ארבעה עשר מלכים, קיסרים, מובילי ארצות ופקיד אחד — וגם מי שלא איבד את כבודו בעיני עצמו טבעו בתחלואה מגוונת שמקורותיה במה שאכלו. צייר ירון מרגולין
מאת ירון מרגולין
היסטוריה אוהבת להלל. אבל לפעמים, דווקא דרך הקיבה – היא חושפת אמת כואבת ומלמדת.
קחו את לואי ה־14 למשל, שליט אבסולוטי, רקדן בבלט המלכותי, בנאי ארמונות מייסד האקדמיה לריקוד ולהקת הריקוד המלכותי בה כיכב. אבל גם: גבר שנפטר עם כליות כושלות, שלפוחית חולה וקיבה ענקית פי שלושה מהרגיל. למה להסתיר זאת? קצפות, עוגיות חמאה, בשרים שמנים, פסיונים, איילים, עגלים, צפרדעים ויין – והרבה תיאבון חסר שליטה לאוכל מושקע ולגינוני אצולה לידו.
לואי ה־14 מת משתן חומצי וסוכר עודף, כשהוא ספון בארמון ורסאי עטור פאר ומרק פטה כבד אווז.
—
שוב רופא המלך הוזעק לחדר
האוכל
המלך התנער בצרחה.
רגלו הימנית התנפחה עד שלא הצליח לדרוך עליה.
כאב חד פילח את כל גופו – מן הבוהן ועד הקיבה.
היא החלה להשחיר.
המלך ניסה לקום בפעם השלישית — ונפל.
הוא נשכב על שטיחי הקטיפה כמו חיה פצועה וזעק מכאב.
שולחנות הכסף עוד עמדו ברקע ערוכים –קדרת צלי, יין סמיך, עופות צלויים מסודרים בערמה, ועוגות חמאה.
המלך הביט בשולחן
הוא רעד.
הרופא כרע לידו: השתן חומצי.
הדם כבד.
הלב נמצא עייף, ובפה אין שיניים.
בדלת עמדו המלצרים ושאלו אם המלך רוצה ארוחת בקר עם נקניקיות ותפוחי אדמה בחמאה?
ובחוץ, מבעד לחלון נשמע הסייס. אפשר היה לראות את מנהל האורווה בן גילו של המלך זה עתה סיים עם בנו לנקות את האורווה.
שאריות עדשים מארוחת הערב נזרקו. לחם ישן נשמר יותר מאוחר הם יטבלו אותו במים קרים.
הרופא הפנה מבט כדי שדמעה בעינו לא תראה, הסייס רץ ועבד כנער ומלכו עמד כמה דקות לפני מותו.
נעסוק הפעם בהיסטוריה אחרת: מלכים, שובע וסוד ההישרדות
"איך ייתכן שהאמת מצויה – אבל לא נלמדת?"
אם ילד בכיתה ז׳ שומע שהמלך לואי ה־14, אדם רב־כוח והשפעה, מת משתן חומצי ומחנק של שומן – ושהאפיפיור החזק בתבל גווע עם בצקת וכליות מנופחות מרוב חמאה, עוגיות ובשרי יוקרה – ואילו נער אורווה, בנו של איכר ששתל עדשים, שרד ללא רופא – אולי יבחר לחיות אחרת?
ייתכן שהילד הזה יאריך חיים בלי סוכרת, שיגדון, כולסטרול ואי־ספיקת כליות.
קיסרים סיניים קדומים הורעלו מהזיות נצח ותרופות אלמוות.
אפיפיורים גססו משתייה מופרזת, ואילו מלכת אנגליה – נשארה לבד, מאחורי קירות של טקס ושל שתיקה,מחוברת למכונות, מנותקת…
"הם שלטו באומות, ביבשות, בדתות – אך הפסידו בקרב האמיתי: הם מול הצלחת."
האנשים שנדבר בהם הפעם הם אלילי ההמון.
נערצים בשל כוחם, רכושם או קדושתם.
אך הם נפלו בבוז אחוזי עלבון ואבדן כבוד — לא מכידון, אלא מקערת נחושת עמוסת שומן מהחי.
לא בשדה הקרב נפלו אלה, אלא לצד שולחן משתה, נוכח חזירון צלוי שצדו למענם ביערות.
בין לואי ה־14 שקרס אל תוך תבשילי הסבלה, דרך אפיפיור שטבל את אמונתו בזביונה, ועד קיסר שלא ידע שובע –נפגוש גם את אקקי הקטן, שנשבר ברוחו כי לא הייתה לו אדרת.
זהו סיפור על נפילה פנימית, על אכילה חסרת הקשבה, ועל עולם של דליקטסים מזהירים שאיבד את ערכו משנודע כממית את מי שדכח את העיקר: מה צריך אדם, כדי לחיות.
ולסיום בפרק האחרון נעמוד על ההיבט הנפשי מהו המשבר הפנימי שנסתר שנים רבות מחוקרי נפש מהוללים וגורם להם להיכנע — לא רק גופנית, אלא בסופו של דבר גם נפשית?
מה הוביל אותם אז ומוביל כיום אותנו לשם,
נדון באבדן הכבוד, במוות של ביזוי עצמי, בעליבות נפשם של גדולי עולם נערצים אלה.
הנה זה מגיע פרק ראשון —🍷 "מותם של ארבעה עשר שבעים".
1️⃣ לואי ה־14 — המלך שאכל עד שלא יכול לעמוד
השליט האבסולוטי של צרפת — קיבה פי שלושה מהרגיל, שתן חומצי, התקפי גאוט ששרפו לו את הרגל.
ניסה לקום מהשולחן — ונפל לתוך עוגות הסבלה.
"הכתר נפל אחרון.
הגוף נכנע ראשון."
—
2️⃣ לאו העשירי — האפיפיור שטבל את אמונתו בחמאה
שליט רוחני. ילד מדיצ’י.
שלט בטעם, לא בנשימה.
36 חלמוני ביצה בזַבַּיוֹנֶה –
והרגל שלו התנפחה כמו בלון קדוש.
"שלט ברומא. הנחה, הורה, פקד, חוקק אבל לא למד להקשיב לאיכות השינה ולזרם הדם שלו."
—
3️⃣ קרלוס החמישי (Carlos V) — קיסר הברזל שכרע מרוטב חום
מלך גרמניה, ספרד, אוסטריה, והאימפריה הרומית הקדושה [מקור].
פרש למנזר, לאחר שהוויתור על כס המלוכה הפך לעובדה, אמר הקדוש איגנטיוס מלויולה את הדברים הבאים:
הקיסר נתן דוגמה נדירה ליורשיו… בכך הוכיח את עצמו כנסיך נוצרי אמיתי… מי ייתן וה' בכל טובו יעניק לקיסר חירות. וזו כנראה הגיע כי הפורש הנערץ לקח איתו את הברווזים הצלויים, הקולוניאלים והבצקות.
"לא איבד את הכתר, איבד את הבהונות.
"קיסר האימפריה הספרדית-רומית הקדושה (קרלוס החמישי) אכל 6 ארוחות ביום, כולל כבד, עופות, גבינות, מאפים, דם חם של בעלי חיים, ודבש.
הוא שתה כמויות אדירות של יין חם מתובל.
קרלוס החמישי סבל מבעיות עיכול קשות, נפיחות קבועה, וייתכן שהיה לו שיגדון (gout) – מחלה ידועה כ"מחלת המלכים", בשל עודף חומצת שתן מתזונה בשרית כבדה.
"היה לו כוח לשלוט על חצי עולם, ואפילו לפרוש מהשלטון אך לא על הסכין והמזלג שלו." ע"פ – דברי רופא החצר של קרלוס.
קרל החמישי סבל מאוד מהתקפי שיגדון (gout), שגרמה לו לכאבים קשים עד כדי כך שהיה צריך להישא על כיסאות תנועה או מכלונים. הבעיות הבריאותיות שלו היו מגוונות ואחד הגורמים שדחפו את קרל לפרוש מתפקידיו כקיסר האימפריה הרומית הקדושה וכמלך ספרד בשנת 1556, הגם שההיסטוריו ים הטילו זאת על אהבת השלום שביקש להביא לעולם ולא הצליח בכך… הוא פרש למנזר יוסטה בספרד, שם שהה שנים אחדות במצב בריאותי רע עד לפטירתו ממלריה בשנת .1558 [מקור1, מקור2, מקור3, מקור4]
למות למען Swedish semla
4️⃣ סטוקהולם, 12 בפברואר 1771 — אדולף פרדריק — המלך שאהב עוגות סֵמְלַאס
הלילה התחיל כמו כל סעודה קיסרית: לובסטר, קוויאר, קיפרס (הרינגים מעושנים) חמוצים, כרוב כבוש, שמפניה, ולקינוח — 14 מנות של סֵמְלַאס – semla עוגת שמרים ממולאת בקרם שקדי, מוגשת עם חלב חם. בגיל 55 קרס עם המנה האחרונה שלו [מקור1, מקור2].
מסופר שהארוחה הכבדה הזו, במיוחד עוגת הסֵמְלַאס עם הקצפת, גרמה לו לשבץ מוחי (או התקף לב) והנציחה את מותו המפורסם בשם "המלך שאכל את עצמו למוות" [מקור1, מקור2]
הוא מת באותו לילה ממש מסיבוכים במערכת העיכול.
סיבת המוות הרשמית נקבעה: בעיות עיכול חמורות / כשל במערכת העיכול.
הגוף לא עמד.
הלב קרס.
המלך השוקע נפל על החדר.
איש לא שמע אותו משתעל.
ארש האש נדם.
הארמון נותר שקט.
“האדם רק ניסה סגירת טעימה,
והתגלה שקברו כבר מונח בארוחת השבת.”
אך ההשלכות לא פסקו במותו. בנו גוסטב השלישי עלה לכס המלוכה וסיים את עידן החירות של שוודיה, בישר על דיקטטורה ופתח במלחמה הרסנית עם רוסיה. עד כמה מסוכנת יכולה להיות עוגת קרם מושקעת.
5️⃣. המלך ז'ואאו השלישי (João III) מפורטוגל (1502–1557), שלט בין השנים 1521 ל-1557, והיה דמות מרכזית בתקופת גילוי הארצות וההתפשטות הקולוניאלית של פורטוגל.
זו הייתה תקופת ההתפשטות האדירה שעיצבה את האימפריה הפורטוגזית. המלך נהג ע"פ
לחם לבן: מוזכר במתכון ל"ביסקוטוס" (Biscoitos), הכולל קמח חיטה, סוכר, מים פרחים של תפוז, יין לבן וחמאה או שמן זית מתוק.
נקניקים: מופיעים במתכונים ל"מורסלס" (Morcelas), עם חומרים כמו חזיר, מלח, פלפל שחור, וגם מתכונים הכוללים קמח, אגוזים, חלמונים ושומן חזיר.
גבינות שומניות: מוזכרות במתכון ל"אלמוחאבנס דה דון איזבל דה וילנה" (Almojávenas de D. Isabel de Vilhena)[מקור], הכולל גבינה (לא טרייה מדי), קמח חיטה וביצים, מטוגן בחמאה או שומן חזיר וטבול בסירופ קל.
עוגות מביצים וסוכר: מופיעות במתכון ל"קנודוס דה אוובס מקסידוס" (Canudos de ovos mexidos), הכולל חביטת חלמונים עם סירופ דליל, מילוי בצינורות בצק מטוגנים, וטבילה בסירופ סוכר עבה, עם פיזור סוכר וקינמון. מתכון זה דומה לovos moles אובוש מולש, קינוח מסורתי פורטוגלי [מקור].
האימפריה של סין במהלך כמעט שלוש מאות שנות שושלת טאנג (618 – 907 לספירה) הייתה נרחבת. היא הקיפה אזורים מאדמות העשב של מונגוליה הפנימית ועד לגבול הצפוני עם וייטנאם. והיא השתרעה מחופי האוקיינוס השקט ועד לגבול הטיבטי. מדינה גדולה במיוחד זו החזיקה במספר הפריטים האכילים הגדול ביותר מכל מדינה באסיה באותה תקופה. ומצרכים אלו הגיעו אל השולחן המלכותי [מקור]. בתקופות אלה, גם אכילה וגם שתייה היו חשובות ןהגדרת הכוח והעושר. הם הכירו מגוון עצום של משקאות ביניהם כמה סוגי מים. הם אהבו חלב סוסות מותסס, הידוע אז והיום כקומיס, וצרכו חלב מותסס ולא מותסס העשוי מקטניות ואגוזים [מקור]. הם הבחינו בין תה מתורבת לפראי, סוגים שונים של יינות, חלקם היו עשויים מענבים, אחרים מאגסים, שזיפים, שיזפים ופירות אחרים. הם אהבו וטעמו הרבה בירה; אחת מהן מותססת עם פלפל שחור [מקור]. הם הכירו ואכלו זנים של לפת, טארו, בטטה, לוטוס, ערמון מים, ג'ינג'ר ושורשים וקני שורש אחרים. גם צרכו כל מיני ירקות עליים ונבטי במבוק, ריבס, בצל ירוק, כרישה ואחרים ממשפחת האליום. הם גם אכלו קטניות רבות, הבולטות שבהן היו סויה, אפונה, פול רחב ושעועית אחרת [מקור]. הבשר היה טרי ומבוית, אך לא נאכל בכמויות גדולות. למעט בארוחות רשמיות/חגיגות ואלו בארמון המלך היו כל יום וכל היום. הנפוצים שבבשריהם היו חזיר וכבד טלה, פרה ושור, עוף, פסיון וחוגלה. הם אכלו מרמיטות, זוחלים, יונקים יוצאי דופן, כולל פיל וקוף, מכרסמים כמו עכברים שטרם נולדו ממולאים בדבש, חרקים, כולל צרעות, ביצי נמלים ועוד מעדנים. זנב או לשון צבי, לשון ברווז, ובשר או דגים מיובשים נדירים ויוצאי דופן נאכלו והיו נושאי שיחה והתפעמות, כמו גם תפוחי עץ בדבש [מקור]. שרימפס, סרטנים, צדפות, הגיעו אל שולחנם מהים גם חלזונות וצלופח, מדוזות, קלמארי וצבים. דגים אקזוטיים היו נחשקים ביותר על שולחנותיהם, ולעתים קרובות מצאו את דרכם לכל סעודה וארוחת חג כמובן שנכחו על שולחן הקיסר.
לרשותם של כל הקיסרים עמד צוות גדול, יותר מאלפיים איש לרכישת מזון והכנתו. מלבד טבחים ואלה שדאגו למאכלים עד לצריכה, היו דיאטנים ורופאי תזונה שלמדו על מזון כתרופה ועל הכנת תפריטים, כדי להבטיח את בריאותם [מקור]. אחרים ארגנו ופיקחו על משתות לחגים ספציפיים, ימי הולדת, חתונות, ארוחות למבקרים מיוחדים בחצר, ניצחונות צבאיים וקידום לתפקידים בכירים [מקור]. במהלך שושלת טאנג היה ידע רב על שימור מזון. לקיסרים היו בתי קרח (מקררים) והטבחים ידע לשמר פירות וירקות מחוץ לעונה. הם ידעו לקרר, להמליח דגים ובשר, ולשמר פריטים בחומץ, דבש או שמן. הם ידעו על ייבוש בקר, דגים ומזונות חלבוניים אחרים; רבים מהם הפכו לבשר מיובש. הם הבינו כיצד לשמור פירות וירקות על ידי ייבושם או הכנסתם לסוכרים ולהתססה. התבלינים הנפוצים ביותר היו שום, בצל ירוק ופריטי שומים מגוונים, ג'ינג'ר, קליפות מנדרינה, זרעי חרדל, קינמון, הל, פאגארה זנתוקסילואידס – Fagara herb, ופלפלים שונים, חומץ, סוכר, דבש או מלטוז, מלח, פירות משומרים, קמחי ערמונים וקמחים שקדים, בירות ויינות, וכמובן, כל מיני רטבים מותססים כמו מפולי סויה. נשמר מתכון אחד למרק/תבשיל שהוכן מבשר אווז, כבש וחזיר עם אורז דביק, מלח, ג'ינג'ר, חומץ, משחת סויה, שורש ג'ינסנג, פירות אחרים וכמה ירקות [מקור]. הכל עמד לרשותם כדי שיאריכו ימים, הכל פרט לתאווה והם מתו צעירים ומתו משפע אוכל ברמה גבוהה במיוחד. ואשר לאיכר, לפועל, לעבד, למשרת ולשאר האנשים – המטבח שלהם לא כלל מאכלים אקזוטיים או אפילו מאכלים רגילים. למעשה, הרעב היה כה נפוץ שסינים פשוט גוועו ברעב שעה שמתו משפע בארמון. משוררים תיעדו או דיווחו על סעודות כוח באותם זמנים בארמון שכללו חמישים ושמונה מנות או שנמשכו חמישה ימים. זאת כאשר מוות מרעב היה דבר שבשגרה. בנוסף הבצורות תקפו את האימפריה ורעב גדול דווח כל ארבע או חמש שנים. כאשר המצב היה קשה במיוחד, ננקטו צעדים קשים כמו קניבליזם שנכפה עליהם על ידי הרשויות או לפעמים מבחירה. אבל לפני שפנו לאכול בני-אדם הם אכלו סוסים, כל ציפור שעפה, חולדות ומכרסמים אחרים, כולל בעלי שנחשבו לא בריאים [מקור1, מקור2 , מקור3, מקור4].
—
6️⃣. קיסר סין — אוכל כמו גן עדן, כבד כמו גיהנום
מאות מנות בכל ארוחה. שושלת טאנג (618–907 לספירה), קמה ונפלה על הקיבה [מקור1, מקור2].
חולשה, בצקות, ומוות בגיל 35 — מרוב דבש ונחש מבושל.
לעיתים מיוחסות סיבות המוות המוקדם למאכלים כבדים ומוזרים כמו דבש בכמויות גדולות ונחש מבושל, שהיו חלק מהמנהגים הקולינריים המפוארים אך המכבידים על הגוף במטבח המלכותי הסיני באותה תקופה.
ממצאים ארכיאולוגיים, כגון כלי אוכל ושרידי מזון מקברים של שושלת טאנג, מצביעים על כך שהאצולה צרכה מאכלים כמו כופתאות, קינוחים מתוקים, בשר צלוי ומוצרים מחלב. עם זאת, אין תיעוד מפורט על התזונה האישית של טאידזונג, הקיסר השני של שושלת טאנג בסין [Emperor Taizong (r. 626–49),], ששלט בין השנים 626–649 והיה דמות מרכזית בתקופת הזוהר של השושלת [מקור1, מקור2, מקור3, מקור4, מקור5]. אך ידוע כי הוא מת בגיל 51 (649) וההנחה שתזונתו הייתה "שגויה" [מקור1, מקור2, מקור3]. מותו המוקדם ככל הנראה נבע מזיהום במערכת העיכול, מחסור בסיבי תזונה והתייבשות מחוסר מים, ובעיקר עקב חשיפה לחיידקים שהגיעו מדגי טונה, בשרים או תפוחי אדמה.
התוצאה הייתה גרועה משאפשר לתאר.
קיסר טאי-זונג מטאנג (28 בינואר 598 – 10 ביולי 649), לשעבר נסיך צ'ין, שנולד תחת השם לי שימין, היה הקיסר השני של שושלת טאנג בסין, ושלט בין השנים 626 ל-649. הוא נחשב לאחד ממייסדי השושלת ואחד השליטים החכמים והגדולים בתבל. בעידודו אביו לי יואן (הקיסר גאוזו) יצא למרוד נגד שושלת סוי בג'יניאנג בשנת 617. לאחר מכן, טאי-זונג מילא תפקיד מרכזי בהבסת כמה מיריביה המסוכנים ביותר של השושלת ובביסוס שלטונה בסין עצמה. תבונתו המדינית וחוכמתו לא עמדו לרשותו כשישב לאכול והוא מת מיתר בכיל 51 [מקור].
חיי הזלילה שהקיסרים נחשפו אליה באותן ארוחות אמנם היו לגורם שסייע להתדרדרות בריאותם אך יותר מכך לנפילת שושלת טאנג,
שהייתה משופעת במחלות ותמותה מוקדמת של בני המלוכה, וזאת במידה רבה עקב אורחות האכילה הכבדים והקיצוניים שבהם התפארו ובעזרתם הפגינו כוח ועושר [מקור1, מקור2].
7️⃣. אדוארד דנדו Edward Dando (לונדון, המאה ה־19)
דמותו של אדוארד דנדו מהדהדת את “תאוות הגוף שמכה בפשטות” בכל אחד בימנו.
גנב־זללן שבלע מנות ענקיות וכאשר התעורר רעב לאחר שיחרור מהכלא, הגיע לאכילת מונים קטלנית.
דנדו היה הגיע למימוש תאוות אכילה אחרת מהקודמים. הוא גנב ומי שבא לתשומת לב הציבור בבריטניה בגלל הרגלו יוצא הדופן הזה לאכול יתר על המידה בדוכני מזון ובפונדקים, ולאחר מכן לחשוף שאין לו כסף לשלם. למרות שהאוכל שאכל היה מגוון, הוא חיבב במיוחד צדפות, ופעם אחת אכל 25 תריסר מהן עם כיכר וחצי לחם עם חמאה." כמו נתניהו בלי לשלם [מקור1, מקור2, מקור3]. "אני מסרב לרעוב בארץ של שפע", אמר לא פעם בהגנת, וכמו אצלנו גם הוא זכה לאהדתם של קהלים רחבים [מקור1, מקור2]. לצד הצדפות, דנדו היה צורך כמויות גדולות של בשר, לחם, חמאה, שתייה ולעיתים גם קפה ואלכוהול. ביוני 1832 נעצר דנדו בקנט לאחר ששתה בפונדק בקהילת צ'ילהאם מבלי לשלם; הוא נכלא בגין שוטטות ותיאור שלו הופיע בעיתונות, שתיאר צליעה בכף רגל ימין – נושא שמתאים לגאוט עקב אכילת יתר. [מקור – Untitled". The Times. 25 June 1832. p. 5.]. בעבר, גאוט נחשב לסמל אצולה, קמע נגד מחלות אחרות ואפרודיזיאק (חומר המגביר ומעורר חשק מיני. ), כולל על-ידי רופאים שכידוע כשלו כבר אז כהיום בהחלמת המחלה [מקור]. חייו הסתיימו בגיל 29 מתסמיני כולרה בין כותלי הכלא, ב-28 באוגוסט 1832. צ'ארלס דיקנס כתב על דנדו והשווה אותו לאלכסנדר הגדול, אצלנו משווים אותו לצ'רצ'יל.
—
🐴 המלך – בתוך מחלתו קורס, שלב בו הוא כבר לא אדם, אלא סמל שנשחק מבפנים:
גאוותנות, שכרות כוחנית, אובדן שליטה מוסתרים מהציבור הרחב, אך לא מעצמו כשהוא נמצא לבדו.
כאשר במהלך ארוחה דשנה קלייטוס השחור, החבר הקרוב, שם מול אלכסנדר הגדול – מראה חמורה של אמת, שנושאה נאמנות לאנשיו. ככל הנראה בשל הפתאומיות בה זה עקץ בו, או בשל צדקתם של דברים שרמזו על בגידה באמון, במקום לשמוע, אלכסנדר מזעזע אותו בחרב: רגע בלתי נשכח של אובדן כבוד נפשי פנימי, שלא הוסתר מהקהל הרחב והדברים הגיעו לידי כך שאלכסנדר ביקש להתאבד מבושה כשהתפכח. כלומר, כמו אצל דוסטוייבסקי – עומד כאן כבוד פנימי שנהרס, עמוד שדרה שקרס על ידי עצמו, והקילר (מתכוני התאווה) היה לגיבור ההיסטוריה.
8️⃣. הסולטן סוליימאן המפואר, שליט האימפריה העות'מאנית במאה ה־16, היה לא רק לוחם, משורר ומחוקק – אלא גם אדם שידע את טעמם של עשרות מאכלים מהמטבח האימפריאלי.
אביו – סלים הראשון, היה שליט האימפריה, ואמו – האפסה סולטאן, מיוחסת לשושלת ג'ינגיס חאן. כינויו "המפואר" – ניתן לו על ידי תושבי אירופה בזכות מפעלי הבנייה והאדריכלות שיזם [מקור]. סולימאן המפואר יזם פעולות תיקון ובנייה בירושלים, שהייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית באותם ימים, ובהן תיקון חומות ירושלים ושעריה ושיפוץ המצודה (='מגדל דויד'). אשתו רוקסלאנה הקימה בירושלים מפעלי צדקה לתלמידים.
הוא העניק לדונה גרציה את הזיכיון על טבריה.
בתקופת שלטונו, הארמון בטופקאפי הפך למרכז קולינרי מורכב, עם מאות טבחים, טועמים וספקי מזון מהודו, פרס, צפון אפריקה והבלקן. סוליימאן, על פי מסמכי החצר, אהב במיוחד תבשילים שומניים, אורז, אורז מועשר בשומן כבש ומתוקים למיניהם.
מאכלי בשר כבש עם כמות גבוהה של שומן נחשבו מלכותיים [מקור].
אורז עם שומן כבש סימל יוקרה והדר קולינרי, וממתקים מסורתיים תפסו מקום מרכזי בתזונה של אנשי החצר והסולטן עצמו – נושא שמקדם לכל הדעות מחלות לב וגאוט [מקור1, מקור2, מקור3].
לקראת סיום חייו, תועדו סימנים של עייפות, נפיחות, וכאבים מפרקיים – ככל הנראה תוצאה של שיגדון והצטברות חומצת שתן [מקור]. רופאיו ניסו להפחית מתוקים, אך לא העזו לשנות את תפריט הסולטן.
📚 מקורות:
Necipoğlu, Gülru. "The Age of Sinan: Architectural Culture in the Ottoman Empire" (1995).Suraiya Faroqhi, "Subjects of the Sultan: Culture and Daily Life in the Ottoman Empire" (2005).
9️⃣. שאה ג'האן — בונה הטאג' מהאל, והורס הכבד שלו עצמו
מלכות הודו באה בטעמים [מקור]. הנסיך שהאב אודין מוחמד שאה ג'האן נולד בלאהור (כיום בפקיסטן, קרוב לגבול עם הודו) ב-5 בינואר 1592. בשנת -1628 הוא הפך לקיסר החמישי של האימפריה המוגולית בהודו, ותקופת שלטונו של שאה ג'האן מכונה "תור הזהב" של המוגולים.
כבש מתובל, קינוחים מסוממים, סוכרת וחולשה עד אובדן ההכרה. המלך שאה ג'האן, כמו רבים מאנשי החצר, ככל הנראה חווה השלכות בריאותיות עקב אורח החיים המלכותי שלא ידע שובע וביקש לאכול את העושר ביחד עם הויטמינים [מקור].
"הקים ארמון לנצח — למי שנישא בשנת 1612, בגיל 15, לארג'ומאנד באנו בגום, בתו של אציל פרסי, שהייתה אז בת 14 וזכתה לכינוי מומטאז מאהל ("התכשיט של הארמון") [מקור].
אורגנזב, בנו, כלא אותו (את אביו) במצודת אגרה ושם נשאר עד מותו שמונה שנים אחר כך, חולה ומיוסר ב-22 ינואר 1666 [מקור].
🔟. הצאר פיוטר השלישי – יין, בשר ונפילה שקטה
הצאר פיוטר השלישי, ששלט באימפריה הרוסית בשנת 1762 במשך כחצי שנה בלבד [מקור], לא נודע כחייל, מדינאי או מחוקק – אלא כשליט חלש, משועמם ומכונס בעצמו [מקור1, מקור2].
הוא נולד וגדל בבקיל שבהולשטיין בצפון גרמניה בשם קרל פטר אולריך: Karl Peter Ulrich והושפע רבות מההרגלים והתרבות הגרמניים, כולל על תזונתו והרגליו. תיעודים מראים כי חייו כללו חיי עונג עם שתייה מרובה, צריכת בשרים מעושנים ומאכלים כבדים על טהרת המטבח הגרמני, עם חיבה גדולה לאלכוהול חזק [מקור].
פיוטר השלישי הגיע ממרכז תרבותי (קיל), עם האוניברסיטה העתיקה ביותר שלה. מוסד מפואר שנוסד על ידי סבא רבא של פיוטר השלישי, הדוכס כריסטיאן אלברכט. קיל לזכותה הייתה אחד המרכזים החשובים ביותר של המדע והתרבות האירופית במאות ה-17-18. אדם אולאריוס (1599-1671), המדען והמעצב המפורסם של כדור הארץ של גוטורפ, עבד באוניברסיטת קיל. וכן המורה והמורה של הדוכס הצעיר קרל פיוטר אולריך עצמו מגיל שנתיים ועד לעזיבתו לרוסיה היה פרופסור באוניברסיטה זו והמדען הגדול ביותר זיגיסמונד הוסמן [מקור]. בסנט פטרסבורג הוא נחשב למנותק יחסית מן התרבות הרוסית המסורתית, ואף זלזל במנהגי הנצרות האורתודוקסית, מה שיצר מתח עם האצולה והמנהיגים החברתיים ברוסיה [מקור1, מקור2]. פעולותיו המדיניות, כולל בריתות עם פרוסיה במהלך מלחמת שבע השנים וניסיונות להכניס קרובים גרמנים (מלומדים, ומתורבתים) לחצר, עוררו מחלוקת גדולה שהובילה להפיכה מהירה ולסילוקו מהשלטון
אבל גם בשלטון הקצר שלו, נחשף תיעוד של חיי תאווה או אל הרגליו מבית: שתייה מרובה, בשרים מעושנים, מאכלים גרמניים כבדים ואלכוהול חזק (בהשפעת חינוכו בהולשטיין).
בזמן הפיכתה של יקטרינה הגדולה, נתפס פיוטר כשהוא שיכור, סובל מכאבי בטן עזים ונפיחות, ייתכן כתוצאה מדלקת לבלב או התפוצצות כלי דם פנימי. יומני החצר והדו"חות הרפואיים (המוגבלים) מתארים קיבה נפוחה, כבד שומני, ועור אפור. ככל הנראה, מותו התרחש במרחב בדידות וכאב אדיר ואחרי סדרת התקפים חדים של מערכת העיכול.
📚 מקורות:
Rounding, Virginia. Catherine the Great: Love, Sex, and Power (2006).Troyat, Henri. Catherine the Great (1994).Russian State Archives, “Medical Records of Tsar Peter III”, vol. II.
1️⃣1️⃣. 🇮🇳 שליט האימפריה המוגולית – ממתקים, שומן ויין קיץ
באימפריה המוגולית, ששלטה על הודו במאות ה־16 עד ה־18, הארמונות היו עטופים זהב – והצלחות לא נותרו ריקות לעולם.
הקיסר מוחמד שאה (Muhammad Shah "Rangeela"), ששלט בין 1719 ל־1748, היה ידוע בחיבתו העצומה למוזיקה, לנשים, ולמאכלים עשירים [מקור] — במיוחד קבב טלה, מנות גהי (חמאה מזוקקת) שהוגש בגריל או במחבת, ממתקי חלבה ורוזגולה, ויין מתובל בניחוחות פרסיים [מקור].
על אף שהיה מוכשר בתחומים האמנותיים, מוחמד שאה הפך לסמל לדקדנס – שלטונו התערער, אך סעודותיו נמשכו.
בסוף ימיו בגיל 46 בלבד הוא סבל מעייפות קשה, תיאבון לא יציב, כאבים מפרקיים ונפיחות בטנית. תיעודי החצר מספרים כי רופאיו ביקשו ממנו לצום מדי פעם – אך הוא צחק והמשיך לשתות יין חם בלילות.
הוא מת בגיל 46, כנראה ממחלה מטבולית כרונית או אי ספיקת כליות, כשגופו עייף, כבד, ונפשו כואבת על אובדן חייליו בקרב – מלא בעודף שלא ניתן היה לשאת עוד.
📚 מקורות:
Irvine, William. Later Mughals (1904)Richards, John F. The Mughal Empire (1993)Persian Court Records (translated in The Life and Times of Muhammad Shah, 1982)
הוא ביקש משבטים אחרים מיסים אנושיים כדי להקריב אותם לאלים.
שבטים רבים, כמו הטלקסקלנים, החלו למרוד בו. בדרך זו, החלה האימפריה האצטקית להתפרק באזורים שונים. הוא שלט מ-1502 עד 1520, כאשר הספרדים כבשו את האצטקים [מקור].
—
1️⃣2️⃣. הקיסרים האצטקים – בניגוד לאירופאים – לא סבלו מתחלואה שמקורה בעודף סוכר או שומן, כי:
1. התפריט האצטקי היה מבוסס תירס, שעועית, דלעת, צ'ילי וקקאו מריר – דל שומן וסיבים גבוהים.
2. מאכלים מתוקים היו שמורים לטקסים מיוחדים, לא לארוחות יומיומיות.
3. השליטים האצטקים צמו חלק מהשנה, והקפידו על סיבולת פיזית.
אבל – כן סבלו מ:
הרעלות (אולי מסמים טקסיים או קקאו בתסיסה) זיהומים כרוניים מחיים עירוניים צפופים.
מלחמות ומעשי הקרבה, שלעיתים כללו צום והזנחה גופנית.👑 דוגמה: מוקטסומה השני (Montezuma II), קיסר האצטקים, מת בשנת 1520 במהלך תקופה של התקוממות עממית וסכסוך עם הכובשים הספרדים, אולי כתוצאה מההתקוממות העממית, ופגיעה מכלי נשק או אבנים, במהלך נסיונו להרגיע את העומדים נגד [מקור], אך מתועדים סימנים של עייפות קבועה, איבוד משקל, חרדה והקאות – ייתכן משילוב של לחץ כרוני ושתיית קקאו מרוכז, בתוספת עשבי מרפא פסיכואקטיביים [מקור1, מקור2, מקור3]. מוקטסומה השני מנהיג האצטקים חי חיים מפוארים, מוקף במותרות. שנתיים לפני הגעתם של הספרדים, מוקטסומה השני בנה את בתי המלוכה וארמון מפואר. נאמר כי מידות הארמון היו כאלה שהיו בו עשרים דלתות גישה. היו בו גם שלושה פטיו, ובאחד מהם הייתה מזרקה עם מים שהובאו מצ'פולטפק (אגם ליד טנוצ'טיטלן). כמו כן, בארמון היו חדרים רבים: מאה חדרים ומאה אמבטיות. הוא גם חגג סעודות רבות, עבורן הוכנו עשרות מאכלים שונים, בניגוד ל"מקובל". כדי לשמור על אורח חיים זה, נאמר כי למונטזומה היו עשרות משרתים לשירותו עשרים וארבע שעות ביממה. הוא גם הקיף את עצמו בתכשיטים ובמשאבים יקרים אחרים, כמו נוצות קצאל ופריטים נדירים אחרים מארצות רחוקות [מקור]. הוא לא איפשר לפשוטי העם להיכנס לארמונו, ורק לאצילים הייתה גישה אליו. כמו כן, משרתים לא הורשו לצפות בו בזמן האכילה. רק משפחתו וכמה אצילים יכלו לראות אותו ולדבר איתו.
בין המנות שנכללו בארוחותיו:
- טורטיות תירס (corn chips, totopos) בליווי סלט נופאל (נפאל – סוג של קקטוס)
- סופס (Sopes) עם זחלי נמלים (escamoles) ברוטב צ'ילה פאסילה
- חויטלקוצ'ה (huitlacoche) – פטריית תירס ייחודית
- פירות טריים ומגוונים
- דגים טריים מהחוף הובאו למרכז, כולל דגים מהאזור של ורקרוז
- ירקות, פטריות, וירקות מים כמו אצה
- בשר ציפורים כמו שליו, צבי, ולעיתים גם בשר איילים
- תבשילים כמו מרקים ופטריות ברוטב
- מאכלים נוספים כמו טלגויוס (tlacoyos – טורטיות ממולאות), לחמים מתוקים, חרגולים ברוטב ירוק ועוד
- שתיית קקאו (שוקולד חם) מתובל בתבלינים כמו וניל, עלי הולה סנטה והספייסים Aztec, לעיתים מתוק בדבש או מתובל באבקות פרחים מיוחדות
ארוחות אלה היו גדושות מכובדות והוגשו בטקסיות רבה, כאשר מוקטסומה עצמו ישב במעמד גבוה ומוקף באנשי חצרו שהיו אסורים אפילו להביט עליו ישירות בזמן האכילה [מקור1, מקור2, מקור3, מקור4].
אביו –אשאיאקטל מוקטסומה Axayacatl
– כיהן כטלטואאני (שלטון) של טנוצ’טיטלן בין 1469 ל־1481.
– הוא היה אביו של מוקטסומה השני.
– הדיווחים מצביעים על כך שמת בגיל יחסית צעיר, כנראה ממחלה קשה או רעל [מקור].
אין תיעוד מפורט שקשור להתנהגות אכילה רגשית או תזונה כגורם משפיע על מותו, אך יתכן שמחלתו הייתה קשורה באובדן כבודו מבחוץ (שיטת גוגול ב"האגרת") יתכן שמחלתו הייתה כרונית והחמירה בגיל צעיר יחסית עקב תפריט הזנה והרגלי פולחן שגויי בריאות. מכל מקום הוא היה גיבור חיל ועז נפש. אשאיאקטל הקדיש בעיקר את שלטונו בן שתים עשרה השנים לביסוס המוניטין המיליטריסטי המדהים שלו: הוא הוביל קמפיינים מוצלחים נגד האלטפטל השכן בטלאטולוקו בשנת 1473 (קרב טלאטולוקו) והמטלצינקה בעמק טולוקה בשנת 1474, אך מזלו אבד, לבסוף הובס על ידי הטאראסקים ממיצ'ואקאן בשנת 1476. למרות כמה ניצחונות קלים לאחר מכן, תבוסתו של אשאיאקטל בידי הטאראסקים פגעה בו באופן בלתי הפיך בתדמיתו, בכבודו, שכן זו היוותה אמנם התבוסה הגדולה היחידה שספגו האצטקים עד לאותו רגע, אבל עבורו הייתה סו פגיעה מאוד קשה. למרות גילו הצעיר, הוא חלה קשה בשנת 1480, ונפטר שנה בלבד לאחר מכן. Huehue cuicatl הוא שיר קינה ונהי אותו חיבר אשאיאקטל לאחר תבוסתו במיצ'ואקאן [מקור]. בשנת 1481, הוא מת ולאחר מכן ירש אותו אחיו טיזוק (ישנן עדויות המצביעות על כך שטיזוק מת מהרעלה, אולי עקב קנוניה בתוך החצר. אבן טיזוק: אבן אצטקית גדולה ומגולפת, שייתכן ששימשה כקואוקסיקלי (כלי קיבול ללבבות קורבנות) או כטמלאקטל (אבן גלדיאטורים), נקראת על שמו. האבן התגלתה בשנת 1791 וכיום נמצאת במוזיאון הלאומי לאנתרופולוגיה במקסיקו סיטי. [מקור]). ובשנת 1502 ירש אותו, הזועם באופן אצילי, הקיסר מוקטסומה השני.
📚 מקורות:
Townsend, Camilla. Fifth Sun: A New History of the Aztecs (2019)Sahagún, Bernardino de. Florentine Codex (1577)
1️⃣3️⃣. ביפן, הייתה הפרדה ברורה בין אכילת איכרים (אורז, מרק מיסו, ירקות כבושים) לבין אכילת ארמון.
הקיסר מוצוהיטו (Meiji) תקופת שלטונו נקראת: תקופת מייג'י. הוא מת בגיל 59 (1912).
🌸 הקיסר מוצוהיטו – פריחת דובדבן שנחנקה באורז המלחים
בעיני העם הוא היה מגדלור מודרני – הביא את הרכבת, את האונייה, את התותח…
אך יומו החל בזרעי צנון מוחמצים ונתח דג, והסתיים בטקסים של תה, חלב וחמוצים –
לא מפני שחפץ בגוף, אלא מפני שרצה שליטה. סדר. שלמות.
בגיל 59, מסננת הרעלים המלכותית -הכלייתית של הוד רוממותו קרסה תחת משקל מרכיבי המזון ולא בגלל הסדר הקדוש –
ולא נותר אלא הדממה של גן האבנים. אפשר לפסוע בשבילי הזן ולהרהר במה אכל באמת.
הקיסר סבל ממחלות כרוניות (סוכרת, דלקת כליות, דלקת מעיים), שמשתקפות עם תפריט תזונה שגוי מבחינה בריאותית, ושלא מבוסס על נאטו, וזרעי צנון כבוש. הוא מת מאורמיה, מחלת כליות שנובעת מיתר פחמימות, סוכרים וחלבונים מהחי, קל כיום להחלים ממנה בעזרת מעבר לתפריט תזונה מתאים [מקור1, מקור2, מקור3, מקור4]. .
1️⃣4️⃣. ולבסוף – מלכת אנגליה אליזבת הראשונה, "בתולת הברזל",
אשר שלטה באימפריה ההולכת ומתרחבת במאה ה־16.
היא הייתה אישה דעתנית, כריזמטית, וחזקה – אך גם שבויה בתוך מוסכמות החצר [מקור1, מקור2]. תיעודים רפואיים מזכירים שהיא סבלה לאורך השנים מבעיות שיניים חמורות, אובדן תיאבון תקופתי, ותשוקה לקינוחים מבוססי סוכר – כולל סוכריות שקדים, עוגיות מרציפן, ומשקאות חמים ממותקים.
בסוף חייה נראתה תשושה מאוד, בעלת גוף רזה אך נפוח במקומות שונים. ייתכן שסבלה ממצב סוכר בלתי מאוזן, עייפות כרונית, נפיחות, שעשויים להצביע על בעיות מטבוליות או מחלות כרוניות, לעיתים היא סבלה גם מתת תזונה שמצביעה על תזונה עשירה אך חסרת מרכיבים או איזון בסיסי כמו עוגות. היא שרדה מצבי חולי הודות לרופא האישי שלה – רודריגו לופז, רופא פורטוגזי יהודי מהאנוסים, מומר [מקור] – האדם שחוקרים רבים מאמינים שהיווה את ההשראה לשיילוק הבוגדני של הסוחר מוונציה. הרופא הזה מיצב את עצמו כשחקן מרכזי במלחמת הריגול, בין ספרד ואנגליה באותם זמנים. ומי שהתגלה כמנהל עם הספרדים התכתבות סודית וענפה בה נדרש להרעיל את המלכה תמורת סכומי עתק ונטלה לאחר משפט וביזוי פומבי בשנת 1594. המלכה מתה 9 שנים לאחר מותו [מקור1, מקור2].
ביומניה תיארה:
"הסוכר מפיג את העצב — אך הרופא אומר לי להתרחק ממנו."
היא מתה ב־1603, לאחר 44 שנות שלטון, ככל הנראה ממחלה שהייתה שילוב של זיהום ותשישות כללית, אם כי הסיבה המדויקת אינה ברורה לחלוטין בתיעוד, היה זה לאחר שנים של סבל פיזי וניוון גופני – לא מרעב, אלא משובע [מקור]. היא נותרה דמות מרכזית בהיסטוריה האנגלית
📚 מקורות:
Neale, J.E. "Queen Elizabeth I: A Biography" (1934).Loades, David. "Elizabeth I" (2006).
פרק שני
—
פרק אחרון המאמר שלפנינו "מותם של ארבעה עשר שבעים", מתאר כיצד שליטים, ששלטו בענקים, מתו מושפלים ללא איכות חיים. הם אבדו את כבודם ולא מבחוץ (גוגול, אירופידס, סופוקלס) הם נכנעו לאובדן הכבוד שבתוכם — לא פגיעה חיצונית עמדה כאן, אלא משום שהתבודדו מערכם המוסרי והרוחני בעיני עצמם [מקור]. חלקם התנכלו לילדיהם, אחרים בגדו בחבריהם הקרובים וכולם בזו לעצת רופאם. לא מפני אויב גדול, לא מפני אסון טבע או רצח מהפכני, בעליבות, באפלה ומתוך שכרות של כוח, עוצמה ויוהרה, בתוך צלחת מרק הם טבעו.
אם נביא לכאן את לרמונטוב (שקדם לדוסטוייבסקי רק במעט) אל תוך רצף הבנת הסוגיה הזו — שמהדהדת כמו צליל מינורי באקורד השטן של נפילת הכבוד בתוך הצלחת – נקבל תמונה בהירה של ליקוי חמה. להזכירך התחלנו בגוגול (הסופר) עם האדרת אבל נסיים מיד בגאון ונקבל תמונה ברורה של מהלך שיוכל לסייע גם לך להאריך את חייך.
– אצל גוגול ("האדרת")
הכבוד נלקח מבחוץ כפי שאנו מכירים, האדם מושפל.
אדם פשוט, אקקי אקקייביץ’, הוא לא נלחם – רק מקווה שלא ידרכו עליו חזק מדי. נושא ששב ועולה בהקמצן למולייר ותפילות לבוא המשיח אצל החרדים:
דמויות שאיבדו ערכם בעיני עצמם — אך אוחזות בכסף או בלולב, או במקום העבודה, כסמל שליטה במצב, כמו
אדרת של אקקי לגוגול.→ התגובה כאן:
החזקה נואשת — לא שיקום עצמי, אלא חיפוש אחר עמוד שידרה פקטיבי ו→החמרת הנפילה.
אקקי אקקייביץ’ הוא הפקיד שאין לו נפש מחוץ לקריירה. הוא רק רצה נחמה, לא לקפוא מקור. לא להיות עלוב. לכל הפחות רק לרגע אחד קטן, כמו מוכרת הגפרורים בעת בערת הגפרור.
אלו כוחות שמניעים לפעמים אדם לבנות אימפריה/ לייצר שליטה עזה – כתגובה ריאקציונרית (טרטיף – המשתלט על משפחה – מולייר, או שילהוק אצל שקספיר, שמנצל את כוחו וחוכמתו עד תום) יש מי שזה מוביל אותו לבנות קריירה כמו למשל, רודריגו לופז, רופא פורטוגזי יהודי מהאנוסים, מומר [מקור] או לנקמה כמו הבל על שגזל את האהבה, או הנבל שהביא לרצח רבין, ראו את קריאולה (וירג’יל) לאחר שקריאולה מאבדת את אהבתו של איניאס היא שורפת את עצמה מול עיניו ומדיאה את ילדיו של יאסון מתוך המחזה מדיאה מאת אוריפידס. גיבורה חזקה עשירה מאוד וחכמה, ננטשת ע"י יאסון, שאיתו הקריבה הכול – משפחה, מולדת, מוסר. וכשהוא נוטש אותה כדי להינשא לנסיכה מקומית – היא לא משתגעת. היא לא מתחננת. היא מבינה – לא נותר ממנה דבר. אפילו האדרת נקרעה. ובשל כוחה הרב היא שורפת את הכלה הגזלנית הזו, את הארמון, את אביה – ואז קמה ורוצחת את ילדיה המשותפים עם יאסון –כדי שישאר הוא בלי כבוד, בודד, מרוסק, חסר עתיד ונטול שם. אישה חיסלה את כל שהיה לו.
:זה גורלו של אבדן הכבוד מבחוץ ועל שלנו הפנימי שמוביל אל תאבת הזלילה והאבדון בייסורים וחולי בסוף מאמר.
—
לרמונטוב – "גיבור דורנו" מעלה בבהירות את שחיקת הכבוד אצל הנסיך שיש לו הכל.
הכבוד נשחק מבפנים – כי כבר אין על מה לחלום.
בילדות עוד היה חלום לעוף, או שאבא יחזור מהעבודה פחות עייף ויכיר בנוכחותך… ויותר מכך ברצונך למשל להתחבק אבל עכשיו משהכל הושג לכאורה כלומר יש המון כסף ורכוש ואפילו מעמד – אין על מה לחלום, כי לרקוד, לשיר, לנגן – זו משמעות חייהם של האחרים… פהצ'ורין, גיבורו של מיכאיל לרמונטוב, הוא אציל צעיר, משכיל, מושך — אך משועמם עד העצמות [מקור]. בעצם, הוא מאבד את כבודו ואת עצמיותו כי הוא מותח ביקורת ורואה את הפסול והזנחח בכל עיקר, או מזלזל במה שצריך להיות מקור להערכה וכבוד, כמו ילד האשפה אצלנו — וזהו קונפליקט פנימי של דמות מורכבת המובילה לפגיעה עצמית ברמה הרגשית והמוסרית.
בשעה שהיופי, ובמיוחד ממעשה אמנות גדול מזין את הנשמה, שמכירה בו, הוא נעצר בפגמי היצירה לבדה ונירעל.
אור מגיע מחלון שאנו רואים. מעט אור חיוור. כמעט בית חולים. אולי הוא חושב "גם את השמש הדלילה הזו, אני חייב לאבי". יש לו הכול. אפילו את האומללות שלך. אבל הוא לא שייך לך. הוא שייך לדברים הבטלים. ואותם הוא רואה בכל מקום."
בפרק "פיאטיגורסק" המציג את השבועות שבהן הגיבור שוהה בעיירת המרפא ומבטא את רגשותיו הנוגים ורצונו לעורר תחושות. הוא רומז לכך שהוא אוהב את הים בזמן הסערה…
"אני, כמו מלחים, נולדתי וגדלתי על סיפון של אוניית שודדים; נפשי התעוותה עם הסערות והקרבות, וכשהושארתי על חוף הים, אני משתוקק ומתגעגע; אני הולך ימים שלמים על החול, מקשיב לריחוף הגלים המתמיד ומביט אל האופק הערפילי — לא יופיע שם מפרש מבוקש, שדומה בהתחלה לכנף של ציפור ים, אך לאט לאט נפרד מהקצף של הגלים ומגיע אל הנמל הריק ברוגע." (מתוך החלק הראשון של גיבור דורינו, "בלה").
פהצ’ורין מחפש סופה – כי אולי היא תשיב את המפרש המבוקש אל הנמל בו הוא ממתין בחוסר אונים נוכח הגל השקט שהגיע במקומו ומשעמם אותו עד מוות, כדי לא לאבד את כבודו עד תום בתהום של כאב [מקור].
מפרש האב הוא נושא מרכזי בהבנת נפש האדם אפשר להרחיב על נושא זה בפרקים מ"הטבלה" שעושקת בהתפתחות האדם ללא דמימות (כאן, כאן, וכאן) משהתבסס מפרש זה חבר לחסד העולם כלפיו בא עדו ומעניק תחושת ביטחון גדולה בחייו [מקור].
כמו ארבעה-עשר הזוללים במאמרנו, הוא מת משובע בלי לאכול, כי הוא רץ אבל עומד במקום, כאדם שלא עשה דבר בעצמו.
יש לו כל מה שלפקיד של גוגול אין — כסף, מעמד, חירות וחלום למפרש שיגיע —אבל אין לו צורך באדרת, כי האדרת הרוחנית כבר מזמן התפוררה והגיעה כגל ברוגע.
פהצ'ורין או פצ'ורין מאבד את כבודו לא כי גנבו ממנו, אלא כי הוא בז לכל דבר שראוי להערכה.
הוא לא מאמין באהבה, בחברות, בגורל —הוא חי כקיסר מונטזומה השני מתוך אדישות קרירה, מתוך עונג של שליטה, מתוך מחשבה שהוא סיבת קיומה של השמש –ובכך הוא משמיד את כל מה שיכול היה לעורר בו נפש חיה [מקור].
🩸 "כוחי לבוז לאנשים גדול מכדי שאוכל ליהנות מהם, ובכל זאת, זקוק אני להם…"📍
("גיבור דורנו", פרק מקסים מקסימיץ’)
—
3 דוסטוייבסקי – "האחים קרמזוב הכבוד אינו נעלם – הוא נשרף על מזבחו של הייאוש.
פיודור קרמזוב ברומן "האחים קרמזוב" מאת פיודור דוסטויבסקי, הוא דמות מורכבת ושנויה במחלוקת. הוא אלמן משתי נשים, אב ל-4 בנים ובעל אחוזה המאופיין בהתנהגות מושחתת, שתיינות והוללות מינית המבזבז את כספו על מותרות ובילויים פרועים. הוא מזניח את ילדיו, בעיקר את הבכור דימיטרי ומנצל את כולם. פיודור זה מורכב, הוא גם אדם אינטליגנטי, בעל יכולת שכנוע, ומי שמצליח לשלוט בסביבתו, כמלך ששכח מה זה אדם ומי שלא רק איבד את כבודו — הוא הפך למי שמבזה את עצמו בקול.
לא בגלל שיעמום ולא בגלל דיכוי — אלא כי הוא הפסיק להאמין שאהבה וגאולה בכלל אפשריות עבורו [מקור].
—
🎭 לסיכום – הפקיד של גוגול איבד את כבודו, אך עוד יכל לחלום על אדרת.
פהצ’ורין של לרמונטוב – אין לו אפילו על מה לחלום. הוא כבר אחרי האדרת.
ופיודור של דוסטוייבסקי – בא אל החלום וצוחק עליו בקול: קרמזוב שלו רוקד ויין בו, בועט בעולם — כבר לא מתוך כוח, אלא כי הותש מזמן ויתר על האפשרות לאהוב את עצמו.
כאן דוסטוייבסקי שהיה מכור בעצמו מוסיף נוכח גדולתו בוז מוחלט – גם לעצמו – והרי לכם דמותו של הולל חסר כבוד עצמי שצבר כוח ושליטה על טבחים [מקור]. ובימנו הרי לכם הולל חסר כבוד .שצבר כוח ושליטה על שבויי השוחד דמיטרי, בנו, מייצג דחף מיני וכספי: רודף רגש כל הזמן, מוכן אפילו לרצוח על מנת לזכות באהובתו.
Jacob Isaackszon Van Ruisdael
הרצון הבלתי נשלט למפרש שיגיע אל חופיו, מוביל לאובדן הכל – עצמו, כבודו, משפחתו, ולבסוף – מתקבל גוף שבור ונפילה מוחלטת [מקור1, מקור2].
בין כולם — עולה שאלה אחת: האם הקהל ייתן כבוד לאדם בעולם שבו הנפש עצמה איבדה את האמונה שיש בה ערך האדם?
“הם הקשיבו ליועצים, לשרים, לאסטרולוגים –אך לא הקשיבו לעצה אחת של רופאם.”
והתשובה לשאלה מהדהדת בספרי ההסטוריה ובמוזאולומים, ואצלנו בתערוכות הציור, בבימות הריקוד, במדורים לספרי השירה ובמנדטים שהליכוד זוכה בקרב עלובי נפש אלו, שכל שנשאר להם הוא לסגוד לעליבות הבזויה ולחוסר היכולת.
דברים על החיים המתונים
לואיג'י קורנארו (Luigi Cornaro) — האציל הוונציאני שגילה את שיטת החיים הממוצעת
1️⃣ לואיג’י קורנארו – האציל הוונציאני ופטרון אמנויות (1467–1566), שחי בשפע, עושר וממון.
כשהיה בן 40 בערך, קורנארו מצא את עצמו שמן, תשוש ובריאותו התדרדרה. מצב שייחס לאורח חיים נהנתני עם אכילה מוגזמת, שתייה והפקרות מינית. לאחר שמצא עצמו עם בריאות רופפת הוא החליט לבחון את סיבותיה ובהמשך לשנות הכל על פי השכל הישר – לטובת חיים בריאים ומופחתים [מקור].
🥗 הדיסקורס של החיים השקטים ("Discorsi della vita sobria")
לואיג’י קורנארו סיכם את תוכנית ההזנה של בספר – "Discorsi della Vita Sobria" (דברים על החיים המתונים), שבו הוא מפרט כיצד תזונה מאוד מתונה שלווה ב-350 גרם מזון ביום סייעה לו לשמור על בריאותו ולהאריך את חייו, בניגוד להרגלי התזונה הקודמים, המופרזים שלו ושל בני זמנו. כ־350 גרם מזון ביום בלבד: לחם, מעט בשר, חלמון ביצה, והיין – רק כ־414 מ"ל [source1, Source2].
💡קורנארו חי כך במשך עשרות שנים ולא רק ששרד – אלא הגיע לגיל מופלג של 90, כשהוא רץ, כותב ויוזם [מקור].
לואיג'י קורנארו לא היה רופא ספרו "דה ויטה סובריה" (על החיים המתונים) הוביל מיידית [מקור]. שיטתו הוכחה תוך זמן קצר כאחת מיצירות הייעוץ הרפואי המעשי, המשפיעות ביותר [מקור]. הספר ייעץ לקוראים כיצד לחיות חיים ארוכים ובריאים. קורנארו כמו "אילוף הכליות הסוררות" מאת ירון מרגולין – כאן, בזמננו, מעלה סדרה של שאלות לגבי אופי ומיקומה של מומחיות רפואית. למי יכולה להיות מומחיות כזו? האם אדם יכול, והאם צריך, ללמוד בבית ספר שממומן על ידי תעשיית התרופות כדי להיות הרופא שלך, ואם כן, על סמך אילו נימוקים? המאמר של Steven Shapin. J Hist Med Allied Sci. 2018: "Was Luigi Cornaro a Dietary Expert?" (האם לואיג'י קורנרו היה מומחה לתזונה?) ממקם את טענותיו של קורנרו בתוך תרבות היסטורית ספציפית של תפריט החלמה רפואי פורץ דרך, נוכח כשל רפואי מתמשך ונמשך גם בימנו בה ניסיון אישי נחשף חשוב מאוד [מקור]
לואיג'י קורנרו
לא נבלע בשובע.
לא הופל במניעות קיצוניות, אך שלט בהתמכרויות.
🥗 חי חים מודעים, לא מתוך תאבה וחיפוש ריגושים חולפים אכל – אלא מתוך הבנה שהיחס האחראי לגוף הוא הדרך לאריכות ימים.
יוהאן וולפגנג פון גתה 2️⃣.
(Johann Wolfgang von Goethe, 1749–1832) – המשורר של האיזון לא רק משורר – גם מדען, דיפלומט, פילוסוף.
גתה דגל באורח חיים פשוט, טיולים בטבע, אכילה מועטה ומבוססת עונות השנה. הוא נזהר מאלכוהול מופרז וממאכלים כבדים; בכתביו גתה דיבר על הקשר בין עונג זמני לנפילה נפשית.
גתה המשיך לכתוב ולחשוב בצלילות מוח עד גיל 82.
🥗 הטבע מרפא – אך הוא שונא עודף.”
(מתוך "השנים האחרונות של גתה", תיעוד מזכירו אקרמן)
3️⃣. 🇮🇹 לאונרדו דה וינצ’י (1452–1519) – הגאון הצמחוני
איש אשכולות, לא כומר, לא שליט, לא מיסיונר. צעיר מוכשר ששמר על תזונה פשוטה וצמחונית מתוך חמלה והבנה ביולוגית.
🥗 לאונרדו דה וינצ’י אכל בעיקר ירקות, קטניות, אגוזים ופירות. הוא תיעד רתיעה מאכילת בשר והרג של בעלי חיים [מקור1, מקור2, מקור3].
ברשימותיו של לאונרדו דה וינצ’י ניתן למצוא התייחסות לטיעון שמועלה לעתים נגד צמחונות, על-פיו גם לצמחים יש רגשות, לא פחות מלבעלי-חיים:
"הטבע ציווה שהאורגניזמים החיים בעלי כוח התנועה יחושו כאב, על-מנת להגן על אותם חלקים העלולים לסבול נזק או אובדן מחמת התנועה. אורגניזמים חיים שאין להם כוח התנועה אינם צריכים להיחבט בכל עצם שעומד בדרכם, ולכן הכאב אינו נחוץ לצמחים, וכשהם נשברים, אין הם חשים כאב כדרך שחשים בעלי-החיים"
לאונרדו דה וינצ’י חי חיי צניעות יחסית גם כששהה בחצרות מלכים.
הוא האריך ימים עד גיל 67 (בזמנו – תוחלת חיים נדירה), פעל בצלילות ויצירה עד יומו האחרון [מקור].
🥗היום בו השבע יפסיק להרוג למען עוד מזון – יאיר את העולם.”
4️⃣. 🇫🇷 מישל דה מונטן (1533–1592) – הספקן המאוזן
פילוסוף, סופר, מדינאי.
חי חיים מתונים: לא התנזר, אך הזהיר מפני עודף.
🥗 ביומניו מונטן מתאר ארוחות פשוטות, ירקות, מעט בשר ויין – אך ללא עודף, ותמיד עם ביקורת עצמית. ארוחותיו היו פשוטות שכללו כמו בתפריטי החלמה בדורנו – ירקות, מעט בשר ויין במידה, תמיד עם מודעות וביקורת עצמית על הרגליו [מקור1, מקור2]
מישל דה מונטן כתב רבות על טבען של ההרגלים האנושיים, כולל ההשפעה של חינוך, סביבה ותזונה על האדם, כשהוא משתמש במטאפורות המזון כדי להסביר התפתחות אישית וחברתית. מונטן מדגיש את נושא בריאות הגוף כמה שמשפיעה ישירות על היכולת הפילוסופית והרוחנית שלנו. הוא מדגיש את חשיבות הבריאות כמתנה יקרה של הטבע.
"בריאות היא מתנה יקרה והיחידה שראויה שנקדיש לה זמן, מאמץ וגם את חיינו""תענוג, חכמה, ידע ומעלה, בלי בריאות דוהים ונעלמים""אדם איננו צריך לכבד כל כך את מה שהוא אוכל, אלא עם מי הוא אוכל" [מקור1, מקור2]
"בני אדם הם כפי שהאוכל עושה אותם. מכיוון שהם ניזונים מעבדות, אנשים רואים את טבעם מושחת, שכן גידול רע, כמו אוכל רע, הוא קטלני לחיי אדם טובים" הרעיון שמשתמע מהדברים האלו — הוא הקשר בין מה שאדם אוכל או מזין עצמו בו לבין אופיו וטבעו — נושא שהשפיע ומשתקף בעבודותיו של מונטן, במיוחד ב"אמצעות המזון או החינוך המשווים את טבע האדם". יש להדגיש שגישה זו מוקדמת ומופיעה גם אצל דנטה אליגיירי ביצירתו "קונביו" ("המשתה" Convivio), שבו הוא משווה את החינוך והגידול האנושי לסוגי מזון והשפעותיו על הנפש.
"ברוכים הם המעוטים שיושבים על השולחן שם נאכל לחם המלאכים!" כותב דנטה בהמשתה שלו. ומשווה את תהליך ההשכלה ללחם של המלאכים, שאילו זוכים לאכול ממנו הם בודדים ומיוחסים, בעוד שאחרים רעבים לחינוך זה גם אם בימנו הם מנפנפים כנתניהו שהם לא בורים ריקניים אלא בעלי חינוך והשכלה רחבה [מקור1, מקור2].
סלד מהנהנתנות צרפתית שגרמה למחלות, ותיעד בגילוי לב את בריאותו לאורך השנים [מקור1, מקור2].
האריך ימים וכתב עד זקנה יצירה חדה, רפלקטיבית, פיזית ונפשית [מקור1, מקור2].
🥗 "הגוף מבקש מעט. צל הנפש, הרבה. מי שמאזן ביניהם – ניצל.”
—
5️⃣. 🇺🇸 בנג'מין פרנקלין (1706–1790) – המדען שצם באהבה
מדינאי, ממציא, דיפלומט ואיש ספר.
קידם את עקרון ה"מעט מן המעט" באכילה:
“אכילה – לא עד שובע. שתייה – לא עד שכרות.
בנג'מין פרנקלין נודע כאדם שקידם גישה של מתינות ושליטה עצמית, ובמיוחד בתחום התזונה. האמרה שלו "אכילה – לא עד שובע, שתייה – לא עד שכרות" משקפת את הפילוסופיה הבריאה והמאוזנת שדגל בה כל חייו. הוא חשב שהיכולת לשלוט בתיאבון היא תנאי להבשלה אישית ולשליטה בגורל האדם.
”קיים צומות קצרים, תרגל ריסון תיאבון מגיל צעיר, ניהל יומן תזונה.
האריך ימים עד גיל 84 – בתקופה שבה רבים מחבריו מתו ב־40–60.
המשיך לחשוב, לכתוב ולהמציא עד יומו האחרון.
הצומות של פרנקלין לא היו צומות קיצוניים או דתיים אלא יותר ניסיוניו האישיים לשמור על הגוף בריא באמצעות הפסקות באכילה ושמירה על מתינות, והוא גם הצטיין בהמלצה לצום מתון וקצר מתוך הבנה שהפסקה זו מאפשרת למערכת לעכל טוב יותר ומאזנת את הגוף. הוא ניהל אורח חיים מאוזן, שכלל רישום ומודעות להתנהגויותיו, ציטוט מפורסם שלו אומר:
“מי ששולט בתיאבון – שולט בגורלו.” 🥗
—
6️⃣. 🇮🇹 ג'וזפה מאציני (1805–1872) – מהפכן, אך סגפן
אינטלקטואל ומנהיג חברתי שהוביל את תנועת האחדות האיטלקית.
למרות חייו הפוליטיים והסוערים, חי באיפוק: תזונה פשוטה, רתיעה ממותרות, הימנעות מאלכוהול.
חי חיי נדודים, בריאותו הייתה יציבה רוב ימיו, ובתיעוד חבריו תואר כאדם שמסוגל לשרוד “על פת לחם וקצת שמן זית”.
האריך חיים יחסית לתקופתו (67 שנים), ונשאר חד, נמרץ ומעורב עד סוף ימיו.
—
7️⃣. 🇨🇭 ז'אן-ז'אק רוסו (1712–1778) – הפרא המאוזן
פילוסוף וחבר בתנועת ההשכלה, בפריז התיידד רוסו עם הגאון דני דידרו, והחל לתרום מאמרים לאנציקלופדיה הגדולה שערך דידרו. חי בטבע, חיבר את אמיל והוידויים. בז לרהבתנות החברתית של פריז, חי חיים פשוטים בבקתות וכפרים. רוסו הקפיד על תנועה, שינה טובה, תזונה טבעית — תיאר באהבה ירקות טריים, לחם מחמצת, ומים צלולים [מקור].
רוסו האמין שהחינוך צריך להתבסס על הטבע של הילד, כלומר על צרכיו ותכונותיו הטבעיות, ולא על כפייה או לימוד מכוון או ציות [מקור]. הוא טען שהילד ילמד באופן טבעי מתוך סקרנות וצורך, לא מתוך הוראה ישירה או חובה [מקור]. טען כי יצר לב האדם טוב מטבעו.
למרות חולי כרוני חלקי, רוסו שמר על עצמאות תפקודית עד גיל 66, ונמנע מניוון שהכריע את בני דורו [מקור]. הוא הקפיד על תזונה טבעית ופשוטה שכללה ירקות טריים, לחם מחמצת, מים צלולים, אורח חיים כפרי עם דגש על תנועה ושינה טובה.
הוא היה מעורער בנפשו, הביט בחברה כמקור לשחיתות של האדם, וטבעו האמיתי לדעתו, הוא כאמור טוב ואצילי, וטוב יותר כשהוא קרוב לטבע ולפשטות.
רוסו מצא מרפא בצעדה ובתזונה פשוטה. יתכן שמצבו הכללי לא הושפע מתפריט התזונה אלא ממצבו הנפשי, הוא היה יתום ומשנולדו ילדיו זנח אותם והשאירם בבתי יתומים, אב גרוע ממנו קשה למצוא: "מצבי המעורער מביאני תמיד לידי חשש, ומרוב להט בתשוקה נעשיתי עצל בפעולה” (וידויים", עמ' 66
🥗 “התרבות השחיתה את הגוף. אני מוצא מרפא בצעדה ובמזון פשוט.”
—
8️⃣. 🇬🇧 ג'ון סטיוארט מיל (1806–1873) – פילוסוף הסיפוק המדוד
אבי הליברליזם המודרני. גם ג'ון סטיוארט מיל (1806–1873), לא זכה למפרש האב, אביו ג'יימס מיל חינך אותו בנוקשות רבה עם דגש על לימודים אינטלקטואליים אינטנסיביים, מה שגרם לו להתמוטטות נפשית בגיל 21. לאחר המשבר הזה, מיל אימץ אורח חיים מוקפד שכלל תנועה יומית, אכילה מינימליסטית ומנוחה מוקפדת כדי לשמור על בריאותו הנפשית והפיזית. הוא התרחק מהרגלים הרסניים של תקופתו כמו שתייה מופרזת וצריכה מופרזת בכלל והחליט לשמור על חיים מאורגנים ורציונליים [מקור].
הוא חי באירופה התעשייתית בתקופה מאתגרת, אך התמיד בנהיגת אורח חיים מודע ושקול שהשפיע על אריכות חייו וכתיבתו הפילוסופית עד יומו האחרון [מקור]. אורח החיים סביבו היה חלק מהגישה הליברלית שלו שהתמקדה בשליטה עצמית, חופש ואיזון. הוא לא נכנע להרגלי הסביבה והתרחק מהרגלים הרסניים כמו שתייה או צריכה מוגזמת של בשרים [מקור].
אין מקור מדויק ומקורי שמפרט את תפריט היום הרגיל של מיל באופן מלא או מפורט רק ידוע שמיל
🥗 האריך חיים יחסית, כתב והוביל מחשבה מודרנית עד יומו האחרון.
ואשר לשאלת הבסיס:
מה יקרה אם ילד מכיתה ז' ייחשף לסיפורים היסטוריים על אלילים שנכנעו לפיתוי — עד שאיבדו את כבודם בעיני עצמם?
האם לא יוכל הילד ההוא, ברגע שיצפה במטבח או ישב מול הצלחת, להיזכר — לא רק במה שהוא בולע, אלא במה שהוא עשוי לאבד?
האם לא יוכל לשוב ולקבל את כבודו, עוד בעודו חי?
כי הכבוד אינו רק זיכרון של עבר או הצלחה חיצונית, אלא בחירה מתמדת — להישאר נאמן לעצמך, גם מול הפיתויים הקטנים של החיים ובוודאי שמול הגדולים.
נשארו לך שאלות
🔬אשמח להשיב על כל שאלה
בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –
Any questions left?
I’m happy to assist and answer any question you may have.Please use the contact methods below — this is the best way to reach me.
למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או YARONMARGOLIN.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.
For the avoidance of doubt, consult a physician (who knows in detail the general health of each patient or yours) before using any medicine, food, extract or any exercise. The information on Yaron Margolin's website or the "Healing Presses" website (on Facebook or YARONMARGOLIN.COM), in the above article and in Yaron Margolin's articles are material for thought – philosophy neither recommendation nor public guidance to use or cease to use drugs – no information on this site or anyone You should always consult with a qualified physician or pharmacist regarding pain, bad feeling, or goals and how to use foods, ointments, extracts and even exercises, or other remedies that are mentioned as such.
