הדרך והיכולת להשתקם ולהתחיל מחדש – הדרך להשתקם עוברת דרך המסלול למחילה מלאה שחוצה את צפון ספרד. אתה פוסע על האדמה של הארץ וזה לא עוזב אותך/אותי – כאן לפני כ 525 שנים (בשנת 1492) אלפי יהודים המירו את דתם כדי לשרוד, לעשות עסקים, לקחת חלק ב… ולהרגיש חלק מ… אבל רבים מהם כונו חזירים ["מראנוס" ("חזירים")] ואחרים נשרפו ואפילו גורשו ממנה – "אדיקדו דה גרנדה" (Edicto de Granada) – כאן המחילה וכאן התקומה וכאן הדרך להשתקם ולהתחיל מחדש – נקי. את המחילה על חטאיך – לא על חטאיהם – נותן או מחלק כיום, לצועדים, הדייג הטברייני יעקב או ג׳יימס או דיגו, תלוי את מי תשאלו. וככל הידוע לי יהודי זה לא התמכר לעסקיו ולא גרש איש מאדמותיו כדי לעשות כספים ולזכותו ניכר שהוא היה בן-אדם הגון.

יעקב היה אחד מ-12 תלמידיו של המורה מנצרת ישוע. שמו המלא הוא יעקב בן זבדי. הוא גם אחיו של שליח אחר בשם יוחנן. בן זבדי נחשב לאחד השליחים הבכירים ולכן נכח במעמד ההשתנות של ישוע, אחד המאורעות החשובים בחיי המורה.
מקבלי המחילה כאן מטוהרים, תעודת הטיהור ניתנת להם בחינם, בתנאי שצעדו בקאמינו ברגל. יש לשם כך לצעוד לפחות רצף של 100 ק״מ לפני הקתדרלה הגדולה בה קבור לכאורה יעקב מטבריה. הטיהור המיוחל ניתן במשרד שנמצא ליד קונדיטוריה נפלאה לעוגות שוקולד – בית קפה ועוגה אחת – עוגת שוקולד – אבל איזו עוגה נהדרת, והכל נמצא בסמוך לקתדרלה שבסנטיגו דה קומפוסטלה. המטוהרים מכל חטא, גם מאשמה וכו׳ –  מוזמנים להתחדש, להשתקם לקום על הרגליים ולרוץ אל החיים משוקמים במאמץ הליכה בלבד עם עוגת שוקולד חלומית ביד.

על שמו של יעקב מטבריה גם נקראת הדרך הזו: ״קאמינו (דרך) סאנט דייגו (יעקב הקדוש)  דה קומפוסטלה (של שדה הכוכבים; כי גופתו נמצאה לכאורה, תחת שדה כוכבים במקום בו הוקמה הקתדרלה המרשימה של העיר ׳סנטיאגו דה קומפוסטלה׳ Camino de Santiago)״.
המתים זועקים אלי באירופה – לאן שאני פונה אני נחנק מכאב סיפורם אבל אני ממשיך כשברקע עולים בי קולות זעקתם של הבלתי משויכים לחברתם. המתים בספרד לא היו רק יהודים ביניהם קורבנות הפשיזם והרגולרס ׁThe Regularesׂ של פרנקו – כוחות של מתנדבים מרוקאים עם סכינים משתוללות אונסות ורוצחות למען פרנקו הימני אהובם – כאן.
אני ישראלי כישראלי נין דור המייסדים בוני הארץ, אני לא יכול, לדעתי, כיום, תחת שלטון הליכוד, לברוח מהזעקות שהשאירו אחריהם, על הקרקע שאני צועד עליה עכשיו, הפשיסטים הללו. בתוך החוויה הזו אני צועד בספרד, וזה כואב לי מאוד וכאמור לעיל, אני ממשיך לצעוד, עוד צעד, עוד מנוחה – (אני מעדיף בבר מקומי) עוד פונטנה – ברזייה, מחשבה, שיחה עם צועדים נוספים, השתתפות במחשבות וברגשות ועוד צעד. על אחת מהשיחות הללו נסוב מאמרי זה.
אני שייך, ההשתייכות לקאמינו טבעית, אבל הם שתרמו כה רבות להצלחתה ושגשוגה של ספרד – ״החזירים״  הם לא נחשבו באותם זמנים שייכים לספרד!!!

כל מי שתשאלו אותו (כמעט את כל מי ש…) מה הוא אחד המרכיבים המרכזיים בחווית הקמאינו סביר להניח שיאמר לכם: המפגש עם האנשים.

לורנטץ (lawrence) צעד על הכביש הראשי במעלה ההר – ודרך הקאמינו נצבה אליו שעה שצעדתי מולו. היי צעקתי, אבל הוא לא שמע. אזניות שמשמיעות מוזיקה היו לאזניו. סימנתי לו שהקאמינו עובר היכן שאני צועד, אבל הוא המשיך לעלות בצידי הכביש ולהאזין למוזיקה. חשבתי שהוא בחר במסלול עצמאי כלשהו. אולי המוזיקה סחפה אותו אליה. לפתע הוא סטה מדרכו וניסה לחבור לקאמינו, אבל הרשת המבדילה, כגדר ההפרדה בין הכביש המהיר לעולם חסמה אותו. הבחנתי במקום בו אפשר לדעתי לעבור והלכתי לקראת הפתח הזה. שוב השתמשתי בסימני ידיים וסימני לו את מקום המעבר, לבסוף נפגשנו משני צידי הגדר.
בקשתי מלורנטץ שיעביר אלי את תיק הגב שנשא על גבו – התיק היה כפול בגודלו ובמשקלו מהתיק שלי. לא הערתי על זה דבר, אבל חשבתי שאין לו ניסיון קרבי בכלל.
הוא נראה כנער בן 17-18, כמוהו רבים בקליניקה שלי כיום, אבל מלאו לו כבר 21 שנים. ועוד אני מהרהר בתיק לורנטץ זינק ועבר את הגדר ולקח ממני את התיק, כאילו חשד בי שאשא אותו במקומו.

המשכתי ללכת. רוב האנשים סולדים מהאשמות שווא, ממניפולציות גם אני נבעט מהן. אני נרתע כשחושדים בי או מעלילים עלי עלילות, מניפולטיביות אבל לורנטץ לא העליל עלי דבר. בכל אופן הוא מיהר לנעול היטב את תיק הגב אל גבו ורץ עד אלי והחלנו לשוחח כמנהג הקאמינו.
ג׳והן – את ג׳והן מונקובר (John) שבקנדה – חייל מיל׳ בצי הקנדי פגשתי באחד הברים המקומיים הללו. כפר או ישוב שאף תייר לא היה מגיע אליו אלא אם כן הוא על הדרך ועוד בקצה של אי אלו 25 ק״מ ללא צל וברזייה בדרך. כמעט לא אפשר שלא לעצור כאן ולנוח.
באותו היום עברתי, שעון על 2 מקלות ההליכה שלי, את אחד הקטעים היותר קשים בקאמינו – יומיים של הליכה בנוף צחיח ללא צל או נקודת מיים בדרך – קילומטרים יוקדי שמש מוצפים בהיסטוריה מרשימה. כאן סללו הרומאים את הדרך מרומא למדריד. כיום לדרך זו כמעט שאין כל זכר, והכפר הזה … Calzadilla עמד לפני. ברור שזהו כפר בסקי. הרומאים הם שכינו את התושבים בצפון ספרד בשם "בסקים" שמשמעו, כנראה, "שוכני ההרים". הבסקים מצטיינים בעוז רוחם ובכשרם למלחמה פרטיזנית. הרומאים לא יכלו להם והשפה הבסקית אינה מושפעת מהלטינית. השפה הבסקית אינה דומה לשום שפה אירופאית אחרת ויש חוקרים הסבורים כי היא שפתו של העם העתיק ביותר באירופה. אני צעדתי על שרידי עברם, על הדרך הרומאית.
בכניסה לכפר עומדת האלברגה. אורחן בעל 80 מיטות, במבנה בן שתי קומות ואין בו מטבח, ההסעדה אפשרית ולמענה ישנו כאן כיור, מיקרוגל, שולחן אבל לא מסעדה. באלברגה זו פועלות 2 נשים מבוגרות, טובות לב שמארחות במסירות יוצאת דופן את הבאים בשעריה.

צעירים רבים הכינו לעצמם במשותף ארוחת ערב. אני בקשתי רשות להצטרף לשולחן אחר, בבר הסמוך לאלברגה הזו שניצב, כמעט ממולה. כשניכנסתי כל השולחנות היו עמוסים באנשים רעבים לדליקטסים מהמטבח הבסקי. פניתי למקום בו הוא ישב – ג׳והן מהצי הקנדי. מהר מאוד הבנתי מדוע באלברגה, בתנאים מינימליים הצעירים מכינים פסטה במרוכז – הבר היה מאוד יקר, אבל מאוד טעים. 15€ לתפריט הולכים לא נראה בקאמינו. מחירה של ארוחת צועדים רגילה (3 מנות בקבוק יין)  נע בין 8-10€. לאחר שקיבלתי אישור מג׳והן להצטרף לשולחן, הזמנתי מתפריט הצליינים שתי מנות ראשונות, אחת להתחלק עם כולם (מלון ופרשוטו סרנו, שאני אוהב, אבל אסרתי אותו על עצמי למען הבריאות) וסלט מעורב שמותר לי כמובן, מיקס סלט עובד כאן עם טונה, אספרגוס וזה בריא ואפילו טעים. השולחן היה עמוס בצעירים והם חגגו על המלון ההוא (שהתבקשתי לשלם עליו תוספת של 5€ – מה ש5€ יכולים לעשות?) בתוך דקות עלה נושא אנוסי ספרד על השולחן. היה זה הקצין מהצי הקנדי ג׳והן שהעלה את הנושא. התירוץ ידידה יהודית שפגש בדרך …

גם בלי היהודיה, זה צועק כאן וצורח ובמיוחד על דרך הרומאים הזו מלפני 2000 שנים. אפילו חניבעל האגדי פסע עליה בדרכו לכבוש את רומא עם עדר פיליו (מאמרי בנושא Hannibal filius Hamilcar Barca פרסמתי – כאן). מלון עם פרשוטו סרנו מוגש בן חניבעל ברקה גדול המצביעים, אנוסי ספרד ואחד מגדולי המדינאים בכל הזמנים (אברבנאל) ונרצחי הפשיסטים של פרנקו – אין מנוס כל החזירים חייבים להתנוסס כאן אבל מעל לכול גירוש יהודי ספרד. תנסו להימלט מהנושא ולא תצליחו – חובה שהמגורשים והנשרפים חיים יעמדו על השולחן במפגש עם הישראלי. כמוני הם, ג׳והן כולם רוצים להבין. כיצד אנשים שמעורבים, ותורמים, יוזמים ומייסדים – מסולקים מארצם בשנאה וכל זאת כשאין ספק שהם אנשים מצוינים, יזמים מופלאים, תחרותיים, טובים, נועזים, לא אנוכיים ובהחלט תורמים לכלל האזרחים …
על מנת להבין את המעורפל יש לחפש דוגמא מרוכזת, תמצית שתתנוסס כדגל – נוכחותו ותייצגו. לפעמים צריך להקצין את הנושא לשם כך. בנוסף יש להתוות כיוון – שמסמן ומבדיל בן החשוב למיותר ומאחר שאותי ענינה התקומה והקימה מחדש – הרנסנס ולא השרפה או הנפילה על הקרקע וההשכבות עליה באפס מעשה (מכאב) משכו אותי שם, הרי מול מעדני הבסקים רק אל היכולת יכלתי לפנות. היכולת להשתקם מכאב ומאמץ סילוק הפרידה מהשפע מההזדמנויות גדולות זה היה המעניין ביותר ואז קפץ הרגע בו הצגתי בפני ג׳והן את סמל ההשתקמות הזו, את דמותו, סיפורו ואת כישורי חייו האגדיים של היהודי יהודה אַבְּרַבַנְאֵל (Judah Leon Abravanel): מצד אחד, הוא היה גדול המדינאים היהודים בימי גירוש ספרד ואחד מגדולי המדינאים בכל הזמנים, מצד שני, יהודה היה איש רנסנס המצוי בהגות ההומנית ובנקאי גאון וישנו גם הצד האפל והנוקשה בו – יהודה, בן השאר היה שתדלן מיסטי קיצוני שגרם נזק בלתי הפיך בגין תפיסתו הפסיבית את גאולת העם היהודי בהאמינו שיש להתרחק מהשכלה רחבה ולהמתין לבואו של המשיח. את ילדותו עשה בפורטוגל (ליסבון) בעושר רב כשאביו דון יהודה היה ככל הנראה  גזברו של המלך (אלפונסו החמישי), או ששירת אותו בדרך אחרת בעסקי הכספים שלו וכן בנו דון יצחק אחריו. על כל פנים, בשנת לידתו של יצחק אברבנאל היה אביו, דון יהודה, אייל הון בפורטוגל וקיים קשרים ישירים עם בית המלוכה כפי שדון יצחק העיד על עצמו באחד מכתביו, "מנעוריו גדל בעושר ובכבוד". ילדותו של דון יצחק אברבנאל טבלה באווירה אנטי יהודית כשהוא מסוגר בגטו. המשטר כיבד באותם זמנים צווים שהדגישו והעמיקו את ההבדלים בין האוכלוסייה היהודית והלא יהודית. זכויות היהודים לנוע או להימצא מחוץ לשכונתם – ה- Jud aria – הוגבלו כשמידי ערב, עם הישמע קול פעמוני הכנסייה שצלצלו לתפילה, ידע הילד ששכונות היהודים צריכות להיסגר. עונשים כבדים הוטלו על מי מהיהודים שנמצא במקרה מחוץ להן, ופרט לכמה יהודים מיוחדים, שאביו היה ככל הנראה אחד מהם, לא הורשה שום יהודי לעבור בשערים, שזקיפים הוצבו בהם כדי להבטיח את קיום החוק. הטראומה שידועה לי כאפשרות שעברה עליו ארעה כשהיה בן 12. כשדון יצחק אברבנאל היה בן שתיים עשרה, אספסוף פרוע, פרץ את שערי השכונה בליסבון ותקוף את שלוש הקהילות היהודיות של העיר, אך הואיל ומצא שהן מבוצרות ומוגנות היטב, תופעה שלא הייתה בלתי מצויה בחצי האי האיברי נסוג אחור כדי להיערך להתקפה מחודשת. בבגרותו מונה דון יצחק לשר אוצר של מלך פורטוגל ונמנה על אלו שהביאו לשגשוגה הכלכלי של פורטוגל. בשלב מסוים נאלץ לברוח מפורטוגל כתוצאה מתככי חצרה לספרד וגם שם היגיע לדרגים בכירים ביותר. בספרד יהודה היה לשר האוצר של המלכים הקתולים איזבלה ופרדיננד וגורש בסופו של דבר גם ממנה וכפי שברח משם שב לדרכי ההישרדות והתקומה המפוארת (נושא ישראלי מרהיב בפני עצמו). אברבנאל מצא לעצמו מקלט חדש באיטליה ובה הוא שב להשתקם. גם באיטליה, בעיר נפולי הפך יהודה אברבנאל ליועץ לשליטים במשך שנים ושוב גורש עד שלבסוף היגיע לעיר וונציה וגם שם הצליח האיש שכבר היה אדם זקן להיהפך ליועץ מוערך לשלטונות לפני שמת, לבסוף המצבה שהונחה על קברו נופצה ונהרסה בשנת 1509  … ואיך שהוא מצא יהודה שלנו זמן – במסגרת כל העיסוקים האלו – לכתוב ספרים מרובים ובהם פירוש מקיף ביותר לספרי התנ"ך ולפרסם הגות נעלה והנודע בה ספרו: ״שיחות על האהבה״. כאן הוא מעלה את כוח האהבה על נס ומלמד שבכוחה של האהבה ללכד ולאחד את כל ה״יש״ים בעולם ובכך הקדים מכולם להבין לכאורה את הכוח של המשיכה שנודע ככבידה או גרביטציה.

היכולת הזו להשתקם מאוד מרשימה. מצד אחד עוצמה אדירה בשיקום העצמי ומנגד צל תפיסתי בכל הקשור בהמתנה פסיבית לבוא המשיח – טרוף דעת שהביא אותו עד לתובנה שהמשיח יתגלה בשנת רס"ג 1502 – 1503 וכמובן שהוא לא בא – וכי כיצד נציגו הלא קיים של האיננו שמעולם לא היה יתגלה? יהודה האיש, הוא לבדו באנוכיותו מתפתח ועולה שוב ושוב בסולם החברתי, אך את העם כולו, הגם שהיה בן מנהיגי ישראל הנערצים, הקריב אברבנאל בהטפותיו רוויות הכאב וספוגות בטרוף של קנאות ואי העשייה. הוא לא היה שייך לאלו שהצמיחו כאפלטון ויילדו כסוקרטס את ה״אני״,  ולא לאלו שהפיחו תיקווה בנשמת העם הסובל כהרצל. קנאי מסתגר זה הוא שדיכא ביהודים את היוזמה. הוא כמנהיגם הגלותי, החלשלוש והדחוי מנחם בגין למעשה קרא אתם: הישארו בצל בהמתנה למשיח״ יהודה אברבנאל היה איש ימי הביניים, ימני אשר הנציח את ההשפלה, את הכאב ולא את התקומה.
את ההשתקמות הפרטית – אותה רציתי להעמיד כאן. היכולת לקום מהאבק היא שעניינה אותי ולא מכאובי הטעויות של המחשבות של אדם גדול זה. אותה ביקשתי כנושא מרכזי לדיון ולא את בכי הכאב, לא את האבדן או הטרוף גם לא את נושא ההסתגרות והאנוכיות שאפשר להסביר עם דמימת גיל 12 בגין חווית הניסיון לשדוד ולרצוח את הקהילה היהודית בליסבון (אפולו שלילי הוא ההסגרות בתוך עצמו – נושא שנקשר עם התפתחות השנה השתיים עשרה – מרחב חדש שיוצר סביבו האני – היסגרותו שמאפשרת לו, לברוא את עצמו מחדש  עוד על כך כאן). הגות המשיח שלו מבחינה פילוסופית ראויה להיות מוצגת כקרע פסיכולוגי שמשקף צל נפשי וכאב הנידוי מהשתייכות ל… בהחלט גם לכאב יש מקום. כולי מזעקתי בכיתי ומכאב ובכל זאת, יכולתו להשתקם היא שנראתה באותה ארוחה נכונה יותר לדיון וגם נדמתה כאחת התכונות שלא תאמנה בעוצמתה ובגדולת נפשה וכשקולה נגד כל מכאוביו.
ככל הנראה ההשתקמות טבועה עמוק כתכונת יסוד של העם היהודי, לולא כן, לשם מה הגות רבה כל כך סביב ההמתנה בת אלפיים השנה לכלום. הדגשתי שיכולת ההשתקמות הזו היא שמשתקפת בעיני, בנפשו של יהודה אַבְּרַבַנְאֵל כאור גדול שיש להכיר וללמוד אבל כחוקר נפש האדם אני מכיר בכך שיש לה מחיר – כאב הפרדה, הדחייה והנידוי מהשפע, סילוק מהרצון להיות שייך. כאב כזה נוכח גאוניות ההשתקמות יכולה, פעמים רבות, להוביל גם לצל של טרוף. וטֵרוּף הַדַּעַת כאן הוא אחת ממחלות הנפש המשותפות לעם היהודי ובישראל תמצא אותה בכל פינה.
ג׳והן התעניין במאמר שלי על גירוש ספרד ולא הסתיר את תדהמתו על שאני מזכה את איזבלה ופרדיננד המלכים הקתולים מהגירוש, מהגירוש הזה מספרד – הגם שהם הם החתומים על צו הגירוש: "צו גרנדה". ג'והן שב וביקש ממני, באימל ששלח אלי למחרת, שאשלח לו ולידידתו Roben את המאמר שלי בעברית "תככים ומזימות – תהליך חברתי סביב גירוש יהודי ספרד" על גירוש יהודי ספרד (essay on the Spanish expulsion) – כאן. https://yaronmargolin.com/?p=4005

למחרת המשכתי ללכת. במנוחה בפאב כ- 12 ק״מ לפני ליאון (León) הטרוף אחז בכף רגלי השמאלית – כשישבתי לנוח. לגמתי קניה (בספרדית – בירה מחבית) אכלתי טפס טעים מאוד מהמטבח הבסקי  וקמתי ובום –  כיווץ שריר קטן בשם Medial Plantar Fasciitis  התכווץ בכיווץ עז (דמימה) ולא הרפה והדברים הגיעו למצב שבו לא יכולתי לעמוד או לדרוך על כף הרגל בה השריר הזה דומם. מובן שלא יכולתי להמשיך ללכת. כאב הנפש, תסכול הסתלקות הרצון להגיע אל המטרה וללכת ברגל עד ליאון כבשו אותי ובמרירות לב למלון הגעתי בהסעה הציבורית … כאן. דמימה הצל טרוף הנידוי וההשתקמות באו אל פתחי.

בערב, לקראת השעה 18:00, מצאתי בטלפון הנייד שלי הודעה ממקסימיליאן:

Hi! Here is Maximilian
Lawrence and I got a long talk today
.You're the most inspiring person we met on our journey for now.. and we met a lot ? thank you. It's good to see somebody living his opinions

את מקסימיליאן פגשתי בבר ששהיתי בו בעבר, בזמן אחר בו צעדתי בקאמינו (Camino de Santiago. Hostel Bar Restaurant La Fuente זה היה בכפר קטן, Rabe de Las Calzadas שצמוד לקאמינו ובתי האבן שלו נפרסים משני צידי הדרך – בעיני זה מקסים – תמונת הבר למעלה.
כמובן שידעתי מלורנטץ שהוא מסתובב בקאמינו. אחרי הכול הם חולקים דירת סטודנטים בליפציג ולומדים יחד שם מוזיקה. אבל עד לאותו רגע לא ידעתי שהם שבו לצעוד ביחד. שהרי את לורנטץ פגשתי כשאבדה לו הדרך… מקסימיליאן בהחלט לא אחד שיאבד את הדרך.

אז איך משתקמים ממשברים כאלה ? שאל אותי לורנטץ…
כשהוא מכוון לשיחותי על הכאב שבפרדה, תחושת הדחייה והנידוי של האדם ההגון. כיצד אדם התורם לחברה כגלילאו גליליי, ברוך שפינוזה, יהדות ספרד, גרמניה, פולין  ויהודה אַבְּרַבַנְאֵל שהוצג כאן כסמל, למרות הכאב, משתקמים?
אברבנאל בא כאן כסמל וכאדם נוכח סילוקו החוזר ונשנה ממעמדו המבטיח לכאורה יציבות ובטחון. דווקא הוא שוב ושוב גורש – ושוב השתקם.

בנושא זה כדאי לעיין ברשימותי על התפתחות האני בשנה התשיעית.

למתבונן ברשימות הטבלה שפרסמתי כאן,  התפתחות האני בשנה השמינית [שנושאה היכולת להתחדש ולקום מחדש כאל המיתולוגי תמוז (אל התקומה והתחייה) מדובר בהשתקמות גם אם ולאחר שהכול חרב] יכולת נוספת, שהולמת את הקריאה המבקשת להעמיק בנושא הדיון על ההשתקמות היהודית.https://yaronmargolin.com/?p=3349

 

הקריירה – האני העצמאי הוא שלב חיים שנקשר בגילאי ה-25-28 ואפילו במרחב גילאי רחב יותר. שלב זה מוגדר גם כאחד משלבי ההתבגרות הראשונים של חייו ושלב הקריירה. מרגע שהעלם נכנס אל מרחב הקריירה ככלל הוא רוצה לרכוש לעצמו עוצמה.  לא משנה כמה הוא חזק הוא מבקש להעצים את עצמו ביחס לאחר וביחס למה שהוא עצמו היה קודם לכן. למעשה במרחב הקריירה תמיד האני נמצא בתחרות מול עצמו או מול שותפיו, נוכח רצונו הטבעי, לפתח עוד ועוד יכולות. אף פעם לא די לאדם הצעיר בעוצמה שיכולותיו, קשריו העניקו לו. במובן הזה יהודה אברבנאל הגיע להישגים שמעטים כמותו זכו לממש בהיסטוריה האנושית. פסיכולוגים של הקריירה וחלק מחוקרי הנפש רואים ברצון לעוצמה שבמרחב הקריירה תופעה של חתרנות. חתרנות זו הנה יסוד נוסף שעולה ומשתקף כמשבר בנפש האדם הצעיר שעה שהוא פונה בגילאי ה-26-25 אל הקריירה. המאבק הפנימי בין תפיסת המוסר החברתית ולעתים דתית שבמרכזן ההתאפקות וויתור על השאיפה לעוצמה, וחיפוש אחר האיזון העדין שבין שאיפות הפרט להתפתח ולהתעצם בזכות עצמו והרצון להיות חלק מהחברה – מלכתחילה נמצא כאן חשש ותשתית לכאב גדול – תחושת ביטחון חסרה כאן נוכח המאבק הפנימי הרציף בנפש. השאיפה החברתית והשאיפה הטבעית לעוצמה כמעט אף פעם לא יכולות להיות מקור לשלוות נפש. שתי שאיפות שכמעט סותרות זו את זו עולות ומככבות נוכח השאיפה החברתית להיות אחד מכולם. הדרמה מתעצמת והעלם רוצה – להרגיש בנוסף לעוצמה גם את תחושת השייכות – מפגש שמעלה את הדרמה הפסיכולוגית בתוך נפשו לשיאים. זו לא עמדת ההישרדות – שבמרחב הביולוגי. האני לא רוצה עוצמה כדי לשרוד, הוא רוצה עוצמה כי זה מה שהכניסה לקריירה דורשת ממנו. וכאשר מגיע אדם לעוצמה גדולה, ומעמדתה הוא גם תורם לחברה, למעבידיו בהכרח הוא חש שייך ונוכח מצב פסיכולוגי זה אדם שמרוסק במכה אחת ומגורש ממעמדו הרם כבמקרה: יהודה אברבנאל הרי שחובה שיהיה כאן תהליך של התרסקות – מעמדו מנופץ אבל נוכחותו של הרצון בו לקום ולהיאבק, על שמירת כל הישגיו, עוצמותיו ותחושת הביטחון שהגיע עדה בזכותם ממשיכה. ההצגה הפסיכולוגית גדולה – זו טרגדיה ודרמה גם יחד. המאבק הפנימי שהוזכר לעיל, דרך הרצון להעצים עצמו נוכח השאיפה להשתייך מגיעה בניפוץ הכול לממדים הרסניים שנוכחותם רוב האנשים מתמוטטים. אנו מסתכלים על אדם בלתי רגיל – הכל כאן בעוצמות שמעל לנפש הרגילה. כל זה עומד מולנו ונשבר ומתנוסס כאור גדול של תקווה נוכח גאוניות ההשתקמות שלו. הצל בהחלט ראויי באופן טבעי ליפול לרגליו נוכח אור המאמץ לשוב, להשתקם ולהצליח. פעמים רבות צל בסדר גודל של אור כזה על הכאב והצער שבנפש המגורשת ממעמדה הרם, מהעוצמה שצברה יכולים להוביל באופן טבעי למה שמכונה טרוף. וטרוף דעת זה יכול לטפס במעלה עמוד השדרה הרגשי ולנהל את חיי השכל ואת חיי האדם ״ובישראל״, כפי שאמרתי לג׳והן, נוכח המלון והחמון סראנו – וכוס יין ריוחה שאפשר להשתגע מטעמו העדין והנפלא, ״אך טבעי הוא שתמצאו אותו בכל פינה״.
למעשה רצף הדברים במצבים כאלה משתבש במהלך הכתיבה והזיכרון מאחד אותם עכשיו מחדש. כך שגם אם השאלה נשאלה שם, הרי שבפועל השבתי עליה רק מאוחר יותר ובפגישתי האחרונה עם לורנטץ שהתקימה בליאון.
מדברים אלו ניתן להבין שאחרי פגישתי עם מקסימיליאן בכפר ההוא בה היה שותף גם לורנטץ עת אכלנו צהרים ביחד. ולא אספר לכם מה אכלתי כדי לא לעורר בכם רגשות של קינאה. דברנו על הנושא של ההשתקמות אבל עיקר השיחה שם הייתה על שירה שהרי מקסימיליאן הוא משורר. מטבע הדברים שירת פטררקא על הגבירה לאורה בלטה ועל הרנסנס כתקופה ששקפה דור משתקם מהריסות הדת שהפילה על אירופה את הבורות, העדר הרפואה, אמונה באל, אבדן ערך האדם והמאמץ ואת העברת האחריות על החיים מהאדם עצמו אל האל וכך בהדרגה קם שם הצל הגדול: חשכת ימי הביניים.

הפגישה השלישית בקאמינו – שלושתנו שבנו ונפגשנו כ – 5 שעות לפני יציאתי מליאון בחזרה לירושלים. ישבנו בבר במרכז ליאון. ליד האריה המפורסם של העיר, ולא רחוק מתחנת האוטובוסים שממנה אמורה הייתה לצאת ההסעה של לורנטץ ושל מקסימיליאן הייתה הפגישה. בשעה 22:30 עמד האוטובוס שלהם לצאת לשדה התעופה במדריד ושלי ב 00:15. זו הייתה ההזדמנות להשיב להם על שאלת ההשתקמות היהודית. תחילה חשבתי שהדבר פשוט מאוד. אבל דורש כוחות נפש אדירים ומאמץ.

גיבוש עמדה – כל האנשים שהוזכרו לעיל, כמי שהשתקמו – בין אם הם נמנים על  המבועטים מאשמת שווא או רדרופי כאב הדחייה שלא בצדק ואפילו אלו מקרב הגאונים שאחז בהם מהטרוף גיבשו דעה ברורה. בדרך כלל אותה עמדה הייתה גם רבת עוצמה ופעמים רבות גם אמיתית. גיבוש העמדה הוא הדבר הראשון שקופץ לעין ובולט בעיני כמשותף להם – כך התודתי שם ואמרתי ללורנטץ ולמקסימיליאן. פתיחה מפתיעה לדיון המתבקש. ומאחר שגם אותי הדברים הפתיעו, המשכתי לדבר על גיבוש דעה זו כמי שמבקש לשכנע את עצמו בחשיבותה להשתקמות: יהודה אברבנאל למשל, גיבש עמדה אישית להשתלב במרחב הכלכלי אבל לצידה התגבשה בתודעת הצל גם עמדה פסיבית – יהודה האמין בביאת המשיח ואפילו קבע למועד הגעתו תאריך – שנת רס"ג 1502 – 1503 כנזכר לעיל. העמדה הזו הייתה כה מגובשת עד כדי פירסומה בכתבים – ולמרות שהשאירה רושם עז כולה הייתה שקרית – מטורפת אבל זו הייתה בהחלט עמדה מגובשת ונחושה. המשיח לא בא!
דעה מגובשת היא כוח מלכד. כוח מאחד נפש היחיד ונפש הקבוצה. היא כוח מוביל (תאוצה) ויש והיא מעוררת סקרנות, לעיתים היא מהפנטת אנשים ומושכת אותם להיות ביחד ולפעול ורק לעיתים נדירות היא מעוררת ביקורת. עמדתו של קנט למשל (פילוסוף גרמני) עוררה ביקורת של שופנהאואר (פילוסוף גרמני)  ועמדתו של שפינוזה מעוררת ביקורת עד היום. מתי העמדה מעוררת ביקורת?
כשהעמדה אמיתית ומאפשרת מחשבה פורייה או דיאלוג דיאלקטי. בדרך כלל נפתח מקום לביקורת – הבעת הסתייגויות, הוספת רעיונות משנה, העמקת והרחבת נפח השיח. בתחום זה בולטת במיוחד עמדתו של חיווי – חיווי הבלכי (Ḥiwi al-Balkhi) מהעיר בלאך שנולד ככל הנראה במחציתה השנייה של המאה ה- 9 באפגניסטן. חיווי היה האדם הראשון שלא פחד לחשוב עצמאית ולגבש עמדה כשלא היה זה נוהג הבריות. חיווי לא רק גיבש עמדה גם היה בכך מנהיג רוחני וההוגה החופשי הראשון. חיווי הבין שבני אדם ניחנו בנפש מסוכסכת ודרמטית ולשם הרגעתה הם בנו גולם אדיר ממדים של שטויות, וגם סגדו להן – יציר כפיהם כונה אל כשהם מפחדים לבקר אותו או לאבחן סתירות בדבריו אך דברי חיווי עצמו עוררו ביקורת שרשימה ארוכה של גאוני ישראל נדרשה כדי להתמודד מולן. בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" איש הממסד הדתי סעדיה גאון, מתמודד עם טענותיו של הבלכי, ובשל הקושי האדיר שחיוי הניח אל פתח אנשי הממסד הוסיף וכתב ספר נפרד, בעברית ובחרוזים, בו הוא סולד ומלגלג על דברי החכם באין לו מענה ענייני שמשכנע. בדורות מאוחרים יותר קמו פקידי דת נוספים להתמודד עם דבריו ובן המבקרים החדשים היה גם אברהם אבן עזרא שמצטט אותו ומבקר את דבריו בחריפות ובעין מענה הוא מכנה אותו "חיוי הכלבי". גם פקיד הדת משה אבן עזרא ואברהם אבן דאוד מתעמתים עם דברי הבלכי, ואף חכמים קראים, כגון סלמון בן ירוחם ואל בסיר, כולם שבים ונאבקים עם תשובות כנגד שאלותיו המייצגות עמדה נחושה מרתקת.

עמדת שקר או דברי חנופה  בדרך כלל לא מעוררים ביקורת רק הסכמה מטופשת ותשואות או זעם של התנגדות והסתלקות מהנאמר. עמדות שקריות עמדו כדגל מגבש בפני מנהיגי הפשיזם בכל הארצות גם כיום בישראל הן מעוררות סלידה בחוגי האופוזיציה – שום ביקורת ממצביעי הקואליציה. גם עמדת המשיח של יהודה אברבנאל לא נתקלה בביקורת רק בהסכמה ובזאת אסונה.
בעידן הנאורות (המאה ה-18) למשל החלה להתגבש דעה חדשה סביב הטבע שהייתה גם מוקד של דיון ביקורתי. מיסוד זכויותיהם של בעלי החיים ופיתוח הגן החלו באותם ימים. גני הבארוק והרוקוקו למשל, הוקמו כהמשך לגיבוש עמדה זו. השאיפה להגדיר מחדש את הקשר שבין טבע, תרבות וחברה עוררה תקווה חדשה ואפשרה לבני האדם לזהות את עצמם כחלק מן הטבע. הגן שב ונתפס כמקור לשלווה (כזה היה בפרס העתיקה, בסין) משום שהוא מאפשר לאדם לצעוד במרחביו ולהתמזג בהרמוניה עם השקט והיופי של הטבע: נוף אידאלי שבו התערבות מעשה ידי אדם מסוגננת אך מצומצמת. הצעידה בת זמננו בקאמינו למעשה המשכה.
עמדה שקרית מושכת אנשים להקשבה, גם לפעולה אך לא להשקעת מאמץ, היא לא מסייעת לשום אדם להתפתחות. יש והיא מקצרת תהליכים ומאפשרת לאדם להגיע מהר אל מעוז חפצו כמו להיטלר למשל. אם היא נחשפת לאמת היא מתנפצת לרסיסים ואם לא היא מובילה להרס עצום.
בין עמדות השקר הבולטות היו עמדותיו של אריסטו על התנועה – כל חפץ שואף לעמוד במקום והוא זז בגלל שמשהו דוחף אותו – טען תלמידו הבוגד של אפלטון ואת הראשון שזז טען זה, דוחף הא בכבודו ובעצמו – האל כשור לחרישת השדה. אריסטו הרס את אירופה והרדים את המאמץ בה במשך 500 שנים ועדין מאזינים לעמדתו המגובשת רבבות תלמידים במגמות לפילוסופיה, במרכז הרב בירושלים, באקדמיה בצלאל וברחבי העולם – להדגיש עד כמה נטולת הביקורת הדעה השקרית כשמתגבשת כגוש אבן. הקומוניזם שהרסו את בריה״מ והפשיזם שחרב את גרמניה נחשפו כעמדות מגובשות שקריות ובשעה שהקומוניזם נחשף כשקר גם הפשיזם נרמס נוכח האמת. לבד ממירי רגב קשה למצוא בעולם המערבי אדם ששמח להיות (כהצהרתה) פשיסטית – מירי רגב היא שרת התרבות של ישראל בממשלת בנימין נתניהו. ההומניזם של הרנסנס – ״רצון האדם כבודו״ הביא את זכותם של כל האנשים לרצות ולרצות באופן חופשי – זו הייתה עמדה מגובשת מאירת עיניים והיא הביאה לצמיחה עצומה ולאין ספור דיונים וביקורת על הרצון, על הכבוד וגם על כבוד האדם ועל החרות של האדם. עמדתו של גלילאו גלייי למשל, עדיין מהפנטת המונים וההולכים אחריה, עדיין ממשיכים ומתפתחים וכן עמדותיו של אפלטון וזו של זאב הרצל, מבשר תקומת ישראל: ״אם תירצו אין זו אגדה״ (זאב הרצל, אלטנוילנד, 1902).
גיבוש עמדה מביא אדם אל פתחם של המשאבים – משאבי החיים שהם אנרגיה לפעולה.
: ״אם תזכרו, לפני כל פעולה להגשמת עמדה ברורה, שחייב להיות בה מעורב משאב שנחוץ להגשמתה, להשתהות 3 שניות, חייכם ישתנו בכיוון ההשתקמות היהודית.

כסף, למשל הוא משאב שלעיתים נדרש להגשמת עמדה ברורה. אבל יש והמשאב הנדרש הוא דווקא בריאות, אולי זמן – לצעירים רבים עומד בפניהם משאב הזמן כבלתי נדלה – בתודעתם לפחות לא כך בפני בני ה-70 שמבקשים לממש ולפעול לאור עמדה מגובשת. רבותי גם  רגשות הן משאב חשוב. סוקרטס באפולוגיה נחשף לחשיבות יחסי הציבור וגיבוש דעת-קהל תומכת – עמדת הציבור – כעמדה שתומכת,  אם היא לא נלקחת בחשבון, והמנהיג מזלזל בחשיבותה היא יכולה לחסל אותו. אפלטון מסביר באפולוגיה שלו למעשה את עמדת הציבור התומכת כעניין מאוד חשוב, שהרי הקהל הוציא את סוקרטס להורג בשתיית רעל לא הצדק!  מַקְיַאוֶולִי מוסיף על כך ב״נסיך״ – אלו הדברים שאמרתי – כמי שמובל בקרניו אחרי הרעיון החדש שקפץ והוא שהביאני לומר זאת ולאחר שלגמתי עוד מעט מהקאניה (כוס בירה מחבית – בספרדית), והשגחתי שאף אחד לא יעז לקחת מכוסי גם לא טיפה אחת, הוספתי בעקבות הנקפץ אל תודעתי את מה שהיה חייב להאמר בשל חשיבותו הרבה: ״דעו לכם, שזה הרגע בו הטרוף מתחיל לטפס במעלה עמוד השדרה הרגשי. זה הרגע הקובע ואפילו סוקרטס באפולוגיה שלו גם על פי אפלטון וגם על פי קסנופן פספס אותו״. לגמתי עוד מהקאניה והוספתי בהשפעתה: ״כאן תעצרו לשאול שלוש שאלות שיתכן שהן סוד התקומה היהודית. תמצית מרוכזת שיש, ברגע הזה וחובה ברגע הזה לאפשר לה לעלות ולעמוד מנגד כי ביכולת הזו לעמוד ולשאול שלוש שאלות יש מהצלת הנפש. כך אולי גם תחכימו וגם תנצלו מהטרוף ומהמשיכה לעצלות ולעמידה האידיוטית במקום כדבר טבעי על פי תפיסתו של אריסטו – עמדו במקום אם אתם ממלומדי אריסטו״ זעפתי, ״עד שמשהו יבוא להזיז אתכם – המשיח או אלהים עצמו״. אלו הדברים שנאמרו – הם פרצו ממני בשיחה שם בלהט, חלקם בהתרגשות אבל חלקם בהשפעת זנב הטרוף גם בכעס רב ובכל זאת הורדתי את ראש הטרוף ככל יכולתי נעצתי בו,  עם חרב חוכמתי בראש – כאיש הקדוש מרמלה (שטינטורטו צייר כל כך יפה, ומצורף למטה), והמשכתי לדבר בנחת על התקומה, בבר ההוא, ולא עצרתי כי אינני אריסטוטלי. מקסימיליאן תיעד את השיחה בוידאו ולורנטץ ישב לידי ושוחחנו.
לשאלות נא לגלול למטה.

 

 

 

 

העניין בנושא הטרוף והתקומה היה אז, כנראה כללי ופרטי כאחד. משברים קטנים, בינוניים ואפילו גדולים תמיד מגיעים בחיים במוקדם או במאוחר אל הפתח.
״נצמדים למטרה״ הסברתי ללורנטץ. אבל שומרים על איפוק. לא רצים קדימה לפני הזמן ולא משתהים כשצריך לדחוף קדימה. אלו רגעים שיש לפעול בהם בשיקול דעת כי הטרוף עולה וכמו שהוא נעמד ממול היוצא לפעולה מוטל עליו דווקא להמשיך. אמנם, יש לנוע בשלב זה קדימה בזהירות. והטרוף ההוא עומד אבל רק כמפרש שקוף מול הפנים, כמכשול רוח או אף כאבק דרכים אבל הוא עומד ויש לעבור דרכו ומבלי להתלכלך ממנו – יש להישאר נקי וטהור – שיקול הדעת כאן, על-פי הניסיון, מציל כי הוא שלא מאפשר לטרוף להתערבב בדרך.

הטרוף מופיע בשינה, במנוחה ובמעברים – הטרוף תמיד קופץ במעברים, במנוחה ואפילו בשינה, וכשממהרים ליעד או כשמשתהים שלא לצורך וכאמור לעיל כשנצמדים למטרה, לעמדה המגובשת (האמיתית) וכשצריך להתאמץ, להשקיע משאבים, אנרגיה כדי לנוע קדימה. ובכל פעם בה הטרוף עולה נותנים לו מקום, (למשל, אני שותה אז בירה למרות שאני מצטער על כך כשהוא מסתלק) אבל אז עוברים דרכו בזהירות, כך הוא עולה אבל נשאר מחוץ למסלול שמוביל אל השגת היעד.

הכסף – שני הוריו של מקסימיליאן מהנדסים והוא מוגדר כבן המעמד הבינוני הגבוה. הטרוף הזה כנושא לשיחה על ההשתקמות מכאב הנידוי והפרדה – נוכח הטרוף הקופץ על האדם ועולה לאורכו של עמוד השדרה הרגשי ונעמד כמכשול בדרך כדי שהאדם יעבור דרכו בזהירות – טהור – הגיע מהר מאוד למשאב הנוכח תמיד והוא ״הכסף״.

הכסף מהווה פנטזיה ברגיל ותחליף למאמץ. הכסף גם מחליף יוזמה בקרב בני הפועלים – הם מחכים לכסף כיהודה אברבנאל למשיח. ברגיל ההמתנה לכסף אריסטוטלית – המתנה פסיבית – כפי שיהודה אברבנאל חינך אליה. הכסף גם משמש כבלם בקרב בני המעמדות העשירים.
היכן שנדרש להשקיע מאמץ, כדי להניע עמדה מגובשת ולהתקדם אפשר להשתמש בכסף, בתרומות. ואם להורים יש כסף, והם מחלקים אותו בפזרנות על הילדים שלהם מהיכן יגיע אליהם המאמץ?
כדי לנוע צריך להתאמץ או להשקיע כסף. הכסף הוא תחליף למאמץ האנושי וגם סיבת חיסולו של המאמץ בקרב בני נוער רבים כיום.
לאחר הפתיח הזה התפתחה שיחה ערה מאוד: ״כדי לשרוד ולהשתקם צריך להתאמץ, להשקיע משאבים נפשיים או כסף״ טען לורנטץ – די בצדק שהרי הורגל לחשוב שהפתרון בכסף ולא בפתוח משאבי חיים והוסיף הערה על ההתפזרות ואבדן הדרך: ״תמיד בדרך עומדים פיתויים רבים שמושכים אותך לפזר את המאמץ או את הכסף עליה״. לורנץ עצר את להט הדיבור והוסיף על הדברים וידוי אישי בהביאו לדיון דוגמא מחייו. לורנטץ סיפר כיצד בדרך לקאמינו פיזר 95€ על קפה, בירה, כניסה לכנסייה גדולה ומרכזית ואכילת ארוחת צהרים (לא מדהימה בכלל) בכיכר שנפרסה מול הקתדרלה. הכסף הזה חרג מהתקציב שלו והוא נאלץ מעתה לקחת הלוואה ממקסימיליאן שחסף יותר כסף ממנו או שקיבל סיוע כספי מהוריו למסע ׳הקאמינו׳. אז איך צועדים דרך הטרוף, הכאב, דרך תחושת המחסור וההעדר ועוד כשכל כך הרבה משאבים, כאן כסף נלקח ממך כבר בתחילת הדרך בגזל כמו במקרה של גירוש יהודי ספרד ואפילו בדוגמא המצוינת שלורנץ הביא לדיון ?
להזכירכם מדובר בכסף, כוחות רגשיים, פיזיים, יכולות איפוק, אסטרטגיה, הזנה, הישרדות טבעית, השתקמות – כולם נקראים משאבים – גולי ספרד, וגם שורדי השואה, כולם הגיעו חסרי כול לארץ – מכולם נגזלו המשאבים, גם מהנפלטים מסוריה, מסודן וכן להבדיל ובכל זאת וכן המסולקים מהעבודה, מזוגיות, מחברת בני גילם בגין מעבר לעיר אחרת אבל והמשותף לכולם המאמץ – המאמץ וההזדמנות להתאמץ ולהתפתח – אלו לא נגזלים. והיהודים ברגיל, במיוחד יהודה אברבנאל משהגיעו לארץ החדשה, התאמצו ולא חדלו מלהתאמץ עד שהביאו את עצמם להשתקם. הם ששיקמו את עצמם, הם ולא מלאך, הם ולא שרף, הם ולא המוסדות. ניסיון החיים והיכולת להתאמץ היא שעמדה להם ולאבותינו.

המעבר – ניסיתי להציג את הדברים המורכבים כפשוטים ותואמים לתמונה שלורנטץ הציג. ראשית הבזבוז שנפל עליו על-פי הוידוי שנתן ארע במעבר. כנזכר לעיל, בזבוז משאבים דרושים לשווא, בא כביכול מרצון – האדם מבזבז את כוחותיו, אך הבזבוז של המשאבים לא נעשה מהרצון אלא מכוחו של הטרוף – טרוף שעולה נוכח הכאב מהפרדה (קרירה, מדינה, זוגיות וכו׳) וההשתקמות ממנה שבדרך. הטרוף עולה ומטפס על עמוד השדרה הרגשי וגם כאן וכפי שתמיד קורה הטרוף משתקף ונקשר בבזבוז המשאבים. המשאבים שמיועדים לדחוף קדימה מתפוגגים. המשאבים לסיפוק הצרכים האמיתיים שנדרשים כצידה לדרך החיים מושלכים כחפץ שאין בו צורך – זה טרוף. והטרוף הזה פורץ, נחשף, ומתבצע במעברים, כלומר בדרך ליעד, במנוחה או במרחב המוחלש, על גשר שמעל נהר שיש לעבור, במעבר חשוך – בנקודות המוחלשות, היכן שצריך להשתהות כדי שרעיון מחשבתי יקפוץ ויוביל גיבוש דעה אבל, גם כשמנסים לחסוך זמן: אם הצועד מנסה לקצר תהליכים כשהוא מתחיל ללא סיבה כשהדרך או הסכנה שבה מצריכה ודורשת ממנו למהר. תמיד ישנם מעברים, צמתות, דלתות כניס יציאה, מדרגות ומרפסות – כולם מעברים. אין תהליך שאין בו מעברים. והמעברים הם עמדת החולשה בדרך המלך. החולשה קיימת ונוכחת בכל דרך שיש בה עוצמה. יש לזכור שהמאמץ לא שווה מטבעו. תמיד הוא נע ומשתנה גם כשהאדם נע לקראת המטרה והשגת היעד. הכל ביקום נע ומשתנה גם המאמץ – במנוחה אין כמעט בכלל להתאמץ. ברגעי הנמהרות (גם בהיפוכם כשמתמתנים, מאיטים ואפילו לכשמתחילים לחלום, למשל, לאחר מאמץ גדול מדי, פועלים בִּמְתִּינוּת) היחס למאמץ והשינויים בו אינו בהרמוניה עם גיבוש העמדה, הנחישות, הרצון להגיע ליעד ולא עם צרכי הדרך וההגעה עצמה ליעד אל המטרה ואל ההנאה שאחריה.
אני מתמחה בטרוף שבמנוחה כי הוא שגורם לכיווצי שרירים כרוניים שאני קורא להם: דמימה. מומחיותי בפריצת הדמימה ובן השאר בהשקטת הטרוף שיצר אותה.

דמימת ההשתקמות מכאב נושא דיוננו, או דמימת תחושת העדר השייכות (פרידה, פיטורין, הגירה…) או דמימת השיבה אל חיק השייכות (הבן האובד) והד מכאובי הנידוי שקדמו להשתקמות – נמצאת בשריר ה – plantar fascia ומסומנת בעיגול השחור באחת התמונות למעלה.

 

הדמימה נקשרת בטרוף – בטרוף שנמצא במרחב שבין גיבוש עמדה וקוטב היכולת  להשתקם ולשגשג בכל מקום. יכולת שמשתקפת למתבונן בנפשו של יהודה אברבנאל (מחבר ה"שיחות על האהבה") וקוטב הכאב – כאב הפרדה, הדחייה והנידוי מהחברה בה שיגשג האדם בעבר. כאב זה מכונה בתורת הדמימות ״תרנגול פצוע״ (עליו כתבתי כאן וכאן). הצל וטרוף הדעת בולט במקרה זה בתורת ה״שב ואל תעשה דבר״ שמככבת בכתבי אברבנאל ועומדת בראש הפילוסופיה של אריסטו – טבעי להתקע ולהמתין לאיזה שור שינגח בך להזיזך. סרוס כוחות העשייה, המאמץ ובניית יכולות שנחוצים לחיים עצמאיים הם טרוף שמשתקף בדמימה זו. אשר למכאובי גופו לא אתפלא אם ימצא שיהודה אברבנאל צלע על רגל שמאל עקב דורבן או דלקת בגיד. זו הדיאגנוזה של המומחים לכף הרגל כשהם נפגשים בדמימה זו – היא עמדה מגובשת שלא נשמעת כלפיה ביקורת. מומחי הנפש וחוקריה מכירים שהכיווץ בשריר קטן בתחתית כף הרגל השמאלית דומם עקב מכאובי הנידוי והסילוק מההזדמנות לפתח כישורי חיים או ליהנות מהישגיהם והוא שמשתקף בדמימה ולא לכאורה דלקת – ברגיל אין שום דלקת  – הדמימה כאן והיא כאמור לעיל כיווץ כרוני שמסרב להשתחרר באמצעים רגילים. את נושא ההשתקמות וצלליה יש לפתור בשיטות של תורת ההכרה ואת הכיווץ עם משחה ירוקה. משחה זו הוזכרה למעלה והשתמשו בבקשה בלחיצות – לשם כך פיתחתי שיטה זו ולימדתיה, חינם אין כסף רבים מתלמידי בירושלים. הדמימה נמצאת בעקב כף הרגל השמאלית ברקמת החיתולית הכפית (Medial plantar fascia) המחברת את עצמות כף הרגל ועוטפת את השרירים במקום שנמצא בתחתית כף הרגל באזור הקשתי שקרוב לעקב. הכיווץ הזה מעורר כאבים עזים שמופיעים בזמן דריכה והליכה. בהתכווצותו – הבלתי מתפשרת עומד השריר ומשקף למעשה את כל הדיון המופיע בדיאלוג שמתפרסם כאן.

שלוש השאלות

שיטת שלוש השאלות היא שיטה חדשה לטיפול ואימון שפתחתי. השיטה נקשרת בשלוש שאלות שמאפשרות התבוננות עמוקה אל תוך נפשנו ומסייעות בהבנתה. שלוש שאלות בגוף השיטה והן משמשת בתהליכי גיבוש עמדה ושיקום קריירה או הגשמת משאלות לב.
על השיטה החדשה וגם על הסבתא הגדולה של דוד המלך, רות המואביה, שהייתה כנראה, הראשונה לצעוד לאורה, במאמר שפרסמתי כאן – https://yaronmargolin.com/?p=1468.

שלוש השאלות הנוגעות בטרוף הנזכר לעיל, שונות ממנה במעט אבל שתיים מהן משלימות את שיטת שלושת השאלות כשהשאלה הראשונה: ״מה אני רוצה״ זהה ומשותפת לשתיהן.

שלושה כללים – יש לשמור על שלושה כללים כדי להצליח להשתקם וללכת בדרך שנושא השקעת מאמץ, והמשאבים במרכזה.  במיוחד יש להקפיד בנושא זה במעברים.
1. זהירות מעברים – במעברים מומלץ לפעול בִּמְתִּינוּת! ברגיל, רוב בני-האדם במעברים מבזבזים לשווא את המשאבים הנחוצים וכסף הוא רק אחד המשאבים שמשקפים בפזרנותו את הבעיה הזו. כוחות נפש, כוחות המחשבה, בריאות וכוחות הגוף מתבזבזים גם הם בפרוזדור, בעמידה בדלת, מול החלון… אבל לשם כך דרוש מומחה שיזהה זאת. מומחה זה הוא איש תורת הנפש פסיכוטרפיסט, פילוסוף, אפלטון, שפינוזה, קונסטנטין ברונר, מורי ניקו הורודניצ׳יאני – כולם עסקו במעמקי תורת המפש. זה הרגע להצטער על כך שלימודי הפסיכולוגיה לא דנים בכוחות הנפש ולא במשאביה. לא בדרכים להעצימם או לשמור על נוכחותם הבריאה ובוודאי שלא בדרכים לתקן או ליילד את כוחות המפש הרדומים או המדוממים. קל הרבה יותר לאבחן את הבזבוז כשמדובר בכסף, אבל גם כשמדובר בבזבוז זמן (זמן לבטלה, בידור) את אלו קל לאבחן. המשאבים מאוד חשובים להשגת ייעד לאחר גיבוש עמדה, שבאה ביחד או לאחר זיהוי הרצון. כל אחד מהמשאבים הנחוצים, גם הממון והזמן מוגדרים כמאגר אנרגטי שיוצר שינוי (כוח). במקרה שלפנינו משותפת לרוב המשאבים האיכות הזכרית שבאנרגיה הנדונה. לא כן מאגר הרגשות המתבזבז כגון בעת סערת נפש – פחדים וחרדות או התפרצות כעס תוך כדי שיחה – זו אנרגיה נקבית. בהחלט לא כדאי לצאת לנסיעה ולרוקן טרם עת בדרך את טנק הבנזין – לפני ההגעה ליעד. בכל זאת יש אנשים שגם זה קורה להם והם נתקעים בדרך.
2. זהירות מנוחה – הטרוף מטפס במעלה עמוד השדרה הרגשי – יש להישמר מפניו בעת מנוחה, השהייה, הסחת דעת,  בכי, געגועים…שיחה בטלה, התעוררות כעס, כאב, התבדרות, בשורה משמחת, התפרצותה של שמחה גדולה  ולעבור דרכו בזהירות.
3. זהירות עייפות – עצור ושאל שלוש שאלות לפני כל שינוי בדרך גם בטרם תעצור לנוח, לאכול, לשתות, לפרוץ בבכי, בפנטזיה … ובכל פעם מחדש! על נושא העייפות פרסמתי מאמר נפרד – המאמר נמצא כאן.

הבטן התחתונה – תחושת המשאבים שבוזבזו קשה ומופיעה כדמימה בבטן התחתונה. כאבים עזים בבטן התחתונה, פצעונים באזור הבטן התחתונה ואפילו גרוד והזעת יתר מצביעים על חשש שמשאבים יתבזבזו שלא לצורך או חלילה יגנבו או יגזלו בדרכים מנובלות מהצועד בדרך.
אז איך עושים את זה הקשה עלי לורנטץ
: ״אתה רוצה שאגלה לך את סודם של היהודים על רגל אחת״?
כן התודה בפני לורנטץ והאמת שגם מקסימיליאן היה להוט לדעת.
הדבר פשוט מאוד.
האכזבה מאיזה מעשה קסם מחקה את הסקרנות הגדולה מעיניהם.
: ״תשאלו לפני כל פעולה בה מעורב משאב שנחוץ להשגת צרכים אמיתיים למשל כסף, בריאות, זמן אפילו רגשות שלוש שאלות״.
לאחר ששבתי והדגשתי את פשטות העניין בעודי ממשיך לדבר בבר הזה שבמרכז העיר הספרדית ליאון. מקסימיליאן תיעד את השיחה בוידאו:
1. מה אני רוצה ?
(האם אני רוצה בירה, ליצור מוסיקה, לפתח קריירה, לשמר את יחסי הקרבה שלי עם החברה הנוכחית שלי, לעזוב הכול ולברוח… ).
לאחר הבהרת הרצון יש לשאול את השאלה השנייה:
2. האם אני צריך את זה?
בירה – כמשל, האם אני צריך בירה?
לורנטץ צחק ואמר בקול השובב שלו: ״ניין! ניין״ לא ולא וצחק ״בטח שלא בירה אחרי הכל הבן אדם צריך מיים לא אלכוהול, בירה פוגעת בבריאות״.
יפה, השבתי ללורנטץ.
: ולברוח ?
מקסימיליאן השיב שברוב המקרים כדאי להישאר ולהתמודד, לא לברוח.
להישאר ולא לברוח זה מאמץ שדורש מחשבה, איפוק… מאמץ זה נקשר בפיקחות ובכוח ההתמד … כך הוספתי על דברי המשורר הצעיר המשכתי לדבר בנושא, ואמרתי שבלעדיהם אין לאבחן אם הבריחה נחוצה או חייבת מציאות. ״אם חייבים לברוח כדאי לברוח, אבל מצבים כאלו נדירים. בדרך כלל כדאי להתאמץ ולפעול בנחישות״. על ההישארות בדרך – נוכח האתגר שנוצר, ותחושת האיום, האדם שכן מצליח להמשיך בדרכו, זוכה. ככל שגדול מאמץ ההישארות וההתקדמות בדרך המלך כך גודלו של הכבוד המתקבל לאחר השגת היעד וככל שגדל האתגר והמאמץ וכוח ההתמדה הנדרש חזק גדלה ההכרה, גדל ההלל וגדלים תשואות הכבוד.
מקסימיליאן השיב שלדעתו המאמץ, הוא מה שהבן אדם באמת רוצה ולא הבריחה.
הגיוני למדי, השבתי לו. והוספתי יסוד מאתגר לדיון כשאני פונה אל לורנטץ ואל מקסימיליאן ושואל אותם: למה שהבן אדם ירצה להתמודד?
מקסימיליאן השיב מיד: מי שבורח ומגלה שלא הייתה לו סיבה אמיתית לברוח מצטער וגם מפסיד.
ולורנטץ הוסיף ואמר: כי האדם שנשאר ומתעקש או מתאמץ הוא שישיג באמת את מה שהוא רוצה ולא ירצה כביכול באיזה דבר שהצליח להשיג מבלי להתאמץ ושלמעשה אין לו בו כל צורך.
נהנתי מהשיחה והזכרתי להם שאפלטון הצביע על נושא זמן ואבחן את התוצאה הטובה והבדילה מהתוצאה הרעה סביב נושא  ההנאה. על-פי אפלטון לא ההנאה כשלעצמה נושא הרווח אלא משך זמן הישארותה בחיי האדם. זמן שרידותה של ההנאה בחיי האדם – הוא שקובע. על פי אפלטון להנאה בעקבות ההישג יש אורך חיים וככל שהוא ארוך יותר, ומתמיד בחיי האדם יותר זמן כך גדלה אמיתותה של ההנאה שהושגה. ההישג האמיתי על פי אפלטון מזכה את האדם בעונג ועונג זה גורם להנאות שמביאות לרצף דברים טובים ונעימים נוספים שבהכרח באים אחריהן.
הישג מהיר למשל, משלב בפעולה לייעד את הטרוף שעלה בעמוד השדרה הרגשי שהוזכר לעיל, והוא יכול להביא להנאה נפלאה אבל גם לאסון שבא אחריה. כאב ראש מסוג ה׳הנג אובר׳, למשל, אינו אסון שממתין אחרי מסיבה ושתיית אלכוהול, אפילו לא קנס שמקבל נהג שיכור משוטר שמעביר אותו בדיקת ״ינשוף״, אבל הרג אדם עקב נהיגה תחת אלכוהול היא אסון שמשכיח ברגע קצר את כל תענוגות המסיבה עם האלכוהול שקדמו לו – וכך גם האיידס שממתין אחרי קיום יחסי מין מזדמנים. בהחלט, יש עונג שלא נראה ברגע התרחשותו רע אבל עד מהרה הוא נחשף ומתגלה כמי שטרוף גזלת המשאבים הוביל את האדם אליו וסופו שנגמר כאסון.
לשאלות נא לגלול למטה.
לאחר שלב זה יש לעבור לשאלה השלישית.
שנעבור ל3?
לורנטץ: כן.
3. האם הדבר הזה שאני רוצה ונראה שאני גם צריך אותו ראוי להשקעה האנרגטית המתבקשת באותו רגע ממני כדי להשיגו? האם כדאי, נכון, מבחינתי, להוציא את המשאבים העומדים לרשותי, דווקא כאן ועכשיו, על הדבר הזה: זמן, מחשבה, רגש, כסף על כך דנה השאלה השלישית: האם ראוי שה״יש״ הזה יגבה ממני ויגזול ממני את הזמן שלי, את אנרגיית החיים שלי – את המשאבים שלי – את הכסף שלי ?

דדלאוס – נושא זה דן למעשה בתורת האיפוק ובהרס העצמי ומביא את תורת האיפוק של דדלאוס (Δαίδαλος) לעמדת שיכלול יכולות האדם ושמירה על משאבי החיים.
האם המאמץ, הכסף, שנדרשים להשיג את אותו צורך שאני גם רוצה בו הם העלות האמיתית שמתבקשת ממני עבורו או שיש כאן, לכאורה, ניצול וגזל משאבים, שמתבצע על ידי אותו טרוף. הטרוף הקדום שיוצא מכאב הגירוש והתעורר וקם נגדי ומתוכי ומבצבץ בלהט כדי לחטוף דבר מה. ברגיל להט כזה נובע במקרים כאלו מתאווה להישג מהיר ואין הוא שונה במהותו מההמתנה של אברבנאל למשיח – רק במיקומו בקוטב המנוגד לה – בנמהרות להשיג – בחטיפה יש מההמתנה למשיח. האם לא עדיף להמתין כצייד מיומן, להזדמנות מתאימה יותר, ושדורשת פחות משאבים, כדי להשיג את הצורך העומד על הפרק ? ולכשאצליח (במאמץ) לסלק מדרכי את להט החטיפה האם אותו, הלהט לא ייחשף בפני כבן ושליח של הטרוף הזה. טרוף ששב והוזכר לעיל, שכן אפשר להשיג אותו צורך גם בדרך זולה יותר, בחינם – ללא השקעה כספית, אבל בעזרת השקעת מאמץ לא גדול ובסיוע תחכום שמביא את האדם ללמידה, וצמיחה ?
חזרנו לבירה:
אני רוצה בירה?
כן.
אני צריך בירה ?
לא.
שהרי סיכמנו שאני צריך מיים וככל הידוע מיים זה בחינם, אבל בכל זאת ישנם אנשים שמתעקשים לשלם עליהם המון כסף, כי המים שלהם מוגשים להם בבקבוק מעוצב ועשוי מזכוכית מורנו …
הצגתי לשני הצעירים דוגמה נוספת מחייהם: אני רוצה לקיים יחסי מין, אני חייב את זה, ועכשיו. מצב של נמהרות, כנאמר לעיל, מסכן את התפרצות דרך הטרוף במסווה של תאוות המין. האדם ההגון עוצר כאן ובמקום להתנפל על משהי במסיבה הוא מתחיל עם שיטת השאלות …
האם אני רוצה?
כן. מאוד.
האם אני צריך את זה?
במידה מסוימת כן.
האם השגת יחסי המין במסיבה דורשים ממני משאבים רבים?
לא. לשם כך נוצרו כל המסיבות האלו בעולם של היום.
כולם מסכימים להתנהלות הזו.
״ובכל זאת בחורים צעירים, ידידי, אם אני משתהה רגע, ומשקיע מאמץ בחיזור, אחרי בחורה שמושכת אותי ואני מתחיל להכיר אותה, ולא מוציא עליה אגורה במסיבה ההיא, אבל משקיע בה מחשבה, זמן, סובלנות, מתאפק, נותן לה תשומת לב, משקיע בהקשבה לה ומרחיב את ההכרות שלי עם עולמה, האם אז לא נפתחת בפני גם הדלת לעולם הגדול ואני גם מתחיל להתאהב בה …
לורנטץ נהנה מהדוגמא.
אם ממשיכים בדרך זו אחוז ענק מההוצאות הכספיות נעלמות, הסברתי ללורנטץ שפרץ בצחוק של הנאה גדולה. ובשלב מסויים מתגלה שהמשאבים לא מתבזבזים אלא צומחים והאדם נחשף לשרשרת של תענוגות.
הרי לכם מתענוגות הקאמינו שלא מרבים לדבר בהם.

אני מזמין אותך ליצור קשר בטופס כאן למטה,
אשמח להשיב לכל שאלה.

למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COMׂ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך).
מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.

 

לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן  

If you have any questions left –

I'd be happy to answer any questions.

For a direct application form to Yaron Margolin – please click here

Recent Articles

Of sexual desire and the wish for intimacy and the two different languages ​​in which they materialise:

Six degrees of guilt

Kidney Failure Taming the Rogue Kidneys Vital Information

מאמרים אחרונים

Kidney Failure

Taming the Rogue Kidneys

Vital Information

מבוא לפסיכותרפיה מכלולית והוליסטית

• שיחות ההחלמה ושיחות בין ידידים – על ההבדלים ביניהן

הפסיכולוגיה הטיפולית וההוליסטית – תולדות הפסיכותרפיה

• תרופות הרגעה שמשאירות אותך רעב וחרד – ציפּרָלֵקס, פּרוֹזַק, פלואוקסטין

מגילת רות האלמנה שיצאה ממרחב הנוחות

יש פתרון כולל לבעיות הקשורות לדימוי עצמי, חוסר בטחון וערך עצמי נמוך – דופמין

חרדה

איך מורידים לחץ וחרדות באופן טבעי? התמודדות עם סטרס ולחץ נפשי

טיפול נפשי ללא תרופות – חרדות, פחדים וייאוש – תסמינים שיש להם פתרון טבעי, מדויק ומהיר

חזרה לבסיס – עקרונות צירופי המזון

על ההזנחה –

ניתוק רגשי – על הקורוציונה

די לכאב

ראיית המעמקים – כניסה לטרקלין או על החיים האמתיים.

התודעה השלילית

ביקורת מבזה

נמאס לי מהחיים מה עושים

על היכולת להשתקם, לקום מאבק הדרך ומכאב הפרידה

מסלול ההתפתחות הנורמטיבי בחיי אדם ודמימותיו בטבלה – סדרת מאמרים.

שלושת המיצים

לחלק הראשון הבצל והפלפלים

לחלק השני – החסה

לחלק השלישי – תפוח אדמה והבוטיראט

לחלק הרביעי – הכוסמת המופלאה

לחלק החמישי – נבטי הברוקולי וחלבון הנעורים

לחלק השישי – שיבולת השועל והבטא קלגן

עשרת המזונות הבריאים ביותר לחולי כלייה. 1 

טיפול טבעי ופשוט בכאבי ברכיים

הערכות שונות במדידת אשלגן בפלזמה שוללות לפעמים שלא בצדק יתר אשלגן בה – היפרקלמיה פסאודו היפרקלמיה – Hyperkalemia

מדד חדש לבריאותך – ביטול האסרוסקלרוזים

אי ספיקת כליות – טיפול ללא תרופות

אוראה – למה האוראה מוגברת ומופחת בדם Urea

הקורטיזול וכאבים בבית החזה וביד שמאל

להוריד קריאטינין, אוריאה ולהחלים ללא תרופות מאי ספיקת כליות

וירוס הקורונה וגרון יבש

-אי ספיקת כליות להחלים ללא תרופות – על הGFR ונזקי התרופות

ההומוציסטאין – האויב הגדול של האנדותל ובריאות העורקים

אי ספיקת כליות – אילוף הכליות הסוררות – כל מה שחשוב לדעת – חלק ג

אריתרופויטין (EPO) Erythropoietin

התרופות והרע – ויטמין D3

על בדיקות הדם

אנמיה למה חסר לי ברזל?

רוצה להחלים מפגיעה במערכת העיכול ללא תרופות?

להחלים בפשטות ממחלת ריאות חסימתית כרונית

רוצה להחלים בצורה מלאה מסוכרת

שחיקת סחוס, למה לסבול? – ללא ניתוח ללא תרופות – טיפול להחלמה

עורקים גמישים – הסוד והדרך לזכייה בבריאות מחדש

ההומוציסטאין – האויב הגדול של האנדותל ובריאות העורקים

פרנצ'סקו מסינה Francesco Messina אלהים באדם שחיפש אחר היופי

ויטמין השמש ויטמין D-

התרופות והרע – ביוטין B7 ויטמין H

רוצה להחלים מיתר לחץ דם?

שלושת המיצים

חרדה

טיפול נפשי ללא תרופות – חרדות, פחדים וייאוש – תסמינים שיש להם פתרון טבעי, מדויק ומהיר

חזרה לבסיס – עקרונות צירופי המזון

על ההזנחה –

ניתוק רגשי – על הקורוציונה

די לכאב

ראיית המעמקים – כניסה לטרקלין או על החיים האמתיים.

התודעה השלילית

ביקורת מבזה

על לחם חוקם של העסקים

למה אני לא מצליח להתמודד

מגיע לי – העדר הכרה במאמץ של השועט קדימה, בהחלט יכול להוביל לכישלונה של קריירה מזהירה.

סוכרת כלייתית (נפרופתיה סוכרתית) כן, אפשר להחלים".

כאבי גב – פתרון טבעי, עדין ופשוט לבעיה שלך

כאבי גב לא דורשים ניתוח – רק מגע יד עדינה

טיפול טבעי ופשוט בכאבי ברכיים

אי ספיקת כליות – צום חלבונים

צום חי – הוא תרופה טבעית. אזהרה לקטונים (Lactones) –

אי ספיקת כליות מתוקה: (נפרופתיה סוכרתית) אפשר לצאת בשלום מהצרה המסוכנת לסוכרתיים – צום חי

אי ספיקת כליות – מתכונים לדיאטה מאוזנת – טעימה להשתגע.

אילוף הכליות הסוררות – איך להחלים מאי ספיקת כליות להקליק כאן

"אילוף הכליות הסוררות" תחילת פרק א

ההמשך לפרק א' של "אילוף הכליות הסוררות"- כאן.

פרק ב'

פרק ג'