החיפוש אחר הידיעה הנכונה (הידע האמיתי, episteme) עולה אצל אפלטון במיוחד בדיאלוגים הבאים: המדינה, מנון, תאיטטוס, פיידרוס שהוזכר בחלק הקודם של "תורת הנפש של אפלטון: הידיעה **החיפוש אחר הידיעה הנכונה** הידע האמיתי אצל אפלטון חשוב, שכן הוא נוגע ללב הפילוסופיה שלו, ובמיוחד לתפיסתו את הידע (ἐπιστήμη, episteme) כשונה מדעה (δόξα, doxa) [מקור]. להבהרה הידע – ה episteme מתייחס לידע שיש לו יסוד הכרחי ואוניברסלי, בניגוד ללמידה מהעולם החושי שמשתנה.
"הידיעה (ἐπιστήμη) לעומת דעה (δόξα) אצל אפלטון"
אפלטון מבחין במאמריו בין ידע אמיתי (ἐπιστήμη, episteme) לבין דעה (δόξα, doxa). ה-episteme מתייחס להבנה אינטלקטואלית יציבה, מבוססת ועקרונית של האידאות – מציאויות נצחיות ובלתי משתנות, שאותן הנפש מסוגלת לתפוס באמצעות השכל. לעומת זאת, הדעה – ה-doxa היא דעה או אמונה מבוססת על תפיסות חושיות ותמונות של העולם המשתנה, שהן בלתי יציבות ולעיתים שגויות.
ההבחנה הזו היא ליבה של הפילוסופיההאפלטונית, ומובילה לדינמיקה פנימית בנפש: השכל (λόγιστικόν) הוא המוביל, שיש לו את היכולת להגיע ל־episteme, וממנו נובעים העוז (θυμοειδές) והחשק (ἐπιθυμητικόν), שהינם חלקיהנפשהתחתונים יותר, הפועלים בתחומי התשוקהוהרגש, כפי שהובהר בחלקים הראשונים: 1, ו-2 של "תורת הנפש של אפלטון''.
הגישה האפלטונית מוצאת את השיטה להשגת epistemeבדיאלקטיקה – שיחה ובדיקה שכלית ביקורתית, שבה נשאלות שאלות עד שמגיעים לתובנה ברורה ובלתי ניתנת לסתירה. תהליך זה נחשב לשיטה הפילוסופית הקלאסית, ככל הנראה גם טובה ביותר להשגת ידע אמיתי, על פני אמונות חושיות ודעות סובייקטיביות.
החיפוש אחר הידיעה הנכונה הוא תהליך של התעלותשלהנפש, שבו השכל (λογιστικόν) מוביל את החשק (ἐπιθυμητικόν) והעוז (θυμοειδές) להבנת האידאות, כפי שמתואר בתורת הנפש ובסולם האהבה (המשתה). נושא זה מתחבר ל"דעאתעצמך", כי הכרת הנפש היא הצעד הראשון להגיע לידע אמיתי. הלוגיקה של אפלטון (הדיאלקטיקה) היא השיטה להגיע ל-episteme – דיון שכלי שבוחן סתירות ומגיע לאמת דרך שאלות ותשובות (כמו שיחות סוקרטס). היא נוגעת גם לאמנות, כי דיוןאסתטי (כמו של בודלר, שומאן, גוגול או דוסטוייבסקי, ועירוני) יכול להפוך חוויהחושית (doxa) להבנהשכלית (episteme).
הידיעה בדיאלוגים המרכזיים – של אפלטון
הדיאלוגים המרכזיים של אפלטון שתיארתי, ממחישים באופן מעמיק את החיפוש אחר הידיעההנכונה (episteme), תוך קישור לאמנות, לתנועה פנימית ותהליך ההתעלות שבסולם האהבה.
1. "המדינה" (Politeia)
ב"דיאלוג המדינה", במיוחד בספרים V–VII, אפלטון מציג את החינוך האידיאלי של הפילוסופים-שליטים – מנהיגים שמטרתם להשיג ידע שכלי אמיתי (episteme) ולהכיר את האמת המטפיזית, כפי שמסמל משל המערה.
האמת המטפיזית – חוקרת שאלות יסוד כמו מהות הדברים, קיום הנפש והגוף, טבע הזמן. האמת המתמטית-מטפיזית אצל אפלטון מוגדרת באופן שמבדיל אותה מהמציאות החושית שלנו. היא אמתהנובעת מעולם האידיאות או המהויות (Forms), עולם יציב, נצחי ונעלה, שאותו ניתן להשיג רק באמצעות השכל, כלומר באמצעות הבנה הגיונית ומופשטת, ולא דרך החושים המשתנים.
הפילוסופים–שליטים שהוזכרו אלה אינם מנהיגים המבוססים על כוח צבאי או עושר, אלא על ידיעה עמוקה, שמבוססת הכרה אינטלקטואלית בעולם הדברים הנצחיים – האידיאות.
מודל הפילוסוף-שליט הוא דגם שבו השלטון נשען על חכמה, למידה והובלה מוסרית-שכלית, ולא על אינטרסים אישיים או כוח חומרי.
לאורך ההיסטוריה, היו דמויות שהתקדמו כלפי דגם זה, כגון מרקוס אורליוס – קיסר ופילוסוף סטואי שכתב את Meditations, וקונפוציוס – מורה ומנהיג מוסרי במזרח אסיה, כמו גם סולון – מחוקק אתונאי ופילוסוף.
גם בעידן המודרני ניתן למצוא מנהיגים המדגימים דומה: תומס ג’פרסון – נשיא ארצות הברית, איש רוח ומדען; וודלרווילסון, חוקר ומרצה מדעי המדינה; ווינסטוןצ’רצ’יל שדבק בשילוב בין מנהיגות למחשבה וספרות; ודומינגופאוסטינו סארמיינטו – נשיא ומחנך ארגנטינאי שהביא ידע מהאקדמיה לפעולה ציבורית.
מנהיגים יהודים וישראלים בקו זה:
משההס ואחדהעם – הוגים משמעותיים בתנועה הציונית.
חייםויצמן – נשיא ישראל הראשון, מדען וכימאי.
יצחקבןצבי – חוקר תרבות וראש מדינה.
דוד בן-גוריון – מנהיג ציוני אמיץ, שקרא ללימוד תרבותי ופילוסופי נפוץ.
גם היום, דמויות כמו נשיאתמקסיקו הנוכחית, קלאודיה שיינבאום – בעלת דוקטורט במדעים והובלה סביבתית-אקדמית – מציבה אתגרים ודוגמה חיובית לפילוסוף-שליט בהשראת אפלטון: אישה המלמדת ותומכת במדיניות המבוססת על ידע ולוגיקה.
דוגמה נוספת בישראל היא שקמה ברסלר, פיזיקאית ניסיונית ופעילה ציבורית מובילה בשמירה על הדמוקרטיה וסדר חברתי, שמגלמת מנהיגות המבוססת על ערכים וידע מדעי, תוך מחויבות אמיצה לעקרונות מוסריים.
ההיבטים הפילוסופיים ב"המדינה":
– משל השמש (506e–509c): השמש מייצגת את אידאתהטוב, המקנה אור ומאפשרת את ידיעת האידיאות.
הידיעה שמולדת באדם עם היכולת לראות מעבר לצללים (משל המערה), ישר אל עולם האמת.
– משלהקוהחצוי של אפלטון (ב״המדינה״, ספר VI): מסע הדרגתי של עליה מהחושך אל האור, עם ארבע רמות. תחילה הוא מחלק קו לשני חלקים: הנראה והנתפש, ומשם לחלקים פנימיים יותר, שמתקרבים לעולם האידיאות. המשל הזה הוא בעצם תרשים רעיוני: קו שמחולק לארבעה חלקים – מהאשליה (צללים ודימויים), דרך האמונה בדברים הגשמיים… אל החשיבה המתמטית, ועד ההבנה הפילוסופית הטהורה של האידיאות.
בתחתית הקו החצוי – דמויות כלליות, פזורות בהשראת שערי הגיהנום של רודן, נוגעות, מסתקרנות, עדיין בצללים. דמויות אנושיות שמתחילות לעלות – עולם האשליה. תאורה חלשה, אור טבעי מגיח קורא אל האנושות להתעלות.
מעל – דמויות מחזיקות בחפצים ממשיים, מייצגות את האמונה בעולם החומרי, התאווה לקחת ולא לתת. סו המדרגה נשנייה – האמונה בעולם הגשמי (אוכל, צייד, בשר… זה הבסיס, מראות של תאווה גופנית לא הוכנסו).
גבוה יותר – מדרגה שלישית, השכלה. אנשים עוסקים בחישובים גיאומטריים, עם כלים מתמטיים בידיהם – הלמידה והמדידה. בראש – דמות פילוסוף (אפלטון? סוקרטס?) האור זוהר, סמל לאידיאה של הטוב. – הפילוסוף והקוסמוס, מעורר הסקרנות.
הרעיון המרכזי: המציאות שאנו תופסים בחושים שלנו (העולם הפיזי, השינויים, העשייה, החולף וההתחלפות) היא לא המציאות האמיתית במלואה — היא השתקפות, או צל, או דימוי של מציאות נעלה יותר, קבועה, בעלת עומק ואיכות שהחושים לא יכולים לתפוס אותה במלואה. לא שאפלטון אומר שהעולם החושי הוא “שקר” מוחלט, אלא שמה שאנו רואים, שומעים, מרגישים — אלה הם דימויים של הדברים, לא המקור. הם יכולים להיות שימושיים, אבל הם לא נותנים תמונה מלאה של המציאות. על רעיון זה התפתח ה"פלאטוניזם", או ה"אידיאליזם": הרעיונות של אפלטון לא נשארו סטטיים, אלא עברו שינויים, הרחבות, שילובים עם רעיונות אחרים במהלך ההיסטוריה. נושא זה הוא אחד העיקרים במאמר זה ופיתוח של רעיון "אמנות הצייר לעולם לא מסתיימת".
– משל הקו החצוי (509d–511e):
החלוקה הראשונה
אפלטון אומר: "נחלק קו ישר לשניים ביחס שווה־יחסי (כלומר פרופורציונלי, לא בהכרח חצי־חצי)". הקו מתחלק ל־2:
קטע תחתון → העולםהנראה (החושי).
קטע עליון → העולםהמושכל (האידיאות).
החלוקה השנייה
כעת, כל אחד משני הקטעים מתחלק שוב לשניים. כלומר – גם הקו התחתון (הנראה) וגם הקו העליון (המושכל) מקבלים חלוקה פנימית.
בעולם הנראה → נולדות הדרגות 1 ו־2:
איקאסיה (צללים, דימויים, השתקפויות).
פיסטיס (אמונה בדברים המוחשיים עצמם).
בעולם המושכל → נולדות הדרגות 3 ו־4:
דיאנויה (חשיבה מתמטית, הנחות שכליות).
נואסיס (תבונה טהורה, תפיסת האידיאות עצמן).
הדרגות 3 ו־4 לא נולדות מחלוקת הקו העליון (המושכל) הארוך יותר. כלומר:
מהקו התחתון (העולם הנראה) יוצאים 1 ו־2.
מהקו העליון (העולם המושכל) יוצאים 3 ו־4.
📌 אפשר לזכור כך:
קו תחתון → חושים (צללים ודברים גשמיים).
קו עליון → שכל (חשיבה מתמטית ותבונה טהורה).
אפלטון מחלק את הידע לארבע רמות: איקסיה – דימויים (חרוזים או ציורים), פיסטיס – אמונה בעצמים החושיים, דיאנויה – חשיבה מתמטית ותבונה מופשטת, ונואסיס – הבנת האידיאות עצמם.
האמנות, שמייצגת בדרך כלל את רמת ה"איקסיה" – חיקוי או דימוי – יכולה לעלות ברמה באמצעות דיון אסתטי שכלי (כדוגמת דיוני סוקרטס על הומרוס, או חכמים מודרניים כמו נפתליעירוני בריקוד), ולקרב את התודעה לעבר episteme, בדומה לדרך הסולם האהבה.
במקביל, קיים קשר מהותי ל"איזון הנפש" ולמושג ה"דע את עצמך": להבין ולשלוט על שלושת חלקי הנפש (שכל/צדק, עוז, וחשק) הוא תנאי הכרחי להתקרבות לידיעה השכלית של האידיאות.
סוקרטס: תגיד לי, ידידי, האם כל מה שאנו רואים ומחזיקים בידינו הוא באמת האמת?תלמידו [גליאון (Glaucon)].: כמובן, סוקרטס. מה שאנו רואים הוא מה שקיים במציאות.
סוקרטס: ומה אם אגיד לך שחלק גדול ממה שאנו תופסים דרך החושים הוא רק צללים, אשליה? כמו צללים על קיר במערה חשוכה?
גליאון (Glaucon),: זה נשמע מוזר, אבל אני מוכן לשמוע.
סוקרטס: דמיין שישנה מערה חשוכה, ובתוכה אנשים רואים אך ורק את הצללים של חפצים מבעד לאש מחוץ למערה. הם מאמינים שצללים אלו הם המציאות כולה. האם זה לדעתך אמת?
תלמיד: לא, זו אשליה בלבד.
סוקרטס: נכון. זוהי רמת ההכרה הראשונה שלנו, המאמינה רק במה שנראה לעין. אך מה משלב הבא?
תלמיד: אולי ההתבוננות בדברים ממשיים, שאינם רק צללים, כמו חפצים שניתן לגעת בהם?
סוקרטס: כן, האמונה בדברים הגשמיים, אך גם זו אינה ידיעה אמיתית. עכשיו דמיין שכעת אנו משתמשים בכלים של מדידה, של חשיבה גאומטרית, להעמיק ולהבין את העולם שמאחורי הדברים שנתפסים.
תלמיד: זה כבר מה שנקרא לימוד והבנה עמוקה יותר.
סוקרטס: נכון מאוד. והשלב הגבוה ביותר – זה הבנת המציאות באמצעות מחשבה דיאלקטית, ההבנה של האידאות, כגון הטוב והאמת, שאליהם מצביעים הפילוסופים.
תלמיד: אז מה שאנו רואים בדרך כלל הוא רק חלק קטן מהאמת, והמסע האמיתי הוא מתנועה מהחשכה אל האור של ההבנה?סוקרטס: בדיוק כך!
זה הוא משל הקו החצוי. מהחשכה של האשליה להארת הידע האמיתי.
2. "מנון" (Meno)
בדיאלוג מנון מתנהל שיח פילוסופי בין סוקרטס למנון בנוגע ל'מידה הטובה' (ἀρετή), שאלת מהות המעלה עולה (ἀρετή) והאם ניתן ללמד אותה. והאם ניתן ללמדה או שהיא טבעית ואינה ניתנת לרכישה.
פרדוקס הידיעה:מנון מעלה את הפרדוקס המפורסם של הלומד: כיצד יכול אדם לחפש ידע שאינו יודע מהו? אם אינו יודע מה לחפש, כיצד ידע שגילה את הדבר הנכון? ואם כבר יודע – אין טעם לחפש ואם אתה יודע, אין צורך לשאול (80d).
סוקרטס – בכניסה להאקדמיה באתונה פסלו של תיאופיל (Theophil). בשנת 399, בהיותו בן 70, נאסר סוקרטס ונשפט באשמת "השחתת בני נוער". נגזר עליו לשתות כוס תמצית צמח רעלי, שיטת ההוצאה להורג שהיתה נהוגה אז באתונה. את נאום ההגנה שלו, האפולוגיה, אנו קוראים כיום אצל שניים מתלמידיו – אפלטון וקסנופון.
סוקרטס משיב לפרדוקס זה בדרמה פילוסופית, באמצעות תורת הזיכרון (אנאמנזיס). לפי התיאוריה הזו, הנשמה היא נצחית, ומכירה את האידיאות – ה"מושגים" הנצחיים שנמצאים מחוץ ליקום – עוד לפני שהוטמעה בגוף האדם בעת הלידה פגשה אותם שם. הלמידה היא למעשה תהליך של גילוי מחדש, של היזכרותבידעטמוןזה.
כדי להדגים, סוקרטס מנהל שיחה עם נער עבד של מנון, ומוליך אותו לפתור בעיה גאומטרית לא פשוטה. הנער, למרות שאין לו ידע פורמלי מוקדם, מצליח להגיע לתשובה הנכונה דרך שאלות מכוונות של סוקרטס. התהליך הזה מגלם את שיטת המיילדות של סוקרטס – שמקורה ככל הנראה אספסיה ולא הוראה ישירה אלא סיוע לגילויפנימי. הלמידה נחשפת כתהליך של זכירה דרך דיאלקטיקה, כאן משפט פיתגורס הוא משפט מפורסם בגאומטריה, המתאר את היחס בין שלוש צלעותיו של משולש ישר-זווית [מקור1, מקור2].
מדיאלוג זה עולה אפלטון שאמנם הידע קיים בנפש, אך כדי להפוך אותו לידיעה אמיתית יש צורך בהכוונה שכלית, חילוף רעיונות, ובדיקה פילוסופית מעמיקה. ידע מבוסס והשגה אינטלקטואלית הם תהליך של מעבר מדעה מקרית הנוטה לשגיעה (doxa) לידיעה יציבה ומבוססת (episteme).
הקשראמנותי מופיע בדמות השראת השירה והיופי, המהווים מניע לעורר את הזיכרון הפנימי של האידיאות, אך נדרשת חשיבה מושכלת לעלות מהשראת הרגש לידע ממשי. התהליך בדיאלוג מתאים לסולם האהבה של אפלטון, שבו הנפש עולה בהדרגה מדרך החושים לסולם המקובל של המושגים האידאליים [מקור1, מקור2].
המושג "אהבה אפלטונית" מתייחס לסולםהאהבה המתואר בעיקר מפי דיוטימה דרך סוקרטס (המשתה), הכולל ששה שלבים: אהבה לגוף, לאסתטיקה של גופים רבים, לנפש, לחוק ולממסד, לידע ולמדע, ולבסוף לאהבה הטהורה עצמה, האהבה לשמה [מקור].
הדיאלוג מנון מהווה אבן יסוד בהבנת הפילוסופיההאפלטונית: שהידיעה אינה דבר שרוכשים מבחוץ, אלא גלוי פנימי של הידע הקיים בנפש, המקבל ביטוי ומתחזק בתהליך דיאלקטי ושאלות חכמות.
קשרלאמנות: השירה של הומרוס (כמו ב"איון") יכולה לעורר זיכרון ראשוני של האידאות דרך יופי חושי, אך דורשת ניתוח שכלי (כמו דיוןאסתטי) כדי להפוך לדעה נכונה או ידע. מה שמתחבר ל"דע את עצמך": הכרת הנפש מאפשרת לזהות את הזיכרון של האידאות. קשרלתנועה: התהליך של זכירה הוא תנועהמתמשכתשלהנפש, כפי שהזכרתי בחלק 2, בהשפעת הרקליטוס.
כל דור משפר את ההבנה של האידאות דרך דיון, כמו ש"מלאכתהציירלעולםלאמסתיימת".
3. "תאיטיטוס" (Theaetetus)
בדיאלוג תאיטיטוס (146a–210d), סוקרטס מדבר עם התאיטיטוסהצעיר, מתמטיקאי וכריזמטי, כדי להגדיר מהי ידיעה. הדיאלוג מציג שלוש הגדרות עיקריות שהוצעו לידע, ובוחן את תקפותן לעומק:
ידיעה כתפיסה חושית (151e–187b): תאיטיטוס מציע שידיעה היא מה שנתפס על ידי החושים. סוקרטס דוחה הצעה זו, בהשפעת הרקליטוס, שמלמד כי העולם החושי הוא במצב של תנועה מתמדת ובלתי יציבות (הכל זורם). לפיכך, תפיסות החושים אינן יכולות להוות ידיעה אמינה, שכן הן משתנות כל העת ולא משקפות אמת יציבה [מקור].
ידיעה כדעה נכונה (187b–201c): בהמשך, נאמר כי ידיעה היא דעהנכונה (doxa orthē). עם זאת, סוקרטס דוחה גם הגדרה זו, כי דעה נכונה מבלי הסבר היא מקרית ואינה מבוססת. ייתכן שאדם מחזיק בדעה נכונה גם במקרה, בלי שהדעה מתבססת על ידע מהותי.
ידיעה כדעה נכונה עם הסבר (201c–210a): הגדרה זו קרובה יותר למושג episteme, שבה הידיעה היא לא רק דעה נכונה, אלא גם מלווה בהסבררציונלי, הבנת הסיבה שהיא האמת. אך על אף שהגדרה זו נידונה בקפדנות, סוקרטס משאיר את השאלה פתוחה, באפוריה שמאפיינת דיאלוגים סוקרטיים. אין תשובה. סוקרטס משאיר את השאלה פתוחה.
קישורים לאמנות ולתנועה בדיאלוג
האמנות (כמו ציור או שירת הומרוס) נתפסת כתפיסהחושית או דעה, מעוררת באדם התרגשות ומבססת בו דעה רפה שאינה יציבה ונתונה לתהפוכות, אך דיוןאסתטישכלי (כמו של סוקרטסב"איון" או בודלר הכותב על דלקרואה, לאהגולדברג, עירוני, גם מאמרי על יצירת המופת של ניז'ינסקי "אחה''צ של פאון – כאן) יכול להפוך אותה לידעאמיתי על ידי מתןהסברשמקרבלאידאות.
קשרלתנועה: כפי שהערנו למעלה, ב"תאיטטוס" אפלטון מכיר בתנועה (מקוםומהות) בעולם החושי, אך הידעהאמיתי הוא יציב (אידאות).
האמנותלוקחת חלק בתנועה הזאת, ודיוןאסתטי ממשיך את התנועה לעבר האידאלי, כפי שמתואר בסולםהאהבה.
סיכום הפרק
ב"תאיטטוס" אפלטון מדגיש שהידע אינו פשוטו כמשמעו – יש להבדיל אותו מדעה מקרית או תחושה חולפת. אך
ההגדרה של ידיעה כמבוססת על הסבר איננה סגורה, וכך מחזק הדיאלוג את התפיסה שאפשר להגיע לידע אמין רק בתהליך מבוסס חקירה,
דיאלקטיקה והתעלות שכלית – תהליך שעדיין לא הושלם במלואו.
4. "פיידרוס" (Phaedrus)
בדיאלוג פיידרוס (244a–257b), אפלטון משלב רעיונות על הידיעה, השראה והתעלות הנפש דרך מטפורות ודימויים מורכבים.
הידיעה מוצגת כתוצאה של תנועה פנימית של הנפש לעבר האידאות – העולם המושלם, נצחי ויציב, שממנו כל הידיעה למעשה נובעת.
משל המרכבה
משל המרכבה (246a–254e)
סוקרטס מתאר את הנפש כמכונפת מרכבה, שמונעת על ידי שני סוסים מכונפים – האחד לבן, טוב, צייתן ונאצל (מסמל את הכוחות האצילים של הנפש), והשני סוס פראי, השחור וקשה לשליטה (סמל של חשק ותאווה). הוא מושך למטה כפי שנראה גם בציור למעלה. רוכב המרכבה הוא השכל, שעליו לשלוט בסוסים ולהכוון את הנפש בדרך הנכונה.
התנועה של המרכבה מובהרת כמסעלעבר האידאות: השכל מנווט את הנפש ומוביל אותה לעבר העולם העליון של האמת והיופי. אך לעיתים הסוס הפראי מורד ומאלץ את המרכבה לרדת לעולם החושים הנמוך והמשתנה, נושא עליו כתב דוסטוייבסקי את יצירת המופת "חטא ואונשו". בעמוד האחרון הוא מסכם במילים '-נפוליון או כינה" במאמרי הטבלה שפרסמתי על התפתחות הנפש – כאן, אני מכנה נושא זה התפתחותקוהניצב. הידיעה האמיתית נחשבת לראייתהאידאות, מתאפשרת רק באמצעות הכרה עצמית מעמיקה, שמזכירה את המוטו האפלטוני "דעאתעצמך".
החיפוש אחר הידיעההנכונה מתחבר לרעיונות הקודמים:"דעאתעצמך" והידיעה: הכרתהנפש (תשוקות, דחפים פנימיים, חשק, עוז, שכל/צדק) היא הצעד הראשון ל-episteme. ב"אלקיביאדסI", סוקרטס מלמד שהכרה עצמית מובילה להבנת ה"יש" הכולל מומשג אלוהי, שמקבילה לאידאות. וזההבסיסלדיוןאסתטי: להבין כיצד אמנות (כמו שירת הומרוס) משפיעהעלהנפשכדילהפוךאותהלכלילידע.
השראה ואמנות
סוקרטס מתאר במשנה זו את ההשראה של המשוררים כ"טירוף אלוהי" (245a) – מצב של השראה שניתן לראות כמתנה אלוהית לנפש, אך טירוף זה צריך לקבל הכוונה שכלית כדי "להתקרר" ולהפוך לידע אמיתי. באופן דומה לדיון ב"דיאלוג איון" על הומרוס, האמנות מעוררת רגש ותשוקה, אך עניין השכל הוא להפוך השראה זו לכלי עזר וכוח להבנה.
קשר לסולם האהבה
הידיעה ב פיידרוס מתוארת כתוצאה של תנועת הנפש בתהליך של עלייהבסולםהאהבה – מהמופשטות של היופי הגשמי והזמני ליופי האידיאלי והנצחי. העלייה בסולם זה היא תנועת נפש מתמשכת של התעלות והעמקה שכלית-רגשית.
שילוב עם "דע את עצמך", האמנות ותנועה
החיפוש אחר הידיעה הנכונה אינו מנותק מהכרה עצמית עמוקה. הכרת הנפש –עם כל מטעניה הרגשיים כמו חשק, עוז ושכל – היא תנאי הכרחי להשגת –episteme. ב"דיאלוגאלקיביאדסהראשון" סוקרטס מלמד איך הכרה עצמית מובילה לתובנה על האלוהי, המקביל לעולם האידאות.
האסתטיקה והאמנות מהוות כאן חלק מרכזי: האמנות, המתמקדת בדרך כלל בתופעות החושים, יכולה להפוך לכלי להתעלות נפש בעזרת דיון ושיקול שכלי, וכך תורמת להתקרבות אל הידע האמיתי.
בקריאה רציפה של דיאלוגים מרכזיים — מכארמידס, דרך המדינה, מנון והמשתה — מתגלה תנועהפנימית עיקשת בנפש האדם: היופיהחיצוני, אם כי מעורר רגש ראשוני, עובר עיבוד במחשבה ודיון פילוסופי, מה שמוביל בהכרח לעלייהבמדרגותהידיעה עד להתבוננות בתבונה טהורה ויציבה.
רעיונות אלו מתחדדים בתורת התנועהבדיאלוגים כמו תאיטיטוס, פרמנידס וקראטילוס, שבהם האמת לאמוצגתכמצבסטטיוסופי, אלא כתהליךמתמשךובלתי–סופי. גם הידיעה וגם האמנותמתקדמותלעברהאידאלי, מבלילהגיעלסיוםמוחלט, בדומה לאמירה שאף "מלאכתהציירלעולםלאמסתיימת". כך גם מלאכת ההמשגה הפילוסופית ממשיכהלהתבהר, להתהוותולהתחדש.
בעולם הנשגב הזה, איןמקוםלקיפאון: התבונה, כמו האמנות, מצויהבתנועהמתמדת של התקרבותלאידיאה (Idea) [מקור]. במובן זה, עוזהרוח – דמותו של ברוךשפינוזה, תלמידו הגדול של אפלטון – מגלם את תנועת ההמשכיות הזאת. שפינוזה על עבודתו בחלק 4, הצליחלהפוך תנועה זו למערכתמחשבתיתסדורה, שבה גם הפילוסופיה וגם האמנות שואפות להשתחרר תחתיה לחירות ולתבונה אינסופית.
אפלטון, יש האומרים שזה סוקרטס, אבל הוא דומה לאפלטון ע"פ עדותם של הפסלים שנשארו.
1. תנועה פנימית כתהליך הידיעה והאמנות באפלטון
אפלטון מציג את הידיעה כאקט דינמי, לא כנכס קפוא או עובדה סטטית. ההבחנה בין העולם החושי המשתנה לבין העולם האידיאלי הבלתי משתנה חוללה מודל שבו הידע אינו מתגלה בבת אחת, אלא נבנה בשלבים ובהתקדמות מתמשכת בנפש.
היופי החיצוני מעורר רגש והתבוננות ראשונית, לרגשות תפקיד חשוב בהנעת המהלך, אך אלו בלבד אינם מביאים לידיעה אמיתית. דרוש עיבוד שכלי ביקורתי, התבוננות פילוסופית שמסירה שכבות של הסחות דעת וצללים.
הדיון הפילוסופי מוביל ל"עלייה במדרגות הידיעה" – כלומר, טיפוס של הנפש לעבר הבנת התבונה הטהורה, שמבטאת את האידאות והאמת המטפיזית.
דיאלקטיקה זו, תהליך השאלות והתשובות, היא לא רק שיטה, אלא מהות התנועה פנימית של הנפש למצב של התעלות.
2. תורת התנועה בדיאלוגים מאוחרים – תאיטיטוס, פרמנידס וקראטילוס
ההכרה שאין אמת סופית ובלתי משתנה בעולם החושי מובילה את אפלטון וממדיכי דרכו לראות בעצם תהליך הגעת הידיעה והאמנות המסע עצמו – תנועה מתמדת, בלתי נגמרת של התקרבותלאידאל.
בתאיטיטוס, העולם נתפס בתנועה מתמדת, ולכן גם הידיעה, למרות שהיא מתבססת על האידיאות היציבות, היא תהליכית ולא מושלמת.
בפרמנידס ובקראטילוס, האמת מוגדרת כתהליך מתמשך שבו גם הידיעה וגם האמנות אינן מגיעות להשגה מלאה, אלא מתקדמות כל הזמן לעבר האידאלי.
כלומר, הידיעה והאמנות הן סוגי מלאכות שממשיכות להתפתח ולהתבהר – "מלאכת הצייר לעולם לא מסתיימת".
3. המשכיות התנועה בפילוסופיה המודרנית – דמותו של שפינוזה
ברוך שפינוזה, תלמידו המשמעותי של אפלטון ברוחו, ממשיך ומסכם את רעיון התנועה המתמדת בפילוסופיה שיטתית:
שפינוזה מפתח מערכת מחשבה סדורה שבה התבונה האוניברסלית מובילה לחירות אינסופית – חירות מהסחות דעת ומשגיאות, וחירות המאפשרת הבנה עמוקה של ההכרחיות בעולם.
בניגוד לפילוסופיות סגורות או סטטיות, שפינוזה רואה את ההבנה כסקאלה מתמדת של צמיחה והעמקה. גם אמנות וגם פילוסופיה שואפות לאותה מטרה נשגבת: התקרבות לשורש האמת, שאינה מוגבלת ונגמרת מעולם.
סיכום והקשר למאמר שלפנינו
החיים הפילוסופיים והאמנותיים אינם מסע לכיוון מטרה סופית מוגדרת, אלא הליכה בלתי פוסקת במסדרונות האידאות של התבונה. תנועה זו היא גם אתגר מתמיד וגם מקור של חירות – אינטלקטואלית, מוסרית ורוחנית.
היא מזמינה אותנו לעולם פתוח, שבו הידיעה והאמנות אינן מתחדשות רק על ידי תגליות חדשות אלא גם באמצעות התבוננות מחודשת, ביקורת עצמית, והעמקה שכלית בלתי נגמרת.
גם בעידן המודרני, הרעיון הזה נשאר רלוונטי משום שהוא מטמיע את התובנה שהעולם והידע אינם פשוטים, וכי
התנועה והחיפוש עצמם מהות את החיים והיצירה.
סיכום פרק 3: שלושת הגדולים – אפלטון, שפינוזה וברונר
בהתבוננות בשלושת החכמים הגדולים – אפלטון, שפינוזה וקונסטנטין ברונר, ממשיך דרכו של שפינוזה והמפרש הגדול של תורתו – אנו עדים לעומק לרעיון התנועה הבלתי פוסקת של מלאכת האדם החושב והיוצר הגדול באמת, מקבילה למטאפורה של "מלאכת הצייר לעולם לא נגמרתת".
אפלטון מציג את התנועה הדיאלקטית כלפי האידיאות כנכס של התבונה הנשגבת, מסע מתמשך של התעלות לעבר שלמות מופשטת.
באמנות ובפילוסופיה מתעוררת הנפש לעבר יופי מוחלט ואמת עליונה, תהליך שמהותו התבוננות פנימית ועשייה רוחנית דינמית.
ברוך שפינוזה ממשיך תנועה זו בתוך מושג הסובסטנציה האחת – תבונה צלולה שנושאת בחובה את ההכרחיות של כל ה"יש". אצל שפינוזה התבונה מובילה לחירות של אדם הבורר מתוך הבנת טבע הקיום כשלםאינטגרלי, כשהפילוסופיההופכתפעולהחיהשלגילויעצמישוטףומכליל.
קונסטנטין ברונר כממשיך דרכו, מדגיש חשיבה רוחנית כתהליך מתמשך של גילוי האחדות המוחלטת. תלמידו ניקוהורודניצ'יאנו (פרסם תחת שם העת נפתלי עירוני בעיתונות הישראלית ומאמרים שונים כולל הספר "המחול הבלתי תלוי, עיצוב, מהות ביצוע") הרחיב זאת ברעיון ה"אניהגמיש" (Eulflexibil) – תבונה יצירתית מתחדשת תדיר, המשקפת את מלאכת הצייר, תהליך אינסופי של עיצוב הנפש לעבר אמת והרמוניה, שבו היצירה והחשיבה לעולם אינן נשלמות.
המשמעות בעידן המודרני
בעולם המודרני, שבו הצעירים מתמודדים עם אתגרים חברתיים, פוליטיים ומוסריים מורכבים, חינוך המטפח הרמוניה פנימית ומחויבות עמוקה לעולם הוא הכרחי.
רק אדם שהכיר את תנועת נפשו מתמידה ויודע להמשיך ולהעמיק את מלאכת החקירה העצמית והיצירה יוכל להנהיג ולשנות לטובה במרחבים אלה.
אפלטון, המדינה (ספרים V–VII, משל המערה, משל הקו החצוי)
אפלטון, מנון (דיון בפרדוקס הידיעה ותורת הזיכרון)
אפלטון, תאיטיטוס (בחינת הגדרות ידע)
הרחבות מודרניות
Cornford, F.M. (1935). Plato's Theory of Knowledge.
Fine, Gail (1993). Plato on Knowledge and Forms.
Fine, Gail (ed.) (2003). The Oxford Handbook of Plato. – מספק מאמרים עדכניים בנושאי אפיסטמולוגיה ופילוסופיה של הנפש באפלטון.
ספרות מחקרית ואקדמית
Gail Fine, Plato on Knowledge and Forms, Oxford University Press, 1993
F.M. Cornford, Plato's Theory of Knowledge
Richard Kraut, Socrates and the State
הקשר פילוסופי רחב יותר
Boylan, Michael (1998). Plato and the Dialectic of Desire. – מתייחס למבנה הנפש אצל אפלטון ולתפקיד השכל בתהליך הידיעה.
Kraut, Richard (1992). Socrates and the State. – כולל דיון על הפילוסוף-שליט והידע השכלי במערכת הפוליטית.
קישורים לאמנות ותנועה
Nehamas, Alexander (1999). Virtues of Authenticity: Essays on Plato and Socrates. – מתאר את הקשר בין אמנות, השראה וצורת הידיעה אצל אפלטון.
Duffy, Cian (2013). "Plato’s Theory of Art as Imitation". ב-The Routledge Companion to Aesthetics.
להלן רשימת מקורות אקדמיים מרכזיים ומעודכנים בנושא תורת ההיזכרות (Theory of Recollection) אצל אפלטון, לשימוש במחקר ובהעמקה:
מקורות עיקריים על תורת ההיזכרות של אפלטון
מאמרים ומחקרים מרכזיים באנגלית:
Norman Gulley, Plato's Theory of Recollection, The Classical Quarterly, Vol. 4, No. 3/4 (Jul. – Oct., 1954), pp. 194-213
Article: Plato's Theory of Recollection (Classical Quarterly, Cambridge University Press, 2009) – ניתוח מעמיק של טענות אפלטון על ההיזכרות ב"מנון" ו"פיידון"
Cristina Ionescu, Theory of Recollection in Plato's Meno – מחקר בספרות הפילוסופית
בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –
Any questions left?I’m happy to assist and answer any question you may have.Please use the contact methods below — this is the best way to reach me.
למען הסרספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.
For the avoidance of doubt, consult a physician (who knows in detail the general health of each patient or yours) before using any medicine, food, extract or any exercise. The information on Yaron Margolin's website or the "Healing Presses" website (on Facebook or MARGOLINMETHOD.COM), in the above article and in Yaron Margolin's articles are material for thought – philosophy neither recommendation nor public guidance to use or cease to use drugs – no information on this site or anyone You should always consult with a qualified physician or pharmacist regarding pain, bad feeling, or goals and how to use foods, ointments, extracts and even exercises, or other remedies that are mentioned as such
תורת הנפש האפלטונית, האסתטיקה והתנועה הבלתי פוסקת: השראות על יוצרים ומנהיגים מגדולי הדורות.
יצירת מופת – האסכולה הוונציאנית. טינטורטו "גניבת גופתו של סן מרקו", בסביבות שנת 1562, גלריה דל'אקדמיה. העיר שהיה לה הכל (ונציה) רק לא קדוש, נזקקה למרכז דתי מאחד – לאיזה עצמות שבפועל נגנבו. הקדוש נמצא והוא מרקוס המבשר, אחד מ 72 השליחים ומי שרשם לכאורה את "הבשורה על פי מרקוס". משהגיעו העצמות , מקברו במצרים אלכסנדריה הם הונח בארמון הדוג'ה ואחר כך נבנתה למענו – מענן הקתדרלה הנודעת של ונציה – שם הוא נמצא כיום.[מקור].
כדי להבין את הזרימה שבין אפלטוןלשפינוזה, אני מציע לפתוח בתמונה רחבה: אפלטון הניח את רעיון האידיאות — אותן מהויות נצחיות ומושלמות שמעל לעולם החושי — ושפינוזה, מאות שנים אחריו, מנסח מחדש את מושג ה"סובסטנציה" ואת ההמשגה הצלולה והבהירה (idea adaequata), כדרך אחרת להגיע לאמת.
שני ההוגים שואפים לאותו יעד: אמתמוחלטת שמסוגלת לשחרר את הנפש. אך הדרך שונה — אצל אפלטון זו התעלותלעולם האידיאות, ואצל שפינוזה זו הבנה מתוך המציאות עצמה.
מהי האידיאה ומהי המשגה צלולה?
אפלטון מתאר את האידיאות כישויות נצחיות ומושלמות, שמעל לעולם המשתנה. הן התבניות האמיתיות של כל מה שקיים (ראה המדינה, VI, 509d–511e). היופי שאנו רואים, למשל, אינו אלא צל חיוור של האידיאה של היופי, שהיא שלמות מוחלטת (ראה המשתה, 210e–211b).
שפינוזה, לעומתו, מנסח ב-אתיקה (II, פסוק 43) את מושג "המשגה צלולהובהירה". זוהי הבנה אמיתית של המציאות כפי שהיא — הכרה בכך שכל מה שקיים הוא חלק מן הסובסטנציה האחת: האל או הטבע (Deus sive Natura).
הדומה: שניהם מחפשים את האמת המוחלטת מעבר לדימוי החושי. השונה: אצל אפלטון האמת היא מעבר לעולם, אצל שפינוזה היא בתוך העולם עצמו.
תפקיד התבונה
אצל אפלטון, התבונה היא הכלי העיקרי של הנפש כדי להתנתק מן העולם החושי ולהגיע לאידיאות. במשל השמש (המדינה, VI, 506e–509c) האידיאה של הטוב מאירה כמו שמש, והתבונה היא מה שמאפשר לנו לראות אותה.
אצל שפינוזה, התבונה איננה מוציאה אותנו מן העולם אלא להפך — היא מלמדת אותנו להבין אותו כפי שהוא. ב-עלתיקון השכלשפינוזה מתאר תהליך שבו השכל מתרגל להבחין בין דעות קדומות, אשליות, סברות, שקרים, רגשות וידע אמיתי.
שניהם רואים בתבונה דרך לשחרור: אפלטון — מהחומר, שפינוזה — מהרגש וההזיות.
הערה: ההמשגה דימיון לא שונה מאוד אצל שני גאונים אלו, אך היא שונתה בימנו להזיות, פחדים וחרדות גם אשליות ותקוות שווא, כדאי להבהיר אותה.
אצל שפינוזה – אם לדייק הוא מבחין בין:1. כוחהדמיון (imaginatio) – אצלו זה מנגנון חשוב: מאפשר קליטה מהירה של תמונות, אינטואיציות, תפיסת מצבים בלי ניתוח ארוך.2. תעתועי דמיון / הזיות – כאן הוא מתכוון למה שמסלף את התמונה, כמו צללים במשל המערה, או הטעיה חושית שלא משקפת את האמת.
הזיות – היא ההמשגה – התרגום הנפוץ ביותר ברפואה ובפסיכולוגיה (כשהאדם חווה דבר שאין לו בסיס ממשי במציאות).
אתיקה, חלק ב', הגדרה של הדמיון (imaginatio)
Per imaginationem intelligo ideas, quae menti obversantur ex eo, quod corpus humanum rerum externarum vestigia, tanquam praesentium, retinet.
תרגום חופשי שלי:
"בשם דמיון אני מבין את הרעיונות המופיעים בתודעה מן העובדה שגוף האדם שומר בתוכו את רשמיהם של דברים חיצוניים כאילו היו נוכחים."
אתיקה ב', משפט 17, הערה
בלטינית:
Imaginatio per se non est falsum, sed tantum quatenus privatur idea, quae falsitatem tollit.
> "הדמיון כשלעצמו איננו שקרי; הוא נעשה שקרי רק במידה שהוא חסר את הרעיון שמסלק את הטעות."
על יסוד דברים אלו בנינו מאוחר יותר את תורת הדמימה ו"לחיצות ההחלמה" שיטה שהוכיחה את עצמה מעל המשוער.
🔑 כלומר – אצל שפינוזה הדמיון הוא כוח טבעי, הוא דותף לדרך, בהחלט לא אויב; הוא נעשה מטעה רק כשחסרה לנו השלמה שכלית (idea adequada) נושא שנקשר בדמימה, כלומר, הוא נתקע בחוסר חסר את הרעיון שמסלק את הטעות. ומסרב להשלימו. זו דמימה מחשבתית, עצירה מוחלטת יציאה ממרחב המחשבה – בתנועה יחסית אפס. אצל שפינוזה, הדמיון (imaginatio) איננו בהכרח "טעות", אלא כוח טבעי של הנפש, שלב ראשוני בדרך לידיעה. אבל, פעמים רבות האדם לא זוכה לידיעה, לא בגלל הדימיון אלא כאשר אנחנו לוקחים אותו כשלם ומוחלט בלי ההשלמה של ה־idea adequada – אותה ידיעה בהירה ונכונה שמבוססת על השכל. כאשר חסר הלהט שמאפשר להתקדם, הרעיון שמסלק את הטעות נתקע, לא מסלק אותה. המסלול של הדימיון מדומם. בגדולה השכל מתעורר- פורץ את הדמימה, זורם הלאה, ומניע את התמונה למקומה הראוי. בהקשר זה מוסיף אלברט איינשטיין נדבך חשוב: ניסוי החשיבה (Gedankenexperiment) – דימיון שמחובר לשכל ולחוקי הפיזיקה, והופך לכלי מדעי מהמדרגה הראשונה. כלומר, הדמיון מקבל כאן תוקף יוצר, לא רק כשלב בדרך, אלא ככוחפורץ ומוביללהבנהמעמיקהשלהמציאות.
אצל אפלטון – הדמיון = צללים, שלב נמוך של ידיעה, מקור אשליה אם נשארים בו. במשל הקוהמחולק (הרפובליקה, ספר ו'), הדמיון (eikasia – “היקש/דמיון”) הוא השלב הנמוך ביותר של ההכרה.
– כאן האדם תופס לא את הדברים עצמם אלא צללים, השתקפויות, דימויים (למשל במים או במראה). מי שנשאר בשלב זה של הידיעה, לוקח את הצללים והדימויים כמציאות עצמה. הלא קיים הופך לו למשענת חיים. לפעמים עד כדי שיעבוד אליו והקרבה. כשבפועל היא דמימה – בעצם “הכלא” של דרי המערה – האנשים שרואים צללים על הקיר וחושבים שזה העולם האמיתי. יחד עם זאת אפלטון לא שולל לגמרי את הדמיון: הוא מהווה שלב הכרחי בשרשרת הידיעה. – אך כדי להגיע לאמת – צריך לעלות מעלה: מאיקאסיה (דמיון) → פיסטיס (אמונה בחפצים מוחשיים) → דיאנויה (חשיבה מתמטית) → נוס (ידיעת האידיאות).
אצל שפינוזה, הדמיון הוא כוח טבעי, שותף לדרך לידיעה. הדרך שגויה כאשר לא הוא נעשה מטעה רק כאשר הוא עומד לבדו ללא ההשלמה השכלית (idea adequada). בהעדר כוח המחשבה, הוא נבלם וקרוב למצב של "דמימה". אלברט איינשטיין המשיך קו זה והראה שהדמיון, כאשר הוא מצטרף אל השכל, הופך לכלי מדעי ראשון במעלה באמצעות "ניסויהחשיבה".
אמנות — חיקוי או כלי לחשיבה?
אפלטון היה חשדן כלפי אמנות. ב-המדינה (X, 595a–608b) הוא טוען שהאמנות אינה אלא חיקוי של חיקוי, ולכן היא מרחיקה אותנו מן האמת. ובכל זאת, בדיאלוגים אחרים כמו המשתה או איון הוא מכיר בכוח האמנות לעורר השראה ולכוון את הנפש אל היופי המוסרי.
שפינוזה כמעט ואינו כותב על אמנות. אבל אפשר להבין מתוך האתיקה שחוויה אסתטית יכולה להפוך לידע אמיתי אם היא עוברת דרך תבונה ובהירות. למשל, ציור או מוזיקה וריקוד שמעוררים רגש יכולים להפוך לכלי להבנה אם הם מובנים כחלק מההרמוניה של הטבע.
ללא ספק, כפי שנרשם למעלה בהערה, ההבדלים נובעים מהבנתו של הכוח הרואה בדיוק מעבר לחושים – הכוח המדמה.
חירות והתעלות
משל המערה של אפלטון (המדינה, VII, 514a–517a) מציג את החירות כשחרור מכבלים ויציאה לאור האמת. החירות כאן היא התקרבות לעולם האידיאות.
אצל שפינוזה, החירות איננה יציאה מהנמצא אלא הבנתו. בחלק החמישי של אתיקה הוא מנסח את "אהבת האל השכלית" (amor Dei intellectualis): שלווה פנימית שמושגת כאשר אנו מבינים שהכול נובע מן ההכרח של הטבע.
כלומר
"כשמבינים שהכול קורה לפי חוקי הטבע, נוצרת בתוכנו אהבה שקטה ובטוחה – זו 'אהבת האל השכלית'."
היא גם תורתו של ניוטון.
שוב, "הדמיון בין שפינוזה לאפלטון ברור: שניהם רואים בחירות פרי של התבונה. אלא שאצל אפלטון הדרך היא 'בריחה' מן העולם — מה שהוליד את הפלטוניזם, ואילו אצל שפינוזה היא קבלה והבנה עמוקה של העולם."
"יש לזכור כי הפלטוניזם, ובעיקר בגלגולו הניאו־פלטוני, נספג עמוק בתוך המחשבה הדתית – הן בנצרות והן בקבלה היהודית. רעיונות כמו 'הנשמה השואפת לשוב אל מקורה', או 'האור האמיתי' שמאחורי עולם הצללים, שימשו יסודות לבניית דוקטרינות דתיות, והתנגדות לא מוצדקת לתורת הנפש של אפלטון. שהרי בשל פרשנותם של "כהני הדת" נוצרה לעיתים קרובות קריאה של אפלטון כמי שמכוון לטרנסצנדנטיות אלוהית, אף שבכתבי אפלטון עצמם הדגש הוא יותר פילוסופי־מתודולוגי מאשר תיאולוגי.
משל המערה אצל אפלטון נועד בראש ובראשונה להמחיש את הדרך מהדמיון והצללים אל ההכרה הפילוסופית באמת – עליית הנפש מהחושים אל עולם האידאות. זהו תהליך של חינוך ושל התבוננות שכלית.
אבל כבר בעולם העתיק המאוחר, ובעיקר אצל הניאו־פלטוניסטים כמו פלוטינוס, המשל קיבל צביון דתי־מיסטי: העלייה מן המערה הובנה כעלייה של הנשמה לעולם האלוהי, השתחררות מכבלי הגוף והחומר ושיבה אל המקור האחד. עד היום המשגה שגויה זו מחלחלת בקוראי אפלטון.
כאשר הנצרות אימצה את הפלטוניזם (באמצעות אוגוסטינוס ואחרים), המערה הפכה למשל על חיי האדם בעולם הזה כמציאות של חטא וחושך, והיציאה ממנה – אל "האור האמיתי" – זוהתה עם האל ועם הגאולה שבאמונה.
כך, רעיון פילוסופי של דרגת ידיעה נהפך בדתות המונותאיסטיות למשל על הגאולה הדתית והמפגש עם הלא קיים.
קונסטנטין ברונר
קונסטנטיןברונר (Constantin Brunner), פילוסוף יהודי-גרמני, פחות מוכר באופן נרחב אך עסק בהרחבות למושגים מטפיסיים ופילוסופיים חיוניים, בעקיפין מושג הסובסטנציה בו ידובר בהרחבה בהמשך המאמר, אצל ברונר מושפע מדברי פילוסופים קודמים כמו אפלטון ושפינוזה, בהתייחסות ל"מהויות" ול"יסודות" של הקיום [מקור].
מעבר אל ברונר ועירוני — "מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת"
כאן נכנס קונסטנטין ברונר. בהשפעת שפינוזה הוא מדבר על "תורת הרוח", שבה הסובסטנציה איננה רק ישות נייחת, היא בהחלט לא סטטית אלא גם תנועה רוחנית מתמדת ובה קטבים ותתי מרחבים נעים יחסית.
אצל קונסטנטיןברונרהסובסטנציה נעה ומשתנה. היא מרחב תנועה רוחנית מתמדת. אמנם קיימת סובסטנציה אחת בלבד, אך מהותה דינמיות זו תנועה פנימית – תנועת מחשבה בלתי פוסקת. גם הנפש, לפי קונסטנטיןברונר, איננה מהות קבועה אלא מרחב שבו פועלים קטביםוהבדליםיחסיים, והמפגש ביניהם מייצר תנועה תמידית, יצירה וחידוש [מקור].
בכך קונסטנטיןברונר שונה מן האפלטון הקלאסי, שאצלו האידאות הן יציבות, נצחיות ועומדות מחוץ לעולם המשתנה; כדי להבינן יש לצאת אל מעבר למציאות הנתונה. אצל ברונר, לעומת זאת, העולם והמחשבה נפגשים, נעים יחד בתנועה דיאלוגית, ללא פיצול בין "כאן" ל"שם".
התייחסות אל "חלק" כאל שלם – כלומר, תפיסה מקובעת שאינה רואה את המתח הדינמי – היא בעיני ברונר עיוות, ואצל ממשיכיו "עירוני" (כנראה רמז לאדם ההולך שולל אחר צורות נפרדות) היא אף נחשבת מקור המחלות שבנפש (האני הגמיש, סדרת ההרצאות בבית-מחול ירון מרגולין, ארכיון הספריה למחול בבית אריאלה).
קונסטנטיןברונר – Lehre von den Geistigen und vom Volk (1908)
בספרו Lehre von den Geistigen und vom Volk (1908)קונסטנטין ברונר מציג את ההבחנה בין שלושת רמות החשיבה [מקור]:
החשיבה הפרגמטית (המעשית, החלקית) – זו שעוסקת בקטעים של המציאות.
החשיבה השכלית – שמסדרת את החלקים בהיגיון, עדיין ברמת חלקיות.
החשיבה הרוחית (geistig) – שרואה את האחדות הדינמית של הכול. בנושא ה"חלק" הוא כותב:
"החלק כשהוא לעצמו – מוגבל, נכה, אין בו חיים; רק כתנועה בתוך השלם הוא אמיתי."
ב – Unser Christus oder das Wesen des Genius (1921 ברונרמתאר את האשליה החולנית שבה החלק נתפס כשלם:
"הטעות הגדולה של הנפש החולה היא לראות בפרט את הכול. זהו עיוות יסודי, שבו החלק מתנשא למעמד של מוחלט, ובכך הוא ממית את הזרימה הרוחית."
סובסטנציה אחת → היסוד המשותף לכל המציאות נעדרת.
מקבילות אצל שפינוזה
ב-אתיקה (חלק ב', הגדרה 4 והלאה), שפינוזה מדבר על idea inadequata – תפיסהחלקית שאיננה שלמה, ולכן מולידה בלבול וייסורים:
"רעיון שאינו שלם הוא ידיעהחלקית בלבד; ומתוך כך הוא המקור לטעות."
קטבים ומרחבים קיימים בנפש ע"פ ברונר → רעיון שמאפשר להבין תנועה פנימית של חשיבה, רצון, יצירה, ולא רק חוויות פסיביות.
ברונר לוקח את המושג של שפינוזה — סובסטנציה אחת — ומדגיש את הדינמיות שלה, את היותה מרחב ענק של תנועה והתנועה היא תנועת מחשבה בלתי פוסקת. את התפיסההחלקית הוא מעביר לראיית ה"חלק''. בעוד ששפינוזה מזהה את החולשה ב"חוסר השלמות של הרעיון", ברונר מדגיש שהבעיה איננה רק חוסר שלמות, אלא ההיהפוך של החלק לשלמות מדומה. זהו שורש החולי: כשהתודעה נאחזת בפרט כאילו הוא המוחלט.
נפתליעירוני, תלמידו, הרחיב זאת לרעיון ה"אני הגמיש" (Eul flexibil, 1999): תודעה שמסוגלת להתחדש בלי סוף, כמו צייר שאינו מפסיק לגעת בקנבס, בתנאי שתושב התנועה.
נושא ראייתה"חלק" איננו רק סוגיה פילוסופית־תיאורטית, אלא תופעה תרבותית רחבה, כמעט בלתי נראית, אך מכריעה את יכולת הראייה הכוללת. בחברה החילונית, המשכילה והאינטלקטואלית — זו הרואה עצמה רציונלית ומודרנית — בולטת דווקא האחיזה המעוורת ב"חלק" ויש להצביע על כך.
הנטייה לפרק את המציאות לקטגוריות, מושגים ומדדים, ולהעמידם כשלם בפני עצמו, הפכה ליסוד כמעט מובן מאליו של החשיבה האקדמית והמדעית. אך זוהי מלכודת: החלק, כשהוא מנותק מתנועתו, הופך לדוגמה סגורה. במקום להבין את הנפש או החברה כמרחב חי, דינמי, מלא יחסים וקטבים, מתעקשת החשיבה האינטלקטואלית בת זמננו לראות את הקטגוריה, את האבחנה, את "החלק" — כאילו הוא השלם.
אצל ברונר, תפיסה זו נחשפת כמקור מרכזי של מחלות הנפש והרס החשיבה, נפש האדם או התרבות: החלק, ברגע שהוא מתיימר להיות "הכול", קופא ומסלף את ההבנה, נושא שקיבל מאוחר יותר על-ידי נפתלי עירוני את ההמשגה "דמימה''. ההחלמה וההתחדשות דורשות חזרה אל התנועה – ע"פ עירוני (האני הגמיש) חזרה אל ההבנה שהחלק הוא רק יחס בתוך מכלול משתנה, חי ויוצר.
"בפסיכולוגיה המקובלת שולטת ראיית ה'חלק' כשלם: הדיכאון, רגשי הנחיתות או הנרקיסיזם נתפסים כמהות אישיותית, כישות בפני עצמה. אצל ברונר, לעומת זאת, 'החלק' איננו שלם, וברוב המקרים, בעיקר בדיון על הרגשות (שמחה, אהבה, צער, כעס, מגלומניה) הוא רק קוטב במרחב נפשי דינמי. החולי נולד כשחלק זה נתפס כמוחלט. ההחלמה מתחילה עם ההכרה בכך שהחלק הוא יחס בתוך תנועה מתמדת של הנפש."
בפסיכולוגיה המסורתית, ראיית החלק שולטת:
דיכאון, למשל, מתואר כמצב קבוע, כמעט זהות; תחושתנחיתות נתפסת כמהות של האדם; כעס מוגדר כתכונה; נרקיסיזם ואומניפוטנטיות נבחנים כקטגוריות סגורות. על נושא התודעה השלילית – צורת מחשבה שמוליכה שולל לא מדברים כמעט בכלל. נושא שאפשר לקרוא עליו עוד – כאן. אך ברונר חושף שהללו אינם "מצבים" יציבים, אלא קטבים במרחב דינמי של הנפש. הם
רגעים בתנועה רחבה יותר, שבין מתחי כוחות ויחסי גומלין.
כשמעמידים את הקטב כחלק יציב, מתעלמים מהאפשרות של תנועה – וכך גם נחסמת הדרך להחלמה.
במדע המודרני והאקדמיה, אותה תופעה מתבטאת בקטגוריזציה נוקשה. כל תחום, כל דיסציפלינה, מתעקשת להגדיר חלקים מדויקים ולנתקם מן המכלול. הפיזיקהמפרידהעצםמתנועה, הביולוגיה מפרקת מערכות לאיברים, הפסיכולוגיה מחלקת את הנפש ל"תסמונות". ההבנה המדעית זוכה לדיוק מרשים, אך מאבדת את ההקשר החי. החלק, ברגע שהוא מנותק מתנועתו, הופך לפסל מת — לא כלי להבנת החיים. וכשמדובר בתרופות, למשל ללחץ דם, מבלי להכיר במכלול הן הורסות את הכליות, מחלה שמתים ממנה [מקור].
אצל ברונר / עירוני, ההבנה האמיתית מתחילה כשהחלק מוחזר למרחב, כשהוא מובן כיחס בתוך שלם בתנועה. כך מתגלה הנפש כמרחב חי, שבו הכוחות אינם "מצבים" אלא קטבים מתחלפים, ושבו עצם קיומה של תנועה הוא יסוד ההחלמה והחירות.
הנושא למעלה מורכב ומחייב דוגמא להבהרה.
דיכאון ככיווץ המרחב
הנפש, לפי ברונר, היא מרחב תנועה – שדה שבו פועלים קטבים שונים: תקווה וייאוש, שמחה ועצב, פתיחות וסגירות. כל קוטב מקבל משמעותו רק מתוך הדיאלוג עם הנגדי לו.
כאשר המרחב פתוח, התקווה מאזנת את הכאב, והעצב יכול להוליד עומק ונוכחות, שמובילים להתחלה חדשה. אך ברגע שהמרחב מתכווץ, וכוח אחד משתלט, נוצר תת־מרחב סגור. התקווה נעלמת, הדיאלוג נקטע, ההדדיות קורסת והתחושה הבודדת – כמו כובד שאין מולו ניגוד – משתלטת. זהו הדיכאון.
הדיכאון, אם כן, איננו "מהות" או "מחלה" בפני עצמה, והטיפול הו בכדורים ואלפי פגישות מגוחך, לא ענייני, בוודאי רב-כישלון. הדיכאון אינו אלא מצב שבו המרחבהפעילחדללנועאלקוטבהתיקווה. התחושה הבודדת (עצב, חוסר אונים, כובד) מכריעה את כל המכלול, כאילו היא מייצגת את השלם.
הספר "עלהכעס" הוא יצירה פילוסופית קלאסית עתיקה וראשונית בנושא זה. היא מנתחת לעומק את מהות הכעס והשפעתו על חיי האדם.
סנקה, ב"חיבור על הכעס" (De Ira), מתאר את הכעס כתנועה שנולדת מהשפלה או תחושת עלבון, רגשות ששפינוזה מגדיר באתיקה, אך היא יכולה להתפתח לכיוונים שונים – הרס עצמי, אלימות, או לחלופין בלימה והתמרה. הוא מדגיש שהכעס איננו מצב קבוע אלא סערה זמנית של הנפש [מקור].
סנקה הקדים את זמנו במאות שנים בנושא תנועת הרגשות והבנתן, סנקה הבין את מנגנון הכעס לא רק כתגובה רגשית כפי שמקובל להמשיגו בקרב ה"מלומדים" אלא כפרי של תפיסת זכאות. הוא חלק ממרחב תנועה בנפש, כפי שמסביר ברונר. כשהאדם מבין את הכעס כקוטב, כחלק מתנועה רחבה יותר (שכוללת גם הכלה, פרספקטיבה, תקווה) – הכעס מאבד את כוחו ההרסני. אסביר זאת יותר לעומק.
סנקה חקר את הכעס והתבונן במתרחש בנפשו של נירון קיסר, תלמידו. לאט לאט הוא הבין ורשם את מסקנותיו החשובות שגודל הכעס של נירון אינו מקרי [מקור1, מקור2]. הוא תולדה של חינוך. הוא תלוי בתפיסת האדם, ככל שהאדם חש שמגיע לו יותר כך זעמו גדל, כשהוא מתאכזב וחווה שהעולם "אינו מספק את הסחורה".
מעגל הכעס של לוקיוס אנייאוס סנקה (Seneca), שחי משנת 4 לפנה"ס בערך עד 65 לספירה – היה אחת הדמויות המרכזיות והמגוונות בספרות, בהגות ובפוליטיקה הרומית, סנקה היה החונך ואחר כך היועץ הקרוב של הקיסר המטורף נֶרוֹ (הידוע בעברית כ"נירון"), ומתוך כתביו – ואחרי אלפיים שנות חתחתים ועיקולים – הגיעו לידינו לא פחות מעשר טרגדיות (שתיים מהן מיוחסות לו כנראה בטעות) סנקה, כמי שציפה להשתמש בחכמתו ולהיחלץ מהתקפי הזעם של תלמידו נרו, לבל יהרגו באחד מהם, חקר ממושכות את התקפי הזעם עצמו ובשרטוט למעלה ובהערות לו למטה תמציתם של הדברים. שרטט ורשם ירון מרגולין. אדם חש כנירון קיסר שנולד כמי שמגיע לו יותר, והוא בעל זכויות יתר שמגיעות לו בשל מעמדו, כספו, אומללותו, מחלתו, אובדנו או שם משפחתו ותפקידו… גם כי חנפניו מעודדים רגש זה שמקנן בו. וכשהיה בטוח שיעבור את הצומת בירוק, למשל… או שיצליח בנהיגה בכביש לעקוף את הנבל הזה שנוסע כחוק ומפריע לזכויותיו היתרות, מכל מקום כפי שנדמה לו שהן – בשל צפיותיו למימושן, הוא חש כמי שטרוף אוחז בו נוכח הנבל שלא חש שנוסע כאן בעל זכויות מלידה. עם התחושה הזאת הוא יוצא לדרך ומכיר רק בתסכול שעולה בתוכו. ודעו לכם שאין סבל גדול מסבלו של נירון קיסר שלנו, בעל הזכויות מלידה בעת זעמו נוכח רמיסת זכויות היתר שלו – גם אם הוא נוהג במכונית ישנה, גרמנית, מודל קום המדינה. חוסר הכבוד בו הוא פוגש נוכח ועקב אי מימושה של זכאותו, (בעיני עצמו = ציפיותיו, ציפיתו – נפש יהודי צופיה) – התסכול מציף את נפשו וממלא אותה ויותר מכך רומס אותו ואותה בכאב והשפלה, שהרי נירון קיסר לפנינו – הבן של… כי מה כבר עשה בעצמו לזכותו בכל אלו שהרי לא דוד המלך הוא ולא כובש ירושלים (יוסי פרדקין) במלחמת 6 הימים הוא אלא כלום, אדם שיש לו ציפיות – הַמְתָּנָה בְּקֹצֶר רוּחַ לִדְבַר-מָה ושלא תראה המתנה זו כקלה בעיניכם כשמדובר בנסיך – וכמי שאוחז ב"הכול מגיע לי" עולה ומתפתחת בו מחשבה על העוול הנורא שנעשה לו, באי צדק ונוסף לכל אלו רמיסת זכויותיו, שהרי מגיע לו. ונוכח המגיע לו הזה, מגיח ומתגלגל בו כעס, שהוסכם שמגיע לו, אך לא ניתן לו – והכעס צומח ומפמפם בתוכו בייסורי גיהינום – ואלו עולים כבצק עם שמרים דרך הלא יעלה על הדעת שנלקחה ממנו כל זאת, והיכן היא הזכות שהרי מגיע לו לעמדת הזעם. ומרגע זה העוול איננו עוד עוול אלא חוסר צדק שמקפיץ זעם צדקני. בזו לו ורמסו את זכותו, פגעו במעמדו כבעל הזכויות היתרות ועוד נוכח עדים, ומרגע שכבודו נרמס הוא דורש נקמה – זה הרגע בו הזעם הנקמני מתפרץ, הוא נזעק עם אגרוף קדימה ופורץ באלימות גם דוחף את הנבל אל בריכת התנינים בפומפי, טרם נרמסה על-ידי הוזוב עצמו, נוכח האורחים כולם בוילה ההיא שיטרפו אותו חי. כי לא הגיש לו את כוס היין שנפשו חשקה בו ברגע ההוא. וכשהוא לא עם המגיע לי וסבלו לא עולה על עוצמת הוזוב שעלה על פומפי בלילה ההוא והזעם צדקני לא מגיח הוא רק מקלל ומאיים ומנפנף את אצבעותיו … ומאחר שלא עשה דבר כדי לזכות בצדק באמת בכל זכויותיו – ומאחר שבפועל אין כאן שום זכות, אלא אך ורק צפייה לה "ייחול" אל תחששו מדבריו, גם אל תעזו להיכנס בקו האש כשהזעם מתפרץ, גם סנקה עצמו לא שרד אותו, אבל, כעבור 7 דקות, לכשמדד הזעם ירד, אין חשש כי לכשעצמו מתוך עצמו וכשלעצמו לא יעשה דבר גם כאן ולאחר שירגע וינוח מהתבערה שאחזה בו כפאון בשירו של מלרמה "אחה"צ של פאון"- זהו מעגל הכעס של סנקה אשר ביקש את הנתיב לאושר – לקבל את הרגע כמו שהוא, ולא לתת לתשוקה, להנאה או לפחד מכאב להשתלט עלינו הוא שמצווה עלינו לשוב ולבחון דווקא את שייכות – צִפִיּוֹתֵינוּ ייחולינו ואת תקוותנו ולהניח לזכויות היתר כי אין אנו נסיכים ואיש מאתנו לא נולד להיות קיסר האימפריה הגדולה.
המונח "סנקה – מעגל הכעס" מתייחס למעגל טיפולי שנקרא "מעגל הכעס" (או "מעגל הכעסים"), אשר המשגתי ויזמתי (ירון מרגולין) בהשראת ספרו של סנקה, כדי לעזור ל להתמודד עם כעס, זעם ורגשות שליליים אחרים, תוך שימוש בשיטות שונות להבראת הנפש והגוף, כמו למשל "לחיצות החלמה". המעגל נועד לספק מרחב בטוח לאנשים להביע, לעבד ולשחרר רגשות כעס, זעם ותסכול. וכן להבין את מחקרו של סנקה ואת זה של דוסטוייבסקי בתחום הנפש [מקור].
פרופ' אבשלום אליצור שנתבע דיבה ע"י יאיר נתניהו כשפרסם על הכעס: הסתמכתי בדבריי על ח"כ נעמה לזימי, אותה נתניהו לא תבע [מקור] • נתניהו הבן מכחיש [מקור]• במקום אחר נרשם:
ראש הממשלה ישב בביתו בבלפור עם יועציו על מבנה התאגיד, כשברקע כחלון מאיים שיפרק את הממשלה אם לא תהיה הסכמה. האווירה הכללית היא שהולכים על המתווה של כחלון, אך לפתע נפתחה הדלת וממידע שנמסר לנו יאיר התפרץ בצעקות נגד ההחלטה. בשלב מסוים הוא ירד על ארבע כדי לדמות חיה ואמר לכולם "אתם חלשים, מלקקים לכחלון". באותו דיון עלה בין היתר גם הרעיון איך להסביר את ביטול התאגיד והשארת רשות השידור [מקור].
לא מקרי שרואים אנשים מתפרצים בזעם דווקא בתור למחלקת עסקים, או כשהם חשים ש"מעמדם" לא הוכר. הרי שם הזכאות בולטת – "שילמתי יותר, מגיע לי יותר" – וכל חריגה נתפסת כעלבון, פגיעה באגו.
סנקה, De Ira (On Anger), ספר I
סנקה כותב ש"ככל שהאדם חש שמגיע לו יותר, כך כעסו גדול יותר" — הרעיון הזה מופיע במספר מקומות, למשל בהקשר שבו הוא דן במה שמעורר את הכעס: התחושה שמישהו לעגו לו, שהזכויות שלו לא הוכרו [מקור]. (זה מופיע כחלק מהדיון על "unwarranted opinion of self" — דעה לא מוצדקת של העצמי — שגורמת לכעס להידחס [מקור].). בספר II, פרק 2, סנקה כותב ש"כעס יכול להיות מרודה ברצוננו; הוא חולשת נפש הנשלטת על ידי תחושתפגיעהלאמוצדקת." [מקור]. ב
De Ira, ספר I, VII סנקה טען שהכעס נובע לא רק מהפגיעה עצמה אלא ממה שהוא מחשיב "dignity" — מלכת הזכויות והכבוד שחש האדם שמרגיש שנפגע. ככל שהכבוד הפגוע לכאורה גדול יותר, כך גדלה התחושה של עוול, והכעס מתעצם. ב-De Ira, ספר I, פרק XXIV / XX סנקה מדבר על "tumor" — מתאר את הכעס הגדול כמעין “נפיחות” של הנפש שמעוררת זעם יוצא דופן, אבל שאין בו שורש עומק — כי התחושהלאנשענתעלעקרונותמוצקים אלא על פגיעה נתפסת יותר מזכויותיו, שלכאורה מגיעות לו בשל כספו, מעמדו, שייכותו ל…
כך ברונר מסביר שהטעות הגדולה של הפסיכולוגיה המסורתית היא לראות בתחושה הזו השלם עצמו, במקום להבין אותה כשלב, קוטב, או רגע במרחב דינמי.
מרחב נע → כיווץ → ירידה לתת־מרחב → דיכאון
כך נולדת הדמימה או שיבה אל התמונה הרחבה:
אפלטון מדבר על אידיאות נצחיות שמעבר לעולם.
שפינוזה מבקש להבין את ההכרחיות שבתוך העולם.
ברונר ועירוני מציעים לראות את החשיבה עצמה כתנועה נמשכת של היקום.
ומכאן המטאפורה — מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת.
מסקנה
ההשוואה בין אפלטוןשפינוזה מגלה שני קווי תנועה פילוסופיים:
אפלטון — תנועה כלפי מעלה, לעבר האידיאות, שנמצאות מחוץ.
שפינוזה — תנועה פנימה, להבנת ההכרחיות.
ברונר ועירוני מוסיפים ממד שלישי: התנועהעצמההיאהאמת. היקום כולו הוא "תנועת מחשבה", והאדם — דרך אמנות, תבונה ורוח — שותף במלאכה שאין לה סוף.
✨ כך נוצר גשר: מן הדיאלקטיקה של אפלטון, דרך המוניזם של שפינוזה, אל תורת הרוח של ברונר וה"אני הגמיש" של עירוני. גשר שמלמד אותנו כי החיפוש אחר האמת איננו יעד סופי, אלא מסע מתמשך.
על-מנת לראות את זרימת המחשבה בהשראת רעיונותיו של אפלטון, כפי שראינו במרחב האמנותי נבחן את הקשר בין ההמשגה הפילוסופית של ברוך שפינוזה, ממשיך דרכו של אפלטון – במיוחד כפי שהיא באה לידי ביטוי ב**"אתיקה"** וב**"על תיקון השכל"**, לבין המושג האפלטוני של האידיאה
[מקור]. ההשוואה בין תפיסת האידיאה של אפלטון – תורת האידיאות של אפלטון (ב"פוליטיאה– המדינה,) באחד המקטעים המרכזיים ב"מדינה'', אפלטון מתאר את תורת האידאות בהקשר לחינוך, צדק ומוסר.
"כאשר היא (הנשמה) ממוקדת במקום שבו האמת והמציאות זוהרים, הנשמה תופשת ומבינה אותם, ונראית כאילו יש בה הגיון; אבל
כאשר היא (הנשמה) פונה למקום המעורב באפלה, עולם הדברים המתהווים וחולפים, היא רק מחווה דעה ועוקצה מוקהה.
באפלה היא נעה בדעותיה מכאן לכאן ושוב נדמה כאילו היא נעדרת הגיון".
לקראתסיום מאמרי על תורת הנפש של אפלטון אתמודד עם שאלות מהותיות על תנועהפילוסופית, אמנות ועם השאיפהלשלמות.
אבחן את הנושא בהדרגה. גם אתייחס גם לדיון באידיאה בפרמנידס, דיאלוג מורכב ומאתגר שבו מופיע פרמנידס הזקן, יחד עם סוקרטס הצעיר.
לפני שנתחיל תזכורת:
הדיון בפרמנידס בוחן ובודק את הרעיונות המרכזיים של תורתהאידאות, מציג ביקורות וספקות על קיומן ועל האופן שבו הן מתקשרות לעולם [מקור].
פיידון הוא דיאלוג בו אפלטון מסביר כיצד הנשמה קשורה לעולם האידאות ושואפת לחזור אליו.
טימיאוס – דיאלוג קוסמולוגי (חקר היווצרות והתפתחות היקום) שבו אפלטון מנסח את רעיון הבריאה של היקום בהתבסס על אידאות. ומתייחס לאידאות כאל תבניות של המציאות הפיזית [מקור].
שפינוזה
ברוךשפינוזה נולד ב-1632 למשפחה יהודית ספרדית שחיה באמסטרדם. הוא נחשב בקרב חוקרי התנ"ך לחלוץ בביקורת המקרא, והוא מתואר כאחד מאבות החילוניות של הפילוסופיה המודרנית בכלל. שפינוזה היה נועז במחשבתו ופורץ דרך בטענתו כי הכוח העליון אינו חיצוני ולא פרסונלי, בוודאי לא מה שמצווה, בוחן, דן, מבקש שוחד כקורבן או תפילה או הלקאה עצמית. הוא לא תפיסה שגויה של המציאות. הכוח העליון הוא מה שזוהה עם הטבע. מרחב ענק של תנועה ושינוי. שפינוזה מציג ראייה של הטבע כאחדות אורגאנית, אין-סופית ושלמה, שאפילו המדעים לא מצליחים לרדת לסוף דעתה. איינשטין למשל הצהיר שהוא שפינוציאני. כלומר, שיטת שפינוזה נתפשת כדרך מחשבה העומדת לפני איש מדע אמיתי. אדם שמופעל על ידי כוח הסקרנות ושואף להבין את הכוליות, העומדת מאחורי החקירות המוגבלות שלו, ומחפש משמעות רוחנית -שלמה בחייו [פרופ' יוסף בן-שלמה]. בגיל שמונה בערך התחיל שפינוזה ללמוד בתלמוד-תורה "עץ חיים" באמסטרדם תנ"ך עם פירוש רש"י, דקדוק עברי, גמרא, הלכה ופוסקים ואולי אפילו קצת מחשבה יהודית וקבלה. שפינוזה סיים את הלימודים האלה בגיל ההתבגרות, ואז הוא התחיל להזניח את לימודי היהדות שלו. תחילה פנה שפינוזה אל ספרי הפילוסופים היהודיים של ימי-הביניים, בעיקר כתבי הרמב"ם, הרלב"ג, חסדאי קרשקש. כשהיה בן 24, ב-1656, הוחרם על ידי מנהיגי הקהילה היהודית, נרדף ונודה [מקור1, מקור2]. בניגוד למסופר, הוא לא הוחרם בשל דעותיו, אלא בשל אורח חייו שהשתנה [מקור]. שפינוזה נקרא אז בפני בית-הדין של הרבנים, ונגזר עליו נידוי ל-30 יום כדי שיחזור בו. לאחר שלא חזר בו ולא שינה מדרכיו, הוכרז עליו החרם הגדול בשנת 1656, והוא הוצא מקהילת היהודים באמסטרדם [מקור]. "המאמר התיאולוגי-מדיני", היה ספרו השני (1670) פורסם בעילום שם – הוא הספר שעורר פולמוס חריף, ומי שהביא להחרמה הרשמית של הספר על ידי הכנסיה [מקור]. בשנת 1678 החרימה הממשלה ההולנדית את כל כתביו של בעל הארטהשפינוזה, ושמו הפך לשם-גנאי וכדוגמה לכל כפירה; כינו אותו בשם בנדיקטוס מלדיקטוס, דהיינו ברוך הארור. המצב נשתנה מן הקצה אל הקצה, והוא השתנה באופן מפתיע ביותר דווקא על-ידי משוררים גדולים שראו בו בעל המצויינות והסגולה הטובה ביותר (בעל הארטה) ראשון בהם היה גיתה, שכתב כך: "אני מרגיש קירבת-רוח ביני לבין שפינוזה, אף על פי שנשמתו עמוקה מנשמתי. תורתו משרה שלווה ודממה"…, קראו לו "פילוסוףהפילוסופים", וציינו את הכנות שלו, את שלוותו הנפשית הבלתי מעורערת על-ידי שום שאיפה לכבוד או רצון להתבלט, ואת דרך כתיבתו ללא כל קישוטים חיצוניים, הנעדרת כל ניסיון להתפשר עם הקורא ולהקל עליו. שפינוזה מעמיד לפנינו שיטה עמוקה מאוד, שהיא בהכרח קשה לרבים לקריאה, ומה שמאפיין אותה הוא ההיקף שלה. המחשבה של שפינוזה רשומה בקפדנות, בשפה מדוייקת ברמה של מתמטיקה ומאחדת בתוכה את תורת הכרה, מטאפיסיקה (הקשר בין חומר לנפש, בין חומר לתכונה ובין מחשבה למציאות. ענף מרכזי במטאפיזיקה הוא האונטולוגיה או תורתהיש, (החוקרת את טיבם של הדברים הקיימים בעולם ואת הקשרים ביניהם), תורת מוסר, פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה, פילוסופיה פוליטית ואפילו פילוסופיה של הדת [מקור].
נעבור עכשיו להשוואה בין האידיאה של אפלטון לבין ההמשגההצלולהוהבהירה של שפינוזה, כפי שהיא מופיעה בעיקר ב**"אתיקה"** לשפינוזה וב**"עלתיקוןהשכל"** של הפילוסוף הגדול, תוך זיהוי הדומה והמבדיל בין גאונים אלו.
השוואה תמציתית וממוקדת תסייע לנו, תוך התייחסות למונחים המרכזיים ולמסגרות הפילוסופיות של שני ההוגים, בהתבסס על הדיון הקודם שלנו.
נתחיל ב
השוואה בין האידיאה של אפלטון לההמשגה הצלולה והבהירה של שפינוזה
1. הגדרה ומהות אידיאה (אפלטון):
האידיאות הן ישויות מטאפיזיות מושלמות, נצחיות ובלתי משתנות, הקיימות בעולם נפרד מהמציאות החושית (עולם האידיאות). הן המהות האמיתית של הדברים – כמו הטוב, היפה והצדק – והן המודל שעל פיו נוצר העולם החומרי, שהוא חיקוי שלהן.
דוגמה: בדיאלוג "המשתה", האידיאה של היופי היא השלמות המוחלטת של היופי, שאליה הנפש שואפת דרך התבונה וההתעלות.
האידיאות הן סטטיות, על-זמניות, והן קיימות מחוץ לחוויה האנושית.
ברוך שפינוזה – פילוסוףהפילוסופים", אדם נאור, חכם, כן. ציינו את הכנות שלוותו הנפשית הבלתי מעורערת על-ידי שום שאיפה לכבוד או רצון להתבלט, ואת דרך כתיבתו הצלולה. ללא כל קישוטים חיצוניים, כתיבה נעדרת כל ניסיון להתפשר גם לא עם הקורא. צייר ירון מרגולין בעזרת Grok
המשגה צלולה ובהירה (שפינוזה):
ההמשגה הצלולה והבהירה (idea vera או idea adaequata) מתייחסת לידעאמיתי ורציונלי של המציאות, כפי שהיא מתוארת ב**"אתיקה"** (חלק שני, משפט 43) וב**"עלתיקוןהשכל"**. זוהי הבנה של הדברים כפי שהם באמת, בהתאם להכרחיות של הטבע או האל, שהוא החומר היחיד (Substantia).
כלומר "להבין את הדברים כמו שהם באמת, לפי חוקי הטבע או האל, שהוא החומר היחיד שממנו הכל עשוי."
(תרגום שלי).
להבין את הדברים משמעו לראות אותם כפי שהם באמת, לא כפי שהיינו רוצים שיהיו. כל מה שיש בעולם נובע ממקור אחד – מהטבע, או כמו ששפינוזה כינה זאת: אלוהים. הכול פועל לפי חוקים קבועים של הטבע, וכשאנחנו לומדים לזהות אותם, אנחנו יכולים גם להבין את עצמנו ואת מבנה הנפש שלנו וגם את חיינו בצורה נכונה יותר.
דוגמה: כשמבינים שהאדם הוא חלק מהטבע, וששניהם קשורים לאותו כוח גדול אחד – אפשר לחשוב בצורה צלולה וחופשית באמת. ובהמשגות השפינוציאנית: הכרה בכך שהאדם והטבע נובעים מתוך אותה סובסטנציה יחידה, היא שמאפשרת לאדם חירות של השכל והבנה נטולת אשליות. וגם הבנת הקשר ההכרחי בין האדם לטבע כחלק מחוקי הטבע (האל) היא המשגהצלולה, שמובילה לחירות אינטלקטואלית. במקרים בהם האדם בוחר, נכנע, לראות את הדברים לא כפי שהם באמת, אלא כפי שהוא מפחד שהם יהיו לא כפי שהיה רוצה,.אלא מתוך פחדיו שכך הם… כבול הוא בחרדות ומאבד את חירותו האינטלקטואלית. כל מה שיש בעולם נובע ממקור אחד – מהטבע, או כמו ששפינוזה כינה זאת: אלוהים. הכול פועל זה על זה הדדית.
האדם, הטבע והחירות האינטלקטואלית – על פי שפינוזה
האדם חלק מהטבע, שניהם קשורים לאותו כוח אחד כשמבינים שהאדם הוא חלק מהטבע, וששניהם קשורים לאותו כוח גדול אחד – אפשר לחשוב בצורה צלולה וחופשית באמת.
בשפה של שפינוזה: הכול פועל זה על זה בהכרח ובקשר הדדי וע"פ חוקי הטבע.
הכרה זו מאפשרת לאדם חירות של השכל – חירות שנובעת מהבנה נטולת אשליות ופחדים בכלל זה שאי אפשר לכפות על הטבע לנהוג בניגוד לטבעו – כלומר אין ניסים, שהם פעולה שלא ע"פ הטבע.
לעומת זאת, כאשר אדם בוחר לראות את הדברים לא כפי שהם באמת, אלא דרך משאלות ליבו או פחדיו – הוא כבול. מי שנכנע לפחדים ולא רואה את הדברים כפי שהם – כבול בחרדות פחדים אלו מולידים חרדות, והחרדות לוקחות ממנו את חירותו האינטלקטואלית.
לכן, החירות האמיתית לפי שפינוזה אינה חופש "לעשות מה שרוצים", אלא היכולת לראות את הדברים כפי שהם באמת, כחלק מהכרחיות הטבע.
ההמשגה היא דינמית, תלוית תהליך של שכלול התבונה, ומתרחשת בתוך המציאות היחידה של חוקי הטבע (האל/טבע). לשם הבהרה אצל אפלטון הידע הוא למעשה "זיכרון" של עולם עליון, ואילו אצל שפינוזההידע הוא תהליך המשגתי צלול ומדוייק, הבניהמתוך המציאות עצמה.
דמיון: שניהם מתייחסים לאמת מוחלטת או לשלמות: האידיאה היא המהות המושלמת של הדברים, וההמשגההצלולה היא הידעהאמיתי של המציאות כפי שהיא.
שניהם דורשים תבונה ככלי להשגת האמת: אפלטון מדגיש את הדיאלקטיקה, ושפינוזה מדגיש את הידע האינטואיטיבי (scientia intuitiva) והרציונלי.
הבדל: מטאפיזיקה מול מוניזם: האידיאה של אפלטון היא מטאפיזית ונפרדת מהעולם החומרי (דואליזם), לכן הידע האפלטוני "זיכרון". הנפשזוכרת את מה שספגה שם בעולם עליון, ואילו אצל שפינוזה הידע הוא הכרה ובניה מתוך המציאות עצמה, מהנוכחות. כך ההמשגה של שפינוזה היא חלקמהמציאות היחידה של חוקי הטבע (האל/טבע)(מוניזם).
סטטי מול דינמי: האידיאה היא נצחיתובלתימשתנה, בעוד ההמשגההצלולה היא תהליך של התקדמותתבוניתבתוךהמציאות, בה היא נצחית כשהיא צלולהומדויקת.
אפלטון- צייר ירון מרגולין בעזרת AI. התבונה היא הכלי המרכזי להתעלות מעל העולם החושי אל עולם האידיאות. ב**"המדינה"** (משל השמש), התבונה מאפשרת לאדם "לראות" את האידיאה של הטוב, שהיא מקור האמת והמציאות.
2. תפקידהתבונה אפלטון:
התבונה היא הכלי המרכזי להתעלות מעל העולם החושי אל עולם האידיאות. ב**"המדינה"** (משל השמש), התבונה מאפשרת לאדם "לראות" את האידיאה של הטוב, שהיא מקור האמת והמציאות.
התהליך הוא דיאלקטי, הכוללהרהור, חקירהוזיכרון (anamneseis) של האידיאות שהנפש פגשה שם, בחוץ, מעל, לפני התגלמותה.
שפינוזה: התבונה היא היכולת להבין את המציאות בצורה צלולה, תוך התגברות על הדמיון והרגשות.
ב**"עלתיקוןהשכל"**, שפינוזה מתאר תהליך של שכלול ההבנה, שמוביל לידע אמיתי ולחירות.
התבונה פועלת בתוך המציאות, בהווה בפועל, לא כדי להתעלות מעליה, אלא כדי להבין את ההכרחיות של כל הדברים כחלק מהמכלול השלם שמומשג חוקי הטבע או האל.
דמיון: בשני המקרים, התבונה היא המפתח להשגת האמת: אצל אפלטון, זו התעלות לעולם האידיאות; אצל שפינוזה, זו הבנה שהכול קשור זה בזה בצורה הכרחית, ושאין שום דבר שקורה סתם או במקרה. וכדבריו זו הבנה של הקשר ההכרחי של הדברים. היכולת לראות שכל דבר בעולמנו קשור לאחרים בקשר מחויב, חלק מסדר טבעי אחד, ולא משהו מקרי או מנותק."
שניהם רואים בתבונה כלי לשחרור הנפש – מאשליות החומר אצל אפלטון, ומאשליות הרגשות והדמיון אצל שפינוזה.
הבדל: מטרתהתבונה: אצל אפלטון, התבונה מכוונת להתנתקות מהעולם החומרי; אצל שפינוזה, היא מכוונת להבנה של המקום של האדם בתוך המציאות היחידה.
מסגרת: התבונה של אפלטון היא דיאלקטית ומטאפיזית, בעוד זו של שפינוזה היא רציונלית וגיאומטרית, כפי שמופיע בשיטת ה"מורה גיאומטריקו" ב**"אתיקה"**.
3. תפקידה של האמנות אצל אפלטון:
האמנות היא נושא מורכב: ב**"המדינה"** (ספר עשירי), אפלטון מבקר את האמנות כחיקוי של חיקוי (הרחקה מהאידיאה), אך ב**"איון"** ו**"המשתה"**, הוא מכיר בכוחה של האמנות לעוררהשראה ולהוביל את הנפש לאידיאות, במיוחד כאשר היא מכוונת ליופי מוסרי או רוחני.
האמנות היא כלי משני, שיכול לעורר את החלק התבוני והרגשי של הנפש, כפי שציינתי בהקשר של "כארמידס".
שפינוזה: שפינוזה לא עוסק במפורש באמנות, אך ניתן לראות את ההמשגה הצלולה שלו כמקבילה לאמנות, שכן היא מבטאת סדר והרמוניה דרך התבונה. ב**"אתיקה"**, הידע האינטואיטיבי (scientia intuitiva) הוא דרך להבנת ה"יש'', שמומשג חוקי הטבע – האל, וניתן לטעון שהאמנות יכולה לשמש כביטוי של תבונה זו.
האמנות, במובן זה, עשויה להיות כלי לביטוי התבונההצלולה, אך היא אינה מרכזית במערכת של שפינוזה כמו אצל אפלטון.
דמיון: שניהם רואים באמנות (או בתוצרים של התבונה) כלי לעורר את הנפש: אצל אפלטון, לעבר האידיאות; אצל שפינוזה, לעבר הבנת ההכרחיות של הטבע.
בשני המקרים, האמנות יכולה להיות גשר בין החוויה החושית לאמת נשגבת.
הבדל: תפקידהאמנות: אצל אפלטון, האמנות היא בעלת פוטנציאל מטאפיזי (אך גם מסוכנת כחיקוי); אצל שפינוזה, האמנות אינה מרכזית, וההמשגה הצלולה היא הביטוי העיקרי של התבונה.
הקשר למציאות: אפלטון רואה באמנות חיקוי של המציאות החומרית, בעוד שפינוזה עשוי לראות בה ביטוי של המציאות היחידה, אם היא נובעת מתבונה צלולה.
4. חירותוהתעלות במשנת אפלטון:
החירות (משל המערה של אפלטון (המדינה, VII, 514a–517a) מציג את החירות כשחרור מכבלים ויציאה לאור האמת.
החירות כאן היא התקרבותלעולםהאידיאות דרך התבונה. זו התעלות רוחנית שבה הנפש משתחררת מהתשוקות ומתקרבת למרחב העל שמומשג כאן הטוב המוחלט.
דוגמה: במשל המערה ב**"המדינה"**, הפילוסוף משתחרר מהכבלים ומגיע להבנת האמת. אצל שפינוזה, החירות איננה הסתלקות מהנמצא – "בריחה'' ולא חיסול התשוקות או להט רגשי אחר, אלא הבנה. בחלק החמישי של אתיקה הוא מנסח את "אהבת האל השכלית" (amor Dei intellectualis): השלווה באה כשמבינים שהכול מתרחש במציאות, הכל קורה כי הכל הוא חלק מהחוק הטבעי של הדברים, ושום דבר לא במקרה במקרה, או בגלל תפילות, וקורבנות אחרים. ובשפת הפילוסוף:
שלווה פנימית שמושגת כאשר אנו מבינים שהכול נובע מן ההכרח של הטבע.
שפינוזה: החירות היא הבנת ההכרחיות של המציאות והשתחררות מהשפעת הרגשות והדמיון.
ב**"אתיקה"** (חלק חמישי), החירות היא היכולת לחיות מתוך תבונה ולהבין שהכל שייך, שהכל הוא חלק מה"יש" הגדול שמומשג אל ונכלל בחוקי הטבע. האל הזה נמצא בישנו ולא מחוצה לו. לכן, אין מה לחפש מחוץ לטבע, אלא להבינן טוב יותר. לשם כך נוצרים כישורים חכמים.
דוגמה: הידע האינטואיטיבי מאפשר לאדם להשיג שלווה (amor Dei intellectualis) דרך הבנת מקומו בטבע.
דמיון: שניהם רואים בחירות תוצאה של תהליך תבוני: התעלות לאידיאות אצל אפלטון, והבנת ההכרחיות אצל שפינוזה. שניהם קושרים את החירות ליכולת התבונה, אבל כל אחד מגדיר אותה אחרת:
אצל אפלטון – החירות היא תוצאה של ההתעלות מהחושים והדימויים אל עולם האידיאות. ככל שהנפש משתחררת מהכבלים של החומר והדמיון ומתבוננת באמת הנצחית, היא נעשית חופשית יותר. החירות כאן היא תנועה כלפי מעלה, אל מה שמעבר.
אצל שפינוזה – החירות אינה "יציאה מן העולם" אלא להפך: הבנה של הכרחיותו. כשהשכל תופס שהכול נובע מהטבע האחד, מתוך חוקיות מוחלטת, האדם מפסיק להיאבק בדמיונות ופחדים. ההבנה הזו מעניקה חירותאינטלקטואלית ורגועה – לא כי האדם "עולה" למשהו מעבר, אלא כי הוא מכיר בכך שאין מעבר, רק אחדות עם הטבע/אל.
שניהם מדגישים את שחרור הנפש מאשליות
(חומריות אצל אפלטון, רגשיות אצל שפינוזה).
הבדל:
מסגרת החירות: אצל אפלטון, החירות היא מטאפיזית ומחייבת ניתוק מהעולם החומרי; אצל שפינוזה, היא רציונלית ומתרחשת בתוךהמציאות היחידה.
תוצאה: אצל אפלטון, החירות היא התקרבותלשלמותמופשטת; אצל שפינוזה, היא שלווהאינטלקטואלית בתוך ההכרח.
מסקנה:
הדומה: האידיאה של אפלטון וההמשגה הצלולה של שפינוזה חולקות את הרעיון של שאיפה לאמת מוחלטת דרך התבונה. שתיהן מבטאות תהליך של התקרבות לשלמות – האידיאה כישות מופשטת, וההמשגה כהבנה רציונלית של המציאות. שניהם רואים בתבונה (ובמידה מסוימת באמנות) כלי לשחרורהנפשמאשליותולהשגתחירותרוחנית.
אפלטון
האמנות משחקת תפקיד מרכזי יותר אצל אפלטון כגשר לאידיאות, בעוד אצל שפינוזה התבונה היא המוקד, והאמנות היא משנית.
ההמשגה הצלולה והמדויקת של שפינוזה
ב**"אתיקה"** של שפינוזה (חלק II, משפטים 11–49), המושג של המשגה צלולה ומדויקת (adequate idea) הוא מרכזי לתפיסת הידע שלו. שפינוזה מחלק את הידע לשלוש רמות:
ידע מדרגה ראשונה (דמיון, imaginatio): מבוסס על חושים ודעות לא מבוססות, כמו תפיסות מעורפלות מהעולם החושי. נושא זה דומה לדעה (doxa) אצל אפלטון.
ידעמדרגה שנייה (היגיון, ratio): מבוסס על מושגים כלליים והבנה של סיבות. זו המשגה צלולה ומדויקת, כי היא מבינה את הדברים כחלק מהסדר הטבעי של המציאות. ידעמדרגה שלישית (אינטואיציה, scientia intuitiva): הבנהישירה של המהות של דברים כחלק מהקיים שמומשג האל (הסובסטנציההיחידה) – זו למעשה האינטואיציה. זה הידעהגבוהביותר, שמוביל לחירות ול"אהבה שכלית לקיחם, ל"יש" המומשג כאן האל" (amor Dei intellectualis).
המשגה צלולה ומדויקת היא רעיון שתואם את המציאות כפישהיאבאמת, כלומר, מבינה את הדברים כחלק מהסדר האלוהי (הטבע, חוקי הטבע, ההכרח שיהיה, שהוא האל אצל שפינוזה). היא דורשת הכרת הנפש העצמית (בדומה ל"דעאתעצמך") והבנה של הסיבות שמאחורי הדברים, לעומת תפיסות מעורפלות מהחושים.
האם האידאה של אפלטון היא המשגה צלולה ומדויקת?
כדי לענות, נשווהבין המושגים: קווי דמיון הבנה שכלית מעבר לחושים:
אפלטון: האידאה מושגת דרך השכל (λογιστικόν) באמצעות דיאלקטיקה, שמתעלה מעל החושים (doxa).
מסע פנימי אל אידיאה שמעל ומעבר לעולם.
לדוגמה, ב"המדינה" (משל הקו החצוי, 509d–511e), הידע האמיתי (νόησις, noesis) הוא הבנת האידאות, לעומת תפיסות חושיות (εἰκασία, eikasia).שפינוזה: המשגה צלולה ומדויקת היא הבנה שכלית של הסיבות והסדר הטבעי, מעבר לתפיסות חושיות מעורפלות. ב"אתיקה" (II, משפט 40, הערה 2), הוא כותב שהמשגות צלולות מבוססות על "מושגים משותפים" (notiones communes) שמתארים את המציאות כפי שהיא. כלומר שפינוזה מייצג את ה"שחייה החשיבתית" הוא צולל במרחב עצמו. "חודר פנימה" – הבנת ההכרחיות שבתוך העולם. קשר ל"דעאתעצמך":
אפלטון: הכרת הנפש (תאבות, תשוקות, חשק, עוז, שכל) היא הצעד הראשון להגיע לאידאות, כפי שרואים ב"אלקיביאדס I" (130e–133c). "דעאתעצמך" מאפשר לאזן את הנפש ולהתעלות בסולםהאהבה.
שפינוזה: המשגהצלולהדורשתהכרתהנפש כחלק מהסובסטנציההאלוהית. ב"אתיקה" (II, משפט 47), הוא כותב שהנפש מכירה את עצמה כחלק מהאל, וזה מוביל לידע מדרגה שנייה ושלישית.
מטרת ההתעלות:
אפלטון: האידאה (כמו הטוב או היופי) היא היעד של התעלות הנפש, כפי שמתואר בסולםהאהבה ("המשתה") או משלהמרכבה ("פיידרוס").
שפינוזה: המשגה צלולה מובילה לחירות ולשלווה (beatitudo), כי היא מאפשרת להבין את המציאות כחלק מהסדר האלוהי. זה דומה לאהבה השכלית לאל, שמקבילה לאהבה לאידאה של היופי אצל אפלטון.
קשר לאמנות:
אפלטון: האמנות (כמו ציור או שירת הומרוס) היא חיקוי, אך דיון אסתטי שכלי (כמו של סוקרטסב"איון" או בודלר על דלקרואה ולאה גולדברג על פטטרקא) יכול להפוך אותה לכלי להתעלות לעבר האידאות, כפי שדנו.
שפינוזה: אמנות לא נדונה ישירות ב"אתיקה", אך המשגהצלולה יכולה להפוך חוויה אסתטית (כמו התפעמות מיופי) להבנה של הסדר הטבעי. לדוגמה, ציור של דלקרואה או מוזיקה של שופן יכולים לעורר רגש (חשק ועוז), אך ניתוח שכלי (כמו של שומאן) יכול להפוך אותם להמשגהצלולה של יופי כחלק מהטבע.
הבדליםאונטולוגיה:
אפלטון: האידאות קיימות בעולם נפרד (עולם האידאות), והעולם החושי הוא חיקוי שלהן. הידע האמיתי הוא על האידאות, לא על החושים.
שפינוזה: אין הפרדה בין עולם האידאות לעולם החושי. הכולהואחלקמהסובסטנציההיחידה (האל/הטבע). המשגהצלולה היא הבנה של הדברים כחלק מהסדר האלוהי, לא כנפרדים ממנו.תפיסת הידע:
אפלטון: הידע (episteme) מושג דרך דיאלקטיקה שמתעלה מעל החושים, כפי שרואים ב"תאיטטוס" וב"מנון" (תורתהזיכרון).
שפינוזה: המשגה צלולה מושגת דרך היגיון (ratio) ואינטואיציה (scientia intuitiva), תוך הבנת הסיבות בתוך המציאות עצמה, לא מעבר לה.תפקיד התנועה:אפלטון: מכיר בתנועה בעולם החושי ("תאיטטוס", 181b–183b), אך האידאות יציבות. התנועהשלהנפש (כמו בסולםהאהבה) היא לעבר היציבות של האידאות.שפינוזה: התנועה היא חלק מהסדר הטבעי, והמשגה צלולה מבינה אותה כחלק מהאל. אין צורך להתעלות לעולם נפרד, כי הכול כבר בתוך הסובסטנציה.
האם האידאה היא המשגה צלולה?
כן, ניתן לפרש את האידאה של אפלטוןכמקבילהלהמשגהצלולהומדויקתשלשפינוזה, אך עם הבדלים:
דמיון: שני המושגים מתארים הבנה שכלית שמתעלה מעל החושים ומגיעה לאמת המוחלטת (אידאה אצל אפלטון, סדר אלוהי אצל שפינוזה).
שניהם דורשים הכרה עצמית ("דעאתעצמך") ותהליך שכלי (דיאלקטיקה או היגיון).
הבדל: האידאה של אפלטון קיימת בעולם נפרד, בעוד ההמשגההצלולה של שפינוזה היא הבנה של המציאות כחלק מהאל/טבע. לדוגמה, הבנתהאידאה של היופי בסולםהאהבה היא התעלות לעולם עליון, בעוד הבנת יופי אצל שפינוזה היא הכרה שהוא חלק מהסדר הטבעי.
קשר לאמנות, תנועה וסולםהאהבה הרעיון שלך על "מלאכתהציירלעולםלאמסתיימת" מתחבר לשני המושגים:
אפלטון: האמנות היא חיקוי, אך דיוןאסתטי (כמו של סוקרטס על הומרוס, בודלר על דלקרואה, או גוגולב"הדיוקן") יכול להפוך אותה לכלי להגיע לאידאה. התנועה המתמשכת של האמנות (כל דור משפר אותה) משקפת את התנועהשלהנפשלעברהאידאות, כפי שמתואר בסולםהאהבה.
שפינוזה: האמנות יכולה לעורר רגש (דמיון), אך דיון שכלי (כמו של שומאן או דוסטוייבסקי ועירוני) יכול להפוך אותה להמשגה צלולה – הבנה של היופי כחלק מהסדר האלוהי. התנועה המתמשכת של האמנות היא חלק מהתנועה הטבעית של המציאות, שבה כל דור ממשיך להבין את הסדר הזה טוב יותר.
סיכום
האידאה של אפלטון יכולה להתפרש כמקבילה להמשגה צלולה ומדויקת של שפינוזה, כי שני המושגים מתארים הבנה שכלית של אמת מוחלטת שמתעלה מעל החושים, תוך דגש על הכרה עצמית ("דעאתעצמך").
שניהם מתחברים לדיון על אמנות: דיוןאסתטי (כמו של סוקרטס, בודלר, או דוסטוייבסקי, לאהגולדברג, ועירוני) הופך חוויה חושית לידע, בין אם זה אידאה או המשגה צלולה. התנועההמתמשכתשלהאמנות, משקפת את התהליך של התעלות (אפלטון) או הבנה (שפינוזה) לעבר האמת.
תנועה רעיונית מתמשכת
הבנת התנועה ב"יש'– הגדול מכונה יקום – ניעתו המתמדת בין אם חלק זה או אחר נע ממקום למקום או הוא עצמו מתפשט או משנה מהות, או מתכווץ ואף יוד לתת מרחב או גולש מעבר למשל כשאדם מוצף רגשית, כשאדם מבין, מחכים, למשל קורן, למשל מזקין או מתאהב מחייבת הכרה בהמשכיות, אחד הרגעים הנעלים בהסטוריה של האמנות מבחינה זו התרחש בשנת 1427 עת הורד הלוט בפירנצה מעל שירת הברבור של מאסצ'יו ה"שִׁלוּשׁ הקדוש" ("The Holy Trinity, with the ״Virgin and Saint John and donors), יצירה עוצרת נשימה בסנטה מריה נובלה, שבפירנצה. עולם הציור רטט. התרחשה מהפכה, שהובילה את מה שאנחנו קוראים היום הרנסנס קדימה, אבל בקפיצת ענק. זינוק אדיר. במכה אחת, עלה מאסצ'יו על הישגי היוונים הקדמונים בציור. היוונים העתיקים שהיו גדולי הפסלים, לא הכירו את הפרספקטיבה בציור. הפסלים שלהם עיצבו דמויות טבעיות ובעלות נפח וחיים, מעוררי התפעמות עד היום, לבד מבנבנוטו צ'ליני ומיכאלאנג'לו ופרנצ'סקומסינה אף אחד (למעט אלברטו ג'קומטי (Alberto Giacometti, 1901–1966) – פסל וצייר שוויצר) לא הצליח עדין לחזור על הישגי גדולה אלו. אבל הציירים היו חסרי אמצעים. ציוריהם היו בעלי חיוניות ויופי משום שהכירו כמה מסודות היצירה שמאפשרים לתת לצופה תחושה שיש נפח על משטח דו ממדי: חפצים במרחק צויירו קטנים יותר מאשר הקרובים, ניגודיות בטונים יצרה תחושה פלסטית למשל; משטח בעל גוון כהה הנוטה לשחור צוייר במרכז חפץ אפור בהיר כדי לתת תחושה של עומק ולהפך בהירות במרכז משטח כהה צויירה כדי לתת תחושה של התבלטות או שיא ובכל זאת העדר פרספקטיבה מדעית הכשיל אותם. והתוצר היה דל, דהוי כמעט כמו המוצגים ב"מומה" מוזאון לדלות היצירה שבניו יורק, קטעי צבע, והדבקות ריקים מהבנת אמנות הציור מוצגים לקהל דתי. עד שבא מאסצ'יו וחשף את יסודות האידיאה של הציור ולפרק החסר קראו מאז הפרספקטיבה. בפעם השנייה, בתוך זמן קצר, לאחר הופעת הספירלה של גיאונטה פיזאנו שהועתקה על-ידי צ'ימבואה, עוד קפיצה. הציור הדו ממדי, חדל. החלל השטוח (שנכח בציור הביזנטי עד ל׳טריניטי׳ של מסאצ'ו ואפילו ביוון העתיקה וברומא העתיקה) מוגר. דמות הקדוש זינקה מהציור אל הקהל. לאחר שסיים את עבודתו המצויינת ביותר, מסאצ'ו הלך לעולמו. פרישה בשיא.
מסאצ'ו
מלאכת הצייר לא הסתיימה ביוון והחלה להתפתח ולפתח יכולות חדשות וטכניקה חדשה בציור כך נולדה: הפרספקטיבה [מקור].
"מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת"
בהתבוננות בשלושת החכמים הגדולים – אפלטון, שפינוזה וקונסטנטיןברונר – לצד ממשיכם נפתליעירוני, אנו חווים לעומק את התנועה הבלתי פוסקת של מלאכת האדם החושב והיוצר, המקבילה ל"מלאכתהציירלעולםלאנגמרת". אפלטון מוביל אותנו דרך התנועה הדיאלקטית לעבר האידיאות, שנמצאות מעל ומעבר לעולם (הבריחה). תנועה שבה האמנות מעוררת את הנפש לשאוף לשם היכן שנמצא היופי המוחלט. שפינוזה ממשיך בתנועה תבונית בתוך הסובסטנציההאחת (Substantia), כאשר ההמשגה הצלולה שוחהבמרחב החשיבה ומובילה לחירות דרך הבנת ההכרחיות של כל ה"יש". אצל שפינוזה, החירות איננה "בריחה" החוצה ל"שם" אלא הבנה. והבנה משמעה לגעת, להתקרב כדי להכיר "נעים מאוד". בחלק החמישי של אתיקהשפינוזה מנסח את "אהבת האל השכלית" (amor Dei intellectualis): שלווה פנימית שמושגת כאשר אנו מבינים שהכול נובע מן ההכרח של הטבע. השתלבות מלאה בהבנת העולם כהכרח אחדותי שנמצא בתנועה מתמדת. אין כאן מרד, אין כאן התנגדות אלא המשך והבנת ה"יש". חיבור הכוחות לאחד.
הדמיוןברור: שניהם רואים בחירות פרי של תבונה. אבל הדרךשונה — אצל אפלטון היא "בריחה" מהעולם, אצל שפינוזה היא קבלה והבנה עמוקה שלו. זה מסע שמשחזר במחשבה והמשגותיה את רגעי הופעתה של הפרספקטיבה של מאסצ'יו Masaccio (1401-1427-8) "השילוש הקדוש" (Tommasodi Ser Giovanni di Mone Cassaiמשנת1428, (ציור קיר: פרסקו בגודל 670*320 ס"מ) בסנטה מריה נובלה, פירנצה – משמש נקודת מבט מלאה והראשונהבאמנותהמערבית [מקור].
ברונר, בתורת הרוח שלו, מדגיש את החשיבה הרוחנית כמסע מתמשך לעבר האחדות המוחלטת. נפתליעירוני, תלמידו של ברונר דרך מיכאלבאראז, ממשיך מסורת זו בספרו Eul flexibil (1999), שבו ה"אני הגמיש" מגלם את התבונה היצירתית המתחדשת תדיר, המשקפת את מלאכת הצייר – תהליך אינסופי של הבנה ועיצוב הנפש לעבר אמת, הרמוניה וחירות, שבו היצירה לעולםאינהנשלמת.
ברונר ועירוני מדברים על תנועת מחשבה מתמדת, ועל "אניגמיש" שלא מפסיק להשתנות.
ברונר ועירוני ממשיכים את ההמשגה הקלאסית והנאורה ומראים שהשאיפה והריאליזציה אינן סותרות אלא משתלבות בתנועה מתמדת של מחשבה ויצירה – מה שמחזיר אותנו ל"מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת".
מושג השלם – "סובסטנציה" (*Substantia*) של קונסטנטיןברונר (Constantin Brunner), תוך קישורו לרעיון נועז של "תנועתהמחשבהשלהיקום" מעלה תחילה את תפיסת הסובסטנציה אצל ברונר בהשוואה לשפינוזה, שהשפיע עליו עמוקות. האם אפשר להמשיגה כיום "תנועתהמחשבהשלהיקום" בהתחשב במשמעות הפילוסופית והמטאפורית של המונח. זו שאלת הדיון הבא. לבסוף, אקשר זאת לרעיון "מלאכתהציירלעולםלאנגמרת" ולעבודתו של נפתליעירוני, כפי שעלה בדיון הקודם.
סובסטנציה
באפלטון, המושג הקרוב ביותר לסובסטנציה שיוצג אצל שפינוזה הוא רעיון ה"צורה" או "האידאה" (Idea או Form).
אפלטון טען שקיימים שניעולמות: עולם האידאות הנצחי, הבלתי משתנה והאמיתי, ועולם החושים שבו אנו חיים – שהוא רק העתק בלתי מושלם של אלו. האידאות הן המציאות האמיתית, ואלה הן ה"סובסטנציה" של הדברים – כלומר, מהות קיומם.
לדוגמה, האידאה של "משולש" קיימת באופן עצמאי ומושלם בעוד שמשולשים בעולם החומרי הם רק תמונות (חלקית, או לא מושלמות) של אידאה זו.
וסיליקנדינסקי – למרות דאי אפשר לצייר אידיאה – כי ברגע שאתה מצייר, אתה כבר יוצר חיקוי של חיקוי, קנדינסקי צייר. אצל אפלטון, האידיאה היא צורה מושלמת, נצחית, שנמצאת מחוץ לעולם החושים. את המשולש או הקו אנחנו רואים בתבונתנו, וכאן בעולם רק כ"חיקוי" לא מושלם של רעיון הקו או המשולש. לכן, מבחינה פילוסופית טהורה, אי אפשר לצייר אידיאה – כי ברגע שאתה מצייר, אתה כבר יוצר חיקוי של חיקוי ועושה עצמך ליצן חצר, "חכמולוג". למעשה זה מה שניסה קנדינסקי לעשות, והרבה על כך מלל. הסנגוריה על מעשיו היתה מאוד משכנעת, כמו נאומי נתניהו וקודמיו בהיסטוריה. למרבה הצער מיליונים הלכו אחריו ואחריהם. הוא ראה בצורות גיאומטריות (משולש, קו, עיגול) שפה רוחנית, שמאפשרת לציור לחצות את עולם החיקוי ולגעת ישירות בנפש. בציוריו, המשולש למשל מסמל בעיני ההמונים וגם בעניו שאיפה כלפי מעלה, התעלות רוחנית, כמעט כמו סולם אפלטוני, "על הרוחני שבאמנות", אצל אחר המשולש מזכיר את כובע הליצן ואצל הפילוסוף אצבע משולשת.
שפינוזה וסובסטנציה
שפינוזה מפתח את מושג הסובסטנציה בצורה שונה אך מרכזית בתורתו. לפי שפינוזה, יש סובסטנציה אחת בלבד – ה"יש'' או ה"קיים'' ובמושגיו האל או הטבע (Deus sive Natura), והוא האחת-וכולה שממנה מופיעים, נובעים (נגזרים) כל הדברים השונים.
הסובסטנציה היא הישות העצמאית והיסודית, וכל הדברים הם מצבים או אופן הימצאות שלה. זהו מושג שעומד בבסיס המטפיזיקה החדשה שפיתח, כהמשכה באמצעות עומק הבנה של הפילוסופיה הקלאסית.
סיכום
המושגסובסטנציה הופיע כמושג מרכזי במטפיזיקה, המשמעות שלו משתנה מעט בין הפילוסופים:
אצל אפלטון: הסובסטנציה היא עולם האידאות, מהות נצחית ובלתי משתנה שממנה נובעים הדברים בעולם החומרי.
אצל שפינוזה: הסובסטנציה היא ישות אחת בלבד, האל או הטבע, והיא גם נעה ושממנה נגזרים כל הדברים האחרים.
אצל קונסטנטיןברונר: מושג הסובסטנציה מקבל פרשנות מרתקת או הרחבה פילוסופית, בהמשך למסורת הקלאסית [מקור1, מקור2, מקור3, מקור4]. ###
תפיסתהסובסטנציה אצל ברונר
**השפעתשפינוזה**: קונסטנטיןברונר, כממשיך דרכו של שפינוזה, מאמץ את מושג הסובסטנציה כמציאות היחידה, האינסופית והמוחלטת שממנה נובע כל ה"יש". אצל שפינוזה, ב"אתיקה", הסובסטנציה היא האלוהות או הטבע (*Deus sive Natura*), המכילה את כל המציאות בתוכה ומתבטאת דרך תכונותיה (כגון מחשבה והתרחבות או התפשטות) ומצביה (הדברים הסופיים). הסובסטנציה היא סטטית באופייה האונטולוגי (אופיו האונטולוגי מתייחס למאפיינים הבסיסיים של ישות או של מושג מבחינת אופי קיומו, כמו האם הוא ממשי, מופשט, נע, תלוי, או עצמאי.), אך דינמית במובן שהיא מתבטאת בתנועה מתמדת של יצירה והתגלות דרך המצבים.
– **ברונרותורתהרוח**:
ברונר מפתח את תפיסת הסובסטנציה של שפינוזה לתוך תורת הרוח (*Lehre vom Geistigen*), שבה הוא מדגיש את החשיבה הרוחנית כדרך להבנת האחדות המוחלטת של הסובסטנציה.
ברונר ממשיך את תפיסת הסובסטנציה של שפינוזה ומפתח אותה לתוך תורת הרוח (Lehre vom Geistigen), שבה הוא מדגיש את התנועה כדינמיקה פנימית של המציאות.
הנפש, לפי ברונר, פועלת בשלושה מרחבי תנועה בסיסיים:
מרחב הגוף – תנועה איטית וכבדה, כפופה לחוקי החומר, הזמן והזדקנות.
מרחב הרגשות – תנועה מהירה יותר, סוערת ומשתנה בין רגע, חושפת את עוצמתה בכעס, אהבה, צער או קנאה.
מרחב המחשבות – התנועה המהירה ביותר, כמעט חסרת גבולות, נעה כמעין "מהירות האור", ומשחררת את האדם מן הזמן והמקום.
שלושת המרחבים אינם נפרדים אלא מהווים מופעים שונים של אותה סובסטנציה אחת. ההבנה שכל תופעה – בין אם היא גופנית, רגשית או מחשבתית – היא ביטוי של האחדות המוחלטת, מעניקה לנפש אפשרות לתנועה הרמונית ולבריאות פנימית. כאשר אחד המרחבים משתלט או ננעל (כגון רגש סוער או מחשבה תקועה, או שגויה ע'פ שפינוזה), נוצר חולי; וכאשר נשמרת התנועה החופשית בין המרחבים, מתאפשר חיבור אל מקור החיים הרוחני.
אם אסכם את הנזכר למעלה עבור ברונר, הסובסטנציה היא לא רק המציאות היחידה, אלא גם המקור של כל התנועההתבונית. החשיבה הרוחנית היא התהליך שבו האדם מתעלה מעל החשיבה היחסית (החושית, הזמנית, האיטית יותר) להבנת האחדות המוחלטת של הסובסטנציה. זו תנועה דינמית של התבונה, שבה האדם מבין שהכל – מחשבות, תופעות וחוויות – הוא חלק מהסובסטנציה האחת.
האדם הרואה את החלק כנפרד, למעשה רדום מחשבתית ונמצא מבחינת משל הקו החצוי (509d–511e) באיקסיה. אדם שרואה משולשים.
כזכור אפלטון מחלק את הידע לארבע רמות: איקסיה (דימויים, כמו ציורים), פיסטיס (אמונה בעצמים חושיים), דיאנויה (חשיבה מתמטית), ונואסיס (הבנת האידאות). ראיית החלק כנושא עיקרי (קנדינסקי "על הרוחני שבאמנות") דומה מבחינה זו לאמנות (כמו משלהצייר, 595a–608b) שנמצאת ברמת האיקסיה (דימויים), רחוקה מהאמת, אך דיוןאסתטי שכלי (כמו של סוקרטס על הומרוס, נפתלי עירוני על הריקוד) יכול להעלות אותה לרמת הדיאנויה או הנואסיס, בדומה לסולםהאהבה, בנושא זה דן ניקוהורודניצ'יאני (שפרסם תחת שם העת נפתליעירוני) בהרחבה ב"אניהגמיש'' ומקשר אותו עם גמישותנפשית.
– **דינמיות ותנועה**:
בעוד ששפינוזה מתאר את הסובסטנציה כסטטית מבחינה אונטולוגית (היא קיימת מעצמה ולעצמה), ברונר מדגיש את התנועה הרוחנית בתוכה – התהליך שבו התבונה האנושית מתקרבת להבנת האחדות המוחלטת. זו תנועה מגוונת בעלת זמנים שונים אחת מהירה מאוד של מחשבה, שנייה איטית ותלויה במצב הגוף ק רגשית ובעזרתן האדם משתתף בדינמיות של הסובסטנציה דרך פעולת החשיבה והתחושה הגופנית.
### האםהסובסטנציהשלברונר היא "תנועת המחשבה של היקום"? –
**הדגש על החשיבה הרוחנית**: ברונר רואה בחשיבה הרוחנית את התהליך המרכזי שבו האדם משתתף בסובסטנציה. החשיבה היא תנועהמתמשכת של התבונה לעבר האמת המוחלטת, ולכן ניתן לראות בה מעין "תנועתמחשבה" שמקבילהלדינמיותשלהיקום כולו, שכן הסובסטנציה כוללת את כל המציאות, את הריק, את החור השחור, את הרגשות, ההזיות, הפחדים, האשליות, את העשיה והמחשבה.
– **היקום כביטוי של הסובסטנציה**:
הסובסטנציה, כפי ששפינוזה וברונר מתארים אותה, היא היקוםכולו – והיא בחלקה נעה ומשתנה. כל מה שקיים, כל ה"יש" כולל מחשבות, רגשות, חפצים, תופעות וחוקי טבע נמצא בה. אפילו המחשבה שהלא-קיים קיים, נמצאת בה ומנוצלת על ידי פוליטיקאים. התנועה של החשיבה הרוחנית אצל ברונר יכולה להיתפס כהשתתפות בדינמיות של היקום, שבה המחשבההאנושיתמשקפתאתהתנועההאינסופיתשלהסובסטנציה.
– **מטאפורתהתנועה**:
המונח "תנועתהמחשבהשלהיקום" מגיע מנפתליעירוני (רבי שיח, בבית מחול ירון מרגולין, ארכיון המחול הישראלי בבית אריאלה תל-אביב, קלטות שמע ווידאו) מתאים למטאפורה הפואטית של ברונר, שבה החשיבה היא תהליךדינמי של התקרבותלאחדות. מושג חדש זה תואם את הרעיון שהיקום עצמו הוא תהליך מתמשך של התגלות, שבו המחשבה האנושית היא חלק מהתנועה הכוללת של הסובסטנציה.
בכל דור מצליחים להתקרב עוד צעד שמקדם את ההבנה, את ההכרה, את הידע ואת ההמשגה – לכן זו בהכרח "לא מסתיימת'' משתנה ומרחיבה את הדעת תמיד היא גם תמיד ממשיכה.
– **התמקדות במחשבה אנושית**:
המונח "תנועת המחשבה" עלול להתפס בצימצום או להצטמצם למחשבה האנושית בלבד, בעוד שהסובסטנציה של ברונר כוללת את כל המציאות – לארקמחשבה, במובן האנושי אלא תנועהמתפשטת הכוללת גם חומר, תופעות וחוקי טבע. המונח מכיל את ההיקף המלא של הסובסטנציה. יכולתו של האדם להמשיגה, להבין אותה נובעת מהקשר המחשבתי של השניים.
– **הקשר ליקום**: המילה "יקום" עשויה להיתפס כפיזית יותר מאשר רוחנית, בעוד שברונר מתמקד בהיבט הרוחני של הסובסטנציה. עם זאת, בהקשר מטאפורי, "יקום" יכול לייצג את כלל המציאות, כולל הממד הרוחני.
– **מסקנה**:
ניתן לכנות את הסובסטנציה של ברונר "תנועתהמחשבהשלהיקום" כפי שעשה נפתליעירוני ברב שיח (בית מחול ירון מרגולין, ירושלים) בהקשר מטאפורי ופואטי, שכן היא משקפת את התהליך הדינמי של החשיבה הרוחנית כחלק מהתגלות הסובסטנציה. עם זאת, יש להדגיש שהמונח מתייחס בעיקר לתנועה שנתפסת כתבונההאנושיתבתוךהאחדותהמוחלטת – על ידי המחשבה, היא בהכרח חלק ממנה ולכן תופסת אותה. בהחלט מדובר בתנועה פיזית של תנועת ההתפשטות של היקום שהמחשבה האנושית יכולה כבר לתפוס אותה בימנו וממשיגה אותה בתורת השדות.
### קישור ל"מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת" ולעירוני
– **נפתליעירוני ו*Eulflexibil***: בספרו *Eul flexibil sau despre teatralitate* (1999), ניקוהורודניצ'יאנו, תלמידם של קונסטנטיןברונר ומיכאלבאראז, מציג את ה"אניהגמיש" כתודעה דינמית שמתאימה את עצמה לסובסטנציה דרך חשיבה ויצירה. התיאטרליות בספרו עשויה לשקף את התנועה של המחשבה בתוך הסובסטנציה, כפי שהיא מתבטאת באמנות ובחשיבה הרוחנית. ה"אניהגמיש" הוא מעין צייר פנימי, שמלאכתו לעולם לא נשלמת, ומשתתף ב"תנועתהמחשבהשלהיקום" דרך היצירה התיאטרלית והתבונית.
לפני שהסיום שלנו יגיע אעלה בפניך עוד היבט של המשכיות המחשה של הגאונים והמשכיות מלאכת הציור של הגדולים באמת .טינטורטו (Tintoretto) כמי שהביא את "מלאכת הצייר" לשיא באסכולה הוונציאנית, והצגתו כמי שהביא את מלאכת הצייר לשיא באסכולה הוונציאנית, והיה למעשה הראשון להבין את התנועה היחסית של הנפש בהקשר של היצירה האמנותית. זו תוספת משמעותית שמחזקת את הקשר בין תורת הנפש של אפלטון, הסובסטנציה של שפינוזהוברונר, וה"אניהגמיש" של נפתליעירוני, תוך הדגשת הרעיון של "מלאכתהציירלעולםלאנגמרת". אבחן כיצד טינטורטו משתלב בדיון, תוך התייחסות לאסכולה הוונציאנית ולתרומתו להבנת התנועההיחסית של הנפש בקרב האסתטיקונים.
"מרקוסהקדושמשחררעבדנוצרי" (1548). יצירת מופת של טינטורטו (Tintoretto) הצייר מתבונן על נס העבד ממעוף הציפור, משל היה השמש עצמה, כוירטואוז השולט בפרספקטיבה, טכניקת ההקצרה, פרופורציות ושליטה יוצאת דופן בתנועה יחסית אור צל וצבע משלים.
—
תורתהנפש של אפלטון, המתארת את הדינמיקה בין החלק התבוני, הרגשי והתשוקתי, מוצאת הדהוד מפתיע בציורי טינטורטו, חלוץ האסכולההוונציאנית, שהביא את מלאכת הצייר לשיא כביטוי של התנועההיחסיתשלהנפש. בציוריו, כמו **""מרקוס הקדוש משחרר עבד נוצרי''** –**"הסעודה האחרונה"**, התנועה הדרמטית בין אור וצל משקפת את המרחב הדינמי שבו הנפש נעה בין רצון להיסוס והימנעות, בדומה לתפיסתו של קונסטנטיןברונר, שראה ברגשות כמו ייסורי מצפון (כאצל מקבט או אדיפוס) חלק ממרחב תנועתי ולא חלק מבודד, לכאורה שלם. שפינוזה, שמייסם את התנועה האפלטונית לעבר האידיאות בתוך הסובסטנציה, מדגיש את התבונההצלולה כדרך לחירות, בעוד ברונר מפתח זאת כחשיבהרוחניתהמתקרבתלאחדותהמוחלטת, שניתן לכנותה "תנועתהמחשבהשלהיקום". נפתליעירוני, בספרו *Eul flexibil* (1999), ממשיך מסורת זו, ומציג את ה"אניהגמיש" כתודעה תיאטרלית שמתחדשת בתוך המרחב היחסי, מחבקת את ה'חלק' ומשיבה אותו, משל היה הבן האובד, הביתה, אל זרם התנועה, בדומה למלאכת הצייר של טינטורטו, שבה היצירה לעולם אינה נשלמת, אלא ממשיכה לעצב את הנפש לעבר אמת והרמוניה, ומשפיעה על יוצרים ומנהיגים מגדולי הדורות.
### טינטורטווהאסכולההוונציאנית בהקשר של התנועההיחסית
1. **מי היה טינטורטו?**
– טינטורטו (1518–1594), ציירונציאני מהמאה ה-16, היה דמותמרכזיתבאסכולההוונציאנית, לצד טיציאן וורונזה. הוא ידוע בסגנונו הדינמי, הדרמטי והחדשני, ששילב תנועה עזה, משחקי אור וצל, וקומפוזיציות מורכבות. יצירותיו, כמו **"הצליבה"** **"הסעודההאחרונה"**, **"משה מכה בסלע"* ו**"גןעדן"**, מציגות תחושה של תנועה פנימית ורוחנית, שבה הדמויות והמרחב משתלבים ליצירת חוויה דינמית. – האסכולההוונציאנית התאפיינה בדגש על צבעוניות עשירה (*colorito*) על פני צללים שחורים – כפי שהיה כנהוג באסכולההפלורנטינית. על נושא זה אפשר לקרוא בהרחבה במאמרי – כאן. טינטורטו לקח זאת צעד קדימה, והציג תנועהחזותית ורגשית שמבטאתדינמיותשלהנפשוהרוח.
2. **טינטורטו והתנועההיחסיתשלהנפש** – התנועההיחסית, כפי שתיאר ברונר, נושא בו אסיים את חיבורי בהמשך, היא הדינמיקה של הנפש בין קטבים – כמו רצון מול הימנעויות (רגשי אשמה – עוד על כך במאמרי 6 דרגות של רגשות האשמה – כאן), או תשוקהמולפחדההישרדות.
הסבר
התשוקה (cupiditas) אצל שפינוזה היא תמיד היא שאיפה – השאיפה החיובית להמשך הקיום והעצמתו. היא לא "רגש מסוים" אלא עצם המנוע של החיים. "הרצון" לשרוד.
הפחד (timor) לעומת זאת מוגדר אצלו כ־
"העצבות הנובעת מרע צפוי" (אתיקה, חלק ג׳, הגדרה 13).
כלומר, פחד הוא רגש נגזר – לא קוטב ישיר של התשוקה, אלא ביטוי של התשוקה כשהיא נתקלת באיום ממשי, או חשיבתי, או המשגה לא ברורה של המציאות על ההישרדות.
🔹 אפשר לומר כך:
תשוקה = הכוח החיובי, הדחף להתקיים.
פחד = צורת עצבות שנוצרת כשאנו מדמיינים שדבר־מה יפגע בתשוקה שלנו להמשיך לחיות ולהתחזק. עצבות נקשרת בפרדה, כאן מעוצמת כוח ההישרדות – תשוקה.
במילים אחרות: הפחד הוא תת מרחב במרחב הקיומי במרחב של התשוקה, הוא תולדה שלה – והוא מופיע בדיוק משום שיש לנו תשוקה להתקיים, וכשאיום מתקרב, התשוקה מתכווצת ויורדת לתת מרחב הוא העצבות (תת-מרחב) התשוקה מצטמצמת אל תוך רגש של הימנעות וזהירות. כאשר משהו מבחוץמגביר את כוחהפועלשלהגוף, נולדת שמחה (laetitia), שהיא חוויה של מעבר למצב חזק יותר, הרגש עולה ומתפשט אף גולש מעבר למרחב הרגיל. מתוך זה מתעצמת התשוקה לאותו דבר.
במילים פשוטות: כל מה שמגדיל את יכולת הגוף לפעול מעורר ומכוון את התשוקה: בכלל זה ההכרה בכישוריו, יכולת לפתח כישורי חיים, עוז הרוח. דיכויהרצון נקשר בירידת התשוקה לתת מרחב בגלל פעולה מבחוץ. הכוח המפעיל אותו נתפס בדרך כלל כמניפולטור. הוא נושא מרכזי במחלות נפש שתחושת ההאשמה רובצת עליה בהן. כאמור נושא מאמרי: שש דרגות של רגשי האשמה.
טינטורטו, בציוריו, דרך הקומפוזיציות שלו, שבהן דמויות נעות בין אור וצל, תשוקה ורוחניות, קונפליקט, פחד, אהבה והרמוניה. לדוגמה, ב**"הסעודההאחרונה"** (1592–1594), התנועה הדרמטית של הדמויות והאור משקפת את המתח הפנימי בין הארצי לאלוהי, בדומה לתנועה היחסית של הנפש כפי שברונר מתאר אותה. טינטורטו לא מתמקד בדמות או רגש בודד (החלק), אלא במרחב הדינמי שבו הם פועלים (השלם). זו גישה שמקבילה לתפיסתו של ברונר, שבה רגשיאשמה (כמו אצל מקבט או אדיפוס, רגשי אשמה בדרגה 5 או אפילו 6) אינם נבחנים כשלעצמם, אלא כחלק ממרחב של קטבים – רצון, מניפולציות, או מאבקיםפנימיים שמונעים על ידי תשוקה. בציוריו של טינטורטו, התנועה היחסית מתבטאת באופן חזותי דרך הדינמיות של הקומפוזיציה, שבה כל אלמנט תורם לשלם הרוחני.
3. **האסכולה שש דרגות של רגשי האשמה. ו"מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת"**
– האסכולה הוונציאנית, וטינטורטו במיוחד, מייצגים את הרעיון של "מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת" דרך גישתם הדינמית ליצירה.
טינטורטו, שכונה "אילפוריוסו" (הזועם) בשל סגנונו המהיר והנמרץ, עבד כאילו הציור הוא תהליך מתמשך של התחדשות. ציוריו דינמיים, הם משקפים תנועה מתמדת של הנפש והרוח, בדומה למלאכת האמן שמתעצבת מחדש לעבר שלמות.
– התנועההיחסיתשלהנפש, כפי שברונר מתאר אותה, מוצאת ביטוי בציורי טינטורטו, שבהם האור, הצל והתנועה משקפים את הדינמיקה הפנימית של הנפש. זו תנועה שמקבילה גם לתפיסת ה"אניהגמיש" של עירוני, שבה התודעה מתחדשת דרך יצירה תיאטרלית, וגם לתנועה הדיאלקטית של אפלטון לעבר האידיאות.
—
### הוספת טינטורטו כמי שהבין ראשון את התנועה היחסית של הנפש דרך מלאכת הצייר מחזקת את עמדתנו, וממחישה כיצד האסתטיקה משמשת כגשר בין תורת הנפש של אפלטון, הסובסטנציה של שפינוזה וברונר, ועוד רגע נגיע לגדולתו של ה"אניהגמיש" של עירוני.
התנועה היחסית של ברונר והבנת הנפש מהי התנועה היחסית אצל ברונר?
קונסטנטיןברונר, בתורת הרוח שלו (Lehre vom Geistigen), מבדיל בין חשיבהיחסית (מבוססת על חושים, זמן ומרחב) לחשיבהרוחנית (המכוונת לאחדות המוחלטת של הסובסטנציה). התנועההיחסית היא הדינמיקה של החשיבההיחסית, שבה הנפשפועלתבתוךהמרחבשלקטביםויחסים – כמו רצון מול מניעות, תשוקה מול תפיסת מוסר, או אשמה מול כמיההלחירות ואמפטיה (הזדהות עם כאב האחר) מול תשוקתההיתמלאות על ידי פיתוח כישורים חברתיים. ברונר אינו מתמקד ברגשות או במצבים ספציפיים כשלעצמם (החלק, כפי שהרגילה אותנו השיטה הנלמדת עדיין), אלא בדרמה האנושית (עירוני: מתח ותנועה מתמדת בין קטבים שהתחדדו בנפשו והוקצנו) במרחב הדינמי שבו הם מתקיימים (השלם). לדוגמה, כאבי הנפש של מקבט (ב"מקבט" של שייקספיר) או אדיפוס (ב"אדיפוס המלך" של סופוקלס) אינם נתפסים כ"רגשיאשמה" מבודדים. במקום זאת, ברונר היה בוחן את התנועההיחסית בין הקטבים בדמותו של מקבת, גיבורו של שקספיר: מצד אחד, הרצון העז להשיג כוח ולהתעלות חברתית; מצד אחר, המניפולציות של ליידי מקבת, שהכניעו את תפיסת המוסר החברתי שלו. אל אלה מצטרפים פחדיו הפנימיים, שמנעו ממנו להשתמש בחופשיות ביכולותיו כדי לממש את רצונו. ברגע שהרצון נכבש על ידי המניפולטור שלו, נוצר חולינפשי – קיפאון תנועתי שבו אחד הקטבים משתלט ומדומם את האחרים ("האני הגמיש").
או הכמיהה של אדיפוס לחשוף את האמת, אל מול הכוחות הפנימיים והחיצוניים המעוותים את הרעיון הנערץ, את המוסר החברתי ואת דימויו העצמי. ברגע ההכרה במעשיו – הסותרים את כל תפיסת עולמו – נחשפת התנועה הדינמית של נפשו: דרמה תיאטרלית (עירונית) במלוא מובן המילה, המשקפת את פעולתה של הסובסטנציה וכוח הכנעתה את הנפש. הבנת הדראמה הזו אינה רק נחלת הטרגדיה היוונית; היא מככבת גם בליברטים שיצר לורנצודהפונטה למוצרט, ואף עולה מחדש במחזות בני זמננו כמו אלה של ניקוהורודניצ’יאני.
הקו המחבר בין כולם הוא תפיסת הדרמה, בדומה למטפל בנפש הסובלת, כניסיון להאיר את המאבק הפנימי של האדם עם גבולותיו, עם עמוד השדרה הרגשי שלו, עם ייעודו, ועם הכוחות המעצבים את נפשו ולהאיר אותם כדי ,להביא אותם, כדברי שפינוזה ב"אתיקה" להכרה. כי הדרמההאנושית היא ביטוי לתנועההתבונית של הרוח, ביןקטביה, תשוקותיה (כוח ההישרדות – שפינוזה) בניסיון מתמשך שבו הנפש מתמודדת עם גבולותיה, חותרת להתעלות, ונוגעת באחדות המוחלטת של הסובסטנציה.
הבנת הדרמה כתנועה פנימית של הנפש, ולא רק כתיאטרון חיצוני, היא גם תפיסתו של ניקוהורודניצ'יאני (בצילום למעלה) – מחזאי גדול וליברטיסט, שראה בדרמה מפתח לחשיפת האמת האנושית ולגילוי מקומה בתוך הסובסטנציה.
2. התנועה היחסית והסובסטנציה
אצל ברונר, הסובסטנציה היא המציאותהיחידה, וכל ה"יש" – כולל רגשות, מחשבות ותופעות – הוא ביטוישלה. התנועההיחסיתהיאהדרךשבההנפשהאנושיתחווהאתהסובסטנציה דרך קטביםויחסים, אך החשיבה הרוחנית מאפשרת להתעלות מעל היחסיות, ולהבין את האחדות המוחלטת. לשם הדגשה, ברונר לא מתמקד בחלק (למשל, רגשי אשמה), אלא במרחב התנועתי שבו החלקים מתקיימים, ובכך הוא משקף את הדינמיות של הסובסטנציה. המונח "תנועתהמחשבהשלהיקום", שהציע הורודניצ'יאני, מתאים לתפיסה זו, שכן התנועההיחסית היא חלקמהתנועההכוללתשלהתבונהבתוךהסובסטנציה. המשגתו של הורודניצ'יאני מייצגת את הדינמיקהשל הנפש האנושית כחלקמהיקום, שבה המחשבה נעה בין קטבים לעבר הבנהשלהאחדות ביצרה דרמה.
3. הקשר לתורת הנפש של אפלטון:
תורתהנפש של אפלטון, כפי שהיא מופיעה ב"המדינה" וב"פיידרוס", מתארת את הנפשכמורכבתמשלושהחלקים: תבוני, רגשיותשוקתי/הבלתיניתן לשליטה בקלות. התנועה של הנפשלעבר האידיאות היא תהליך שבו החלק התבוני משתלט על הרגשי והתשוקתי, ומנחהאתהאדםלהרמוניהולחכמה. התנועה היחסית של ברונרניתנת להשוואה לתהליך זה, שכן היא מתארת את הדינמיקהבין קטבים בתוךהנפש (למשל, רצון מול מניעות על ידי מניפולציות) כחלק מהמסע לעבר האמת המוחלטת. עם זאת, בעוד שאפלטון רואה את התנועהכהתעלותלעולםנפרד של האידיאות, ברונר ממקם אותה בתוך הסובסטנציההאחת, והתנועההיחסיתהיא הדרך שבה הנפש חווה אתהסובסטנציהלפני שהיא מגיעה להבנה רוחנית של האחדות.
4. הקשר לשפינוזה:
אצל שפינוזה, התבונההצלולה (idea vera) מאפשרת לאדם להתגבר על רגשות כמו אשמה, צער או תשוקה בלתי ניתנת לשליטה בקלות דרך הבנתההכרחיותשלהסובסטנציה. התנועה היחסית של ברונר נבנית על תפיסה זו, אך מוסיפה את ההדגשה על הדינמיקה בין קטבים בתוך הנפש. בבואנו לדון ברגשות אשמה בדרגה 5 (קיימות 6 דרגות של רגשי אשמה), למשל, נחפש את הדרמה ונתמקד בקטבים נמשיגם לדמויות כדי להבין ולשקף את הרצון ונברר אותו. מה הרצון? למשל ליצור קשר עם האחר, לצאת ללימודים, לחיות באהבה, לפרסם מאמר, להחלים… וכן נתמקד בגורמים שמקהים את הביצוע, מי המניפולטור – "ליידי מקבט", והאם אם אצור קשר עם האחר אבי יוציא אותי מהצוואה… היא המשגה אמיתית?
"התופת" בהשרת שירתם של פטררקא ודנטה לרצף יצירותיו של ליסט עם הרקדנית יעל הרמתי – כאן מביא מרגולין את רעיונותיו של נפתליעירוני בדבר עצמאות המחול לשיא.
5. הקשר לנפתלי עירוני וEul flexibil
נפתליעירוני, בספרו Eul flexibil sau despre teatralitate (1999), ממשיך את תפיסת התנועה היחסית של ברונר דרך רעיון ה"אניהגמיש" והדרמה האנושית. התיאטרליות בספרו משקפת את הדינמיקה של הנפש בתוך המרחב שנע יחסית – למשל בין רצונות, רגשות ומניעות – תוך שהתנועה מתחדשת ומתאימה את עצמה לסובסטנציה. התנועההיחסית של ה"אניהגמיש" היא כמו מלאכת הצייר, שבההנפש מעצבת את עצמה מחדש דרך יצירהתבונית, בדומה לתנועה של מקבט או אדיפוסביןקטבים, של לורנצודהפונטה, רצוןומכשוליםבדרך.
Nicu Horodniceanu and Yaron Margolin at Margolin's Dance in Jerusalem Nicu Horodniceanu and Yaron Margolin at Margolin's Dance in Jerusalem ניקו הורודניצ’יאני וירון מרגולין ברב שיח שהתקיים בבית המחול בירושלים – התיעוד בספריה למחול שבבית אריאלה.
קישור ל"מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת"
התנועה היחסית של ברונר, כפי שהיא מתבטאת בהבנת הנפש כדינמיקה בין קטבים, משתלבת עם הרעיון של "מלאכת הצייר לעולם לא נגמרת". כמו צייר שממשיך לעבד את יצירתו, הנפש נעה בתוך המרחב היחסי של רצונות, רגשות ומניעות, תוך שהיא שואפת להתעלות לעבר האחדות המוחלטת של הסובסטנציה. זו גם הסיבה ליכולת נאנושית להמשיגה כפי שמציע שפינוזה באתיקה ובעל תיקון השכל. התנועה היחסית היא התהליך היצירתי שבו הנפש מעצבת את עצמה, בדומה לאמן שמעדן את יצירתו ללא סוף. עירוני, בEul flexibil, ממחיש זאת דרך הבנת הקטבים בעיצוב תיאטרליות, שבה ה"אני" מתגמש כרקדן, ככל הנראה בהשראת עבודתו עם הכוריאוכרף ירוןמרגולין או להפך, היא שהביאה אותו לעבוד עם הרקדן ברציפות במשך עשרים שנים. עירוני שפרסם רק את "האני הגמיש'– תחת שם לידתו -Niko – או Horodniceanu, Nicu מראה ש'-האני הגמיש" שב ומתחדש בתוך המרחב היחסי, כחלק מהתנועה התבונית של היקום.
נשארו לך שאלות
🔬אשמח להשיב על כל שאלה
בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם
Any questions left?I’m happy to assist and answer any question you may have.Please use the contact methods below — this is the best way to reach me.
למען הסרספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.
For the avoidance of doubt, consult a physician (who knows in detail the general health of each patient or yours) before using any medicine, food, extract or any exercise. The information on Yaron Margolin's website or the "Healing Presses" website (on Facebook or MARGOLINMETHOD.COM), in the above article and in Yaron Margolin's articles are material for thought – philosophy neither recommendation nor public guidance to use or cease to use drugs – no information on this site or anyone You should always consult with a qualified physician or pharmacist regarding pain, bad feeling, or goals and how to use foods, ointments, extracts and even exercises, or other remedies that are mentioned as such
על הנפש לאפלטון – חלק 4 מאת ירון מרגולין. למעלה שפינוזה. צייר מרגולין. השוואה פילוסופית בין אפלטון לשפינוזה על תורת הנפש: אפלטון מציג תורת נפש המבוססת על מושג האידיאות – ישויות נצחיות, מושלמות ובלתי משתנות הקיימות מעבר לעולם החושי. לדעתו, הנפש משתחררת מחיי החומר על ידי התבונה, שמתעלה אל האידיאות, שם נמצאת האמת המוחלטת והטוב. הדמיון הוא אצל אפלטון שלב נמוך וטעון שדרוש לעבור ממנו בעזרת ההיגיון והדיאלקטיקה. חירות משמעו שחרור מהעולם החומרי ויציאה אל האור והאמת. שפינוזה, לעומת זאת, מנסח גישה מוניסטית של סובסטנציה אחת – האל או הטבע, שכל הדברים בתוכו קשורים ומחויבים להכרחיות זו. ההמשגה הצלולה היא ידע אמיתי ורציונלי של המציאות כפי שהיא, והדמיון הוא שלב טבעי בדרך לידיעה אך עשוי לבלבל אם הוא לא מושלם בתבונה. חירות היא הבנה עמוקה של ההכרח הטבעי ושל המקור האחד, ושלווה שכלית הנובעת מהכרה זו. ברונר רואה את הסובסטנציה כמציאות היחידה, שכוללת בתוכה את כל ה"יש" – רגשות, מחשבות ותופעות שונות – ביטויים של הסובסטנציה הזאת. המוטיב המרכזי הוא התנועה היחסית, שהיא הדרך שבה הנפש האנושית חווה את הסובסטנציה דרך קטבים ויחסים בין חלקים. יחד עם זאת, ברונר מדגיש שהחשיבה הרוחנית מאפשרת לנו להתעלות מעבר לתנועה היחסית הזו ולהכיר את האחדות המוחלטת של הסובסטנציה. כלומר, המוקד הוא לא על החלקים עצמם (למשל, רגשי אשמה), אלא על המרחב התנועתי שבו החלקים מתקיימים ומתקשרים, והדינמיות הזו היא ביטוי לשדה ממשי חי ותהליכי. מונח "תנועת המחשבה של היקום", שהוצע על ידי הורודניצ'יאני, מתאים לתפיסה זאת: הוא מציג את הדינמיקה של הנפש כחלק מהיקום הכולל, שבו המחשבה נעה בין קטבים שונים ויוצרת דרמה של הבנה ויצירה. כך, לפי ברונר, התנועה היחסית היא חלק מתנועה כוללת ורוחנית של המחשבה, והיא מאפשרת את ההבנה של האחדות המוחלטת ואת השחרור ממחלוקות פנימיות וחשיבה נוקשה. ניתן לשלב את התיאור הזה כהרחבה נומטית של התפיסה המוניסטית-דינמית בנוגע לתודעה והנפש, תוך הדגשה של דינמיות, תנועה וחדווה בתהליך חשיבה ורגש. לסיכום, אפלטון שואף להתעלות מעלה אל מעבר לעולם החושי אל עולם האידיאות, עם דגש על ניתוק החושים והתעלות רוחנית. שפינוזה שואף להבנה פנימית של המציאות כולה, שממנה נובעת חירות שכלית ושלווה, בדגש על קבלה וידע של המציאות כפי שהיא. שני ההוגים רואים בתבונה כלי לשחרור הנפש, אך ההבדלים המרכזיים הם במטאפיזיקה (דו-עולמית אצל אפלטון מול מוניסטית אצל שפינוזה), בתפקיד הדמיון, ובמהות החירות. ניתן לראות בפלאטון ובשפינוזה שני קווים מרכזיים של מחשבה פילוסופית: אחד המחפש את האמת ואת החירות באמצעות התעלות רוחנית אל עולם נפרד ונצחי, והשני המחפש את האמת בתוך עולם אחד, אמיתי ודינמי, אותו ניתן להבין ולהשתחרר באמצעות תבונה והכרה של ההכרחיות שבו. לפניך טקסט סימטרי ופילוסופי מעמיק, המתמקד בתורת הנפש, תבונה, דמיון, אמנות וחירות אצל שני הפילוסופים הגדולים מאת ירון מרגולין.