חלק 4
- תורת הנפש לאפלטון – חלק1
- תורת הנפש של אפלטון – גיבור הרוח האנושית חלק2.
- תורת הנפש של אפלטון – הידיעה חלק3
- שפינוזה כממשיך דרכו של אפלטון – תורת הנפש חלק4
לחלק 3– הידיעה
תורת הנפש האפלטונית, האסתטיקה והתנועה הבלתי פוסקת: השראות על יוצרים ומנהיגים מגדולי הדורות.
כדי להבין את הזרימה שבין אפלטון לשפינוזה, אני מציע לפתוח בתמונה רחבה: אפלטון הניח את רעיון האידיאות — אותן מהויות נצחיות ומושלמות שמעל לעולם החושי — ושפינוזה, מאות שנים אחריו, מנסח מחדש את מושג ה"סובסטנציה" ואת ההמשגה הצלולה והבהירה (idea adaequata), כדרך אחרת להגיע לאמת.
שני ההוגים שואפים לאותו יעד: אמת מוחלטת שמסוגלת לשחרר את הנפש. אך הדרך שונה — אצל אפלטון זו התעלות לעולם האידיאות, ואצל שפינוזה זו הבנה מתוך המציאות עצמה.
- מהי האידיאה ומהי המשגה צלולה?
אפלטון מתאר את האידיאות כישויות נצחיות ומושלמות, שמעל לעולם המשתנה. הן התבניות האמיתיות של כל מה שקיים (ראה המדינה, VI, 509d–511e). היופי שאנו רואים, למשל, אינו אלא צל חיוור של האידיאה של היופי, שהיא שלמות מוחלטת (ראה המשתה, 210e–211b).
שפינוזה, לעומתו, מנסח ב-אתיקה (II, פסוק 43) את מושג "המשגה צלולה ובהירה". זוהי הבנה אמיתית של המציאות כפי שהיא — הכרה בכך שכל מה שקיים הוא חלק מן הסובסטנציה האחת: האל או הטבע (Deus sive Natura).
הדומה: שניהם מחפשים את האמת המוחלטת מעבר לדימוי החושי.
השונה: אצל אפלטון האמת היא מעבר לעולם, אצל שפינוזה היא בתוך העולם עצמו.
- תפקיד התבונה
אצל אפלטון, התבונה היא הכלי העיקרי של הנפש כדי להתנתק מן העולם החושי ולהגיע לאידיאות. במשל השמש (המדינה, VI, 506e–509c) האידיאה של הטוב מאירה כמו שמש, והתבונה היא מה שמאפשר לנו לראות אותה.
אצל שפינוזה, התבונה איננה מוציאה אותנו מן העולם אלא להפך — היא מלמדת אותנו להבין אותו כפי שהוא. ב-על תיקון השכל שפינוזה מתאר תהליך שבו השכל מתרגל להבחין בין דעות קדומות, אשליות, סברות, שקרים, רגשות וידע אמיתי.
שניהם רואים בתבונה דרך לשחרור: אפלטון — מהחומר, שפינוזה — מהרגש וההזיות.
הערה: ההמשגה דימיון לא שונה מאוד אצל שני גאונים אלו, אך היא שונתה בימנו להזיות, פחדים וחרדות גם אשליות ותקוות שווא, כדאי להבהיר אותה.
אצל שפינוזה – אם לדייק הוא מבחין בין:1. כוח הדמיון (imaginatio) – אצלו זה מנגנון חשוב: מאפשר קליטה מהירה של תמונות, אינטואיציות, תפיסת מצבים בלי ניתוח ארוך.2. תעתועי דמיון / הזיות – כאן הוא מתכוון למה שמסלף את התמונה, כמו צללים במשל המערה, או הטעיה חושית שלא משקפת את האמת.
הזיות – היא ההמשגה – התרגום הנפוץ ביותר ברפואה ובפסיכולוגיה (כשהאדם חווה דבר שאין לו בסיס ממשי במציאות).
אתיקה, חלק ב', הגדרה של הדמיון (imaginatio)
Per imaginationem intelligo ideas, quae menti obversantur ex eo, quod corpus humanum rerum externarum vestigia, tanquam praesentium, retinet.
תרגום חופשי שלי:
"בשם דמיון אני מבין את הרעיונות המופיעים בתודעה מן העובדה שגוף האדם שומר בתוכו את רשמיהם של דברים חיצוניים כאילו היו נוכחים."
אתיקה ב', משפט 17, הערה
בלטינית:
Imaginatio per se non est falsum, sed tantum quatenus privatur idea, quae falsitatem tollit.
> "הדמיון כשלעצמו איננו שקרי; הוא נעשה שקרי רק במידה שהוא חסר את הרעיון שמסלק את הטעות."
על יסוד דברים אלו בנינו מאוחר יותר את תורת הדמימה ו"לחיצות ההחלמה" שיטה שהוכיחה את עצמה מעל המשוער.
🔑 כלומר – אצל שפינוזה הדמיון הוא כוח טבעי, הוא דותף לדרך, בהחלט לא אויב; הוא נעשה מטעה רק כשחסרה לנו השלמה שכלית (idea adequada) נושא שנקשר בדמימה, כלומר, הוא נתקע בחוסר חסר את הרעיון שמסלק את הטעות. ומסרב להשלימו. זו דמימה מחשבתית, עצירה מוחלטת יציאה ממרחב המחשבה – בתנועה יחסית אפס. אצל שפינוזה, הדמיון (imaginatio) איננו בהכרח "טעות", אלא כוח טבעי של הנפש, שלב ראשוני בדרך לידיעה. אבל, פעמים רבות האדם לא זוכה לידיעה, לא בגלל הדימיון אלא כאשר אנחנו לוקחים אותו כשלם ומוחלט בלי ההשלמה של ה־idea adequada – אותה ידיעה בהירה ונכונה שמבוססת על השכל. כאשר חסר הלהט שמאפשר להתקדם, הרעיון שמסלק את הטעות נתקע, לא מסלק אותה. המסלול של הדימיון מדומם. בגדולה השכל מתעורר- פורץ את הדמימה, זורם הלאה, ומניע את התמונה למקומה הראוי. בהקשר זה מוסיף אלברט איינשטיין
נדבך חשוב: ניסוי החשיבה (Gedankenexperiment) – דימיון שמחובר לשכל ולחוקי הפיזיקה, והופך לכלי מדעי מהמדרגה הראשונה. כלומר, הדמיון מקבל כאן תוקף יוצר, לא רק כשלב בדרך, אלא ככוח פורץ ומוביל להבנה מעמיקה של המציאות.
אצל אפלטון – הדמיון = צללים, שלב נמוך של ידיעה, מקור אשליה אם נשארים בו. במשל הקו המחולק (הרפובליקה, ספר ו'), הדמיון (eikasia – “היקש/דמיון”) הוא השלב הנמוך ביותר של ההכרה.
– כאן האדם תופס לא את הדברים עצמם אלא צללים, השתקפויות, דימויים (למשל במים או במראה). מי שנשאר בשלב זה של הידיעה, לוקח את הצללים והדימויים כמציאות עצמה. הלא קיים הופך לו למשענת חיים. לפעמים עד כדי שיעבוד אליו והקרבה. כשבפועל היא דמימה – בעצם “הכלא” של דרי המערה – האנשים שרואים צללים על הקיר וחושבים שזה העולם האמיתי. יחד עם זאת אפלטון לא שולל לגמרי את הדמיון: הוא מהווה שלב הכרחי בשרשרת הידיעה.
– אך כדי להגיע לאמת – צריך לעלות מעלה: מאיקאסיה (דמיון) → פיסטיס (אמונה בחפצים מוחשיים) → דיאנויה (חשיבה מתמטית) → נוס (ידיעת האידיאות).
אצל שפינוזה, הדמיון הוא כוח טבעי, שותף לדרך לידיעה. הדרך שגויה כאשר לא הוא נעשה מטעה רק כאשר הוא עומד לבדו ללא ההשלמה השכלית (idea adequada). בהעדר כוח המחשבה, הוא נבלם וקרוב למצב של "דמימה". אלברט איינשטיין המשיך קו זה והראה שהדמיון, כאשר הוא מצטרף אל השכל, הופך לכלי מדעי ראשון במעלה באמצעות "ניסוי החשיבה".
- אמנות — חיקוי או כלי לחשיבה?
אפלטון היה חשדן כלפי אמנות. ב-המדינה (X, 595a–608b) הוא טוען שהאמנות אינה אלא חיקוי של חיקוי, ולכן היא מרחיקה אותנו מן האמת. ובכל זאת, בדיאלוגים אחרים כמו המשתה או איון הוא מכיר בכוח האמנות לעורר השראה ולכוון את הנפש אל היופי המוסרי.
שפינוזה כמעט ואינו כותב על אמנות. אבל אפשר להבין מתוך האתיקה שחוויה אסתטית יכולה להפוך לידע אמיתי אם היא עוברת דרך תבונה ובהירות. למשל, ציור או מוזיקה וריקוד שמעוררים רגש יכולים להפוך לכלי להבנה אם הם מובנים כחלק מההרמוניה של הטבע.
ללא ספק, כפי שנרשם למעלה בהערה, ההבדלים נובעים מהבנתו של הכוח הרואה בדיוק מעבר לחושים – הכוח המדמה.
- חירות והתעלות
משל המערה של אפלטון (המדינה, VII, 514a–517a) מציג את החירות כשחרור מכבלים ויציאה לאור האמת. החירות כאן היא התקרבות לעולם האידיאות.
אצל שפינוזה, החירות איננה יציאה מהנמצא אלא הבנתו. בחלק החמישי של אתיקה הוא מנסח את "אהבת האל השכלית" (amor Dei intellectualis): שלווה פנימית שמושגת כאשר אנו מבינים שהכול נובע מן ההכרח של הטבע.
כלומר
"כשמבינים שהכול קורה לפי חוקי הטבע, נוצרת בתוכנו אהבה שקטה ובטוחה – זו 'אהבת האל השכלית'."
היא גם תורתו של ניוטון.
שוב, "הדמיון בין שפינוזה לאפלטון ברור: שניהם רואים בחירות פרי של התבונה. אלא שאצל אפלטון הדרך היא 'בריחה' מן העולם — מה שהוליד את הפלטוניזם, ואילו אצל שפינוזה היא קבלה והבנה עמוקה של העולם."
"יש לזכור כי הפלטוניזם, ובעיקר בגלגולו הניאו־פלטוני, נספג עמוק בתוך המחשבה הדתית – הן בנצרות והן בקבלה היהודית. רעיונות כמו 'הנשמה השואפת לשוב אל מקורה', או 'האור האמיתי' שמאחורי עולם הצללים, שימשו יסודות לבניית דוקטרינות דתיות, והתנגדות לא מוצדקת לתורת הנפש של אפלטון. שהרי בשל פרשנותם של "כהני הדת" נוצרה לעיתים קרובות קריאה של אפלטון כמי שמכוון לטרנסצנדנטיות אלוהית, אף שבכתבי אפלטון עצמם הדגש הוא יותר פילוסופי־מתודולוגי מאשר תיאולוגי.
משל המערה אצל אפלטון נועד בראש ובראשונה להמחיש את הדרך מהדמיון והצללים אל ההכרה הפילוסופית באמת – עליית הנפש מהחושים אל עולם האידאות. זהו תהליך של חינוך ושל התבוננות שכלית.
אבל כבר בעולם העתיק המאוחר, ובעיקר אצל הניאו־פלטוניסטים כמו פלוטינוס, המשל קיבל צביון דתי־מיסטי: העלייה מן המערה הובנה כעלייה של הנשמה לעולם האלוהי, השתחררות מכבלי הגוף והחומר ושיבה אל המקור האחד. עד היום המשגה שגויה זו מחלחלת בקוראי אפלטון.
כאשר הנצרות אימצה את הפלטוניזם (באמצעות אוגוסטינוס ואחרים), המערה הפכה למשל על חיי האדם בעולם הזה כמציאות של חטא וחושך, והיציאה ממנה – אל "האור האמיתי" – זוהתה עם האל ועם הגאולה שבאמונה.
כך, רעיון פילוסופי של דרגת ידיעה נהפך בדתות המונותאיסטיות למשל על הגאולה הדתית והמפגש עם הלא קיים.
קונסטנטין ברונר
קונסטנטין ברונר (Constantin Brunner), פילוסוף יהודי-גרמני, פחות מוכר באופן נרחב אך עסק בהרחבות למושגים מטפיסיים ופילוסופיים חיוניים, בעקיפין מושג הסובסטנציה בו ידובר בהרחבה בהמשך המאמר, אצל ברונר מושפע מדברי פילוסופים קודמים כמו אפלטון ושפינוזה, בהתייחסות ל"מהויות" ול"יסודות" של הקיום [מקור].
- מעבר אל ברונר ועירוני — "מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת"
כאן נכנס קונסטנטין ברונר. בהשפעת שפינוזה הוא מדבר על "תורת הרוח", שבה הסובסטנציה איננה רק ישות נייחת, היא בהחלט לא סטטית אלא גם תנועה רוחנית מתמדת ובה קטבים ותתי מרחבים נעים יחסית.
אצל קונסטנטין ברונר הסובסטנציה נעה ומשתנה. היא מרחב תנועה רוחנית מתמדת. אמנם קיימת סובסטנציה אחת בלבד, אך מהותה דינמיות זו תנועה פנימית – תנועת מחשבה בלתי פוסקת. גם הנפש, לפי קונסטנטין ברונר, איננה מהות קבועה אלא מרחב שבו פועלים קטבים והבדלים יחסיים, והמפגש ביניהם מייצר תנועה תמידית, יצירה וחידוש [מקור].
בכך קונסטנטין ברונר שונה מן האפלטון הקלאסי, שאצלו האידאות הן יציבות, נצחיות ועומדות מחוץ לעולם המשתנה; כדי להבינן יש לצאת אל מעבר למציאות הנתונה. אצל ברונר, לעומת זאת, העולם והמחשבה נפגשים, נעים יחד בתנועה דיאלוגית, ללא פיצול בין "כאן" ל"שם".
התייחסות אל "חלק" כאל שלם – כלומר, תפיסה מקובעת שאינה רואה את המתח הדינמי – היא בעיני ברונר עיוות, ואצל ממשיכיו "עירוני" (כנראה רמז לאדם ההולך שולל אחר צורות נפרדות) היא אף נחשבת מקור המחלות שבנפש (האני הגמיש, סדרת ההרצאות בבית-מחול ירון מרגולין, ארכיון הספריה למחול בבית אריאלה).
קונסטנטין ברונר – Lehre von den Geistigen und vom Volk (1908)
בספרו Lehre von den Geistigen und vom Volk (1908) קונסטנטין ברונר מציג את ההבחנה בין שלושת רמות החשיבה [מקור]:
החשיבה הפרגמטית (המעשית, החלקית) – זו שעוסקת בקטעים של המציאות.
החשיבה השכלית – שמסדרת את החלקים בהיגיון, עדיין ברמת חלקיות.
החשיבה הרוחית (geistig) – שרואה את האחדות הדינמית של הכול. בנושא ה"חלק" הוא כותב:
"החלק כשהוא לעצמו – מוגבל, נכה, אין בו חיים; רק כתנועה בתוך השלם הוא אמיתי."
ב – Unser Christus oder das Wesen des Genius (1921
ברונר מתאר את האשליה החולנית שבה החלק נתפס כשלם:
"הטעות הגדולה של הנפש החולה היא לראות בפרט את הכול. זהו עיוות יסודי, שבו החלק מתנשא למעמד של מוחלט, ובכך הוא ממית את הזרימה הרוחית."
סובסטנציה אחת → היסוד המשותף לכל המציאות נעדרת.
מקבילות אצל שפינוזה
ב-אתיקה (חלק ב', הגדרה 4 והלאה), שפינוזה מדבר על idea inadequata – תפיסה חלקית שאיננה שלמה, ולכן מולידה בלבול וייסורים:
"רעיון שאינו שלם הוא ידיעה חלקית בלבד; ומתוך כך הוא המקור לטעות."
קטבים ומרחבים קיימים בנפש ע"פ ברונר → רעיון שמאפשר להבין תנועה פנימית של חשיבה, רצון, יצירה, ולא רק חוויות פסיביות.
ברונר לוקח את המושג של שפינוזה — סובסטנציה אחת — ומדגיש את הדינמיות שלה, את היותה מרחב ענק של תנועה והתנועה היא תנועת מחשבה בלתי פוסקת. את התפיסה החלקית הוא מעביר לראיית ה"חלק''. בעוד ששפינוזה מזהה את החולשה ב"חוסר השלמות של הרעיון", ברונר מדגיש שהבעיה איננה רק חוסר שלמות, אלא ההיהפוך של החלק לשלמות מדומה. זהו שורש החולי: כשהתודעה נאחזת בפרט כאילו הוא המוחלט.
נפתלי עירוני, תלמידו, הרחיב זאת לרעיון ה"אני הגמיש" (Eul flexibil, 1999): תודעה שמסוגלת להתחדש בלי סוף, כמו צייר שאינו מפסיק לגעת בקנבס, בתנאי שתושב התנועה.
נושא ראיית ה"חלק" איננו רק סוגיה פילוסופית־תיאורטית, אלא תופעה תרבותית רחבה, כמעט בלתי נראית, אך מכריעה את יכולת הראייה הכוללת. בחברה החילונית, המשכילה והאינטלקטואלית — זו הרואה עצמה רציונלית ומודרנית — בולטת דווקא האחיזה המעוורת ב"חלק" ויש להצביע על כך.
הנטייה לפרק את המציאות לקטגוריות, מושגים ומדדים, ולהעמידם כשלם בפני עצמו, הפכה ליסוד כמעט מובן מאליו של החשיבה האקדמית והמדעית. אך זוהי מלכודת: החלק, כשהוא מנותק מתנועתו, הופך לדוגמה סגורה. במקום להבין את הנפש או החברה כמרחב חי, דינמי, מלא יחסים וקטבים, מתעקשת החשיבה האינטלקטואלית בת זמננו לראות את הקטגוריה, את האבחנה, את "החלק" — כאילו הוא השלם.
אצל ברונר, תפיסה זו נחשפת כמקור מרכזי של מחלות הנפש והרס החשיבה, נפש האדם או התרבות: החלק, ברגע שהוא מתיימר להיות "הכול", קופא ומסלף את ההבנה, נושא שקיבל מאוחר יותר על-ידי נפתלי עירוני את ההמשגה "דמימה''. ההחלמה וההתחדשות דורשות חזרה אל התנועה – ע"פ עירוני (האני הגמיש) חזרה אל ההבנה שהחלק הוא רק יחס בתוך מכלול משתנה, חי ויוצר.
"בפסיכולוגיה המקובלת שולטת ראיית ה'חלק' כשלם: הדיכאון, רגשי הנחיתות או הנרקיסיזם נתפסים כמהות אישיותית, כישות בפני עצמה. אצל ברונר, לעומת זאת, 'החלק' איננו שלם, וברוב המקרים, בעיקר בדיון על הרגשות (שמחה, אהבה, צער, כעס, מגלומניה) הוא רק קוטב במרחב נפשי דינמי. החולי נולד כשחלק זה נתפס כמוחלט. ההחלמה מתחילה עם ההכרה בכך שהחלק הוא יחס בתוך תנועה מתמדת של הנפש."
בפסיכולוגיה המסורתית, ראיית החלק שולטת:
דיכאון, למשל, מתואר כמצב קבוע, כמעט זהות; תחושת נחיתות נתפסת כמהות של האדם; כעס מוגדר כתכונה; נרקיסיזם ואומניפוטנטיות נבחנים כקטגוריות סגורות. על נושא התודעה השלילית – צורת מחשבה שמוליכה שולל לא מדברים כמעט בכלל. נושא שאפשר לקרוא עליו עוד – כאן. אך ברונר חושף שהללו אינם "מצבים" יציבים, אלא קטבים במרחב דינמי של הנפש. הם
רגעים בתנועה רחבה יותר, שבין מתחי כוחות ויחסי גומלין.
כשמעמידים את הקטב כחלק יציב, מתעלמים מהאפשרות של תנועה – וכך גם נחסמת הדרך להחלמה.
במדע המודרני והאקדמיה, אותה תופעה מתבטאת בקטגוריזציה נוקשה. כל תחום, כל דיסציפלינה, מתעקשת להגדיר חלקים מדויקים ולנתקם מן המכלול. הפיזיקה מפרידה עצם מתנועה, הביולוגיה מפרקת מערכות לאיברים, הפסיכולוגיה מחלקת את הנפש ל"תסמונות". ההבנה המדעית זוכה לדיוק מרשים, אך מאבדת את ההקשר החי. החלק, ברגע שהוא מנותק מתנועתו, הופך לפסל מת — לא כלי להבנת החיים. וכשמדובר בתרופות, למשל ללחץ דם, מבלי להכיר במכלול הן הורסות את הכליות, מחלה שמתים ממנה [מקור].
אצל ברונר / עירוני, ההבנה האמיתית מתחילה כשהחלק מוחזר למרחב, כשהוא מובן כיחס בתוך שלם בתנועה. כך מתגלה הנפש כמרחב חי, שבו הכוחות אינם "מצבים" אלא קטבים מתחלפים, ושבו עצם קיומה של תנועה הוא יסוד ההחלמה והחירות.
הנושא למעלה מורכב ומחייב דוגמא להבהרה.
דיכאון ככיווץ המרחב
הנפש, לפי ברונר, היא מרחב תנועה – שדה שבו פועלים קטבים שונים: תקווה וייאוש, שמחה ועצב, פתיחות וסגירות. כל קוטב מקבל משמעותו רק מתוך הדיאלוג עם הנגדי לו.
כאשר המרחב פתוח, התקווה מאזנת את הכאב, והעצב יכול להוליד עומק ונוכחות, שמובילים להתחלה חדשה. אך ברגע שהמרחב מתכווץ, וכוח אחד משתלט, נוצר תת־מרחב סגור. התקווה נעלמת, הדיאלוג נקטע, ההדדיות קורסת והתחושה הבודדת – כמו כובד שאין מולו ניגוד – משתלטת. זהו הדיכאון.
הדיכאון, אם כן, איננו "מהות" או "מחלה" בפני עצמה, והטיפול הו בכדורים ואלפי פגישות מגוחך, לא ענייני, בוודאי רב-כישלון. הדיכאון אינו אלא מצב שבו המרחב הפעיל חדל לנוע אל קוטב התיקווה. התחושה הבודדת (עצב, חוסר אונים, כובד) מכריעה את כל המכלול, כאילו היא מייצגת את השלם.
הספר "על הכעס" הוא יצירה פילוסופית קלאסית עתיקה וראשונית בנושא זה. היא מנתחת לעומק את מהות הכעס והשפעתו על חיי האדם.
סנקה, ב"חיבור על הכעס" (De Ira), מתאר את הכעס כתנועה שנולדת מהשפלה או תחושת עלבון, רגשות ששפינוזה מגדיר באתיקה, אך היא יכולה להתפתח לכיוונים שונים – הרס עצמי, אלימות, או לחלופין בלימה והתמרה. הוא מדגיש שהכעס איננו מצב קבוע אלא סערה זמנית של הנפש [מקור].
סנקה הקדים את זמנו במאות שנים בנושא תנועת הרגשות והבנתן, סנקה הבין את מנגנון הכעס לא רק כתגובה רגשית כפי שמקובל להמשיגו בקרב ה"מלומדים" אלא כפרי של תפיסת זכאות. הוא חלק ממרחב תנועה בנפש, כפי שמסביר ברונר. כשהאדם מבין את הכעס כקוטב, כחלק מתנועה רחבה יותר (שכוללת גם הכלה, פרספקטיבה, תקווה) – הכעס מאבד את כוחו ההרסני. אסביר זאת יותר לעומק.
סנקה חקר את הכעס והתבונן במתרחש בנפשו של נירון קיסר, תלמידו. לאט לאט הוא הבין ורשם את מסקנותיו החשובות שגודל הכעס של נירון אינו מקרי [מקור1, מקור2]. הוא תולדה של חינוך. הוא תלוי בתפיסת האדם, ככל שהאדם חש שמגיע לו יותר כך זעמו גדל, כשהוא מתאכזב וחווה שהעולם "אינו מספק את הסחורה".
המונח "סנקה – מעגל הכעס" מתייחס למעגל טיפולי שנקרא "מעגל הכעס" (או "מעגל הכעסים"), אשר המשגתי ויזמתי (ירון מרגולין) בהשראת ספרו של סנקה, כדי לעזור ל להתמודד עם כעס, זעם ורגשות שליליים אחרים, תוך שימוש בשיטות שונות להבראת הנפש והגוף, כמו למשל "לחיצות החלמה". המעגל נועד לספק מרחב בטוח לאנשים להביע, לעבד ולשחרר רגשות כעס, זעם ותסכול. וכן להבין את מחקרו של סנקה ואת זה של דוסטוייבסקי בתחום הנפש [מקור].
פרופ' אבשלום אליצור שנתבע דיבה ע"י יאיר נתניהו כשפרסם על הכעס: הסתמכתי בדבריי על ח"כ נעמה לזימי, אותה נתניהו לא תבע [מקור] • נתניהו הבן מכחיש [מקור]• במקום אחר נרשם:
ראש הממשלה ישב בביתו בבלפור עם יועציו על מבנה התאגיד, כשברקע כחלון מאיים שיפרק את הממשלה אם לא תהיה הסכמה. האווירה הכללית היא שהולכים על המתווה של כחלון, אך לפתע נפתחה הדלת וממידע שנמסר לנו יאיר התפרץ בצעקות נגד ההחלטה. בשלב מסוים הוא ירד על ארבע כדי לדמות חיה ואמר לכולם "אתם חלשים, מלקקים לכחלון". באותו דיון עלה בין היתר גם הרעיון איך להסביר את ביטול התאגיד והשארת רשות השידור [מקור].
לא מקרי שרואים אנשים מתפרצים בזעם דווקא בתור למחלקת עסקים, או כשהם חשים ש"מעמדם" לא הוכר. הרי שם הזכאות בולטת – "שילמתי יותר, מגיע לי יותר" – וכל חריגה נתפסת כעלבון, פגיעה באגו.
סנקה, De Ira (On Anger), ספר I
סנקה כותב ש"ככל שהאדם חש שמגיע לו יותר, כך כעסו גדול יותר" — הרעיון הזה מופיע במספר מקומות, למשל בהקשר שבו הוא דן במה שמעורר את הכעס: התחושה שמישהו לעגו לו, שהזכויות שלו לא הוכרו [מקור]. (זה מופיע כחלק מהדיון על "unwarranted opinion of self" — דעה לא מוצדקת של העצמי — שגורמת לכעס להידחס [מקור].). בספר II, פרק 2, סנקה כותב ש"כעס יכול להיות מרודה ברצוננו; הוא חולשת נפש הנשלטת על ידי תחושת פגיעה לא מוצדקת." [מקור]. ב
De Ira, ספר I, VII סנקה טען שהכעס נובע לא רק מהפגיעה עצמה אלא ממה שהוא מחשיב "dignity" — מלכת הזכויות והכבוד שחש האדם שמרגיש שנפגע. ככל שהכבוד הפגוע לכאורה גדול יותר, כך גדלה התחושה של עוול, והכעס מתעצם. ב-De Ira, ספר I, פרק XXIV / XX סנקה מדבר על "tumor" — מתאר את הכעס הגדול כמעין “נפיחות” של הנפש שמעוררת זעם יוצא דופן, אבל שאין בו שורש עומק — כי התחושה לא נשענת על עקרונות מוצקים אלא על פגיעה נתפסת יותר מזכויותיו, שלכאורה מגיעות לו בשל כספו, מעמדו, שייכותו ל…
כך ברונר מסביר שהטעות הגדולה של הפסיכולוגיה המסורתית היא לראות בתחושה הזו השלם עצמו, במקום להבין אותה כשלב, קוטב, או רגע במרחב דינמי.
מרחב נע → כיווץ → ירידה לתת־מרחב → דיכאון
כך נולדת הדמימה או שיבה אל התמונה הרחבה:
אפלטון מדבר על אידיאות נצחיות שמעבר לעולם.
שפינוזה מבקש להבין את ההכרחיות שבתוך העולם.
ברונר ועירוני מציעים לראות את החשיבה עצמה כתנועה נמשכת של היקום.
ומכאן המטאפורה — מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת.
מסקנה
ההשוואה בין אפלטון שפינוזה מגלה שני קווי תנועה פילוסופיים:
אפלטון — תנועה כלפי מעלה, לעבר האידיאות, שנמצאות מחוץ.
שפינוזה — תנועה פנימה, להבנת ההכרחיות.
ברונר ועירוני מוסיפים ממד שלישי: התנועה עצמה היא האמת. היקום כולו הוא "תנועת מחשבה", והאדם — דרך אמנות, תבונה ורוח — שותף במלאכה שאין לה סוף.
✨ כך נוצר גשר: מן הדיאלקטיקה של אפלטון, דרך המוניזם של שפינוזה, אל תורת הרוח של ברונר וה"אני הגמיש" של עירוני. גשר שמלמד אותנו כי החיפוש אחר האמת איננו יעד סופי, אלא מסע מתמשך.
על-מנת לראות את זרימת המחשבה בהשראת רעיונותיו של אפלטון, כפי שראינו במרחב האמנותי נבחן את הקשר בין ההמשגה הפילוסופית של ברוך שפינוזה, ממשיך דרכו של אפלטון – במיוחד כפי שהיא באה לידי ביטוי ב**"אתיקה"** וב**"על תיקון השכל"**, לבין המושג האפלטוני של האידיאה
[מקור]. ההשוואה בין תפיסת האידיאה של אפלטון – תורת האידיאות של אפלטון (ב"פוליטיאה– המדינה,) באחד המקטעים המרכזיים ב"מדינה'', אפלטון מתאר את תורת האידאות בהקשר לחינוך, צדק ומוסר.
"כאשר היא (הנשמה) ממוקדת במקום שבו האמת והמציאות זוהרים, הנשמה תופשת ומבינה אותם, ונראית כאילו יש בה הגיון; אבל
כאשר היא (הנשמה) פונה למקום המעורב באפלה, עולם הדברים המתהווים וחולפים, היא רק מחווה דעה ועוקצה מוקהה.
באפלה היא נעה בדעותיה מכאן לכאן ושוב נדמה כאילו היא נעדרת הגיון".
לקראת סיום מאמרי על תורת הנפש של אפלטון אתמודד עם שאלות מהותיות על תנועה פילוסופית, אמנות ועם השאיפה לשלמות.
אבחן את הנושא בהדרגה. גם אתייחס גם לדיון באידיאה בפרמנידס, דיאלוג מורכב ומאתגר שבו מופיע פרמנידס הזקן, יחד עם סוקרטס הצעיר.
לפני שנתחיל תזכורת:
הדיון בפרמנידס בוחן ובודק את הרעיונות המרכזיים של תורת האידאות, מציג ביקורות וספקות על קיומן ועל האופן שבו הן מתקשרות לעולם [מקור].
פיידון הוא דיאלוג בו אפלטון מסביר כיצד הנשמה קשורה לעולם האידאות ושואפת לחזור אליו.
טימיאוס – דיאלוג קוסמולוגי (חקר היווצרות והתפתחות היקום) שבו אפלטון מנסח את רעיון הבריאה של היקום בהתבסס על אידאות. ומתייחס לאידאות כאל תבניות של המציאות הפיזית [מקור].
שפינוזה
שפינוזה היה נועז במחשבתו ופורץ דרך בטענתו כי הכוח העליון אינו חיצוני ולא פרסונלי, בוודאי לא מה שמצווה, בוחן, דן, מבקש שוחד כקורבן או תפילה או הלקאה עצמית. הוא לא תפיסה שגויה של המציאות. הכוח העליון הוא מה שזוהה עם הטבע. מרחב ענק של תנועה ושינוי.
שפינוזה מציג ראייה של הטבע כאחדות אורגאנית, אין-סופית ושלמה, שאפילו המדעים לא מצליחים לרדת לסוף דעתה. איינשטין למשל הצהיר שהוא שפינוציאני. כלומר, שיטת שפינוזה נתפשת כדרך מחשבה העומדת לפני איש מדע אמיתי. אדם שמופעל על ידי כוח הסקרנות ושואף להבין את הכוליות, העומדת מאחורי החקירות המוגבלות שלו, ומחפש משמעות רוחנית -שלמה בחייו [פרופ' יוסף בן-שלמה].
בגיל שמונה בערך התחיל שפינוזה ללמוד בתלמוד-תורה "עץ חיים" באמסטרדם תנ"ך עם פירוש רש"י, דקדוק עברי, גמרא, הלכה ופוסקים ואולי אפילו קצת מחשבה יהודית וקבלה.
שפינוזה סיים את הלימודים האלה בגיל ההתבגרות, ואז הוא התחיל להזניח את לימודי היהדות שלו. תחילה פנה שפינוזה אל ספרי הפילוסופים היהודיים של ימי-הביניים, בעיקר כתבי הרמב"ם, הרלב"ג, חסדאי קרשקש. כשהיה בן 24, ב-1656, הוחרם על ידי מנהיגי הקהילה היהודית, נרדף ונודה [מקור1, מקור2]. בניגוד למסופר, הוא לא הוחרם בשל דעותיו, אלא בשל אורח חייו שהשתנה [מקור].
שפינוזה נקרא אז בפני בית-הדין של הרבנים, ונגזר עליו נידוי ל-30 יום כדי שיחזור בו. לאחר שלא חזר בו ולא שינה מדרכיו, הוכרז עליו החרם הגדול בשנת 1656, והוא הוצא מקהילת היהודים באמסטרדם [מקור].
"המאמר התיאולוגי-מדיני", היה ספרו השני (1670) פורסם בעילום שם – הוא הספר שעורר פולמוס חריף, ומי שהביא להחרמה הרשמית של הספר על ידי הכנסיה [מקור].
בשנת 1678 החרימה הממשלה ההולנדית את כל כתביו של בעל הארטה שפינוזה, ושמו הפך לשם-גנאי וכדוגמה לכל כפירה; כינו אותו בשם בנדיקטוס מלדיקטוס, דהיינו ברוך הארור. המצב נשתנה מן הקצה אל הקצה, והוא השתנה באופן מפתיע ביותר דווקא על-ידי משוררים גדולים שראו בו בעל המצויינות והסגולה הטובה ביותר (בעל הארטה) ראשון בהם היה גיתה, שכתב כך:
"אני מרגיש קירבת-רוח ביני לבין שפינוזה, אף על פי שנשמתו עמוקה מנשמתי. תורתו משרה שלווה ודממה"…,
קראו לו "פילוסוף הפילוסופים", וציינו את הכנות שלו, את שלוותו הנפשית הבלתי מעורערת על-ידי שום שאיפה לכבוד או רצון להתבלט, ואת דרך כתיבתו ללא כל קישוטים חיצוניים, הנעדרת כל ניסיון להתפשר עם הקורא ולהקל עליו.
שפינוזה מעמיד לפנינו שיטה עמוקה מאוד, שהיא בהכרח קשה לרבים לקריאה, ומה שמאפיין אותה הוא ההיקף שלה. המחשבה של שפינוזה רשומה בקפדנות, בשפה מדוייקת ברמה של מתמטיקה ומאחדת בתוכה את תורת הכרה, מטאפיסיקה (הקשר בין חומר לנפש, בין חומר לתכונה ובין מחשבה למציאות.
ענף מרכזי במטאפיזיקה הוא האונטולוגיה או תורת היש, (החוקרת את טיבם של הדברים הקיימים בעולם ואת הקשרים ביניהם), תורת מוסר, פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה, פילוסופיה פוליטית ואפילו פילוסופיה של הדת [מקור].
נעבור עכשיו להשוואה בין האידיאה של אפלטון לבין ההמשגה הצלולה והבהירה של שפינוזה, כפי שהיא מופיעה בעיקר ב**"אתיקה"** לשפינוזה וב**"על תיקון השכל"** של הפילוסוף הגדול, תוך זיהוי הדומה והמבדיל בין גאונים אלו.
השוואה תמציתית וממוקדת תסייע לנו, תוך התייחסות למונחים המרכזיים ולמסגרות הפילוסופיות של שני ההוגים, בהתבסס על הדיון הקודם שלנו.
נתחיל ב
השוואה בין האידיאה של אפלטון לההמשגה הצלולה והבהירה של שפינוזה
1. הגדרה ומהות אידיאה (אפלטון):
האידיאות הן ישויות מטאפיזיות מושלמות, נצחיות ובלתי משתנות, הקיימות בעולם נפרד מהמציאות החושית (עולם האידיאות). הן המהות האמיתית של הדברים – כמו הטוב, היפה והצדק – והן המודל שעל פיו נוצר העולם החומרי, שהוא חיקוי שלהן.
דוגמה: בדיאלוג "המשתה", האידיאה של היופי היא השלמות המוחלטת של היופי, שאליה הנפש שואפת דרך התבונה וההתעלות.
האידיאות הן סטטיות, על-זמניות, והן קיימות מחוץ לחוויה האנושית.
המשגה צלולה ובהירה (שפינוזה):
ההמשגה הצלולה והבהירה (idea vera או idea adaequata) מתייחסת לידע אמיתי ורציונלי של המציאות, כפי שהיא מתוארת ב**"אתיקה"** (חלק שני, משפט 43) וב**"על תיקון השכל"**. זוהי הבנה של הדברים כפי שהם באמת, בהתאם להכרחיות של הטבע או האל, שהוא החומר היחיד (Substantia).
כלומר "להבין את הדברים כמו שהם באמת, לפי חוקי הטבע או האל, שהוא החומר היחיד שממנו הכל עשוי."
(תרגום שלי).
להבין את הדברים משמעו לראות אותם כפי שהם באמת, לא כפי שהיינו רוצים שיהיו. כל מה שיש בעולם נובע ממקור אחד – מהטבע, או כמו ששפינוזה כינה זאת: אלוהים. הכול פועל לפי חוקים קבועים של הטבע, וכשאנחנו לומדים לזהות אותם, אנחנו יכולים גם להבין את עצמנו ואת מבנה הנפש שלנו וגם את חיינו בצורה נכונה יותר.
דוגמה: כשמבינים שהאדם הוא חלק מהטבע, וששניהם קשורים לאותו כוח גדול אחד – אפשר לחשוב בצורה צלולה וחופשית באמת. ובהמשגות השפינוציאנית: הכרה בכך שהאדם והטבע נובעים מתוך אותה סובסטנציה יחידה, היא שמאפשרת לאדם חירות של השכל והבנה נטולת אשליות. וגם הבנת הקשר ההכרחי בין האדם לטבע כחלק מחוקי הטבע (האל) היא המשגה צלולה, שמובילה לחירות אינטלקטואלית. במקרים בהם האדם בוחר, נכנע, לראות את הדברים לא כפי שהם באמת, אלא כפי שהוא מפחד שהם יהיו לא כפי שהיה רוצה,.אלא מתוך פחדיו שכך הם… כבול הוא בחרדות ומאבד את חירותו האינטלקטואלית. כל מה שיש בעולם נובע ממקור אחד – מהטבע, או כמו ששפינוזה כינה זאת: אלוהים. הכול פועל זה על זה הדדית.
האדם, הטבע והחירות האינטלקטואלית – על פי שפינוזה
האדם חלק מהטבע, שניהם קשורים לאותו כוח אחד כשמבינים שהאדם הוא חלק מהטבע, וששניהם קשורים לאותו כוח גדול אחד – אפשר לחשוב בצורה צלולה וחופשית באמת.
בשפה של שפינוזה: הכול פועל זה על זה בהכרח ובקשר הדדי וע"פ חוקי הטבע.
הכרה זו מאפשרת לאדם חירות של השכל – חירות שנובעת מהבנה נטולת אשליות ופחדים בכלל זה שאי אפשר לכפות על הטבע לנהוג בניגוד לטבעו – כלומר אין ניסים, שהם פעולה שלא ע"פ הטבע.
לעומת זאת, כאשר אדם בוחר לראות את הדברים לא כפי שהם באמת, אלא דרך משאלות ליבו או פחדיו – הוא כבול. מי שנכנע לפחדים ולא רואה את הדברים כפי שהם – כבול בחרדות פחדים אלו מולידים חרדות, והחרדות לוקחות ממנו את חירותו האינטלקטואלית.
לכן, החירות האמיתית לפי שפינוזה אינה חופש "לעשות מה שרוצים", אלא היכולת לראות את הדברים כפי שהם באמת, כחלק מהכרחיות הטבע.
ההמשגה היא דינמית, תלוית תהליך של שכלול התבונה, ומתרחשת בתוך המציאות היחידה של חוקי הטבע (האל/טבע). לשם הבהרה אצל אפלטון הידע הוא למעשה "זיכרון" של עולם עליון, ואילו אצל שפינוזה הידע הוא תהליך המשגתי צלול ומדוייק, הבניה מתוך המציאות עצמה.
דמיון: שניהם מתייחסים לאמת מוחלטת או לשלמות: האידיאה היא המהות המושלמת של הדברים, וההמשגה הצלולה היא הידע האמיתי של המציאות כפי שהיא.
שניהם דורשים תבונה ככלי להשגת האמת: אפלטון מדגיש את הדיאלקטיקה, ושפינוזה מדגיש את הידע האינטואיטיבי (scientia intuitiva) והרציונלי.
הבדל: מטאפיזיקה מול מוניזם: האידיאה של אפלטון היא מטאפיזית ונפרדת מהעולם החומרי (דואליזם), לכן הידע האפלטוני "זיכרון". הנפש זוכרת את מה שספגה שם בעולם עליון, ואילו אצל שפינוזה הידע הוא הכרה ובניה מתוך המציאות עצמה, מהנוכחות. כך ההמשגה של שפינוזה היא חלק מהמציאות היחידה של חוקי הטבע (האל/טבע)(מוניזם).
סטטי מול דינמי: האידיאה היא נצחית ובלתי משתנה, בעוד ההמשגה הצלולה היא תהליך של התקדמות תבונית בתוך המציאות, בה היא נצחית כשהיא צלולה ומדויקת.
2. תפקיד התבונה אפלטון:
התבונה היא הכלי המרכזי להתעלות מעל העולם החושי אל עולם האידיאות. ב**"המדינה"** (משל השמש), התבונה מאפשרת לאדם "לראות" את האידיאה של הטוב, שהיא מקור האמת והמציאות.
התהליך הוא דיאלקטי, הכולל הרהור, חקירה וזיכרון (anamneseis) של האידיאות שהנפש פגשה שם, בחוץ, מעל, לפני התגלמותה.
שפינוזה: התבונה היא היכולת להבין את המציאות בצורה צלולה, תוך התגברות על הדמיון והרגשות.
ב**"על תיקון השכל"**, שפינוזה מתאר תהליך של שכלול ההבנה, שמוביל לידע אמיתי ולחירות.
התבונה פועלת בתוך המציאות, בהווה בפועל, לא כדי להתעלות מעליה, אלא כדי להבין את ההכרחיות של כל הדברים כחלק מהמכלול השלם שמומשג חוקי הטבע או האל.
דמיון: בשני המקרים, התבונה היא המפתח להשגת האמת: אצל אפלטון, זו התעלות לעולם האידיאות; אצל שפינוזה, זו הבנה שהכול קשור זה בזה בצורה הכרחית, ושאין שום דבר שקורה סתם או במקרה. וכדבריו זו הבנה של הקשר ההכרחי של הדברים. היכולת לראות שכל דבר בעולמנו קשור לאחרים בקשר מחויב, חלק מסדר טבעי אחד, ולא משהו מקרי או מנותק."
שניהם רואים בתבונה כלי לשחרור הנפש – מאשליות החומר אצל אפלטון, ומאשליות הרגשות והדמיון אצל שפינוזה.
הבדל: מטרת התבונה: אצל אפלטון, התבונה מכוונת להתנתקות מהעולם החומרי; אצל שפינוזה, היא מכוונת להבנה של המקום של האדם בתוך המציאות היחידה.
מסגרת: התבונה של אפלטון היא דיאלקטית ומטאפיזית, בעוד זו של שפינוזה היא רציונלית וגיאומטרית, כפי שמופיע בשיטת ה"מורה גיאומטריקו" ב**"אתיקה"**.
3. תפקידה של האמנות אצל אפלטון:
האמנות היא נושא מורכב: ב**"המדינה"** (ספר עשירי), אפלטון מבקר את האמנות כחיקוי של חיקוי (הרחקה מהאידיאה), אך ב**"איון"** ו**"המשתה"**, הוא מכיר בכוחה של האמנות לעורר השראה ולהוביל את הנפש לאידיאות, במיוחד כאשר היא מכוונת ליופי מוסרי או רוחני.
האמנות היא כלי משני, שיכול לעורר את החלק התבוני והרגשי של הנפש, כפי שציינתי בהקשר של "כארמידס".
שפינוזה: שפינוזה לא עוסק במפורש באמנות, אך ניתן לראות את ההמשגה הצלולה שלו כמקבילה לאמנות, שכן היא מבטאת סדר והרמוניה דרך התבונה. ב**"אתיקה"**, הידע האינטואיטיבי (scientia intuitiva) הוא דרך להבנת ה"יש'', שמומשג חוקי הטבע – האל, וניתן לטעון שהאמנות יכולה לשמש כביטוי של תבונה זו.
האמנות, במובן זה, עשויה להיות כלי לביטוי התבונה הצלולה, אך היא אינה מרכזית במערכת של שפינוזה כמו אצל אפלטון.
דמיון: שניהם רואים באמנות (או בתוצרים של התבונה) כלי לעורר את הנפש: אצל אפלטון, לעבר האידיאות; אצל שפינוזה, לעבר הבנת ההכרחיות של הטבע.
בשני המקרים, האמנות יכולה להיות גשר בין החוויה החושית לאמת נשגבת.
הבדל: תפקיד האמנות: אצל אפלטון, האמנות היא בעלת פוטנציאל מטאפיזי (אך גם מסוכנת כחיקוי); אצל שפינוזה, האמנות אינה מרכזית, וההמשגה הצלולה היא הביטוי העיקרי של התבונה.
הקשר למציאות: אפלטון רואה באמנות חיקוי של המציאות החומרית, בעוד שפינוזה עשוי לראות בה ביטוי של המציאות היחידה, אם היא נובעת מתבונה צלולה.
4. חירות והתעלות במשנת אפלטון:
החירות (משל המערה של אפלטון (המדינה, VII, 514a–517a) מציג את החירות כשחרור מכבלים ויציאה לאור האמת.
החירות כאן היא התקרבות לעולם האידיאות דרך התבונה. זו התעלות רוחנית שבה הנפש משתחררת מהתשוקות ומתקרבת למרחב העל שמומשג כאן הטוב המוחלט.
דוגמה: במשל המערה ב**"המדינה"**, הפילוסוף משתחרר מהכבלים ומגיע להבנת האמת. אצל שפינוזה, החירות איננה הסתלקות מהנמצא – "בריחה'' ולא חיסול התשוקות או להט רגשי אחר, אלא הבנה. בחלק החמישי של אתיקה הוא מנסח את "אהבת האל השכלית" (amor Dei intellectualis): השלווה באה כשמבינים שהכול מתרחש במציאות, הכל קורה כי הכל הוא חלק מהחוק הטבעי של הדברים, ושום דבר לא במקרה במקרה, או בגלל תפילות, וקורבנות אחרים. ובשפת הפילוסוף:
שלווה פנימית שמושגת כאשר אנו מבינים שהכול נובע מן ההכרח של הטבע.
שפינוזה: החירות היא הבנת ההכרחיות של המציאות והשתחררות מהשפעת הרגשות והדמיון.
ב**"אתיקה"** (חלק חמישי), החירות היא היכולת לחיות מתוך תבונה ולהבין שהכל שייך, שהכל הוא חלק מה"יש" הגדול שמומשג אל ונכלל בחוקי הטבע. האל הזה נמצא בישנו ולא מחוצה לו. לכן, אין מה לחפש מחוץ לטבע, אלא להבינן טוב יותר. לשם כך נוצרים כישורים חכמים.
דוגמה: הידע האינטואיטיבי מאפשר לאדם להשיג שלווה (amor Dei intellectualis) דרך הבנת מקומו בטבע.
דמיון: שניהם רואים בחירות תוצאה של תהליך תבוני: התעלות לאידיאות אצל אפלטון, והבנת ההכרחיות אצל שפינוזה. שניהם קושרים את החירות ליכולת התבונה, אבל כל אחד מגדיר אותה אחרת:
אצל אפלטון – החירות היא תוצאה של ההתעלות מהחושים והדימויים אל עולם האידיאות. ככל שהנפש משתחררת מהכבלים של החומר והדמיון ומתבוננת באמת הנצחית, היא נעשית חופשית יותר. החירות כאן היא תנועה כלפי מעלה, אל מה שמעבר.
אצל שפינוזה – החירות אינה "יציאה מן העולם" אלא להפך: הבנה של הכרחיותו. כשהשכל תופס שהכול נובע מהטבע האחד, מתוך חוקיות מוחלטת, האדם מפסיק להיאבק בדמיונות ופחדים. ההבנה הזו מעניקה חירות אינטלקטואלית ורגועה – לא כי האדם "עולה" למשהו מעבר, אלא כי הוא מכיר בכך שאין מעבר, רק אחדות עם הטבע/אל.
שניהם מדגישים את שחרור הנפש מאשליות
(חומריות אצל אפלטון, רגשיות אצל שפינוזה).
הבדל:
מסגרת החירות: אצל אפלטון, החירות היא מטאפיזית ומחייבת ניתוק מהעולם החומרי; אצל שפינוזה, היא רציונלית ומתרחשת בתוך המציאות היחידה.
תוצאה: אצל אפלטון, החירות היא התקרבות לשלמות מופשטת; אצל שפינוזה, היא שלווה אינטלקטואלית בתוך ההכרח.
מסקנה:
הדומה: האידיאה של אפלטון וההמשגה הצלולה של שפינוזה חולקות את הרעיון של שאיפה לאמת מוחלטת דרך התבונה. שתיהן מבטאות תהליך של התקרבות לשלמות – האידיאה כישות מופשטת, וההמשגה כהבנה רציונלית של המציאות. שניהם רואים בתבונה (ובמידה מסוימת באמנות) כלי לשחרור הנפש מאשליות ולהשגת חירות רוחנית.
האמנות משחקת תפקיד מרכזי יותר אצל אפלטון כגשר לאידיאות, בעוד אצל שפינוזה התבונה היא המוקד, והאמנות היא משנית.
ההמשגה הצלולה והמדויקת של שפינוזה
ב**"אתיקה"** של שפינוזה (חלק II, משפטים 11–49), המושג של המשגה צלולה ומדויקת (adequate idea) הוא מרכזי לתפיסת הידע שלו. שפינוזה מחלק את הידע לשלוש רמות:
ידע מדרגה ראשונה (דמיון, imaginatio): מבוסס על חושים ודעות לא מבוססות, כמו תפיסות מעורפלות מהעולם החושי. נושא זה דומה לדעה (doxa) אצל אפלטון.
ידע מדרגה שנייה (היגיון, ratio): מבוסס על מושגים כלליים והבנה של סיבות. זו המשגה צלולה ומדויקת, כי היא מבינה את הדברים כחלק מהסדר הטבעי של המציאות. ידע מדרגה שלישית (אינטואיציה, scientia intuitiva): הבנה ישירה של המהות של דברים כחלק מהקיים שמומשג האל (הסובסטנציה היחידה) – זו למעשה האינטואיציה. זה הידע הגבוה ביותר, שמוביל לחירות ול"אהבה שכלית לקיחם, ל"יש" המומשג כאן האל" (amor Dei intellectualis).
המשגה צלולה ומדויקת היא רעיון שתואם את המציאות כפי שהיא באמת, כלומר, מבינה את הדברים כחלק מהסדר האלוהי (הטבע, חוקי הטבע, ההכרח שיהיה, שהוא האל אצל שפינוזה). היא דורשת הכרת הנפש העצמית (בדומה ל"דע את עצמך") והבנה של הסיבות שמאחורי הדברים, לעומת תפיסות מעורפלות מהחושים.
האם האידאה של אפלטון היא המשגה צלולה ומדויקת?
כדי לענות, נשווה בין המושגים: קווי דמיון הבנה שכלית מעבר לחושים:
אפלטון: האידאה מושגת דרך השכל (λογιστικόν) באמצעות דיאלקטיקה, שמתעלה מעל החושים (doxa).
מסע פנימי אל אידיאה שמעל ומעבר לעולם.
לדוגמה, ב"המדינה" (משל הקו החצוי, 509d–511e), הידע האמיתי (νόησις, noesis) הוא הבנת האידאות, לעומת תפיסות חושיות (εἰκασία, eikasia).שפינוזה: המשגה צלולה ומדויקת היא הבנה שכלית של הסיבות והסדר הטבעי, מעבר לתפיסות חושיות מעורפלות. ב"אתיקה" (II, משפט 40, הערה 2), הוא כותב שהמשגות צלולות מבוססות על "מושגים משותפים" (notiones communes) שמתארים את המציאות כפי שהיא. כלומר שפינוזה מייצג את ה"שחייה החשיבתית" הוא צולל במרחב עצמו. "חודר פנימה" – הבנת ההכרחיות שבתוך העולם. קשר ל"דע את עצמך":
אפלטון: הכרת הנפש (תאבות, תשוקות, חשק, עוז, שכל) היא הצעד הראשון להגיע לאידאות, כפי שרואים ב"אלקיביאדס I" (130e–133c). "דע את עצמך" מאפשר לאזן את הנפש ולהתעלות בסולם האהבה.
שפינוזה: המשגה צלולה דורשת הכרת הנפש כחלק מהסובסטנציה האלוהית. ב"אתיקה" (II, משפט 47), הוא כותב שהנפש מכירה את עצמה כחלק מהאל, וזה מוביל לידע מדרגה שנייה ושלישית.
מטרת ההתעלות:
אפלטון: האידאה (כמו הטוב או היופי) היא היעד של התעלות הנפש, כפי שמתואר בסולם האהבה ("המשתה") או משל המרכבה ("פיידרוס").
שפינוזה: המשגה צלולה מובילה לחירות ולשלווה (beatitudo), כי היא מאפשרת להבין את המציאות כחלק מהסדר האלוהי. זה דומה לאהבה השכלית לאל, שמקבילה לאהבה לאידאה של היופי אצל אפלטון.
קשר לאמנות:
אפלטון: האמנות (כמו ציור או שירת הומרוס) היא חיקוי, אך דיון אסתטי שכלי (כמו של סוקרטס ב"איון" או בודלר על דלקרואה ולאה גולדברג על פטטרקא) יכול להפוך אותה לכלי להתעלות לעבר האידאות, כפי שדנו.
שפינוזה: אמנות לא נדונה ישירות ב"אתיקה", אך המשגה צלולה יכולה להפוך חוויה אסתטית (כמו התפעמות מיופי) להבנה של הסדר הטבעי. לדוגמה, ציור של דלקרואה או מוזיקה של שופן יכולים לעורר רגש (חשק ועוז), אך ניתוח שכלי (כמו של שומאן) יכול להפוך אותם להמשגה צלולה של יופי כחלק מהטבע.
הבדלים אונטולוגיה:
אפלטון: האידאות קיימות בעולם נפרד (עולם האידאות), והעולם החושי הוא חיקוי שלהן. הידע האמיתי הוא על האידאות, לא על החושים.
שפינוזה: אין הפרדה בין עולם האידאות לעולם החושי. הכול הוא חלק מהסובסטנציה היחידה (האל/הטבע). המשגה צלולה היא הבנה של הדברים כחלק מהסדר האלוהי, לא כנפרדים ממנו.תפיסת הידע:
אפלטון: הידע (episteme) מושג דרך דיאלקטיקה שמתעלה מעל החושים, כפי שרואים ב"תאיטטוס" וב"מנון" (תורת הזיכרון).
שפינוזה: המשגה צלולה מושגת דרך היגיון (ratio) ואינטואיציה (scientia intuitiva), תוך הבנת הסיבות בתוך המציאות עצמה, לא מעבר לה.תפקיד התנועה:אפלטון: מכיר בתנועה בעולם החושי ("תאיטטוס", 181b–183b), אך האידאות יציבות. התנועה של הנפש (כמו בסולם האהבה) היא לעבר היציבות של האידאות.שפינוזה: התנועה היא חלק מהסדר הטבעי, והמשגה צלולה מבינה אותה כחלק מהאל. אין צורך להתעלות לעולם נפרד, כי הכול כבר בתוך הסובסטנציה.
האם האידאה היא המשגה צלולה?
כן, ניתן לפרש את האידאה של אפלטון כמקבילה להמשגה צלולה ומדויקת של שפינוזה, אך עם הבדלים:
דמיון: שני המושגים מתארים הבנה שכלית שמתעלה מעל החושים ומגיעה לאמת המוחלטת (אידאה אצל אפלטון, סדר אלוהי אצל שפינוזה).
שניהם דורשים הכרה עצמית ("דע את עצמך") ותהליך שכלי (דיאלקטיקה או היגיון).
הבדל: האידאה של אפלטון קיימת בעולם נפרד, בעוד ההמשגה הצלולה של שפינוזה היא הבנה של המציאות כחלק מהאל/טבע. לדוגמה, הבנת האידאה של היופי בסולם האהבה היא התעלות לעולם עליון, בעוד הבנת יופי אצל שפינוזה היא הכרה שהוא חלק מהסדר הטבעי.
קשר לאמנות, תנועה וסולם האהבה הרעיון שלך על "מלאכת הצייר לעולם לא מסתיימת" מתחבר לשני המושגים:
אפלטון: האמנות היא חיקוי, אך דיון אסתטי (כמו של סוקרטס על הומרוס, בודלר על דלקרואה, או גוגול ב"הדיוקן") יכול להפוך אותה לכלי להגיע לאידאה. התנועה המתמשכת של האמנות (כל דור משפר אותה) משקפת את התנועה של הנפש לעבר האידאות, כפי שמתואר בסולם האהבה.
שפינוזה: האמנות יכולה לעורר רגש (דמיון), אך דיון שכלי (כמו של שומאן או דוסטוייבסקי ועירוני) יכול להפוך אותה להמשגה צלולה – הבנה של היופי כחלק מהסדר האלוהי. התנועה המתמשכת של האמנות היא חלק מהתנועה הטבעית של המציאות, שבה כל דור ממשיך להבין את הסדר הזה טוב יותר.
סיכום
האידאה של אפלטון יכולה להתפרש כמקבילה להמשגה צלולה ומדויקת של שפינוזה, כי שני המושגים מתארים הבנה שכלית של אמת מוחלטת שמתעלה מעל החושים, תוך דגש על הכרה עצמית ("דע את עצמך").
שניהם מתחברים לדיון על אמנות: דיון אסתטי (כמו של סוקרטס, בודלר, או דוסטוייבסקי, לאה גולדברג, ועירוני) הופך חוויה חושית לידע, בין אם זה אידאה או המשגה צלולה. התנועה המתמשכת של האמנות, משקפת את התהליך של התעלות (אפלטון) או הבנה (שפינוזה) לעבר האמת.
תנועה רעיונית מתמשכת
הבנת התנועה ב"יש'– הגדול מכונה יקום – ניעתו המתמדת בין אם חלק זה או אחר נע ממקום למקום או הוא עצמו מתפשט או משנה מהות, או מתכווץ ואף יוד לתת מרחב או גולש מעבר למשל כשאדם מוצף רגשית, כשאדם מבין, מחכים, למשל קורן, למשל מזקין או מתאהב מחייבת הכרה בהמשכיות, אחד הרגעים הנעלים בהסטוריה של האמנות מבחינה זו התרחש בשנת 1427 עת הורד הלוט בפירנצה מעל שירת הברבור של מאסצ'יו ה"שִׁלוּשׁ הקדוש" ("The Holy Trinity, with the ״Virgin and Saint John and donors), יצירה עוצרת נשימה בסנטה מריה נובלה, שבפירנצה. עולם הציור רטט. התרחשה מהפכה, שהובילה את מה שאנחנו קוראים היום הרנסנס קדימה, אבל בקפיצת ענק. זינוק אדיר. במכה אחת, עלה מאסצ'יו על הישגי היוונים הקדמונים בציור.
היוונים העתיקים שהיו גדולי הפסלים, לא הכירו את הפרספקטיבה בציור. הפסלים שלהם עיצבו דמויות טבעיות ובעלות נפח וחיים, מעוררי התפעמות עד היום, לבד מבנבנוטו צ'ליני ומיכאלאנג'לו ופרנצ'סקו מסינה אף אחד (למעט אלברטו ג'קומטי (Alberto Giacometti, 1901–1966) – פסל וצייר שוויצר) לא הצליח עדין לחזור על הישגי גדולה אלו. אבל הציירים היו חסרי אמצעים. ציוריהם היו בעלי חיוניות ויופי משום שהכירו כמה מסודות היצירה שמאפשרים לתת לצופה תחושה שיש נפח על משטח דו ממדי: חפצים במרחק צויירו קטנים יותר מאשר הקרובים, ניגודיות בטונים יצרה תחושה פלסטית למשל; משטח בעל גוון כהה הנוטה לשחור צוייר במרכז חפץ אפור בהיר כדי לתת תחושה של עומק ולהפך בהירות במרכז משטח כהה צויירה כדי לתת תחושה של התבלטות או שיא ובכל זאת
העדר פרספקטיבה מדעית הכשיל אותם. והתוצר היה דל, דהוי כמעט כמו המוצגים ב"מומה" מוזאון לדלות היצירה שבניו יורק, קטעי צבע, והדבקות ריקים מהבנת אמנות הציור מוצגים לקהל דתי. עד שבא מאסצ'יו וחשף את יסודות האידיאה של הציור ולפרק החסר קראו מאז הפרספקטיבה. בפעם השנייה, בתוך זמן קצר, לאחר הופעת הספירלה של גיאונטה פיזאנו שהועתקה על-ידי צ'ימבואה, עוד קפיצה. הציור הדו ממדי, חדל. החלל השטוח (שנכח בציור הביזנטי עד ל׳טריניטי׳ של מסאצ'ו ואפילו ביוון העתיקה וברומא העתיקה) מוגר. דמות הקדוש זינקה מהציור אל הקהל. לאחר שסיים את עבודתו המצויינת ביותר, מסאצ'ו הלך לעולמו. פרישה בשיא.
מלאכת הצייר לא הסתיימה ביוון והחלה להתפתח ולפתח יכולות חדשות וטכניקה חדשה בציור כך נולדה: הפרספקטיבה [מקור].
"מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת"
בהתבוננות בשלושת החכמים הגדולים – אפלטון, שפינוזה וקונסטנטין ברונר – לצד ממשיכם נפתלי עירוני, אנו חווים לעומק את התנועה הבלתי פוסקת של מלאכת האדם החושב והיוצר, המקבילה ל"מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת". אפלטון מוביל אותנו דרך התנועה הדיאלקטית לעבר האידיאות, שנמצאות מעל ומעבר לעולם (הבריחה). תנועה שבה האמנות מעוררת את הנפש לשאוף לשם היכן שנמצא היופי המוחלט. שפינוזה ממשיך בתנועה תבונית בתוך הסובסטנציה האחת (Substantia), כאשר ההמשגה הצלולה שוחה במרחב החשיבה ומובילה לחירות דרך הבנת ההכרחיות של כל ה"יש". אצל שפינוזה, החירות איננה "בריחה" החוצה ל"שם" אלא הבנה. והבנה משמעה לגעת, להתקרב כדי להכיר "נעים מאוד". בחלק החמישי של אתיקה שפינוזה מנסח את "אהבת האל השכלית" (amor Dei intellectualis): שלווה פנימית שמושגת כאשר אנו מבינים שהכול נובע מן ההכרח של הטבע. השתלבות מלאה בהבנת העולם כהכרח אחדותי שנמצא בתנועה מתמדת. אין כאן מרד, אין כאן התנגדות אלא המשך והבנת ה"יש". חיבור הכוחות לאחד.
הדמיון ברור: שניהם רואים בחירות פרי של תבונה. אבל הדרך שונה — אצל אפלטון היא "בריחה" מהעולם, אצל שפינוזה היא קבלה והבנה עמוקה שלו. זה מסע שמשחזר במחשבה והמשגותיה את רגעי הופעתה של הפרספקטיבה של מאסצ'יו Masaccio (1401-1427-8) "השילוש הקדוש" (Tommasodi Ser Giovanni di Mone Cassaiמשנת 1428, (ציור קיר: פרסקו בגודל 670*320 ס"מ) בסנטה מריה נובלה, פירנצה – משמש נקודת מבט מלאה והראשונה באמנות המערבית [מקור].
ברונר, בתורת הרוח שלו, מדגיש את החשיבה הרוחנית כמסע מתמשך לעבר האחדות המוחלטת. נפתלי עירוני, תלמידו של ברונר דרך מיכאל באראז, ממשיך מסורת זו בספרו Eul flexibil (1999), שבו ה"אני הגמיש" מגלם את התבונה היצירתית המתחדשת תדיר, המשקפת את מלאכת הצייר – תהליך אינסופי של הבנה ועיצוב הנפש לעבר אמת, הרמוניה וחירות, שבו היצירה לעולם אינה נשלמת.
ברונר ועירוני מדברים על תנועת מחשבה מתמדת, ועל "אני גמיש" שלא מפסיק להשתנות.
ברונר ועירוני ממשיכים את ההמשגה הקלאסית והנאורה ומראים שהשאיפה והריאליזציה אינן סותרות אלא משתלבות בתנועה מתמדת של מחשבה ויצירה – מה שמחזיר אותנו ל"מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת".
מושג השלם – "סובסטנציה" (*Substantia*) של קונסטנטין ברונר (Constantin Brunner), תוך קישורו לרעיון נועז של "תנועת המחשבה של היקום" מעלה תחילה את תפיסת הסובסטנציה אצל ברונר בהשוואה לשפינוזה, שהשפיע עליו עמוקות. האם אפשר להמשיגה כיום "תנועת המחשבה של היקום" בהתחשב במשמעות הפילוסופית והמטאפורית של המונח. זו שאלת הדיון הבא. לבסוף, אקשר זאת לרעיון "מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת" ולעבודתו של נפתלי עירוני, כפי שעלה בדיון הקודם.
סובסטנציה
באפלטון, המושג הקרוב ביותר לסובסטנציה שיוצג אצל שפינוזה הוא רעיון ה"צורה" או "האידאה" (Idea או Form).
אפלטון טען שקיימים שני עולמות: עולם האידאות הנצחי, הבלתי משתנה והאמיתי, ועולם החושים שבו אנו חיים – שהוא רק העתק בלתי מושלם של אלו. האידאות הן המציאות האמיתית, ואלה הן ה"סובסטנציה" של הדברים – כלומר, מהות קיומם.
לדוגמה, האידאה של "משולש" קיימת באופן עצמאי ומושלם בעוד שמשולשים בעולם החומרי הם רק תמונות (חלקית, או לא מושלמות) של אידאה זו.
וסילי קנדינסקי – למרות דאי אפשר לצייר אידיאה – כי ברגע שאתה מצייר, אתה כבר יוצר חיקוי של חיקוי, קנדינסקי צייר. אצל אפלטון, האידיאה היא צורה מושלמת, נצחית, שנמצאת מחוץ לעולם החושים. את המשולש או הקו אנחנו רואים בתבונתנו, וכאן בעולם רק כ"חיקוי" לא מושלם של רעיון הקו או המשולש. לכן, מבחינה פילוסופית טהורה, אי אפשר לצייר אידיאה – כי ברגע שאתה מצייר, אתה כבר יוצר חיקוי של חיקוי ועושה עצמך ליצן חצר, "חכמולוג". למעשה זה מה שניסה קנדינסקי לעשות, והרבה על כך מלל. הסנגוריה על מעשיו היתה מאוד משכנעת, כמו נאומי נתניהו וקודמיו בהיסטוריה. למרבה הצער מיליונים הלכו אחריו ואחריהם. הוא ראה בצורות גיאומטריות (משולש, קו, עיגול) שפה רוחנית, שמאפשרת לציור לחצות את עולם החיקוי ולגעת ישירות בנפש. בציוריו, המשולש למשל מסמל בעיני ההמונים וגם בעניו שאיפה כלפי מעלה, התעלות רוחנית, כמעט כמו סולם אפלטוני, "על הרוחני שבאמנות", אצל אחר המשולש מזכיר את כובע הליצן ואצל הפילוסוף אצבע משולשת.
שפינוזה וסובסטנציה
שפינוזה מפתח את מושג הסובסטנציה בצורה שונה אך מרכזית בתורתו. לפי שפינוזה, יש סובסטנציה אחת בלבד – ה"יש'' או ה"קיים'' ובמושגיו האל או הטבע (Deus sive Natura), והוא האחת-וכולה שממנה מופיעים, נובעים (נגזרים) כל הדברים השונים.
הסובסטנציה היא הישות העצמאית והיסודית, וכל הדברים הם מצבים או אופן הימצאות שלה. זהו מושג שעומד בבסיס המטפיזיקה החדשה שפיתח, כהמשכה באמצעות עומק הבנה של הפילוסופיה הקלאסית.
סיכום
המושג סובסטנציה הופיע כמושג מרכזי במטפיזיקה, המשמעות שלו משתנה מעט בין הפילוסופים:
אצל אפלטון: הסובסטנציה היא עולם האידאות, מהות נצחית ובלתי משתנה שממנה נובעים הדברים בעולם החומרי.
אצל שפינוזה: הסובסטנציה היא ישות אחת בלבד, האל או הטבע, והיא גם נעה ושממנה נגזרים כל הדברים האחרים.
אצל קונסטנטין ברונר: מושג הסובסטנציה מקבל פרשנות מרתקת או הרחבה פילוסופית, בהמשך למסורת הקלאסית [מקור1, מקור2, מקור3, מקור4]. ###
תפיסת הסובסטנציה אצל ברונר
**השפעת שפינוזה**: קונסטנטין ברונר, כממשיך דרכו של שפינוזה, מאמץ את מושג הסובסטנציה כמציאות היחידה, האינסופית והמוחלטת שממנה נובע כל ה"יש". אצל שפינוזה, ב"אתיקה", הסובסטנציה היא האלוהות או הטבע (*Deus sive Natura*), המכילה את כל המציאות בתוכה ומתבטאת דרך תכונותיה (כגון מחשבה והתרחבות או התפשטות) ומצביה (הדברים הסופיים). הסובסטנציה היא סטטית באופייה האונטולוגי (אופיו האונטולוגי מתייחס למאפיינים הבסיסיים של ישות או של מושג מבחינת אופי קיומו, כמו האם הוא ממשי, מופשט, נע, תלוי, או עצמאי.), אך דינמית במובן שהיא מתבטאת בתנועה מתמדת של יצירה והתגלות דרך המצבים.
– **ברונר ותורת הרוח**:
ברונר מפתח את תפיסת הסובסטנציה של שפינוזה לתוך תורת הרוח (*Lehre vom Geistigen*), שבה הוא מדגיש את החשיבה הרוחנית כדרך להבנת האחדות המוחלטת של הסובסטנציה.
ברונר ממשיך את תפיסת הסובסטנציה של שפינוזה ומפתח אותה לתוך תורת הרוח (Lehre vom Geistigen), שבה הוא מדגיש את התנועה כדינמיקה פנימית של המציאות.
הנפש, לפי ברונר, פועלת בשלושה מרחבי תנועה בסיסיים:
מרחב הגוף – תנועה איטית וכבדה, כפופה לחוקי החומר, הזמן והזדקנות.
מרחב הרגשות – תנועה מהירה יותר, סוערת ומשתנה בין רגע, חושפת את עוצמתה בכעס, אהבה, צער או קנאה.
מרחב המחשבות – התנועה המהירה ביותר, כמעט חסרת גבולות, נעה כמעין "מהירות האור", ומשחררת את האדם מן הזמן והמקום.
שלושת המרחבים אינם נפרדים אלא מהווים מופעים שונים של אותה סובסטנציה אחת. ההבנה שכל תופעה – בין אם היא גופנית, רגשית או מחשבתית – היא ביטוי של האחדות המוחלטת, מעניקה לנפש אפשרות לתנועה הרמונית ולבריאות פנימית. כאשר אחד המרחבים משתלט או ננעל (כגון רגש סוער או מחשבה תקועה, או שגויה ע'פ שפינוזה), נוצר חולי; וכאשר נשמרת התנועה החופשית בין המרחבים, מתאפשר חיבור אל מקור החיים הרוחני.
אם אסכם את הנזכר למעלה עבור ברונר, הסובסטנציה היא לא רק המציאות היחידה, אלא גם המקור של כל התנועה התבונית. החשיבה הרוחנית היא התהליך שבו האדם מתעלה מעל החשיבה היחסית (החושית, הזמנית, האיטית יותר) להבנת האחדות המוחלטת של הסובסטנציה. זו תנועה דינמית של התבונה, שבה האדם מבין שהכל – מחשבות, תופעות וחוויות – הוא חלק מהסובסטנציה האחת.
האדם הרואה את החלק כנפרד, למעשה רדום מחשבתית ונמצא מבחינת משל הקו החצוי (509d–511e) באיקסיה. אדם שרואה משולשים.
כזכור אפלטון מחלק את הידע לארבע רמות: איקסיה (דימויים, כמו ציורים), פיסטיס (אמונה בעצמים חושיים), דיאנויה (חשיבה מתמטית), ונואסיס (הבנת האידאות). ראיית החלק כנושא עיקרי (קנדינסקי "על הרוחני שבאמנות") דומה מבחינה זו לאמנות (כמו משל הצייר, 595a–608b) שנמצאת ברמת האיקסיה (דימויים), רחוקה מהאמת, אך דיון אסתטי שכלי (כמו של סוקרטס על הומרוס, נפתלי עירוני על הריקוד) יכול להעלות אותה לרמת הדיאנויה או הנואסיס, בדומה לסולם האהבה, בנושא זה דן ניקו הורודניצ'יאני (שפרסם תחת שם העת נפתלי עירוני) בהרחבה ב"אני הגמיש'' ומקשר אותו עם גמישות נפשית.
– **דינמיות ותנועה**:
בעוד ששפינוזה מתאר את הסובסטנציה כסטטית מבחינה אונטולוגית (היא קיימת מעצמה ולעצמה), ברונר מדגיש את התנועה הרוחנית בתוכה – התהליך שבו התבונה האנושית מתקרבת להבנת האחדות המוחלטת. זו תנועה מגוונת בעלת זמנים שונים אחת מהירה מאוד של מחשבה, שנייה איטית ותלויה במצב הגוף ק רגשית ובעזרתן האדם משתתף בדינמיות של הסובסטנציה דרך פעולת החשיבה והתחושה הגופנית.
### האם הסובסטנציה של ברונר היא "תנועת המחשבה של היקום"? –
**הדגש על החשיבה הרוחנית**: ברונר רואה בחשיבה הרוחנית את התהליך המרכזי שבו האדם משתתף בסובסטנציה. החשיבה היא תנועה מתמשכת של התבונה לעבר האמת המוחלטת, ולכן ניתן לראות בה מעין "תנועת מחשבה" שמקבילה לדינמיות של היקום כולו, שכן הסובסטנציה כוללת את כל המציאות, את הריק, את החור השחור, את הרגשות, ההזיות, הפחדים, האשליות, את העשיה והמחשבה.
– **היקום כביטוי של הסובסטנציה**:
הסובסטנציה, כפי ששפינוזה וברונר מתארים אותה, היא היקום כולו – והיא בחלקה נעה ומשתנה. כל מה שקיים, כל ה"יש" כולל מחשבות, רגשות, חפצים, תופעות וחוקי טבע נמצא בה. אפילו המחשבה שהלא-קיים קיים, נמצאת בה ומנוצלת על ידי פוליטיקאים. התנועה של החשיבה הרוחנית אצל ברונר יכולה להיתפס כהשתתפות בדינמיות של היקום, שבה המחשבה האנושית משקפת את התנועה האינסופית של הסובסטנציה.
– **מטאפורת התנועה**:
המונח "תנועת המחשבה של היקום" מגיע מנפתלי עירוני (רבי שיח, בבית מחול ירון מרגולין, ארכיון המחול הישראלי בבית אריאלה תל-אביב, קלטות שמע ווידאו) מתאים למטאפורה הפואטית של ברונר, שבה החשיבה היא תהליך דינמי של התקרבות לאחדות. מושג חדש זה תואם את הרעיון שהיקום עצמו הוא תהליך מתמשך של התגלות, שבו המחשבה האנושית היא חלק מהתנועה הכוללת של הסובסטנציה.
בכל דור מצליחים להתקרב עוד צעד שמקדם את ההבנה, את ההכרה, את הידע ואת ההמשגה – לכן זו בהכרח "לא מסתיימת'' משתנה ומרחיבה את הדעת תמיד היא גם תמיד ממשיכה.
– **התמקדות במחשבה אנושית**:
המונח "תנועת המחשבה" עלול להתפס בצימצום או להצטמצם למחשבה האנושית בלבד, בעוד שהסובסטנציה של ברונר כוללת את כל המציאות – לא רק מחשבה, במובן האנושי אלא תנועה מתפשטת הכוללת גם חומר, תופעות וחוקי טבע. המונח מכיל את ההיקף המלא של הסובסטנציה. יכולתו של האדם להמשיגה, להבין אותה נובעת מהקשר המחשבתי של השניים.
– **הקשר ליקום**: המילה "יקום" עשויה להיתפס כפיזית יותר מאשר רוחנית, בעוד שברונר מתמקד בהיבט הרוחני של הסובסטנציה. עם זאת, בהקשר מטאפורי, "יקום" יכול לייצג את כלל המציאות, כולל הממד הרוחני.
– **מסקנה**:
ניתן לכנות את הסובסטנציה של ברונר "תנועת המחשבה של היקום" כפי שעשה נפתלי עירוני ברב שיח (בית מחול ירון מרגולין, ירושלים) בהקשר מטאפורי ופואטי, שכן היא משקפת את התהליך הדינמי של החשיבה הרוחנית כחלק מהתגלות הסובסטנציה. עם זאת, יש להדגיש שהמונח מתייחס בעיקר לתנועה שנתפסת כתבונה האנושית בתוך האחדות המוחלטת – על ידי המחשבה, היא בהכרח חלק ממנה ולכן תופסת אותה. בהחלט מדובר בתנועה פיזית של תנועת ההתפשטות של היקום שהמחשבה האנושית יכולה כבר לתפוס אותה בימנו וממשיגה אותה בתורת השדות.
### קישור ל"מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת" ולעירוני
– **נפתלי עירוני ו*Eul flexibil***: בספרו *Eul flexibil sau despre teatralitate* (1999), ניקו הורודניצ'יאנו, תלמידם של קונסטנטין ברונר ומיכאל באראז, מציג את ה"אני הגמיש" כתודעה דינמית שמתאימה את עצמה לסובסטנציה דרך חשיבה ויצירה. התיאטרליות בספרו עשויה לשקף את התנועה של המחשבה בתוך הסובסטנציה, כפי שהיא מתבטאת באמנות ובחשיבה הרוחנית. ה"אני הגמיש" הוא מעין צייר פנימי, שמלאכתו לעולם לא נשלמת, ומשתתף ב"תנועת המחשבה של היקום" דרך היצירה התיאטרלית והתבונית.
לפני שהסיום שלנו יגיע אעלה בפניך עוד היבט של המשכיות המחשה של הגאונים והמשכיות מלאכת הציור של הגדולים באמת .טינטורטו (Tintoretto) כמי שהביא את "מלאכת הצייר" לשיא באסכולה הוונציאנית, והצגתו כמי שהביא את מלאכת הצייר לשיא באסכולה הוונציאנית, והיה למעשה הראשון להבין את התנועה היחסית של הנפש בהקשר של היצירה האמנותית. זו תוספת משמעותית שמחזקת את הקשר בין תורת הנפש של אפלטון, הסובסטנציה של שפינוזה וברונר, וה"אני הגמיש" של נפתלי עירוני, תוך הדגשת הרעיון של "מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת". אבחן כיצד טינטורטו משתלב בדיון, תוך התייחסות לאסכולה הוונציאנית ולתרומתו להבנת התנועה היחסית של הנפש בקרב האסתטיקונים.
—
תורת הנפש של אפלטון, המתארת את הדינמיקה בין החלק התבוני, הרגשי והתשוקתי, מוצאת הדהוד מפתיע בציורי טינטורטו, חלוץ האסכולה הוונציאנית, שהביא את מלאכת הצייר לשיא כביטוי של התנועה היחסית של הנפש. בציוריו, כמו **""מרקוס הקדוש משחרר עבד נוצרי''** –**"הסעודה האחרונה"**, התנועה הדרמטית בין אור וצל משקפת את המרחב הדינמי שבו הנפש נעה בין רצון להיסוס והימנעות, בדומה לתפיסתו של קונסטנטין ברונר, שראה ברגשות כמו ייסורי מצפון (כאצל מקבט או אדיפוס) חלק ממרחב תנועתי ולא חלק מבודד, לכאורה שלם. שפינוזה, שמייסם את התנועה האפלטונית לעבר האידיאות בתוך הסובסטנציה, מדגיש את התבונה הצלולה כדרך לחירות, בעוד ברונר מפתח זאת כחשיבה רוחנית המתקרבת לאחדות המוחלטת, שניתן לכנותה "תנועת המחשבה של היקום". נפתלי עירוני, בספרו *Eul flexibil* (1999), ממשיך מסורת זו, ומציג את ה"אני הגמיש" כתודעה תיאטרלית שמתחדשת בתוך המרחב היחסי, מחבקת את ה'חלק' ומשיבה אותו, משל היה הבן האובד, הביתה, אל זרם התנועה, בדומה למלאכת הצייר של טינטורטו, שבה היצירה לעולם אינה נשלמת, אלא ממשיכה לעצב את הנפש לעבר אמת והרמוניה, ומשפיעה על יוצרים ומנהיגים מגדולי הדורות.
### טינטורטו והאסכולה הוונציאנית בהקשר של התנועה היחסית
1. **מי היה טינטורטו?**
– טינטורטו (1518–1594), צייר ונציאני מהמאה ה-16, היה דמות מרכזית באסכולה הוונציאנית, לצד טיציאן וורונזה. הוא ידוע בסגנונו הדינמי, הדרמטי והחדשני, ששילב תנועה עזה, משחקי אור וצל, וקומפוזיציות מורכבות. יצירותיו, כמו **"הצליבה"** **"הסעודה האחרונה"**, **"משה מכה בסלע"* ו**"גן עדן"**, מציגות תחושה של תנועה פנימית ורוחנית, שבה הדמויות והמרחב משתלבים ליצירת חוויה דינמית. – האסכולה הוונציאנית התאפיינה בדגש על צבעוניות עשירה (*colorito*) על פני צללים שחורים – כפי שהיה כנהוג באסכולה הפלורנטינית. על נושא זה אפשר לקרוא בהרחבה במאמרי – כאן. טינטורטו לקח זאת צעד קדימה, והציג תנועה חזותית ורגשית שמבטאת דינמיות של הנפש והרוח.
2. **טינטורטו והתנועה היחסית של הנפש** – התנועה היחסית, כפי שתיאר ברונר, נושא בו אסיים את חיבורי בהמשך, היא הדינמיקה של הנפש בין קטבים – כמו רצון מול הימנעויות (רגשי אשמה – עוד על כך במאמרי 6 דרגות של רגשות האשמה – כאן), או תשוקה מול פחד ההישרדות.
הסבר
התשוקה (cupiditas) אצל שפינוזה היא תמיד היא שאיפה – השאיפה החיובית להמשך הקיום והעצמתו. היא לא "רגש מסוים" אלא עצם המנוע של החיים. "הרצון" לשרוד.
הפחד (timor) לעומת זאת מוגדר אצלו כ־
"העצבות הנובעת מרע צפוי" (אתיקה, חלק ג׳, הגדרה 13).
כלומר, פחד הוא רגש נגזר – לא קוטב ישיר של התשוקה, אלא ביטוי של התשוקה כשהיא נתקלת באיום ממשי, או חשיבתי, או המשגה לא ברורה של המציאות על ההישרדות.
🔹 אפשר לומר כך:
תשוקה = הכוח החיובי, הדחף להתקיים.
פחד = צורת עצבות שנוצרת כשאנו מדמיינים שדבר־מה יפגע בתשוקה שלנו להמשיך לחיות ולהתחזק. עצבות נקשרת בפרדה, כאן מעוצמת כוח ההישרדות – תשוקה.
במילים אחרות:
הפחד הוא תת מרחב במרחב הקיומי במרחב של התשוקה, הוא תולדה שלה – והוא מופיע בדיוק משום שיש לנו תשוקה להתקיים, וכשאיום מתקרב, התשוקה מתכווצת ויורדת לתת מרחב הוא העצבות (תת-מרחב) התשוקה מצטמצמת אל תוך רגש של הימנעות וזהירות. כאשר משהו מבחוץ מגביר את כוח הפועל של הגוף, נולדת שמחה (laetitia), שהיא חוויה של מעבר למצב חזק יותר, הרגש עולה ומתפשט אף גולש מעבר למרחב הרגיל. מתוך זה מתעצמת התשוקה לאותו דבר.
במילים פשוטות: כל מה שמגדיל את יכולת הגוף לפעול מעורר ומכוון את התשוקה: בכלל זה ההכרה בכישוריו, יכולת לפתח כישורי חיים, עוז הרוח. דיכוי הרצון נקשר בירידת התשוקה לתת מרחב בגלל פעולה מבחוץ. הכוח המפעיל אותו נתפס בדרך כלל כמניפולטור. הוא נושא מרכזי במחלות נפש שתחושת ההאשמה רובצת עליה בהן. כאמור נושא מאמרי: שש דרגות של רגשי האשמה.
טינטורטו, בציוריו, דרך הקומפוזיציות שלו, שבהן דמויות נעות בין אור וצל, תשוקה ורוחניות, קונפליקט, פחד, אהבה והרמוניה. לדוגמה, ב**"הסעודה האחרונה"** (1592–1594), התנועה הדרמטית של הדמויות והאור משקפת את המתח הפנימי בין הארצי לאלוהי, בדומה לתנועה היחסית של הנפש כפי שברונר מתאר אותה. טינטורטו לא מתמקד בדמות או רגש בודד (החלק), אלא במרחב הדינמי שבו הם פועלים (השלם). זו גישה שמקבילה לתפיסתו של ברונר, שבה רגשי אשמה (כמו אצל מקבט או אדיפוס, רגשי אשמה בדרגה 5 או אפילו 6) אינם נבחנים כשלעצמם, אלא כחלק ממרחב של קטבים – רצון, מניפולציות, או מאבקים פנימיים שמונעים על ידי תשוקה. בציוריו של טינטורטו, התנועה היחסית מתבטאת באופן חזותי דרך הדינמיות של הקומפוזיציה, שבה כל אלמנט תורם לשלם הרוחני.
3. **האסכולה שש דרגות של רגשי האשמה. ו"מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת"**
– האסכולה הוונציאנית, וטינטורטו במיוחד, מייצגים את הרעיון של "מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת" דרך גישתם הדינמית ליצירה.
טינטורטו, שכונה "איל פוריוסו" (הזועם) בשל סגנונו המהיר והנמרץ, עבד כאילו הציור הוא תהליך מתמשך של התחדשות. ציוריו דינמיים, הם משקפים תנועה מתמדת של הנפש והרוח, בדומה למלאכת האמן שמתעצבת מחדש לעבר שלמות.
– התנועה היחסית של הנפש, כפי שברונר מתאר אותה, מוצאת ביטוי בציורי טינטורטו, שבהם האור, הצל והתנועה משקפים את הדינמיקה הפנימית של הנפש. זו תנועה שמקבילה גם לתפיסת ה"אני הגמיש" של עירוני, שבה התודעה מתחדשת דרך יצירה תיאטרלית, וגם לתנועה הדיאלקטית של אפלטון לעבר האידיאות.
—
### הוספת טינטורטו כמי שהבין ראשון את התנועה היחסית של הנפש דרך מלאכת הצייר מחזקת את עמדתנו, וממחישה כיצד האסתטיקה משמשת כגשר בין תורת הנפש של אפלטון, הסובסטנציה של שפינוזה וברונר, ועוד רגע נגיע לגדולתו של ה"אני הגמיש" של עירוני.
התנועה היחסית של ברונר והבנת הנפש
מהי התנועה היחסית אצל ברונר?
קונסטנטין ברונר, בתורת הרוח שלו (Lehre vom Geistigen), מבדיל בין חשיבה יחסית (מבוססת על חושים, זמן ומרחב) לחשיבה רוחנית (המכוונת לאחדות המוחלטת של הסובסטנציה). התנועה היחסית היא הדינמיקה של החשיבה היחסית, שבה הנפש פועלת בתוך המרחב של קטבים ויחסים – כמו רצון מול מניעות, תשוקה מול תפיסת מוסר, או אשמה מול כמיהה לחירות ואמפטיה (הזדהות עם כאב האחר) מול תשוקת ההיתמלאות על ידי פיתוח כישורים חברתיים. ברונר אינו מתמקד ברגשות או במצבים ספציפיים כשלעצמם (החלק, כפי שהרגילה אותנו השיטה הנלמדת עדיין), אלא בדרמה האנושית (עירוני: מתח ותנועה מתמדת בין קטבים שהתחדדו בנפשו והוקצנו) במרחב הדינמי שבו הם מתקיימים (השלם).
לדוגמה, כאבי הנפש של מקבט (ב"מקבט" של שייקספיר) או אדיפוס (ב"אדיפוס המלך" של סופוקלס) אינם נתפסים כ"רגשי אשמה" מבודדים. במקום זאת, ברונר היה בוחן את התנועה היחסית בין הקטבים בדמותו של מקבת, גיבורו של שקספיר: מצד אחד, הרצון העז להשיג כוח ולהתעלות חברתית; מצד אחר, המניפולציות של ליידי מקבת, שהכניעו את תפיסת המוסר החברתי שלו. אל אלה מצטרפים פחדיו הפנימיים, שמנעו ממנו להשתמש בחופשיות ביכולותיו כדי לממש את רצונו. ברגע שהרצון נכבש על ידי המניפולטור שלו, נוצר חולי נפשי – קיפאון תנועתי שבו אחד הקטבים משתלט ומדומם את האחרים ("האני הגמיש").
או הכמיהה של אדיפוס לחשוף את האמת, אל מול הכוחות הפנימיים והחיצוניים המעוותים את הרעיון הנערץ, את המוסר החברתי ואת דימויו העצמי. ברגע ההכרה במעשיו – הסותרים את כל תפיסת עולמו – נחשפת התנועה הדינמית של נפשו: דרמה תיאטרלית (עירונית) במלוא מובן המילה, המשקפת את פעולתה של הסובסטנציה וכוח הכנעתה את הנפש. הבנת הדראמה הזו אינה רק נחלת הטרגדיה היוונית; היא מככבת גם בליברטים שיצר לורנצו דה פונטה למוצרט, ואף עולה מחדש במחזות בני זמננו כמו אלה של ניקו הורודניצ’יאני.
הקו המחבר בין כולם הוא תפיסת הדרמה, בדומה למטפל בנפש הסובלת, כניסיון להאיר את המאבק הפנימי של האדם עם גבולותיו, עם עמוד השדרה הרגשי שלו, עם ייעודו, ועם הכוחות המעצבים את נפשו ולהאיר אותם כדי ,להביא אותם, כדברי שפינוזה ב"אתיקה" להכרה. כי הדרמה האנושית היא ביטוי לתנועה התבונית של הרוח, בין קטביה, תשוקותיה (כוח ההישרדות – שפינוזה) בניסיון מתמשך שבו הנפש מתמודדת עם גבולותיה, חותרת להתעלות, ונוגעת באחדות המוחלטת של הסובסטנציה.
2. התנועה היחסית והסובסטנציה
אצל ברונר, הסובסטנציה היא המציאות היחידה, וכל ה"יש" – כולל רגשות, מחשבות ותופעות – הוא ביטוי שלה. התנועה היחסית היא הדרך שבה הנפש האנושית חווה את הסובסטנציה דרך קטבים ויחסים, אך החשיבה הרוחנית מאפשרת להתעלות מעל היחסיות, ולהבין את האחדות המוחלטת. לשם הדגשה, ברונר לא מתמקד בחלק (למשל, רגשי אשמה), אלא במרחב התנועתי שבו החלקים מתקיימים, ובכך הוא משקף את הדינמיות של הסובסטנציה.
המונח "תנועת המחשבה של היקום", שהציע הורודניצ'יאני, מתאים לתפיסה זו, שכן התנועה היחסית היא חלק מהתנועה הכוללת של התבונה בתוך הסובסטנציה. המשגתו של הורודניצ'יאני מייצגת את הדינמיקה של הנפש האנושית כחלק מהיקום, שבה המחשבה נעה בין קטבים לעבר הבנה של האחדות ביצרה דרמה.
3. הקשר לתורת הנפש של אפלטון:
תורת הנפש של אפלטון, כפי שהיא מופיעה ב"המדינה" וב"פיידרוס", מתארת את הנפש כמורכבת משלושה חלקים: תבוני, רגשי ותשוקתי/הבלתי ניתן לשליטה בקלות. התנועה של הנפש לעבר האידיאות היא תהליך שבו החלק התבוני משתלט על הרגשי והתשוקתי, ומנחה את האדם להרמוניה ולחכמה. התנועה היחסית של ברונר ניתנת להשוואה לתהליך זה, שכן היא מתארת את הדינמיקה בין קטבים בתוך הנפש (למשל, רצון מול מניעות על ידי מניפולציות) כחלק מהמסע לעבר האמת המוחלטת.
עם זאת, בעוד שאפלטון רואה את התנועה כהתעלות לעולם נפרד של האידיאות, ברונר ממקם אותה בתוך הסובסטנציה האחת, והתנועה היחסית היא הדרך שבה הנפש חווה את הסובסטנציה לפני שהיא מגיעה להבנה רוחנית של האחדות.
4. הקשר לשפינוזה:
אצל שפינוזה, התבונה הצלולה (idea vera) מאפשרת לאדם להתגבר על רגשות כמו אשמה, צער או תשוקה בלתי ניתנת לשליטה בקלות דרך הבנת ההכרחיות של הסובסטנציה. התנועה היחסית של ברונר נבנית על תפיסה זו, אך מוסיפה את ההדגשה על הדינמיקה בין קטבים בתוך הנפש. בבואנו לדון ברגשות אשמה בדרגה 5 (קיימות 6 דרגות של רגשי אשמה), למשל, נחפש את הדרמה ונתמקד בקטבים נמשיגם לדמויות כדי להבין ולשקף את הרצון ונברר אותו. מה הרצון? למשל ליצור קשר עם האחר, לצאת ללימודים, לחיות באהבה, לפרסם מאמר, להחלים… וכן נתמקד בגורמים שמקהים את הביצוע, מי המניפולטור – "ליידי מקבט", והאם אם אצור קשר עם האחר אבי יוציא אותי מהצוואה… היא המשגה אמיתית?
5. הקשר לנפתלי עירוני וEul flexibil
נפתלי עירוני, בספרו Eul flexibil sau despre teatralitate (1999), ממשיך את תפיסת התנועה היחסית של ברונר דרך רעיון ה"אני הגמיש" והדרמה האנושית. התיאטרליות בספרו משקפת את הדינמיקה של הנפש בתוך המרחב שנע יחסית – למשל בין רצונות, רגשות ומניעות – תוך שהתנועה מתחדשת ומתאימה את עצמה לסובסטנציה. התנועה היחסית של ה"אני הגמיש" היא כמו מלאכת הצייר, שבה הנפש מעצבת את עצמה מחדש דרך יצירה תבונית, בדומה לתנועה של מקבט או אדיפוס בין קטבים, של לורנצו דה פונטה, רצון ומכשולים בדרך.
קישור ל"מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת"
התנועה היחסית של ברונר, כפי שהיא מתבטאת בהבנת הנפש כדינמיקה בין קטבים, משתלבת עם הרעיון של "מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת". כמו צייר שממשיך לעבד את יצירתו, הנפש נעה בתוך המרחב היחסי של רצונות, רגשות ומניעות, תוך שהיא שואפת להתעלות לעבר האחדות המוחלטת של הסובסטנציה. זו גם הסיבה ליכולת נאנושית להמשיגה כפי שמציע שפינוזה באתיקה ובעל תיקון השכל. התנועה היחסית היא התהליך היצירתי שבו הנפש מעצבת את עצמה, בדומה לאמן שמעדן את יצירתו ללא סוף. עירוני, בEul flexibil, ממחיש זאת דרך הבנת הקטבים בעיצוב תיאטרליות, שבה ה"אני" מתגמש כרקדן, ככל הנראה בהשראת עבודתו עם הכוריאוכרף ירון מרגולין או להפך, היא שהביאה אותו לעבוד עם הרקדן ברציפות במשך עשרים שנים. עירוני שפרסם רק את "האני הגמיש'– תחת שם לידתו -Niko – או Horodniceanu, Nicu מראה ש'-האני הגמיש" שב ומתחדש בתוך המרחב היחסי, כחלק מהתנועה התבונית של היקום.
נשארו לך שאלות
🔬אשמח להשיב על כל שאלה
בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם
Any questions left?I’m happy to assist and answer any question you may have.Please use the contact methods below — this is the best way to reach me.
למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.
For the avoidance of doubt, consult a physician (who knows in detail the general health of each patient or yours) before using any medicine, food, extract or any exercise. The information on Yaron Margolin's website or the "Healing Presses" website (on Facebook or MARGOLINMETHOD.COM), in the above article and in Yaron Margolin's articles are material for thought – philosophy neither recommendation nor public guidance to use or cease to use drugs – no information on this site or anyone You should always consult with a qualified physician or pharmacist regarding pain, bad feeling, or goals and how to use foods, ointments, extracts and even exercises, or other remedies that are mentioned as such
מאמרים אחרונים
- שפינוזה כממשיך דרכו של אפלטון – תורת הנפש
- תורת הנפש של אפלטון – הידיעה
- האני הגמיש-לנפתלי עירוני
- לחלק ראשון של –ימי הסנאל שלי –ימי הסנאל שלי – להתגבר על אוטיזם.
- תככים ומזימות – תהליך חברתי סביב גרוש יהודי ספרד – 1
- תככים ומזימות – תהליך חברתי סביב גרוש יהודי ספרד – 2
- תככים ומזימות – תהליך חברתי סביב גרוש יהודי ספרד – 3
- הרופאים הגדולים בהיסטוריה
- אלקמאון מקרוטון (Alcmaeon of Croton) – חוקר המוח ומערכת העצבים הראשון בהיסטוריה
- פרנצ'סקו מסינה Francesco Messina אלהים באדם שחיפש אחר היופי
- פיטר דה הוך – גאון ומוביל דרך
- השבועה ההיפוקרטית – העדויות על קשרים פיננסיים של רופאים עם תעשיית התרופות, הולכות ורבות, האם השבועה מופרת כיום?
- פייר בושאן – האיש שהציל את חגיגת הנישואין של לואי ה-14 מאת ירון מרגולין
- האסכולה הונציאנית (ציור) חלק א' מאת ירון מרגולין
- ולנטין דה בולון צייר גאון – ירון מרגלין בפתח התערוכה בפריז של ולנטין דה בולון
- אן-לואי ז'ירודה דה רוסי-טריוזון
- ברתולומאיוס שפרנגר
- תודעה שלילית – צל על המחשבה
- Negative Consciousness – A Shadow over Thought
- תזונה: צוואת הרפואה הקדומה שהוזנחה
- בדיקות חדשות יכולות להציל חיי חולי כבד שומני 16 שנים טרם זוהתה המחלה
- שיחות ההחלמה ושיחות בין ידידים – על ההבדלים ביניהן
- והדרך לזכייה בבריאות מחדש
- גמישות היא מצב נפשי – אתגר בזרימה ושינוי – אני מבקש להתגמש
- מיכולסטרול גבוהה – מד
- מגילת רות האלמנה שיצאה ממרחב הנוחות
- יש פתרון כולל לבעיות הקשורות לדימוי עצמי, חוסר בטחון וערך עצמי נמוך – דופמין
- חרדה
- מעגל המוזר – התפתחות ה"אני" בשנה התשיעית לחייו
- איך מורידים לחץ וחרדות באופן טבעי? התמודדות עם סטרס ולחץ נפשי
- טיפול נפשי ללא תרופות – חרדות, פחדים וייאוש – תסמינים שיש להם פתרון טבעי, מדויק ומהיר
- למה אני לא מצליח להתמיד – והסוכר
- קל לנקות את הכבד
- – חידוש תאי הכליה – תקווה חדשה מסלול wnt
- הגוף כמעבדה: ריפוי תאי באמצעות ידע, תודעה מדויקת וממוקדת בצרכים הפיזיים שהגוף דורש להחלמתו
- The Three Most Important Supplements for People Over 55 — A Natural and Cautious ApproachBy Yaron Margolin
- שלושת התוספים החשובים ביותר לאדם מעל גיל 55 — גישה טבעית וזהירה
- My Dick Won’t Get Hard — What Can I Do to Fix It?
- לא עומד לי – שיקום הטסטוסטרון והאון – בלי תרופות, עם דרך אמיתית
- התהליכים הביוכימיים של יצירת תאי השומן בגוף, ויסות ההורמונלי והשפעות של שינוי תזונה, תוספי מזון והתעמלות על צמצומם כמות השומן באדיפוציטים על-מנת לקדם תהליכי החלמה.
- רוצה להחלים מאי ספיקת כליות
- PGC-1α, יעד טיפולי חדש נגד מחלת הכליות
- ריפוי טבעי: הדרך לריפוי ממחלה כרונית קשה שמונה עקרונות היסוד של ירון מרגולין
- Naturalne uzdrowienie: droga powrotu do zdrowia z ciężkiej choroby przewlekłej — niewydolności nerekUzdrowienie jest możliwe. Nadzieja jest prawdziwa.
- תולדות החינוך בעולם: מסע אל מסופוטמיה – ראשית החינוך
- תולדות החינוך: מסע מן הצללים אל האור החינוך במצרים העתיקה, סין,יפן וקוריאה גם הודו, תאילנד, וקמבודיה
- תולדות החינוך: מסע מן הצללים אל האור החינוך ביוון הקדומה – אספסיה ממילטוס – המורה הראשונה לחשיבה עצמאית ובלתי תלויה – הכשרון להורות. מאם החינוך החופשי ועד קץ מוסדות החינוך למחשבה חופשית
- תולדות החינוך: מסע מן הצללים אל האור החינוך בפרס הקדומה – כורש הגדול – המורה הראשון של האנושות – הכרת הכישרון
- תולדות החינוך: מסע מן הצללים אל האור תלמידי האימפריה – החינוך ברומא העתיקה
- תולדות החינוך: מסע מן הצללים אל האור
- תולדות החינוך: מסע מן הצללים אל האור – פרק אחרון
- ‹ האסכולה הונציאנית (ציור) חלק א' מאת ירון מרגולין
- הפסיכולוגיה הטיפולית וההוליסטית – תולדות הפסיכותרפיה
- הגיל השלישי, תאוותיה של הזיקנה – ואיך להתבגר יפה, טוב ובריא
- בני-על – האם יש גבול ביולוגי למספר השנים שאדם יכול לחיות?
- התערבויות בניהול רגשות, מחשבות ואורח חיים כדי להתמודד עם מגיפה של מחלות כליתיות
- חומוס מזין, מרגיע ונוגד חרדות – מתכונים
- בני-על – האם יש גבול ביולוגי למספר השנים שאדם יכול לחיות?
- 8 חסרים תזונתיים שכיחים
- חזרה לבסיס – עקרונות צירופי המזון
- על ההזנחה
- האם בוטנים, קליפות בוטנים ומוצריהן הם מזון על?
- להתסיס שיבולת שועל – מתכון וכל הסודות
- שלושת המיצים
- תנגודת לאינסולין וקמח מפרי עץ החרוב
- קמח קליפות בצל ותה קליפות בצל – מתכון
- אבחון מוקדם למחלת הכליות יכול להציל חיי אדם
- פורינים חוץ תאיים ותחזוקת הכליות
- פחד גבהים – מהו פחד גבהים וטיפול
- חומצת שתן נמוכה, או היפואוריצמיה (Hypouricemia)
- התערבויות בניהול רגשות, מחשבות ואורח חיים כדי להתמודד עם מגיפה של מחלות כליתיות
- פחות מתים – טכניקת דיאליזה חדשה שבולמת את קצב המתים ומגבירה את ההישרדות בכשל כליות.
- נאטו (פולי סויה מותססים יפניים) מתכון
- מיטוכונדריה – במיטוכונדריון מתחילה מחלת הכליות
- התקף לב / אירוע לבבי בעקבות מחלת כליות – מסלול איתות שמגן על הלב בשם "VEGFA" משתבש בגלל מחלת כליות כרונית.
- סמנים ביולוגיים (Novel Biomarkers) ובדיקת כליות מוקדמת ככל האפשר – מצילה חיים
- אבחון מוקדם של תפקוד הכליות מאפשר אריכות חיים.
- טאורין: חומצה אמינית מסתורית ומסקרנת
- מלטונין הוכח שהורמון השינה נוגד חמצון רב עוצמה ויעיל כתרופה בקרב חולי כליה
- ציר המעיים-מוח פסיכוביוטיקה psychobiotics
- ממצאים חדשניים למקור הגאוט
- אפשר להחלים – מדריך יפני לריפוי הכליות עם הרחבות ירון מרגולין
- Cauldron and Ruin
- קדרה ואבדון
- להחזיר את השליטה לכליה: תזונה נגד ספיגת היתר של הסוכר – איך לאזן את החלבון SGLT2
- תפקוד הכליה בשעות הלילה: השפעת המקצב הצירקדי על הפילטר הביולוגי
- טעם מר מעודד הפרשת רעלים מהכליות – רשימת צמחים בעלי טעם מר מאת ירון מרגולין
- הלשון של הכליות
- כיצד הכליה מטפלת בחלבונים
- אינסולין ותפקיד הכליות במטבוליזם ופינוי
- כל מה שאתה צריך לדעת על מיקרו-תזונה – ויטמינים ומינרלים
- עוצמתם של נבטי הברוקולי כתרופה לחולי כליה
- תפקוד הכליה כבלוטה הורמונלית: סקירה מדעית
- מיאמוטו מוסאשי: הסמוראי שחרב אחת בידו, ופילוסופיה פורצת דרך בליבו – גדול הסמוראים
- 🧠 אילוף הכליות הסוררות – בשורת הריפוי של ירון מרגולין
- היפרליפידמיה – חשש לצורך בצנתור
- סיבו Sibo צמיחת יתר של חיידקי המעי הדק
- חומצה אלפא לינולנית משפרת את תוחלת החיים – צריכה גבוהה של חומצות שומן מצמחים נחשפה כגורם שמאריך את החיים.
- תובנות חדשות אי-ספיקת כליות תלויה במצבו של ציר FGF23-Klotho
- מחלת שינוי מינימלי Minimal Changes Disease מינימל צ’יינג’
- מחלת כליות פוליציסטית אוטוזומלית דומיננטית (ADPKD)
- רככת היפופוספטמית (זרחן נמוך מהנורמה) – מחלת כליות כרונית – או הפרעת עצם מינרלית
- Tsamba שתי כוסות גרגרי שעורה דגנים מלאים, רצוי אורגניים – מתכון צ'מפה למבקשים להחלים מאי ספיקת כליות
- פאראצטמול (PARACETAMOL) גם פרצטמול או אצטאמינופן (Acetaminophen) – הידוע גם בשם אקמול, רוקסט ודקסמול עלול לפגוע בכליות ובכבד ואסור לשימוש לחולי כליה
- התרופות והרע – לחץ דם
- מקצבים בעולם החי – שעון ביולוגי בתאי הגוף
- מזון למוח – המזון הבריא למוח תומך בגמישות מערכת העצבים שלו וביכולת הלמידה, שומר על הזכרון, ומונע מחלות כגון אלצהיימר.
- מרחבי חיים מאריכי חיים – האזורי הכחולים
- קשר הגלוטן – אלרגיה לגלוטן והאם הימנעות מגלוטן מוצדקת?
- מהן עיניים אדומות?
- האם תוסף ויטמין D בולם את מחלת הכליות בקרב סוכרתיים?
