בריאת אדם – מיכאלאנג'לו, הקאפלה הסיסטינית, רומא. ביטוי לתפיסה ההומנית שרואה באדם מרכז לתרבות, מחשבה והוא הזכאי לכל הכבוד.
"הכבוד" הוא מושג יסוד וערך עליון בתרבות האדם. מרחב קיומי לחיי גברים ונשים. רבים מחזיקים בכבוד כנס מעל ראשם ויש שיהרגו או יהרגו למענו.
במרחב האימון לקרירה, בטיפול מוביל לזוגיות מיטבית ולכישורים חברתיים גם ביעוץ עסקי וניהול קרירה נושא הכבוד מקבל חשיבות עליונה. דמימת הכבוד נפוצה, ולה ולפגיעה בכבוד האדם בכלל שמוגדרת כטראומה השפעה שמנהלת חיי אדם לרעה.
יוחנן בן זכאי (התנא 30-90 לפנה״ס) מבקש לדון בכבוד בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש ורש"י מסביר את דבריו: בבוא התנא לדון בכבוד מוסבר שבן זכאי מרחיב את הנאמר בספר בראשית (א׳ כו-כז׳) כי ״בצלם אלוהים ברא אותו (את האדם)״ ובנוסף למקובל על הבריות שהענקת כבוד ניתנת ברגיל על סגולות וכישורים מיוחדים, העבריין עלוב נפש ובזוי. אדם הלא מכובד, האיש הפשוט שאין בו סגולות או תכונות נעלות הוא עבריין כי את עיקר תשומת לבו הפנה אל שכלול תככים ומזימות.
רש"י מבקש לכבד את העבריין, שכבודו מחולל בידי עצמו ואל לנו להוסיף על כך עלינו לכבדו בשל היותו אדם.
ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה היה אחד ההוגים הראשונים שהשפיעו על מושג הכבוד כערך עמוק שנקשר בתפיסה ההומנית. מחשבה חדשה שהעבירה את נושא הכבוד מהאל לאדם עצמו והכבוד היה לזכותם של ערכים הומניים ומציין את התרבותית ההומניסטית.
פיקו דלה מירנדולה היה פילוסוף איטלקי בן דור הרנסנס וחבר האקדמיה האפלטונית בפירנצה – הוא שהמשיג את "הכבוד" כמושג על אנושי במאמר המכונן "הנאום על כבוד האדם" (Oratio de hominis dignitate), מסה שנכתבה בשנת 1486.
תפיסת הכבוד התפתחה בעקבות מאמרו של פיקו דלה מירנדולה ו"כבוד האדם" שוחרר להתבוננות רחבה וגמישה לא עוד כבוד "הבריות" רמיזה לבורא העולם, שברא את האדם בצלמו. כבוד האדם היה מ"בזכות" האל לזכויות אדם. לא עוד הנאה מהערכה לאדם בשל מוצאו אלא זכות לקיום מכובד. כבוד גמיש וזמני כפי שהציעו היוונים הקדמונים למנצחים בתחרויות האולימפיאדה. קביעותו עברה ממעמד עקב לידה למערכת החוקים ומתן הזכויות לחיים בכבוד.
ילדים מזהים את ערך הכבוד כחלק מהתפתחותם, בגיל מוקדם. בגיל 7-8 מושג הכבוד חיי ופועם בם ומקבל מקום מיוחד בתפיסותיהם. ומשמעו קוטבו המנוגד של העלבון. עלוב הנפש, בזוי ומבוזה, נרדף, ונתפס כמי שאינו שייך – מרחב העדר שייכות הוא זה שכל ילד נס מפניו.
בתקופת גיל 7-8 שנים כישורי חיים עולים ומשגשגים בעיקר בשל נושא ההישג. הילדים נעשים תחרותיים וההישג – הגעה ליעד (כל יעד) שמשמעו ״ניצחתי״ מככב. ניצחתי משמעו ״כבוד״ והפסדתי משמע העדר כבוד ואף גרוע מכך: מפסידן שגורר את משמעותו עד לבזוי והחסר כל ערך – בשפתם "לא שווה". משמעות גרועה נוספת למפסידן במבט אל האחר מעורר הקנאה – הוא בן תחרותי שניצח וזה מעליב. העלבון בשל תחושת האי השייכות למנצחים.
סקרי דעת קהל מגלים שהתכונות המאפיינות את החברה הישראלית כיום הן חוצפה, חוסר סובלנות, שחצנות, גסות רוח וקולניות – תכונות שמייצגות הפסד בתחרויות בתקופת גיל זו. העדר כבוד וביזוי שכיח עד כדי ספק אם החברה הישראלית מדוממת בתפיסת הכבוד שלה.
הכבוד הראשוני (גיל 7-8) נקשר בהכרה בראשיתית העולה וצומחת בכיתה ב׳-ג׳ (גם בכיתה ד׳) בנוצותיו המפארות את מרחב חייו. תחושת הכבוד הזו נסובה על מוניטין (honor) שנשען על מעמד מולד. השתייכות למעמד גבוהה נתפס כניצחון. הוא מתפאר במשפחתו, בהוריו, בעיקר באביו כך שהכבוד הקדום (שהוזכר לעיל) השואב את כוחו משנאמר בספר בראשית [(א׳ כו-כז׳) כי ״בצלם אלוהים ברא אותו (את האדם)״] חי בו כקיים.
על פי הערכות הקרן לאוכלוסייה של האומות המאוחדות, עד כ-5,000 נשים נרצחות מדי שנה ברחבי העולם על רקע של כבוד עתיק יומין נוכח חדשנות והעדר כניעה למושגים פרימיטיביים של תרבות גברית ישנה המכונה: חילול כבוד המשפחה. אומדנים אחרים מדברים על מספרים גדולים בהרבה – למעלה מ-20,000 בשנה. התופעה מתרחשת בעיקר במדינות מוסלמיות במערב אסיה, בצפון אפריקה וגם בחלקים מדרום אסיה, כאשר בפקיסטן מוערך מספר הרציחות במעל 1,000 לשנה.
פורטרט של אישה עם חתול
ניקולאי יארושנקו
כבוד המשפחה נקשר במוניטין, בנראות, בנוצות פאר אבל גם בדמימת גיל התחרות, הניצחון והמוניטין. הגם שמדובר בתופעה מדאיגה וכלל עולמית ראוי שנקשר אותה לדמימת גיל 7-8 בבואנו לטפל בכשליה ביחיד.
ילד בן שבע שהוריו מבוקרים או מקוללים בשמות גנאי מבזים מקרב חבריו נפגע בכבודו ויוצא לקרב להגן על שמם הטוב – כלומר על כבודו. רוצה לומר שכבוד הילד נשען הן על ההישג בתחרות, על המוניטין של משפחתו וכן על יכולתו ליידע את חבריו לגבי זכויותיו מלידה – הנראות.
התנהלות גיל זו מכשירה את הילד לעמוד בדרישות התנהגותיות מדוקדקות שמקנות לו יכולת להתאפק להוביל את חייו לחיי כבוד.
דמימת גיל 7-8 יכולה להשתקף בכשל בכל אחד מגורמים אלו: תחרותיות, מוניטין (שמירה על שם) והתאווה לניצחון.
תחרותיות שמתפתחת לדמימה היא דמימת כבוד ובדמימה נצבעת בחוסר סובלנות, שאפתנות יתר ואמביציה קיצונית.
שמירה על כבוד שמו – על המוניטין שבדמימה מסכנת אותו בנרקיסיזם (הפרעת אישיות) ופחד מאובדן שמו הטוב.
תאוות הניצחון בדמימה מסכנת אותו בפיתוחן של מזימות ותככים, עבריינות והשגתן של תוצאות רצויות בכל מחיר.
הדמימה של הכבוד יכולה להובילו אל חיים תחת קוטבו השלילי של הכבוד – ביזיון, השפלה, אי שייכות וחברות השוליים. צורה אחרת לה בהקפדה ושמירה על שמו הטוב תוך מתן ביקורת מבזה לאחר בשאיפה לתקנו (לבזותו), לגרשו מהסביבה כפי שארע לאחר חורבן בית שני לאלישע התנא (אלישע בן אבויה – האחר).
דמימה של העדר כבוד נוצרת עקב טראומות מורכבות ושונות בגיל 7-8 שפוגעות ביכולתו של אדם לשרוד הצלחות.
דמימת גיל זו מונעת מהילד לעמוד בדרישות התנהגותיות מדוקדקות שמקנות לו יכולת להתאפק והוא דורש את ההתאפקות מזולתו – מנשים ויכולתו לשלוט בן או בדמויות מוחלשות חברתית היא שמקנה לו (בדמימה) תחושה מזויפת של חיי כבוד. על יסוד כשליו אלו צימח האדם את תרבות ההשתקה.
מופע נוסף לערך הכבוד עולה מהתנהלות ילדים בתקופת גיל 11-12. מדובר בתקופת מעבר מורכבת בה מדד (הכבוד) נתפס כשיקוף ליכולתו לשרוד קשיים ומכשולים שהוצבו בדרכו אל היעד.קשיים וקשיי חיים נערמים בדרכו של כל אדם הצועד בדרך המובילה להשגת יעדים והגשמת רצונותיו. את ההכשרה לכך הוא עובר בגיל המעבר 11-2 ואף עד גיל 13.העמידה באתגר נקבעת על-ידי קבוצת הילדים עצמה. תוצאותיה: עמד במשימה, הגיעה בשלום ליעד מול האתגר אף היא נקבעת על ידי חברת הילדים. היא שמקנה את כבודו, עמידה באתגר גדול וקשה מקנה כבוד גדול ויכולתו מול אתגר אדיר תזכה אותו בהערצה. הבסיס לשלטון דוד שגבר על גָּלְיָת, בהיותו ילד בן תקופת גיל זו נקשר בעמידה באתגר אדיר ובהערצה (ספר שמואל א 'פרק י"ז – מסתיים בפרק י"ח.).
כשליו של הילד מול השגת היעד אינם מכובדים ומסכנים את מעמדו ובתקופת גיל 11-12 שנים יגיע עד עלבון ומסתכן בהחרמות ונידוי שמדוממים אותו בשל עוצמת הטראומה שיוצרת הגלייתו מחברת הילדים.
הכבוד של גיל 11-12 אלים, תוקפני, חצוף, חסר סבלנות אך שומר על קיומו בקרב חברת הילדים בלבד. התגוששויות הכבוד באות להגדיר נבדלות מעלובי החיים והתרחקות (נבדלות) מאליליו החיים במרחב המשפחתי ומכונים הוריו.
בעזרתו ההתגוששויות והתחרותיות על היעדים מול האתגרים הוא מכשיר ומחסן את מרחב היכולת. מפתח כישורים נקודתיים, לומד להתמקד במטרה, להתאמץ וכך ובהמשך מוצא את קו הביניים, את הקו ששייך לאיפוק ולגמישות המחשבה בגילאים הבוגרים.
יכולתו/ה להגדיר עצמו/ה מול אחיו או מול הוריו כאישיות עצמאית מביאה לו/ה [על-פי תפיסתו בגיל המעבר (11-12)] כבוד. העדר הגדרה של נפרדות וייחוד עצמאי במשפחה היא עלבון, שניתפס במונחים של ביזיון.
Frederick Leighton לייטון – אם ובת – אהבה
הכבוד של גיל 11-12 קשה להשגה לנערות. האימהות נחשפות על-פי רוב כמי שמסרבות עדיין להרפות ולהיבדל מהן. הסימביוזה צומחת וכבודן נרמס. הכבוד הנערי בחברה צומח יתר על המידה ומוקצן. נוצרת דמימה חברתית שמקשרת בין כבוד הנער הכבוד הגברי ורגשי האשמה במרחב אם-בת. הנער בוחן עצמו בהתגוששויותיו מול היעד והאתגר אם הוא "גבר" כשמעמדה של הנערה נרמס ומקנה לו יתרון בחברה שמזיק להתפתחותו.
הנערה ברגיל מדוממת בגיל זה וכבודה לא בעמידה מול אתגרי משימה אלא ועד ימנו מודר או צומצם ליכולתה לוותר על כישוריה ומיניותה. והיא ברגיל מתהדרת בנוצות הכניעה. כבודה זויף ומשקף את עלבון החברה כולה.
בתרבויות העתיקות נבחן כבוד הנער ביכולתו לעמוד באתגרים ומבחני בגרות שהגברים המבוגרים מציבים בפניו. רק אם עמד במה שמכנים טקסי התבגרות התקבל לחברתם.
אדם שדומם בגילאי 11-12 מסתכן בהשתלבות ב"תרבות של כבוד". הממצאים המחקריים מדגישים העדר כושר לניהול כעס בדמימה זו ומעגל העלבון – תוקפנות הוא שמנהל את חייו. ניכר כמי שמנסה להציל את הסטטוס החברתי שלו על ידי תוקפנות או התנהגות אלימה.
גברים מוכנים להקריב גם את חייהם למען מוניטין ושמירה על כבוד. נושא זה מנוצל עד תום במשטרים רבים ובמדינות עולם רבות בן נפגוש בפוליטיקאים נבלים הכובשים בעזרת דמגוגיה של "תרבות של כבוד" את השלטון.
דמימה שכיחה לגיל 11-12 בהעדר כישורי חיים, תקיעות וקשיים בלקיחת החלטות, תרגום שגוי לאתגר כמצב בלתי עביר וסערות נפש עקב תת-משימה, בלתי צפויה, שהופיע במפתיעה.
פרסאוס של בנבנוטו צ'ליני – מתגבר על מדוזה שבאה להרוס את יפו.
גיל 14-15 מתפתח הכבוד החברתי (הדר) ועיקר המאמץ נקשר בהסתלקותו מקלון ואובדן שמו הטוב.
הנער בונה לעצמו את שמו בקרב חבריו. מעמדו וכבודו נקבע ביכולתו לשמור על מקומו בקרב חבריו בה בעת כמובדל מהם. שונה אך שווה ואחד מהם אך לא חריג.
חוסן רגשי מתפתח ממצב זה והתפתחותו מכבדת אותו ביכולתו להתאפק רגשית כדי להסתיר נהלים חריגים בתוך רגשותיו ומחשבותיו. צומחת תאווה לחוק וסדר שמסייעת בדרך האיפוק.
נושא האחר מאיים ומפחיד על מעמדו ומאיים על שמו הטוב.
היותו "חריג" נתפסת כאסון. הוא "טמא" ו"אות קלון" בו אות לאובדן של כבוד עקב התנהלות בלתי הולמת דורשת גלות. יש ויסלק עצמו (גלות מרצון) כדי לשמור על כבודו.
הרהורים ותאוות בתקופת גיל זו בעיקר אלו שנתפסים משיכה מינית סוטה ומצב כלכלי ירוד של הוריו – מערערים את מעמדו כאחד מכולם. פגיעה של שמו הטוב של מי מהוריו עקב התנהגות לא הולמת שלהם היא אות קלון נוסף שמקשה ומאיימת על התמודדותו בחברת הנערים בגיל 14-15.
התרחקות מקלון דורשת השקעת מאמץ בין הקטבים: בושה – כבוד והמרחב החברתי בולט עדיין הצורך להשתלב בקבוצה. אובדן מעמד חברתי הוא טראומה ודמימה קשה. בהמשך מסע התפתחותו מושג חדש: "מקום משלו".
ככל שצומחת בו תחושת המקום משלו יגבר כוחו למאבק הכרחי – "שמו הטוב" נקשר מעתה ביכולתו לשמור על זכויותיו ועל מקומו מול האב. תקופה זו מאופיינת במלחמה והמלחמה באב. מאבק באב קשה על הנערות בשל הדמימה השכיחה שעוברות בגיל 11-12, דמימה (מיותרת) שמחלישה אותן מולו ומדוממת את התפתחותן.
המלחמה באב מורכבת ולהצלחתה נחוצים שלושה יסודות: מוניטין מבוסס שזכה לו בקרב חבריו – כבוד.
הדר, בגדים הולמים למרחב הקבוצתי, תסרוקת מתאימה – מקום משלו כחדר משלו או מחשב משלו מסמליו תִּפְאָרָה, ואב גאה בהישגיו (בלימודים, במרחב הספורט, אמנות או החברתי – כולל שבחים, תעודות טובות, מדליה, סמלי הכרה) הלל. אלו שלושה יסודות שלושה סוגים של כבוד, הם קניין רוחני רב עצמה וחוסן נפשי שמזכה אותו בזכות יסוד לחרות וחיים של הגינות. מלחמתו באב הוגנת ועניינית הוא שומר על כבוד אביו ובונה מולו נפרדות יוצרת עצמאות שמפתחת בו מרחב חדש האחריות.
לבד בארמונו – מלך סיציליה בערוב ימיו. מתוך ׳לאונטס׳ מלך סיציליה – ירון מרגולין 14.9.14
מה הוא כבוד?
כבוד של אדם ומידת הכבוד הן רגשות ותחושות (גוף) שנוצרות באדם ביחס לזכאותו הטבעית לחיות את חייו הוא, להתפתח ולפתח כישורי חיים ההולמים את אישיותו ותואמים לסביבתו הטבעית.
מידת הכבוד נקבעת על-פי הגורמים המאפשרים לו או מונעים ממנו לפתח כישורי חיים שיאפשרו לו לחיות את חייו על-פי כישוריו וחזונו.
הגורמים המאפשרים לו או מונעים ממנו נמצאים בו (כישורי חיים או דמימות) ומחוצה לו. כשהגורמים המאפשרים לו לצאת להגשמת חזונו מקנים לו כבוד והמונעים ממנו – מבזים אותו.
המושג "כבוד" הפך למושג שגור בשיח המשפטי והפילוסופי לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר הוכנס לשימוש במסמך המכונן של ארגון האומות המאוחדות (1945) ובהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (1948). המושג נמצא בשימוש גובר בפסיקות בתי משפט ברחבי העולם.
בישראל כבוד האדם הוא מושג מפתח בשיח המשפטי והחוקתי מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992.
הכבוד הוא מושג על החובק בתוכו התבוננות על יכולת לפתח כישורי חיים, ישנה בו משמעות מוסרית, פילוסופית, משפטית, דתית, ומודרנית האדם המזכה את זולתו לחיים של כבוד הוא האדם האנושי.
שלושה ערכי הכבוד
שלושה תתי ערך מרכיבים את מושג העל ״כבוד״: הדר, תִּפְאָרָה והלל.
שלושת המושגים הדר, תִּפְאָרָה והלל לקוחים מהעברית הקדומה ומתורגמים כיום מאנגלית. העברית המדוברת לוקה בהם בחסר ויש לכך סיבות רבות שלא כאן המקום לדון בן פרט לאזכור שהאדם המודרני זוכה באמנות העכשווית לפרוק לחלקים וניכור רגשותיו. האמנות המודרנית לא מביאה אותו כשלם וזהו עלבון גדול בפני עצמו. נראה שהקדמה הטכנולוגית הביאה לאדם שפע כלכלי ויכולת אדירה להגברת הנראות של תוכן חיובי, והתהדרות בנוצות פאר כל זאת מבלי להתאמץ למען השגת יעדיו, או לפתח כישורי חיים וגם בכך יש מאבדן כבודו.
1. מוניטין והדר (honor)
המשגתי את תת ערך הכבוד הראשון הדר מהפועל ה׳ד׳ר׳ שלקחתי מיִתְהַדֵּר – הִתְהַדֵּר, גוף שלישי עתיד שמופיע בתפילה – מימי הביניים, תקופת התרבות הביזנטית בה כבוד האדם היה בתחתית החברה מול האל שהורם אל על והיה לשגב … וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל …
LEONTES August 2014
ירון מרגולין בתפקיד לאונטס
מלך סיצילה – אוגוסט 2014
יִתְהַדֵּר – הִתְהַדֵּר, גוף שלישי עתיד שמשמעו התקשט; התגנדר; התייפה. אחרי תפילת עלינו לשבח, ולאחר לימוד תורה שבעל פה נאמר ההדר: …"וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל" … ובתחילת ימי הביניים תפס והיה לקדיש בתפילות אבלים ובאזכרות למתים, ועם עליית המיסטיקה היהודית במאות ה-12וה-13 הפך המנהג לקרוא שירת יתהדר תחת הכותר קדיש והיה לקדיש למת נפוץ מאוד " יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם/ ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל/ שמו "…
לאחר המגפה השחורה באירופה שהשמידה מיליוני אדם, נחשף האל בחוסר יכולתו להושיע, לעזור ולהציל. וכן בעקבות מלחמת העולם השנייה ועליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה האל התקשט; התגנדר בנוצותיו; התייפה בנוצות זרים, וזוכה בכבוד שאינו ראוי בו בעקבות ניכוס לעצמו דברים שאינם לו.
הדר, כנאמר "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב" (קוהלת ז א)]. ההתקשטות מכבדת ויוצרת רושם טוב.
מדובר ברושם הכללי שנוצר סביב אדם, שמזכה אותו בכבוד ובתארי כבוד שאליהם נחשף בעיקר עקב מזלו הטוב.
למזלו הטוב, הוא נולד במרחב קבוצת האליטה, נצר לדור המייסדים, נצר לשושלת מכובדת (אציל), בן לתרבות המוערכת (אירופה, יפן, עירק) ועל כך כבודו. כבוד זה מכונה הדר – הדרת כבוד.
יש וגורלו נהפך ולחוסר מזלו הוא מהגר או בן למשפחת הבוגד, למשפחה ענייה, סבתו זנתה או שהוא בא ממשפחה של עולים חדשים, בן חברת השוליים, ונמנה על מעמד המהגרים הלא חוקיים. הוא מוגדר שולי, לא שייך, בזוי ועלוב. הכבוד ממנו והלאה.
אנשים מהודרים כל שמוטל עליהם לעשות נקשר בשמירה על מעמדם. אין הם נדרשים לפתח כישורי חיים, יכולות נשגבות או חוכמה, רק להישמר ולשמור על שמם הטוב – הדר.
- היסוד החדש – תִּפְאָרָה (dignity),
וַתֹּאמֶר (דברה הנביאה לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם): ״לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן.
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק: “אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי, וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי, לֹא אֵלֵךְ”(ח׳).
וַתֹּאמֶר: “הָלֹוךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ, אֶפֶס, כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ, כִּי בְיַד אִשָּׁה, יִמְכֹּור יְהוָה אֶת סִיסְרָא“(ט׳). (שופטים ד׳ ו׳ – ט׳).
כתר ליאונטס- נוצר עבור הריקוד ליאונטס של ירון מרגולין
תִּפְאָרָה – (dignity), נקשר בזכויות יסוד – זכויות יסוד אותן החברה חייבת להעניק לאדם באשר הוא אדם. תִּפְאָרָה הוא מונח כבוד שהאנושות מחויבת לו על-פי אמנות בינלאומיות שכל חברה מתוקנת חתומה עליהן גם ישראל: הזכות ללידה (מכובדת), הזכות למגורים ראויים, הזכות ללבוש בגד הולם, הזכות למזון ומים בריאים ומזינים ובמידה מספקת, הזכות לבריאות, הזכות לחינוך, הזכות לניידות (בעולם) והזכות למוות ולהיקבר (או להישרף) בכבוד. זכויות יסוד אלו חקוקות בחוק הבינלאומי ואדם שפוגע בהן או לוקח אותן מאדם אחר מוציא עצמו מחברת הפאר של האנושות ומסתכן בתביעה בבתי דין בינלאומיים.
התִּפְאָרָה מוגדרת כיסוד חיים חייב מציאות ומשום שנקשרת עם מושג איכות הסביבה – וזכות לסביבת מגורים מכבדת (נקיה מרעלים וזיהומים) חובת המדינה להגן עליה.
הִּפְאָרָה – בהילקח התִּפְאָרָה הוא יסוד הכבוד שחייב להינתן לאדם באשר הוא אדם מאבד הלוקח, השליט או החברה שלוקחת או פוגעת בה צלם אנוש.
על יסוד התפארה והפגיעה בה הייתה הגדרת הנאציזם למושג שלילי שנקשר באי-אנושיות בתת-אדם ובפגיעה בכבוד האדם.
מנגד הגדרת העדר תִּפְאָרָה כנאציזם שכיחה ומגבילה את התביעה והחובה להגן עליה בבואנו לתבוע את כבוד האדם במקרים של הרעלה וזיהום סביבת המגורים למשל, בעיר חיפה ובאזור המפרץ על-ידי עשירי הארץ ובעלי המפעלים המזהמים שם.
פגיעה בכבוד מסוג תִּפְאָרָה נחשבת פשע נגד האנושות הקורא לקהילה ולנפגע בכבודו (תִּפְאָרָה) לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג כדי לתבוע באמצעותו את כבודנו.
משהושג היסוד תִּפְאָרָה בחיי אדם, מצווה על האדם (ועל חברתו ומדינתו) לשפרו ולשכללו. שיפור בתִּפְאָרָה נקשר במושג: פאר (שעל שמו הומשג הערך הנקשר בכבוד המוסרי היסודי תפארה). תפארה: תחבורה מפוארת, מכונית מפוארת, בגד מפואר, נעל מפוארת, גם מזון מפואר והקרירה מפוארת, הלידה מפוארת, הבית מפואר, ואפילו הקבורה מפוארת, ולתפארת מדינת ישראל.
אדם ששכלל את כישורי חייו רשאי להתפאר בהישגיו. הישגיו מפוארים ויש בם לפאר את בני עמו ואת מדינתו בשל המוניטין שזכה בו וכבודו גדל ומתרחב אל חברתו הזוכה בנוסף לפאר בהדר (1).
3. הלל (glory).
הלל שבח, מחמאה, הילול. ההלל נקשר בשכלול היכולת וההישג. שבחים שאדם מקבל על שיפור של תכונותיו, התעלות מעל ליכולותיו (עוצמות אישיות) או כישרונות ששוכללו. הלל נקשר בכבוד עקב הישגיו, הצלחותיו המשופרות של האדם. אדם המגיע לשכלול את שיא ההישג שבאנושות – ההלל מגיע עד מדליית זהב ופרס נובל. דרגות הצטיינות, תעודות כבוד, באים לכבד אדם על מאמץ לקראת הישג גדול, על התפתחות אישית שהביאה אותו להישג מרשים ביחס לעצמו. ההילול חובק את כל היכולות ומתייחס בכבוד אל כל כישורי החיים גם הייחודיים והנדירים ביותר.
היבבה היפוכה – הַשְׁמָעָה של קול בכי שמקורו בכאב עמוק של הנשמה.
שער הניצחון של סרגיוסלל שבח, מחמאה, הילול. ההלל נקשר בשבחים שאדם מקבל עקב שיכלול תכונותיו, יכולותיו (עוצמות אישיות) או כישרונות ששוכללו. הלל נקשר בכבוד עקב הישגיו, הצלחותיו של האדם. דרגות הצטיינות, תעודות כבוד, באים לכבד אדם על התפתחות אישית מכובדת שהביאה אותו להישג מרשים.
ביוון הקדומה ההלל היה זמני, והוענק משום כך כזר עשוי מצמחים, שלא ינוח המנצח "על זרי דפנה (מלאכותיים)". המנצח מתבקש לשוב להתאמן ולפתח כישורי חיים כדי להתחרות שוב ולהוכיח עצמו בתחרויות הבאות. כל זר נקטף מצמח או עץ המקודש לאל שייצג את הכישורים הנדרשים להוכחת פיתוחם. באולימפיה היה הזית העץ המסמל את זאוס (ראש האלים). הנחת הזר על ראש המנצח סמלה, ולו לרגע קט, את אלוהותו. זר עלי דפנה סימל את אפולו (אל המוזיקה ושליט המוזות) בתחרויות דיתיראמבוס זכה המשורר, הרקדן, המחזאי המנצח בזר עלי דפנה.
עם עליית הנצרות שכבשה את רומא ואת האימפריה שלה ועד לרנסנס ההלל נזנח ורק האל רשאי לקבלו. מימי הרנסנס הראשונים עבר ההלל לאדם. בבואו לצייר את האדם הנברא צייראותו מיכאלאנג'לו בהשראת מאמרו של ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה "הנאום על כבוד האדם" (הוצאת כרמל, ירושלים 1990), על התקרה של הקפלה הסיסטינית (רומא – La Cappella Sistina) מתוך תפיסה זו. תפיסה חילונית שמהללת את האדם, גופו, יופיו, ומכבדת את כישוריו ואת חוסנו.
"שיטת הניתוח האקזיסטנציאלית", הנחשבת לאסכולה הווינאית השלישית בפסיכותרפיה (אחרי הפסיכואנליזה של פרויד והפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר) דנה בפגיעה בכבוד והשלכותיה.
הִּפְאָרָה – תת ערך הכבוד שהוגדר למעלה כיסוד שחייב להינתן לאדם באשר הוא אדם ושליט או חברה שלוקחת או פוגעת בו מאבדת צלם אנוש מהווה אמת מידה ל שיטת הניתוח האקזיסטנציאלית.
אדם הפוגע בזכויות יסוד שהוגדרו כתפארה הוא פושע שמוציא עצמו מכלל האנושות. דבק בו קלון ופעמים רבים הוא שמוגדר כמפלצת.
בקרב המפלצות נודעים אבות ואימהות שהרעיבו את ילדיהם, הפקירו אותם לתאוות בשרים של אדם מבוגר ולעיתים הוא אחד מהם. יש והיכו בילד והתעללו בו נפשית וגופנית. בין הערפדים מוצצי הדם אבות ואימהות שרצחו את ילדיהם במו ידיהם. לא נוציא מרשימת הנבלים הורים שמוגדרים מניפולטיביים, פולשניים, חודרניים וביקורתיים כולל את ההתעללות הנפשית שמכונה ביקורת מבזה מתמדת.
בחברות מסוימות מפלצות אדם שגוזלות את בתי הזקנים לשם בניין בתי ענק משגשגים ומרכזי קניות על כביש ראשי כאילון בתל-אביב מתקבלות כגיבורי תרבות הודות להון עתק שרכשו באמצעים פסולים ולא הגונים והם פוגעים בתפארתה של ארצם.
מבט אל שיטת הלחיצות שפיתחתי – אין דומה לה בפריצת דמימה, הוכחה כמשחררת כאבי גוף, יעילה בתהליכי החלמה ומרגיעה את הנפש.
מקיאוולי בפילוסופיה הגאונית שלו ובהנחיותיו לנסיך (שפורסם לאחר מותו ב-1532) והוקדש לרב הנבלים ובנו של האפיפיור לבית בורג'ה (משפחת אצולה ממוצא ספרדי ) צ'זארה בורג'ה, האדיר את המפלצות שרומסות את כבוד האדם ובמיוחד את התִּפְאָרָה עד כדי כך שכל עצותיו הנבלותיות ביותר היו לאהדת ההמונים ועדין הן זוכות להד גדול ומזכות את המשתמש בהן במעמד של כבוד מורם מעם שרומס, ובממדים ענקיים, את כבוד האדם. כך מתגלה לעיתים שמפלצת אנושית הופכת דמות להערצת ההמונים שהופכים אותה למלך, אם היא מצליחה לרמוס את כבודם של האלפים ולהמשיגה במילים מכובדות. מוזרה הפסיכולוגיה האנושית בכל הקשור במוניטין.
את ראובן פגשתי באחד ממסעותיי (הופעות מחול), בחור צעיר כבן 29, שלמרות היותו משועבד כולו לגחמת הוריו, הם לא דיממו את יכולותיו העסקיות. ראובן היה לאיש עשיר וצבר הון אדיר שזיכה אותו בהלל גדול. כחלק מהשתלטות הוריו על חירותו ורצונותיו להיות אדם חופשי ואדון לגורלו הם עברו להתגורר בהדרגה בדירתו. את פולשניותם המשיגו בהמשגות נאות ודי שקריות "כדי שלא נהיה רחוקים ממך, ונוכל לעזור לך לסדר את הבית ולהכין לך אוכל", דירת פאר בת כמה מפלסים באחד מפרברי עשירי העיר מול נהר אירופאי רב רושם. אביו של ראובן החל לעבוד בחברה שראובן הקים – "כדי לסייע בעדו". משנכנס האב לעסק החל לתבוע מבנו לעבוד שעות נוספות, האב דרש ממנו להגדיל את הרווחים, ומנע ממנו חופשות, פגישות עם חבריו, ובנוסף דרש ממנו לשנות נוהגים פיננסיים מה שהוביל בכול מפעם מחדש לאבדן כספי ולנזקים גדולים. את האשמה הטיל האב בבן שלא יודע לבצע הנחיות נכון ובטמטום. האב המניפולטיבי הקפיד להלל את בנו ולעולם לא מנע הלל ממנו על יכולותיו המתמטיות. כשהוריו בחרו לראובן בת זוג לנישואין נכנסתי לתמונה – ראובן לא רצה בה הוא לא חשק בה. האב שב ונכנס לתמונה והסביר לו שהאהבה תבוא עם הזמן ובשל עיסוקיו הרבים בחברה לא יהיה לו פנאי לחפש אהבה.
ראובן זיהה בעיה גם במשקל גופו, כשהגיע לממדים שהרופא המשפחתי הביע בגינם חשש לחייו.
כשהתחתן אומללותו התגברה עד שאיבד את חברתו ופשט את הרגל. פגישותינו המשיכו באמצעות רשת האינטרנט עד שהתבסס בארץ חדשה ועד מהרה השיב לעצמו את מעמדו כאיש מאוד עשיר ואומלל.
הגר חוותה כמעט כל השפלה אפשרית ואובדן כבוד הצל על חייה. בהיותה בגיל 11 בית המשפט הוציא אותה מבית הוריה בגין התעללות האם בנפשה ובגופה. הגר הייתה ילדה שהצטיינה בחשבון. היא הייתה גאון מתמטי. האם שהכתה אותה גם בשנתה היללה את יכולותיה המתמטיות במכולת, במספרה וכל השכונה כיבדה את יכולותיה המתמטיות. הגר לא העזה לאכול בחברה. צורת אכילתה עוררה גועל נפש. תחילה לא האמנתי שאכילתה יכולה לעורר בחילה – אבל לאחר שרכשתי את אמונה אכלתי בחברתה והבנתי שהדבר אפשרי. כשלעסה ריח רע פרץ מפיה, ומגופה. הגר עומדת כיום בראש הפירמידה של אחת החברות המובילות והמשגשגות באירופה. כשנפגשנו הייתה באמצע דרכה וניהלה אז חברה ישראלית מצליחה מאוד. השכר שלה היה גבוה, המאבק המתמיד בנפשה בין הדרת הכבוד שזכתה לה כמנהלת חשבונות וסמנכ"ל כספים ועליבותה שהצלה על כבודה היו מוקד דיוננו. ההלל של האם והשבחים על כישוריה האיץ אותה אל ראש הפירמידה אבל אבדן התפארה בביתה הוביל אל הסמים והבדידות החברתית.
Pieter Coecke van Aelst (August 14, 1502 – December 6, 1550) was a Flemish painter, sculptor, architect and a designer of woodcuts, stained glass and tapestries. He worked in Antwerp and Brussels and was court painter to Charles V, Holy Roman Emperor.
יסודות העלבון של השנים המוקדמות השנה השמינית (גיל 7-8 שנים) והשנה השתיים עשרה (גיל 11-12 שנים)
סערת הנפש
סערה גדולה מרעידה את שמי השנה השמינית בחייו של ה"אני". מדובר בסערה עוצמתית ומאופיינת ברחש פנימי ומכונה גם סערת נפש. החוסן הגופני הושג בהתפתחות הילד ב 7 השנים שקדמו לה ועל יסודות הגוף החסון (כפי שמתארו הפסל מיכאלאנג'לו ב"בריאת האדם" שצייר ברומא) מתחיל להתפתח חוסן רגשי שבא לידי ביטוי בתאווה לסדר חברתי הוא מבקש למצוא לחריג, הטמא (החטא) מקום.
מקום משלו
בדרכו למצוא סידור ומקום לחריג ולשפל מומשג מונח חדש: "מקום משלו". תחילה מדובר בעולם הקטן (המשפחתי) ובגיל 14-15 (ראה "השנה החמש עשרה, שם) יורחב המושג "מקום משלו" ו"בזכותו" יפתח יכולת חדשה להיאבק באב, שנתפס כמי שלוקח ממנו את מקומו הטבעי לעמוד בראש הפירמידה. תהליך זה ויכולת ההבדלה בין המהומה ואי הסדר (הפנימי) והסדר שהוא מבקש ליצר בחוץ כולל עמידה על שלו ועל מקומו במשפחה ובחברה.
הנבדלות
מאבק מוכר וישן על נבדלות ה"אני" מגיל שנתיים (2-2.5) שב ומשגע את המשפחה. הנער / ה נאבק / ת על הנבדלות והיא שזוהה מעתה עם הכבוד. הצלחת הנערים בגיל 11-12 להגיע לנבדלות מה מייצרת שני יסודות חדשים באישיותם. שניהם מאוד חשובים לעתידם: עצמאות ותחילה של לקיחת אחריות. מדובר על יסודות צעירים שהמבוגרים מרימים גבה נוכחותם: "על זה היא נאבקת" ? "על זה יצא למלחמה" ? – אין מנוס צמיחת הכבוד עוברת קשיים רבים.
תחרויות
מונח התחרויות מככב בשנה השמינית הן שמאפשרות לו להתמקד ביעדים, הוא מזהה הישגים, תחילה את הישגי האחר ויוצא למאבק בהדרת הכבוד שהחוג החברתי מקנא כביכול ועל פי תפיסתו (בגיל 7-8 שנים) לאחר זה יותר מאשר להישגיו.
זכויותיו של נסיך
מונח חדש: הכבוד. בתהליך עשיית הסדר בין הכאוס הפנימי לבין הסדר של העולם החיצוני נאבק הילד (בגיל 7-8) על זכותו לשמור על שמם הטוב של מעשיו – הדר.
כבודו (הדר) נדרש מסביבתו אליו – הנוהג כנסיך ויש שיאמרו נרקיס.
מתפתחת בו/ה רגישות לערכי הכבוד: כבוד הגוף, כבוד האדמה, כבודה של האם (האימא שלו/ה) ושל התרבות שאליה נולד/ה. בתוך התא המשפחתי מהומה ושאיפתו להערכה ממשפחתו שנקשרת במושג ה"כבוד" ותהליכי צמיחה וביסוס מעמדו בתא המשפחתי.
האל הדחוי
מנגד בקוטבו השני של ה"כבוד" נמצאים בשנה השמינית את הבושה, קל למצוא אותו נעלב, בוש ונכלם ומתכנס בתוך תחושת קלון והפחתת ערך נחשפת ומסעירה אותו ברגשות קשים של דחייה. הוא חש כמי שאין לו מקום משלו (קלושר וחסר בית), מגורש, וגולה, הנסיך (בגיל 7-8) היה לאל הפייסטוס (האל הדחוי). אין לו הדר.
תאוות הכבוד
"יצירת חירום" של צ'ן וונלינג בה השור מסמל את וול והאדם המקורנן שננגח הוא ברנארד מאדוף, שהואשם בהונאה הכלכלית הגדולה ביותר בהיסטוריה ונשלח ל-150 שנים בכלא.
רגשות עזים של תאווה לכבוד קמים בסערת נפשו (בגיל 7-8) והוא יוצא לקרב על כבודו. הילד (בגיל 7-8) יוצא למאבק על זכותו לשמור על שמו הטוב – הדר שבא לו מעצם היותו בנם של … הוא עומד על זכותו בתִּפְאָרָה (כבוד יסודי) ובהמשך גם בהלל ושבח.
בן/ת השמונה (7-8) מתמקד/ת ביעדים, הוא/היא מזהה הישגים, תחילה את הישגי האחר ויוצא/ת למאבק על הדרת הכבוד ושירי ההלל שהחוג החברתי יקנה לו/ה בגין השגת היעדים האלו. והאם גם תתפאר בו/ה (תִּפְאָרָה) ואפילו האב.
המאמץ
התחרויות עם הזולת מתמידות לאורך תקופת גיל זו. ה"כול" נבחן מחדש ותחת המונחים התחרותיים כשהשאלה מי זוכה ביותר (כבוד) מככבת. התאווה לכבוד יוצרות התמודדות עם מושג חדש: מאמץ. כדי לזכות בהדר, הוא/היא נכון/ה לשלם. הכבוד על חשבונו/ה, ומחירו (בגיל 7-8) מאמץ ואפילו מאמץ רב.
בשנה השמינית, וטרם התפתחו בו/ה כוחות הגוף הבשל והבשלות הגופנית שתתאים למאמץ ההולם את גילאי ה 11 ואילך אינם והוא / היא נלחם/ת ומתאמץ/ת ומנצח/ת ומשיג/ה את יעדיו/ה: שבחים, שם טוב ומוניטין הדר ותפארה. הושג הכבוד והמאמץ השתלם.
בגיל 12 המאמץ יכול להיות מעל לכוחותיו ומפתיע אותו / ה ואת הסביבה הבוגרת.
בעבודה עם נערים אני מקבל נערים לטיפול מגיל 15 (במקרים נדירים ובנוכחות הורה מגיל 9) יש ואני פוגש בנער/ה שהמאמץ נעדר בו/ה – ואני מודאג. המאמץ הוא אחד הפרמטרים החשובים בדיאגנוזה לזיהוי דמימת הכבוד שמכשילה כל כך הרבה צעירים בניהול קרירה, כספים, לוח זמנים וזוגיות. על כך בפרק ב' של המאמר (יפורסם בהמשך).
השבת הכבוד
בתקופת השנה השמינית נושא הכבוד מסעיר, אבל המונח עצמו גמיש ונקשר בחברת הילדים. אובדן הכבוד והשגתו חולפים ובאים לסירוגין בקרב קבוצת הגיל (7-8 שנים).
ילדים פוגעים זה בכבודו של זה כנוהל שבשגרה, הבנים משלבים אלימות גופנית רבה מילדות וילדות משלבות אלימות מילולית רבה מהבנים. נוהל תקין זה יוצא דופן באכזריותו, בא על-מנת להחזיר לעצמם תחושת כבוד שאבדה (בצדק ושלא בצדק) הם עוקצים זה את זה, משפילים זה את זה ומכים זה את זה. השפלים בהם והמוחלשים משכללים תככים ויוזמים מזימות נגד שעירים לעזאזל וילדים קטנים מהם או ילדים סגורים ובישנים.
אין לקלל הורים
במסגרת השבת הכבוד בקרב שכבת בני גילו (7-8) התא המשפחתי הוא טאבו: אסור לקלל את הוריו, אחיו ואחיותיו. הכבוד לא יכול לחזור לילד באמצעות קללות על הורים. הבושה בשנה השמינית איומה בעיניו ואין בה דבר פרט לאובדן הדר. הוא מאבד מוניטין אם קילל הורים, או בני משפחה אחרים.
הדמימה של השנה השמינית
רגשות הכבוד, התאווה לשבחים ולא פחות מכך חשש מהבושה בקרב חבריו נקשרים גם בטראומה ודמימה. ילד שאינו נוהג בדרך המקובלת להשבת כבודו בשנה השמינית הוא ילד סובל שעובר טראומה ונפשו מכילה בה דמימה של כבוד.
ילד שעולבים בו ולא יוצא להשבת כבודו – מדומם.
ילד שיוצא להשבת כבודו בפגיעה בילד קטן ממנו – מדומם.
בן שמכה ילדה שעלבה בו – ולא משיב לה בדברי לעג כמנהג הבנות –מדומם.
ילד מקנא בהישגי חברו ולא יוצא להתחרות בו או עולב בו במכות וילדה בדברי נעצה בשל הישגיו/ה – מדומם.
ילד שפוגע ברכוש זר, לא של בן תחרותו (של בית-הספר, העירייה, מטנף את הרצפה או הקיר והגינה) – מדומם.
ילד שמקלל הורים – של בן תחרותו כדי להשיב לעצמו כבוד –מדומם.
ילד שלא מתאמץ – מדומם.
ילד שמתחיל להשמין בגיל 7-8 מדומם בדמימת הכבוד ומומלץ לבחון ולבדוק זאת.
William Rimmer וויליאם רימר משנת 1870
האיפוק
בתקופת גיל השנה השמינית נושא הכבוד (הדר) נקשר גם באיפוק וביכולת להתמצא ולשרוד את העושר הרגשי עקב העונג הגדול שהחזרת הכבוד ויותר מכך ההישג בתחרות מביא על הילד ביצרו מעמד חברתי מכובד.
בבואו להתהדר בנוצות נצחונו הוא צוהל משמחה ולועג פעמים רבות לילד שנוצח. כך נלקח כבוד חברו שיצא להתגושש נגדו בקנאתו בניצחונו. בהדרגה הוא לומד לשמור את שפעת רגשותיו בתוכו –האיפוק הראשון נולד.
השנה החמש עשרה (גיל 14-15 שנים)
על השנה השנה החמש עשרה (גיל 14-15 שנים) …. בהמשך
נשארו לך שאלות
אשמח להשיב על כל שאלה
לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן
בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –
למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.
מאמרים אחרונים
מבט אל שיטת הלחיצות שפיתחתי – אין דומה לה בפריצת דמימה, הוכחה כמשחררת כאבי גוף, יעילה בתהליכי החלמה ומרגיעה את הנפש.
