמימת גיל 12-13 שנקשרת בכוח הכאוטי, מכונה בתורת הדמימות ״דמימת אי-פגיעות ו/או דמימת אכילס״ – (ראה גם גיל 13 ו – נזיר, סגפן, גיל 8. וכן יכולת לספוג כאב של פקיר בשנה השלישית לחיי הילד ובגיל 2.5 שנים) כאן ובמקרה שלפנינו עשתה דמימה זו את קרל לאגדה מיתולוגית-מודרנית.
אכילס הגיבור מיוון הוא דמות אלגורית שמתעצבת בנפש הנערים בשנה השלוש עשרה, נוכח צמיחת הכוח הכאוטי, שנזכר לעיל. בדמימה ה״אכילס״ עומד כמפרש שמוביל את הנפש בקצב קדימה והנפש חסרת החרדה ונטולת הפחד (בנוכחות הדמימה הזו) שואטת קדימה כרוח בים הפתוח אוחזת במפרש ומובילה ומכרעת את החיים לכל אורכם. אדם כזה נעשה במקרה של קרל אגדה.
דמות אכילס כזו מעלה מחשבות אצל בעל הדמימה, על יכולות על אנושיים לשרוד תמיד הגם שיש בה, כדבר המיתולוגיה היוונית, פגם של פגיעות. ובמקרה של בר-כוכבא הפגיעות הייתה לאסון העם היהודי כולו שמסתכם בשער הניצחון שעומד עד היום ברומא. על שער זה חקוקה מנורת בית המקדש, נישאת על גב חיילים רומאים שהכניעו את הישראלים הימניים והשחצנים, בעלי דמימת העדר הפגיעות לאחר ששרפו את בית המקדש בירושלים.

שער טיטוס ברומא - מנורת המקדש, מזבח הזהב (המזבח הפנימי), חצוצרות הכסף ומחתות לאיסוף האפר לאחר הקרבת הקורבנות

שער טיטוס ברומא – מנורת המקדש, מזבח הזהב (המזבח הפנימי), חצוצרות הכסף ומחתות לאיסוף האפר לאחר הקרבת הקורבנות

״אכילס״ מאפשר פעמים רבות יכולת הישרדותית מוצלחת גם נוכח קשיים אדירים. בילדותי פגשתי נער כזה שלא ידע פחד ולא הכיר בחרדה הוא היה נועז מאין כמותו יורם איתן, בנו של רפול שהיה בן גילי. חווה מרגולין, אימי ששרדה את המעבר לגטו הקטן, וממנו לגטו הגדול בוורשה ואת המעבר מעל לחומת הגטו לצד הארי ואת המרד הפולני שם ואפילו את ברגן בלזן ואת השיקום בשבדיה סביר להניח שפתחה יכולות כאלו במהלך חייה כילדה ונערה מתבגרת בשואה.
תפיסת עולם אכילסית יכולה להוביל צעירים לפתח חיים ספרטניים ולנתק את נפשם מגופם ביוצרה חיץ בין עולם רוחני ורגשי ולעתים החיץ מגיע ועומד בין מרחב הגוף והרגש כפי שהשתקף (ככל הנראה) בחיי קרל ה-12. בחייו של קרל גם נחצץ הגוף שהופרד מהנפש בחיץ שהפך אותו נטול מיניות ובמקרה אחר גם נטול רגשות. הדברים הגיעו לידי כך שקרל לא ידע את הגעגועים.
בשנה השלישית (גיל 2-3 שנים) כשלון ההתנסות הוא פגיעה מעליבה, ומתסכלת וכשמדובר בתינוק ניכר שהוא מתקשה לשרוד אותה ומתקבלת חוויה כאוטית נוכח כוחות גדולים (עלבון, תסכול) מכוחותיו. בשלב חיים זה כוחות כאלו נמצאים סביבו במציאות כמעט בכל מקום, והם שבים ועולים ומעליבים אותו ובדמימה נוכח העדר אב וגם כמה צרות מצד האם הכישלון הצורב וחקק בנפש וחוקרים כפרופ׳ לה-דו טוענים שגם נחרט במוח. העלבון הגדול והתסכול חונק את נפשו עד שהוא רוצה למות, ״חווית המוות הינקותי״ מתעוררת (ראה גיל 2.5). הפקיר נקשר בה ובהתנסויותיו למות ולהתעורר מהמוות קם ומובל גם הוא את האני בדמימת הכוח הכאוטי. יש והכוח הזה יחצוץ בן גופו ותאוותיו (מזון, מין) במקרים אחרים יתפרץ בזעם ובאלימות או יקום נגד תאוות גופו ויעדר החשק המיני.
פרנסואה-מארי ארואה דה וולטר (Voltaire), מנציגיה הבולטים של תנועת ההשכלה היה אחד מגדולי החוקרים וראשון לכתוב את ההיסטוריה של העולם, בהתבססו על עובדות. וולטר רשם תאריכים מדויקים ובחן מסמכים אותנטיים ומבלי להוסיף לכתיבתו פרדיגמות, או לצבוע את הראיות בתפיסה פוליטית מגמתית כמנהג הזמן ההוא. וולטר כותב על קרל. וולטר זכה לחקור את חיי קרל ה12 כשהוא נשאב אל סיפור חייו תוך כדי שהוא נפגש אישית ומשוחח בעצמו עם ידידיו ומלוויו של קרל. את מחקרו העלה וולטר על הכתב ופרסם אותו כספר היסטורי אמיתי וראשון מסוגו בשנת 1740 "ההיסטוריה של קרל ה-12, מלך שבדיה" (Voltaire (1740). The History of Charles XII. King of Sweden בזמן עלייתו של קרל ה – 12 למלוכה בשבדיה, במאה ה – 18. דנמרק ונורבגיה – היו מדינה אחת, פולין היא מדינה שנייה סמוכה לה אבל אז הייתה שונה מהמוכרת לנו כיום ומאוחדת עם סקסוניה. באותם ימים רוסיה נושבת בעורפה של שבדיה מהמזרח כשהיא מנוהלת על-ידי פיוטור הגדול. הילד שולט בשבדיה ומצפצף על כולן. (ספרד וגם טורקיה מאבדות מכוחן והמאזן העולמי נוטה לטובת שבדיה שבהנהגת קרל).

קרל ה – 12 נער שהפך לקיסר ולאיימת המעצמות

פרנסואה וולטר – ״ראשית מלכותו של הנער״:
״הכתר עבר לקרל ה-12 – סבתו אדויגה אלאונורה הייתה אמורה להשגיח עליו כעוצרת ומושלת בפועל״ אבל מיד עם עלייתו לשלטון חלומה לכוח קרס.
״קרל סילק אותה מתפקידה כשליטה ועוצרת גם יחד באומרו: "הנני רוצה שלא הם ולא אני נקבל הוראות מאישה" (וולטר). וכל זאת כשקרל היה בן 15.
קרל לְלֹא חַת – הפציע. בסילוקו את אדויגה הוא עשה למעשה הפיכת חצר בשבדיה. בטקס הכתרה רב רושם שבא אחרי הצהרתו זו קל הציג את עוצמתו בשנית. הקהל חייך נוכח חטיפתו את הכתר והניחו אותו, בעצמו, על ראשו, בהחלט סימן לבאות, שלא נתפס כלל בקהל שצחק כמשועשע.
הנער ביקש מיד את הגדלת התקציב הצבאי, ההיסטוריון האטן ( 1968 Hatton, ‘’Charles XII of Sweden’) מחזק את התרשמותי מדמימת אכילס בנער לְלֹא חַת באומרו שבכל פעם שהציגו לפני קרל ה-12 היועצים שלו בעיה סבוכה לפתרון או משימה שעומדת בפתח ומוגדרת כקשה לפתרון, ענה: "אין דבר" ואם הזהירו אותו שהחלטה שקיבל ישנה בה מן סכנה הוסיף קרל: "חובה להסתכן כל עוד יש לנו מזל". שב וחזר על האמרה: "החרב איננה משקרת לעולם".
מרגלי המעצמות סביב שבדיה העבירו מסר לבירותיהן שילד שחצן שולט על שבדיה וטענו שהזמן אידיאלי להכות בה ולהשתלט עליה בקרב. המרגלים הדנים יעצו לתקוף ולהשיב לדנמרק שטחים שנתפסו באותם זמנים בקופנהגן כשייכים לה.
מלך דנמרק- נורבגיה האזין להצעות הללו בהתלהבות. על כך מספר וולטר:
"קרל הציע (להתעלם מההתקפה של הדנים על שבדיה, הערה שלי) ולתקוף ישירות את קופנהגן הבירה ולהכניעה… הרמטכ"ל השבדי נדהם. המלך פקד על הצי המלכותי להפליג לקופנהגן וגם הצטרף אליו״.
וולטר ממשיך ומספר ש: "קרל ירד לסירה בקרבת בירת האויב. ומשם קפץ לים בראש המסתערים. כאשר המים מגיעים עד לבטנו. כאשר עלה על החוף שאל את הגנרל השבדי שהיה על-ידו: 'מה הן השריקות האלה שאני שומע'?
: 'הוד מלכותך, אלה הם כדורי האויב' – ענה הגנרל.
'מעתה זאת תהיה המוזיקה שלי' השיב קרל ה-12.
אחרי תבוסת חיילי קופנהגן המופתעים נכנעה דנמרק למלך שבדיה. יצא מכך שתכניתו של מלך דנמרק לכבוש שטחים משבדיה התהפכה והוא נכנע למלך הצעיר". זה היה הניצחון המהיר הראשון של קרל העשוי ללא חרדה אבל לא האחרון.
הוא היה נועז במידה שלא תאמן וכבש עוד מדינות כשהוא פעל גם נגד רוסיה שהייתה מעצמה ענקית ויצא עם הצי שלו אל נארווה. נארווה עיר שבדית באותם זמנים, שהצר הרוסי צר עליה.
קרל לְלֹא חַת לא היסס. הוא נעמד בראש 200 אניות של הצי השבדי, כשעל סיפונן ניצבו 20.000 לוחמים בלבד נגד 80.000 אלף חילי רוסיה האדירה, בפיקודו של הצר פיטר הראשון בכבודו ובעצמו.
נער לְלֹא חַת בן 18, נלהב כולו, יצא להסתער בראש קבוצה של 8.000 חיילים בלבד נגד צבא רוסיה.
קרל, קומץ החילים והאמונה שדמימת אכילס יצקה בו ש'הוא לעולם לא יפגע' עמד הנער הזה בתוך סופות שלג בלתי פוסקות. עם הרוח הקרה רץ קרל עד לקוי הרוסים והפתיע אותם.
הרוח המקפיאה נשבה בפני האוייב. החיילים הרוסים התעוורו ממנה. הראות שלהם בגלל הרוח המקפיאה הייתה גרועה ביותר וההפתעה של קרל הייתה שלמה. לפתע הם ראו אותו מולם ממש מסתער עליהם עם צבאו. והם, שלא חלמו -ש8.000 שבדים יתקפו כוח של 80.000 לוחמים רוסים נסוגו בבהלה. גנרלים רוסיים רבים נפלו באותו יום בשבי. למחרת בבקר נכנס קרל לְלֹא חַת לעיר נארווה … כדור רוסי נמצא בעניבתו כשפשט את מדיו … האגדה על כוחות מגיים ששומרים עליו רק הלכה והתעצמה. לאחר שקרל אמר שאין דבר נפלא כניצחון הוא יצא גם נגד מלך פולין אוגוסטוס ה 2 היה אדם חזק מאוד, בריון וכונה הרקולס של סקסוניה ובאותם ימים היה גם שליט גרמניה המזרחית (של ימנו). מלך סקסוניה לא היה האדם שיוצאים לקרב נגדו –גם הפעם קרל הסתער ראשון כשהוא טס קדימה בראש חייליו.
ב 13 ביולי 1702 בין קרקוב לוורשה (על-פי וולטר) ההרקולס של סקסוניה, אוגוסטוס המלך צעד בראשם של 80.000 חיילים. לקרל הצעיר היה צבא קטן של 12.000 חילים בלבד. מלך שבדיה הסתער ראשון, דוהר על סוסו. אוגוסטוס לחם בראש חייליו הסקסוניים. אבל הצבא הפולני נס משם ממש עוד טרם הקרב עצמו. חיילי פולין פשוט ברחו משם לכל עבר בראשית הקרב. בתוך פחות משעה נכבש מחנה האויב של אוגוסטוס הביריון על-ידי קרל" (וולטר) קרל החש מוגן הניס את הפולנים ומחץ את הסקסונים כשהוא נוכח להנאתו כיצד בורח מפניו גם מלך פולין עצמה ומי שנודע כאיש החזק – (שברח לקרקוב ואחר כך לסקסוניה) כשהוא משאיר לנער חסר החרדה את ארצם של הפולנים כולה מעתה גם פולין שלו! אחר כך המשיך קרל ורדף את המלך אוגוסטוס ה-2 אל תוך סקסוניה וכבש גם אותה …

רעשים – אל הרעם

אל הרעם - תור דג את נחש הים יורנמנגד Johann Heinrich Füssli

אל הרעם – תור דג את נחש הים יורנמנגד Johann Heinrich Füssli

בשנה השלוש עשרה הנער מזהה תהומות אפלות נוספים בתוכו. אלו רעשים, רעמים שמתרחשים במרחב של האני הנקבי. מרחב זה סגור (בשנה ה-13) ועובר תהליך של בנייה מחדש – אינקובציה – ובכל זאת קולו נשמע ומגיע לתודעת האני שכמוזכר לעיל, היא מעורפלת ולא ברורה. הוא ממשיג רעשים אלו והפכם להתנהלות דו-מיניות וארוטית שעולה ממעמקיו ולוחמת בתפיסתו את עצמו מה שיכונה בהמשך ״טונאל״ ולמעלה ״אני לא בסדר״. רעשי רגשות וטרטרת של תחושות שמונעות מפרצי הורמונים בגוף ומניעות מחשבות וסברות מוזרות אלו הם חלק מתופעות צד שמאל של קו הניצב שהולך ומתפתח בתקופת גיל זו. הן נקשרות גם בטקסי אל הרעם (של המזרח הרחוק) כחלק מטקסי המעבר של גיל 12 ראה/י בהקשר זה טבלה עמ׳ 7. גם "תסביך דיוניסוס" בגיל 10.5, 14-15. וטקסי מעבר שהוזכרו בשנה השתיים עשרה (עמוד 7).
השַׁלָּכת הרעשים הפנימיים (הללו) החוצה אופיינת וניסיון להבינם בכלים של מחשבה מעורפלת, נכשל והוא ממחיזם במשחקי תיפוף, כשהוא נצמד למוזיקה קצבית, דחיפות גופניות הדדיות, חלקן יתפרשו כהטרדה מינית בתקופתנו, גרוד הגוף או הלקאתו מושלכים החוצה מההמשגה ״אני לא בסדר״.
בדמימה מגרד העור ותופעת הגרוד נפוץ כשההגד הפנימי ׳אני לא בסדר״ שב ומתעורר.
במעבר, האני מוחלש, גם בעת עלבון, מצבי סיכון ופחד. מוזמנים להתבונן בהקשר זה בגברים מתגרדים ברמזור, מעברי גבול או ביציאה ממכונית לאחר נהיגתם בה או בפנייתם בבקשה לעזרתו של אדם זר למשל במציאת כיוון ברחוב או מציאת כתובת … רובם מתגרדים.
הנשים מסתרקות, מתאפרות ומסדרות את חולצתן במעברים.
בדמימה הגוף מגרד, מגרד בעף, בראש, ביד, גם פריחה עקב גרוד או הזעה נוכח מצבי חולשה והתרגשות גם לקראת מאמץ רוחני, גיוס כוחות, ריכוז או כעס. הזעה שמקורה בפרץ הורמונלי ורעשים פנימיים מפריעה לו או מגרדת, כולל נושא הפסוריאזיס – שמתפתח כמחלה של העדר ואובדן דמות גברית, תחושת אי-פגיעות, ורגשי אשמה מדרגה 2 – ״אני לא בסדר״ משקפים דמימה זו.
עוד על אל הרעם – ראה/י מאמרי "אל הרעם והייחודיות".

עשן יוצא מבטן האדמה

עשן

העשן הוא דימוי ל״יש״ פולשני שממלא את האוויר בחלקיקים חונקים והם נעים בתנועה אקראית (בעקבות לחץ של האוויר עליהם) שיש לה השפעה מאיימת על האני.
מקטרת שלום היא כלי טקסי אשר פולט עשן בצורה מסודרת ושימש שבטים אינדיאנים רבים כסמל לשלום ולפתרון סכסוכים. בעת יישוב סכסוך היו הצדדים המעורבים בסכסוך מעבירים ביניהם את המקטרת ונושפים עשן איש אל עבר רעו לאות כבוד.
בשנה השלוש עשרה העשן מופיע בחלומות ומסמל פלישה לחיי הרגשות, העשן חונק וצבעיו בחלום כהים. יש והעשן עולה למעלה בחלום אז הוא מסמל התעלות (פלישה אבל עדינה כנגיעת חיבה, ליטוף רגשי ומחוות שלום לעליונים) וצבעו לבן או בהיר.
העשן החודר לעיניים – מרמז בהופעתו בחלום, על המשגה שקרית, שקרים מחשבתיים וכן על תפיסה לא נכונה של המציאות.
תרבות השתקה פולשנית ותוקפנית. החלפת רעיונות, שוויוניות וקרבה לא מענינים אותה. אש ללא עשן מסמל את הופעתה הפתאומית גם ברק. חדירה למרחבי הנער על-ידי דמות סמכות מופיעה ביריקת עשן דרך הנחיריים והעיניים. סמל הדרקון יורק אש שכיח בחלומות, במשחקי הילדים, בתיאטרון ובמיתוסים העתיקים. הדרקון יורק האש מופיע גם בחלומות. דרקון יורק אש הוא סמל לביקורת מבזה ולכוח שמשתיק את הנערים אבל באמצעות ביקורת שגוררת אחריה סילוק מהמרחב, החרמה, והפעלת חרדה – הדרקן נקשר בסמלי הילדות המוקדמת והעשן נקשר בשנים 11-13.
העיסוק בעשן – כולל בישול בעשן, שימור מזון בעשן, העישון לסוגיו, סימון בעשן, גם עיצוב ופיסול בעשן, הצצת אבקת שריפת ושימוש בכלי נשק הודפים וכן נשיפת עשן על פני הזולת כל אלו הם חלק ממשחקי הנערים בשנה השלוש עשרה לחייהם.

לשאלות

הלידה מחדש

האם המערסלת - בת פרעה מוצאת את משה בתיבה - גוסטב דורה

האם המערסלת – בת פרעה מוצאת את משה בתיבה – גוסטב דורה

הלידה מחדש, שיקום ההריסות ומתן תקווה להתחדשותם של החיים נכללת בעולם התחושות וההמשגות של השנה השלוש עשרה (להתפתחותה של נפש האדם). היא עולה ומשתקפת בעיצוב דמותם של מספר אלים עתיקים: תמוז, דמטר, פניקס, בן האלהים שקם לתחייה, בתפיסת הגורל החקלאי – והאמונה בגלגולי נשמות גם בנייתם של משקופים ושערים מגוונים, שערי ניצחון, גשרים ותעלות ואפילו גנים ושבילים שמובילים אל הבית – כולם מאוחדים ביכולת להעביר בשלום את האדם או את רכושו ואת נפשו בשלום כדי שיוכל לשוב לחיות את החיים, ולהשתמש ברגשות, במחשבות או את בידיעות ובתובנות שצבר במקום הישן למען פיתוחם של כישורי חיים שהולמים את המקום החדש ואת הצלחתו לשגשג בו.
שיבת ציון היתה אחת התקות הגדולות לחיים מחדש. אנשים שברו הרגלי חיים רבי עוצמה ובאו אל ארץ ישראל השוממה מארצות תוססות ומפותחות.
סבתי רחל מרגולין הייתה אחת מהם. הם מצאו בארץ הזנחה, עזובה, ותנאי חיים ירודים שיצרו חולי ובדידות אבל גם אהבה ואתגר ועם הידיעות והרגשות והעקרונות שהעבירו אתם מהעולם הישן הם באו לישראל. בעשר אצבעותם בנו כאן תרבות, ריקודים, שירה, תיאטרון, אופנה, תפריט תזונה חדשני, הגינות, ערכים, רפואה מתקדמת, מערכת משפטית, כפרים ומושבות שחלקם התפתחו והיו סמל לקדמה ולאחוות אחים ועזרה הדדית גם דוגמא לחקלאות מתקדמת ולטכנולוגיה מעוררת השראה. חלק מהמושבות והמושבים היו ערים תוססות, אבל ובמקרים רבים חלקם כשלו ולא הצליחו להשתמש ברעיונות ובתובנות שרכשו בעולם הישן בארץ המובטחת ולא שגשגו בה. הם לא הצליחו לקחת חלק ביצירת המולדת החדשה מה שנתפס כנס שיבת ציון וגבורה אנושית היה עבורם איימה, געגועים לסיר הבשר עשיר תרבות שהניחו מאחריהם ושינאה יוקדת למתקדמים.
דמימת הלידה מחדש אכזרית ומשמרת הרגלים וגעגועים לסיר הבשר הגם שאבד עליהם הכלח, וסיר בשר לא היה שם ולא נברא. תהליך שיבת ציון – לא התרחש בם. את גטו הגלות הביאו עמם ומחדש נולדו אחרים. הם לא. בנוסף לאחיזתם בישן ששם גם התעקשו למנוע את הקידמה משכניהם הרצים קדימה ומתפתחים מול עפם. וכשרבו והתחזקו מספרית ועלו לשלטון גם ביקשו בשינאתם הרבה להרוס את סמלי התרבות שנבנו בעמל רב ואת התקשורת החופשית גם את מערכת המשפט בבקשם את המדבר ואת ההזנחה כי סיר בשר לא היה בארצם הישנה. דמימת הלידה מחדש של אלו הוא נושא רחב שיחקר בודאי רבות בהקשר ליכולת האנשים לעבור בן עולמות שונים.
בתהליכי המעבר נכיר טקסי קבורה שהחיים מחדש עומדים מאחוריהם.
לאחר שהמסתיים פרק חיים אחד נקבר באדמה, מועלה בשרפה לשמיים או נעלם, נעדר. הוא עובר את ״טקס הליווי״ שנועד להבטיח שיגיע לארץ המובטחת.
גורל חקלאי מחכה גם לנשלח בדואר, לעובר על רפסודה, גם לנשטף בזרם או נהרס ברעידת אדמה.
בתחום הנפש זעזוע נפשי, טראומה והותשה פיזית (מקרבות החיים וממאבקיהם) או עקב מחלה קשה מעבירים לרוב אדם לידה מחדש. ברוב המקרים אין דמימת המעברים עוצרת את החיים מחדש עקב זעזוע נפשי וחולי. האדם מתחיל בחיים חדשים ויש והוא מפתח כישורי חיים שמעוררים הערצה אליו בקרב חבריו.
החיים מתחילים מחדש בגילאי ה-50 ושיאם השני לקראת גיל 70, יכול לעלות על הראשון (45-50) בהעדר דמימה זו.
כחלק מעבודתי בפריצות דמימות אישיות, אני פוגש עלמים שעוז נפשם ובריאותה מביאים אותם ללידות מחדש גם בלי להעזר בזעזוע נפשי, שבר חיים או מחלה איומה.
חפירת בורות באדמה, עיצוב בעפר, חולות נודדים, לישת בוץ, כדרות, צביעה בעפר (צבעוני) על קיר או בד, ריסוק סלעים, נפילת חומות וגם משחקי אבק, ובוץ כולל הנחת עפר על הגוף או על הבגדים, מציאת אבדה, מסירת הודעה, מכתב, חבילה, נשיאה של חפץ או תינוק, מציאת מטמון, ארכיאולוגיה וערסול גם הליכה לאיבוד (משחק מחבואים) והשתלבות בקבוצת סיוע להולכים לאיבוד בהרים או במדבריות כולל המדור לחיפוש קרובים והמיתוס
הבן האובד, כולם סמלי הלידה מחדש באגדה במיתוס גם בחלום ובמשחקי הנערים.
אלו הסמלים שנקשרים במערכת הרגשית שמוקרנת כדימויים ושפת סמלים בתקופת גיל 12-13 שנים. והדימויים הללו וכן פרי הרימון, עץ התמר, תקיעת שופר או חצוצרה וצליל דהרת הסוס השחור שמככב ביצירתו המופלאה של ליסט מבשרים על בוא האני בשערי הארץ המובטחת.

הבן האובד

לאה גולדברג, מעלה את נושא הלידה מחדש במחזור שירים רב ההשראה: "משירי הבן האובד". 3 שירים שמגוללים אנקדוטה שמאזכרת ונשענת על סיפור קלאסי, הבן העובד מתוך לוקאס, ש'בבשורה על פי לוקאס'.

אז קמה האם, הכלים אספה ותפתח את הדלת "לסופה".

הבן האובד – מספר על אב שהיו לו שני בנים ואחד מהם רצה את הירושה, לצאת מן הבית, לעזוב את חסותו של האב וגם את אדנותו של האב, את הכסף או את הירושה כולה לקח ויצא לדרכו ולבזבזו. הבן האובד בזבז את חלקו בירושה על זונות ועל הימורים. ומשהגיע עד פת לחם. הוא רוצה לחזור הביתה והוא מתכנן את שיבתו ומדמה גם את דבריו בפתח הבית כולל מה הוא יגיד לאביו. ואומנם חוזר הבן ואומר לו: "אבי חטאתי גם לשמיים, גם לפניך. "וניקלותי מהיקרא עוד בנך, שימני כאחד שכיריך". האב מפתיע אותו בהתפרצות שמחה גדולה נוכח שיבתו. (לוקס, פרק ט"ו).
הבן האובד היה למשל הנוצרי החשוב של החזרה בתשובה ומחיקת האשמה והאל או בא כוחו, ישוע, הם הנושאים על עצמם את חטאי העולם ובפסיכולוגיה הווינאית מהמאה ה-19, התרופה בהטלת ההאשמה על ההורים ובהתאם ההורים נמצאים אשמים בתסביכי ילדיהם והנפש רווחת (לכאורה).

The Return of the Prodigal Son (1773) by Pompeo Batoni

The Return of the Prodigal Son (1773) by Pompeo Batoni

"ויכרע על הסף אפיים, וישכב ולקום לא אבה. "שבעתיים מעלתי המעל, שבעתיים חיללתי השם "ועדים השמיים ממעל, כי תמיד הייתי אשם. "ועדים השמיים ממעל, שדבק בבשרי החטא. כי אשוב ואמעל המעל "כי עודני הבן האובד. האחות בפתח הדלת "ראש השפילה, מחתה דמעה "הכלה בפתח הדלת, את ידיה פכרה בדממה. "והאח בבית פנימה, לא יצא לקראתו, לא קרב. "ויבט מן הבית פנימה, אל אחיו השוכב על הסף. "רק האם נשאה את פניה, ופניה היו קורנים "היינו הך אם צדיק או פושע, ובלבד שחזרת בני. "לעולם לא יסלח אביך. לא סליחות הוא אגר בלב. "קומה בני וקבל מאביך, את ברכת חרונו האוהב".

הבן האובד של לאה גולדברג תואם את התרחשות השנה השלוש עשרה בקוראו: "שבעתיים מעלתי המעל, שבעתיים חיללתי השם" "ועדים השמים ממעל כי תמיד הייתי אשם" "…כי עודני הבן האובד". ה״אני״ הלא נמצא, לא נוכח ואובד. גם במקום שבו ה״אני״ בן ה-12-13 נמצא הוא בבחינת אובד, נוכח הכוח הכאוטי והרעשים המיניים שמפעימים את תכניו. זהו סוג של דרך והדרך דרכה של האנושות. האחות והאח בה, באומרם את שבליבם, כמי שלא יודעים מה לעשות עם המצב הזה גם הם חלק ממנה. מבוכה היא אתנחתא חשובה. לאה גולדברג מתארת אותם כעומדים במצב מאוד מתוח. לא אתנחתא למחשבה. רק האם יודעת מה לעשות בבן האובד ששב הביתה, המערסלת שבאם, תכונת המעלה, קמה בה והיא מובילה אותה למקבלת את פניו. האם מכילה אותו בחיבוק שמערסל את הנפש, מבטלת ובחיבוק אחד – את דרך האב – את החוק, המתח אבל גם את תחושת האשמה.
"היינו אח אם צדיק או פושע ובלבד שחזרת בני". עקרון האהבה חזק בהגד והוא מעל המעשים המפלילים וחובר אל החוקים ומופיע כאן גם כאהבתו של האב. האם מפנה את הבן האובד אל האב, אבל חידוש האם כאן, היא שמחליטה בעד האב. את תגובתו כך קובעת ומבטלת את מחיר האובדן הכספי בהימורים והוללות של ריגושים בקרב זונות ומשום כך מוסיפה ואומרת: "לעולם לא יסלח אביך" "לא סליחות הוא אגר בלב קומה בני וקבל מאביך" "את בירכת חרונו האוהב." הבן השב, הנעדר שפיזר הכול ושב.. העדרותו והזנחתו את אחריותו חקוקה ותיוותר בחיי המשפחה. היא יוצרת איזושהי מערכת שככל שתתקבל כסתירה עזה – היא מציאות הרגש הנכונה מאוד שמשקפת הבנה מעמיקה של הפסיכולוגיה של הנעורים. "ברכת חרון ושניהם יחד" "מבטאים אהבה". וזה המקום שבו היא מסיימת את השיר. וכך היא שמה אותו כדבר חדש לגמרי, נוכח הנוצרי, לקבל שיבה כדבר שלא נעשה עד הסוף. ושלא יעשה לעולם עד הסוף. ושחזרה בתשובה היא לא שלמה ולא יכולה להיות שלמה ללא הלמידה ושמצב הכעס והעדר שחכה הם לא מקום שמוכרחים לצאת ממנו לקראת פתרון. המעבר נותר והמשקוף חלקו בבית, כחלקו בחצר. הפתרון הוא פתרון סבוך לדעת המשוררת, הוא איננו או איחוד או פירוד. אלא מרחב חדש שמכיל את שניהם ושבו האם מאפשרת אותו. לאה גולדברג מעלה את האפשרות הנשית לפתור את הסיפור בדרך תבונית, בדרכה של הפסיכולוגיה החדשה, לא בשיטה הנוצרית ולא הפרוידיאנית אלא בשיטה שהכרנו יותר בגרמניה החדשה: לחיות עם חרון וברכת חרון לצד העדר שחכה נוכח העולה למען האהבה שלה נזדקק בעתיד גם בישראל. "לא", אומרת לאה גולדברג. הוא יישאר תמיד בן אובד. האבדה היא חלק ממנו אבל גם חלק מאהבתנו לו כאחד משלנו.

לאה גולדברג מציגה את המחשבה החדשה על האדם שנמצא במצב מיוחד של אבדה פנימית כהכרח מהיותו נורמלי. אין הוא מחויב להיכנס לעולם אחדותי שלם ושבו יהיה הטוב והרצוי שנקבע על ידי האב נציגו של האל האדיש והזקן בקוטבו החיובי בלבד. לכל מערכת הסמכות היפה ששואבת את כוחה מהאסוציאציות של המסורת הקדומה או מספר החוקים המורה לה את הטוב והנכון הקוטבי שלה נדרשת הכרה בקטבה השלילי ובמרחב בניהם. לכל המערכת הזאת מציעה לאה גולדברג פסיכולוגיה חדשה שעולה כאן כתובנה גדולה מיוחדת ובריאה של הנפש בהציגה אותה כדבר אחד גדול והוא ״הסירוב״. והסירוב הזה פתח משקוף שצבוע כאן בצבע הנשי, ומאפיין את המכונה: ״ממלכת האם״ ממנה בא (בשלב זה) ה״אני״ שצועד אל האב ובכוחו הסירוב היא מקבלת את הבן האובד באהבה.

הסירוב, האובד בתוך עולמו מתגלה כאן כחלק מלידה מחדש, צורה של מעורבות, כשאותה אבדה מתקבלת בחמלה, וללא דרישה של מחיר בגין הזנחת חובתה אז מתחיל השינוי והטרנספורמציה הגדולה של מרחב חדש בו ידובר בהמשך ה״מיוחד״ שמשמש אותו בבואו אל ממלכתו של אבא.

הלידה מחדש משתקפת באמונה הבוגומילית שהייתה זרם בנצרות המזרחית ובתקופה מסוימת דת המדינה של בוסניה והרצגובינה.

על פי האמונה הבוגומולית לאל יש שני בנים, הבכור שטנאל והצעיר מיכאל. הבכור, שטנאל, עבר לחיות במקום אחר, שטנאל הופל מהשמיים,לאחר שמרד באביו, הוא זה שברא את העולם.

לאל של הבוגומילים כוח אמפתי שבעזרתו ולאחר שברא שטנאל את העולם, גם את האדם (אך לא הצליח להפיח בו נשמה) חש האל בתסכוליו. בא האל הזקן להפיח באדם נשמה. נדיבותו הצטמצמה והשתקפה בתנאי שהנשמה תהיה תמיד שייכת לו. אבל את הגוף הנרקב של האדם השאיר ברשותו של שטנאל.
על פי האמונה הבוגומילית – ישוע תופס מקום חשוב לצד משה רבנו וסיפורי הבריאה והמבול.
ההמשגה הקדושה
סיפור יצירתו של ישוע מתחיל בדת ההבוגומילית ביצרת הלוגוס, ההגד, מילה, דבר האל.
עבור הבוגומילים המלה האלוהית, שאותה האל יצר וממנה נוצר בנו הצעיר מיכאל (אחיו של בורא העולם שטנאל) קדושה.

האל האמפטי חש את סבל האדם מה שמביאו להחליטה לשלוח את בנו הצעיר מיכאל לגאול את האדם מסבלו. מיכאל התייחד עם מרים (דרך אוזנה הימנית) וכתוצאה מכך באו לעולם ישוע ורוח הקודש. לאחר שישוע נצלב (ללא סבל לטענתם) קם לתחייה (נולד מחדש).

עיקרי אמונתם משתקפים בדימויים ובחזיונות השנה השלוש עשרה: תחיה מחדש, טרנספורמציה-שינוי צורה, מקום, שינוי תוכן, שינויי רגשות, מחיקת הסבל. חיים צנועים, הסתפקות במועט, חרדה מפולשנותן של דמויות שונות למרחב המחשבה, ומשלי עפר (הגוף הופך בסופו של דבר לעפר).

לילית - Lilith אחת מהדמויות של המיתולוגיה היהודית העתיקה.

לילית – Lilith
אחת מהדמויות של המיתולוגיה היהודית העתיקה.

לילית

לילית (Lilith), האישה החכמה אבל הדחויה שהייתה אשתו הראשונה ושוות הזכויות של אדם. לילית מכונה בזהר חווה הראשונה: ״רבי יהושע אמר, חוה הראשונה הייתה ולקחה ממנו והיא המזקת את הבריות, … ויקח אחת מצלעותיו זו היא הראשונה״ לילית גורשה ״נלקחה ממנו (אדם) על שהיא רוח מזקת, ויסגור בשר תחתנה שהקים אחרת במקומה". (הזוהר, ז"ח בראשית כח עמוד ב).

משחבר אדם לאל בברית הגירוש של האישה הראשונה, לילית שהייתה החכמה ויפה, סולקה מהעולם ובאין מוצא ומקום אחר לשכון בו, בסיטרא אחרה מצאה לילית את מפלטה. השטן גר שם ואל חיק השטן לילית נפלה. הדחויה שבה ועולה מהמיתוס ׳על התהומות׳ ומתגלה לבני אדם מאז סילוקה כאשת השטן והיא; שמהדהדת ומאזכרת את שצומח במרחב התודעתי הצעיר בצמידות להתפתחות החכמה בשנים: השתיים עשרה ושלוש עשרה.
לילית היא מרחב חדש שצומח ומהווה חלק אינטגרלי למעבר ממלכת האם אל ממלכת האב – שלב בהתפתחות ה"אני" הבריא: אור השכל וצלליו. באחריותה התאוות והריגושים גם הספקות ועל הכשלים להתמיד היא האחראית.
בגיל 12 ובמקרים מסוימים גם קודם לכן לילית מתחילה להופיע בנפש האני בהזיות. כוח של לילית הוא כוח של שדה שמעוררת את קצב משחקי השכל וההמשגות דרך שעשועי הגוף לתאוות ולפנטזיות שעולות ומשתלבות בהנאה וריגוש. האני מתנגד לה והיא לא מוותרת לו היא שבה ומעודדת אותו בעזרת פנטזיות, התנהגויות מגרות, בלבוש מעורר תשוקה ובהמשגות שקריות ובעזרת ספקות לשחק.
לילית הייתה למושג ושיקוף שמשמעו פיזור נפש, בידור, והרפיה של מאמץ מחשבתי, חדלה ממאמץ גם סמל לאדם מפתה וגבר או אישה מאוד ארוטיים.
היא מושכת אליה תשומת לב. ודי לה לשם כך לנכוח. יכולת ליליתנית מתקשרת עם כריזמה.
מרכז התודעה לקיומה מזוהה עם ארוטיקה מופגנת, דיפלומטיה חסרת מעצורים ונבזית. היא מרשימה, אקסטרווגנטית והיא משתמשת בשפה שונה משפת אימו או אביו של האני. צליל קולה אחר. היא מפטפטת, היא מקשקשת, לילית גם מזמזמת או שר/ה ורוקד/ת גם לוחש/ת או נשמע/ת כצעקני/ת ויכולה להשמע כמי שמדבר בשפה זרה (תאילנדית, יפנית, רוסית, צרפתית, אידיש, שבדית, תלוי מה היא שפתו של האני שמאזין לה) אין צורך להבין את דבריו/ה, שהרי המסתוריות מושכת את האני אליה. וכשהאני נתפס בה במבט חולף את כל הלהט החושני שגועש בתוך ה״אני״ היא מושכת ואין הוא יכול להימלט ממנה. היא מדברת במבטא (בו היא משתמשת) שמתקבל ומתפרש באני כסקסי, חכם או מעניין ואם צריך לילית משתמשת באלכוהול (בנות לוט, כדי לפתות את אביהם), ביופי אגדי (כמו במקרה רחב מיריחו) היא מנצלת את יכולותיה להיות מתוחכמת וכחמה (איזבל, המלכה בת אתבעל מלך צידון דוגמא לה גם אביגיל שהייתה מפתה בחכמתה.) היא שדה ולכן יכולה להשתמש באצילות הלכותיה (רות המואביה למשל) וכשהיא עשירה כיהודית אפילו הולופרנש, שר צבא אשור מוזכר כמי שאיבד את ראשו בנהייתו אחריה (הולופרנש: מקור), ובשנה השלוש עשרה לילית המתגלמת בחזיונות האני גורמות לנפש להיצמד אליה, להאמין לכל מילה ממילותיו/ה ולבהות בו/ה מקשקש/ת ומתנועע/ת, מאופר/ת, משכר/ת… במשך שעות ארוכות.

מחול המוות - כוריאוגרפיה ירון מרגולין, מוזיקה גבריאל פורה. בכורה 1986.

מחול המוות – כוריאוגרפיה ירון מרגולין, מוזיקה גבריאל פורה.
בכורה 1986.

נוכחותה של לילית ותשומת הלב שנשאבת אליה ממנו נמצאים בניגוד לרצון ה"אני". וכשהיא מוקרנת מדמגוג כריזמטי – עם שלם תוביל אחריה כנזכר במחול המוות של בודלר – נושא ששימש השראה ליצירת המחול שלי ״מחול המוות" צילום משמאל).

בשנה השלוש עשרה לילית ניזונה מכוחות המאמץ וההתמדה וטורפת אותם. לילית שולטת בתקופת גיל זו בנושאי התעניינותו של האני ומסיטה בקלילות את פעולתו מדרך המלך בה צעד. לשם כך היא מפעילה מאמץ ואת כוח ההתמדה שנטרפו על ידה קודם לכן, בכוונה אותו אל דרך צדדית. בדרך הצדדית היא מציבה את נוכחותה והופכת אותה כך לדרך מרכזית עבורו והוא עובר אליה, מוקסם ואובד בה בהולכו אחריה.

בהשראת הלילית חיברתי את האנקדוטה אלעד בגשר בנות יעקב. עבור סדנה ״לילית, השפעותיה ודמימותיה״ שערכתי בשנות ה-80, בבית המחול שלי בירושלים.

לשאלות

לילית מתוארת ככוח נוקם שבא לדרוש תשלום עבור "הקרבתם" של ילדיה – רגשותיה, רגשותיו החדשים של האני האובד ופורש מ״ממלכת האם״ בבואו אל ״ממלכת האב״.
מדובר באחד מכוחות האני היותר חזקים שלוחם בכוח ההתמדה ובמאמץ ושכמעט אין להתנגד לו. לילית חזקה ופוגענית כשעיקר פגיעת מופנת כלפי הדרך. בדרך הראשית היא מחבלת ואל האושר שנובע מהגשמת ההליכה בה היא מכוונת. (באושר עצמו פוגעת ״התודעה השלילית״ על כך ראה מאמרי בנושא – כאן) לילית ככוח באני פועלת נגד כוחות ההתמד והמאמץ. מרגע שהיא נכנסת אל מרחב ה"אני" ישנה ברירה אחת והיא לציית ולציית אך ורק לה. האני מוותר נוכחותה על המשך דרכו. והוא מתקשה עד לא מסוגל, הגם שרוצה לממש את רצונו, וגם אם החל במימוש רצונו וכבר יצא אל ״דרכו״, יעזוב אותה נוכח לילית טרם הגיע ליעדו וילך אחריה מתוסכל.
נערות פועלות בהשפעתה של לילית ומתאהבות במורתן (דו-מיניות), ונערים מתאהבים בשחקני הכדור-רגל… (ראה/י גם גיל 10.5).
לילית כדמימה – ממקדת את התודעה בשולי, במטרד, בססמאות שהאני מאמין בן בכל לב, נשלטות על-ידי כוחה. לילית היא אלת הסופיסטיקה, בדמגוגיה, בתורת יחסי הציבור, בנאום המפתה ובפרסומות.

דמימת לילית נפוצה כהסחת דעת, היסטריה עקב שמועות וחלקי עובדות גם האובססיה נקשרת בה, ריגושים, רדיפת ריגושים והתמכרות להם כגון רדיפת השמלות של הקיסר הרביעי של האימפריה הרומית טיבריוס קלאודיוס קיסר אוגוסטוס גרמניקוס שהוצגה על ידי סווטוניוס והיסטוריונים בני תקופתו בביקורת. הם האשימו אותו כי תאוותו הרבה לנשים הביאה לידי כך שנשותיו הן ששלטו בו בנוסף להיותו עבד לתשוקתו לנשים. נודעת דמותו של דון ז׳ואן הספרדי כסמל ודימוי לתופעה זו ורדיפת הרוכסנים של מאטה הארי, יפהפייה מסתורית, רקדנית ומרגלת לטובת גרמניה (במלחמת העולם הראשונה). הארי נודעה כשוברת לבבות שעשתה שמות בנפשותיהם של גברים רבים. הקיסרית האגדית תאודורה עולה בספרו הסודי של היסטוריון בשם פרוקופיוס: "האנקדוטה " ההיסטוריה הסודית"". תאודורה הייתה אישה חזקה, דיפלומטית על, משוחררת, מודרנית, ונהנתנית שהייתה בעלת תאווה מינית גדולה. היא ניצלה את מעמדה הרם ואת כוחה האדיר למימוש תאוותיה כנהוג בקרב החוגים הגבריים בזמנים ארוכים בהיסטוריה. הספר שמעלה את מעלליה חושפני – מהפכני וראשון מסוגו בספרות ההיסטורית. מחשש הכותב לחייו הוא פורסם רק שנים רבות אחרי מותה של יאודורה ומותו של פרוקופיוס עצמו.
תאודורה (: Θεοδώρα, שפירוש שמה "מתת האל", הייתה הקיסר הגדול ואשתו של קיסר שניצל בזכותה ראשת האימפריה הביזנטית יוסטיניאנוס הראשון נודעה כקיסרית במשותף עמ. (527 – 548).
הקיסרית תאודורה הייתה רבת עוצמה. תולדותיה מתחילים ביבשת אפריקה בה אמה הייתה רקדנית והיא עצמה החלה מגיל צעיר כשחקנית (עבודה שנחשבה בזויה באותם זמנים). אביה מת בילדותה וכילדה תאודורה נאלצה לסיעה לפרנסת המשפחה. מספרים שהיא הצטיינה בהופעות קומיות בהן נהגה להרים את שמלתה ולחשוף את אבריה ולהציג מחזות זואופילים[2] כגון המיתולוגיה על לדה והברבור בהן החביאה גרגירים בין רגליה בעוד ברבור מאומן שולף אותם מביניהם. וכך כותב עליה היסטוריון הבית שלה ושל בן זוגה ושותפה לשלטון בקונסטנטינופול:
‏"לעיתים קרובות הייתה מופיעה במסיבות בחברת עשרה עלמים ויותר, כולם בנויים לתפארת וכל עיסוקם בהוללות. את הלילה כולו הייתה מבלה במיטה עם העלמים הללו וכאשר אלה שכבו מותשים חסרי כוח נוסף מלעבוד אותה, הייתה הולכת אל עבדיהם – ואלה כשלושים במספר -ומזדווגת עם כל אחד ואחד מהם ואפילו אז לא הייתה שבעה לעולם" (תרגומו של יורם ברונובסקי כפי שפורסמו בחוברת "זמנים" מספר 2) הייתה לקיסרית חיבה מיוחדת לבני עשרה צנועים "שזקנם לא צימח עדיין" תאודורה השתמשה בכוחה כדי לשכב עמם ולפתות אותם. ""שייכת הייתה לאותן הבריות שאפשר להכותן בשבטים ולהלום על ראשיהם והן תמשכנה לצחוק ולהתלוצץ". פְּרוֹקוֹפְּיוּס מקיסריה היה עד ראיה לרבים מהאירועים שעליהם כתב.
(שם)
ההיסטוריון הבריטי אדוארד גיבון שיבח את כתיבתו של פרוקופיוס בכוונתו לשלוש עבודותיו של פרוקופיוס ששרדו עד ימינו: "היסטוריה של המלחמות", "על המבנים" ו -"אנקדוטה", בהתאמה. ללא ספק הקיסרית הגדולה ניצלה היטב את דמימת לילית בבחורים שחשקו בקרבה לעוצמה.


הדמימה – מדמימת לילית עשויה להתפתח גם כמחלת הלאוקמיה).
היסטריה – סערה רגשית ליליתנית היא סערת נפש סביב נושא פעוט ומשני שמוציאה אדם משלוותו ברגיל פוגשת אותו במעברים או בשלב היציאה משיא רגשי.

אומללות מעוררת רחמים – מתרחשת במקומות רבים כשגם היא נתפסת כהקרנה של דמימת לילית. האמפתיה שמתעוררת אצל המתבונן בה, או "המטפל" בה גם היא קשורה בדרכיה המוזרות של לילית להסיט אדם מדרכו (קבצן נדבות, ממען להחלים וחולה כרונית).
%d7%90%d7%a0%d7%9a-%d7%a7%d7%95-%d7%94%d7%a0%d7%99%d7%a6%d7%91

קו הניצב

החל מתקופת השנה השלוש עשרה – ויותר מכך לקראת סופה, ועד ראשית השנה השבע עשרה [לחיי העלמים (גילאי 13-16)] מתפתח מרחב המחשבות – עולם השכל מאותגר, מתמודד ובונה הרגלי חשיבה יחודיים. חוסנו וצמיחתו גדלים וכן היכולת החשיבתית בד בבד מתפתחת ההכרה. מדובר בתהליך של התרחבות התודעה השכלית – התקרבות למציאות, התעצמותה של הסקרנות והמכלול כולו מאפיין את השנים שמכותרות "ממלכת האב".

ראשית ההתפתחות של ההכרה והתודעה השכלית ניכרת אצל הנערות הרבה לפני שמופיעה אצל הנערים, כשהתגלויותיה ניכרות כבר בגילאי 10 -12 (בעידן החדש). בעבר היא החלה בן מוקדם יותר.

ראשית ההכרה בהתגלותה של שאיפה לא תחרותית להתעלות.
הנערות מבקשות להתעלות מעל למקובל ולהביא עצמן למקום מיוחד יותר, יפה יותר וגם גבוה יותר מבחינת תהליכי ההמשגה. הן שואפות ליתר בהירות הערכים שבהם הן אוחזות. תהליך של רצון להכיר את העולם האמתי ולהמשיגו באופן המדויק ביותר והמוצלח ביותר או הנכון ביותר הוא יסוד התפתחות ההכרה.
מרחב הייחודיות (ראו על כך כאן – אל הרעם) הוא חלק מתהליך ההמשגה ומהשאיפה לפתח את המיוחד שבאני הצומח לרוחב ובמקביל לצמיחת השכל – תנועת התפתחותית שמוגדרת כקו ניצב – לגובה – מתחילה בגילאים שבהם דן מאמרי זה. ההתרחבות הזו היא של המרחב החושב (לגובה). צמיחה שמסתייעת ברועה צאן מסוג: מורה רוחני, פילוסוף, מדריך, מחנך וגם סב, ואב ומכאן שאבתי את המונח שטבעתי: ממלכת האב.
דיאלקטיקה
סממן נוסף של התפתחות השכל מכונה שיחה דיאלקטית:

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

השיחה הדיאלקטית ניכרת תחילה בקרב הנערות ומופיעה רק בגיל מאוחר יותר אצל הבנים. מדובר בדרך של שיחה וברור מצב, מהלך, או מהותו של דבר. בשיטה הדיאלקטית מדברים על נושא מרכזי שנבחר. הנושא נמצא במרכז הדיון וכל המשוחחות מתרכזות בו ומתייחסות בדבריהן אליו, משל היה כדור עף. כל אחת ואחד מעיד/ה את אופן תפיסתה אותו – כך האחת מציגה למשל את עמדתה לגבי נער מסוים, הנער נמצא עתה במרכז השיח – רק הוא במרכז הדברים. כל הלשונות אוחזות בו ומשוחחות עליו – ראשונה מתחילה לדבר עליו עוד היא מוודה את תחושותיה לגביו, קופצת חברתה ומתוודה עליו בדרכה שלה עד שנכנסת השלישית לתמונה ומוסיפה את שלה וכך עד שכולן מגלות וחושפות את תפיסתן אותו ובכל פעם פרט נוסף עולה ונחשף וחוויתן את אותו נער או אירוע או שמועה. הקבוצה הופכת את נושא הדיון לאירוע קבוצתי רב עניין והנאה. במקביל, הקבוצה חושפת ומפשיטה את הנושא המדובר ומגלה אותו מכל זוויות הראיה האפשריות והתמונה הולכת ומתבהרת ככל שמשתכללת ההכרה. ויכוחים עולים כמאבק בן עומדות מצדדות ושוללות את מושא שיחתן, כביכול רגשות וחוויות הן נושא לויכוח. בהדרגה ההנאה מהתקרבות הקבוצה למושא שיחתם הופכת לקרב. מתחיל השלב השני, הזכרי, של השיח – אלו שמתנגדים שכלית למושגים הראשונים שהרגשות העלו בשיח הראשון והנשי מטבעו, נכנסים במעגל השני של השיחה ומתקוממים – שלב זה מאוד ידוע כשלב הסוקרטי והוא שאפלטון כינה דיאלקטיקה – מדובר בהתגוששות שכלית ובה החזק (שכלית) מנצח ומתקבל כחכם של הקבוצה אבל לא מעמד החכם עיקר בשנה השלוש עשרה, אלא התפתחות השכל של כל אחת ואחד מהחבורה.
שלב הדיאלקטיקה כולל הבאת דוגמאות והוכחות מרשת האינטרנט, ספרים ובעבר הרחוק מחכמי הכפר או השכונה, והדיון עלה וירד בו עד שהגיע להתנגשויות אפלות וכינויי גנאי ומהם ב ועלה דרך כניסתן של דמויות נבונות למעגל והעובדות המתבהרות עד שהרעיון עצמו נחשף. פרדה מעלבונות גם בתקופתנו מרחיבה את יכולת הגמישות השכלית. משממשיג הדיון את מושא השיחה בבהירות עולה הדיון בקו הניצב וההנאה ממנו גדלה. כל אחד מהנוכחים שב ומתבונן בהמשגה הצלולה ומתודה עליה כמקובל מבראשית התהליך. שלב הוויכוחים הללו ויותר מכך ההתוודעויות הארוכות לרוב מתישים את המבוגרים ומאתגרים את האבות שרובם לא עומדים בהן ומבטלים את המהלך בביקורת שמבזה אותם בעיני נעריהם.
הלך המחשבה השני שמאפיין את ראשיתה של התפתחות המחשבה (דיאלקטיקה) מזהה עם קו הניצב וצמיחתו של מרחב הייחודיות. שלב שמרומם את הווידויים שבתחילת התהליך ובסיומו. הראשון ניצב עולה ויורד בקו האנכי של מרחב האני והשני (המיוחדות) שייך לקו המאוזן – והאופקי שבו.
בעוד שהקן המאוזן אין סופי לקו הניצב יש גבולות דמיוניים, הגם שגם הוא אין סופי. חלקו העליון נמצא בעולם ההמשגה הבהירה – עולם הרעיונות הצלולים והאידאות ותחתיתו בעולם הסברה, הסברה הלא נכונה, השמועה, הספין והשקר. המרחב החושב הולך ונעשה ברור עם תהליך התפתחות השכל. בהמשך חובר למרחב הייחודיות באופן בלתי ניתן לתיאור סכמתי (לא אוקלידי) שיש המכנים אותו השראה. [מרחב הייחודיות מתפשט לרוחב – הוא אופקי ואין לו חלק (הגם שמושפע מהתפתחותו) בהתפתחותו של קו הניצב].
קו הניצב והמאבקים הדיאלקטים מחסנים את היכולת החשיבתית. הם מעצימים את כושרי המאמץ החשיבתי, ההתמד המחשבתי ואת היכולת הכללית לשרוד נוכח רעיונות שקריים.
טראומות, שינויים קיצוניים בתקופת גיל זו כגון: מעבר לעיר אחרת, מעבר לארץ אחרת, או פרדה מהורים וגירושים, גם תאונה קשה וחרם שמוטל מקרב קבוצת חברי גילו, בתקופתנו בכלל זה גם אלימות בבית-הספר מתווספת לרשימת האתגרים שאנשים כמוני נתקלים בהם בקליניקה כגורמי טראומה בגיל זה. כולם מפריעים לתהליך התפתחותו התקינה של קו הניצב.
בטיפול בדמימת קו הניצב ועל-מנת לאפשר לאדם בוגר שקו הניצב לקוי אצלו לשוב לתפקוד תקין וגם להתפתח, יש לאבחן את תקופת הזמן בה נפגע המרחב החושב ואת האירוע שיצר את "הדמימה". אחת הדרכים שאני משתמש בהן בקרב מתבגרים שנפגעו במהלך השנה השלוש עשרה נקשרת במטרות חייהם ובשאיפותיהם לצד ה״עייפות״ שמכריעה אותם ומנהלת את החלשותם של כוחות ההתמדה בדרכם למימוש שאיפותיהם: להגיע לחוג, להתעורר בזמן לבית-הספר, לסדר את התיק בערב הקודם, ולהניח את הבגדים המלוכלכים, לבקשת אמא, בסל הכביסה.
הערה: נושא העייפות שבה ועולה בעידן העכשוי ומשיקה לנושאי הקרירה הדורשנית. אין זו עייפות מעבודה יתרה שמשבשת הכל (ראה מאמרי על הסוכר בהקשר זה – כאן) אלא שיקופו של הכוח הכאוטי שמתפרץ דרכה. הוא עולה ומשבש ומיצר את הבעיות החמורות של העידן בו אנו חיים בבקשנו לעבור למערכת תזונה בריאה ומתגמלת וכן לנוח ולישון ברווחה בשעה הנכונה ביולוגית לאבר הכבד (23:00) ולהימנע מאלכוהול, סוכר ומלח – הם מזונותיו של הכוח הכאוטי.

לשאלות

קו הניצב נמתח בן שני קטבים שנמצאים זה מעל זה: "שגב" ותהום או "תוהו ובוהו" שנמצא למטה. הוא תוהו ובוהו חשיבתי ובפסיכולוגיה השפינוציאנית ספקות. תהום אשר מנוהלת על-ידי הכוח הכאוטי ואין בו התמד רק תזזיות כי לילית (שטורפת את כוח ההתמד בנפש האדם) מעודדת את האני אל התזזית בעזרת הבטחותיה לריגושים.
לילית היא כוח בנפש האדם. כוח שמשתקף בדמות נפש המזוהה עם לילית המיתולוגית, והאישה הראשונה של אדם, שגורשה מגן עדן ראה/י למעלה.
לילית בוחשת ומייצרת בנפש עולם ריגושי כאוטי בו רב הבלבול ותחלופת הנושאים והרעיונות. האני בגללה, לפתע קופץ לראש קו הניצב ומוצא עצמו ללא הכנה מוקדמת במרחבי האור הגדול. יש ובשל המעבר המהיר למעלה הוא חש באופוריה. משיא קו הניצב וללא הכנה מוקדמת הוא גם נופל בבת-אחת לתחתית אז עולה המלנכוליה שמכסה אותו בעגמומיות, תסכול, חרדות וחוסר תקווה. אדם לא יציב, דו קוטבי ומבולבל הוא אדם שאפשר שנפגע בתקופת גיל זו בקו הניצב.

דנטה אליגיירי מאת ריקרדו קיניונס 1985

דנטה אליגיירי מאת ריקרדו קיניונס 1985

דנטה אליגיירי – המעבר לקומדיה האלהית

במאה ה 13 בה חיי אליגיירי (Dante Alighieri) אורכם של החיים היה 70 שנים וכשהאדם הגיע לגיל 35 הוגדר כנמצא באמצע החיים.

בגיל 35 כתב אליגיירי:

"באמצע שביל חיינו
נמצאתי ביער חשוך
בהשתבש הדרך הישרה".
(תרגם פרופ' הרסגור)

ההיסטוריון קיניונס מסביר ומספר בספרו משנת 1985 על דנטה. ממשלת פירנצה פונה לשר דנטה בבקשה שיצא לייצג אותה ברומא וימצא דרך לברר מה הן כוונותיו של האפיפיור בוניפקיוס השמיני, ביחס אליה.
דנטה מהסס, אבל בוחר לצאת לדרך משום שהוקפץ אל ראש קו הניצב (תהליך שהוזכר לעיל) והביאו לאמונה בכישוריו כדיפלומט הגם שלא היו לו שום כישורים בתחום ושום בסיס לאחוז בעמדה כזו.
בוניפקיוס (Bonifacius VIII) היה באותה תקופה בן 60, בגיל 41 כבר היה קרדינאל וכשוריו הדיפלומטיים היו מעולים ובנוסף הם שולבו בכוח של נבל כך הוא גם עלה לכס האפיפיורות בעוד האפיפיור שקדם לו חיי.
דנטה מגיע לרומא כשהאפיפיור הנבל נמצא בשיא כוחו, בשנת 1300, שנת יובל, שנה קדושה ורומא מלאה בעולי רגל. דנטה אז פוליטיקאי אלמוני וכאמור הוא חסר יכולת וניסיון של דיפלומט. בוניפקיוס מבקש ממנו לשחרר את מלוויו ולהישאר ברומא לבדו להמשיך כביכול בהתדיינותם.
פרופ׳ ריקרדו קיניונס מתאר את האירועים האלו:
״שעה שהאפיפיור עיכב את דנטה אצלו. נתן האפיפיור את הסכמתו שאנשי הסיעה השחורים (הגואלפים השחורים אויבי הסיעה של הלבנים אליה היה דנטה שייך) יכנסו לפירנצה בחברת שרל האמיץ (Charles de Valois), אחיו של פיליפ היפה מלך צרפת, אל פירנצה מלווה ויפעילו בה משטר של טרור נגד אנשי הסיעה של דנטה (הלבנים).
המשורר (דנטה אליגיירי) היה עדין ברומא כאשר למד כיצד האב הרוחני בוניפקיוס (האפיפיור) הוליך אותו שולל. עתה הותר לו לשוב לפירנצה, שם המתין לו גזר דין מוות. הוא נידון בעשרה במארס להישרף על המוקד ביחד עם עוד 14 חבריו לסיעת הלבנים.
מאותו רגע דנטה אליגיירי גלה ולא חזר מעולם לעירו, הוא הוגדר כמתנגד לאפיפיור מה שהוכר ככפירה דתית ומוות לצידה. במקביל אולץ דנטה להיפרד מאשתו ומילדיו שנותרו מאחור בפירנצה.
טראומה של מעברטרנספורמציה לידה מחדש ואובדן לצד חרטה (כאן בעקבות הכרה בחוסר כישוריו) הם נושא מרכזי של השנה השלוש עשרה ולילית שמובילה אל הסטייה מדרך המלך.
אדם (דנטה אליגיירי) מתגלה כמי שעומד בפני השינוי שנושאו ״הבן האובד״ במרחב הכוח הכאוטי כטראומה: הפוליטיקאי שנאלץ להכיר בכישלון שליחותו. שליחות דיפלומטית שלא רק שלא הצילה את עירו פירנצה במהלכה השליח הולך שולל ולמעשה נאסר בבית האפיפיור כשהוא בוניפקיוס הנבל פלש לפירנצה ובמשך שישה חודשים החריב אותה וחיסל בה את רוב יריביו. ואם לא די בזאת הביא על עצמו גם גזר דין מוות בשריפה בכיכר העיר מול פאלאצו וקיו .
טראומת השינוי נחשפת כמה שהביא את הפוליטיקאי הבלתי מנוסה, דנטה אליגיירי (הצעיר) לשינוי אדיר של ערכים, ולפריצה עזה של הכרה בהעדר יכולות שהביאו להתעוררות יכולות חבויות, רבות כשרון בסערת נפש שהתלכדה והובילה אותו מהפכה פנימית עזה. במקרה דנטה – שלפנינו ובהמשכה יצרה סערת נפש זו את מי שמוכר לכול כגאון הספרותי של איטליה ולמייסד השפה האיטלקית של היום. דנטה שהיה לאחד מגדולי השירה בכל הזמנים.
הבן האובד מתגלה בפריצה אדירה וכואבת של קו ניצב שתחתיתו גיהינום ומעליו התפתחה אידאולוגיה חדש ומחשבה מקורית שיצרה לפנינו גאון.
נושא כתיבתו של דנטה אליגירי משקף תהליך זה ממש והכתיבה נעה בין הגיהינום בתחתית וגן העדן בפסגה כשהאישה (ביאטריצה, האהובה עליו כל כך) מובילה אותו ומאפשרת לו להתבונן באלהיו.

באמצע שביל חיינו
בחשכת היער
סטתה דרכי
או בתרגום אחר:

‏ וַיְהִי בְּמַחֲצִית הַדֶרֶך
מָצָאתִי אֶת עַצְמִי בַּאֲפֵלַת הַיַעַר ְ
ּ יַעַן כִּי מִדֶרֶך הַיָשׁר סָטִיתִי.

(« Nel mezzo del cammin di nostra vita
mi ritrovai per una selva oscura,
ché la diritta via era smarrita. » שורות הפתיחה של "הקומדיה האלהית" – לדנטה אליגיירי למעלה תרגום שלי ומתחתיו של אריה סתיו)
Ricardo J. Quinones

‏‏לשאלות

imageאיך רואים אותי?

בד בבד עם סגירת המרחב הרגשי הולך ומתפרץ מתוך המרחב הסגור (עולם הרגשות שנמצא באינקובציה ומתכונן ללידה מחדש) כוח נשי חדש וכאוטי. כוח זה מכונה לילית (ראה/י למעלה) נגדו קם ועומד נושא חדש: התדמית החיצונית או הדימוי העצמי. בשפת הנערים: איך רואים אותי? כשהמתוחכמים ביניהם שואלים כיצד אני רוצה להיראות בעיני עצמי אבל פועלים לכיוון נוגד כיצד אני חושב שהחברה, בן/ת הזוג המחוזר/ת, רוצים לראות אותי. שיקוף למאבק העליונים בתחתוניים, ולהפך.
הדימוי, ה"אני כסמל" שמשתקף בשאיפותיו הולך ונוצר בתודעת ה"אני" בשנה השלוש עשרה. הסמל הופך לישות עצמאית ועומד בפני עצמו. הוא בבואה ומטפורה מונח יסוד בפסיכולוגיה העתיקה ומכונה "טונאל" (Tonal). ובדמימה הערצת סמלים והיסוד לפאשיזם גם זיהוי האני בהישגיות שהייתה לקפיטליזם החזירי.

הטונאל

ה"טונאל" הוא סמל, מטפורה, או השאלה. דימוי בעל עוצמה רבה ובעל נוכחות מכרעת על תודעת האני ותפקודו בחברה.
במקור הסמל המיוחס ל"טונאל" הוא בעל חיים: נשר, נץ, כשהפומה או הדוב נקשרים בראש השבט. לא רק דימוי עצמי אלא כוח מגן וסודי שקם ועומד לרשותו של האינדיאני על-מנת לגונן עליו מהשפעות זרות ולעצב בו את דמות הבלתי ניתן לפגיעה.
כשלמדתי אצל הזקן האינדיאני מהסיירה שבכמסיקו את סודות רפואת הטונאל, לימד אותי מורי כיצד לזהות את הטונאל. לאחר שעה ארוכה של מצמוצי עיניים אתה רואה אותו מגיע מהשמים או מהאדמה או מהאפלה ששם והוא מתישב ליד הלקוח שמבקש מרפא או מנוחה לנפשו.
בפסיכולוגיה האינדיאנית, השמן או תלמידו לומדים לרפא את הטונאל בו עליך להתרכז לא באדם! ואז אתה קורא לצפורי השמיים או לתרנגולות או לזאבים שהרי תלוי הדבר בטונאל ובמחלה שאתה מזהה והם קופצים על המרחב החולה לטרוף את המחלה שמצחה בו … משהבריא הטונאל הוא שב אל כוחותיו ומסתלק משם. רק אז האדם שב לחיי הבריאות.
ה"טונאל" המודרני מחליש את הנערים בשואלם כיצד החברה רוצה שיראו בעיניה. אין הוא שואל אם הדימוי הזה יביא על הטונאל חולי.
הטונאל הטבעי מסייע ל"אני" במעבריו מתקופת ממלכת האם אל ממלכת האב. הוא סמל מגונן. איכותו האנרגטית חייתית (דב, פומה, נמר, נשר, זאב גם פיל, סוס, נחש, עורב ואייל) הוא מאפשר ל"אני" להתאחד סביב הדימוי שיוצר בו, על-מנת לרכז סביבו את כוחותיו ולאפשר לאני לגבור על לחצים, קשיים חברתיים והשפעות זרות שמשבשות כלילית את הלכי מחשבתו.
ה"טונאל" נבנה במספר תקופות גיל ראשיתו בסביבות גיל 10 – 10.5 המשכו בתקופת גיל הביניים בגיל 12 – 13 שנים ושיא התפתחותו סביב שנתו השמונה עשרה (18). תחנה נוספת חשובה של התייצבות ה"טונאל" נקשרת בראשית הקרירה שמתחילה בגיל 26 לערך. ה"טונאל" מעצב את הדרך אל העצמאות היא הדימוי הקרייריסטי ומגונן על ה"אני" מהשפעות שמפריעות להתפתחות הקרירה ביניהן חנופה, רצון לשרת דמות סמכות, תחרותיות, תאוות בצע, גם העדר מוטיבציה, עצלנות, וחולמניות.
בדיבור ובשירה הוא מטפורה מכוונת לתכונה שמועתקת משדה סמנטי אחד לאני כדי לעצב ויצור צירוף מילולי חדש. תשוקותיו של ה"אני" לעתיד טוב יותר, נכנסות אל מרחב הסמל והדימוי שהוא יוצר. רצונותיו להיות "כול מה שאיננו" נכנסים בשנה השלוש עשרה לתוך המטפורה. הסמל הופך כוח גורלי שקובע את עתידו. בנוסף לכך ה"אני" בוחן את הנפש החדשה שלבש על עצמו על-פי התגובות של הסביבה אליו דרך הדרך בה העולם מכיר בו (בה) ועל-פי תגובות העולם על הדימוי שיצר. הוא שופט את עצמו ובוחן את זהותו המתעצבת: הצליח או נכשל ובהתאם ילביש את הסמל על חזותו.
ה"טונאל והסופר הרוסי הגדול – נושא ה"טונאל" נקשר בפיצול "קו הניצב" הסופר והוגה הדעות בתחום הקיום האנושי ונפשו פיודור דוסטויבסקי עסק בסוגיה זו סביב הכותר "כוחו של הפלצור" (למשל בספרו "האחים קרמזוב"), כלומר איחוד ה"אני" סביב ה"טונאל" סביב סמל ומטפורה והוא מתהווה כרעיון אמתי או שיקרי והרסני למשל, כאשר הנפש מתלכדת סביב כאב גופני, תאוות נזירות ונתינת יתר.
יש והנפש בוחרת להתלכד דווקא סביב רעיון שלילי כאהבה נכזבת או אהבה שמובילה אותו לאבדון ולהפסדים גדולים או לחולי דוגמת אהבתם של הורים רבים את הדאגה.
במקרה אחר הנפש מתלכדת סביב השנאה ועד התגרן כיכרות השש אלי קרב תגיע כדי למנוע פיצול בנפש המיוסרת.
אנשים מאוהבים בדאגה, בשנאה ובתגרה עד כדי כך שמייצרים רגשי אשם בילדיהם, חברויות בפייסבוק וחווית כיכרות ורחובות אפלים שאינם מייצרים עבורם אלא דאגות ושאר ״מכות פלצור״ מאחדות. דוסטויבסקי טוען שכאשר האדם מתפרק בנפשו ומסכן אותה בפיצול רק כוחו של הפלצור, הוא כאב פיזי שבא במכה אחת יכול ללכדו או טראומה (דנטה) או תגרן כיכרות שש אלי קרב (נתניהו), ובהבדל כוחו של רעיון גדול (גלילאו גליליי). מאחורי רעיון זה עומד נושא ה"טונאל" של גיל ההתבגרות המינית הנקשר באהבה השמימית, באהבה הכללית ואצל הסופר ספרו ״עול ימים״ בו הנער נחשף לכוחו של רעיון גדול בתלכיד נפשו המתייסרת.‏

דמימות השנה השלוש עשרה

קשיי התחלה
העדר יוזמה
פסיביות
פרישה ממהלך בעיקר אם מתפתח אל ובהשראת רעיון גדול.
התפצלות, עשיית הרבה דברים שונים בו-זמנית.
מנהל – בהתנדבות ובמקום עבודתו. מדובר באדם שלמעשה הוא מנהל בלי משרה, בלי שכר מנהלים ושאר הזכויות שנחוות, הוא רב אחריות ומאוד מחוייב וגם ״מפילים עליו״ הרבה תפקידים.
מנוצלות – נער עבד.
נער ליצן.
נערי שוליים.
פחד ממקומות סגורים.
אבהות שלילית – אב (גם אם) שמופיע כחוקר שגוזל מבנו בשיטותיו (האפלות) מידע ומשתמש בו כדי לבקר, לענות, לבזות ולהשמיד את פועליו בעזרתן. יש והדמימה מופיעה אצל אבות ויש ואצל אמהות – הנושא ידיעות שגזלו מהנערים במרמה, בהתנדבות הנערים למסור אותן להורה שמשתמש בהן כדי להתעלל בם נפשית. אחת מתסמיני דמימה זו היחשפות הנער לאלימות בכיתה, במקום העבודה גם במקומות סגורים כאוטובוס או פרוזדור ואפשרי גם שלכשיתבגר מאשתו.
התמכרות לחולשותיו.
אי-שקט נפשי כולל סערת נפש והעדר יכולת להירגע (העדר עוגן אם).
נוגע במוות: ניסיונות התאבדות – ניסיונות להימלט, להיעדר, לברוח כתחליף להתמודדות עם אתגרים.
עייפות
עייפות כרונית,
מותשות,
שינה שלא ממגרת את העייפות והתמכרות לשינה.
עלבון – מפיק הנאה מעליבות "כמה נעים להיעלב".
בלגן,
אי סדר: חדר חסר סדר, מחשבה חסרת סדר וכן מכונית, תיק ומחברת.
העדר מיקוד.
העדר התמד וריכוז מחשבתי,
העדר פירוט של תפיסותיו והעדפת שיח מכליל.
העדר פרוט בדיבור.
העדפת השיח המרוחק, מנוכר והמופשט שחסר בו הייחוד
.
דיוק מוגזם של פרטים.
דיוק מופרז של מילים ומונחים במהלך דיון.
עומד על עקרונותיו בקפידה כולל מצב בו לא מגלה מה ראה גם אם הדבר יציל את חברו מאסון.
אגוצנטריות וכוח האגו – שכרון הניצחון.
מניה דיפרסיה.
פיצול אישיות וסכיזופרניה.
תאוות הכוח והשררה (דמימה שמאפיינת את גיל14-15, 15)
פיוס המת – פולחני זיכרון.
תורות הניכור והעדר מעברים רגשיים, כולל מעברים באמנות, במבנה או בדירת מגורים, בחיי היומיום ו‏פחד משינוי,
פחד מהתרגשות,
פחד מהנאה,
חרדה מטרנספורמציה.
שעמום חיים שאין בהם תאוצה עם נטייה קשה למונוטוניות.

אזור השתקפות הדמימה בגוף

הדמימה נמצאת במאמה קרוב למרפק ובין עצמות האמה: רדיוס ואולנה, אבל הכאבים מוקרנים לאגודל

הדמימה נמצאת בשריר שמכופף את האגודל באמה קרוב למרפק ובין עצמות האמה: רדיוס ואולנה, אבל הכאבים מוקרנים לאגודל

כופף האגודל הארוךFlexor pollicis longusהחרדה הגדולה של השנה השלוש עשרה משתקפת גם בשריר שמכופף את הבהן – פחד מהתרגשות, פחד מהנאה, פחד משינוי. סיוטי לילה, מחשבות מטרטרות – קשיים באחיזת העט בעת כתיבה. חריקת האגודל בעת כיפוף. הדמימה נמצאת בתחל של השריר ראה תמונה.

הבטן התחתונה – משקפת את התפרצות כוח הפרא והכוח הכאוטי – בסרטון הזה ניתן לצפות באזור הבטן. הדמימה מתרחשת ב"ישר הבטן" (Rectus abdominis muscle) באזור האחז [Insertion – סיומת השריר באגן שאותו האדם מקרב לחזה (Elevation) בעזרתו] שב Pubic Crest.

כוחות הפרא משתקפים בשריר הדלתא - בראש האחורי

כוחות הפרא משתקפים בשריר הדלתא – בראש האחורי

הראש האחורי של הדלתא Deltoid – Posterior head – משקף את דמימת כוח הפרא כולל את היצירתיות הגבוהה, הטבעת חותם אישי על העשייה, ואת הגאוניות, גם את ההשתקה, אלימות מתפרצת כלפי התפתחות, כישורי חיים, אתגרים וביטויים רגשיים להתפתחות וייחודיות.

הדלתא הוא שריר אחד – Deltoid – אבל רבים מתייחסים אליו כאל שרירי הדלת, הוא מקיף את מפרק הכתף ואת שלושת השמות השריר קיבל על-פי מיקומם על המפרק. תפקיד השריר בהרמה. השריר מרים את הזרוע לכל הכיוונים. לאחור, הצידה ולפנים.

הדמימה מגבילה את יכולת השריר להרים את את היד. הכאב נקשר על-ידי הרפואה הקונבנציונלית כדלקות בדרך כלל כדלקת גידים של השריר TERES MINOR (בן מסובבי הזרוע החוצה) – או של הSUBSCAPULARIS (השריר שמסובב את הזרוע פנימה), אבל זו דמימה ואין צורך ברוב המקרים לפרק אותה בעזרת כדורים אנטי דלקתיים, אלא בעזרת לחיצות פורצות דמימה.

שריר הכסל והמותניים – כאבי הגב שקשורים בדמימה – כיווץ שרירים כרוני – בשריר Musculus iliopsoas (שני שרירים שמכונים בעברית שריר הכסל והמותניים) מאוד כואבים וקשים לטיפול – הבעיה מקורה בדמימת השנה השלוש עשרה בקו הניצב וכל נושא "נפוליון וכינה" שעיקרו מעבר מהיר בין מצבי רוח וחלקם נתפסים כמגלומניה וחלקם כתחושת אפסיות – האדם חש חסר ערך: "כינה" כדברי דוסטוייבסקי וג'וק כדברי קפקא.

הטונאל משתקף בדמימת הכסל הימני –Illiacus – בדמימה זו הטונאל מזוהה עם רכוש, כסף ומעמד – הווה אומר הדימוי של האדם נתפס ומזוהה עם הצדדים הפורמליים והמעמדיים שבחברה. דמימת טקסי המעבר של השנה ה12 וה-13 מוקרנת לאזור התחל (חוליות המותניים) של שריר המותן הגדול Psoas major בצד ימין.

הלימפה – העדר מפרש אב – הדמימה שנקשרת בחוסר בטחון עצמי ובחרדות בכל הקשור בעמידה מול אתגרים משתקפת במערכת הלימפה (שהאנרגיה שלה נקבית).מערכת הלימפה לא ניתנת לתיקון בעזרת שיטת הלחיצות. שיטת הלחיצות יכולה לאזן את כוחות הגוף, לחזק את מערכת החיסון אך לא לתקן את הדמימה והכשלים שחדרו אל מערכת הלימפה.

טונאל, מערכת הצלעות וכאבי גב תחתון מאוד חזקים.

סך-הכל יש 12 זוגות של צלעות, שאותן מחלקים לשלוש קבוצות, על פי חיבורן למבנים הסמוכים להן: צלעות אמיתיות (Costae verae) – זוג הצלעות 1 ועד זוג הצלעות ה-7 – צלעות אמתיות מחוברות לעמוד השדרה בצד אחד אבל גם לעצם החזה בצד השני. הצלעות המדומות (Costae spuriae) – הן זוג הצלעות השמיני ועד זוג הצלעות ה- 10 – הצלעות המדומות מתחברות לפנים לסחוס הצלע (Cartilago costalis) שמעליהן ומאחור לעמוד השדרה. דמימת הטונאל מופיעה בשרירים הבן צלעיים של צד ימין שבין הצלע האמתית השביעית (7) והמדומה ה – 8. מזהים גם את הצלעות המרחפות (Costae fluctantes) – זוג הצלעות האחד עשר והשנים עשר, אינן מחוברות כלל בצד הקדמי. דמימה בשרירים אלו בצד שמאל (שבין הצלעות המרחפות והמדומות) משקפת חוסר יזמות, העדר כישורי חיים ואת השקיעה במרחב הנוחות. מאמרי בנושא זה ("שיטת שלוש השאלות") כאן.

דמימת הטונאל נקשרת בכאב גב תחתון כשהיא משתקפת גם בשריר המרובע של המותן Quadritus Lumbrom, שסוגר על אזור המותניים מאחור – בסרטון שמצורף לכאן המנחה מדגים את מיקום השריר, שמכונה בקיצור Q.L, במדויק. המרובע של המותן הוא שריר עמוק ביותר מבין שרירי הבטן – השריר מתחבר גם לצידי חוליות המותניים (L) וכיווץ כרוני בו גורר את החוליות לפריצת דיסק שמציינת: ניתוח דחוף הגם שלא החוליות הן הבעיה, והניתוח רק יחמיר את המצב כי לא הכיווץ הוא שזכה לטיפול שמצב זה מחייב. הדמימה מופיעה באחז שבאזור החצי תיכוני (ועד לחוליות) של הצלע המרחפת ה – 12 (צד ימין). דמימה זו מוזרה הכאב מוקרן למפשעה, לישבן ואפילו לקדמת הירך והיא יכולה להשפיע על השיעול, התעטשות שיגרמו לדקירות כאב חזקות ואפילו נשימה מאומצת תכאיב מאוד בגללה. כשהכיווץ חזק הכאב משתק.

כאב הגב המשתק שגורם לאדם לפחד לזוז במיטה – או לשכב רק על הצד הנגוע נמצא בדמימת שריר המרובע המותני. מבדילים בין דמימה בצד שמאל (שקשורה בהתגייסות למען הזולת "מדונה" ולא בה דיוננו) וצד ימין – הטונאל. הדמימה יכולה לפרוץ מכל חוויה של פגיעה בדימוי העצמי (טונאל) והקושי בפריצת הדמימה בנוסף לכאב המשתק גם בכך שלחץ חזק מסכן את שלומה של הצלע המרחפת (צלע 12 שמכונה גם צלע מדומה) – מכאן שמומלץ על טיפול עדין שלוקח מספר פגישות רב ואפילו לא מומלץ למתחילים שבקרב המטפלים להתחיל במסע הסיוע להחלמה להתחיל דווקא במקרה מסוג זה. תסמין נוסף לדמימה זו – רגל קצרה, מהשנייה וכמובן לעקמומיות חריפה בגב או להסיט את האגן ממקומו. אז אם קבעו לכם ניתוח – מומלץ לפנות לטיפול הנכון. שימו לב שינם רופאים שחושבים שהבעיה בכליות – ומפנים לטיפול באבנים בכליות ואפילו לטיפול בדרכי השתן גם כאן רצוי לשקול פניה ואבחון נוסף במומחה בפריצת דמימה.

לטרל פלקשן – בדיון על על העקשנות וזווית ראיה צרה שמכווצת שריריםהוזכרה הטיית הגוף לצד "לטרל פלקשן" כחלק מהטיפול בפריצת הדמימה שמתאים גם כאן, למקרה הטונאל שלפנינו.

שיטת העבודה שבסרטון המצורף שפיתחתי – אין דומה לה בפריצת דמימה, הוכחה כמשחררת כאבי גוף, יעילה בתהליכי החלמה, מניעה, מאזנת ומרגיעה את הנפש.

מוזמנים לצפות.

המשך יבוא

במה אוכל לעזור? 
אשמח להשיב לכל שאלה.

שם:

טלפון:

דוא"ל (כדי שאוכל להשיב לך מכל מקום בעולם):

איך אני יכול לעזור לך:


חזרה לעמוד 1
חזרה לעמוד 2
חזרה לעמוד 3
חזרה לעמוד 4
חזרה לעמוד 5
‏חזרה לעמוד 6
חזרה לעמוד 7
חזרה לעמוד 8
חזרה לעמוד 9
חזרה לעמוד – 10
חזרה לעמוד 11
חזרה לעמוד – 12.
נשלח ב כללי, תורת הדמימות

כתיבת תגובה

Or

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*