כבר בחלק השני אפלטון משתקף לא רק כזקן הכפר, החכם, גאון מרוחק, אלא כצעיר נמרץ, חיוני, מלא תבונה ותנועה. דמותו מעורר הערצה והשראה, גם אצל הכותב, גם אצל הקורא וגם אצל הצופה.
חלק 2: תורת הנפש של אפלטון – דע את עצמך – השיח האסתטי בעקבות האמנות ככלי לעליית הנפש והידיעה
בדיון על האמנות ככלי לעליית הנפש, כפי שעלה בסולם האהבה, במשל הצייר ובביקורות אסתטיות של הוגים ואמנים כמו שארלבודלר, רוברטשומאן, ניקולאיגוגול ודוסטוייבסקי, בתורת הנפש לאפלטון – חלק1 של תורת הנפש של אפלטון, אנו שואלים האם יש מקום בדיאלוגים של אפלטון בו סוקרטס, או אפלטון עצמו, מפרש את שירתהומרוס כמעין דיון אסתטיראשון.
האמנות והנפש בדיאלוגים עם הומרוס
ב**"דיאלוגאיון"** סוקרטס עורך שיחה עם רפסוד, עמיתו של הומרוס, על טבע ההשראה בשירה. ההשראה, שמפורשת כ"טירוףאלוהי" (ἐνθουσιασμός), מחוללת התלהבותרגשית עזה אך חסרה ידע שכלי. האמנות, כדימוי חוויתי, מהווה צעד ראשון בסולם האהבה, מעוררת את הנפשלתגובהרגשית – אך רקשיחהדיאלקטיתשכלית יכולה לשאת אותה מכאן ולהפוך את החווייה לידע אמיתי (Fine, 1993).
ב**"המדינה"** אפלטון, דרך ביקורת על הומרוס והאמנות, מחדד שהאמנות היא חיקוי (μίμησις) רחוק מהאידאות. הוא מזהיר מפני ההשפעה של אמנות המעוררת רגשות לא מאוזנים ומעודדת חלקים לא רציונליים בנפש (כגון חשק ועוז) על חשבון התבונה (החלק השכלי). יחד עם זאת, מציע אפלטון, כי אם האמנות תופעל בהתאם לתכלית חינוכית מוסרית – תוכל לשמש ככלי להתעלות הנפש אל האידאל של הצדק והיופי (The Republic, X, 595a–608b) (Cornford, 1935).
תנועה מתמדת והתעלות בסולם האהבה
האמנות, בתפיסת אפלטון, אינה מצב סופי אלא תהליך מתמשך – "מלאכתהצייר לעולם לא מסתיימת". כל דור בא לחדש, לפרש, ולשפר את המלאכה ולקרבה לאידאה של היופי והאמת. תפיסה זו משתלבת עם רעיון הרקליטאי שהכלזורם (הרקליטוס) (πάντα ῥεῖ), אם כי אפלטון עצמו מציע טווח לפעולה רחב גם על יציבות האידאות בעולם המושלם (Theaetetus, 152d–160e).
"דע את עצמך" – הכרה עצמית והקשר לתורת הנפש והאמנות
העיקרון המוביל בכתבי אפלטון, "דע את עצמך" (γνῶθι σεαυτόν), הוא הבסיס לעלייה בסולםהאהבה ולהבנת תורת הנשמה המורכב תמשלושה חלקים: שכל, עוז וחשק (Republic, IV). רק הכרה עצמית מפוכחת מאפשרת לאזן בין חלקי הנפש, להפוךאתהאמנות לכלי התעלות ולהוביל אל הידע האמיתי – האידיאות הנצחיות.
השפעות והמשכיות: החל מאפלטון לשפינוזה
השלמות והמתח שבין התנועה הבלתי פוסקת והיציבות המטפיזית ממשיכים גם במחשבתו של ברוךשפינוזה, שעם החשיבה שלו מוביל להבנה אמיתית של האחדות שבה הכול, וממערכת סדורה המאפשרת חירות רוחנית אינסופית (Margolin, 2025).
1. הדיון ב"איון" (530a–535e)
בדיאלוג "איון", סוקרטס משוחח עם איון, רפסוד (מבצע שירה אפית) שמתמחה בהומרוס. הדיון מתמקד בכוחהשלהשירהלעוררהתפעמותרגשית, אך גם בביקורת על כך שהיא חסרה ידע שכלי (ἐπιστήμη). סוקרטס מצטט קטעים מהומרוס (כמו תיאורי קרבות באיליאדה) ושואל את איון כיצד הוא מצליח לעורר רגשות עזים בקהל – התלהבות, פחד או בכי (535b–c). התשובה של איון היא שהוא מונע על ידי "השראה אלוהית" (ἐνθουσιασμός), בהמשך סוקרטס נכנס לדיון אסתטי: למרות הביקורת שלו, שהשראה אלהית זו לא ידיעה אמיתית, כי איון לדעתו לא ער למשמעות העמוקה של השירה. סוקרטס מנתח את השפעת השירה של הומרוס על הנפש – הוא מתאר כיצד היא פועלת על החשק (ἐπιθυμητικόν) והעוז (θυμοειδές) דרך יופי חושי (צלילים, דימויים), אך חסרה את השכל (λογιστικόν) שיכול להפוך את החוויה למשהו רוחני. הפרק הזה לא רק שהוא דומה לשלב הראשון בסולםהאהבה, שבו יופי גשמי מעורר את הנפש, הוא שלב זה. עם זאת, סוקרטס לא מפרש את הומרוס באופן מפורש כביטוי של אידאה, אלא משתמש בו כדי להראות את מגבלות השירה. אם היה מוסיף פרשנות שכלית (כמו בודלר על דלקרואה או שומאן על שופן), זה היה יכול להפוך לדיון אסתטי מלא שמקשר את השירה לאידאה של צדק או יופי.
2. הדיון ב"המדינה" (ספרים II, III, X)
ב"המדינה", אפלטון מתייחס להומרוס כמה פעמים, בעיקר בביקורת על השירה כחלק מהדיון על חינוך במדינה האידאלית (376e–398b):
"הציור הוא חיקוי של המראה בלבד, ולא של האמת. הצייר מתבונן ומחקה את המראה של הדברים, אך אין לו עסק עם הדבר עצמו." (המדינה, ספר י’, 598b) ובמשל הצייר (595a–608b). דוגמה: הצייר מצייר מיטה, אך זה חיקוי של המיטה, שהייתה חיקוי לרעיון הנצחי של "המיטה" המושלמת.
בספר י’ (x): גם ציור וגם פיסול נחשבים חיקוי, אך הפיסול – בגלל שהוא תלת־ממדי, "קרוב יותר לחיים" – לפעמים נחשב מעט יותר חזק בעיניי הצופים מבחינת השפעה רגשית.
כהערת אגב יש לזכור כי רק בשנת 1427 בראשית הרנסנס הצליחו הציירים (מאסצ'יו) לתאר את הדברים גם בציור. היוונים העתיקים שהיו גדולי הפסלים, לא הכירו את הפרספקטיבה בציור [מקור].
אפלטון, במיוחד כארידס, על היופי ופידיאס ובפרשנויות על אמנות יוונית, מזכיר את גדולהפסליםהיוונים – למשל: פידיאס – ושם הוא מראה התפעלות מיומנותית ויכולת להגיע לאיזון והרמוניה.
פידיאס (Φειδίας) היה פסל וצייר אתונאי שחי ופעל במאה ה-5 לפני הספירה. הוא נחשב לאחד מגדולי האמנים של התקופה הקלאסית היוונית. בין יצירותיו הידועות במיוחד: פסלזאוס באולימפיה, שנחשב לאחד משבעת פלאי תבל.
פסלי האלה אתנה: "אתנה פרתנוס" שהוצב בפרתנון באקרופוליס של אתונה, ו"אתנהפרומכה".
פסלים נוספים מפורסמים כמו "אתנהלמדיצ'י" ופסלים שנעשו במקדשים ובהנצחות שונות.
פידיאס היה אחראי על התכנון והביצוע של העיטורים הפיסוליים במקדש הפרתנון, ויצירותיו הוגדרו כמופת לאיזון, הרמוניה ויופי אידיאלי. הוא נחשב למוביל בעיצוב הקאנון הקלאסי של פיסול יווני.
פידיאס חי בשנים 490 – 430 לפני הספירה. היה תלמידם של הפסלים הגיאס ואגאלאדס, והוא השפיע רבות על התפתחות האמנות והאסתטיקה היוונית הקלאסית [מקור].
מירון (או מִירוֹן, Myron) היה מהפסלים היוונים הגדולים ומי שפעל במאה ה־5 לפנה"ס, השם שלו מזוהה לנצח עם יצירת המופת – זורקהדיסקוס (דיסקובולוס).
מִירוֹן היה אמן המעבר מן הארכאיות לקלאסיקה הגבוהה: שילב דיוק אנטומי עם תחושת תנועה.
מִירוֹן נחשב למורה דרך – לולא מירון, לא היה מתאפשר לליסיפוס ולפסלים המאוחרים להעמיק בדינמיות ובפרופורציות במיוחד להפוך את האבן קלה כנוצה בעיני המתבונן.
ליסיפוס פסל יווני גאון נוסף בן המאה הרביעית לפנה"ס. (בן זמנו של אלכסנדר הגדול).
היה הפסל הרשמי של אלכסנדר מוקדון, ופסליו תרמו לעיצוב הדימוי ההירואי־אלוהי של המלך. השפיע רבות על הפסל הגאון פרנצ'סקו מסינה Francesco Messina עליו כתבתי "אלהים באדם שחיפש אחר היופי" – כאן גישתו סימנה את המעבר מסטטיות הרמונית לתנועה פנימית ודינמיקה של התעלות. הפסל מתנפח מבפנים ועולה מעלה, המתבונן חוזה בו כאילו הוא קל כנוצה – מה שיפרוץ ברנסנס ויוערך מחדש אצל בנבנוטו צ'ליני.
לדעת אפלטון החיוב אינו בכך שהפסל "אמת", אלא בכך שהיוצר המיומן מסוגל להביע יופי אידיאלי דרך החומר, גם אם החיקוי אינו שלם עם האידיאל.
פידיאס נחשב לאמן שהצליח ליצור אמנות שמצליחה לאזן בין המציאות לאידיאלי ולעורר תחושות של הרמוניה ויופי, כפי שאפלטון מייחס לאמנות ברמה פילוסופית.
הוא מוזכר בשני דיאלוגים ברמז ב"משתה'' וב"פיידרוס'' (Phaedrus).
פוליקליטוס – היה פסל נוסף, גאון שפסל את דוריופורוס, (נושא הרומח), פסל המשמש ספר יסוד בתורת הפרופורציות. הוא נוסח "קאנון" לאסתטיקה של הגוף האנושי, עם דגש על פרופורציות מדויקות ותנוחת "קונטרה פוסטו" שמשדרת דינמיות ואיזון טבעי.
פרקסיטלס – פסל יווני גאון מהמאות הרביעית לפנה"ס, שהתמחה בפסלים של אלים ואלות המתאפיינים בגוף אנושי רך, זורם ועם ייצוג יותר ריאליסטי ורגשי לעומת התקופה הקודמת.
כל אחד מהם סימן שלב היסטורי משמעותי באמנות היוונית: פידיאס מייצג את התקופה הקלאסית הקדומה, פוליקליטוס פיתח תורה מדויקת לאסתטיקה של פרופורציות גוף האדם, פרקסיטלסמִירוֹן וליסיפוס הסיטו את הפיסול לכיוון יותר אנושי ורגשי והביאו אותו לדרגה שרק גאונים מסוגלים לחזור עליה מבחינת הכוח הרוחני שהופך את החומר לקל כנוצה.
אנחנו רואים את ההשראה, את ההתפתחות אבל, לא נמצאים דברים מפורשים על עבודת הגאונות שלהם בכתבי אפלטון או בתורתהנפש לאפלטון.
ספרים II–III: סוקרטס בוחן את תוכן השירה של הומרוס (כמו סיפורי האלים באיליאדה) ושואל אם היא מתאימה לחינוך השומרים. הוא מצטט קטעים שבהם הומרוס מתאר אלים כרמאים או גיבורים כחלשים (למשל, בכי של אכילס, 388a–d), וטוען שהם מעודדים רגשות שליליים כמו פחד או חוסר שליטה (הקשורים לחשק ועוז). כאן יש ניסיון לדיוןאסתטי: סוקרטס מנתח את השפעת השירה על הנפש ומציע לסנן תכנים שפוגעים בהרמוניה של הנפש (שבה השכל שולט). הוא לא מפרש את הומרוס כביטוי של אידאה, אלא כחומר שצריך לעבור עיבוד שכלי כדי להתאים לחינוך.
ספר X (משל הצייר): "המדינה" The Republic של אפלטון (ספר X, 595a–608b), סוקרטס משווה את האמנות (כולל שירת הומרוס) לציור, שיוצר חיקוי (מימזיס) רחוק מאוד מהידע שנחשף רק בתקופת הרנסנס, ומהאידאה. להלן, האמנות מחקה את המציאות הנראית בעין, הצורה החיצונית, והמציאות החיצונית עצמה היא חיקוי של המושגים האידיאליים (הצורות העליונות). לכן, על פי אפלטון, האמנות עלולה להטעות את התפיסה, לעורר רגשות שוליים, ולהדחות מתודעת האדם המושכל, שכן היא משכנעת אותו באשליות שאינן מביאות להכרה אמיתית, נושא רב משמעות בדורנו הרגיל ליצירה כבדה, דלת ידע, ובעיקרה מכוערת ורמוסה או חתוכה ומורכבת מכל מיני צורות אקלקטיות: קולאז' ואלמנט ההזרה. הוא מצטט את הומרוס כדוגמה לאמנות שמעוררת רגשות (כמו רחמים על גיבורים טרגיים, 605c–d), אך טוען שהיא מסוכנת כי היא מחזקת את החלקים הלא-רציונליים של הנפש. עם זאת, סוקרטס משאיר פתח ל"הגנה על השירה" (607d): הוא מציע שאפשר להצדיק אותה אם היא תורמת לחינוך מוסרי או מקרבת לאידאות. זאת כי לא עלה בדעתו "שירה" בימנו. כאן יש זרע של דיוןאסתטי – אם מישהו (כמו פילוסוף) יפרש את הומרוס באופן שכלי, השירה יכולה להפוך לכלי להתעלות, בדומה לסולםהאהבה.
אפלטון באקדמיה באתונה בעת סימפוזיון עם תלמידיו על נפש האדם.
1. הדיון ב"איון" (530a–535e)
בדיאלוג איון, סוקרטס משוחח עם איון, רפסוד שמתמחה בשירת הומרוס. הדיון מתמקד בכוחה של השירה לעורר התפעמות רגשית, אך גם בביקורת על כך שהשירה חסרת ידע שכלי (ἐπιστήμη).
סוקרטס מצטט קטעים מתוך האיליאדה – תיאורי קרבות – ושואל את איון כיצד הוא מצליח לעורר רגשות עזים בקהל, כגון התלהבות, פחד או בכי. איון משיב שהצלחה זו נובעת מהשראה אלוהית (ἐνθουσιασμός), כלומר מצב של "טירוףנשגב".
הומרוס מנתח את השפעת שירת הומרוס על הנפש, ומתאר כיצד היא פועלת על חלקי הנפש הלא-רציונליים: החשק והעוז, דרךיופיחושיכדימויים וצלילים, אך היא חסרת את החלק השכלי, שאמון על הפיכת החווייה הרגשית לחוויה רוחנית ומשכילה.
פרק זה מתכתב עם השלב הראשון בסולםהאהבה – בו היופי הגשמי מעורר את הנפש, אך טרם מביא להתעלות שכלית. הומרוס אינו מפרש כאן את הומרוס כביטוי של אידיאה, אלא מדגים דרך השירה את מגבלות הפשטות והדגש על היעדר עומק שכלי. אם הייתה קיימת פרשנות שכלית מעמיקה יותר, כמו זו של בודלר על דלקרואה או שומאן על שופן, הדיון היה יכול להפוך לדיוןאסתטי מלא, שמקשר את השירה לעולם האידיאות של הצדק והיופי.
2. הדיון ב"המדינה" (ספרים II, III, X)
בהמשך, באחד הדיאלוגים החשובים ביותר של אפלטון, המדינה, מופיעה התייחסות ביקורתית להשפעת שירת הומרוס, כחלק מהדיון על חינוך הציבור במדינה האידיאלית.
בספרים II ו-III, סוקרטס בוחן את התכנים בשירת הומרוס, ושואל האם הם ראויים לחינוך השומרים. הוא מצטט קטעים שבהם האלים מוצגים כרמאים או בעלי תכונות לא מוסריות, וגיבורים מתוארים כבעלי רגשות שליליים, כגון בכישלאכילס. לדבריו, תכנים אלו מעודדים רגשות של פחד וחוסר שליטה, שמעוררים את החלקים התשוקתיים והעשייתיים בנפש, בפגיעה בהרמוניה השכלית.
בספר X, בפרק המפורסם של משלהצייר, סוקרטס מציג את האמנות חיקוי של העולם החושי, שהוא בעצמו חיקוי של עולם האידאות. לכן, לפי אפלטון, האמנות עלולה להטעות ולהחזיק את הקהל באשליה רחוקה מהאמת. עם זאת, הוא מציע הצעה ל"הגנה על השירה": אם היא משמשת חינוך מוסרי וכמשהו שמתקרב לאידאות, היא יכולה לקבל תוקף חיובי ולהיות כלי להתעלות.
סיכום ביניים
שני הדיונים מתווים קווים מרכזיים להבנת התייחסות אפלטון לשירה באמנות: האמנות כאפשרות להשראה רגשית ראשונית (איון), מתוך הגבלה של היעדר ידע שכלי; והאמנות כחיקוי מסוכן (המדינה), מתוך צורך לאזן ולבודד תכנים המפירים את ההרמוניה השכלית והנפשית. בכל זאת, נוכחות אפשרית של פרשנות שכלית יכולה להפוך את האמנות לכלי להתעלות באמת.
נמשיך
3. דיאלוגים אחרים והדיון באסתטיקה של הומרוס
בדיאלוגים כמו "פיידרוס" ו"פרוטגורס", סוקרטס מצטט את הומרוס לצורך תמיכה בטיעונים פילוסופיים, אך לא מפתח דיון אסתטי שלם על שירתו:
ב"פיידרוס" (245a), סוקרטס מתייחס ל"השראה של המשוררים" כ"טירוף אלוהי" בדומה ל"תיאור ה'איון'", אך לא מנתח את תוכן שירת הומרוס או יופי השירה כיחידה עצמאית. זו התייחסות יותר למצב רוחני ופנימי של המשורר מאשר ביקורת אסתטית מפורשת [מקור1,מקור2].
ב"פרוטגורס" (339a–347a), הדיון מתמקד בשיר של סימונידס (לא הומרוס, אבל משורר ענק), ושם סוקרטס מפרש את הטקסט באופן שכלי כדי לחשוף סתירות פילוסופיות. פרק זה כמעט מהווה דיון אסתטי – הפיכת טקסט ספרותי לחקר של אמת פילוסופית – אך הוא [לא מתייחס ישירות להומרוס [מקור.
"מלאכת הצייר לעולם לא מסתיימת" וקשר לתנועה מתמדת
רעיון זה, שמופיע בהמדינה, מצביע על כך שהאמנות והשירה נמצאות בתהליך מתמשך של שיפור ויצירה מחודשת.
כל דור מפרש ומחדש את יצירות העבר במאמץ להתקרב אל האידיאלי, בדומה לעלייה המתמדת בסולם האהבה.
כך גם הדיון הפילוסופי מתקיים בתנועה, בחיפוש מתמיד אחר אמת ויופי.
פאנטה ריי" – הכול זורם –
הקשר לתורת התנועה ולרעיון השכלול המתמיד
הצירוף של רעיון השכלול המתמיד בהקשר של "מלאכת הצייר לעולם לא מסתיימת" עם תורת התנועה ("העולם הוא תנועה ותו לא" – או "פאנטהריי" – הכול זורם) מורכב ודורש דיון מאחד הוא מזכיר את הרקליטוס, שטען שהכול זורם (πάντα ῥεῖ). אפלטון, לעומת זאת, דחה את תפיסת התנועה של הרקליטוס והדגיש את היציבות של עולם האידאות. עם זאת, לא היא כי ה"אפלטון'' הוא הפילוסוף של התנועה ומי שעורר את האמנים לצאת מעידןהקיפאון (ימי הביניים) ללידה מחדש – עידןהרנסנס. אעבור לכן , ברשותך, לדון באפלטון והרקליטוס לעומת פרמנידס, גם הוא דיון על ה"תנועה'' וכן על תיאיטטוס מסיבה זו. הקשר של אפלטון לתפיסת התנועה של הרקליטוס לעומת פרמנידס ותאיטטוס, והממד האמנותי של אפלטון. אפלטון אינו חושף עצמו לקהל בקלות. הוא מסתתר הן כמשורר ומחזאי – אבל מכיר בוודאות את הרעיון של דיוןאסתטי, ומקשר אותו עם תורתהנפש, וסולםהאהבה שלו. הוא חלק מהחינוך וכיום אפשר להוסיף חלק מתהליכי החלמת הנפש והפחתת כאב.
"סולם האהבה – בהשראת אפלטון
אפלטון והרקליטוס לעומת פרמנידס
אפלטון, בדיאלוגים כמו "קראטילוס" (401d–402a) ו"תאיטטוס" (152a–157c), מתייחס לתורת התנועה של הרקליטוס, שטען שהעולם החושי נמצא בתנועהמתמדת ושהכול משתנהתמיד. אפלטון מבקר תפיסה זו, כי היא סותרת את רעיון עולם האידאות – מציאות יציבה, נצחית ומושלמת שבה האידאות (כמו יופי או צדק) אינן משתנות. לדוגמה, ב"קראטילוס", סוקרטס טוען שידע אמיתי אפשרי רק על דברים יציבים (האידאות), לא על העולם החושי הזורם של הרקליטוס. עם זאת, בדיאלוג "פרמנידס" (129a–135c), אפלטון מתמודד עם תורת ה"אחד" היציב של פרמנידס, שדחה תנועה ושינוי לחלוטין כאריסטו ממשיך דרכו.
אפלטון מציע תפיסהחדשה, מורכבת יותר: הוא מכיר בכך שהעולם החושי כרוך בתנועה ושינוי, בעוד עולם האידאות שורד תמיד ונשאר יציב.
ב"תאיטטוס" (181b–183b), סוקרטס דן בשניסוגי תנועה: תנועה ממקום למקום (locomotion): כמו חפץ שנע במרחב. שינוי במהות (alteration): כמושינוי בתכונות של דבר (למשל, משהו שהופך מלבן לשחור אפלטוןמכירבתנועותאלהכמאפיינות את העולםהחושי, אך מדגיש רעיונות גדולים יציבים – האידאות נשארות קבועות. נושא זה מתחבר לרעיון שלנו על "מלאכתהציירלעולםלא מסתיימת":
האמנות, כחלק מהעולם החושי, נמצאתבתנועהמתמדת
– כל דור משנה ומשפר את היצירה (כמו ציור או שירה) כדי להתקרב לאידאה של היופי, אך לעולם לא מגיע לשלמות המוחלטת של האידאה, כי העולם החושי כפוף לשינוי.
קשר לסולם האהבה
הרעיון של תנועה מתמשכת באמנותנשגבת משתלב עם סולםהאהבה (ב"המשתה", 201d–212c), שמתאר תהליך דינמי שבו הנפש עולה מיופי גשמי (חושי, משתנה) ליופי אידאלי (יציב, נצחי). לדוגמה: תנועהחושית: השלב הראשון בסולם (התאהבות ביופי גשמי, כמו ציור או שירת הומרוס) דומה לתנועה ממקום למקום – הנפש נמשכת ליופי חיצוני (חשק, ἐπιθυμητικόν). שינויבמהות: ככל שהנפש עולה בסולם, היא משתנה – ממשיכה חושית להבנה שכלית של יופי אוניברסלי (שכל, λογιστικόν). פרק זה בתורת הנפש לאפלטון כבר דומה לשינויבמהות שמתואר ב"תאיטטוס". תהליךמתמשך: הרעיון שלנו על אמנים גדולים באמת, שכל דור ממשיך את מלאכת האמנות הגדולה של קודמיו, משקף את התנועההמתמדת של הנפש לעבר האידאלי, כפי שמתואר בסולםהאהבה. האמנות לעולם לא "מסתיימת" כי היא תמיד נמצאת בתנועה, מנסה להתקרב לאידאה דרך יצירות ופרשנויות חדשות. הדיון האסתטי דוחף את הדור החדש, למשל שארלבודלר שללא ספק היה בעצמו אסתטיקון בא אחרי שירת גילגמש (מסופוטמיה, כ־2000 לפנה"ס) – האפוס הקדום ביותר, עוסק במסע האדם אחר חיי נצח.
שירה שירים (ישראל, המאה ה־10 לפנה"ס בקירוב) – שירת אהבה לירית ורוחנית, מן התנ״ך.
האיליאדה והאודיסיאה – הומרוס (יוון, המאה ה־8 לפנה"ס) – אפוסים מכוננים על מלחמה, נדודים וגבורה.
האניידה – ורגיליוס (רומא, המאה ה־1 לפנה"ס) – האפוס הלאומי של רומא. ומחבר שיר השירים ומחדש ומוסיף על אמנות השירה גם לאחר שהגיעה לשגב (שיר השירים, האיליאדה ו אודיסאה, הקומדיה האלהית, ). ימי הביניים ראו שירת ענקים הקומדיההאלוהית – דנטה אליגיירי (איטליה, המאה ה־14) – מסע פיוטי דרך השאול, כור המצרף וגן העדן.
הסונטות לגבירה לאורה – פטררקה (איטליה, המאה ה־14) – יסוד השירה הלירית המודרנית.
שירתיהודההלוי ושלמהאבןגבירול (ספרד היהודית, המאות ה־11–12) – שירה עברית דתית, פילוסופית ולירית מן המפוארות שנכתבו.
הרנסנס והעת החדשה המוקדמת
סונטותשייקספיר (אנגליה, המאות ה־16–17) – פסגת השירה האנגלית, עוסקת באהבה, זמן ויופי.
המאה ה־19
פאוסט – יוהאןוולפגנגפוןגתה (גרמניה) – דרמה פיוטית־פילוסופית אדירה על משמעות החיים.
יוגניאונייגין – אלכסנדרפושקין (רוסיה, 1833) – האפוס הלירי של התרבות הרוסית.
Leaves of Grass – וולטויטמן (ארה"ב, 1855 ואילך) – שירת האדם, הטבע והחירות; יסוד השירה האמריקאית.
אדגר אלן פו (1809–1849). למרות שפו ידוע בעיקר כאבי הסיפור הבלשי וההגותי, הוא גם היה משורר אדיר כוח – והשפעתו על שירה עולמית עצומה, במיוחד דרך: “The Raven” (1845) העורב – מהפואמות הידועות והמצוטטות ביותר במאה ה־19. שילוב של מוזיקליות, קצב כישופי, אימה ויופי. “Annabel Lee” (1849) – שיר אהבה־מוות שהפך לקלאסיקה. השפעתו ניכרת על: בודלר (תרגם אותו לצרפתית וראה בו "נפש תאומה").
פרחי הרוע – שארלבודלר (צרפת, 1857) – יצירה מהפכנית שפתחה את עידן השירה המודרנית. ההשפעה של פרמנידסו"תאיטטוס" מראה שאפלטון לא דחה לחלוטין את התנועה, אלא ראה אותה כחלק מהעולם החושי שיכול להוביל, דרך השכל, לעולם האידאות היציב.
שנאמר מלאכת הצייר לעולם לא מסתיימת
אפלטון כמשורר ומחזאי "דע את עצמך" (Γνώθι σεαυτόν).
אפלטון עצמו הוא "משורר גדול" ו"מחזאי ענק" נושא שמאיר כשמש לאפלטון את המורכבות של גישתו לאמנות. למרות ביקורתו על האמנות כחיקוי (במשל הצייר וב"איון"), אפלטון עצמו יצר דיאלוגים ספרותיים שהם יצירות מופת של שירה, דרמה ואסתטיקה. אפלטון הוא מחזאי, שיצירותיו מלאות באסתטיקה ורטוריקה עשירה. "הגורגיאס", "כארמידס" או האפולוגיה (תיאור המשפט של סוקרטס ונאום ההגנה של סוקרטס. סוקרטס מציג את השקפת עולמו, מגן על מעשיו ומנסה לשכנע את השופטים בחפותו.) וסימפוזיון כמו "המשתה" משלבים כתיבה פואטית, דיאלוגים דרמטיים ונרטיבים עשירים, ואמנותיים, ששזורים בטקסטואלים פורמליים של שירה ודרמה. כך הוא מדגים ש
האמנות הפילוסופית היא אמצעי חיוני ל"החייאת הנפש" ולפתיחה לדיון דיאלקטי.
אי אפשר להתעלם מהנמצא בכתביו, הדברים שמראים גם בין השורות אמת – הפילוסוף מציג דיאלוגים דרמטיים ואמנותיים, הוא מדגים בפעילותו הספרותית שהאמנות הפילוסופית היא אמצעי חיוני ל"החייאת הנפש" ולפתיחה לדיון דיאלקטי ניכר שהוא העריך את כוחה של האמנות לעורר את הנפש. וזה מתחבר לדיוןהאסתטי ולסולם האהבה.
"פאנטה ריי" – הכול זורם: השכלול המתמיד כתורת תנועה באפלטון ובהמשכיו
רעיונות כמו "מלאכת הצייר לעולם לאמסתיימת" ו"תנועת הכול" ("פאנטה ריי") מציבים הבנה פילוסופית מורכבת: אמנות וידיעה הן תהליכים דינמיים בלתי נגמרים, שבהם כל דור ממשיך לנסות ולשפר את ההבנה והיצירה.
הממד האמנותי ותורת השכלול המתמיד
האמנות, בעולם החושי המשתנה, מייצגת מלאכה של שכלול ותיקון מתמיד, תהליך שאין לו סיום מוחלט. הרעיון של "מלאכת הצייר לעולם לא מסתיימת" מתקשר לא רק לאמנות אלא גם לפילוסופיה – היא מסמלת את התנועה הבלתי פוסקת של הנפש לידע וליופי.
סיכום ביניים
התנועה המתמדת של הידיעה, היופי והאמנות היא מהות החיים הפילוסופיים והאנושיים. ההבנה הזו מובילה למסקנה שהאדם אינו יכול לעצור בחיפושו אחרי האמת והיופי, אלא חייב להמשיך במסע אינסופי, הן כיחיד והן כחלק מתהליך תרבותי נרחב.
פאנטה ריי – הכול זורם: תורת התנועה והשכלול המתמיד באפלטון ובהמשכיו
אפלטון, הרקליטוס, פרמנידס ותאיטיטוס – תורת התנועה והשכלול המתמיד
אחד האתגרים המרכזיים בפילוסופיה של אפלטון הוא התמודדותו עם רעיון התנועה, כפי שהוצג בעיקר אצל הרקליטוס ופרמנידס.
הרקליטוס – הכול זורם:
הרקליטוס ראה את העולם במצב של תנועה מתמדת, זרימה ושינוי (πάντα ῥεῖ). תפיסתו מדגישה שההשתנות היא תנאי האמת והקיום. כל דבר זורם, כל דבר משתנה בכל רגע, והשקט הוא אשליה זמנית.
פרמנידס – היציבות הנצחית:
פרמנידס מציג תפיסה מנוגדת של אחדות, יציבות ונצחיות, שבה השינוי הוא אשליה, והאמת היא מצב בלתי משתנה. הוא מדגיש שהשכל אמור להתמקד בנצחי והבלתי משתנה.
אפלטון – שילוב מורכב:
באופן מורכב, אפלטון מתמודד עם המתח בין שתי הגישות בדיאלוגים כמו "קראטילוס" ו**"תאיטיטוס"**, כשהוא מדגיש שיש לשלב בין עולם החושים המשתנה לעולם האידאות היציב והנצחי.
קראטילוס", דנות בשאלת הקשר בין השפה לטבע הדברים, בדגש על ההבחנה בין המובן היציב למשמעויות המשתנות
תאיטיטוס" מתוארות שתי דרכי התנועה של הדברים: תנועהממקוםלמקוםושינוי במהות, כאשר עולם החושים גדול בתנועתו אך עולם האידאות קבוע ובלתי משתנה.
אפלטון מתאר את הנפש כישות נצחית, שהתקיימה לפני לידתה ותמשיך להתקיים אחרי המוות ("פיידון"). נושא שנקשר בהישרדות. הנפש ע"פ אפלטון משתתפת באידאות, ולכן היא מסוגלת להכיר אמת שאינה משתנה.
ב"תאיטיטוס" ובמקומות נוספים, עולה הדיון על עמוד השדרה של הקיום, השינוי מול היציבות:
אם כל דבר משתנה תמיד (הרקליטוס), כיצד ניתן לומר ש"אדם אתמול" הוא אותו אדם "היום"?
סוקרטס מציע: הזהות של האדם אינה נשמרת ברמה הגופנית (שהיא משתנה תמיד), אלא ברמה הנפשית־תבונית.
הנפש היא שמספקת עקרון אחדות בתוך ההשתנות.
דוגמאות מדיאלוגים
ב"פיידון" – סוקרטס מדגיש שהנפש נמשכת אחר היציב והנצחי, ולכן קרובה לאידאות.
ב"הרפובליקה" (ספר ד') – הנפש מחולקת לשלושה חלקים, והיא העיקרון המארגן של זהות האדם והמרחב השורד.
ב"תאיטיטוס" – סוקרטס דן ביציבות ובשינוי, ושואל אם יש אפשרות לידיעה אמיתית בעולם שבו הכול זורם.
כך אפלטון מציב את התנועה כחלק ממשהו כולל – הן עולם היציבות שב'-יש" שבעליונים והן עולם התנועה שביקום, כשהמטרה היא ידע של האידאות, היציבות שמאחורי השינויים [מקור1, מקור2].
לסיכום
בתורת הנפש האפלטונית קיים יסוד הישרדות והיציבות.
האדם המשתנה בגופו, בחוויותיו וברגשותיו, הוא עדיין אותו אדם בזכות הנפש – היא הקשר הרציף, שמאחד את ה"אני" המשתנה עם עצמו לאורך הזמן.
הרעיון של הישרדות העיקר בתוך שינוי והמתח בין קביעות לזרימה מתמדת שבא אצל אפלטון, פרמנידס והרקליטוס, חוזר בפיזיקה הקוונטית בכמה רמות:
חלקיק מול גל
באותה ישות קוונטית יש דואליות: היא גם חלקיק וגם גל.
ישות אחת, אבל מופיעה בצורות משתנות בהתאם למדידה. → דומה לאפלטון: יש מציאות משתנה (החושים), ומציאות יציבה (האידאה/הפוטנציאל).
בעיית הזהות והחלקיקים הבלתי מובחנים
בפיזיקה קוונטית, אלקטרונים או פוטונים זהים לחלוטין.
השאלה "איזה מהם זה מי" מאבדת משמעות – זה מזכיר את דיון סוקרטס: מה הופך את האדם המשתנה ל"אותו" אדם?
רציפות והישרדת בזמן
חלקיק קוונטי אינו "דבר" קשיח, אלא ענן הסתברויות שמתעדכן בכל מדידה.
ובכל זאת אנחנו מדברים עליו כעל "אותו חלקיק" לאורך זמן. → הקבלה לשאלת ההישרדות של הנפש: מהו העיקרון המאחד את הישות המשתנה?
שדות קוונטיים כ"אידאות"
לפי התיאוריה המודרנית, היקום בנוי משדות קוונטיים אוניברסליים.
החלקיקים עצמם הם רק מופעים זמניים של השדה. → זה מזכיר את אפלטון: האידאה היא הקבועה, החלקיקים בעולם החושים הם ההשתקפות המשתנה שלה.
כלומר, שאלת זהות האדם המשתנה והיסוד המאחד אותו לא נעלמה – היא צצה מחדש בפיזיקה הקוונטית, רק בשפה מתמטית־מדעית שהשפיע על יונג שעבד עם וולפגנגפאולי – אחד מ"חמשת האבות" של מכניקת הקוונטים. היא מככבת בפסיכולוגיה של שפינוזה וממשיכי דרכו קונסטנטין ברונר, מיכאלבראז וניקו הורודניצ'יאני.
פאולי, חתן פרס נובל לפיזיקה, היה לא רק מדען אלא גם אדם עם משברים נפשיים ורוחניים. הוא פנה לטיפול אצל יונג ותלמידיו.
מתוך הקשר הזה נולד דיאלוג עמוק על הקשרים בין עולם הפנימיות האנושית (הפסיכולוגי־ארכיטיפי) לבין עולם המדע והחוקיות הפיזיקלית.
הספר המשותף (1952): The Interpretation of Nature and the Psyche
מאמר של יונג: Synchronicity – An Acausal Connecting Principle
מציע שאירועים בעולם שמתקיימים ונקשרים זה לזה לא דרך סיבה ותוצאה, אלא דרך משמעות פנימית.
למשל: חלום של אדם על סמל מסוים שמופיע גם במציאות, בלי קשר סיבתי.
מאמר של פאולי: The Influence of Archetypal Ideas on the Scientific Theories of Kepler
טען שארכיטיפים (דימויים־יסוד קולקטיביים) משפיעים לא רק על החלומות והמיתוסים אלא גם על החשיבה המדעית.
כלומר, גם מדענים מונחים לעיתים על ידי תבניות פנימיות לא־מודעות.
יונג ופאולי ניסו לפרוץ את ההפרדה הנוקשה בין נפש לחומר.
יונג דיבר על UnusMundus – "עולם אחד" שבו הנפשי והחומרי הם שני צדדים של אותה מציאות.
פאולי ראה בפיזיקה הקוונטית חיזוק לרעיון הזה – שכן העולם הקוונטי מערער את ההפרדה בין סובייקט לאובייקט, צופה ונצפה.
שפינוזה: ראה את הנפש והגוף כדברים מאוחדים, לא נפרדים (דקארט) אלא כצורות שונות של אותה מהות אינסופית – דאוססיונטורה (האל־הטבע). הנפש היא אופן של תנועה ותודעה בתוך אותו מרחב אוניברסלי.
קונסטנטיןברונר: המשיך את הרעיון, טען שהשכל העמוק (ה“רוחני”) הוא מעבר לידע היומיומי, והוא מאפשר לאדם להתחבר אל הכלל הקוסמי – אל מה שמעבר לאגו האישי.
יונג ופאולי: ניסו לנסח מחדש את אותו חיבור במונחים מודרניים – הפסיכולוגיה והפיזיקה כאחת שזורות במארג אוניברסלי אחד, שבו משמעות ותבנית (ארכיטיפ) מהדהדות במציאות החומרית.
אם נאחד את כולם (שפינוזה → ברונר → יונג־פאולי) נקבל רצף רעיוני שבו:
הגוף והנפש אינם נפרדים.
האדם הוא לא נקודה מבודדת, אלא תנועה בתוך מארג.
הקוסמוס הוא אחדות מתמדת, שהאדם שותף פעיל בה.
ונוס ואדוניס" (The Venus and Adonis) – יצירת מופת של ברתולומאיוס שפרנגר (Bartholomeus Spranger) המשלבת בין אלמנטים ארוטיים, מעוררי תאווה לרוחניים, מוצגת במוזיאון Kunsthistorisches בווינה.
האמנות נחשפת בהדרגה באפלטון שהיא אינה עוד חיקוי אלא מסע לקראת התעלות והתקרבות למושלם, מסלול שמכוון לקראתהתחברותפנימיתשליופי, מוסר וחכמה. זרימה בתוך נהר אחד. פסיעה שמתאפשרת לנפש האנושית בשבילי היקום – כל אדם צועד נוכחות האמנות בתוך דרך רחבה ששייכת לכלל.
קיומו של האדם שב ומהדהד בתוכך ובתוך מכלול רחב יותר בה בעת.
העיקרון "דע את עצמך" בעל השפעת מעמיקה בתורת אפלטון, בקשר לאמנות, תנועה וסולם האהבה:
"דע את עצמך" – עיקרון מרכזי בתורת הנפש של אפלטון
הביטוי "דע את עצמך" (ביוונית: γνῶθι σεαυτόν, gnōthi seauton) הוא נקודת אור מפתח להבנת התפקיד המורכב והעמוק של האמנות, התנועה וסולם האהבה בתוך תורתהנפש של אפלטון. מקורו במקדשאפולובדלפי, וממרכז את הקריאה להכרה עצמית כבסיס להבנה פילוסופית אמיתית.
1. מהות העיקרון אצל אפלטון
"דע את עצמך" שבפתח המקדש בדלפי קיבל אצל אפלטון משמעות רבה. אפלטון מכיר בכך שהאני האמיתי הוא חלק מן הסדר הקוסמי, לא סתם חקירה פסיכולוגית יומיומית.
לפי אפלטון, הפילוסופיה מתחילה בזיהוי והכרה מדויקת של מבנההנפש ותכונותיה – שכל, עוז ותאווה/חשק. הכרתהעצמי היא תהליך חיוני שבו הנשמהמאוזנת וכשהשכל מנהיג את הפנימיות לעבר האידאות – ידע אמיתי וערכי הפשטות והיופי.
ב**"אלקיביאדסI"** מופיע דיון שבו סוקרטס מלמד את אלקיביאדס כיצד להכיראתנפשו כמראה לתהליך של התעלות נשגבת אל השכל, שמבין את עצמו דרך חוכמה ועל ידי כך משתחרר מתאוות החומר והרגש.
בדיאלוג "פיידרוס" מובא משל המרכבה, בו ההכרה העצמית מונעתאשליות ומובילה את הנפש בהדרגה לעבר עולם האידאות.
2. "דע את עצמך" ודיון אסתטי באמנות
בהקשר של האמנות, בעיקר ב**"המדינה"** (ספר X), אפלטון מציג את האמנות כחיקוי (μίμησις) שהרחק מהאידאות, אך גם כמראה עצמית שיכולה לעורר הכרה פנימית.
האמן (הצייר או המשורר) יוצר חיקוי שמעורר רגשות חזקים – חשק, עוז – אך רק באמצעות ההכרה העצמית אפשר לפרש את האמנות ולפתוח אותה כמעשה שכלי המוביל להתעלות הנפשית פנימה.
רעיון "מלאכת הצייר לעולם לא מסתיימת" מתכתב עם הרעיון שתהליך הכרת העצמי והנפש אינו מסתיים, וכל דור מוסיף ופורש את יצירות העבר כדי להתקרב לאידיאה – כשלב נוסף בסולם התנועה לרוחניות ולידיעה.
העולם המשתנה (ההרקליטי – הכל זורם, הכל משתנה) נע בין עולם האידאות (הפרמנידי – היציב והנצחי), שמעניק את מוטיב ההישרדות. במעמד הכניסה למקדש בדלפי – איור למעלה אפלטון נוכח בלידתו של פרדוקס "דע את עצמך". מצד אחד, אם ה"אני" שייך לעולם החושים – הוא העולם המשתנה כל רגע, מתרחב, מתכווץ, מתבגר, ומזקין, מושפע מרגשות, זמן, וחברה. במובן הזה אין אפשרות לדעת "מי אני", כי ה"אני" ויש ממשיגים ה"עצמי" משתנה. מצד שני, אפלטון סבור שבנפש יש יסוד נצחי – חלק שמקורו בעולם האידאות. הנפש קרובה לאידיאה, ולכן החיפוש העצמי איננו חיפוש בגוף המשתנה, אלא במסע פנימי לעבר אותו יסוד יציב שמעל השינוי. למעלה אפלטון בדלפי.
3. המשוררים הגדולים כדוגמה
משוררים כמו אלכסנדרפושקין, שארלבודלר, אברהם בן יצחק (סונה), שאול טשרניחובסקי, רחל, לאה גולדברג, נתן אלתרמן ואילן שינפלד ממשיכים את המסורת הזו – שירתם היא מאמץ מתמשך לדיוק, לתיקון ולקרבה לאידאות דרך הכרה עצמית עמוקה. כולם רבי עוצמה משוררים גדולים שאוגרים מילים כדי להתקרב לאידאות, דרך ההמשגה הצלולה, הכרה עצמית (דע את עצמך) וקרבה למעמקי תרבותם. זה דומה לביקורת של בודלר, שומאן, גוגול ("הדיוקן") ודוסטוייבסקי ("האידיוט"), שבהםהאמנותהופכתלמראהלנפש, ומעוררת התעלות מוסרית.
הם אינם רק יוצרים לשם היופי, אלא משתמשים ביצירתם כמסע "דע את עצמך" בסולם האהבה האפלטוני – כמראה לנפש, ככלי לחקר, וידוי של הבנתם, עיבוד והתעלות – בדיוק כפי שצועדים ב"משתה" בסולם האהבה.
4. "דע את עצמך" – מעבר לפילוסופיה
הרמנוטיקה – מדע הפרשנות – היא גישה ייחודית לחקר טקסטים, שיש המתארים אותה כמדע הפרשנות. היא מפתח לפענוח של המעמקים: עומקהאמנותוהפילוסופיה.
גישה זו התפתחה בכל התרבויות הטקסטואליות – בעולם היהודי היא זכתה לתרומה אדירה משפינוזה בביקורת שלו על התנ"ך, והושפעה באופן מכריע מפילוסופים כמו שפינוזה. עד היום ההרמנוטיקה מהווה את כלי ההבנה בתהליכים מורכבים של פרשנות טקסטים ותהליכי הכרה עצמית, מעברלמיליםהפשוטות.
המטרה היא להביןמשמעותעמוקה, כוונה והקשר, ולא רק את המילים הרשומות על פיהן.
תרומתושל שפינוזה
שפינוזה (1632–1677) תרם משמעותית להרמנוטיקההיהודית והביקורתית והיא משפיעה גם על פרק זה:
בספרו Tractatus Theologico-Politicus שפינוזה חקר את התנ"ך תוך שימוש בהיגיון ובגישות ביקורתיות, בניסיון להבין את כוונת המחבר לעומקה והקשר היסטורי-חברתי.
זו תרומה חדשנית: שילוב של פילוסופיה, היגיון וביקורת היסטורית בפרשנות טקסט דתי.
דע את עצמך – המפתח להכרה, איזון והתעלות בנפש
בדיאלוג פיידרוס מתמקד סוקרטס בהכרה עצמית כשלב הכרחי למנוע אשליות שגויות ולהנחות את הנפש בתנועה מכוח חשק לכוחו של הכל. כאן בפיידרוס, כמו בדיאלוגים אחרים של אפלטון, מופיעים נושאים מרכזיים שמתכתבים עם הרעיון של "דע את עצמך" וסולםהאהבהב"משתה", המשולבים יחד בתורת הנשמה, הפסיכולוגיההקלאסית ותורתהנפשלאפלטון.
פיידרוס – יופי, נשמה וידעעצמי בדיאלוג פיידרוססוקרטס ודמותו של פיידרוס דנים אודות הטבע של הנשמה, היופי, והאהבה.
אפלטון – כפי שתואר על גבי שער הספר המדינה
היופי, לפיאפלטון, הוא כוח שמעורר את הנשמה ומוביל אותה מתוך עולמה הגשמי והחושי אל עבר העולם האידיאלי, אל האמת העליונה והאידיאות. נושא מרכזי שהביא רבים לצטט "היופי הוא מזון הנשמה" לכאורה מכתביו.
היופי גורם לנפש להיזכרבידיעות (מנון) ובכך מוביל לידע העצמי שהוא גם הידע האמיתי – זהו בסיס הדיון של "דעאתעצמך" ההיזכרות.
היופי משמש במידה רבה כמדריךשלהאמנות. הוא מניע לעלייהבסולםהאהבה, מהאהבה הפיזית והתשוקתית אל האהבה הטהורה לשכל ולאידאה העליונה של היופי ככוח אוניברסלי.
מדובר בתהליך בו הנשמה, על ידי מפגש עם היופי, מתעוררת, מקבלת חינוך פנימי ויכולה להתעלות מבחינה רוחנית ומוסרית.
הקשר למשל המערה ול"דעאתעצמך" בולט בהיותה הגישה שמכירה בפער בין האמת החיצונית-חושית לאמת הפנימית-רוחנית, כפי שמוצג במשל המערה."דע את עצמך" הוא קריאהלעצירהוהסתכלותפנימה, להכרהעמוקהשלהנשמה, של תפקידיה ושל מצבה, ולא רק על המציאות החיצונית.
"דעאתעצמך'' הוא גם דע את האמנות שלך, את שפת השירה (על הנשגב או על הנַעֲלֶה: עלהנשגב Περì Ὕψους; הוא חיבור יווני של ביקורת ספרות נשגבת מאת לוֹנגינוס, או על אמנות הפיוט להורטיוס) וכשמדובר בציור אלברכטדירר למשל:
אלברכטדירר (1471–1528),
דירר הוא אחד מגדולי אמני הרנסאנס הגרמני, כתב חיבורים תאורטיים על אמנות, כולל ספרים על פרספקטיבה ופרופורציות. חיבורו "ארבעה ספרים על מדידה" (Vier Bücher von Menschlicher Proportion) עוסק באסתטיקה של פרופורציות אנושיות בציור. הוא דן ביופי, הרמוניה וצורה, שהם נושאים מרכזיים באסתטיקה והמשך "דעאתאמנותך'' בהשראת "דעאתעצמך'' לאפלטון.
ייתכן שהספר יופיע תחת כותרת "תורת הפרופורציות" או "עקרונות הציור". למעלה הצגנו את גדולי המשוררים וגדולי הפסלים [מקור]. ללא ספק מגדולי הציירים נמנים טינטורטו, רמברנדט וליאונרדודהוינצ'י. גם כיום פועלים ציירים גאונים, אך רוב הציבור לא מתעניין בעבודתם.
לגבי ליאונרדודה וינצ'י ונושא חתך הזהבוחקירתו אשר מיוחסים לו: ליאונרדודהוינצ'י (1452–1519) לא כתב מאמר ספציפי או חיבור ייעודי בשם "חתך הזהב" (הידוע גם כיחס הזהב, ~1.618), אך הוא התייחס לעקרונות של פרופורציות ויופי מתמטי בעבודותיו, במיוחד בהקשר של אמנות ואנטומיה. בציורו המפורסם "האדם הוויטרובי" (Vitruvian Man, ~1490), בו ליאונרדו עסק, חקר את הפרופורציות האידיאליות של גוף האדם בהשראת כתביו של האדריכל הרומי ויטרוביוס. בעבודה זו, ליאונרדודהוינצ'י בחן יחסים מתמטיים בגוף האדם, וחוקרים מאוחרים יותר ייחסו לו שימוש בחתך הזהב, אם כי אין הוכחה חותכת שתיאר אותו במפורש כ"חתךהזהב".
ליאונרדודהוינצ'י עבד עם המתמטיקאי לוקהפצ'יולי, שכתב את הספר "Divina Proportione" (1509), שבו הוא תיאר את חתךהזהב כיחס אלוהי. ליאונרדודהוינצ'י הכיר את הנושא היטב שכן הוא סיפק איורים לספר זה, כולל צורות גיאומטריות כמו גופים משוכללים (פוליהדרונים), שבהם נעשה שימוש בחתךהזהב. עם זאת, התרומה של ליאונרדודהוינצ'י הייתה בעיקר באיורים, ולא בכתיבה תאורטית על הנושא מה שמקשר אותנו ישירות ליכולת הדיאלקטית של האמן. גם אם איון היה מוגבל ביכולת ביטוי זה ליאונרדודהוינצ'י הוא היפוכו.
מאמרים או תקצירים של ליאונרדודהוינצ'י מאשרים זאת:
ליאונרדו השאיר אחריו אלפי דפים של רשימות, הידועות כ**"קודקסים"** (כגון Codex Atlanticus, Codex Leicester), שבהם הוא כתב על אמנות, אנטומיה, פרספקטיבה ומתמטיקה. חלק מהרשימות עוסקות בפרופורציות.
לדוגמה, ב**"טרקטטעלהציור"** (Trattato della Pittura), אוסף של רשימות שליאונרדו כתב ואשר נערך לאחר מותו על ידי תלמידו פרנצ'סקומלצי, עוסק בעקרונות של הרמוניה, יופי ופרופורציות בציור.
דהוינצ'י דן בעקרונות של הרמוניה ויופי בציור.
חלק מהחוקרים טוענים כי רעיונותיו על פרופורציות עשויים לרמוז על שימוש בחתך הזהב. הגם שחתך הזהב בהחלט מתכתב עם המרחב הנייח, הקבוע והלא משתנה שבתורתהתנועה של אפלטון, כפי שמופיע במושגי האידיאות והשלמות. הוא השלמות – אידיאל. אפלטון, במיוחד בדיאלוגים כמו "טימיאוס", מתאר את היחסים המתמטיים כביטוי של סדר קוסמי ואידיאלי, וחתךהזהב נתפס מאוחר יותר (בעיקר בתקופת הרנסאנס) כמייצג את השלמות הזו. אבל הוא נייח. יציב, נצחי. לעומת זאת ליאונרדודהוינצ'י נע וזרם. הוא התנועה ממש כמו אפלטון ובעבודתו הוא לא רק זורם הוא גם מתנפח, כמו פרקסיטלס, ליסיפוס, מירון ובנבנוטוצ'ליני בן זמנו, אבל לשם כך יש ללמוד לקרוא ולהתבונן בציוריו. ובמובן זה ורק זה הוא דן ביופי המפורש בחופשיות. הוא היה פחות מחויב לתפיסה סטטית (אוניסונו, העדר פרטים, אבסטרקט, העדר פרספקטיבה, וייחודיות) של יופי והתמקד ביופי דינמי, שמשלב תנועה, תנועה מבפנים החוצה, תנועה יחסית, רגש והבעה אנושית.
לֶהקוֹרְבּוזְיֶה (1887– 1965 שארל-אדואר ז'אנרה-גרי) – אדריכל שוויצרי שהתפרסם בזמנו, הפך את חתך הזהב ליסוד השיטה האדריכלית שלו. במודולור, אותו פיתח, שילב את פרופורציות הגוף האנושי עם סדר מתמטי־הרמוני. הדמויות שצייר – מוארכות, לעיתים עם ראש קטן כ”ראש סיכה” – הכל מאוד נקי וקפוא. "מת" מוזהב, כמו מומיה. ציוריו ביטאו את הרעיון שהאדם עצמו הוא "סולם המידות" של הבריאה. מיליונים אהבו את עבודותיו, שנשכחו
ליאונרדודה וינצ'י כותב ב"טרקטט" שלו על הצורך של הצייר להעביר את "תנועותהנפש" (moti mentali), כלומר את המרחבהרגשי והפנימי של הדמויות, דבר שמתכתב עם תפיסה יותר חיה ואמפירית של יופי, בניגוד לאידיאל הסטטי של "חתך הזהב" או האידיאה של היופי, של הנשגב. לכן, הדגש שלנו על כך שליאונרדו דן ב"יופיהמפורש" (כלומר, יופי נגיש, חווייתיודינמי) הוא האמנותי שמזהה ומבחין בין הגישה האמפירית שלו לבין האידיאליזם האפלטוני.
היופי במובן האמיתיפועלכמנוףלהכרהעצמיתולתיקוןהנשמה, בתהליך שבו היא עוזבת את האשליה ועולה לקראת האידיאות.
לפנינו דוגמא לניתוח אסתטי בדרך אפלטונית (בהקשר לדיאלוגים כמו איון).
הניתוח שלנו על היופי ככלי להכרה עצמית ו"תיקוןהנשמה" מתכתב באופן ישיר עם תורתהנפששלאפלטון, כפי שהיא מופיעה בדיאלוגים כמו "פיידרוס", "המשתה" ו**"פיידון"**. אפלטון טוען שהיופי, כפי שהוא נתפס בחושים, הוא צל של האידיאה של היופי בעולם האידיאות, אלו דברי ליאונרדודהוינצ'י בשפתו. בחוויית היופי, הנפש נזכרת באידיאות שפגשה לפני שהתגלמה בגוף, ובכך היא עוברת תהליך של התעלות (אנאמנסיס) ועליה לקראת הנכון (האמת), היפה והטוב.
הקשר לאמנות, תנועה וסולםהאהבה "במדינה" (ספר X), אפלטון מבקר את האמנות כחיקוי רעוע של המציאות, אך מציע, כי רק ההכרה העצמית מאפשרת לאמנות להפוך לאמצעי של התעלות ולאיזון נפשי:
שירתהומרוס, כפי שנידונה, היא אם כן, וע"פ אפלטון, לא רק חיקוי אלא גם כלישמפעילאתהנשמהופותחאפשרותלדיאלוגפנימי, להכרהעצמיתולמידה.
כל דור מוסיף ומפרש את האמנות מחדש, כחלק מתהליך שיפור בלתי פוסק—"מלאכתהציירלעולםלאמסתיימת"
### סיכום "דעאתעצמך" הוא עיקרון מרכזי שמשלב את הדיון על האמנות (כחיקוי – מימזיס – בתנועה מתמשכת), התנועה (משתנה בעולם החושי, יציבה באידאות, כפי שרשם ב"תאיטטוס" ופרמנידס), סולםהאהבה (תנועה מיופי גשמי לאידאלי) ומשל המרכבה (הכרת חלקי הנפש כדי לאזן אותה) מלמדים ומכוונים כיצד להביא את מבנה הנפש להתפתחות ולתמיכה באיכות חיי האדם והגשמת משאלות ליבו וחוכמתו.
אפלטון, כמשורר ומחזאי, משתמש בביטוי "דעאתעצמך" מכתובת מקדש דלפי כדי להראות שההתעלותמתחילהבהכרהעצמית – דעאתנפשך כדי להשתמש באמנות ככלי להתקרבות לאידאות. ההכרה העצמית היא מסע אינסופי; האמנות עצמה היא תהליך דינמי ("תנועה"), שבו כל דור יוצר או מפרש מחדש יצירות גדולות – משירת הומרוס ועד בודלר וגולדברג – כדי להתקרב לאידאה של היופי או הצדק.
מאות שנים מאוחר יותר – כמעט אלפיים שנה אחרי המשתה – העלה הפילוסוף האיטלקי ניקולומקיאוולי את החלק החסר: לא די בהכרה עצמית ובשאיפה אל האידיאה; האדם מחויב גם לתרום לחברה. בלעדי תרומה זו, הזהיר מקיאוולי, כל חברה נידונה ל־corruzione – התנוונות ושחיתות מוסרית.
– האמנות היא תהליך דינמי ("תנועה") שבו כל דור יוצר או מפרש מחדש יצירות גדולות (כמו שירת הומרוס, בודלר, גולדברג) כדי להתקרב לאידאה של היופי או הצדק. זה לא מסתיים כי האידאה – היא שם, היא נצחית, והנפש תמיד כאן. הנפש נעה. היא מתרחשת, מתנפחת, מתכווצת, מצטמצמת ומתפשטת, היא תמיד בתנועה אבל כשהיא חייה ותוססת וחושבת היא נעה לעבר גדולתה.
דיון אסתטי, כמו זה של גוגולב"הדיוקן" (שמתאר ציור ככוח מתמשך) או דוסטוייבסקי על הולביין, ממשיך את "תנועת" האמנות לעבר האידאלי, כפי שמתואר בסולם האהבה.
—
הקשר בין הדיאלוג "כארמידס", "דעאתעצמך'' ותורתהנפששלאפלטון והאמנות חריג בשיח הפילוסופי הכללי, ויותר מכך בהקשר הפילוסופי והאסתטי. הגם שאינו מוצדק לטעמי, יש לקשור בין המוטיבים המרכזיים של פתיחת הדיאלוג כפי שיראה מיד – יופי חיצוני, מעמד חברתי – אלמנטים שמעוררים סקרנות, תאווה אבל גם במקרה שלפנינו הרמוניה פנימית של הנפש – הם נושא אפלטוניקלאסי. לכן, דווקא דיאלוג זה מובא לסיום מאמרי על הנפש והתבוננותנו בין הרעיונות הרחבים יותר של אפלטון על אמנות ותורתהנפש, תוך שימוש בדיאלוגים אחרים שהוצגו כגון "המדינה", "המשתה" **"איון"** טאיטיטוס, מנון ואחרים. להלן כארמידס, דיאלוג שמוגדר דיאלוג סוקרטי העוסק בהגדרת המושג "מתינות" או "איפוק" (סופראניה) עם הערות והרחבות שמחזקות את הטיעונים שלנו ומציעות נקודות נוספות לבחינה בבואנו להכיר את תורתהנפשלאפלטון לצד תורת האסטטיקהשנקשרתבה.
אפלטון כמעט תמיד מציב את המתח הזה בין סופראניה (σωφροσύνη – מתינות, שליטה עצמית) ובין מה שהוא מכנה במקומות אחרים מאניה (μανία – שיגעון, השראה, התפרצות). אפלטון באיור למעלה משוחח עם כארמידס דודו המופיע בדיאלוג על שמו כשהוא משוחח עם סוקרטס. סוקרטס מחפש להגדיר ב"כארמידס'' את המתינות: האם היא ידע עצמי? האם היא שליטה עצמית? או אולי היכולת לדעת מה ראוי ומה לא? הוא מתעקש שהמתינות אינה רק איפוק, אלא משהו שמארגן את כלל הנפש – השכל, התשוקות והרגשות – בהרמוניה. המבט שלו מבטא כאן את העומק שמאחורי הדיון: השאלה הגדולה על מתינות, על שליטה בתשוקות, ועל הרגע שבו התשוקה הופכת למדרגה לעלייה בסולם האהבה. צייר ירון מרגולין.
הדיאלוג "כארמידס" נפתח עם התפעלותו של סוקרטס מיופיו החיצוני של כארמידס וממעמדו החברתי (משפחה מכובדת ועושר) [כארמידס ב-154a–b]. אפלטון משתמש ביופי של כארמידסכ"פיתיון" פילוסופי – כפי שעושה הצייר עם המודל שלו והמשורר עם הרעיון שעומד מאחורי "הפיוט או הצייר, למשל, "משמרהלילה של רמברנדטואןריין (1606–1669). הוא דוגמא לרעיון "מעולם לא התגייסו מעטים כל כך למען רבים" הוא ניסוח מחדש של המשפט המפורסם "מעולם לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך" שמיוחס לוינסטוןצ'רצ'יל ומשתקף ביצירת מופת זו. הפתיחה של אפלטון בדיאלוג הסוקרטי "כארמידס'' מושכת את תשומת הלב של הקורא (ושל סוקרטס) אל יופיו.
מעולם לא התגייסו מעטים כל כך למען רבים כל כך – השומרים בלילות ובימים על בני-האדם, של רמברנדט. יצירת מופת.
כארמידס: המראה החיצוני והחקירה הפנימית
סוקרטס מתפעל מיופיו של כארמידס בדיאלוג אפלטוני מוקדם זה "כארמידס". הוא מגלה התפעלות מיופיו החיצוני של כארמידס, עד כדי כך שהוא מציץ בטעות בגופו כאשר כארמידס רוכן לעברו. סוקרטס "התפעל עד כדי כך שבלבשתו ובתנועותיו הרכים גופו נראה כמו יצירת אמנות". מתפתח דיאלוג מרתק בין השניים בו סוקרטס שואל בין השאר את הנער אם כארמידס יפה גם בנפשו, לא רק במראהו החיצוני, ומבקש לשוחח איתו כדי "להפשיטו מבחינה זו" זו טכניקה אפלטונית קלאסית: שימוש בחוויה חושית (היופי החיצוני) כנקודת מוצא לעיסוקו כמחזאי בתכנים העמוקים והנסתרים כמו בשאלות עמוקות יותר של מוסר, חכמה ומידות טובות. יופי חיצוני ומעמד הם תשוקה נפוצה, תחליף להישענות על ביטחון חיצוני נוכח אפשרות לפתח כישורים ממהות הנפש, הדיאלוג משקף את הביקורת של אפלטון על האדם החומרי והחשש שהוא זה שיקלט על-ידי הקהל של "האמנות". בדיאלוגים כמו "המשתה", אפלטון לא חושש מרושם חיצוני, ומתאר את היופי החיצוני כשלב ראשוני במסע אל האידיאה בכלל כאן אל היופי הנשגב, ו"כארמידס" ממחיש זאת באופן ספרותי – תיאטרלי דרך הדמות ה"מושלמת" לכאורה של כארמידס, שמראהו מסתיר את הצורך בחקירה פנימית לכאורה, של מידת האיפוק ("מתינות" או "איפוק" – סופראניה). מידה טובה הנחשבת בעיני היוונים לערך עליון.
תורתהנפש – הרמוניה פנימית:
תורת הנפש של אפלטון כמורכבת משלושה חלקים (תבוני, רגשי ותשוקתי) מבוסס על הדיון של אפלטון ב"המדינה" (ספר רביעי) וב"פיידרוס" (משל המרכבה). ב"כארמידס", הנושא המרכזי הוא חקירה של "מתינות" או "איפוק" [הדיון על המתינות (סופראניה) בכארמידס-159b ואילך)], שהיא מידה הקשורה להרמוניהביןחלקיהנפש, ובמיוחד לשליטת החלק התבוני, השכל על התשוקות והרגשות. נוכח יופיו דן אפלטון במידה טובה הנחשבת בעיני היוונים לערך עליון. הדיון בכארמידס מדגיש את החשיבות של החלק התבוני, שמוביל לחכמה ולמידות טובות. אפלטון מציג את כארמידס' כדמות שיופיה החיצוני עשוי להטעות, ודרך הדיאלוג עם סוקרטס הוא מבקש לבחון אם יש בו גם יופיפנימי – כלומר, תוכן: חכמהוסגולה. בכך כארמידס מתכתב עם התפיסה האפלטונית שהנפש האמיתית היא זו שמכוונת לאידיאות (הטוב, היפה, הצדק) ולא נשארת בשלב החומרי [מקור].
אמנותכמניעה אתהנפשלמעלה:
הקשר שאפלטון יוצר בין "כארמידס" לבין תפקיד האמנות בהעלאת הנפש בולט למי שקרא את כל הכתבים באופן גמיש, במכה אחת, ויורד לפרטים, אם כי, הוא מרומז בדיאלוג זה ונמצא בשוליו. המסקנה שעולה כאן נשענת ונתמכת על-מ דיאלוגים אחרים כמו "המדינה" (ספר עשירי) ו"איון".
אפלטון היה אדם מורכב. שמו האמיתי, על פי המסורת, היה אריסטוקלס; "אפלטון" היה כינוי שניתן לו, אולי על שם רוחב כתפיו או רוחב סגנונו. תחילה יועד לפוליטיקה, אך אכזבתו מקרובי משפחתו העריצים ומן הפוליטיקה האתונאית הובילה אותו לעזוב את הזירה הציבורית לטובת הפילוסופיה. אך אפלטון לא חדל להיות גם אמן: כתיבתו נושאת את לשון המחזאי והמשורר, ומלאה דיאלוגים דרמטיים ותמונות פיוטיות.
עמדתו כלפי האמנות עצמה מורכבת ומעורבת. ב"המדינה" הוא מבקר אותה כחיקוי (mimesis) המרחיק מהאמת, שהרי היא מחקה את העולם החומרי, וזה עצמו חיקוי של האידיאות. אך בדיאלוגים אחרים, כמו "איון" ו"המשתה", הוא מכיר בכוחה האדיר של האמנות לעורר רגשות, לעורר השראה, ולעצב את הנפש במסע ההתקרבות אל האמת.
בכך נחשף אפלטון במלוא מורכבותו: לא כאויב האמנות, אלא כמי שראה בה כוח מסוכן אך גם נשגב — סכנה אם תתנתק מן האידיאות, כמתרחש בתקופתנו, וברכה אם תשמש כלי במסע הנפשי והרוחני כפי שראינו למשל בהתפתחות הריקוד ברוסיה [מקור].
הטענה שהאמנות יכולה להעיר את החלק התבוני והרגשי בנפש ולהוביל להרהור והשראה מוכחת למעלה, בהקשר של התפיסה האפלטונית של יופי כשער להתעלות.
ב"המשתה", למשל, דיוטימה מתארת את המסעמהתאהבותביופיחיצוני (כמו זה של כארמידס) ליופי של הנפש, החוקים והאידיאות. האמנות, כאשר היא נוצרת בצורה "נכונה" (כפי שאפלטון מציע ב"המדינה"), יכולה לשמש ככלי להפעלת הנפש ולקירובה לאידיאות. ההשוואה ליופיו של כארמידס כדוגמה ליופי שמסקרן אך מעורר מחשבה על מידות אמיתיות חזקה. היא ממחישה כיצד אפלטון משתמש ביופי כ"פיתוי" שמוביל לדיון עמוק יותר על מהות הנפש.
מסקנהוהקשראסתטי:
פתיחת "כארמידס" משמשת כדוגמה מופשטת ליופי חיצוני, שדרכו אפלטון מזכיר לנו שהנפש צריכה לשאוף לחכמה וצדק, היא באה כדי להוסיף ממד ספרותי ואסתטי לדיון.
אפלטון משתמש בדמויות כמו כארמידס ככלי ספרותי כדי לעורר מחשבה פילוסופית, והיופי החיצוני הופך לנקודת מוצא לדיאלקטיקה.
הטענה שהאמנות אינה רק חיקוי אלא גם כלי שמחבר בין חוויה רגשית ליופי מוסרי ורוחני מתכתבת עם הרעיונות של אפלטון על תפקיד האמנות בחינוך (כפי שמופיע ב"המדינה", ספרים שני ושלישי). כאשר האמנות מכוונת לאידיאות, היא יכולה לעורר את הנפש ולהוביל אותה להכרה עצמית ולתיקון, כפי שציינתי למעלה בהקשר של תורתהנפש. הקשר ל"איון" הוא רלוונטי במיוחד, שכן שם אפלטון דן בהשראה האלוהית של האמנות ובכוחה להפעיל את הנפש של הצופה או המאזין. במובן זה, האמנות היא לא רק חיקוי של המציאות אלא גם כלי שמעורר תהליך דיאלקטי פנימי.
הערותוהרחבות: הקשר של כארמידס לתורת הנפש: כפי שציינתי, "כארמידס" אינו דיאלוג שמתמקד במפורש בתורת הנפש כמו "פיידרוס", "המשתה" או "המדינה", אך הוא תורם להבנתה דרך החקירה של ה"מתינות" או "איפוק" [מקור]. המתינות, כמידה של שליטה עצמית והרמוניה, היא ביטוי של איזון בין חלקי הנפש, ולכן הדיאלוג תומך בעקיפין בתורת הנפש. אנו רואים כאן כיצד אפלטון משתמש ביופי של כארמידס כנקודת מוצא לדיאלוג על מידות, וזהו שימוש ספרותי מבריק שמחבר בין אסתטיקה, תיאטרון לפילוסופיה.
השוואה למעלה לליאונרדודהוינצ'י הכרחית: ניתן לראות קשר מעניין בין הגישה שלו ב"טרקטט על הציור" לבין הרעיונות האפלטוניים. ליאונרדודהוינצ'י, כמו אפלטון, רואה באמנות כלי להפעלת הנפש, אך הוא כמו רפאל (Trasfigurazione) מתמקד יותר בתנועה, בחוויה החושית והרגשית (למשל, דרך מיקומי כפות הידיים "המדונהשלהסלעים'', דרך הבעות פנים, "מונה ליזה" ותנועת הכוח הרוחני שמפעיל את הציור מבפנים אל הצופה) כדי לאפשר למתבונן להגיע להתעלות מטאפיזית. הקשר שלנו בין יופיו של כארמידס לבין האמנות כמניעה של הנפש מזכיר את האופן שבו ליאונרדודהוינצ'י משתמש ביופי חזותי כדי לעורר תגובה רגשית ופנימית אצל הצופה.
עם זאת, יש לשוב לקראת סיום ולהדגיש כמהנקודותלהבהרה:
המתח בין אמנות לחיקוי:
המתח באפלטון בין התפיסה של האמנות כחיקוי (שלילי, כפי שמופיע ב"המדינה") לבין כוחה להעלות את הנפש (חיובי, כפי שמופיע ב"איון" ו"המשתה") הוא הנושא לדעתי. ההיבט החיובי יכול לחזק את הטענה על האמנות כמניעה של הנפש. אבל השלילי מחזק את הסכנה כפי שמופיע גם אצל גוגולב"הדיוקן" (שמתאר ציור ככוח מתמשך). הקשרספרותישלכארמידס: הדיאלוג "כארמידס" כ"מראה" לקורא, שמעודד אותו להרהר על ההבדל בין חיצוניות לפנימיות קשור כבר לרנסאנס: לליאונרדו דהוינצ'י או להוגים של הרנסאנס (כמו מרסיליופיצ'ינו), ששילבו רעיונות אפלטוניים עם אמנות [מקור].
כארמידס מייצג את המתח בין המראה החיצוני שיכול להטעות לבין החשיבה על פנימיות הנפש, שהיא האמיתית. הוא נחשף כנער שעדיין לא הבין היטב את משמעות האיפוק והמתינות.
סוקרטס וכארמידס בחדר ההתעמלות – מסע פילוסופי דרך יופי ונפש
בדיאלוג אפלטוני מוקדם ומרהיב זה, סוקרטס פוגש את הצעיר והיפה בתואר ובגוף, בחדר ההתעמלות – מקום סמלי לא רק לחוזקה הפיזית אלא גם ליציבות ולשליטה פנימית הנדרשת לעלייה רוחנית.
הרצון לגלות את היופי הפנימי מניע את השיחה, כמו באמנות הרנסאנסית של טינטורטו, בליני, מאסצ'יו, וגיאונטה פיזאנוGiunta Pisano. – שם היופי החיצוני אינו מטרה סופית אלא שער למחשבה עמוקה, לרוחניות, ולמשמעות מוסרית.
החדר העתיק, עם עמודיו המרשימים ופסלי האלים, מהווה במה לדיאלוג בין הגוף לנפש, בין החומר לרוח, ובין תחושת היופי לפילוסופיה עמוקה המאפשרת ניקוי נפשי והתעלות.
דרך הפריזמה האמנותית הזו, ניתן לראות בדיאלוג זה ביטוי של המאבק האנושי להשגת איזון פנימי, שבו "דע את עצמך" הופך לדרך חיים, כמו סולםהאהבה או משלהמרכבה, שהם מסעות מתמשכים בשנת רוח האדם.
משל המרכבה
בדיאלוג כארמידס (159b ואילך), סוקרטס מחפש להגדיר את המתינות: האם היא ידע עצמי? האם היא שליטה עצמית? או אולי היכולת לדעת מה ראוי ומה לא? הוא מתעקש שהמתינות אינה רק איפוק, אלא משהו שמארגן את כלל הנפש – השכל, התשוקות והרגשות – בהרמוניה.
בדיאלוג הזה הצד של ה"מאניה" (μανία) כמעט נזנח.
לעומת זאת, ב"פיידרוס" וב"איון" אפלטון מדגיש שהשיגעוןהאלוהי – השראהפואטית, אהבהארוטית, נבואה – הם חלק מהותי בגדולה אנושית.
אם אין את הצד המתפרץ, הנפש לא נדרשת למתינות, ולא נוצרת הדינמיקה שמולידה חכמה.
במובן הזה, המתינות (סופראניה) אינה דיכוי של המאניה (μανία), אלא יכולת לרתום את הסערה ליצירת חכמה, אהבה ואמנות.
אמנות ותפקיד האמנות בהעלאת הנפש
אפלטון משתמש בדיאלוג כארמידס כדי להמחיש כיצד היופי החיצוני הוא רק תשוקה, איפוק – הוא דריסת רגל ראשונית למסע לעבר יופי.
אפלטון מכיר בכוחה של האמנות להעיר את הרגשות ולפתוח את הדרך למעלה.
איון והמשתה מצביעים על כך שהאמנות, כאשר היא מונחית ע"י הכרה עצמית והכוונה מוסרית, מסוגלת להוביל את הנפש לקירבה לאידאות.
האמנות מפעילה את חלקי הרגש והחשק בנפש ומביאה להרהור שיש בו גם עומק שכל [מקור1, מקור2, מקור3].
סיכום והשלכה אסתטית
אפלטון מקיים את הדיאלקטיקה גם בהתבוננותו במבנה הנפש הפנימי:
בלי השראה, תשוקה והתלהבות – הנפש נשארת יבשה, קרה, אולי מכנית.
בלי מתינות – הנפש נקרעת, מאבדת כיוון.
השלם האנושי צומח מהמפגש המתמיד בין כוחות מנוגדים.
פתיחת כארמידס משמשת כדוגמה לסלילת הדרך מדרך החושים אל הדרך האידיאלית, דרך המתח בין יופי חיצוני ליופי פנימי מורכב. היא מבקשת ללמד כי יופי ללא תשוקה, תאווה, חכמה ומתינות הוא שטחי ואף מסוכן.
Timothy Duff, "Our Mind Went to the Platonic Charmides": מחקר מפורט על האירוחים והפרשנויות של הדיאלוג כארמידס בתרבות, כולל אלמנטים של דו-משמעות רגשית ופילוסופית בסוקרטס וכארמידס. קישור למאמר PDF
Review במגזין Bryn Mawr Classical Review על עבודת פרשנות ותרגום חדש של דיאלוג כארמידס, הכולל ניתוח דיאלקטי, הקשרים תרבותיים, ומאפיינים חינוכיים. קישור לסקירה
Hackett Publishing: Plato's Charmides – new commentary and translation, ניתוח מתודולוגי ארוך של הדיאלוג בנקודות מפתח, שכולל פירוש חדש למונח σωφροσύνη (discipline) במקום טרמינולוגיות מסורתיות כמו moderation. קישור לקריאת סיכום
Julius Tomin, "Chapter 5: The Charmides and the Phaedrus" – דיון על המשך ופיתוח הדיאלוגים ועל דיאלוג המעברים בין הדמויות. כתובת מאמר
Brill, "Plato's Charmides on Philosophy as Holistic Medical Art" – דיון על האידאלים הסוקרטיים והפילוסופיים בדיאלוג, המתארים שלמות נפשית ורפואית. קישור למאמר
רצוי להעמיק בקריאת המקורות האלה כדי לבסס ולגבות את הטיעונים במאמרנו בראיה מחקרית עדכנית ורב-פנים. אפשר להשתמש בהם גם לצרפי ציטוטים עם ניתוח פילוסופי בקונטקסט של יופי, נפש, ומתינות ע"פ הצורך
מקור the reception of Plato's Charmides in Wilde, Cavafy.
[2] Plato's Charmides – Bryn Mawr Classical Review – כאן
[3] Plato's Charmides: a new commentary and translation – כאן
[5] [PDF] REFLECTIONS ON PLATO'S CHARMIDES – Thaumàzein – כאן
[6] Chapter 5: The Charmides and the Phaedrus – Julius Tomin – כאן.
[7] Chapter 8 Plato's Charmides on Philosophy as Holistic Medical … כאן
[8] Plato's Charmides and the Socratic Ideal of Rationality – כאן
נשארו לך שאלות
🔬אשמח להשיב על כל שאלה
בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –
למען הסרספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.
For the avoidance of doubt, consult a physician (who knows in detail the general health of each patient or yours) before using any medicine, food, extract or any exercise. The information on Yaron Margolin's website or the "Healing Presses" website (on Facebook or MARGOLINMETHOD.COM), in the above article and in Yaron Margolin's articles are material for thought – philosophy neither recommendation nor public guidance to use or cease to use drugs – no information on this site or anyone You should always consult with a qualified physician or pharmacist regarding pain, bad feeling, or goals and how to use foods, ointments, extracts and even exercises, or other remedies that are mentioned as such
החיפוש אחר הידיעה הנכונה (הידע האמיתי, episteme) עולה אצל אפלטון במיוחד בדיאלוגים הבאים: המדינה, מנון, תאיטטוס, פיידרוס שהוזכר בחלק הקודם של "תורת הנפש של אפלטון: הידיעה **החיפוש אחר הידיעה הנכונה** הידע האמיתי אצל אפלטון חשוב, שכן הוא נוגע ללב הפילוסופיה שלו, ובמיוחד לתפיסתו את הידע (ἐπιστήμη, episteme) כשונה מדעה (δόξα, doxa) [מקור]. להבהרה הידע – ה episteme מתייחס לידע שיש לו יסוד הכרחי ואוניברסלי, בניגוד ללמידה מהעולם החושי שמשתנה.
"הידיעה (ἐπιστήμη) לעומת דעה (δόξα) אצל אפלטון"
אפלטון מבחין במאמריו בין ידע אמיתי (ἐπιστήμη, episteme) לבין דעה (δόξα, doxa). ה-episteme מתייחס להבנה אינטלקטואלית יציבה, מבוססת ועקרונית של האידאות – מציאויות נצחיות ובלתי משתנות, שאותן הנפש מסוגלת לתפוס באמצעות השכל. לעומת זאת, הדעה – ה-doxa היא דעה או אמונה מבוססת על תפיסות חושיות ותמונות של העולם המשתנה, שהן בלתי יציבות ולעיתים שגויות.
ההבחנה הזו היא ליבה של הפילוסופיההאפלטונית, ומובילה לדינמיקה פנימית בנפש: השכל (λόγιστικόν) הוא המוביל, שיש לו את היכולת להגיע ל־episteme, וממנו נובעים העוז (θυμοειδές) והחשק (ἐπιθυμητικόν), שהינם חלקיהנפשהתחתונים יותר, הפועלים בתחומי התשוקהוהרגש, כפי שהובהר בחלקים הראשונים: 1, ו-2 של "תורת הנפש של אפלטון''.
הגישה האפלטונית מוצאת את השיטה להשגת epistemeבדיאלקטיקה – שיחה ובדיקה שכלית ביקורתית, שבה נשאלות שאלות עד שמגיעים לתובנה ברורה ובלתי ניתנת לסתירה. תהליך זה נחשב לשיטה הפילוסופית הקלאסית, ככל הנראה גם טובה ביותר להשגת ידע אמיתי, על פני אמונות חושיות ודעות סובייקטיביות.
החיפוש אחר הידיעה הנכונה הוא תהליך של התעלותשלהנפש, שבו השכל (λογιστικόν) מוביל את החשק (ἐπιθυμητικόν) והעוז (θυμοειδές) להבנת האידאות, כפי שמתואר בתורת הנפש ובסולם האהבה (המשתה). נושא זה מתחבר ל"דעאתעצמך", כי הכרת הנפש היא הצעד הראשון להגיע לידע אמיתי. הלוגיקה של אפלטון (הדיאלקטיקה) היא השיטה להגיע ל-episteme – דיון שכלי שבוחן סתירות ומגיע לאמת דרך שאלות ותשובות (כמו שיחות סוקרטס). היא נוגעת גם לאמנות, כי דיוןאסתטי (כמו של בודלר, שומאן, גוגול או דוסטוייבסקי, ועירוני) יכול להפוך חוויהחושית (doxa) להבנהשכלית (episteme).
הידיעה בדיאלוגים המרכזיים – של אפלטון
הדיאלוגים המרכזיים של אפלטון שתיארתי, ממחישים באופן מעמיק את החיפוש אחר הידיעההנכונה (episteme), תוך קישור לאמנות, לתנועה פנימית ותהליך ההתעלות שבסולם האהבה.
1. "המדינה" (Politeia)
ב"דיאלוג המדינה", במיוחד בספרים V–VII, אפלטון מציג את החינוך האידיאלי של הפילוסופים-שליטים – מנהיגים שמטרתם להשיג ידע שכלי אמיתי (episteme) ולהכיר את האמת המטפיזית, כפי שמסמל משל המערה.
האמת המטפיזית – חוקרת שאלות יסוד כמו מהות הדברים, קיום הנפש והגוף, טבע הזמן. האמת המתמטית-מטפיזית אצל אפלטון מוגדרת באופן שמבדיל אותה מהמציאות החושית שלנו. היא אמתהנובעת מעולם האידיאות או המהויות (Forms), עולם יציב, נצחי ונעלה, שאותו ניתן להשיג רק באמצעות השכל, כלומר באמצעות הבנה הגיונית ומופשטת, ולא דרך החושים המשתנים.
הפילוסופים–שליטים שהוזכרו אלה אינם מנהיגים המבוססים על כוח צבאי או עושר, אלא על ידיעה עמוקה, שמבוססת הכרה אינטלקטואלית בעולם הדברים הנצחיים – האידיאות.
מודל הפילוסוף-שליט הוא דגם שבו השלטון נשען על חכמה, למידה והובלה מוסרית-שכלית, ולא על אינטרסים אישיים או כוח חומרי.
לאורך ההיסטוריה, היו דמויות שהתקדמו כלפי דגם זה, כגון מרקוס אורליוס – קיסר ופילוסוף סטואי שכתב את Meditations, וקונפוציוס – מורה ומנהיג מוסרי במזרח אסיה, כמו גם סולון – מחוקק אתונאי ופילוסוף.
גם בעידן המודרני ניתן למצוא מנהיגים המדגימים דומה: תומס ג’פרסון – נשיא ארצות הברית, איש רוח ומדען; וודלרווילסון, חוקר ומרצה מדעי המדינה; ווינסטוןצ’רצ’יל שדבק בשילוב בין מנהיגות למחשבה וספרות; ודומינגופאוסטינו סארמיינטו – נשיא ומחנך ארגנטינאי שהביא ידע מהאקדמיה לפעולה ציבורית.
מנהיגים יהודים וישראלים בקו זה:
משההס ואחדהעם – הוגים משמעותיים בתנועה הציונית.
חייםויצמן – נשיא ישראל הראשון, מדען וכימאי.
יצחקבןצבי – חוקר תרבות וראש מדינה.
דוד בן-גוריון – מנהיג ציוני אמיץ, שקרא ללימוד תרבותי ופילוסופי נפוץ.
גם היום, דמויות כמו נשיאתמקסיקו הנוכחית, קלאודיה שיינבאום – בעלת דוקטורט במדעים והובלה סביבתית-אקדמית – מציבה אתגרים ודוגמה חיובית לפילוסוף-שליט בהשראת אפלטון: אישה המלמדת ותומכת במדיניות המבוססת על ידע ולוגיקה.
דוגמה נוספת בישראל היא שקמה ברסלר, פיזיקאית ניסיונית ופעילה ציבורית מובילה בשמירה על הדמוקרטיה וסדר חברתי, שמגלמת מנהיגות המבוססת על ערכים וידע מדעי, תוך מחויבות אמיצה לעקרונות מוסריים.
ההיבטים הפילוסופיים ב"המדינה":
– משל השמש (506e–509c): השמש מייצגת את אידאתהטוב, המקנה אור ומאפשרת את ידיעת האידיאות.
הידיעה שמולדת באדם עם היכולת לראות מעבר לצללים (משל המערה), ישר אל עולם האמת.
– משלהקוהחצוי של אפלטון (ב״המדינה״, ספר VI): מסע הדרגתי של עליה מהחושך אל האור, עם ארבע רמות. תחילה הוא מחלק קו לשני חלקים: הנראה והנתפש, ומשם לחלקים פנימיים יותר, שמתקרבים לעולם האידיאות. המשל הזה הוא בעצם תרשים רעיוני: קו שמחולק לארבעה חלקים – מהאשליה (צללים ודימויים), דרך האמונה בדברים הגשמיים… אל החשיבה המתמטית, ועד ההבנה הפילוסופית הטהורה של האידיאות.
בתחתית הקו החצוי – דמויות כלליות, פזורות בהשראת שערי הגיהנום של רודן, נוגעות, מסתקרנות, עדיין בצללים. דמויות אנושיות שמתחילות לעלות – עולם האשליה. תאורה חלשה, אור טבעי מגיח קורא אל האנושות להתעלות.
מעל – דמויות מחזיקות בחפצים ממשיים, מייצגות את האמונה בעולם החומרי, התאווה לקחת ולא לתת. סו המדרגה נשנייה – האמונה בעולם הגשמי (אוכל, צייד, בשר… זה הבסיס, מראות של תאווה גופנית לא הוכנסו).
גבוה יותר – מדרגה שלישית, השכלה. אנשים עוסקים בחישובים גיאומטריים, עם כלים מתמטיים בידיהם – הלמידה והמדידה. בראש – דמות פילוסוף (אפלטון? סוקרטס?) האור זוהר, סמל לאידיאה של הטוב. – הפילוסוף והקוסמוס, מעורר הסקרנות.
הרעיון המרכזי: המציאות שאנו תופסים בחושים שלנו (העולם הפיזי, השינויים, העשייה, החולף וההתחלפות) היא לא המציאות האמיתית במלואה — היא השתקפות, או צל, או דימוי של מציאות נעלה יותר, קבועה, בעלת עומק ואיכות שהחושים לא יכולים לתפוס אותה במלואה. לא שאפלטון אומר שהעולם החושי הוא “שקר” מוחלט, אלא שמה שאנו רואים, שומעים, מרגישים — אלה הם דימויים של הדברים, לא המקור. הם יכולים להיות שימושיים, אבל הם לא נותנים תמונה מלאה של המציאות. על רעיון זה התפתח ה"פלאטוניזם", או ה"אידיאליזם": הרעיונות של אפלטון לא נשארו סטטיים, אלא עברו שינויים, הרחבות, שילובים עם רעיונות אחרים במהלך ההיסטוריה. נושא זה הוא אחד העיקרים במאמר זה ופיתוח של רעיון "אמנות הצייר לעולם לא מסתיימת".
– משל הקו החצוי (509d–511e):
החלוקה הראשונה
אפלטון אומר: "נחלק קו ישר לשניים ביחס שווה־יחסי (כלומר פרופורציונלי, לא בהכרח חצי־חצי)". הקו מתחלק ל־2:
קטע תחתון → העולםהנראה (החושי).
קטע עליון → העולםהמושכל (האידיאות).
החלוקה השנייה
כעת, כל אחד משני הקטעים מתחלק שוב לשניים. כלומר – גם הקו התחתון (הנראה) וגם הקו העליון (המושכל) מקבלים חלוקה פנימית.
בעולם הנראה → נולדות הדרגות 1 ו־2:
איקאסיה (צללים, דימויים, השתקפויות).
פיסטיס (אמונה בדברים המוחשיים עצמם).
בעולם המושכל → נולדות הדרגות 3 ו־4:
דיאנויה (חשיבה מתמטית, הנחות שכליות).
נואסיס (תבונה טהורה, תפיסת האידיאות עצמן).
הדרגות 3 ו־4 לא נולדות מחלוקת הקו העליון (המושכל) הארוך יותר. כלומר:
מהקו התחתון (העולם הנראה) יוצאים 1 ו־2.
מהקו העליון (העולם המושכל) יוצאים 3 ו־4.
📌 אפשר לזכור כך:
קו תחתון → חושים (צללים ודברים גשמיים).
קו עליון → שכל (חשיבה מתמטית ותבונה טהורה).
אפלטון מחלק את הידע לארבע רמות: איקסיה – דימויים (חרוזים או ציורים), פיסטיס – אמונה בעצמים החושיים, דיאנויה – חשיבה מתמטית ותבונה מופשטת, ונואסיס – הבנת האידיאות עצמם.
האמנות, שמייצגת בדרך כלל את רמת ה"איקסיה" – חיקוי או דימוי – יכולה לעלות ברמה באמצעות דיון אסתטי שכלי (כדוגמת דיוני סוקרטס על הומרוס, או חכמים מודרניים כמו נפתליעירוני בריקוד), ולקרב את התודעה לעבר episteme, בדומה לדרך הסולם האהבה.
במקביל, קיים קשר מהותי ל"איזון הנפש" ולמושג ה"דע את עצמך": להבין ולשלוט על שלושת חלקי הנפש (שכל/צדק, עוז, וחשק) הוא תנאי הכרחי להתקרבות לידיעה השכלית של האידיאות.
סוקרטס: תגיד לי, ידידי, האם כל מה שאנו רואים ומחזיקים בידינו הוא באמת האמת?תלמידו [גליאון (Glaucon)].: כמובן, סוקרטס. מה שאנו רואים הוא מה שקיים במציאות.
סוקרטס: ומה אם אגיד לך שחלק גדול ממה שאנו תופסים דרך החושים הוא רק צללים, אשליה? כמו צללים על קיר במערה חשוכה?
גליאון (Glaucon),: זה נשמע מוזר, אבל אני מוכן לשמוע.
סוקרטס: דמיין שישנה מערה חשוכה, ובתוכה אנשים רואים אך ורק את הצללים של חפצים מבעד לאש מחוץ למערה. הם מאמינים שצללים אלו הם המציאות כולה. האם זה לדעתך אמת?
תלמיד: לא, זו אשליה בלבד.
סוקרטס: נכון. זוהי רמת ההכרה הראשונה שלנו, המאמינה רק במה שנראה לעין. אך מה משלב הבא?
תלמיד: אולי ההתבוננות בדברים ממשיים, שאינם רק צללים, כמו חפצים שניתן לגעת בהם?
סוקרטס: כן, האמונה בדברים הגשמיים, אך גם זו אינה ידיעה אמיתית. עכשיו דמיין שכעת אנו משתמשים בכלים של מדידה, של חשיבה גאומטרית, להעמיק ולהבין את העולם שמאחורי הדברים שנתפסים.
תלמיד: זה כבר מה שנקרא לימוד והבנה עמוקה יותר.
סוקרטס: נכון מאוד. והשלב הגבוה ביותר – זה הבנת המציאות באמצעות מחשבה דיאלקטית, ההבנה של האידאות, כגון הטוב והאמת, שאליהם מצביעים הפילוסופים.
תלמיד: אז מה שאנו רואים בדרך כלל הוא רק חלק קטן מהאמת, והמסע האמיתי הוא מתנועה מהחשכה אל האור של ההבנה?סוקרטס: בדיוק כך!
זה הוא משל הקו החצוי. מהחשכה של האשליה להארת הידע האמיתי.
2. "מנון" (Meno)
בדיאלוג מנון מתנהל שיח פילוסופי בין סוקרטס למנון בנוגע ל'מידה הטובה' (ἀρετή), שאלת מהות המעלה עולה (ἀρετή) והאם ניתן ללמד אותה. והאם ניתן ללמדה או שהיא טבעית ואינה ניתנת לרכישה.
פרדוקס הידיעה:מנון מעלה את הפרדוקס המפורסם של הלומד: כיצד יכול אדם לחפש ידע שאינו יודע מהו? אם אינו יודע מה לחפש, כיצד ידע שגילה את הדבר הנכון? ואם כבר יודע – אין טעם לחפש ואם אתה יודע, אין צורך לשאול (80d).
סוקרטס – בכניסה להאקדמיה באתונה פסלו של תיאופיל (Theophil). בשנת 399, בהיותו בן 70, נאסר סוקרטס ונשפט באשמת "השחתת בני נוער". נגזר עליו לשתות כוס תמצית צמח רעלי, שיטת ההוצאה להורג שהיתה נהוגה אז באתונה. את נאום ההגנה שלו, האפולוגיה, אנו קוראים כיום אצל שניים מתלמידיו – אפלטון וקסנופון.
סוקרטס משיב לפרדוקס זה בדרמה פילוסופית, באמצעות תורת הזיכרון (אנאמנזיס). לפי התיאוריה הזו, הנשמה היא נצחית, ומכירה את האידיאות – ה"מושגים" הנצחיים שנמצאים מחוץ ליקום – עוד לפני שהוטמעה בגוף האדם בעת הלידה פגשה אותם שם. הלמידה היא למעשה תהליך של גילוי מחדש, של היזכרותבידעטמוןזה.
כדי להדגים, סוקרטס מנהל שיחה עם נער עבד של מנון, ומוליך אותו לפתור בעיה גאומטרית לא פשוטה. הנער, למרות שאין לו ידע פורמלי מוקדם, מצליח להגיע לתשובה הנכונה דרך שאלות מכוונות של סוקרטס. התהליך הזה מגלם את שיטת המיילדות של סוקרטס – שמקורה ככל הנראה אספסיה ולא הוראה ישירה אלא סיוע לגילויפנימי. הלמידה נחשפת כתהליך של זכירה דרך דיאלקטיקה, כאן משפט פיתגורס הוא משפט מפורסם בגאומטריה, המתאר את היחס בין שלוש צלעותיו של משולש ישר-זווית [מקור1, מקור2].
מדיאלוג זה עולה אפלטון שאמנם הידע קיים בנפש, אך כדי להפוך אותו לידיעה אמיתית יש צורך בהכוונה שכלית, חילוף רעיונות, ובדיקה פילוסופית מעמיקה. ידע מבוסס והשגה אינטלקטואלית הם תהליך של מעבר מדעה מקרית הנוטה לשגיעה (doxa) לידיעה יציבה ומבוססת (episteme).
הקשראמנותי מופיע בדמות השראת השירה והיופי, המהווים מניע לעורר את הזיכרון הפנימי של האידיאות, אך נדרשת חשיבה מושכלת לעלות מהשראת הרגש לידע ממשי. התהליך בדיאלוג מתאים לסולם האהבה של אפלטון, שבו הנפש עולה בהדרגה מדרך החושים לסולם המקובל של המושגים האידאליים [מקור1, מקור2].
המושג "אהבה אפלטונית" מתייחס לסולםהאהבה המתואר בעיקר מפי דיוטימה דרך סוקרטס (המשתה), הכולל ששה שלבים: אהבה לגוף, לאסתטיקה של גופים רבים, לנפש, לחוק ולממסד, לידע ולמדע, ולבסוף לאהבה הטהורה עצמה, האהבה לשמה [מקור].
הדיאלוג מנון מהווה אבן יסוד בהבנת הפילוסופיההאפלטונית: שהידיעה אינה דבר שרוכשים מבחוץ, אלא גלוי פנימי של הידע הקיים בנפש, המקבל ביטוי ומתחזק בתהליך דיאלקטי ושאלות חכמות.
קשרלאמנות: השירה של הומרוס (כמו ב"איון") יכולה לעורר זיכרון ראשוני של האידאות דרך יופי חושי, אך דורשת ניתוח שכלי (כמו דיוןאסתטי) כדי להפוך לדעה נכונה או ידע. מה שמתחבר ל"דע את עצמך": הכרת הנפש מאפשרת לזהות את הזיכרון של האידאות. קשרלתנועה: התהליך של זכירה הוא תנועהמתמשכתשלהנפש, כפי שהזכרתי בחלק 2, בהשפעת הרקליטוס.
כל דור משפר את ההבנה של האידאות דרך דיון, כמו ש"מלאכתהציירלעולםלאמסתיימת".
3. "תאיטיטוס" (Theaetetus)
בדיאלוג תאיטיטוס (146a–210d), סוקרטס מדבר עם התאיטיטוסהצעיר, מתמטיקאי וכריזמטי, כדי להגדיר מהי ידיעה. הדיאלוג מציג שלוש הגדרות עיקריות שהוצעו לידע, ובוחן את תקפותן לעומק:
ידיעה כתפיסה חושית (151e–187b): תאיטיטוס מציע שידיעה היא מה שנתפס על ידי החושים. סוקרטס דוחה הצעה זו, בהשפעת הרקליטוס, שמלמד כי העולם החושי הוא במצב של תנועה מתמדת ובלתי יציבות (הכל זורם). לפיכך, תפיסות החושים אינן יכולות להוות ידיעה אמינה, שכן הן משתנות כל העת ולא משקפות אמת יציבה [מקור].
ידיעה כדעה נכונה (187b–201c): בהמשך, נאמר כי ידיעה היא דעהנכונה (doxa orthē). עם זאת, סוקרטס דוחה גם הגדרה זו, כי דעה נכונה מבלי הסבר היא מקרית ואינה מבוססת. ייתכן שאדם מחזיק בדעה נכונה גם במקרה, בלי שהדעה מתבססת על ידע מהותי.
ידיעה כדעה נכונה עם הסבר (201c–210a): הגדרה זו קרובה יותר למושג episteme, שבה הידיעה היא לא רק דעה נכונה, אלא גם מלווה בהסבררציונלי, הבנת הסיבה שהיא האמת. אך על אף שהגדרה זו נידונה בקפדנות, סוקרטס משאיר את השאלה פתוחה, באפוריה שמאפיינת דיאלוגים סוקרטיים. אין תשובה. סוקרטס משאיר את השאלה פתוחה.
קישורים לאמנות ולתנועה בדיאלוג
האמנות (כמו ציור או שירת הומרוס) נתפסת כתפיסהחושית או דעה, מעוררת באדם התרגשות ומבססת בו דעה רפה שאינה יציבה ונתונה לתהפוכות, אך דיוןאסתטישכלי (כמו של סוקרטסב"איון" או בודלר הכותב על דלקרואה, לאהגולדברג, עירוני, גם מאמרי על יצירת המופת של ניז'ינסקי "אחה''צ של פאון – כאן) יכול להפוך אותה לידעאמיתי על ידי מתןהסברשמקרבלאידאות.
קשרלתנועה: כפי שהערנו למעלה, ב"תאיטטוס" אפלטון מכיר בתנועה (מקוםומהות) בעולם החושי, אך הידעהאמיתי הוא יציב (אידאות).
האמנותלוקחת חלק בתנועה הזאת, ודיוןאסתטי ממשיך את התנועה לעבר האידאלי, כפי שמתואר בסולםהאהבה.
סיכום הפרק
ב"תאיטטוס" אפלטון מדגיש שהידע אינו פשוטו כמשמעו – יש להבדיל אותו מדעה מקרית או תחושה חולפת. אך
ההגדרה של ידיעה כמבוססת על הסבר איננה סגורה, וכך מחזק הדיאלוג את התפיסה שאפשר להגיע לידע אמין רק בתהליך מבוסס חקירה,
דיאלקטיקה והתעלות שכלית – תהליך שעדיין לא הושלם במלואו.
4. "פיידרוס" (Phaedrus)
בדיאלוג פיידרוס (244a–257b), אפלטון משלב רעיונות על הידיעה, השראה והתעלות הנפש דרך מטפורות ודימויים מורכבים.
הידיעה מוצגת כתוצאה של תנועה פנימית של הנפש לעבר האידאות – העולם המושלם, נצחי ויציב, שממנו כל הידיעה למעשה נובעת.
משל המרכבה
משל המרכבה (246a–254e)
סוקרטס מתאר את הנפש כמכונפת מרכבה, שמונעת על ידי שני סוסים מכונפים – האחד לבן, טוב, צייתן ונאצל (מסמל את הכוחות האצילים של הנפש), והשני סוס פראי, השחור וקשה לשליטה (סמל של חשק ותאווה). הוא מושך למטה כפי שנראה גם בציור למעלה. רוכב המרכבה הוא השכל, שעליו לשלוט בסוסים ולהכוון את הנפש בדרך הנכונה.
התנועה של המרכבה מובהרת כמסעלעבר האידאות: השכל מנווט את הנפש ומוביל אותה לעבר העולם העליון של האמת והיופי. אך לעיתים הסוס הפראי מורד ומאלץ את המרכבה לרדת לעולם החושים הנמוך והמשתנה, נושא עליו כתב דוסטוייבסקי את יצירת המופת "חטא ואונשו". בעמוד האחרון הוא מסכם במילים '-נפוליון או כינה" במאמרי הטבלה שפרסמתי על התפתחות הנפש – כאן, אני מכנה נושא זה התפתחותקוהניצב. הידיעה האמיתית נחשבת לראייתהאידאות, מתאפשרת רק באמצעות הכרה עצמית מעמיקה, שמזכירה את המוטו האפלטוני "דעאתעצמך".
החיפוש אחר הידיעההנכונה מתחבר לרעיונות הקודמים:"דעאתעצמך" והידיעה: הכרתהנפש (תשוקות, דחפים פנימיים, חשק, עוז, שכל/צדק) היא הצעד הראשון ל-episteme. ב"אלקיביאדסI", סוקרטס מלמד שהכרה עצמית מובילה להבנת ה"יש" הכולל מומשג אלוהי, שמקבילה לאידאות. וזההבסיסלדיוןאסתטי: להבין כיצד אמנות (כמו שירת הומרוס) משפיעהעלהנפשכדילהפוךאותהלכלילידע.
השראה ואמנות
סוקרטס מתאר במשנה זו את ההשראה של המשוררים כ"טירוף אלוהי" (245a) – מצב של השראה שניתן לראות כמתנה אלוהית לנפש, אך טירוף זה צריך לקבל הכוונה שכלית כדי "להתקרר" ולהפוך לידע אמיתי. באופן דומה לדיון ב"דיאלוג איון" על הומרוס, האמנות מעוררת רגש ותשוקה, אך עניין השכל הוא להפוך השראה זו לכלי עזר וכוח להבנה.
קשר לסולם האהבה
הידיעה ב פיידרוס מתוארת כתוצאה של תנועת הנפש בתהליך של עלייהבסולםהאהבה – מהמופשטות של היופי הגשמי והזמני ליופי האידיאלי והנצחי. העלייה בסולם זה היא תנועת נפש מתמשכת של התעלות והעמקה שכלית-רגשית.
שילוב עם "דע את עצמך", האמנות ותנועה
החיפוש אחר הידיעה הנכונה אינו מנותק מהכרה עצמית עמוקה. הכרת הנפש –עם כל מטעניה הרגשיים כמו חשק, עוז ושכל – היא תנאי הכרחי להשגת –episteme. ב"דיאלוגאלקיביאדסהראשון" סוקרטס מלמד איך הכרה עצמית מובילה לתובנה על האלוהי, המקביל לעולם האידאות.
האסתטיקה והאמנות מהוות כאן חלק מרכזי: האמנות, המתמקדת בדרך כלל בתופעות החושים, יכולה להפוך לכלי להתעלות נפש בעזרת דיון ושיקול שכלי, וכך תורמת להתקרבות אל הידע האמיתי.
בקריאה רציפה של דיאלוגים מרכזיים — מכארמידס, דרך המדינה, מנון והמשתה — מתגלה תנועהפנימית עיקשת בנפש האדם: היופיהחיצוני, אם כי מעורר רגש ראשוני, עובר עיבוד במחשבה ודיון פילוסופי, מה שמוביל בהכרח לעלייהבמדרגותהידיעה עד להתבוננות בתבונה טהורה ויציבה.
רעיונות אלו מתחדדים בתורת התנועהבדיאלוגים כמו תאיטיטוס, פרמנידס וקראטילוס, שבהם האמת לאמוצגתכמצבסטטיוסופי, אלא כתהליךמתמשךובלתי–סופי. גם הידיעה וגם האמנותמתקדמותלעברהאידאלי, מבלילהגיעלסיוםמוחלט, בדומה לאמירה שאף "מלאכתהציירלעולםלאמסתיימת". כך גם מלאכת ההמשגה הפילוסופית ממשיכהלהתבהר, להתהוותולהתחדש.
בעולם הנשגב הזה, איןמקוםלקיפאון: התבונה, כמו האמנות, מצויהבתנועהמתמדת של התקרבותלאידיאה (Idea) [מקור]. במובן זה, עוזהרוח – דמותו של ברוךשפינוזה, תלמידו הגדול של אפלטון – מגלם את תנועת ההמשכיות הזאת. שפינוזה על עבודתו בחלק 4, הצליחלהפוך תנועה זו למערכתמחשבתיתסדורה, שבה גם הפילוסופיה וגם האמנות שואפות להשתחרר תחתיה לחירות ולתבונה אינסופית.
אפלטון, יש האומרים שזה סוקרטס, אבל הוא דומה לאפלטון ע"פ עדותם של הפסלים שנשארו.
1. תנועה פנימית כתהליך הידיעה והאמנות באפלטון
אפלטון מציג את הידיעה כאקט דינמי, לא כנכס קפוא או עובדה סטטית. ההבחנה בין העולם החושי המשתנה לבין העולם האידיאלי הבלתי משתנה חוללה מודל שבו הידע אינו מתגלה בבת אחת, אלא נבנה בשלבים ובהתקדמות מתמשכת בנפש.
היופי החיצוני מעורר רגש והתבוננות ראשונית, לרגשות תפקיד חשוב בהנעת המהלך, אך אלו בלבד אינם מביאים לידיעה אמיתית. דרוש עיבוד שכלי ביקורתי, התבוננות פילוסופית שמסירה שכבות של הסחות דעת וצללים.
הדיון הפילוסופי מוביל ל"עלייה במדרגות הידיעה" – כלומר, טיפוס של הנפש לעבר הבנת התבונה הטהורה, שמבטאת את האידאות והאמת המטפיזית.
דיאלקטיקה זו, תהליך השאלות והתשובות, היא לא רק שיטה, אלא מהות התנועה פנימית של הנפש למצב של התעלות.
2. תורת התנועה בדיאלוגים מאוחרים – תאיטיטוס, פרמנידס וקראטילוס
ההכרה שאין אמת סופית ובלתי משתנה בעולם החושי מובילה את אפלטון וממדיכי דרכו לראות בעצם תהליך הגעת הידיעה והאמנות המסע עצמו – תנועה מתמדת, בלתי נגמרת של התקרבותלאידאל.
בתאיטיטוס, העולם נתפס בתנועה מתמדת, ולכן גם הידיעה, למרות שהיא מתבססת על האידיאות היציבות, היא תהליכית ולא מושלמת.
בפרמנידס ובקראטילוס, האמת מוגדרת כתהליך מתמשך שבו גם הידיעה וגם האמנות אינן מגיעות להשגה מלאה, אלא מתקדמות כל הזמן לעבר האידאלי.
כלומר, הידיעה והאמנות הן סוגי מלאכות שממשיכות להתפתח ולהתבהר – "מלאכת הצייר לעולם לא מסתיימת".
3. המשכיות התנועה בפילוסופיה המודרנית – דמותו של שפינוזה
ברוך שפינוזה, תלמידו המשמעותי של אפלטון ברוחו, ממשיך ומסכם את רעיון התנועה המתמדת בפילוסופיה שיטתית:
שפינוזה מפתח מערכת מחשבה סדורה שבה התבונה האוניברסלית מובילה לחירות אינסופית – חירות מהסחות דעת ומשגיאות, וחירות המאפשרת הבנה עמוקה של ההכרחיות בעולם.
בניגוד לפילוסופיות סגורות או סטטיות, שפינוזה רואה את ההבנה כסקאלה מתמדת של צמיחה והעמקה. גם אמנות וגם פילוסופיה שואפות לאותה מטרה נשגבת: התקרבות לשורש האמת, שאינה מוגבלת ונגמרת מעולם.
סיכום והקשר למאמר שלפנינו
החיים הפילוסופיים והאמנותיים אינם מסע לכיוון מטרה סופית מוגדרת, אלא הליכה בלתי פוסקת במסדרונות האידאות של התבונה. תנועה זו היא גם אתגר מתמיד וגם מקור של חירות – אינטלקטואלית, מוסרית ורוחנית.
היא מזמינה אותנו לעולם פתוח, שבו הידיעה והאמנות אינן מתחדשות רק על ידי תגליות חדשות אלא גם באמצעות התבוננות מחודשת, ביקורת עצמית, והעמקה שכלית בלתי נגמרת.
גם בעידן המודרני, הרעיון הזה נשאר רלוונטי משום שהוא מטמיע את התובנה שהעולם והידע אינם פשוטים, וכי
התנועה והחיפוש עצמם מהות את החיים והיצירה.
סיכום פרק 3: שלושת הגדולים – אפלטון, שפינוזה וברונר
בהתבוננות בשלושת החכמים הגדולים – אפלטון, שפינוזה וקונסטנטין ברונר, ממשיך דרכו של שפינוזה והמפרש הגדול של תורתו – אנו עדים לעומק לרעיון התנועה הבלתי פוסקת של מלאכת האדם החושב והיוצר הגדול באמת, מקבילה למטאפורה של "מלאכת הצייר לעולם לא נגמרתת".
אפלטון מציג את התנועה הדיאלקטית כלפי האידיאות כנכס של התבונה הנשגבת, מסע מתמשך של התעלות לעבר שלמות מופשטת.
באמנות ובפילוסופיה מתעוררת הנפש לעבר יופי מוחלט ואמת עליונה, תהליך שמהותו התבוננות פנימית ועשייה רוחנית דינמית.
ברוך שפינוזה ממשיך תנועה זו בתוך מושג הסובסטנציה האחת – תבונה צלולה שנושאת בחובה את ההכרחיות של כל ה"יש". אצל שפינוזה התבונה מובילה לחירות של אדם הבורר מתוך הבנת טבע הקיום כשלםאינטגרלי, כשהפילוסופיההופכתפעולהחיהשלגילויעצמישוטףומכליל.
קונסטנטין ברונר כממשיך דרכו, מדגיש חשיבה רוחנית כתהליך מתמשך של גילוי האחדות המוחלטת. תלמידו ניקוהורודניצ'יאנו (פרסם תחת שם העת נפתלי עירוני בעיתונות הישראלית ומאמרים שונים כולל הספר "המחול הבלתי תלוי, עיצוב, מהות ביצוע") הרחיב זאת ברעיון ה"אניהגמיש" (Eulflexibil) – תבונה יצירתית מתחדשת תדיר, המשקפת את מלאכת הצייר, תהליך אינסופי של עיצוב הנפש לעבר אמת והרמוניה, שבו היצירה והחשיבה לעולם אינן נשלמות.
המשמעות בעידן המודרני
בעולם המודרני, שבו הצעירים מתמודדים עם אתגרים חברתיים, פוליטיים ומוסריים מורכבים, חינוך המטפח הרמוניה פנימית ומחויבות עמוקה לעולם הוא הכרחי.
רק אדם שהכיר את תנועת נפשו מתמידה ויודע להמשיך ולהעמיק את מלאכת החקירה העצמית והיצירה יוכל להנהיג ולשנות לטובה במרחבים אלה.
אפלטון, המדינה (ספרים V–VII, משל המערה, משל הקו החצוי)
אפלטון, מנון (דיון בפרדוקס הידיעה ותורת הזיכרון)
אפלטון, תאיטיטוס (בחינת הגדרות ידע)
הרחבות מודרניות
Cornford, F.M. (1935). Plato's Theory of Knowledge.
Fine, Gail (1993). Plato on Knowledge and Forms.
Fine, Gail (ed.) (2003). The Oxford Handbook of Plato. – מספק מאמרים עדכניים בנושאי אפיסטמולוגיה ופילוסופיה של הנפש באפלטון.
ספרות מחקרית ואקדמית
Gail Fine, Plato on Knowledge and Forms, Oxford University Press, 1993
F.M. Cornford, Plato's Theory of Knowledge
Richard Kraut, Socrates and the State
הקשר פילוסופי רחב יותר
Boylan, Michael (1998). Plato and the Dialectic of Desire. – מתייחס למבנה הנפש אצל אפלטון ולתפקיד השכל בתהליך הידיעה.
Kraut, Richard (1992). Socrates and the State. – כולל דיון על הפילוסוף-שליט והידע השכלי במערכת הפוליטית.
קישורים לאמנות ותנועה
Nehamas, Alexander (1999). Virtues of Authenticity: Essays on Plato and Socrates. – מתאר את הקשר בין אמנות, השראה וצורת הידיעה אצל אפלטון.
Duffy, Cian (2013). "Plato’s Theory of Art as Imitation". ב-The Routledge Companion to Aesthetics.
להלן רשימת מקורות אקדמיים מרכזיים ומעודכנים בנושא תורת ההיזכרות (Theory of Recollection) אצל אפלטון, לשימוש במחקר ובהעמקה:
מקורות עיקריים על תורת ההיזכרות של אפלטון
מאמרים ומחקרים מרכזיים באנגלית:
Norman Gulley, Plato's Theory of Recollection, The Classical Quarterly, Vol. 4, No. 3/4 (Jul. – Oct., 1954), pp. 194-213
Article: Plato's Theory of Recollection (Classical Quarterly, Cambridge University Press, 2009) – ניתוח מעמיק של טענות אפלטון על ההיזכרות ב"מנון" ו"פיידון"
Cristina Ionescu, Theory of Recollection in Plato's Meno – מחקר בספרות הפילוסופית
בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –
Any questions left?I’m happy to assist and answer any question you may have.Please use the contact methods below — this is the best way to reach me.
למען הסרספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.
For the avoidance of doubt, consult a physician (who knows in detail the general health of each patient or yours) before using any medicine, food, extract or any exercise. The information on Yaron Margolin's website or the "Healing Presses" website (on Facebook or MARGOLINMETHOD.COM), in the above article and in Yaron Margolin's articles are material for thought – philosophy neither recommendation nor public guidance to use or cease to use drugs – no information on this site or anyone You should always consult with a qualified physician or pharmacist regarding pain, bad feeling, or goals and how to use foods, ointments, extracts and even exercises, or other remedies that are mentioned as such
