ימי הסנאל שלי – קיס סטאדי (חקר מקרה) על השקט והאוטיזם ששלטו בנער שפיתח יכולות לערער עליהם – חלק שני

לחלק ראשון נא להקליק כאן

סיכום עבודתי עם סנאל, תקציר חקר מקרה Case Study מעבודתי כפסיכותרפיסט בשיטת "לחיצות ההחלמה" עם ילד שאובחן על הספקטרום האוטיסטי. (קישור לאתר  "לחיצות ההחלמה" – כאן). אחרי 12 שנים של סבל החל הילד שהיה לנער הוא הסנאל שלי להיחלץ ממנו.

סנאל שם בדוי שבוסס על "סנא" צמח מדברי נדיר שפורח בצהוב בוהק. הסנא יפה, שורדני, ובעל סגולות ריפוי כמסלק רעלים מגוף האדם.

הפגישה האחרונה – בפגישה האחרונה שלנו, רגע לפני שיצא לעולם של הנערים הרגילים, ונפרדנו, שאלתי אותו כמבקש לסכם שנה שלמה בדקה:

• סנאל, אתה זוכר היכן הייתה פריצת הדרך שלנו –

סנאל השיב: 

• כן.
• היכן שאלה האם. שנכחה ברוב מפגישתנו כולל פגישות שהתקיימו בסקייפ. תמיד היא הייתה שם.

לביה לא זכרה.

"עם הכיסאות" השיב סנאל מיד. אישרתי. זו הייתה נקודת התפנית בעבודה שלנו. לביה ביקשה הסבר וגם קיבלה אותו במפורט:

תחזיקו חזק כי אני הולך לבכות לכם. פגישותיי עם סנאל היו לאחד הדברים הנפלאים שחיי כחוקר נפש, מיתוסים ודמימות יכול לבקש להיחשף אליהם.

סֶנֶאל – שם בדוי הגיע אלי לאחר תחילת לימודיו בכיתת תקשורת ט'3 באותם ימים מלאו לו כנזכר בפרק א' 14 שנים. נער יפה תואר, שהוגדר בעל תסמונת אוטיסטית ועל ספקטרום  – משפחת המחלות האוטיסטיות שנמצאת תחת השם PDD: הפרעות התפתחות מפושטות. הוא עצמו אמר שהוא מפגר, אוטיסט שסובל מתסמונת אספרגר, אבל עיקר סבלו ניכר באותם זמנים בגלל נוכחותו בכיתת התקשורת (ט'-3). לביה אמו ויעקב אביו. כולם שמות בדויים נכחו בכל המפגשים שלי עם סנאל.

העדר תקוה – חיים ללא אופק או תקווה ממלאים אותך ייאוש. הסביר לי סנאל לקראת סיום עבודתנו המשותפת, אחרי – הרבה אחרי פרשת הכסאות בה ידובר מיד, חודש לאחר שעלה לכיתה י (אחד מהרגילים)': "חיים ללא תקוה ממלאים אותך ייאוש". באותם ימים עלה שוב נושא הכרזתנו שסנאל הוא בפועל למעשה נער רגיל, אבל כבר בהתחלה עמדתי על כך שהוא זכאי לכל הזכויות במיוחד להתאמץ ככל הנערים בני גילו – פרטתי חלק מהדברים בחלק הקודם של המאמר.

העדר כשרי מאמץ הם אחד המאפיינים והזרזים לחיים בפחד. כל אדם מחויב ללמוד להתאמץ. מעבודתי ראיתי כיצד אימפריות כלכליות קורסות, בשל העדר המאמץ בדור השלישי. וכשנופלות בידי הדור השלישי נטול כשרי מאמץ היא מתחילה לקרוס, להיגנב מהמשפחה על-חדי בעלי יכולת המאמץ.

כבר מההתחלה (כנזכר לעיל,) האינטליגנציה של סנאל העלתה בתוכי הרבה שאלות לגבי דרכי אבחונו – אמו התנגדה להגדרותי והתפתח שיח ביני לבינה בנושא שלא היה פשוט כלל וכלל.

לביה הגנה על הגדרת האוטיזם של סנאל – מאות מבדקים שעבר מרגע שהוגדר נושא התפקוד המוחי שלו עמדו מולה. לביה התכווצה – בכל פעם שנקפץ ממני הערעור הזה על היותו אוטיסט. שקר לא התאים לה ומי יותר ממנה ידע שסנאל האדם הסובל מאוטיזם – הבן שלה, לא נולד ילד רגיל. גם אני ידעתי, שמדובר בהפרעה רחבת היקף הפוגעת באזורים רבים במוח. השיפור במצב של הילד שלה לא היה מובן מאליו. וכשסנאל החל לתקוף את נוכחותו בכיתה ט'3 סביר להניח, שחרדתה של לביה עלתה וזעזעה אותה פן לא תהיה לו מסגרת ללמוד בה. סנאל היה בדילמה – לתקוף אותה נמנע אז וגם עתה. הוא תקף את ה"מפגרים" של ט'3 וגם זה היה קשה לאזנה של לביה – הרי אלו החברים שיש לה לתת לו – מה תעשה?

עמדתי באותם רגעים, כחשוד בעוינות ומי שמערער, רע מזה בא לחסל את הישגי חייה. היא גם חרדה שהנס יתפוגג והסיוט יחזור שהרי סנאל כבר טופל באמצעות נוירופידבק, בטיפול בהפרעות, למעשה מהפגישה השלישית איתי הוא סרב לקחת אפילו תוספי מזון. 

– הם עברו למענו מסע ייסורים. צעדו ממומחה למומחה ואין ספק שאני לא נמצא ברשימת המומחים שהמליצו להם עליו – בוודאי שלא מומחה בטיפול בתסמונת על הספקטרום – לפתע כל זה עמד ביני ובינה כשהמטרה הפעם החלמה מלאה. ומה יהיה אם לא תושג?

סנאל לא ויתר. הוא נמצא כבר במקום שבו הרצון הוכר והוא נעמד והתעקש שרע לו בחברת הנערים בט'3 ושנגרם לו שם סבל – "כולם שם מפגרים ואני כבר לא"! נזעק.

עווית חדרה אל פני לביה – שריר הטמפורליס עיוות את הלסת שלה, ראשה הועף לצד – ראיתי אותה גם… אבל היא ראתה לפניה את הבן שלה כנער מחלים – ודבר לא ימנע אותה מלתת לסנאל את ההחלמה. התמלאתי גאווה, זכיתי בהכרה גם אם לא נאמרה במפורש – ידעתי שנצליח אם כי היינו באותם ימים רק במחצית הדרך –

רגעי האמת שאינה שוט ואלו שהיא כן 

הנושא הדיאגנוטי שב ועלה באופנים שונים במהלך שנת העבודה – האמת אינה שוט להצליף בה, לעתים נדרשת האמת, כדי לאחד את הנפש המתלבטת. חלקה נעה ימינה, חלקה שמאלה, ואז הצלפתה של האמת, מעצבת ומאזנת אותה. לא אחסוך ממך את האמת, עוד מהרגע ההוא, בו העליתי בנוכחות אביו, בירושלים, בפעם הראשונה את האפשרות המכאיבה כצליפת השוט, המזעזעת שישנה אפשרות שהוא ילד רגיל – ושוב הנושא המצליף נעמד באוויר – סנאל בלם את השיח, אף פעם לא יצא נגדה. תמיד הגן על לביה. היא נאבקה למענו, אבל הוא, היה הגואל שלה וגם בפעם הזו לא יצא נגדה – בכל אופן לא בצורה חזיתית. בחלל החדר עמדו דברי הכרזתי מפגישתנו הראשונה עם יעקב אביו, שסנאל היה לנער רגיל ותהיה הגדרת הרופאים ככל שתהיה, הוא זכאי לדעתי, לכל זכויות בני גילו כולל להשתלב לגמרי בכיתה של ילדים רגילים כמו ט'2 בה הוא חפץ יותר מהכול. אביו התפעם מהפגישה הזו – והתפרץ ואמר – אני רוצה לעבוד רק אתך. אמר והכריז שמעתה הוא זה שיבוא לכל הפגישות
רק אני – בלי לביה. 
אני התנגדתי לכך. יעקב היה קל מדי ואני רציתי במאמץ.

סנאל נזעק מולה כמי שלא עומד עוד בחוויה שנוצרה – הוא כיוון לנושא אחד בלבד – להסתלק מהט'3 הזו ולעבור לט'2 – היא כיתת הרגילים. הוא ידע שזה כבר אפשרי וכמעט הכריז שזה למעשה אותו הרצון שהסתיר!

– ואז הוא נעמד בחדר ואמר לנו, כמי שמשתלט על עדר סוסי פרא דוהרים, אך בפועל הוא דיבר רק אלי. הוא הביט בי ישר. בי, לא בה – מרוכז, רוגש, בהיר – לא מתעוות ולא מגמגם רק מדבר ומדבר את נפשו:

"אתה לא מבין איך חי ילד מפגר, שכולם חושבים שהוא מפגר והוא חושב שהוא מפגר ושהוא לא נדרש לכלום ולא מתבקש להתאמץ למען כלום, כי הוא מפגר וכולם חושבים ככה וכ ל ו ם לא יצא ממנו. לעולם לא יצא ממנו משהו".
הרפואה הקונבנציונלית פועלת במסות גדולות. היא מתייחסת לבעיות כמו זו אחרת לגמרי – באופן כמותי, אין לה יכולת להתאמץ למען ילד אחד. ולבחון יחוד בו אם אינו חלק בלתי נפרד מתסמיני האוטיזם אולם בניגוד לעמדה שמרנית זו הרי כאשר כן בוחנים לעומק את הסיבה שממנה נובעים סימפטומים אילו ואחרים עולה כי במקרים רבים מאוד הסיבה אינה "חלק בלתי נפרד מתסמיני האוטיזם" אלא עודף חמור של מאמץ ומחסור קיצוני במאמץ במקום אחר, העדר תקווה, למשל, הסתרת הרצון, שאיפה לריצוי הזולת בתקוה שיתקבל או יכיר בזכותו, ואפילו בביטוי רגשי שמנכיח כיווץ שרירים כרוני ושאפילו נוצר מהכיווץ ולא ממציאות הדברים בפועל. ואפילו במחסור ב"מגנזיום" ובפוטציום (אשלגן). מגנזיום הוא מינרל שמצוי בשפע בשקדים, ברוקולי, תרד, בצל ירוק, קטניות, עדשים, אגוזים ושוקולד מריר. די ב 5 שקדים טריים בבקר כדי להסתייע בו להפחתת סטרס והתכווצויות שרירים.
ופוטציום – מצוי בבננה, בקליפת תפוחי אדמה בפריכיות אורז.

פריצת הדרך שלי עם סנאל הייתה נושא המאמץ – כבר בפגישה הראשונה בלט המאמץ שלו לדבר כשהנושא מרגיש ורוחש בו בעוצמות, אבל מהפגישה החמישית בה נכח אבא שלו, יעקב, לא אמו – לביה עודף המאמץ, ההשתדלות, והשאיפה להצליח הכריעו והובילו את האבחון וההחלמה בעקבותיו במהירות קדימה. סנאל ידע להתאמץ. הוא היה נכון להשקיע כל כוח שידרש. הבעיה הייתה בכיוון המאמץ. הכיוון שנבחר, כביכול, היה שגוי.
כאשר שוחחנו בשלוש הפגישות הראשונות הופיעו עוויתות. הקפיצות היו מסודרות לפתע, עמד מאחוריהן סדר והיגיון. העוויתות השתנו בעוצמתן ובמקומות הופעתן. נעצתי בגופו מבט חודרני – הבחינה שלי אותן הולידה כמה תובנות שאיש לא יכל לשנות – כששוחחנו על נושאים חברתיים, משפחתיים ועל רצונות אישיים – סביב נושאים אלו העוויתות נראו כמקפיצות את אזור הכתפיים וגמגום הופיע. נושאים שביטאו בצורה מרומזת, עקיפה או חשש לרמז שיש לסנאל שאיפות או רצונות העלו והחריפו את רמת התנועות הבלתי רצוניות לדרגות בלתי נעימות למראה ונושא הגמגום הוקצן.

שני נושאים העלו את רף הפרכוסים: יציאה נגד אימא והרעיון שיישאר בכיתת התקשורת ט'3.

זה היה הרגע בו העמדתי וטו נגד נוכחות האב בפגישות – נוכחותו הייתה קלה מדי, מפנקת, לא דורשת מאמץ. הם הבינו זה את זה בצורה בלתי אמצעית – אבל, זה הרחיק את ההתמודדות של סנאל עם הצורך הטבעי להיות הוא עצמו. ידעתי מעומק נפשי, לא מידיעתי- באותו רגע ידעתי מעט מאוד, אבל זה שעלי להתחיל מהנושא של אימא שלו ולכוון את המאמץ אל התפתחות כישורי חייו, ולא לפתוח מהנושא החברתי או הרצוני הייתה תחושה שאחזה בוודאות שלא ניתנת לערעור.  היא גם עומדת מאחרי החלטתי לפרסם את המקרה הזה.

לפעמים תחושה פנימית עולה בך כשוט האמת ומלכדת אותך סביבה וקוראת לך ללכת בכיוון שלה. המשימה השנייה הייתה חשיפת הרצון שהובילה אותי כמובן לסייע לו לעבור מט'3 ל- ט'2 ובהמשך ל- י'5 שם הנערים הרגילים.
העוויתות היו מופיעות בעיקר באזורי הגב העליון: בכתפיים ובצוואר. נושאים חברתיים הקפיצו לפעמים גם את הזרוע – סמל לשתיקה – ומאמץ יתר למצוא חן. כיווץ שרירים בזרוע תמיד רומז על הימנעות מהגד כל שהוא. חשבתי לעצמי למה סנאל משתיק עצמו כאן?

על מה הוא שותק?
יעקב, אביו ישב לידו – שהרי מפגשי עם נערים מחייבים נוכחות הורית.
כלל אתי יסודי שהנחלתי במערכת חדרי הטיפולים של לחיצות ההחלמה – אחריות הורית קודמת לאחריות המטפל – ונוכחות הורה, דרושה לשם כך. יש והיא מונעת, לא מאפשרת זרימה של הטיפול, אך נוכחותה מראש, להצל על דמות המטפל – להנמיך את עוצמתו, גם כשהחוויה העולה מקשה על קצב עבודת הטיפול – נוכח הצפת נפש ההורה. מובן שנוכחותם של הורים במצבים רבים רגישה, מקשה, מאתגרת ומעצבנת אך יש בה טעם של הכרעה וגם אם היא יוצרת מצבים של השתקה וצנזורה מצד הנערים, או המטפלים מדובר בחוויה מעניקה ומחזקת – פרט למפגשים בהם מי מהנערים מבקשים אחרת – מצאתי שהיא תמיד לטובה. ברוב המקרים הנערים רוצים בנוכחותם של הורים בחדר הטיפולים.

הפרכוסים שבו – אולי נוכחותו של יעקב מצנזרת אותו, הרהרתי לנפשי. אחרי הכל דובר בפגישתנו החמישית והראשונה בנוכחות אבא. איסוף הנתונים היה בתחילת הדרך.
יעקב לא התערב כלל, להפך הוא אחז בקשב רב בכל מילה שיצאה מפיו של סנאל. שוב ניכר היתרון בנוכחות ההורה – לקשב הזה יש מקום חשוב ומעל למשוער. הוא מקנה תחושת שייכות עצומה בנער והרי מדובר בנער שכמעט כל מרכזי השייכות שלו נרמסו.

שאלתי את סנאל עוד בפגישתנו הראשונה, אם הוא יודע שהגוף שלו קופץ.

סנאל ידע והוסיף שאין לו שליטה על כך.
שאלתי אותו אם הוא שם לב שלפעמים הגוף רגוע כשהוא מדבר ולפעמים אוחזת בו תנועה בלתי רצונית. גם את זה הוא ידע. לא חידשתי לסנאל דבר – הוא גם ידע שהוא מגמגם. מה שהוא לא ידע שקצב העוויתות ועוצמתן עולים כשהוא לא אומר מה הוא רוצה
התבהר לי כבר בפגישה הראשונה שמדובר בכיווץ טורדני באחדים משרירי עצם השכמה אבל עברו כמה דקות של התבוננות.
teres minor and major מתכווץ – תמיד מלמד על כשל חברתי.

ואז זה היה ברור כשמש – הנער לא אומר מה הוא רוצה– הוא מברר מה מצפים ממנו להגיד, בעיקר מה טוב לאימא שיגיד, אבל מה מצפים ממנו להגיד הוא הרי לא באמת ידע. וכשהנושא עלה לביה התחננה בדמעות בעיניה, לפניו: –סנאל אל תחשוב מה טוב לי, בבקשה תגיד מה אתה רוצה.
ברגעים אלו אמרתי לו שאם יגיד מה הוא רוצה, לא הכרח שנוכל להשיג לו את זה או לעזור לו לממש את הרצון, אבל חשוב שנדע מה הוא רוצה.
שאלתי אותו אם אני יכול לשאול אותו ליד אבא שלו שאלה אישית –
סנאל הביט בי כמי שמעולם לא נשאל ולא התבקש לתת אישור לעסוק בענייניו הפרטיים ולאחר מכן השיב בסקרנות גלויה לעין – בחיוב.
ניכר היה שהוא רוצה, יותר מהכול לדעת מה אני רוצה לשאול אותו-

שאלתי את סנאל: אם היה לי כוח קסמים – והייתי יכול לתת לך כל מה שאתה רוצה, מה הייתה אומר לי?

סנאל נאחז בתזזית. הביט אל אביו, הוריד את עיניו וכל פרצופו עוות.
יעקב התפרץ ושאל: אתה רוצה שאצא?
– שאחכה לך באוטו למטה – הפגישה התקיימה בירושלים, בקומה רביעית.
אבל סנאל רצה שיעקב ישמע את התשובה. הוא רק לא ידע אם מותר לו להגיד אותה.
חזרתי על השאלה: אם היה לי כוח קסמים – והייתי יכול לתת לך כל מה שאתה רוצה, מה הייתה אומר לי?
סנאל התכווץ עוד יותר והביט אל אביו – חרדתי שאביו יצעק עליו. המחזה היה מזעזע – יעקב הביט בו, זה לא היה מבט שקל לפרש וקרא אליו
– תענה כבר – כמי שמחפש הושעה מהמצב – הקשה הזה לצפות בילד שלך כל כך מיוסר מעוות – תענה כבר.
והרי לכם שוט נוסף, שמלכד את הנפש לומר את האמת- כוחו של אבא!
סנאל גמגם ולחש – ט'-ט'-ט' ט' -2,2, 2.
מה -?
שנינו התפרצנו אליו ושאלנו בו זמנית נדהמים – מה?
ט'2 הוא חזר על עצמו ואמר שוב ט' 2.
ביקשתי ממנו שיסביר מה הוא מתכוון בט'2. והוא אמר בפשטות:

– אני רוצה לעבור לט'2. אני לא רוצה להיות יותר בט'3 – אני לא שייך יותר לכיתת התקשורת – זו כיתה של ילדים מפגרים. הם לא מבינים כלום. הם לא מתנהגים יפה וכל הזמן מפריעים לי ללמוד ואחר כך חושבים שיש לי בעיות ריכוז.

סנאל פעל בכמה שיעורים בט'2 למשל, בציור, בשיעורי אנימציה – ואם זכרוני לא מטעה גם בגאוגרפיה- אבל גם בכיתה עיונית אחת הוא למד אתם ספרות.

כיתת תקשורת

לכל תלמיד בכיתת התקשורת נבנתה תכנית שילוב אישית בתחילת כל שנה, לפיה הוא למד במקצועות שנבחרו עבורו יחד עם כיתות החינוך הרגילות בשכבה. מדיניות בית הספר בו למד הכירה שיש לתת לו ולכל חברי כיתתו את מלוא התמיכה של החינוך המיוחד, עם האפשרות לשילוב חלקי. יצויין שתלמידי החטיבה מקבלים במידה רבה את התלמידים הללו ואף לומדים מהם אמפתיה והתבוננות באחר, כולל הכלה וקבלת האחר.

לא היה ספק שהוא אהב ספרות ושנערי ט'2 קיבלו אותו במידה רבה ובספרות הוא נמנה על התלמידים הטובים בכיתה הזו. הוא אהב לקרוא ולנתח את הסיפורים, יותר את הדמויות והבין את הדינמיקה ביניהן. ביקשתי ממנו שיספר לי מה הם לומדים בספרות – סנאל בחר לדבר על לוז.

הלם ותדהמה – תכירו את לוז

סנאל הסביר מי הוא לוז – האמת שהוא ריתק אותנו לדבריו: יעקב הקשיב וכשסנאל חדר לעיקר, לנבכי הדמות של גבעת ווטרשיפ עליה בחר לדבר, שבה ועלתה שאלת האינטליגנציה האמיתית שלו מחדש – מעטים האנשים שמסוגלים לחדור כמו שסנאל חדר לנבחי הדמות. נעבור עתה אל עיקרי העיקרים: בתארו את לוז, הארנבון מגבעת ווטרשיפ, (מאת ריצ'רד אדמס) הסביר סנאל שלוז Hazel הוא אחד האחים מחבורת הארנבונים שנמלטים מהארנביה שלהם בעקבות חששו של אחד מהם מאסון קרב ובא. עצם בחירתו בלוז מצמררת –

"לוז" הסביר סנאל הוא האח המבוגר שמבין השניים "ארנבון באמצע, לא חכם ולא טיפש – ארנבון ממוצע. תמיד לוז מצטנע. לוז לא אוהב להתבלט, אבל אחיו חומש (Fiver) (בתרגום החדש – חמישון) הוא ארנבון קטן וחסר ביטחון. לוז האמין שחומש חכם ואחד שרואה את העתיד לבוא, נביא, צופה גורלות. חומש ראה איום עולה ממרחקים ומתקרב לארנביית הבית שלהם (סנדלפורד\Sandleford), ולאחר שמנהיג הארנבייה בחר להתעלם מאזהרתם, מחליטים חומש ולוז לעזוב את הארנבייה בכוחות עצמם" – תדהמה אחזה בבית, לא יכלתי לסגור את הפה הפליאה עצמה נכנסה אל נפשי ואחזה בה וטלטלה אותי  ואז התפרצתי לדבריו ואמרתי לו שהוא מדבר כנער רגיל. אין עוויתות ואין גמגום – כאן עלה לראשונה נושא היותו ילד רגיל.

סנאל התנער מההגדרה והצדיק בכל מני נימוקים שונים וחלקם הגיוניים ומקובלים על האנשים הממוצעים את הדיאגנוזה הישנה והעמדה שלו הייתה מוחלטת. תופעת הנאמנות לרע מוכרת מהפסיכולוגיה המודרנית. התעקשתי שישנה אפשרות שהדיאגנוזה שגויה בחלקה – והצבעתי על שיעורי הספרות כדוגמא; בספרות אתה נוהג ככל הנערים שיקרתי, אלא מה אגיד לו:

אתה נוהג כניקולאי גוגול הגאון בבואו לנתח דמות או כסופר דוסטוייבסקי בבואו לנתח אחת מדמויותיו של גוגול שנערץ עליו?

זיכרונותיי מעבודתי המשותפת עם אריאלה זאבי מייסדת התיכון לאמנויות בירושלים, קפצה מול עיני שהרי גם אז היה מקרה שעבדתי עליו במשותף אתה גם שם נושא אמינות מבחן האינטליגנציה שנקבעה מראש למטופל שלנו, עמדה בספק נוכח כישוריו האמיתיים של אותו נער בציור – גם המקרה המשותף לי וליעל הרמתי ו- משהו בער בי ונוכחות האב אפשרה לי לצעוק – זרימה טבעית של זיכרון שחבר לתדהמתה שאחזה בי עתה:"
וגם בציור וגם בתיאטרון" . בקול תקיף, בעוצמה דיברתי, התעקשתי, אבל עברו קם עלינו ונעמד בעוצמה של פרא. נוכח אירועי ההווה דלי ההשפעה – העבר ניצח. טרם הכיר בנאמר בפגישה, וכוחם של הדברים טרם הומשג כהלכה,, לא השתרשו. כוחם של דברים שזה עתה נולדו, באופן טבעי דל מכדי שיכריעו את קו המחשבה רב השנים  – וגם אם הוא ידע את האמת וששגיאות תפיסתיות עיצבו את המחשבה הישנה הרי שלא אפשרי שתהיה בפניו המשגה מדויקת למה שהוא עומד לומר. המאמץ להמשיג היטב מצד סנאל שב והכריע ויצא ממנו מגמגם ואחר כך באה ההצפה שבחוויה העוצמתית כולה. פרכוסים הופיעו בצד ימין של הפנים כמבשרי המשגה מעורפלת וחיפוש אחר המדוייק יותר לומר – והוא נשבע אמונים – לרגע ההוא – החולף – להיותו לא שייך ולא חלק מרצונו.
אבל אין לי חברים בט'2! כל החברים שלי נמצאים בכיתת התקשורת ב – ט'3.
והרי לכם צורה נוספת של שוט – הצלפה להכאיב. אך לא הכאב שעלה בי נושאנו אלא החברות והתשוקה לשייכות שעלה לדיון – במכה אחת. זינק ועמד בחדר כאורח שממתינים לבואו במשך ימים ארוכים. ומכאן השתנו הדברים והחלנו לרוץ קדימה, כמו שאני אוהב, בקצב מסחרר – ומה שקרה באותו יום התגלה לפתע. בנוסף לחוויית ההכרה בכישרונו לדוג מן הספר את עיקר הרעיונות ואת גרעין הדמות עצמה הרי שבכיתה ט'3 היה בבקר אירוע קשה. – שעה לא תספיק להסביר מה היה כאן עוצמתי ברמה ששינה הכול ואפשר למתנגד לתת אמון מוחלט במצב החדש, שבא לידי ביטוי בכך שסנאל דיבר את אותם דברים שחווה בבקר –
הוא נעלב וחשף, נוכח האב, שגם יצא מהשיעור –

נופר זהבי – המורה של ט'3 סייעה לי רבות. אבל על כך אספר לך בפעם אחרת, הפעם שמה עלה בסוגיה שונה: חיי הסנאל. נופר העדינה והמעמיקה לחדור אל עיקרי הדברים, גערה באוריאל, אחד התלמידים בכיתה. המורה נופר  עשתה זאת בעדינות שלובה בנחישות שרק זהבי יכלה לייצר. נופר טענה והוכיחה אותו על שלא הכין את עבודת הבית – ועוד בתחום שבו הוא נחשב כמצטיין – כך, דיווח סנאל. נופר הסבירה שאחריות זה דבר שלא זורקים אם יש מצב-רוח רע. אדם מפתח כשרי אחריות ושומר עליהם גם אם הוא עייף, רעב, או אם הוא משתוקק לשחק. בשלב הזה נעלמה מתקפת הגמגום ולא היו עוויתות – אם לדייק כבר לא הופיע גמגום בחייו בשלב הזה – נושא זה היה אות התקדמות ראשונה בעבודתנו סימפטום שנעלם מאוד מהר, תוך חודש לא היה גמגום מחוץ לקליניקה. אבל בעיות חברתיות תקפו אותו בכל מקום ונכנסו החל מפגישה זו (חמישית) לחדר הטיפולים.
הנושא המרכזי היה היותו נער רגיל:
לא מגמגם.
לא אחד שלא נתפס לעוויתות.
אסטרטג שמנתח בהיגיון בריא סיפור ודמויות שפועלות בו.
יעקב תמך והכריז שהוא לא רוצה לשתף יותר פעולה עם גורמים אחרים – רק איתי –
– ירון צודק, יש בהחלט אפשרות שתצליח להוכיח שאתה נער רגיל. אני אעזור לך בזה.

הפגישה הסתיימה.

לביה ישבה לידי מלאה בסקרנות. פרשת הכיסאות שבה.

המגוייס למען הזולת
לביה ישבה לידי מלאה בסקרנות. היא לא הכירה את האירוע המכונה כיסאות. ואז קם עיקוב נוסף הנושא מהפגישה הקודמת השתלשל וחדר אל החדר – נופר זהבי המורה של ט'3 – כנזכר למעלה גערה באוריאל, אחד התלמידים בכיתה. המורה טענה והוכיחה אותו שלא עמד במחויבויות…
סנאל אמרת שיצאת מהשיעור –
– כן.
– למה יצאת? שאלתי
– בגלל המורה – השיב מיד.
המורה לא נזפה בך אלא באוריאל.
לא נכון נופר התכוונה אלי.
היא נזפה באוריאל
היא התכוונה אלי
אוריאל
לא
סנאל – ספרת שהיא גערה באוריאל –
כן – זה מה שהיה – זה החלק הגלוי של הסיפור
נו באמת,
"אבל"… – העווית הישנה בצד שמאל שבה – הילד שוב הוצף – סנאל לא הוכנע הפעם והמשיך לדבר למרות ההצפה הרגשית. הוא התעלם מהעווית, ולא גמגם –
אני יודע שהיא התכוונה לזה שלא הכנתי עבודת בית – אז יצאתי.
סנאל, יקירי – הכנת או לא הכנת עבודת בית.
הכנתי.
– אז למה לקחת על עצמך את הנושא הזה?
– כי הייתי צריך לעזור לאוריאל להכין את העבודה, אני יודע שקשה לו. אני יודע שחשוב לו להצטיין בכיתה הזו.
נחנקתי, הגרון שלי נצרד וגם הבטן התהפכה לי וצבטה אותי מבפנים –

חוזה לחיים
– אני מבקש לעשות אתך הסכם.
– על מה
– אם תסכים שאגיד לך במה מדובר, מה נושא ההסכם אגיד לך אותו, ואז תחשוב אם אתה מוכן להסכם הזה –
– אני מוכן לשמוע –
נער רגיל לא מתנדב לשום משימה אלא אם כן ביקשו ממנו לעזור –
– סנאל התבונן בי כמי שנפל מהירח.
הוא היה נדהם.
– מה באמת
– כן
סנאל הביט בלביה. לביה שתקה – ואני המשכתי לדבר על נושא ההסכם שאני מבקש שיחתום עליו:
– סנאל, האם פגשת פעם בכיתה ט'2 נער שקם לעזור למשהו מבלי שהוא התבקש לעשות זאת? פעם אחת שקם ולא ביקשו את זה ממנו –
– אני תמיד קם לעזור –
– אתה יכול לתת לי דוגמא על משהו אחר ממך, שנוהג כך מכיתה ט'2?
– כן –
– נו
– ליובל – הוא הביא אופניים לבית הספר,
– כן
– והיה לו פנצ'ר.
– כן
– אז לקחתי לו אותם הביתה בסוף הלימודים.
– והוא הודה לך כל מאמציך?
– לא
– מה הייתה תגובתו?
– למחרת הוא התרחק ממני וסרב לדבר איתי.
– מה המסקנה?
– אולי לא הנחתי אותם בבית שלו במקום הנכון.
– יש לך עוד דוגמאות?
– כן
לאחר שתי דוגמאות נוספות שהולידו תגובות אלימות נגדו ולא הכרת תודה על מעשיו, הצגתי בפניו את השאלה שוב:
סנאל, האם פגשת פעם בכיתה ט'2 נער שקם לעזור למשהו מבלי שהוא התבקש לעשות זאת?
כן,
מי?
אף אחד –
ההסכם?
נו,
אם נער, אימא, אבא, סבא, סבתא, אח, מורה, שכן מבקש ממך להגיש סיוע, לעזור במשהו – אני מרשה לך לעזור.
אבל –
אם אין בקשה מפורשת אם הוא לא מבקש – ואומר במפורש את המילים: אתה יכול לעזור לי בזה או בזה – אסור לך לעזור.
הוא הביט בלביה. לביה שתקה. הוא שתק.

הפגישה הסתיימה

יצאנו לשבוע משימות – והמשימות להאזין – נאמר או לא נאמר בקשת עזרה – לא נשמעו צמד המילים: תעזור לי – אין להתגייס ולעזור לו. אסור לעזור לאף אחד, לא לחשוב כיצד ואיך לעזור למשהו שסובל ממשהו באותו רגע, אם אין בקשה מפורשת.

סנאל נכשל! בפגישה הבאה הוא סיפר שנתן את הסנדוויץ' שלו לעינב ששכחה את הסנדוויץ' שלה בבית.

– עינב ביקשה ממך ביס?

– לא

– עינב בקשה ממך את הסנדוויץ' שלך?

– לא.

– עמדתה בהסכם ?

– לא.

– מותר למתאמצים להיכשל?

– סנאל התלבט. עזרתי לו והשבתי במקומו:

– מותר – התשובה היא כן! כי רק מי שנכשל מצליח ללמוד ולהכשיר את עצמו למשימות של נערים רגילים.
יצאנו לשבוע משימות נוסף!
– לא לעזור לאף אחד, לא להתגייס אם אין בקשה מפורשת לעזרה.

פרשת הכיסאות

ערמת כיסאות עמדה בפרוזדור של בית הספר שלו. הרבה כיסאות. שני נערים התבקשו לפנות אותם משם. סנאל עבר במקום בדיוק כשמנהלת השכבה ביקשה מהם לפנות את הכיסאות האלו – זו הייתה ערמה גדולה והם היו רק שניים – שני נערים. הוא התלבט אם המנהלת של השכבה התכוונה גם אליו:
– לא היא התכוונה רק אליהם –
– אולי גם אלי,
– לא רק אליהם –
– אבל אני צריך לעזור להם, זה המון כיסאות. והם רק שניים.
– לא, אני לא צריך לעזור להם, נער רגיל היה ממשיך ללכת –
– אם הם יבקשו ממני לעזור, בטח שאעזור להם – כמובן אעזור להם.
– יכול להיות שביקשו שאעזור להם –
– לא! הם לא ביקשו זאת!
– אולי הם רמזו, שמתי לב למבט של אחד מהם.
– אולי היה מבט, אבל המילים המבוקשות לא נשמעו.
– נרמזו.
– הם לא!
סנאל נכנס לחדר הטיפולים – אימא לביה נשארה הרחק מאחוריו, אולי בין הקומה הראשונה לשנייה והוא כבר עמד בפנים, עליז ומאושר. מזמן לא ראיתי חיוך כזה על פניו –
הכנתי צלחת עוגיות, תיקח עוגייה הצעתי, נחכה שאמא תיכנס. אמר.
בינתיים העמדתי קומקום מים ללביה – קפה שחור בפינג'ן עם כוסיות קפה שהבאתי מאיסטנבול. חשבתי שנשתה יחד.
אפשר להתחיל היא כבר תגיע – זירזתי אותו.
– ישבנו, לביה נכנסה –
– מה שלומך?
– דווקא טוב – ממש סבהבה!
– סבהבה?
– כן – אני חושב שדווקא די הצלחתי הפעם.
– "סבהבה" השבתי לו.

סנאל חשף את פרשת הכיסאות וידעתי שאנחנו עוברים לשלב הבא: זימון וועדה לדיון בבקשתו לעבור ולהשתלב בכיתה ט'2, מעבר שלם – לגמרי. המערכות החינוכיות עדות לתהליכי שילוב מוצלחים בטיולים שנתיים, סיורים, טקסים, חגים ובמספר כיתות כגון תאטרון, ריקוד או ציור. המשלבים והמשתלבים נתרמים מהתהליך. מה שסנאל העמיד בפני המערכת אתגר שונה – מעבר מלא לכיתה מבחינה לימודית מה שהיה מהפכה עבור ההנהלה: שילוב חברתי מלא. לא עוד משענת על כיתת התקשורת ט' 3 ועל חבריו – אזרחיה – המטרה שלהם לאפשר לתלמידים לחוות סביבה נורמטיבית ככל האפשר לא הייתה מוכנה בכלל למצב, שמי, מתוך המשלבים יפסיק את תהליך השילוב ההדרגתי וידרוש מעבר קבוע, מעבר מוחלט ושלא נתון לערעור! סנאל דרש לשכנע אותם!

סנאל, סיים לעדכן אותנו בפרשת הכיסאות וחייך כילד שגמר קופסת גלידה משפחתית ובגדיו מוכתמים לגמרי, עומד ואומר: אמא גמרתי הכול!

אמרתי בקול רציני אני חושב שאי אפשר כבר לומר שלא הייתה לנער רגיל ואולי אפילו מי שחשב פעם שאתה סובל מתסמונת – לביה קפצה – והפסיקה אותי. בלמה את המשך המשפט כלוחמת במפגעים.

– לא היה ספק. האם הגנה על הגדרת האוטיזם בילדותו – מאות מבדקים שעבר עמדו מולה כשוטרי חרש. מי יותר ממנה ידע שסנאל סובל מאוטיזם – הפרעה רחבת היקף הפוגעת באזורים רבים במוח. וכשסנאל החל להאמין שגורלו להיות נער רגיל, היא רעדה וזעזוע שלם אחז אותה וניער אותה. חרדה גדולה עלתה ממנה וניהלה אותה, בצדק, שהרי מה יקרה אם כל זה לא יצליח.

סנאל ניצב בדילמה – הוא ראה בדיוק מה קורה לראשונה אולי בחייו שעמד בצומת ראשי וגדול: רצונו או תזזית החרדה שלה – לתקוף אותה זו לא הייתה כלל אפשרות בחירה – אחרי הכול עד אז הוא תקף אך ורק את נוכחותם של המפגרים מ- ט'-3 הם, הם 'אלו החברים שיש לה לתת לו' – מה תעשה?
לפתע כל זה עמד ביני ובינה כשהמטרה החלמה מלאה או כניעה לחרדותיה.
חרדה אינה אסטרטגיה. הכרעתי בתוכי וידעתי שאני עומד בצומת גדול ויתכן שלא אוכל לראות עוד את סנאל – רגע הקריעה עומד להבקיע.
אבל סנאל בחר בהחלמה. הוא לא ויתר. והציל את המשך עבודתנו בחכמתו הרבה – השתמש באמת כשוט וקם לסדר הכל ובקול רם.

סנאל עמד בהתעקשות שבלמה את דבריה ואמר בדרכו שרע לו בחברת הנערים בט'3 ושנגרם לו שם סבל – "כולם שם מפגרים ואני כבר לא"! הוא נזעק.
ראיתי לפני נער מחלים – אין פרכוסים. אין גמגום יש חזון, יש להט התרגשות עצומה – קם מנהיג!
התמלאתי גאווה, לא ניתן היה להסתיר את הכבוד שרכשתי לו שם –
היא נאבקה למענו, אבל הוא היה הגואל שלה. גם בפעם הזו עזר לה לבחור למענו נכון – בחלל החדר עמדו דברי הכרזתי מפגישתנו החמישית והראשונה עם יעקב אביו, בה כזכור, אמרתי שסנאל היה לנער רגיל ותהיה הגדרת הרופאים ככל שתהיה הוא זכאי, לכל הזכויות של בני גילו כולל להשתלב לגמרי בכיתה של ילדים רגילים כמו ט'2 ואפילו לערער על הדיאגנוזה שהוא מפגר, אוטיסט ועל הספקטרום. אביו כזכור התפעם מהפגישה הזו – והתפרץ ואמר – אני רוצה לעבוד רק אתך. –
הכל קם הפעם לסייע. שום כוח חיובי לא נעדר!
סנאל נזעק מולה כמי שלא עומד עוד בחוויה שנוצרה. החרדה שלה לא כיווצה אותו –
הוא כיוון לנושא אחד בלבד!
– להסתלק מהט'3 הזו ולעבור לט'2 והוא ידע שזה כבר אפשרי ועומד כאן בצומת הזה – הינה הוא ממש מולו ואז הוא התפרץ ונעמד בחדר ואמר לנו – לא מתפרכס ולא מגמגם רק מדבר ומדבר את נפשו:
"אתה לא מבין איך חי ילד מפגר, שכולם חושבים שהוא מפגר והוא חושב שהוא מפגר ושהוא לא נדרש לכלום ולא מתבקש להתאמץ למען כלום כי הוא מפגר וכלום לא יצא ממנו".
את זה תגיד למנהלת השכבה – הצעתי. אני מציע שמחר בבקר תלך למזכירה ותקבע פגישה ובפגישה ההיא תגיד לה בדיוק את מה שאמרת לי כאן עכשיו –
לביה הצטמררה. אבל, חרדתה נמוגה. היא לא ידעה את נפשה מגאווה והצטרפה לרצונו היא גם הייתה בפגישה ההיא עם מנהלת בית הספר. הם לא היו לבד. הפגישה זומנה מידית בתוך יום – שולחן הישיבה היה גדול וכלל  נציגים מצוות בית הספר הנפלא הזה – נופר זהבי – המחנכת של ט'3, המחנכת המיועדת זו מכיתה ט'2, מנהלת השכבה, רכזת החברה והמפקחת האזורית – מנהלת בית הספר, שמאז הינו חברים – כולם חיכו לו-
סנאל נכנס לחדר. ונהג כמי שהמעמד הזה טבעי לו, ולא אירוע גורלי שהוא מחכה לו כל חייו:
סנאל פתח והודה לכולם על שהסכימו לפגוש אותו ובתוך זמן כל כך קצר –
הייתה דממה.
הוא הציג את עצמו ואמר:
קוראים לי סנאל, אני נער בן 14, מכיתת התקשורת ט'3 ושתק למשך שתי שניות והסביר שהוגדר על הספקטרום, אוטיסט וכולם חושבים שהוא מפגר – אמר ושתק במשך 3 שניות אולי שתיים ואחריהן באה התקפה שאיש לו ציפה לה: בקול רם, כנועם בכיכר עמד וקרא:
"אתם לא מבינים איך חי ילד מפגר, שכולם חושבים שהוא מפגר והוא חושב שהוא מפגר ושהוא לא נדרש לכלום רק לבוא כל יום לט'3 הזאת ולא מתבקש אפילו להתאמץ למען כלום כי הוא מפגר וכלום לא יצא ממנו. אני מבקש מכם לתת לי הזדמנות לשנות את החיים שלי.
נמאס לי שכולם חושבים שאני מפגר!
אני יודע שאני יכול להיות נער רגיל אם תתנו לי את הזדמנות להוכיח את זה לכולם!
אני רוצה להתאמץ כמו כל נער רגיל.
אני יכול להתאמץ.
אל תייאשו אותי – תנו לי לעבור לכיתה ט'2".
אפילו עין אחת לא נשארה יבשה – ההלם שם היה מוחלט –

כולם שם נזקקו להפסקה, לשתות מים. לביה לא ידעה את נפשה והחלה לסמס לי מהישיבה – ואני לא יכלתי להמשיך לעבוד. יצאתי להפסקה. כולם רעדו פרט לסנאל שהיה היחיד שאחז את עצמו והיה הנער סנאל שחלם להיות ורצה להיות – כי כולם יודעים שטרם הוכרז נער רגיל.
העיקר עוד  עמד לפנינו – להפוך את החוויה הזו של יציאת כוחות הרצון לאור העולם כולל היכולת להעבירו לשומעים, כדי שהם יעמדו לסייע לו להתממש – ולו לחיות את חיי היומיום. הרגע הזה בו יש להעביר ולעבור מאירוע חד פעמי ומרגש ליש רגיל, קם ועולה פעמים רבות בחיי האדם הגדול.
בסיכום הישיבה הוחלט שסנאל ישתלב בכיתה ט'2 במשך 3 חודשים, לניסיון ובמקביל ימשיך להיות בכיתה ט'3. ב 3 שיעורים.
סנאל הוזמן להיכנס לחדר ולהאזין להחלטה:
מששמע את ההחלטה, לתדהמתם – סנאל סרב להצעה –
טרם מבוכה אחזה בהם הוא חילץ אותם והעלה בהם תדהמה:

"אתם לא מבינים איך חי ילד מפגר, שלא נותנים לו תקווה –

אתם לא יודעים איך נראים חיים ללא תקווה זה ייאוש מוחלט.
הם לא עמדו בזה.
מנהלת בית הספר רכנה לפנים ושאלה אותו ישירות סנאל מה אתה רוצה – והוא שלמד וידע מה הוא רוצה גם ידע, גם הכיר וגם אמר נחרצות:

לעבור לט'2.

אבל תידרש לך עזרה –
– ירון יעזור לי
– ובלימודים?
– אמא תעזור לי.
– והחברים –
יש לי חברים בט'2.

– מנהלת בית הספר ביקשה פגישה נוספת בה נכחו 11 אנשים, מומחים, מפקחים ארציים ואזוריים, נציגות לפיקוח העירוני, למורי בית הספר, מנהלת רווחת הפרט, רכזת חינוך מיוחד, רכזת התפתחות אישית ומעורבות חברתית, הוריו – כולם הוזמנו וסנאל הוזמן להציג לפני הישיבה המיוחדת את עמדתו.

הוא נכנס לפגישה, נעמד מול כולם מלא ביטחון עצמי. התבונן בהם ככוכב על:

אני מודה לכם על ההזדמנות שאתם נותנים לי להציג בפניכם את שאיפותיי. אני יודע שהגעתם לכאן מכל מיני מקומות גם מרחוק במיוחד כדי לשמוע אותי. אני מודה לכם גם על כך.

קוראים לי סנאל, אני בן 14. מאז שנולדתי כולם חושבים שאני אוטיסט, מגמגם שמדבר עם פרכוסים ועוויתות – אתם לא יודעים מה זה אומר.

תראו אותי –

אני נמצא בכיתה של מפגרים. חיי חיים ללא אופק או תקווה – אתם ממלאים אותי ייאוש.

כולם חושבים שאני מפגר כי רשום לכם שאני אוטיסט בכל חוות הדעת שעומדת לפניכם. שאלתם פעם את עצמכם מה זה אומר לילד שיקבעו לו שהוא מפגר

– מה לא מגיעה לי תקוה?

סנאל לא גמגם, לא דיבר גבוה, לא אבד שליטה על גופו. הוא עצר לרגע ושׁאֵג את עצמו לדעת. זעקתו חדרה לאזני כל הנוכחים ומהן אל הלבבות:

– אני מפגר, אני אוטיסט תסתכלו בתיק שלי. אתם לא מבינים איך חיי ילד שככה רשום עליו בתיק שלו –

– כולם חושבים שהוא מפגר והוא חושב שהוא מפגר ושהוא לא נדרש בגלל זה לכלום רק לבוא כל יום לכיתת התקשורת הזו ט'3 והוא ילד סובל כי הוא יודע שאין לו תקווה לצאת משם. אין לו תקווה להתקדם משם לשום מקום.

וילד שאין לו תקווה הוא אחד שנעשה ילד מפריע.

הכל משעמם לו.

הוא סובל.

והוא יודע שכולם לועגים לו.

גם בגלל זה הוא סובל –

אני רוצה להתאמץ,

אני רוצה לקוות,

גם לי ש לי שאיפות, אני רוצה להתגייס לצה"ל .

דממה אחזה בחדר

והוא המשיך –

בכיתה ט'3 לא צריך כלום.

כיתה ט'3 זו כיתה של מפגרים. אין בה תקווה רק ייאוש בגלל זה מפריעים שם כולם לכולם ואי אפשר להתרכז בכלום.

מי מבקש ממני להתאמץ שם במשהו – אני לא מתבקש להתאמץ שם למען כלום, כי אני נחשב שם נער מפגר, שאין לו מטרות חשובות בכלל ואני יודע שכלום לא יצא ממני אם אשאר שם.

אני מבקש מכם לשים לב למבחן שלי בספרות שהיה שלשום בכתה ט'2 קיבלתי במבחן הזה 94 כי היה מי שנתן לי הזדמנות להשתלב שם ואני מודה לה על כך – אני מבקש מכולם לתת לי הזדמנות לשנות את החיים שלי.

נמאס לי שכולם חושבים שאני מפגר כי אני לא!

אני רוצה להוכיח לכולכם שאני נער רגיל-

סנאל עבר לכיתה ט'2 וסיים אותה בהצטיינות פרט למקצוע אחד – כתיבה באנגלית נושא שהציון שלו היה טוב בלבד. בשאר מקצועות האנגלית כולל מבחן דיבור מקומו היה בין 3 התלמידים המצטיינים בכיתה.

מורה צמודה סייעה לו באופן פרטי גם אני עמדתי לציידו ומעל כולנו האם לביה –

סנאל חבר במהלך שנת עבודתנו לתנועת הנוער העובד והלומד ויצא עם הנערים למחנה קיץ.

חודש לאחר שנפתחה שנת הלימודים הנוכחית והוא נמנה על תלמידי כיתה י'5 והצטרף לשיעורי מתמטיקה ברמה של 5 יחידות.

סנאל החל את חייו כנער רגיל – החברים, הטיולים והפעילות בקן של הנוער העובד והלומד קדמו לכל.

אמו דאגה לרגע, שהציונים המצוינים הפסיקו להדאיג אותו – הנחתי את ידי על אמת ידה, הבטתי בעיניה והשבתי לה –

אמא של סנאל, לביה שאני מעריך כל כך, מעריץ אותך, אם האימהות – רצית נער רגיל – ככה זה נער רגיל; הלימודים לא חשובים יותר מהחברים.

אחרי חצי שנה – בווטסאפ הפרטי הגיעה הודעה מלביה שאני מניח כאן למטה-

ירון מרגולין

להתחלת המאמר – ימי הסנאל שלי – להתגבר על אוטיזם – פרק א

אני מזמין אותך לאתר החדש שלי – כאן – ליצור קשר בטופס כאן למטה,

אשמח להשיב על כל שאלה–

לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן  

שמי Name:

טלפון phone:

דוא"ל (כדי שאוכל להשיב לך מכל מקום בעולם) Email:

איך אני יכול לעזור לך How can I help you:

אפשר לקבל את בדיקות הדם החריגות שלך Exceptional laboratory tests:

Δ

למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COMׂ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה בלבד  – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך). מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן. באחריותך הדבר.

 

קופצ'קי יאן (Jan Kupecky 1667-1740) צייר מאסטר וגאון של ציורי דיוקאן, יליד סלובקיה שפעל בצ'כיה-. קופצ'קי ראה עצמו צ'כי, הגם שאת רוב חייו עשה בגלות: איטליה, אוסטריה, וגרמניה. (Jan Kupecky – גם Jan Kupecký), הדיוקן עצמי שלמעלה הוא אחד הציורים המרשימים ביותר של קופצ'קי. האמן משלב בו את השפעת הדיוקן הרומי והוונציאני (טינטורטו, בליני). גם יחד. דיוקן, של נוחיות, כורסה, והרהורים בזמן עבודה של צייר – תמונה בלתי נשכחת. בגדים מפוארים ומבט חכם, חודרני עם אופי, כמו גם את התנוחה הבלתי נשכחת, האלגנטיות והביטחון העצמי שרק צייר גאון יכול להקרין, לתפוס וגם לצייר על הבד. תמונה שנוטה להצביע על אדם תרבותי שבא מלמטה והיה אחד מהאצולה.- מוצגת בקומה העליונה של ארמון שוורצנברג, חלק מהגלריה הלאומית של פראג – The National Gallery in Prague

קופצ'קי יאן (Jan Kupecky 1667-1740 לפעמים גם יאהן קופצ'קי או יוהנס קופצקי ואפילו קופקי) צייר צ'כי, מגדולי הציירים של דיוקנאות הברוק. יליד סלובקיה, פעל באיטליה, אוסטריה וגרמניה.יאן קופצ'קי נולד בפזינוק, עיירה ליד ברטיסלבה Pezinok באותם ימים נקראה ובז'ין והייתה חלק מהונגריה.
אביו היה אורג, שציפה ממנו להמשיך את העסק המשפחתי. חלום שלא התגשם במציאות. כשרונם של האמנים הגדולים דורש את שלו. וכשיאן הגיע לגיל חמש-עשרה – ובניגוד לרצונו של אביו – עזב את הבית לוינה. בוינה רכש הכשרה ראשונה בציור אצל בנדיקט קלאוס Benedikt Klaus. (1684-1687).
בשנת 1687, כבן 20, המשיך לאיטליה.
באיטליה יאן למד אצל המאסטר פרנצ'סקו טרוויסני. הוא התפרנס מהעתקות של ציורי דיוקן, והוגדר רב אמן של דיוקנאות. ככזה נחשב קופצ'קי גם כיום.
ברומא ( 1710?) הוא פגש את הנסיך אלכסנדר בנדיקט סוביסקי, Prince Aleksander Benedykt Sobieski, בנו של המלך הפולני ג'ון השלישי (John III Sobieski) ומי שנחשב מגיל צעיר כמלומד ואיש תאטרון. הנסיך היה מקורב לצמרת האירופאית ונמנה על אהבי האמנים, בין ידידיו היה המלך אוגוסט השני, מלך פולין והמלחין הנודע ג'וּזֶפֶּה דוֹמֶנִיקוֹ סְקַרְלַטִי שביחד אתו חיבר כמה אופרות. בעצמו פעל כמחזאי ואף השתתף כשחקן בכמה מההצגות שהעלה. הוא שמר לעצמו את מעמדו הרם והצטרף כתלמיד תחת שם בדוי Armonte Calidio, ארמונטה קאלידיו, לאקדמיה ארקדיה ברומא the Roman academy Arcadia. סוביסקי פגש את קופצ'קי והתלהב מכישרונו ופתח למענו, בנדיבות לבו, את כל הדלתות שעמדו בפניו.
בתקופת הברוק אמנות הדיוקן הגיעה לשיא – ויכולתו של יאן קופצ'קי הייתה יוצאת דופן ותאמת ציפיות צו האופנה: ההכרות עם בעלי האמצעים ותרבות "חובת הדיוקן" אפשרו לקופקצ'י לשגשג באיטליה מאוד מהר.

תמונת הדיוקן של הנסיך הפולני, אלכסנדר בנדיקט סוביסקי, בתלבושת פולנית וכובע פרווה פולני לראשו (כאן למעלה) צוירה באותה תקופה על ידי קופצ'קי. Aleksander Benedykt Sobieski, son of John III Sobieski, dressed in Polish costume .

בשנת 1700, לאחר שרכש כבר שם וזכה בתהילה קופצ'קי פתח סטודיו משלו ברומא.
במקביל, האמן ביקר בבולוניה, מנטובה, ופירנצה עירם של צ'ליני ודה וינצ'י. הוא היה גם בוונציה, בה נהג כתלמיד שלומד את עבודתם של הציירים הונציאנים: טינטורטו, טיטיאן, ובליני. באותם ימים האמן התעניין גם במלאכת הצייר האיטלקי מבולוניה גואידו או גווידו רני Guido Reni (שהיה לאחד הציירים המובילים באיטליה בזמן כהונתו של האפיפיור פאולוס החמישי). המאסטרים של הציור הונציאני ומאוחר יותר של גרמניה והולנד השפיעו רבות על עיצובו כאמן גדול.

המתבונן בעבודתו מכיר מיד בכך שהבנתו, מאותם ימים, השתקעות נפשו ביצירותיהם של טינטורטו ושל רמברנדט לצד מאות אלפי שעות ציור הביאוהו לדרגת תלמיד מאסטר של הציירים.
בשנת 1709 הוא קיבל הזמנה שאי אפשר לסרב לה מפטרון אמנות הברוק, באותם ימים – הרוזן והשליט של ליכטנשטיין הנסיך ג'ון אדם אנדריאס ליכטנשטיין Prince Johann Adam Andreas I von Liechtenstein ועבר לוינה.
בוינה הוא עובד על סדרה של דיוקנאות המשפחה הקיסרית וקרבתו לאצולה הבכירה רק התחזקה והולידה עוד הזמנות. יצא מכך שגם כשעבד על כמה דיוקנאות של בית המלוכה – הוא צייר במקביל אנשים מחברת המעלה למשל, את הדיוקן של הנסיך האגדי הלוחם המהולל שהביס את הטורקים אויגן מסבויה.
באותה תקופה (1711-1712) קופצקי נסע לקארלסבד ולייפציג. דיוקנאות של תושבי פראג מעידים כי עבד גם בעיר הזאת.

מרגע שהאמן הגיע לוינה הוא החל ליצור קהל מדהים של לקוחות. ההזמנות הגיעו אליו בזו אחר זו ובעקבותיהן גם נאלץ לצאת לדרכים.
את פטר הגדול – הצאר של רוסיה, יאן קופצ'קי צייר בקרסבלד Carlsbad, בשנת 1711 –
בדרסדן הוא צייר את אוגוסטוס האלקטור של סקסוני . The Elrctor Augustus of Saxsony וגם יצא לצייר את מלך הונגריה.
הקנאה בהצלחתו מצד ציירים מקומיים ורדיפת הפרוטסטנטים על-ידי הישועים בסיוע השלטונות הביאו אותו לנדוד בשלישית ובשנת -1733 יצא יאן קופצקי לנירנברג.

קופצ'קי היה נשוי לאישה קתולית, זוזאנה, צעירה תוססת ומלאת חיים. עובדת היותה קתולית לא הושיעה אותו בוינה משום שהוא עצמו נמנה על הזרם הפרוטסטנטי שנרדף שם.
בתקופה זו, נירנברג, עבודתו של האמן מגיעה לתהילה עולמית. יאן קופצ'קי הופך להיות רב אמן הדיוקן הגדול ביותר של זמנו, הוא מקבל הזמנות לציורי דיוקן מלונדון, הנובר, קופנהגן וערים אחרות. אבל האמן חולה, בגאוט – מחלה שמנעה ממנו לצייר והוא לא מסוגל יותר לנדוד ולבצע נסיעות עבודה חדשות.

אנחנו יודעים מעט מאוד פרטים על פעילותו האיטלקית, כמו גם על יצירותיו המוקדמות ועל סביבתו בווינה. לא נשארו עדויות או רישומים וכל שנותר לנו להמשיך לחקור ולנבור בציורי השמן שלו. על-פיהם נוצרו גם תחריטים, שרק אישרו מחדש את הפופולריות הרבה שלו.
בנירנברג, הצייר חיי את 17 השנים האחרונות לחייו.

קופצ'קי שב ומעורר עניין רב בתקופתנו. שבה ונחשפת גאונותו. הביוגרף העכשווי שלו, השווייצרי יוהן קאספאר פוסלי (Johann Caspar Füssli), מעלה תאוריה מוזרה על-פיה נשאר מתבודד כפרוטסטנטי נאמן בסביבה הקתולית של וינה. אולם תפיסה זו סותרת את העובדה שזכה לשפע הזמנות מצמרת אוסטריה בזמנו ובעת שעבד בווינה יצר סדרת תמונת דיוקן שלא חושפות דבר מתחושות אלו. תמונת הדיוקן עצמי, של האמן, יצירת מופת, כשברקע עומדת ההכנה לדיוקן של הנסיך האגדי אויגן מסבויה מעוררת שאלות מחקר ומפנות אצבע אל תוכן חייו כמו כן דיוקן אדם מניוקי (Portrait of Ádám Mányoki) או נגן צעיר בכינור (Young Man with a Violin) (למעלה) גם הפורטרט של מוזיקאי החצר יוסף למברגר Portrait of the Court Musician Josef Lemberger וציור של דוד הוייר (David Hoyer) – כאמור לעיל, רק מעט ידוע על חיי יאן קופצ'קי. חקירת אמנותו וחייו נמצאים בתחילת הדרך. רב הנסתר על הגלוי ומעבודות שצוינו למעלה, נחשפות עוד שאלות. כמו מדוע העמדה הגברית זקופה או רכה כשל רקדן.

זהו מאמר ראשון בעברית – ודווקא משום כך השתדלתי להביא את שאין לגביו מחלוקת ולהאיר את עיקר הדברים.

המורשת הציורית הענקית של קופצקי כוללת יותר מאלף עבודות דיוקן. ביניהם שורה ארוכה של דיוקנאות עצמיים ("דיוקן עצמי 1709, דיוקן עצמי עם ילד", 1711), דיוקן עצמי עם זוזנה 1711, דיוקן משפחתי שלו, זוזנה והבת שהלכה לעולמה בינקותה.
דיוקנאות של בורגרים, אומנים, מוסיקאים, רופאים, מלומדים, גיבורי מלחמה ואנשי חצר.

 

 

דיוקנאות של קופיצקי מאופייניים באור הונציאני המיוחד שמקנה חיוניות עם זוהר שמימי לדמות. (על האסכולה הונציאנית בציור – מאמרי ב 3 חלקים כאן – ערך ויקיפדי שיצרתי כאן) צבעוניות עזה, כהה אבל דיסקרטית, דומה כמושפעת מגישתו של רמברנדט ואן ריין. עוז הרגש, קומפוזיציה חכמה וחומרת הצללה – לשם צניעות ומיקוד אל הרגש, ותפיסתו של האדם את החיים. הציור שלו מוקפד, וירטואוזי מאוד מדויק, ניכרת בו שליטה מלאה בצבע. היעדר תאטרליות. הדמות מוצגת בטבעיות והתנוחה לעתים מעודנת כתנוחתו של רקדן. האמיתות של העברת התכונות עמוקה של האמן תוך שמירה על הפרטניות של הדיוקן יוצרות את הקסם – והתוצאה: התמונות מרהיבות ביופיין, רבות השראה שמפגינות יכולת מרשימה של אדם להעמיק אל תוך נפש הדמות. חדירה לשם הבנת האנושי ותוך כדי נטרול עמדת המצייר עצמו. זאת ועוד מאפשרים לנו להתעורר כיום, להביט בתקווה שנבין ונעריך נכונה את גודל הצלחתו כאמן וכאיש בעל כישורים חברתיים עמוקים שכאמור לעיל, טרם נחקרו באמת.
בן מאות הדיוקנאות בולטים דיוקן עצמי, דיוקן עם זוזנה, שצילמתי בפראג ואני מביא אותו כאן למטה, כדבר אחרון.

דיוקן של אבט ברתולד דיטמאייר כרקטור מאוניברסיטת וינה, 1707; כאן למעלה ולמטה – אחת מיצירותיו המענינות ביותר (פגשתי בה במוזיאון לתולדות האמנות בוינה)  דיוקן עצמי עם הכנה לפורטרט של אויגן.
Porträt von Abt Berthold Dietmayr als Rektor der Wiener Universität, 1707; כאן למטה.

Self-portrait with of sketch of a portrait of Prince Eugene of Savoy (1663-1736) by Johann Kupetzky, Austrian Gallery, Vieana. Oil on canvas, 94 x 75 cm.

ציוריו של יאן קופצ'קי נמצאים באוספי האמנות של המדינה וגם אנשים פרטיים רבים מחזיקים בהם – באנגליה, דנמרק, צ'כיה, צרפת, הונגריה, גרמניה, פולין, אוסטריה, רומניה, רוסיה, סלובקיה, שוויץ ואיטליה.
בפראג הם מוצגים בארמון שורצנברג – שבעיר העתיקה (the schwarzenberg palace art collectio) הוא חלק  מהגלריה הלאומית, שמתפרסת על מספר ארמונות ולכל אחד מהם כניסה וכרטיס כניסה משלהם.
Hradčanské Náměstí 2, Praha 1, +420-233-081-713, לאתר הגלריות כאן

ירון מרגולין
סכות 2018

אני מזמין אותך לאתר החדש שלי – כאן – ליצור קשר בטופס כאן למטה,
אשמח להשיב לכל שאלה.