תולדות החינוך: מסע מן הצללים אל האור החינוך במצרים העתיקה, סין,יפן וקוריאה גם הודו, תאילנד, וקמבודיה

במצרים העתיקה הייתה קיימת מערכת חינוך פורמלית, בעיקר עבור בני האליטה, המיועדת להכשרת סופרים (כתבים), כוהנים ופקידי ממשל. הלימודים נערכו ב"מבית הספר לבית הספר של הסופר" (בית הספר של כתבי הקודש), ולעיתים קרובות היו מחוברים למקדשים או לארמונות.

לפרק1

לפרק 2

לפרק 3

לפרק 4

לפרק 5

לפרק 6

לפרק 7

1. בתי הספר במצרים העתיקה – "בית החיים" (Per Ankh)

ממצאים ארכיאולוגיים עדכניים מתעדים ילדים מצריים יושבים בכיתה ליד שולחנות, עם מדריך היושב ליד שולחן גדול יותר. ברוב המקרים, מתועדים בנים. רק הם קיבלו חינוך פורמלי, בנות למדו בבית על ידי אמותיהן [מקור].

תקופת הגן או הילדות שלפני החינוך הפורמלי היתנה ככל הנראה קצרה, אך לא היו בלתי קיימת לחלוטין. צעצועים שונים שרדו. כגון כדורים, חולצות, בובות ודמויות של חיות עם חלקים נעים, בהחלט לא שונים בהרבה מצעצועי-עץ שניתנים לילדים כיום. ישנם גם תיאורים של בנים ובנות העוסקים בפעילויות קבוצתיות כגון משחקי ספורט, קרבות מדומים עם מקלות וריקודים. פעילויות ספורט נוספות שתועדו, לפחות בקרב המשפחה המלכותית והאצולה, היו שחייה, קשתות ורכיבה על סוסים [מקור].

מיקום: בתוך מתחמים מקודשים ובצמוד למקדשים.

תלמידים: בני אצולה ובני כוהנים בעיקר.

תחומי לימוד: קריאה, כתיבה (הירוגליפים ודמוטית), חשבון, משפט, דת, אסטרונומיה, רפואה.שיטת הוראה: חיקוי, שינון, עונשים גופניים – חינוך סמכותי.

בגיל 14, נערים מהמעמד הבינוני והנמוך עזבו את השכלתם הפורמלית כדי לעבוד כשוליות אצל אבותיהם: חקלאים, סתתי אבן, ונגרים. הבנים נולדו אל המקצוע אליו נולדו גם אבהותיהם; ניידות כלפי מעלה בין המעמדות הייתה נדירה [מקור].

נערות – ישנן עדויות לכך שמדי פעם, בנות במצרים העתיקה הלכו לבית הספר ואף הפכו לרופאות [מקור].


2. המורה ככוהן ומוסר דרך

המורה הוא דמות סמכותית, לעיתים כוהן בכיר. המורה מגלם לא רק ידע אלא גם מוסר וסדר חברתי.

הלימוד כלל שיעורים מתוך טקסטים מוסריים כמו "הוראות פתחותפ".

> "אם תהיה שקט, תנצח – השתיקה נושאת פרי." (פתחותפ)


3. החינוך המוסרי – ספרי החוכמה

תוכן חינוכי כלל דגשים על כבוד, ענווה, יושר, שתיקה ואייהירות.

היה יסוד מוסרי עמוק בחינוך – איך לחיות בהרמוניה עם מאע׳ת (Ma'at – הסדר והצדק האלים).


4. דמויות חינוכיות בולטות – מורים וסופרים נעלים

דואה-חתי (Dua-Kheti) – מחבר "לימודו של הסופר לבנו"

אחד החיבורים החינוכיים החשובים ביותר שהשתמרו הוא: "הוראות דואהחתי לבנו פפירס" (המכונה גם "הסאטירה על בעלי המקצועות").

בכתב זה, דואהחתי, סופר ומורה, מלמד את בנו על עליונות מקצוע הסופר לעומת שאר המקצועות הקשים והפיזיים. זהו טקסט עם ערך פדגוגי, מוסרי ותרבותי עצום, שהיה בשימוש בבתי הספר המצריים במשך מאות שנים [מקור].


5. מוסדות חינוך בולטים – בית החיים (פר אנך)

המוסד המכונה "פראנך" (בית החיים) היה מעין אוניברסיטה עתיקה שפעלה בתוך מקדשים. שם לימדו סופרים, כוהנים ורופאים, ושם נשמרו כתבי קודש, טקסטים רפואיים, וכתבים מדעיים. אחד הידועים שבהם פעל במקדש קרנק.


6. רפואה ולימודים רפואיים

מצרים פיתחה מערכת רפואית מתקדמת עוד מהאלף השלישי לפנה"ס.

רופאים התחנכו במקדשי איזיס וסח׳מת.

המצרים הקדמונים השתמשו בקונדומים, היו להם בדיקות הריון ו

מצב הנפש נחקר והיה בעל ערך ויכולת הכרעה, למשל בבתי משפט שופטים לקחו בחשבון אלמנטים פסיכיאטריים.

בנוסף לבתי חולים התקיימו במצרים ההעתיקה גם בתי חולים פסיכיאטריים.

כל רופא התמחה באיבר או תחום (עיניים, שיניים, בטן).

נעשה שימוש בצמחים, שמנים, ניתוחים פשוטים ואבחונים מדויקים.


7. נשים וחינוך – מיעוט עם גישה לחומרי חיים

נשים יכלו למשול, להנהיג, מלכות פעלו במצרים, הן יכלו ללמוד לעיתים, אם כי בעיקר בנות כוהנים או משפחות מיוחסות.

עדויות נדירות על רופאות נשים וכותבות פפירוסים.

לרוב תפקיד האישה היה בתחום הבית או הדת. מעמדות חברתיים התקיימו והשפיעו, אבל. נישואין התקיימו גם ללא קשר למעמד. אהבה נחשבה חשובה יותר ממעמד חברתי.

התקיימו במצרים העתיקה גם נישואים חד מיניים.


8. מורשת והעברתה – העתקת הידע לדורות

החינוך נבנה על מסורת כתובה ולא כתובה, תלמידי מצרים היוו את הגשר בין הדורות ושמרו על התרבות – כולל השפעה על יוון, רומא, ואפילו עולם האסלאם הקדום.


9. ספרים חשובים ששרדו

פפירוס אדווין סמית' – טקסט רפואי מלפני 1600 לפנה"ס, שנחשב לאחת הדוגמאות הראשונות של מדע רפואי שיטתי.

פפירוס לימי – עוסק ברפואה ובמאגיה.

ספר המתים – אוסף טקסטים דתיים, שנלמדו ונכתבו על ידי סופרים מוסמכים.

"ספר המתים" של מצרים העתיקה הוא אחד החיבורים המפורסמים, המסתוריים והמרתקים ביותר בתולדות התרבות האנושית

— ועם זאת, רבים מכירים רק את שמו ואינם יודעים מה באמת כתוב בו או לשם מה נועד.


מהו "ספר המתים"?

"ספר המתים" הוא כינוי מודרני (שהוטבע על ידי חוקרי מצרים במאה ה-19) לקובץ של לחשים, תפילות, הוראות וטקסים שנכתבו על פפירוסים והונחו בתוך הקברים של מצרים הקדמונים.

שמו האמיתי היה ככל הנראה:

"ספר היציאה לאור ביום" (במצרית: "רו פרט אמ הרו") – כלומר: ספר שמדריך את הנשמה לצאת אל האור של עולם הנצח.


למה שימש ספר המתים?

מטרתו הייתה: להדריך את הנשמה לאחר המוות, להבטיח מסע בטוח דרך עולמות השאול (הדואט), להעניק כוחות קסם והגנה לנשמה כדי שתוכל להגיע בבטחה אל שדה הקניםגן העדן המצרי.

הוא שימש כמו מדריך למת – סוג של "פספורט רוחני".


מה נרשם בתוכו?

לחש ל"פתיחת הפה" (כדי שהנשמה תוכל לדבר).

הוראות איך להימנע ממלכודות של שדים ואלים.

דיאלוגים בין הנשמה לבין האלים.

סנגוריה – "וידוי שלילי" – רשימת חטאים שהמת מכריז עליהם שהוא לא עשה ("לא גנבתי, לא שיקרתי, לא הרגתי").

החלק המפורסם ביותר הוא שקילת הלב: הנשמה מגיעה לבית הדין של אוזיריס.

אל בשם אנוביס שוקל את הלב של המת מול נוצת האמת (מאאט).

אם הלב קל כנוצה – הנשמה זוכה לחיים נצחיים.

אם הלב כבד – היא נטרפת על ידי המפלצת עמוט.


איך נראה ספר המתים?

כתוב על פפירוס באורך שיכול להגיע ל-20 מטר ויותר. הספר כתוב בכתב הירוגליפי, לעיתים גם בכתב היראטי (כתב מקוצר).

לרוב הספר צבעוני ומאויר בסצנות של המסע שאחרי המוות.


מי קיבל ספר כזה?

לא כל אחד!

את ספר המתים קיבלו רק אנשים אמידים או בעלי תפקידים (כהנים, סופרים, פקידים). רק העשיירם באמת יכלו להרשות לעצמם להיקבר עם גרסה מותאמת אישית של ספר המתים.


איפה מוצגים ספרי מתים כיום?

מוזיאון הבריטי בלונדון – כולל הפפירוס של אני (המהולל והשלם ביותר).

מוזיאון הלובר בפריז.

המוזיאון המצרי בקהיר.


חינוך כיצירת צלם אלוהי> המצרים לא חיפשו מחנך שמעורר יצירתיות, אלא מדריך שמכונן את האדם כך שיהיה צלם נאמן לסדר [מקור].

האדם הטוב היה מי שידע להקשיב, לשתוק, ולבצע באמונה את חלקו. מתוך גישה זו נולדו גם רופאים דגולים, חוקרים, כוהנים – שהיו ראשוני אנשי המדע, אך תמיד נאמנים למהות מוסרית ולממלכה.

נסיים פרק זה עם מורה גדול

דואה-חתי (Dua-Kheti) הוא דמות חינוכית מרתקת אך לא מאוד מוכרת מחוץ לחוגי חוקרי מצרים העתיקה.


דואה-חתי – המורה המצטיין של מצרים העתיקה

מי היה דואה-חתי?

דואה-חתי היה סופר, מורה, ומחבר טקסט פדגוגי חשוב בשם "לימודו של הסופר לבנו" או בשמו האחר: "הסאטירה על בעלי המקצועות".

הוא כנראה חי בתקופת הממלכה התיכונה (סביבות 1800 לפנה״ס).

למה דואה-חתי חשוב?

הוא נחשב לדמות סמכותית בעולם החינוך המצרי. בנו, פפירס, היה תלמיד צעיר, ובטקסט דואה-חתי מדריך אותו איך להיות סופר – מקצוע נעלה ונחשק במצרים העתיקה.

מה מלמד דואה-חתי?

החיבור שלו משבח את מקצוע הסופר ומזלזל – בסגנון סאטירי – במקצועות אחרים כמו: חקלאים ("עובדים קשה ושכרם מועט"), סנדלרים, דייגים, חיילים.

כל זאת כדי לשכנע את הבן לבחור בחיים של למידה, כתיבה ושלטון.


האם הוא דמות היסטורית אמיתית?

יתכן שהוא דמות חצי-מיתולוגית או דמות ספרותית, אבל אין ספק שהחיבור שיוחס לו שימש חומר לימוד אמיתי בבתי הספר במצרים העתיקה, מה שהופך אותו לדמות מפתח בהיסטוריה של החינוך.

למשל:

> "ראה את הסנדלר, שבבוקר עורותיו מסריחים, ובלילה הוא עייף ומרוט. היה לסופר, בני, ותהיה אדון לכל אלה."


סיכום

החינוך במצרים העתיקה היה מערכת היררכית וממוקדת, שהכשירה את האליטה הממלכתית והדתית [מקור]. הרפואה התפתחה מתוך שילוב של ידע מעשי ואמונות דתיות, והיוותה בסיס להתקדמות רפואית משמעותית בתקופתה.


פרק ג' הודו


הודו העתיקה – מהאלף השני לפנה"ס ועד ימי הבודהה (500 לפנה"ס)

החינוך התקיים בהודו במסגרת ה"גוּרוּקוּל" – מגורים אצל מורה. הלימוד כלל את הוודות, פילוסופיה, מתמטיקה, רפואה ויוגה. הבסיס היה בעל פה. החינוך נחשב לדבר קודש, והיה כרוך בטקסי חניכה.

תרשים זרימה טקסטואלי שמתאר את השפעת מערכת ה־ Gurukulam לאורך ההיסטוריה ובמרחב הגאוגרפי:


1. Gurukulam – הודו (1500 לפנה"ס) מורה (גורו) חי עם תלמידים

לימוד בעל-פה, מוסר, פילוסופיה, אומנויות ולחימה ללא תשלום – חינוך כח ומסורת ↓

2. אוניברסיטאות בודהיסטיות (נלנדה, – המאות 5–12 לספירה) שילוב גורו-תלמיד במנזרים גדולים ↓

הפצת ידע בודהיסטי לסין, טיבט, מונגוליה, יפן. ↓

3. סין – צ'אן (זן) בודהיזם מורה-תלמיד כאקט חווייתי חינוך בהתבוננות, שתיקה ותרגול ↓

טיבט – מסורת מנזרית

לימוד פילוסופי עמוק, חיים עם לאמה חינוך אתי ורוחני תאילנד וקמבודיה – חינוך במקדשים חינוך נזירי נגיש לעם עקרון השירות והחיים המשותפים ↓

4. השפעה על החינוך הרוחני והאלטרנטיבי במערב (המאות 19–21):

התיאוסופיה, יוגה מערבית, קרישנמורטי, שטיינר, וולדורף, מונטסורי חינוך אישי, לא היררכי התפתחות מוסרית וקהילתית

1. ראשית הבודהיזם – הודו

הבודהיזם נולד בהודו במאה ה-6 לפנה"ס, עם תורתו של סידהארתא גאוטמה (הבודהה). לאחר מותו, תורתו התפשטה בהודו ולקהילות סמוכות, ובמיוחד תחת שלטונו של הקיסר אשוקה (המאה ה-3 לפנה"ס), שהפך את הבודהיזם לדת ממלכתית ושלח שליחים דתיים למזרח אסיה.

2. שליחותו של מהינדה והבודהיזם הסינהלי

במאה ה-3 לפנה"ס שלח הקיסר אשוקה את בנו מהינדה והשליחים ההודיים לסרי לנקה, שם נוצר הבודהיזם מהזרם התרוואדה. סרי לנקה הפכה למרכז לימוד חשוב, והמסורת שנוצרה שם היא שזו שתעבור בהמשך לתאילנד.

3. מעבר הבודהיזם לתאילנד

המאה ה-3 עד ה-6 לספירה:

השפעות בודהיסטיות ראשוניות הגיעו לאזור תאילנד דרך סוחרים ומהגרים מהודו.

המאה ה-11–13:

תהליך ההפצה המשמעותי ביותר התרחש כאשר מלכים בתאילנד (כמו רם קהמאנג) אימצו את זרם התרוואדה הסינהלי. נזירים מסרי לנקה הוזמנו לתאילנד, ולימדו את כתבי הקאנון הפאלי (כתבי הקודש של תרוואדה).

הקמת מערכת חינוך בודהיסטית:

נזירים תאילנדים הוכשרו בלימודי פאלי, מדיטציה, והבנת הדרמה. המקדשים שימשו כמרכזי חינוך לילדים, במיוחד לבנים, שלמדו שם גם קריאה, כתיבה וערכים מוסריים.

4. מערכת חינוך דתית-חברתית

הנזירות הפכה למסלול מקובל של חינוך מוסרי ורוחני. בתרבות התאילנדית, נחשב ראוי שכל גבר יתנסה בחיים כנזיר לפחות לתקופה קצרה.

מקדשים הפכו למרכזי קהילה, חינוך ושימור התרבות.

לסיכום

החינוך הבודהיסטי עבר מהודו לתאילנד דרך סרי לנקה, בעיקר במסורת תרוואדה. תהליך זה היה עמוק, איטי ורב-שלבי, וכלל העברת כתבים, נזירים, מסורות מדיטטיביות, ובניית מוסדות חינוכיים שממשיכים לפעול בתאילנד עד היום.

המעבר של החינוך הבודהיסטי מהודו לקמבודיה

המעבר של החינוך הבודהיסטי מהודו לקמבודיה התרחש אף הוא בתהליך הדרגתי, והשפיע עמוקות על התרבות, האמנות, והחברה הקמבודית.

להלן סקירה היסטורית של התהליך:


1. השפעות הודיות מוקדמות (המאה ה-1–5 לספירה)

דרך הסחר הימי והיבשתי עם הודו, החלה חדירה של רעיונות הינדואיסטיים ובודהיסטיים לחופי קמבודיה.

בממלכות הקדומות של קמבודיה (כגון פאנן), ניכרו השפעות של מהאיאנה והינדואיזם, יחד עם השפה והכתב הסנסקריטי.

2. מהאיאנה ובודהיזם היברידי

בין המאה ה-5 ל-13, בודהיזם מהזרם מהאיאנה היה נפוץ בקמבודיה לצד ההינדואיזם. מקדשים רבים (כולל אנגקור ואט ואנגקור תום) משקפים סינתזה של שני העולמות.

הבודהיזם בתקופה זו לא היה אחיד – נלמדו בו טקסטים מהאיאניים, יחד עם תרגולים טנטריים ודמויות אלוהיות.

3. כניסת תרוואדה – מהמאה ה-13

השינוי המרכזי התרחש לאחר נפילת אימפריית אנגקור (סביבות 1431), כאשר בודהיזם תרוואדה (בא דרך סרי לנקה ותאילנד) התקבל בקמבודיה כזרם המרכזי.

שליחים בודהיסטים מתאילנד וסרי לנקה הביאו את כתבי הקאנון הפאלי ואת דגם הנזירות המוסרי והפשוט של תרוואדה.

המלכים הקמבודיים תמכו בתרוואדה והפכו אותו לדת הרשמית.

4. חינוך דרך המנזרים

כמו בתאילנד, המנזרים הפכו למרכזי חינוך – ילדים, בעיקר בנים, התחנכו אצל הנזירים, למדו קרוא וכתוב, דרשות מוסר ומדיטציה.

הנזירים נחשבו כמורי הדרך של העם, גם בעיתות משבר פוליטי.—

5. החייאה מודרנית אחרי משבר חמור

בתקופת שלטון הקמר רוז' (1975–1979), הבודהיזם דוכא באכזריות, מנזרים נהרסו, ונזירים הוצאו להורג או חויבו לוותר על נדריהם.

לאחר 1979, נעשו מאמצים רבים לשקם את הבודהיזם – נזירים הוסמכו מחדש, והחינוך הבודהיסטי הושב לאטו לחיים.


לסיכום

החינוך הבודהיסטי הגיע לקמבודיה מהודו דרך סרי לנקה ותאילנד, אך עבר שלבים של סינתזה עם הינדואיזם ומהאיאנה, עד שהתקבע כתרוואדה במאה ה-13. כמו בתאילנד, המנזר היה גם מרכז רוחני וגם מוסד חינוכי לעם.

הבודהיזם, שנולד בהודו במאה ה-6 לפנה"ס, התפשט בהדרגה לכל רחבי אסיה – דרך מסעות של שליחים, סוחרים, מלכים ותלמידים. בכל מקום אליו הגיע – עבר התאמה לתרבות המקומית.

להלן , מפת דרכים של המעברים המרכזיי של הבודהיזם מהודו אל ארצות אחרות, בדגש על החינוך הבודהיסטי:

בהמשך פרק על החידושים בזמננו

מיאנמר (בורמה)

החינוך ההודי עבר גם למיאנמר תחילה מסרי לנקה.

זרם: תרוואדה.

מוסדות חינוך: המנזרים הבורמזיים הפכו למוקדי חינוך מרכזיים, עם מסורת נוקשה של שינון טקסטים ותרגול מדיטציה.

לאוס

מתאילנד וסרי לנקה עבר .

זרם: תרוואדה ללאוס.

חינוך: דומה לתאילנד, עם מסורת של לימודים מונסטרי.

טיבט

מהודו עבר החינוך שלה לטיבת דרך מורי מהאיאנה וטנטרה, במיוחד פדמסמבהאווה.

זרם: מהאיאנה טנטרית (וג'ריאנה).

חינוך: מערכת נזירית מורכבת, לימוד פילוסופיה עמוקה, דיבייטים, ולימודים של טקסטים סנסקריטיים. הוקמו "גומפות" – אוניברסיטאות נזיריות.

סין

זרמים: מהאיאנה, צ'אן (שיהפוך לזן ביפן), דרך: שליחים בודהיסטים ומתרגמים (כמו קומרג'יבה, שואנזאנג) עבר הבודהיזם גם לסין.

חינוך: תרגום כתבים לסינית, שילוב עם קונפוציאניזם ודאואיזם. פיתוח זרמים פילוסופיים כמו "חואין" ו"טהיינג".

יפן

דרך: מסין וקוריאה.

זרמים: זן, טנדאי, שינגון, ג'ודו.

חינוך: פיתוח בתי ספר רוחניים-חינוכיים; שילוב עם סמלים אסתטיים, קליגרפיה, תה, ודרך הלוחם (בושידו).

קוריאה

הדרך: מסין.

זרמים: מהאיאנה.

חינוך: שילוב חזק בין בודהיזם לממלכה; המלכים עצמם תמכו בלמידה נזירית.

מונגוליה

דרך: מהטיבטים, בייחוד הדלאי לאמה ה-3.

זרם: טיבטי (וג'ריאנה).

חינוך: לימודים נזיריים, פילוסופיה ומדיטציה בלב התרבות המונגולית.

נפאל

שילוב: בית הולדתו של הבודהה, עם מסורת מעורבת – תרוואדה, מהאיאנה, וטנטרה טיבטית.

חינוך: בתי ספר בודהיסטיים פועלים בקרב קהילות רבות (במיוחד הניוארים).


לסיכום – שלוש הדרכים הגדולות של התפשטות הבודהיזם:

1. דרום – לתרוואדה (סרי לנקה, תאילנד, בורמה, קמבודיה, לאוס).

2. מזרח – למהאיאנה (סין, קוריאה, יפן).

3. צפון – לבודהיזם הטיבטי (טיבט, מונגוליה, נפאל).

רשימה של מורים/פילוסופים הודים בולטים מהעת העתיקה :

פַּטַנגַ'לִי (Patanjali) – נחשב לאבי היוגה והפילוסופיה ההודית, מחבר היוגה סוטרות, עם השפעה חינוכית עמוקה. חי בערך במאה ה-2 לפני הספירה.

דְרָאוּפָּדִי (Draupadi) – דמות מרשימה מהאפוס, לא מורה.

גַ'ימוּנְדִי (Jaimundi) – נדירה

.סַרְסְוַתִי (Sarasvati) – אלת החכמה.

המורה ההודי שהשפיע רבות על החינוך הוא ללא ספק פאטאנג'לי (Patanjali).

רַמַנוּג'אצָ'הרִי (Ramanujachari) – שם של פילוסוף ומורה הודי חשוב, מתקופת ימי הביניים.

סְוָאמִי וִיוֵקָנַנְדָה (Swami Vivekananda) – מורה הודי מפורסם מאוד, שהביא את הפילוסופיה ההודית למערב במאה ה-19.

גֻרוּ ג'י (Guru Ji) – כינוי כללי למורה רוחני בהודו, משמעותו פשוט "המורה".


שרבהאדהס (Śāriputra) – מורה וחכם שפעל בהודו העתיקה. שריפוטרה

שרבהאדהס היה אחד התלמידים החשובים והחכמים של הבודהה, ולימים הפך למורה מוערך ומנהיג רוחני בהודו העתיקה שבצפון הודו. הוא היה ידוע בחוכמתו העמוקה, ביכולתו ללמד את עקרונות הבודהיזם בצורה ברורה ונגישה, ובהשפעתו הרבה על תלמידים רבים.

בהודו, במרכז הפוליטיקה והדת של התקופה, שרבהאדהס לימד תחת עצי בודהה ושיתוף תלמידים סביבו, תוך הדגשת חשיבות התבונה, המדיטציה והחמלה. הוא הפך לסמל של לימוד, חינוך רוחני והעברת ידע בדור שבו הלימוד היה אישית, קרוב לטבע, ומשולב בשאיפה למוסר ולפשטות.

שרבהאדהס והאשורמות סביבו היו מוקד של חינוך ראשוני בהודו, שבו נערים צעירים למדו לא רק ידע אלא גם דרך חיים – חיבור לטבע, לשקט נפשי ולרוחניות מעשית.


החינוך בהודו העתיקה (India) ודמויות מפתח

בהודו העתיקה, הלמידה התנהלה בעיקר באשורמות – קהילות לימוד קטנות הממוקמות בטבע, לרוב סביב מקומות קדושים, עצים גדולים או נהרות. האשורמה הייתה לא רק מקום ללמידה, אלא גם סביבה רוחנית שבה התלמידים למדו דרך חיים של איזון, מדיטציה, מוסר וחכמה.

אשרווה (Acharya) – המורה המוביל:

בתוך האשורמה היה המורה, ה"אשרווה", המורה המוביל, אשר נחשב למקור הידע והחכמה. הוא לא רק לימד טקסטים עתיקים אלא גם העביר ערכים של התבוננות פנימית, שליטה עצמית והקשבה טבעית. האשרווה היה מודל לחיקוי, דמות מקודשת שהנערים העריצו ולמדו ממנה הרבה מעבר לתוכן הלימודי.

דמויות בולטות נוספות:

גאוטמה (Gautama) – מורה בודהיסטי מתקדם מתקופת הודו, שהדגיש חשיבות של מדיטציה ושחרור פנימי מעבר ללימוד ספרותי בלבד.

צ'אנדרה (Chandra) – פילוסוף ומורה שהקדיש את חייו ללימוד שפות וכתבים עתיקים, ועזר להפיץ את הידע בין תלמידי האשורמה ובקהילות כפריות.

שיטות לימוד:

החינוך בהודו לא התבסס על מבחנים או דרכי הערכה מודרניות, אלא על הקשבה, זיכרון, ודיונים פתוחים. התלמידים ישבו סביב המורה והקשיבו לסיפורים, פרשנויות ותובנות על החיים, הטבע והנפש.

הלמידה בהודו העתיקה הייתה אינטימית, חווייתית ומחוברת לסביבה הטבעית – הלימוד לא התנתק מהחיים, אלא שילב אותם.


תיקווה ושינוי

כמה דברים מרתקים לדעתי שאולי יפתיעו אותך:

1. יפן – חינוך דרך שתיקה ואסתטיקה

בבתי ספר מסוימים ביפן, הילדים מנקים בעצמם את הכיתה – כדי ללמוד ענווה, אחריות ושייכות.

מוצב דגש חזק על למידה דרך התבוננות – לא תמיד שואלים שאלות בקול, אבל כן מצפים לתגובה פנימית עמוקה.

ב"זן" – תלמיד שואל שאלה, והמורה עונה בפרדוקס ("קואן") שדורש חשיבה לא שגרתית.

> כלומר: המחשבה העצמאית דווקא נדרשת, רק לא בהכרח דרך דיבור ישיר.

2. סין – מסורת מול חדשנות

מערכת החינוך הסינית נחשבת נוקשה, אך בשנים האחרונות קמה תנועה של "חינוך חופשי" – בתי ספר פרטיים המלמדים חשיבה ביקורתית, פילוסופיה, יצירתיות. אפילו תחת הקומוניזם – הסינים קוראים ספרים מערביים, מתעניינים בקורפוס היווני, ובני נוער רבים מעזים לחשוב אחרת דרך שירה, משחקי מחשבה, וקידוד.

3. הודו – גישות עמוקות לחינוך אינדיבידואלי המסורת ההודית רואה את התלמיד כעולם ומלואו. ה"גורוקולה" (בית הגורו) – הוא מוסד חינוכי שבו הילד חי עם המורה, והלמידה מתבצעת בהתאמה אישית. גם כיום יש תנועות כמו חינוך ולדורף בהודו או בתי ספר כמו "Rishi Valley" שדוגלים בחינוך שמפתח תודעה עצמאית, שתיקה, מוסיקה והקשבה פנימית.

4. קוריאה – חינוך שהוא גם מרד שקט

למרות מערכת לחוצה ותחרותית, יש דור צעיר שמבטא את עצמו דרך אמנות, קולנוע, ומחאות עדינות. בקוריאה יש כיום מגמה של "האטת קצב הלמידה" (slow education), מתוך ביקורת על מערכת הציונים הקשיחה.

5. חינוך דרך גוף ותנועה

טאי-צ'י, קונג-פו, אייקידו – אינם רק אומנויות לחימה אלא שיטות חינוכיות פילוסופיות. כל תנועה היא לכאורה שאלה ותגובה, התמודדות עם התנגדות ללא אלימות, הקשבה, שליטה עצמית.


לסיכום:

המחשבה העצמאית במזרח הרחוק לא נעלמה, אבל גם איננה צועקת היא קיבלה צורות אחרות, עדינות, מופנמות, פיוטיות או תנועתיות. היא לא תמיד נאמרת בקול רם, אך לעיתים דווקא בגלל זה – היא עמוקה יותר.

סין – תולדות החינוך



פרק ד' סין

סין – החל משושלת שאנג (בערך 1600 לפנה"ס), וביתר שאת מתקופת קונפוציוס (551–479 לפנה"ס)

החינוך נחשב כלי לטיפוח מוסר וליציבות המדינה. קונפוציוס ייסד מערכת חינוך שפתוחה לתלמידים מכל שכבות העם. נלמדו כתבים קלאסיים, מוסר, נימוסים, שירה והיסטוריה.


קונפוציוס והמהפכה השקטה של החינוך הסיני

קונפוציוס (551–479 לפנה"ס), הוגה דעות, מורה ומדינאי סיני, נולד במדינת לו (כיום מחוז שאנדונג בסין) למשפחה אצילה אך ענייה. הוא חי בתקופה של אי-יציבות פוליטית וחברתית, וראה בתיקון האדם את המפתח לתיקון החברה.

רעיונותיו ביקשו להחזיר לחברה את תחושת הסדר והמוסר דרך חינוך אישי, דוגמה מוסרית של השליטים, וכיבוד היררכיה משפחתית וחברתית.

קונפוציוס הקים בית ספר פרטי – מהפכה של ממש בזמנו –

שבו לימד כל מי שחפץ ללמוד, ללא הבדל מעמד. בכך פתח את שערי ההשכלה גם לבני המעמדות הנמוכים. הלימודים התבססו על קריאה ושינון של כתבים קלאסיים, דיאלוגים מוסריים, ושיחות על מנהיגות ראויה. תלמידיו הפיצו את רעיונותיו – ובמשך הדורות, הם קובצו בכתב הידוע כ"אנאלקטות" (שיחות קונפוציוס), שהפך ליסוד בתרבות הסינית.

במהלך תקופת שושלת האן (206 לפנה"ס–220 לספירה), אומץ הקונפוציאניזם כתפיסת העולם הרשמית של האימפריה הסינית – והשפעתו הלכה והעמיקה. ↓

בתקופת טוקוגאווה ביפן (1603–1868), אומצה התפיסה הקונפוציאנית במלואה כדי לבסס את הסדר החברתי:

כבוד עיוור להורים, למורים, לשליטים – ושינון טקסטים לא כאמצעי לחשיבה ביקורתית, אלא כצורת ציות וסדר.

כך הצליח אדם בודד, מורה נודד, להשפיע לא רק על חינוך – אלא על המבנה החברתי, הפוליטי והתרבותי של סין, יפן, וייטנאם וקוריאה – השפעה שנמשכת, במידה רבה, עד ימינו.


התפתחות החינוך בסין הקדומה

תמונה – קונפוציוס. מתחת לתמונב קונפוציוס (551–479 לפנה"ס), מורה פרטי שפעל בתקופת האביב והסתיו בסין, לא היה מדינאי, מצביא או כובש – אך רעיונותיו הפכו ליסוד התרבותי המרכזי של מזרח אסיה.

כיצד הפך קונפוציוס לפילוסוף של קיסרות – סיפורו של הקיסר ווּ די

בשנת 136 לפני הספירה, התיישב על כס שושלת האן בסין, קיסר צעיר, נחוש ובעל חזון בשם ווּ די. סין מאוחדת, אך רעיונות רבים מתחרים על נשמתה: חוקיות נוקשה, דאואיזם מסתורי, וכמובן – תורתו השקטה של אדם צנוע אחד – קונפוציוס – שכבר מת למעלה מ-300 שנה היד דה.

ווּ די אינו מסתפק ביציבות זמנית. הוא מחפש עמוד שדרה, עקרון מוסרי עמוק שיאחד את הממלכה סביבו. הוא מזמן לחצרו את חכמי זמנו, בהם המלומד דונג ג'וּנגשוּ (董仲舒), וזה מציע לו הצעה נועזת:
"שליט נעלה הוא שליח השמיים. קונפוציוס אשר לימד מהו שלטון מוסרי – הוא הדרך לאיזון בין סדר לשמיים." אמר המלומד הסיני.

הקיסר משתכנע. הוא מצווה על הקמת האקדמיה – מוסד ראשון מסוגו שבו ילמדו רק את כתבי קונפוציוס. רק מי שיצליח בלימודים אלה, יורשה לכהן כמשרת ציבור, קבע. כך הופך הרעיון הפשוט של מוסר, כיבוד הורים, אהבת הלמידה וציות לחוק – ללב הפועם של האימפריה הסינית.

החלטתו של ווּ די ובחירתו בקונפוציוס אינה רק גישה פוליטית. היא משקפת תפיסה תרבותית – חינוכית – ורוחנית. הוא מעניק חיים שניים לקונפוציוס: לא עוד מורה נודד, אלא מורה הדור. המורה של כל האומה. מקדשים מוקמים, טקסים נערכים, וסין כולה מתחילה לדבר בשפתו של החכם מהעיר לואו.

וכך, דרך קיסר אחד אמיץ וחכם, הפכה תורת קונפוציוס מעיון של תלמידים נודדים ליסוד של אימפריה – ומשם, גם אל בתי הספר בקוריאה, וייטנאם ויפן, עד עצם היום הזה.

דרך החינוך – ולא דרך החרב – השפעתו הגיעה לארצות שלמות: מיפן וקוריאה ועד וייטנאם וסינגפור

התשתית המוסרית, הטקסית והחינוכית שבנה הפכה למודל מתמשך של שיפור עצמי, משמעת, היררכיה וכבוד.1. קונפוציוס וייסוד החינוך הפתוח (551–479 לפנה"ס)

בית הספר של קונפוציוס: לא היה מוסד פורמלי, אך היה מהראשונים ללמד את כולם – כולל בני עמים פשוטים – אם יפגינו רצון ללמוד.מיקום: מדינת לו (Shandong).תוכן הלימוד: טקסטים קלאסיים, אתיקה, פולחן אבות, מוסר של שליטים, כבוד למסורת.מורים מרכזיים: תלמידיו של קונפוציוס – בעיקר יֶן חְווֵי, דְזֶנג דְזְה, דְזִי גוֹנְג – הפיצו את רעיונותיו והניחו יסוד לבתי הספר הקונפוציאניים.


2. בתי הספר הקיסריים – שושלת האן (206 לפנה"ס – 220 לספירה)

אקדמיית טָאי שְׂוֵּה (太學) – "האקדמיה הגדולה":

הוקמה ב-124 לפנה"ס ע"י הקיסר ווּ מהאן.הוכשרה שכבת עילית של פקידים לפי עקרונות קונפוציאניים.קלאסיקות קונפוציאניות הפכו לחלק מתכנית חובה למבחני כניסה לשירות המדינה.


3. האקדמיה לאמנות בסין –

"בית האמנות של שושלת טאנג"נוסדה במהלך שושלת טאנג (618–907 לספירה), בעיר הבירה צ'אנגאן (כיום שיאן).

שם האקדמיה:"לִיּוּיְוֵּאן" (梨园 – Lìyuán) פירוש מילולי: "גן האגסים" נחשבת למוסד האמנותי הממלכתי הראשון בעולם המוקדש להכשרת אמנים מקצועיים בתחומי מחול, שירה, תיאטרון וכלי נגינה.

מייסד האקדמיה הוא הקיסר סוֵּ'ן דְזונג (Xuanzong) – שלט בין השנים 712–756.

הקיסר סוֵּ'ן דְזונג היה חובב אמנויות מושבע, והקים את לִיּוּיְוֵּאן בתוך שטחי הארמון המלכותי שלו.

במוסד זה הוכשרו מאות רקדנים, נגנים ושחקנים לשירות חצר המלך וטקסים ממלכתיים.מה למדו שם:מחול טקסי ומחול דרמטי (בהשפעת מסורות בודהיסטיות וטקסיות).תיאטרון מוסיקלי מוקדם – יסודות של מה שיתפתח ל"דרמה סינית" (זאז'ו) ו"אופרת בייג'ינג".נגינה על כלי מיתר, נשיפה וכלי הקשה.לבוש, גינונים, טכניקות במה – שילוב בין עיצוב חזותי ויכולת משחק.אמנים – מורים ודמויות חשובות האקדמיה לא תמיד שרדו, אך נזכרים חכמי חצר, מוזיקאים ו"אמנים מלכותיים" כקבוצה מוערכת מאוד.מאוחר יותר, המונח "אנשי לִיוּיְוֵּאן" (梨园子弟) הפך לשם כולל לשחקנים מקצועיים בסין – מעין תעודת כבוד מסורתית לאמני במה.השפעה לדורות:המסורת של לִיּוּיְוֵּאן עברה דרך בתי הופעות, מנזרים ואקדמיות – עד שהובילה לאופרות המקומיות המוכרות (כמו אופרת בייג'ינג ואופרת קוּן).הרעיון של האקדמיה לאמנות מטעם המדינה מוכר כיום באותם ימים הוא נמשך גם בתקופת שושלת סונג (960–1279), עם בתי ספר לקליגרפיה, ציור ותיאטרון.—מבחני הקיסרות (科舉 – קֶג'וּ) – החל מהמאה ה-7 (שושלת סווי), הפכו למנגנון בחירת פקידים עד 1905.מבחני הקיסרות בסין, שנקראו קֶג'וּ (科舉, Kējǔ), היו מערכת הבחינות הציבוריות הארוכה והמשפיעה ביותר בהיסטוריה האנושית תארים אקדמיים שממשיכים ונחשבים בכל העולם גם כיום. גישה מעמדית סו החלה בסין העתיקה. והם פעלו במשך יותר מ-1300 שנה (!), כאז, היום תעודות מעמדיות אלו היו שער וכמעט הבלעדי לקבלת משרות ציבוריות וקידום חברתי בסין הקיסרית.—מה היו מבחני הקיסרות (科舉 – קֶג'וּ)?מערכת בחינות שנועדה לבחור פקידים לשירות המדינה על סמך כישרון וידע, ולא על פי מוצא משפחתי או מעמד כלכלי.—מבחני הקיסרות החלו רשמית בשושלת סווי (581–618 לספירה),והגיעו לשיאם בתקופת שושלת טאנג (אקדמיה לאמנויות "לִיּוּיְוֵּאן" (梨园 – Lìyuán) בעברית "גן האגסים") ושושלת סונג.שיטת מבחני הקיסרות נמשכה – עם הפסקות – עד 1905, כשבוטלה על ידי שושלת צ’ינג.—תוארי המוסדות התקדלו בעקבות עמידה בבחינות. הבחינות דרשו שינון, פירוש, וכתיבה יצירתית על פי כתבי הקונפוציאניזם הקלאסיים, כגון:

"כתבי המוסר" של קונפוציוס ומנציוס, ההיסטוריה הרשמית של סין, שירה קלאסית וכתיבה רשמית (בסגנון מאמר בן שמונה פסקאות).


תארים אקדמיים ראשונים או ציונים ודרגות שהבחינות הניבו:1

. שִׂיְוּצָאי (秀才) – הדרגה המקומית.

2. ג'וּרֶן (舉人) – הצלחה בבחינה הפרובינציאלית.

3. גִ'יןְשִׁי (進士) – הדרגה הגבוהה ביותר – הצלחה בבחינה הארצית בבירה.

הזוכה בתואר ג'ינשי התקבל לממשל הקיסרי ולעיתים אף לחצר הקיסר עצמו.


שיטת מבחני הקיסרות זכתה להשפעה עצומה:

עמידה במבחני הקיסרות אפשרה ניידות חברתית – גם בנים למשפחות עניים יכלו להפוך לפקידים רבי עוצמה.הפכה את הלימוד והחינוך לאידיאל חברתי עליון.

מבחני הקיסרות עיצבו את התרבות הסינית סביב ציות, שינון, היררכיה וכיבוד הסמכות והתואר – בדיוק כפי שנדרש מהחינוך הקונפוציאני לציות ונאמנות לסמכות.שיטה סו השפיעה בהמשך גם על יפן, קוריאה, ווייטנאם, שייבאו את עקרונות העמידה הבחינות (מבחני הקיסרות) לשירות המדינה.


4.קונפוציוס ממשיך להשפיע בתקום

שושלת סונג (960–1279) – רנסנס קונפוציאניג’ו שִׂי (朱熹) – מגדולי הוגי הנאו-קונפוציאניזם:ניסח מחדש את הפילוסופיה הקונפוציאנית עם דגש מטאפיזי ומוסרי.יסד את "ארבעת הספרים" כבסיס למבחני המדינה.אקדמיות פרטיות (書院 – שׁוּ-יְוֵּן): החל מהמאה ה-8 (תקופת טאנג) החלה הקמה של אקדמיות פרטיות בסין, שנקראו שׁוּ-יְוֵּן (書院, Shūyuàn), היו מוסדות חינוך עצמאיים למחצה, לא ממשלתי, שפעלו במקביל או כחלופה לבתי הספר הציבוריים. לרוב מוסדות אלו הוקמו ע"י חכמים, מלומדים עשירים או תורמים מקומיים, ולעיתים גם בתמיכת השלטון המקומי. המוסדות הוקמו כאמור בתקופת טאנג, והם התפתחו ושגשגו במיוחד בתקופות סונג, יואן ומינג. האקדמיות הפרטיות מילאו תפקיד מפתח בהעמקת ההשכלה הקונפוציאנית ובהכנה למבחני הקיסרות – אך גם שימשו מרכזים של חיפוש אינטלקטואלי, פילוסופיה ודיאלוג חופשי.


ארבע האקדמיות הגדולות של סין (四大書院):

1. 白鹿洞書院 – באי לוּ דונג שׁוּ־יְוֵּן (אקדמיית מערת האייל הלבן)מיקום: ג’יאנגשי (Jiangxi)נוסדה: המאה ה-9, שגשגה בתקופת שושלת סונגדמות מפתח: ג'וּ שִׁי (朱熹) – מהנאו-קונפוציאנים הגדוליםמאפיין: קידוש המוסר, שיטת לימוד מוסדרת ומערכת כללים לסטודנטים

2. 嶽麓書院 – יוֵּּא לוּ שׁוּ־יְוֵּןמיקום: צ’אנגשה, חונאן (Hunan)נוסדה: 976 לספירההתקיימה לאורך הדורות ואף שולבה באוניברסיטת חונאן

מאפיין: שיח פתוח, חיבור בין חינוך לרוחניות ומדינה

3. 應天府書院 – יִינְג טְייֵן פוּ שׁוּ־יְוֵּןמיקום: נאנג’ינג (Nanjing)

נוסדה: תחילת שושלת סונג נחשבה למרכז תרבותי חשוב של דרום סין

מאפיין: תיאום עם מוסדות המדינה והכנה לבחינות הקיסריות

4. 石鼓書院 – שְׁה גוּ שׁוּ־יְוֵּן (אקדמיית תוף האבן)

מיקום: חונאן

נוסדה: גם כן בתקופת סונג

מאפיין: מקום לדיון פילוסופי עמוק והגות מוסרית חופשית


השפעה היסטורית של 4 האקדמיות:

קידומו חשיבה עצמאית בתוך מסגרת קונפוציאניתהפצת הנאו-קונפוציאניזם בדרום-מזרח אסיההיוו דגם לחינוך פרטי חופשי שנשען על תרומות ולא רק על שלטון—מאפיינים עיקריים:לימוד טקסטים קונפוציאניים – בפרשנות חופשית יחסית.דגש על דיון, שיחה, קריאה עצמית והגות מוסרית, ולא רק על שינון.חלק מהאקדמיות היו במקומות מרוחקים, פרושות בהרים או בטבע, והפכו למרכזים רוחניים.

מטרות העל של האקדמיות היו:

1. הכנה לבחינות הקיסרות (קֶג'וּ).

2. פיתוח הגות מוסרית ותרבותית.

3. טיפוח "אדם מושלם" (君子 – ג'וּנְדְזְה)

.השפעה של החינוך הסיני הייתה עצומה:

המורים הפיצו את רעיונות הנאוקונפוציאניזם, שדגל באחריות מוסרית אישית ולא רק בציות סמכותי.הם השפיעו על מערכות החינוך בקוריאה, יפן ווייטנאם, שהעתיקו גם את מודל ה"שׁוּ-יְוֵּן".


4. התפשטות קונפוציאניזם באסיה

קוריאה כבר במאה ה-4 לספירה, שושלת קוגוריו אימצה את הקלאסיקות הקונפוציאניות.

שושלת ג'וסון (1392–1897) הפכה את הקונפוציאניזם לאידאולוגיה המרכזית של המדינה.

סונגגיונגון (成均館) – האקדמיה הלאומית שהכינה תלמידים לבחינות הקיסרות.

יפן בתקופת נארה (המאה ה-8):

הקונפוציאניזם הובא מסין יחד עם הכתב.

בתקופת טוקוגאווה (1603–1868):

האנקו – בתי ספר של כל דאימיו (שליט אזורי) שהכשירו סמוראים לפי עקרונות קונפוציאניים.

שוהֵי-קו (昌平黌) – האקדמיה הלאומית של השוגונות בטוקיו. נאוקונפוציאניזם ג’ו שִׂי אומץ כאידאולוגיה רשמית, במיוחד ע"י חכמי האדו.

וייטנאם החל מהמאה ה-10, בעקבות שלטון סיני ממושך.

המבחנים הקיסריים הונהגו במאה ה-11 (שושלת לי).

ואן מיאו (מקדש הספרות) בהאנוי נוסד בשנת 1070 כמוסד לימוד קונפוציאני – פועל עד היום כסמל לחינוך הוויטנאמי. סינגפור במאה ה-20, עם עצמאותה של סינגפור, הנהיגה ממשלתו של לי קואן יו מערכת חינוך שמרנית ויעילה, שהתבססה לא במוצהר אך באופן ברור על ערכים קונפוציאניים: משמעת, חיסכון, חשיבות ההשכלה, כיבוד הורים, ומחויבות לקולקטיב הלאומי. סינגפור היא דוגמה מודרנית למימוש עקרונותיו של קונפוציוס במדינה ריבונית.


5. ירידת ההשפעה והמורשת כיום

מבחני הקיסרות בוטלו ב-1905, אך מוסדות כמו האוניברסיטאות שנזכרו למעלה, ומערכת החינוך האסייתית ממשיכים לפעול ושמר יסודות קונפוציאניים גם כיום:

שינון, כבוד למורה, מיקוד בהיררכיה ומוסר חברתי.

בתי ספר מודרניים רבים במזרח אסיה פועלים בהשראת החינוך הסיני העתיק והם שמרניים ביחסם לסמכות.

סיכום:

השפעת קונפוציוס על מזרח אסיה ניכרת לא רק בטקסטים ובמוסדות, אלא באורחות החיים, בצורת החשיבה, וביחסים בין אדם לחברה. היא מבטאת את הכוח של חינוך מוסרי עקבי – לעצב עמים ותרבויות לאורך דורות.—

לפרק1

לפרק 2

לפרק 3

לפרק 4

לפרק 5

לפרק 6

לפרק 7

נשארו לך שאלות?

אשמח להשיב על כל שאלה 

לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן  

בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –

    שמי Name:


    טלפון phone:


    דוא"ל (כדי שאוכל להשיב לך מכל מקום בעולם) Email:


    איך אני יכול לעזור לך How can I help you:


    אפשר לקבל את בדיקות הדם החריגות שלך Exceptional laboratory tests:


    למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או YARONMARGOLIN.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.

     physician (who knows in detail the general health of each patient or yours) before using any medicine, food, extract or any exercise. The information on Yaron Margolin's website or the "Healing Presses" website (on Facebook or YARONMARGOLIN.COM), in the above article and in Yaron Margolin's articles are material for thought – philosophy neither recommendation nor public guidance to use or cease to use drugs – no information on this site or anyone You should always consult with a qualified physician or pharmacist regarding pain, bad feeling, or goals and how to use foods, ointments, extracts and even exercises, or other remedies that are mentioned as such

    מאמרים אחרונים

    נשלח ב כללי

    תולדות החינוך: מסע מן הצללים אל האור החינוך ביוון הקדומה – אספסיה ממילטוס – המורה הראשונה לחשיבה עצמאית ובלתי תלויה – הכשרון להורות. מאם החינוך החופשי ועד קץ מוסדות החינוך למחשבה חופשית

    אישה מלומדת, חכמה, אספסיה, לא-אתונאית, היא שמביאה את התבונה, האירוס (Eros), השיחה ליוון הקדומה – כלומר, את המעבר מהוראת הציות להוראה של השתתפות פעילה וחשיבה עמוקה מובילה אישה. החינוך לגדולה ביוון העתיקה מתחיל מאישה. רעיון זה שובר את ההנחה שהמהפכה בחינוך התבססה על גברים בלבד, ומציע מבט מרענן:

    מאמר רב היקף ענק, בכמה פרקים מתחילת החינוך במספוטמיה. הוא יועלה בהדרה היו סבלניים.

    הקישור בין המעבר מהחינוך לציות (שהיה מקובל בחברות שבטיות ובחינוך הספרטני ולפני כן במסופוטמיה, מצרים ואפילו בסין) אל חינוך לחשיבה ביקורתית ודיאלוגית, קשור לרפורמה תרבותית שהתפתחה באתונה של המאה ה-5 לפנה"ס — והוגשמה בשיא חריפותה בידי סוקרטס. אולם הטענה שאספסיה, ולא סוקרטס לבדו, מייצגת את שורש השינוי, נתמכת על ידי מספר חוקרים בני זמננו.

    אספסיה ממילטוס, בת זוגו של פריקלס, הייתה אישה משכילה, שנחשבת בעיני מקורות מסוימים למורתו של סוקרטס בענייני רטוריקה ופילוסופיה. ישנן עדויות, חלקן עקיפות, שהיא הדריכה גברים ונשים באתונה בדיונים אינטלקטואליים, וייתכן שהיא זו שהביאה את רעיון הדיאלוג לתוך זירת החינוך — וזה מתחבר היטב לדמותה של דיוטימה במשתה של אפלטון. שם, דיוטימה מופיעה כמורתו של סוקרטס בענייני אהבה (Eros), נושא שזוכה לדיון רחב במשתה, ייתכן, כפי שצויין, שמדובר בדמות שמבוססת על אספסיה עצמה.

    רעיון זה שובר את ההנחה שהמהפכה בחינוך התבססה על גברים בלבד, ומציע מבט מרענן: אישה מלומדת, חכמה, לא-אתונאית, היא שמביאה את התבונה, האירוס, השיחה – כלומר את המעבר מהוראת הציות להוראה של השתתפות פעילה וחשיבה עמוקה.

    כדולי המחנכים ביוון הקדומה לפי סדר כרונולוגי משוער:


    1. אספסיה ממילטוס (470–400 לפנה"ס)

    פילוסופית, בת-זוגו של פריקלס, נחשבה לדמות מחנכת ונואמת מוכשרת באתונה. ייתכן שלימדה רטוריקה גם את סוקרטס. תרומתה מדגישה את נוכחות הנשים בחינוך, גם אם לא הוכרה רשמית.

    2. הרקליטוס (540–480 לפנה"ס)

    הוגה מאפֵסוֹס. הדגיש את ההשתנות המתמדת והצורך בחשיבה עצמאית. רעיונותיו השפיעו על דרכי חינוך המדגישות תנועה, שאלה ופרדוקס.

    3. פרמנידס (515–450 לפנה"ס)

    מאֵלֵאָה. טען שהאמת היא אחת, נצחית ואינה משתנה – בניגוד להופעות החושיות. השפיע על אפלטון.

    חינוכיתפרמנידס עודד מחשבה לוגית ועיון במה שמעבר לחושים.

    4. סוקרטס (470–399 לפנה"ס)הניח את היסוד לחינוך דרך דיאלוגשיטה סוקרטית. לא כתב דבר, אך השפעתו על הדרך החינוכית עמוקה: שאלת שאלות, בירור מושגים, עידוד לחשיבה עצמאית ואתית.

    אפלטון – כפי שתואר על גבי שער הספר המדינה

    5. אפלטון (427–347 לפנה"ס

    תלמידו של סוקרטס. ייסד את האקדמיה באתונה – בית הספר הראשון במערב שעסק בפילוסופיה, מתמטיקה ומדעי המדינה. חינוכו כלל מסלול מובנה להתפתחות הנפשית וההכרתית של האדם – "המדינה" הוא טקסט מפתח לתפיסת חינוך אידיאלית.


    סיכום:

    החינוך המערבי נולד ביוון של המאה ה-5–6 לפנה"ס מתוך המעבר ממיתוס ללוגוס – מחשיבה מיתולוגית לפילוסופית (מסיפורי אגדה להבחנה מה נמצא במציאות – תורת ההכרה). החינוך להכרה בנמצא ובקיים באמת שם דגש על דיון, חשיבה רציונלית וחינוך לאתיקה ולאמת.


    אספסיה ממילטוס – מחנכת הדמוקרטיה והאם הרוחנית של החינוך הביקורתי

    בעוד רבים מזהים את סוקרטס כאבי החינוך הדיאלוגי והחינוך לחשיבה ביקורתית ביוון, עיון מעמיק מגלה כי מי שעמדה מאחורי המהפכה התרבותית-חינוכית של אתונה הייתה דווקא אשה: אספסיה ממילטוס.

    אספסיה לא הייתה רק בת זוגו של פריקלס, מנהיג אתונה בשיאה – אלא מורתו, המאמנת הרוחנית, ומקורות שונים מציינים שהיא זו שהכשירה אותו לרטוריקה, למדינאות ולחשיבה פילוסופית. בלעדיה, פריקלס – לדברי מבקרים בני התקופה – לא היה מגיע לשום הישג משמעותי. היא קיבלה בביתה את גדולי ההוגים, ניהלה שיחות עמוקות עם גברים ונשים, וכפי שמזהים רבים, דמותה שימשה השראה לדיוטימה, מורתו של סוקרטס כפי שמופיעה ב"משתה" של אפלטון.

    אספסיה מייצגת את הרגע שבו החינוך עובר מציות ודקלום – להנחיה רגשית, אינטלקטואלית ודיאלוגית. היא סוללת את הדרך לחינוך המבוסס על הקשבה, אירוס, וחוכמה נשית – חינוך שמכבד את המורכבות של הנפש האנושית.


    אספסיה – מאם החינוך החופשי ועד קץ מוסדות החינוך

    1. לידתו של החינוך לציות

    החינוך הראשוני במרחב המסופוטמי ובמצרים העתיקה נועד למען שימור הסדר החברתי נושא שהתבוננו בו בפרקים הקודמים: כתיבה, חישוב, ציות לחוקים, סגידה למורה, ולדמות הסמכות. במקדשי שומר ואשור, בבתי הספר של הסופרים והכוהנים, הונח היסוד למודל חינוכי היררכי, נשלט, מגדרי ומפוחד. החניך לא שואל — הוא רושם ומשנן. במצרים, ילד מלכותי למד להיות פרעה, עבד לאל ולסדרו.

    2. אספסיה ממילטוס – רגע ההיפרדות מהציות

    באתונה של המאה ה-5 לפנה"ס התרחש רגע נדיר: אספסיה, מהגרת ממילטוס, הופיעה בשולי הסדר הגברי. אך דווקא היא, אשה, זרה, לא אתונאית, הציגה מודל חינוכי חדש — כזה שמבוסס על דיאלוג, שאלת עומק, חופש אינטלקטואלי והבנה של אהבה ככוח מלמד.

    פריקלס, גדול המדינאים של אתונה, לא היה בעל כישורים טרם פגישתם, אלמלא הנחייתה לדעת כל בני תקופתו לא היה מגיע לכך. גם סוקרטס, שלמד ממנה דרך דמותה של דיוטימה, חב לה את השקפת עולמו, והכיר לה תודה. בבית אספסיה, לא נאמו ולא ניתנו תשובות — אלא נשאלו שם השאלות. היא החזיקה את המרחב הבטוח שבו יכול גבר לגלות שאינו יודע. והיא — ידעה.

    3. אריסטו – תגובת הנגד

    המהפכה של אספסיה לא נמשכה זמן רב. בנו של רופא מקומי ממקדוניה, אריסטו, תלמידו של אפלטון, ישב וקטלג, לא יכול היה לסבול את זרימת המחשבה. הוא חילק את בני האדם לפי "מהותם", קיבע את הנשים כנחותות, הצדיק את העבדות, וראה בחינוך אמצעי לעיצוב אזרח על פי "המטרה הטבעית" שלו — לא לחשוף, אלא להכניס לתבנית. החינוך לציות שב לקדמת הבמה, הפעם במסווה של רציונליזם. כמעט בכל העולם מלמדים את תורתו עד היום במוסדות תחת הכותרת "אהבת החוכמה"

    4. המאה ה-19 – בית הספר לילדי הכורים

    בהתאם לרוח זו, נולדו באירופה בתי ספר לצייתנים – במיוחד לילדי הפועלים והכורים. לא כדי להצמיח חשיבה, אלא כדי להרגיל אותם לשבת בשקט, לציית לפעמון, להתיישר בשורה – הכנה לציית במכרה, בצבא, במפעל.

    המורים עמדו על המקפצה שירדה מהמזבח האפלטוני, משוכנעים כי הם "מובילים את הילד להגשמה".נושא שיובא בהרחבה בהמשך.

    5. הבינה המלאכותיתהאתגר הבא

    וכעת, עם פריצת הבינה המלאכותית, נשאלת השאלה: אם ידע נגיש לכל, אם כל ילד יכול לשוחח עם חוכמה אינסופית, לשאול, לחקור, ליצור — מדוע נדרש בית ספר?

    האם נעמוד שוב בפני מהפכה חינוכית כמו זו של אספסיה?

    או שמא נבחר בגרסת אריסטו — בה נשתמש ב-AI להאיץ סינון, משמעת, ציונים, ולחסום את הרוח?

    6. סיכום – לקרוא לאספסיה מחדש

    העתיד החינוכי זקוק לא לאלגוריתם, אלא לדמותה של אספסיה. דמות שמובילה לא מתוך סמכות אלא מתוך הקשבה, שיודעת שהשיחה היא עצמה החינוך, ושהתלמיד – כמו פריקלס וכמו סוקרטס – זקוק לאשה חכמה, או לאינטליגנציה רגשית-פילוסופית חדשה, שתלווה אותו אל עבר החופש.

    משה והחוק. משה שבאיור למעלה מתואר כגיבור האוחז בלוחות החוק כשמשון הגיבור הקורע את לסתות האריה ע"פ גוסטב דורה. את מקום האריה לוחות הברית ונפשו. הוא נאבק לאחוז בהם, לזרוק אותם לתהום שיעלמו כי ע"פ הבנתו החוק לא יתקבל בברכה. צעיר, שער פרוע, מטולטל, בחצאית קצרה, כתפיו חשופות, נחוש היודע שלא את העצה הנבונה גורש האדם ובכל זאת כאב הרוחני, הוא לא יכול אלא, בכל זאת להעביר את החוק, את העצה הנבונה לבני עמו. עיצוב איור ירון מרגולין.
    משה המכונה גם משה רבנו היה מהמנהיגים הגדולים בהסטוריה, ואב רוחני. בספר שמות מסופר שמשה נבחר על ידי אלוהים כדי להנהיג את בני ישראל בצאתם ממצרים, ושפטם ארבעים שנה בעת מסעם במדבר לארץ כנען, היא ארץ ישראל. במעמד הר סיני הוא קיבל את התורה מאלוהים – עשרה חוקי יסוד ומסרה לעם ישראל. הרופא היווני גלנוס (המאה ה-2 לספירה) מזכיר את משה בכתביו, בעיקר כדי להדגים צורת מחשבה שלדעתו אינה תואמת לזו של המדען והפילוסוף האמיתי [מקור]. איזידורוס מסביליה, ביצירתו הגדולה "האטימולוגיות" (נכתבה בתחילת המאה ה-7), פתח את הפרק העוסק בחוק [מקור], בסקירה של כל המחוקקים הגדולים בהיסטוריה, ובראשם "משה, בן העם העברי, שהיה הראשון להסביר את חוקי האל בשפת הקודש".

    עמדת מקיאוולי לגבי משה (בעיקר ב״הנסיך״ וב״דיונים״):

    1. ב״הנסיך״ – פרק ו׳: מקיאוולי מזכיר את משה כאחד מארבעת המייסדים הגדולים של מדינות חדשות, לצד תזאוס, רומולוס וסירוס. הוא מדגיש שכולם עלו לגדולה "בלי כל עזרה", רק בזכות מעלותיהם האישיות, אנחנו מוסיפים לרשימה זו את אספסיה, אך גם בהזדמנות היסטורית:

    > “וכפי שיאמר מי שיבחן היטב את התנ"ך, יראה כי משה היה נאלץ שהעם ישראלי יאמין בו – וזה לא היה קורה לולא נסים.”

    2. מעלותיו של משה לפי מקיאוולי:

    הוא אינו זהיר אלא נועז.

    הוא נוקט יוזמה גם כשאין לו גיבוי ברור – לא מישראל ולא מפרעה.

    מקיאוולי מכיר בכך שבלי כוח ותמיכה – אי אפשר לשמר שלטון לאורך זמן. אך בהתחלה – צריך אדם עם חזון ונטייה לסיכון.

    3. המסקנה ב״הנסיך״ (סיום הספר): מקיאוולי מבקר את זהירות היתר של איטליה וממליץ לשליט עתידי לנהוג בפזיזות חכמה:

    > “אני מסיק שעדיף להיות פזיז מאשר זהיר, כי הגורל הוא אישה, ואם אתה רוצה לשלוט בה, אתה צריך להכות בה ולנער אותה.”


    פירוש אישי:

    משה — בגרסת מקיאוולי — אינו הדמות המוסרית הטהורה בלבד, אלא אדם פועל, נועז, שבוחר להרוס את הסדר הקיים כדי לייסד סדר חדש. הפזיזות שלו היא גם סימן של תקווה: בעולם של אדישות, רק הפועל בלהט יוכל לשנות את ההיסטוריה. לדעתי נושא הענקת הגן הלאומי בצורת מקבץ חוקים לאדם שמסרב להקשיב לעצה הטובה הוא יסוד מכאוביו והמניע של פעילותו. נושא זה גם ההשראה לאיור למעלה.

    האם יקום שוב דור של אספסיות – .

    החסרון ביכולת להאזין לעצה הטובה גברים, גם נשים – שיבטלו את מוסדות החינוך של הכורים? או שנאבד את הרגע?


    החינוך לרפואה ולבריאות – מן היפוקרטס ועד תאגידי התרופות

    1. ראשית החינוך לרפואה – אלכסנדריה וסלרנו בתי הספר הראשונים לרפואה נבנו סביב תצפית, הקשבה לגוף, ולימוד מהטבע.

    באלכסנדריה, ובמיוחד בסלרנו של ימי הביניים, נלמדו רפואת צמחים, דופק, תזונה, איזון מרות. נשים כמו טרוטולה מסלרנו לימדו והובילו.

    המורה לרפואה היה אדם חכם שהבין במכלול גוף ונפש – לא טכנאי.

    2. שבועת היפוקרטס – חינוך מוסרי

    שבועת היפוקרטס – "לא להזיק", "לא לחתור לרווח אישי", "לכבד את המורה" – הייתה לא רק הצהרה רפואית אלא חינוכית. היא יצרה את דמות המרפא כאיש מוסר. לא רק פותר סימפטומים, אלא מחנך לבריאות.

    3. המהפכה המדעית – שיא וגילוי

    במאה ה-19 ותחילת ה-20, עם עליית המיקרוביולוגיה, כירורגיה ותרופות מצילות חיים, הרפואה קיבלה תנופה אדירה. בתי ספר לרפואה הפכו לאוניברסיטאות של ידע ומחקר. נוצר האידאל של "רופא-מדען", אך עדיין עמד במרכזו האדם. האיש ששב ומסרב לעצה הנבונה.

    4. השתלטות תעשיית התרופות – המעבר מהחלמה לניהול מחלה

    מאמצע המאה ה-20 החלה תפנית. תאגידי התרופות חדרו לאוניברסיטאות, למימון מחקרים, לתכניות הלימוד, ולספרי הלימוד. מה שנלמד כיום בבתי הספר לרפואה אינו מבוסס על ריפוי טבעי, מניעה, או בניית בריאות – אלא על פרוטוקולים של "ניהול מחלה", מונחים ברובם על-ידי תרופות, לא תזונה ולא מנגנוני ריפוי פנימיים.

    5. ניכור מהחולה – אובדן הדיאלוג המרפא

    הרופא המודרני שב לציות. אדם שנאלץ לנהל מערכת של קודים, מינונים, ומערכות מחשוב, תוך דקות ספורות למטופל. אבד המגע, אבד החינוך.

    לא עוד ליווי אישי, לא עוד אחריות משותפת – אין המחקר מגיע אליו, אלא "צרכן" מול "נותן שירות".

    6. חינוך לבריאות – ההחמצה של מערכת החינוך הכללית

    ולא פחות חמור – בבתי הספר הרגילים אין כלל חינוך לבריאות הגוף. הילדים לומדים מתמטיקה ושירה, אך אינם יודעים דבר על בריאותם, השפעת מרכיבי ההזנה על תפקוד הגוף. נושא ההחלמה זנוח, הדיאלוג הסוקרטי נשכח, התלמיד לא יודע כיום כיצד לנשום, כיצד לנוע, כיצד לחזק כליה או כבד, איך להפעיל גלוטתיון או להימנע מחומרי שימור, יתר מלח, שומן ומסוכר מזיק.

    7. העתיד – לחנך רופאים מחדש, ולחנך כל אדם להיות מרפא לעצמו

    מהפכת הבינה המלאכותית תאפשר ככל הנראה למידה חופשית גם ברפואה. אבל גם כאן — כמו תמיד — נחוצה דמותה של אספסיה חדשה: זו שתלמד מתוך חמלה, ידע פנימי, הקשבה ויושרה. ומה עם האדם שלא רוצה לשמוע לעצה הנבונה?

    רופאים לא יהיו רק טכנאים – האם באמת אפשר שמרפאים יטפלו האדם, שלא מוכן לשמוע על תהליכי החלמה. או שהחינוך לבריאות יהפוך שוב למה שהוא היה תמיד: חינוך לחיים.


    החינוך ביוון העתיקה בתקופת אפלטון ואחריו היה אחד מאבני היסוד של התרבות היוונית, והשפעתו ניכרת עד היום במחשבה הפילוסופית, בפדגוגיה ובמדע.

    מאפייני החינוך בתקופת אפלטון:

    1. חינוך כאמצעי לטיפוח הנפש והמדינה

    אצל אפלטון, החינוך נתפס כאמצעי לטיפוח האידאלים של הצדק, החוכמה וההרמוניה – הן בנפש האדם והן במדינה. בחיבורו "המדינה" (Politeia), הוא מתאר מערכת חינוכית אידאלית שמטרתה לגדל שליטים פילוסופיםחכמים, מוסריים ובלתי משוחדים.

    2. שלבים בחינוך (על פי "המדינה")

    שלב ראשון – חינוך מוזיקלי וגופני (עד גיל 20): כולל לימוד מוזיקה, שירה, סיפורי גבורה (כמו הומרוס), לצד חינוך גופני ופיתוח משמעת.

    שלב שני – מתמטיקה, גיאומטריה ואסטרונומיה (20–30): לצורך אימון החשיבה ההגיונית והיכולת לראות מעבר למציאות החושית.

    שלב שלישידיאלקטיקה (30–35): חינוך פילוסופי מעמיק, הכשרת השליטים להבין את האידיאות.

    שלב רביעי – שלטון והתנסות (35–50): לפני חזרה אל הפילוסופיה כשיא החיים.

    3. מיון חברתי דרך חינוך

    אפלטון דגל בהבחנה בין סוגים שונים של נפשות – זהב (שליטים), כסף (שומרים) וברזל/נחושת (יצרנים).

    החינוך נועד לגלות לאיזה "סוג נפש" שייך כל תלמיד – וכך לתאם את תפקידו במדינה.


    החינוך לאחר אפלטון – התקופה ההלניסטית:

    1. החינוך האריסטוטלי (ליקיאון) אריסטו, תלמידו של אפלטון, הדגיש חינוך שונה – עידון מוסרי, הכשרה אינטלקטואלית והתבוננות אמפירית בטבע. הוא פתח את בית הספר "ליקיאון" שבו תלמידים למדו תוך כדי הליכה ושיחה (פריפטטיים). אריסטו הכיר בשינוי ובתנועה כאפלטון מורה, היא היסוד של המציאות, אבל הסביר אותה בצורה מיתולוגית דרך מושגים איכותיים (מלוגוס למיתוס כשההצהרה הפוכה), כמו "פוטנציה" ו"מימוש" (דינמיס ואנרגיה).

    הטבע, עבורו, אינו מערכת של חוקים מתמטיים אלא ישות בעלת מטרה פנימית – לכל דבר יש "תכלית" (טֶלוס), והתנועה מובילה למימוש אותה תכלית.

    למשל: אבן נופלת כי מקומה הטבעי הוא האדמה, לא בגלל כוח כבידה חיצוני.

    > לכן אמנם ראה תנועה, אך לא במונחים של כוח, מסה ומהירות – כמו ניוטון או אינשטיין.

    הפער בינו לבין המדע החדש

    קופרניקוס, גלילאו וניוטון שברו את התפיסה הגיאוצנטרית האריסטוטלית, שיסודה עיוורון וטעות. איינשטיין ולייבניץ פיתחו מושגים של יחסיות, אינסוף ודינמיקה שאין להם מקום בפיזיקה האריסטוטלית. עבור אריסטו, הזמן והתנועה אינם מוחלטים אלא חלק מהמהות של גוף; עבור איינשטיין – הזמן עצמו גמיש, תלוי במהירות.


    השוואה בין אריסטו, ניוטון ואיינשטיין ושפה פשוטה יותר –

    כדי להבהיר את גודל הטעות של אריסתו נתמקד בשאלה איך מבינים את המציאות?

    אריסטו (יוון העתיקה) ניוטון (המאה ה-17) איינשטיין (המאה ה-20) מה זו תנועה?

    ואם נשאל מה מחזיק את הכוכבים? השמים נעים מעצמם יגיד אריסטו כי כל דבר נע לקראת שלמותו (עצירה) – טבע שמיימי מושלם. ע"פ ניוטון מדובר בכוח הכבידה, הוא גורם לשינוי גרביטציה מושכת את הגופים לתנועה ואם היא נחלשת הם מרחפים ומתרחקים זה מזה. אינשטיין ידייק ויוסיף כי תנועה וזמן משתנים לפי תנאים מקומיים. שהרי הטבע טבע מורכב, דינמי, ולעיתים לא לגמרי צפוי.

    ואם נשאל מהו זמן?

    תנועה של השמים – הזמן קבוע ואחיד שעון אחיד לכל היקום. יהדהד אריסטו.

    ניוטון יסכים שעון אחיד לכל היקום – אבל אינשטיין יתקן הזמן יחסי – הזמן משתנה לפי מהירות וכבידה

    אספסיה לימדה אותנו להתבונן ולשאול שאלות.

    אריסטו לימד אותנו להשיב בהשראת סיפורי אגדה

    ניוטון גילה שהעולם פועל לפי חוקים מתמטיים קבועים.

    ואיינשטיין לימד שהזמן והמרחב עצמם יכולים להשתנות – המציאות גמישה ומעמיקה.


    2. התמקצעות ועליית הרטוריקה

    בתקופה ההלניסטית, בעיקר באתונה אך גם באלכסנדריה, החינוך הפך לכלי לעלייה במעמד החברתי והפוליטי. הדגש עבר מהתבוננות פילוסופית כללית אל מיומנויות כמו דיבור בציבור, שכנוע, משפט, וניהול.

    3. השפעת הסופיסטים

    עוד לפני אפלטון אך גם אחריו, היו מורים פרטיים – סופיסטים – שלימדו תמורת תשלום כיצד להצליח בחיים הציבוריים.

    אפלטון מתח עליהם ביקורת קשה בטענה שהם מחנכים לפי דעת הקהל ולא לפי האמת.


    מאפיינים כלליים של החינוך היווני:

    הפרדה מגדרית: בנות קיבלו חינוך שונה, לרוב ביתי, למעט בספרטה.

    תחרות והצטיינות: ערכים של אגתון (טוב) וארטה (מצוינות).

    עירוניות: החינוך נוהל בידי הפוליס (העיר-המדינה).

    תמורה תרבותית עצומה: דמות האדם המחונך (paideia) הפכה לאידאל – משכיל, מוסרי, בר-שיח.


    סיום פרק על החינוך ביוון העתיקה, אני מבקש להביא שני הדגשים – הנפש והאסתטיקה:


    סיום:

    בין הנפש ליופי – שני יסודות של החינוך היווני

    החינוך ביוון העתיקה לא ביקש רק להקנות ידע, אלא לעצב את האדם כולו – את נפשו ואת מבטו על העולם. שני היבטים אלו בולטים במיוחד בתורותיהם של אפלטון ואריסטו: זה

    1. תורת הנפש של אפלטון – חינוך כהעלאת הנשמה


    שלושת חלקי הנפש (τρία μέρη τῆς ψυχῆς) לפי אפלטון:

    1. החשק – ἐπιθυμητικόν (epithymētikón)– מושב התשוקות, הדחפים הגופניים, הרצון להנאה ולסיפוק מיידי.

    2. הרגש/העוז – θυμοειδές (thymoeidés)– מושב הרגשות הגבוהים: אומץ, גאווה, זעם צודק, הרצון לכבוד ולצדק.

    3. השכל – λογιστικόν (logistikón)– החלק השכלי, המחפש אמת, תבונה, סדר, והכוונה מוסרית.


    לפי אפלטון, החינוך האמיתי הוא זה שמכוון את השכל (λογιστικόν) למשול, בעזרת העוז (θυμοειδές), ולרסן את התשוקות (ἐπιθυμητικόν) – בדיוק כמו רכב שמנהיגו הוא הרוכב השכלי, שצריך לרסן את הסוסים הסוערים של הרגש והתשוקה. נושא שמשתקף במשל המפורסם של מרכבת הנפש מה"דיאלוג פיידרוס". למעשה משל המרכבה של הנפש מופיע בשני מקומות מרכזיים בכתבי אפלטון, אך רק באחד מהם הוא מתואר במלואו: ורוב האנשים לא מכירים את הופעתו השניה


    1. הדיאלוג פיידרוס (Φαῖδρος) – המשל המפורש והמפורט

    זהו המקור המרכזי למשל המרכבה. אפלטון (על לשונו של סוקרטס) מתאר את הנפש כמרכבה רבת עוצמה ובה:

    רכב – מסמל את השכל (λογιστικόν), שמכוון את הדרך אל האמת.

    סוס לבן – מסמל את העוז/הרגש (θυμοειδές) – נלהב, מכוון כלפי מעלה, צייתן ואצילי.

    סוס שחור – מסמל את התשוקה (ἐπιθυμητικόν) – עקשן, מושך למטה, לא ממושמע.

    הרכב צריך לאחוז במושכות ולשלוט על שני הסוסים, כדי להעלות את הנפש אל מחוזות האמת – אל עולם האידאות.


    1. המדינה (Πολιτεία) – הצגה של שלושת חלקי הנפש, אך ללא המשל

    ב"מדינה", אפלטון מחלק את הנפש לשלושה חלקים, אך כאן הוא אינו משתמש בדימוי המרכבה. במקום זאת, הוא משווה את נפש האדם למבנה המדינה:

    השליטים = השכל,

    השומרים = העוז,

    בעלי המלאכה = התשוקות. נושא שיעלה שוב במשנתו של מקיוואלי על הצורך במעורבות של הצעירים כדי למנוע שחיתות.


    מדינה והנפש

    – אחריות הצעירים לחברה

    מאז אפלטון, שראה את נפש האדם כמראה של המדינה, עלתה השאלה: כיצד יחונך האדם כך שיהיה לא רק טוב לעצמו – אלא גם טוב לחברה?

    אפלטון האמין שבמדינה צודקת, כל אחד ממלא את תפקידו בהתאם לחלק בנפשו – והחינוך הוא שמכוון את הנפש להרמוניה פנימית וחברתית.

    משל המדינה: איזון הנפש כמועצה של שלושהב"רפובליקה", אפלטון משווה את הנפש לעיר ובה שלוש כיתות:

    השכל – המושל

    הרוח – השומר

    התשוקה – היצרנים,

    כאשר השכל שולט והרוח מסייעת לו, והיצר מווסת — הנפש מגיעה להרמוניה. אך מה מחזיר אותה לאיזון הזה?

    לא חוק בלבד,

    לא מוסר בלבד,

    אלא אותה התעוררות פנימית של זיכרון, של השראה, של צמיחת הנוצה.

    סינתזה: נשמה שמזדככת, נוצרת ונזכרת

    אפלטון לא נותן מודל קוגניטיבי בלבד, אלא דרך חיים:

    על האדם להצמיח את נוצות נשמתו מחדש, להאזין להדהוד הפנימי שמהדהד בו כשפוגש באמת, להכשיר את נפשו כהיכל שמוכן לשוב ולראות, להבין שכל יצירה, כל אהבה, כל גילוי — אינם אלא היזכרות באור ששכחנו.

    ניקולו מאקיאוולי, ב"רפובליקה" וב"הנסיך", מציע ראייה ריאליסטית ואף נוקבת של החיים הציבוריים. הוא דורש מהאזרחים, ובמיוחד מהצעירים, להיות מעורבים, להכיר את המציאות, לא לפחד מהכוח – אבל גם לא לוותר על אחריות מוסרית.

    בגישות מודרניות של תיקון (Correzione) – עולה הרעיון שהצמיחה האישית חייבת להיות קשורה לפעולה חברתית.

    החינוך האמיתי איננו נפרד מהחיים – הוא תיקון עצמי ותיקון עולם בעת ובעונה אחת.


    דעתנו: אכן, הצעירים חייבים להיות מעורבים, לא רק מתוך מרד נעורים אלא מתוך הבנה שהם נושאים את נפש המדינה על כתפיהם.

    רק מי שלומד להנהיג את עצמו – יכול לתקן ולנווט את החברה.

    וזה מתחיל בחינוך – כזה שמחנך למחשבה, לרגש, ולאחריות.אם תרצה, נוכל לנסח גרסה קצרה עם מסר ישיר לבני נוער.נודא הקורציונה מהדהד גם במאמרי על בריאות הנפש "על הקורציונה וניתוק רגשי והעדר מעורבות'' – כאן


    לסיכום:

    אפלטון לא היה רק פילוסוף. הוא היה גם מחנך. איש של חזון.

    וכשהוא מדבר על הנפש — הוא אינו עוסק רק באנטומיה של הנפש, אלא בעתיד של האנושות.

    בפרק זה אני מנסה להראות כיצד התפיסה האפלטונית, המשלבת היזכרות, השראה והרמוניה פנימית, יכולה לשמש כבסיס עמוק ורלוונטי לחינוך אנושי גם בימינו. רוב העוסקים באפלטון עוצרים במשל המרכבה או המדינה, ומתעלמים מה"זרמים התת-קרקעיים" — הנוצה, הגונג, ההשראה, והזיכרון שמוצג באופן עוצר נשימה ב"מנון'.

    לכן, אני מציע, שמה שנעשה עכשיו: נציג את תורת הנפש של אפלטון כפי שהיא נשזרת דרך המשלים, הדימויים והדיאלוגיםכסיפור אחד, שלם ונושם.

    המשל המפורש של המרכבה – נמצא ב"פיידרוס".

    ב"דיאלוג פיידרוס", אפלטון מצייר את הנשמה כמרכבה שמובילים אותה שני סוסים: אחד אצילי ושואף מעלה, והשני סורר, שחור, מושך למטה. אך עוד קודם לכן, הנשמה הייתה יצור שמימי מכונף, והיא עפה עם יתר הנשמות בעקבות האלים.

    > "וכשהיא רואה יופי אמיתי, נוצה צומחת לה ונפש האדם רוצה לעוף…" (פיידרוס, 249)

    הנוצה כאן היא סמל כפול:

    מצד אחד — היא עדות למקורה השמימי של הנשמה, מצד שני — היא האיבר שנושר עם הנפילה, ונדרש להצמיחו מחדש.

    הנפש אינה נבראת טהורה — אלא נשכחת. ומכאן מתחיל כל הסיפור של החינוך לגדולה וכל נושא ההתעלות על מושגיה כמו הנשגב.

    משל המרכבה פותח את החלק הראשון והידוע בתורת הנפש של אפלטון

    החלוקה התיאורטית של הנפש – מופיעה גם ב"המדינה", אך בלי הדימוי של המרכבה.

    אפלטון ראה את הנפש כמורכבת משלושה כוחות: החשק (תשוקות הגוף), הרגש (העוז), והשכל (החלק העליון, המחפש אמת). החינוך נועד לאזן את הכוחות הללו ולהעלות את האדם מהעולם הגשמי לעולם הרוח והרעיון של הנוצה משקף את השאיפה למעלה, להתעלות ולקלוט את הרעיונות הצלולים והבהירים ביותר. בפיידרוס, אפלטון ממשיך: הסוס הטוב הוא הרוח (θῦμος), הסוס הרע הוא התשוקה (ἐπιθυμία), והרכב הוא השכל (λογιστικόν). המרכבה מתנדנדת בין שמיים לארץ, בין כמיהה לשגב לבין כובד החומר.

    בעיני אפלטון, לחנך משמעו לכוון את הנפש אל האמת, הטוב והיפה – שלישיית הערכים העליונים.

    אבל יש משל נוסף, עמוק לא פחות, ופחות מדובר: משל המועצה. בו האדם הוא כמו עיר. כמו פוליס (בה"מדינה"). יש בו בעלי דעות שונות, רצונות שונים –ותפקידנו, כבני אדם, הוא לבנות נפש מאוזנת – מדינה פנימית הרמונית.

    שני המשלים מציעים לנו את אותה תובנה:

    > האדם הוא ישות מורכבת, ושאלת חייו האמיתית היא – מי שולט בנפש?

    הרכב הטוב מנסה לשלוט — אבל מה שגורם לסוס האציל והלבן לקפוץ באמת הוא מראה היופי — כי הוא זוכר משהו. זה רגע של הדהוד פנימי — כמו צליל גונג.

    הגונג: ההשראה כהיזכרות

    כשהנפש פוגשת ביצירת אמנות נעלה, יופי טהור, כמו פסל של בנבנוטו צ'ליני, שירה של טשרניחובסקי, או פטררקא ולאה גולדברג או אלכסנדר פן, ציור של רמברנדט או שפרנגר, טינטורטו או ליאונרדו דה וינצ'י ואהבה עילאית — משהו בתוכה רוטט.

    היא לא "לומדת", אלא נזכרת.

    זה הצליל שמהדהד בה כמו גונג עתיק.

    זה הרגע שבו האמן אינו "יוצר", אלא נפתח לשיגעון מקודש — μανία — המגיע מהמוזות (פיידרוס, 245).

    כך פועל גם הדיון הפילוסופי, וגם החינוך, זו היא האהבה שמאפשרת לך להתפתח.


    חלק שני בתורת הנפש

    היזכרות – לא לומדים, אלא מתעוררים.

    כאן מגיעה אחת ההבחנות העמוקות ביותר של אפלטון.

    הוא טוען: אנחנו לא לומדים דברים חדשים.

    אנחנו נזכרים במה שהנשמה כבר ידעה.

    הנשמה, כך הוא טוען, חיה לפני לידתה בעולם של אידאות — עולם של אמת, צדק, יופי.היא נפלה לגוף – וכעת היא שוכחת.

    > החינוך, לכן, הוא לא החדרת ידע — אלא מעשה של היזכרות.

    זוהי אמירה מהפכנית.

    היא מציבה את התלמיד לא ככלי ריק – אלא כישות עמוקה שכבר ראתה את האור.

    המורה האמיתי לא מלמד — הוא מעורר ומאפשר. הוא מיילד. הוא אספסיה, מכאן נגזר תפקידו של החינוך – לכוון את הנפש אל מה שהיא כבר יודעת שהיא אוהבת.אהבה – כך אפלטון אומר – היא זיכרון של שלמות.-

    דיאלוג מנון: מעמיד את העבד במרכזו. סוקרטס משוחח איתו – וזיכרון הנשמה מתבהר. סוקרטס מדגים ב"מנון" שגם מי שנראה כ"בור" ולא למד דבר (העבד), יודע את משפט פיתגורס — וזאת מבלי שלמד אותו. נושא שנחשב באותם ימים לאחד האתגרים הגדולים של הלמידה. הוא נזכר, בעזרת שאלות מכוונות.

    > "אין הוראה — אלא היזכרות"הלמידה האמיתית, לפי אפלטון, אינה העברת מידע, אלא התעוררות נשמה.


    חלק שלישי: השראה – השיגעון האלוהי, אבל איך מתעוררת ההיזכרות?כאן נכנסת ההשראה.

    ב"פיידרוס", אפלטון מונה ארבעה סוגים של השראה: של האוהב של הנביא, של המשורר, ושל מי שמתעורר באמנות. הוא קורא להן "שיגעונות מקודשים".

    אך למעשה — זהו שיגעון של זיכרון. הנשמה נזכרת ביופי שראתה, והיא נמשכת אליו. וכאן מופיעים הסמלים האפלטונים שתלמידיו, וההולכים בדרכו כל כך אוהבים:

    הנוצה שצומחת בנפש כעדות שהיא ראתה אידאות. הגונג הפנימי שמהדהד ברגע של אמת.

    . החידה שמעוררת את הסקרנות ולא עוזבת אותך כי היא כבר מוכרת מבפנים


    חלק רביעי: משל הזיכרון של מנון – שהוזכר למעלה, הילד והראיה החזקה ביותר לרעיון ההיזכרות מופיעה כאמור לעיל, בדיאלוג "מנון". שם סוקרטס מוכיח לעבד צעיר משפט בגיאומטריה – מבלי ללמד אותו. העבד עונה תשובות, טועה, מתקן – עד שהוא מגיע למסקנה נכונה. אז קם סוקרטס ואומר:

    > הילד לא למד – הוא נזכר.

    זהו רגע חינוכי עילאי. הוא מראה: שכל אדם נושא אמת פנימית שכל שיחה היא סיכוי להדליק את הזיכרון הנשכח שכל מורה אמיתי הוא שותף למסע פנימי של האחר


    חלק חמישי: המורה כמעורר הנשמה ובסופו של דבר, זו קריאתו של אפלטון: הפוך למורה שמעורר נשמות.חנך את עצמך – ואז אחרים – לראיית היופי, האמת, והטוב.

    אל תסתפק בהקניית ידע – לך אל הנפש, אל המרכבה, אל המועצה הפנימית.הזן אותה בהרמוניה.כי הנפש — אם תבין אותה נכון —היא כמו עוף שמבקש שוב לפרוש כנפיים.והחינוך — הוא מעשה העידוד לצמיחת נוצות חדשות.—סיום: הקריאה האפלטונית – היזכרו מי אתם זוהי הקריאה שמלווה אותנו מאפלטון ועד היום:> היזכרו.

    היזכרו במה שאהבתם באמת במה שראיתם רגע לפני ששכחתם במי שהייתם ובמה שאתם יכולים להיות.


    שאלות לדיון

    1. האם לדעתך הנפש שלך מתפקדת כמו מרכבה? באילו מקרים השכל שלך מצליח להנהיג את הרגשות, ובאילו לא?
    2. איך אתה מפרש את מושג "המועצה הפנימית"? האם אתה מכיר קולות שונים בתוך עצמך שמתווכחים?
    3. האם אתה מאמין שידע ואמת יכולים להיות "מזכרים" (היזכרות) ולא המצאות חדשות? למה?
    4. האם חווית פעם "קול פנימי" כמו הדמון של סוקרטס? איך הוא השפיע על ההחלטות שלך?
    5. איך אפשר לעורר השראה אמיתית, לדעתך? האם ההשראה היא משהו חיצוני או פנימי?


    2. תורת היופי – בין אפלטון לאריסטו

    על אף ההבדלים ביניהם, בנושא היופי אין מחלוקת, ככל הנראה משום שאפלטון לא פרסם דיאלוג '-קלאסי'- בנושא, הגם ש"איון" שלו דן בדרכי האמנות הנשגבת באמת. מכל מקום גם אפלטון וגם אריסטו ראו ביופי לא רק עניין של חושים, אלא אמת רוחנית שיש לה סדר, הרמוניה, ומידה נכונה.

    אפלטון טען שהיופי הגשמי הוא בבואה של יופי רוחני נצחי.

    אריסטו, בהקשר האסתטי, הדגיש את האיזון, ההרמוניה והשלמות – ממש כמו מורהו.

    לכן,

    החינוך היווני נבנה על שתי עמודים: טיפוח הנפש ורגישות ליופי – כי רק מי שלומד לחשוב נכון ולחוש נכון, ראוי להנהיג, לברוא ולבנות חברה טובה.


    פרקי המאמר

    לפרק1

    לפרק 2

    לפרק 3

    לפרק 4

    לפרק 5

    לפרק 6

    לפרק 7

    נשארו לך שאלות?

    אשמח להשיב על כל שאלה 

    לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן  

    בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –

      שמי Name:


      טלפון phone:


      דוא"ל (כדי שאוכל להשיב לך מכל מקום בעולם) Email:


      איך אני יכול לעזור לך How can I help you:


      אפשר לקבל את בדיקות הדם החריגות שלך Exceptional laboratory tests:


      Yaron Margolin

      למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או YARONMARGOLIN.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.

      For the avoidance of doubt, consult a physician (who knows in detail the general health of each patient or yours) before using any medicine, food, extract or any exercise. The information on Yaron Margolin's website or the "Healing Presses" website (on Facebook or YARONMARGOLIN.COM), in the above article and in Yaron Margolin's articles are material for thought – philosophy neither recommendation nor public guidance to use or cease to use drugs – no information on this site or anyone You should always consult with a qualified physician or pharmacist regarding pain, bad feeling, or goals and how to use foods, ointments, extracts and even exercises, or other remedies that are mentioned as such

      מאמרים אחרונים

      נשלח ב כללי