אני מתרגש אבל כלום לא יוצא מזה – מה עושים?

שביל עם ויסטריה פורחת בעין כרם שבירושלים - תקווה לטוב ולשפע

שביל עם ויסטריה פורחת בעין כרם שבירושלים – תקווה לטוב ולשפע

ריגוש רעיוני או התקווה והדופמין

בשנות ה-50 של המאה הקודמת גילו חוקרים שיש במוחן של חולדות אזור שהן תהיינה מוכנות למות רק כדי לגרות אותו. תחילה הם חשבו שמדובר באזור שקיים במוח ופעילות שלו נתפסת כגמול והנאה. הורמון הדופמין מופק בתאיו. הורמון שמיוצר באופן טבעי במוח ובבלוטת יותרת הכליה (מול חוליית בית החזה ה-12 שבגב) והוא החומר שיוצר אצלנו תחושות של הנאה ומפחית חרדות.
לאחר שחולדות למדו ללחוץ על דוושה תמורת פרס מסוים, כמו אוכל או שתייה מתוקה, או ללחוץ על דוושה תוך כדי ריצה במעגל מסתובב – כדי לקבל גירוי חשמלי באזור המוחי שמייצר דופמין.
להפתעת החוקרים החולדות החלו רצות במעגל הזה, בתקוה לקבל את הפרס. הן הזניחו למענו את הרגלי הניקיון הרבים שלהן, את צאצאיהן ואפילו את מזונן.
הממצאים הובילו את המדענים להסיק שקיים במוח אזור שפעילות שלו נתפסת כגמול והנאה. אלא שברבות הזמן נחשף כי אזור זה אינו רק אזור של ייצור הורמון הנאה – דופמין, אותו אפשר לקבל גם על ידי ריקוד, תנועה ופעילות ספורטיבית או מאמץ פיזי ומיץ ירוק מעלים ירוקים.
התברר שכאשר האזור הזה מופעל שוב ושוב ובעצמה רבה, האדם מפתח צורך לחזור על הפעולה שנקשרת בו שוב ושוב. ההפתעה הגדולה ביותר הייתה כשהתגלה שהאזור המדובר לא מטפל בפרס שמתקבל, אלא בציפייה לפרס, באור שבקצה המנהרה, בתקווה.

מה שמסביר אי עשייה של אנשים רבים ומחזק את תיאורית משפטי ההחלשה עליה כתבתי בבלוג שלי.

ירון מרגולין - תאילנד - אי קוסמוי

ירון מרגולין – תאילנד – אי קוסמוי

התמכרות לרעיונות, ציפייה לבאות ואי עשייה

פגשתי במהלך עבודתי במוטיב הציפייה המתמדת. למשל, אצל אנשים שמרגישים טוב עם עצמם, בהיותם עסוקים ומבקשים עניין מתמיד. יש להם אימיילים, אייפונים, מחשבים ניידים ומכשירי פלאפון חכמים וגם אנציקלופדיות ישנות ואלו מאפשרים להם להיחשף לרעיונות מדהימים. והרעיונות הללו מציתים בהם דמיון פורה וממלאים את חייהם בעניין ומשמעות ועד כדי כך שהעיסוק בהם מנהל את חייהם.
משגיבשו רעיון חדש ויוצא דופן יצאו לשווקו בציפייה דרוכה. תחילה ילהיבו ברעיון שלהם את חבריהם חלקם מגלים אותו לי בקליניקה שלי:
לייצר מים מהאוויר – כמו מזגן. להקים בית חרושת לשיניים חלופיות שיקחו מידה בעזרת צילום פנוראמי דרך האינטרנט וישווקו לכל העולם דרך תחנות מסירה בהם יותאמו על-ידי רופאים מקומיים. להקים רשת עגלות ׳סטריט פוד׳ שמשווק אוכל לילדים כמו עגלות האוכל בתאילנד, להפוך את הזבל בעזה לחשמל, להציף במי הגשמים את אחד הואדיות שבירושלים ולהפוך את המקום לאגם גידול דגי מאכל ואת סביבו לאזור של בתי קפה ומלוניות.
הרעיונות שהם מייצרים בחודש יכולים לספק עבודה למדינה שלמה, אם לא לאימפריה בגודל ארה"ב.
הבעיה מתחילה בפגישה השלישית איתי – אם לא קודם לכן בפגישה השנייה.
במלא הביטחון וספוגי הנאה: יש להם רעיון חדש. רעיון טוב, נהדר, אחר ושונה משהועלה בפגישה הקודמת.
אין לדבר אתם, בשלב זה על הסיבה להדחת הרעיון המצוין מהפגישה הקודמת. הרעיון החדש בדרך כלל מבריק ומשכנע. השיח שבו הם מביאים את רצף הרעיונות האין סופי הזה אינו נופל מהברק שברעיון עצמו והוא מגויס ומגיס אותך להתלהבות. שיח מכירה שיוצר רושם ושכנוע, תקווה להצלחה אדירה וציפייה לרווחים גרנדיוזים בעתיד.
הם חוזרים ומביאים רעיון שלישי ורביעי ואז מתגלה האסון. הם מכורים לרעיונות. הרטוריקה לבדה משתכללת, העשייה למימוש אפסית. הציפייה להצלחה ולהפקת רווחים מוצדקת ותמיד ברקע.
לו פתח אחד מהם קרירה של איש מכירות היה זוכה בשכר יציב ובבונוסים. אבל, תקוותיו לגריפת הון עתק מהרעיונות השופעים משתקת ולא מאפשרת לא לו, ולא להם להתפשר על פחות מהמצופה מבנייה של תיק גב המכיל מפוח שמנסיק אדם למעלה ומשמש כמכונית פרטית שתניע אותו בגובה 5 מטרים מעל לתחבורה ותימכר בכול העולם.
אני מכנה אותם ביני לבין עצמי דון ז'ואנים של ריגוש רעיוני, אבל המאחד אותם בסופו של דבר, פרט להיותם חסרי כול וטפילים על משפחותיהם מבחינה כלכלית, קידוש אי העשייה ובהתמכרות לתקווה להצליח ולציפייה.
הם לא יממשו דבר כי הדופמין יפסק!

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

תקווה שמשבשת מוטיבציה ומעבר לפעילות מגשימה. ממלאת את מוחנו כאמור לעיל, בדופמין (Dopamine) שמורגש כהנאה.

פסל החרות בניו יורק מעל כף ידי - צילם בן טריט - סמל לתקווה.

פסל החרות בניו יורק מעל כף ידי – צילם בן טריט – סמל לתקווה.

לאונטס מלך סיציליה – סולו – המתאר אדם עיקש שמתגמש ומתחיל חיים חדשים. ירון מרגולין – ללחוץ כדי לצפות בוידאו

התקווה שמו של ההימנון שלנו. תקווה מוכרת בתרבותנו ונקשרת בהמתנה ארוכה ובת האלפיים שנים לשיבת ציון: אילו רק היינו מאמינים בביאת המשיח, בסיוע משמיים ובחמלת האלוהים חיינו היו נצבעים בוורוד ומגיעים בבטחה וכבדרך נס לארץ המובטחת. שורשים עמוקים של ציפייה מול חוסר בעשייה.

הצפייה מענגת. צפייה גדולה מענגת עד-כדי התמכרות לעונג ודווקא בשל ההתענגות הזו הציפייה לטוב משבשת ומשתקת פעמים רבות מוטיבציה. התמכרות לציפייה מסכנת את איש הצפייה בתחושה קשה של חוסר אונים. יחד עם זאת התקווה עומדת במרכז משנתו של Frankl ויקטור אמיל פראנקל. פראנקל היה רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי, מייסד הלוגותרפיה, פרנקל מעודד את התקווה ככוח וגלגל הצלה למצבי ייאוש והתמודדות מול אכזריות שפוגשים בחיים. לדבריו, מה שהחזיק אותו בחיים במחנה הריכוז ועזר לו להתגבר אף על מחלת הטיפוס, הייתה התקווה. תקווה שגולמה ברצון העז לשחזר ולפרסם כתב יד של ספרו "הרופא והנפש: מבוא ללוגותרפיה" שאבד באושוויץ. יחד עם זאת יש להבדיל את התקווה כאור בקצה מנהרת האכזריות שפוגשים במינונים שונים בחיי היומיום, וכן במצבי קיצון, מהצפייה המסרסת מוטיבציה.
התקווה במצבי קיצון מול אכזריות מאפשרת לשרוד מול הרע. אין מתפקידה ליצר מוטיבציה לניהול קרירה ארוכת דרך ומלאת אתגרים.

בעבודה עם רקדנים, ספורטאים ואנשים בעלי מוטיבציה גדולה לבניית קרירה מבחינים שהמוטיבציה של האדם להגיע להישגים משמעותיים מותנה בשני גורמים הפועלים עליהם בו זמנית.
הראשון פועל לטובתם ונקשר בהערכתם את סיכוייהם לפתח כישורי חיים מהדרך שהם יוצאים אליה, על מנת שכישורי החיים החדשים ישמשו אותם בדרך ויאפשרו להם להצליח. הם סקרנים לתהליך ומשקיעים בו מאמצים אדירים.
והגורם השני שנקשר במוטיבציה פועל נגדם ונקשר בתקווה ובהתמכרות לציפייה.

ירון מרגולין - אני שב בגיל 61 לרקוד את לאונטס המקווה לשוב ולפגוש באהבת חייו הגדולה. בתכנית להופיע על במת הלינקולן סנטר שבניו יורק

ירון מרגולין – אני שב בגיל 61 לרקוד את לאונטס המקווה לשוב ולפגוש באהבת חייו הגדולה. בתכנית להופיע על במת הלינקולן סנטר שבניו יורק

כשאני מברר מה מידת החשיבות של ההצלחה בעיני‏ הלקוח שלי (בין אם הוא במצב של תקיעות כרונית וחוסר אונים, ובין שהוא אדם משגשג ומצליח). נחשפת בפני
מידת החשיבות המוגזמת של ההצלחה בעיני‏ו. הקוטב של חשיבות ההצלחה עבורו מול תפיסתו השלילית את כישוריו להצליח מסרסת את המוטיבציה ובונה ציפייה קיצונית.
המידה בה האדם מעריך את סיכויי הצלחתו מושפעת רבות מהערכתו העצמית, משיתוף הפעולה שלו איתי ומהדברים שסיפרו לו עלי טרם הגיע לעבוד איתי. אם סיפרו לו על נפלאות שעשיתי למען השולח אותו אלי – קל לו יותר לשתף פעולה איתי.

האדם אשר אינו מאמין שיש ביכולתו להצליח נופל בחלומות התקווה.
הוא מציל עצמו בעזרת ציפייה אדירה ופנטזיה מאכזריות תפיסותיו (השגויות) את יכולותיו.

אדם שמתמכר לצפייה ולתקווה מראש ימנע מלהשקיע את המאמצים הדרושים מתוך תחושה של ׳לא מגיע לי׳, ׳אין סיכוי שאפתח כישורי חיים׳, ׳משהו בי לא בסדר׳, ושאר משפטי החלשה או תחושת ייאוש‏, תקיעות, חיים במרחב רע ואכזרי או תקוות שווא שמשהו מבחוץ יבוא להושיע אותו, והתוצאה – כשהדבר לא מטופל, בהעדר מוטיבציה.

הסכנה בהתמכרות לציפייה. המכור לתקווה ולדופמין שהיא מביאה אל חייו – מתענג על העדר כישורי חיים ומשמעות של עשייה. אין לו מוטיבציה. גם במקרים בהם האדם מרגיש, כי יש בכוחו לבצע את המשימה, אבל הוא לא יטרח לעשות זאת.

הדמימה, שעלי כמטפל, לפרוץ למען איש הציפייה קשורה במעמקי נפשו שבנתה המתנה – אי עשייה וצפייה לטוב, על חשבון העדרו בחייו.

קשה לפצח את אגדת הטוב הנעדר מחיי אדם רב ציפייה ודופמין.

בחמישה מקרים שהזדמן לי לפעול נתקלתי בעוצמה גדולה ביותר של קשיים, בנוקשות ועקשנות חסרת מעצורים החוסמת כטונות של בטון מזוין, את האני מלפעול את עצמו ומלממש את עצמו מול התנגדות וציפייה.

התגלו שלושה יסודות משותפים.
1. מערכת יחסים מאוד צמודה בילדות עם דמות משמעותית ולעיתים גם מערכת יחסים סימביוטית.
2. לא ניכרו בדמימות הגוף יסודות של אכזריות אמיתית מתקופות הילדות או הנעורים. ולא התמודדות מול חוויות חיים קשות בגיל מוקדם כגון: התעללות, ניצול, השפלה, אביוז והעדר כבוד.
3. הציפייה לטוב נקשרה בעולם הילדותי. לדוגמא, אביב בן יהודה (שם בדוי) שבא מבית תומך ורב אמצעים חלם על נעלי ספורט מרופטים כמו לשלושת חבריו שהוריהם לא יכלו להרשות לעצמם נעלי יוקרה.

הדמימה מופיעה בצורת המחשבה, ובציפייה לטוב שמפתחת התמכרות לדופמין, בתזונה שאינה מתאימה ובכף יד שמאל בשריר ׳מעמיד הזרת מנגד׳ (Musculus opponens digiti minimi manus) שמעמיד זרת מנגד לאגודל – (הדמימה נקשרת גם בדמימת העיוורון לפרטים משמעותיים במציאות ולהתמכרות לתקוות גדולות ומרגשות).

(Musculus soleus) שריר הסולאה שמאחורי השוק השמאלית נקשר בהתמכרות לתקווה וציפייה וכן לדמותה המיתולוגית של אקו – נערתו של נרקיס. אקו מעדיפה להתבונן בנרקיס התקוע בביצה בהערצה בשעה שנרקיס זה שלה עסוק רק בעצמו ומדי פעם בהשפלתה. אבל אקו מצפה לשינוי והיא מבטיחה לעצמה שנרקיס יתפכח ויכיר לה תודה.
וכן נכיר את הדמימה בגיד האכילס השמאלי, שהוא בחלקו חלק (תחתון) משריר התאומים.

ירון מרגולין בשעת טיפול קיץ 2014

ירון מרגולין בשעת טיפול קיץ 2014

חוליות עמוד השידרה שמכונות חוליות בית החזה T4, T2, ו T5 (שימו לב לא T3) נקשרות בתקווה הטובה. וכן השרירים המסובבים הקצרים שבאזורן (Rotatores brevis). הדמימה יכולה להופיע ככיווץ שרירי כרוני או שבר בחוליה.

אשמח לשמוע ממך – ירון מרגולין

מעניין אותך לשמוע עוד על אי עשייה ועל היכולות לצאת מהמצב הזה ולהצליח – אשמח לשמוע ממך.

שם:

טלפון:

דוא"ל (כדי שאוכל להשיב לך מכל מקום בעולם):

איך אני יכול לעזור לך:


במאמר "טיפול נפשי ללא תרופות – חרדות, פחדים וייאוש – תסמינים שיש להם פתרון טבעי, מדויק ומהיר" – נגלה שבעיה נפשית היא לפעמים סימן לבריאות ועוצמה –  הבעיה מתחילה כשהנפש שלך מתכווצת למען הגנתה – כדי להגן ולשמור על חייך. הזמנה לקריאה – להקליק כאן – 

נשלח ב העצמה אישית, כללי, מזון מחלים, תורת הדמימות

כתיבת תגובה

Or

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*