אכילס גורר את גופתו של הקטור אל מול שערי טרויה. הקטור הוא נסיך טרויה, גדול גיבורי עירו במלחמה נגד היוונים הפולשים המבקשים להשיב את הלנה, שנחטפה מיוון על-ידי פאריס. הקטור זה נקטל בסופו של דבר על ידי אכילס. הציור המקורי הוא פרסקו במפלס העליון של האולם הראשי של האכיליון בקורפו, יוון. מקור הציור בויקימדיה
חוויות של השפלה, פגיעה בלתי צודקת על ידי אחר מעוררות באופן טבעי את הרצון לחפש נקמה
פנטזיות נקמה לאחר חווית אירועים טראומטיים שבות ותוקפות את האדם לדרגה של הפרעה טורדנית כפייתית שמתאפיינת במחשבות חוזרות ומטרידות, ש"נתקעות" בראש, ומעוררות חרדה. הדרישה לנקמה כך מסתבר ממחקרים פסיכולוגיים מגדרית ברובה. נקמה נחשבת לבעלת בסיס ביולוגי
המוח שלי לא חדל מליצר מזימות נקם רשם לי מטופל נואש שמזימות מוחו מדירות שינה מעיניו.
נקמה מוגדרת כ"פעולה או תגובה לנזק או עוולה שנתפסו על ידי צד אחד, שנחוש להסב נזק, פציעה, אי נוחות או ענישה לצד הנחשב כאחראי לכך" השאלה שעמדה בפני המבקשים סיוע למזימות הנקם שמנהלות את אי השקט שנוצר במוחם לאחר אירוע טראומתי, היא האם קיימת דרך בריאה להתמודד עם נקמה ואם זו עשויה להחזיר להם את האיזון הפסיכולוגי שהופר בעבר [מקור].
הבדלי מין נקשרו בעוצמת הרצון לנקום בעקבות חוויות של השפלה, פגיעה לא צודקת שנגרמה על ידי גורם אחר או כעס באופן טבעי, שמעוררות רצון לחפש נקמה ופנטזיות של נקמה. המחקר הנוכחי בדק את הקשרים בין היסטוריה של אירועים טראומטיים ותחושות של אי צדק לבין רמות של רצון לחיפוש נקמה ופנטזיות של נקמה. תהליכי התמודדות פנימיים בתגובה לאיום אישי, נחקרו באופן ספציפי, עת נבחן אם רגשות של אי צדק תיווכו את הקשר בין מספר האירועים טראומטיים בעבר לבין הרצון לנקום או פנטזיות נקמה. בהתבסס על מחקרים עדכניים המראים שפתרון הנקמה מגדרי, נחקרו הבדלים בין המינים ברמות של רגשות של אי צדק, רצון לנקמה ונוכחות של פנטזיות נקמה, בהקשר מגדרי (המין של המשתתפים). התוצאות הראו קשרים בולטים בין תחושות של חוסר צדק לרצון לנקמה ופנטזיות על נקמה.
כמו כן נמצא שאיום על הזהות הלאומית (כמו הפצצות על לונדון ב-7/7/2005) הוביל לרצון לנקום. דרגות גבוהות של תוקפנות ולתמיכה רבה בנקמה נצפתה בקרב האנשים המותקפים [מקור]. הומופוביה – איום על הזהות המגדרית [מקור] (למשל מיזוגניה של הטליבאן, של חרדים בישראל ונמצאה בקרב מצביעי ליכוד רבים) מובילה לתוקפנות גדולה אף יותר ולתמיכה גדולה מאוד בנקמה מעלה ספר ומחקר שפורסם בחסות אונסק"ו באוסלו ב-24-28 בספטמבר 1997[מקור].
תחושות העוול העוצמתיות תיווכו את האסוציאציות בין מספר האירועים הטראומטיים הקודמים לבין הרצון לנקמה או פנטזיות נקמה.
בקרב הגברים נצפו רמות גבוהות בהרבה של פנטזיותנקמהמאשר בקרב הנשים, בעוד שנשים נטו לתפוס את הנקמה כחסרת טעם. נמצאה השפעה מגדרית עבור מודל העוול, הזעם הצדקני והרצון לנקום.
מות הבל בידי קין – גוסטב דורה. בעוד שהעוול לקין בידי האל שמסרב למתנתו – הוא קם על אחיו שהאשמה לא בו – דוגמא זו מייצגת נקמה שאיננה במקומה. מקור הרישום ויקיפדיה
מבוא
נקמה מוגדרת כ"פעולה בתגובה לנזק או עוולה שנתפסו על ידי צד אחר, שנחוש להסב נזק, פציעה, אי נוחות או ענישה לצד הנחשב כאחראי" טוען Aquino, Karl [מקור]. יש הרואים בנקמה בסיס ביולוגי, אינסטינקטיבי ששורשיה נובעים מאינסטינקטים בסיסיים של הלחימה של בעלי חיים. כעס ותוקפנות תפסו לאחרונה את הבמה המרכזית במחקר על אובססיביות-קומפולסיביות הפרעה (OCD) טוענים חוקרי נקמה חדשים [מקור]. המחשבה המערבית המודרנית רואה בנקמה טאבו ומעודדת סליחה במקום זאת [מקור], יחד עם זאת, ללא ספק הנקמה גם אם לא בפועל אלא מבחינה רגשית, מחשבתית ואפילו פוליטית היא עדיין כוח חזק בחברה האנושית גם המודרנית ביותר [מקור]. יתרה מכך, חוקרים מצאו שמוטיב שדרישה לסליחה שכיחה במרחבים דתיים עשויה להיות מותנת ברקע תרבותי בעיקר גם באמונה דתיות ובתפיסות רוחניות [מקור]. מצד שני ג'פרי סקאר מהמחלקה לפילוסופיה, של אוניברסיטת דורהאם, 50 Old Elvet, Durham, DH1 3HN, בריטניה מעלה טענה שמבטלת את נושא הסליחה בחברה הדתית. רואים פעמים רבות שלאחר שנתנה לנבל סליחה, הנותן סליחה זו מבקש לחזור ממנה, כשרגשות מעמקים מתפרצים מנפשו. "תארו לעצמכם שפיטר המובטל, שלווה 20 ליש"ט מג'יימס כדי לקנות לכאורה לעצמו זוג נעליים, מהמר על הכסף הזה במרוצים במקום לרכוש לעצמו זוג נעליים". לאחר שג'יימס מגלה שפיטר מהמר בכספו וגם מפסיד אותו במשחק גם אם הוא סולח לו, כשהוא מתנצל ומגלה חרטה, זה מוביל אותו למציאות חדשה בה הכל מתהפך בקרבו. מאוחר יותר ג'יימס מבין שהחרטה של פיטר הייתה מעושה; מבלי שרצה בכך לפתע הוא עדלכך, שהמהמר על כספו, מתגאה בפני חבריו שהוא 'עבד על ג'יימס' וקיווה להוציא ממנו עוד כסף. רבותי אומר חוקר המחשבה כל הסלחנות של ג'יימס נעלמת אבל מיד [מקור].
"הטבח על צ'יוס", Le massacre de Chios ציור של דלקרואה שמשקף את חוסר האנושיות ואחד הפרקים הטרגיים בתולדות יוון. בספטמבר 1821 פלשו כוחות טורקיים לאי צ'יוס, שבים האגאי. הם ביקשו לנקום על שמחתם של התושבים נוכח אירועי מאבק השחרור של אחיהם היווניים נגד העול הטורקי, קמו ושחטו הטורקים עשרות אלפי תושבים והעבירו אלפים לעבדות. הציור "הטבח על צ'יוס" זכה לאהדתו הניכרת של אחד מגדולי השירה העולמית שארל בודלר שכינה את הציור הזה "פזמון מוזר לגורל ולסבל." מבקרים רבים הצביעו על כך בטון ביקורתי שהציור טבעי מדי. תושבי הצ'יוס מוצגים כמי שמודע לגורלו וההכרח הבלתי נמנע להרס חייהם וכל מה שנותר להם הוא להעניק משענת לילדים הבוכים. חלקו הימני של הציור מתכתב עם ה- Massacre of the Innocents של טינטורטו מגדולי ציירי הרנסנס שם משתקפת בשורת מתי (2: 16–18) בעת שהורדוס, מלך יהודה, מורה, לכאורה, על הוצאתם להורג של כל הילדים הזכרים בני שנתיים ומטה בסביבות בית לחם, כדי למנוע את בואו של המשיח. הסיפור הזה, כשלעצמו שקרי מבחינה היסטורית. כל היסטוריון יודע שהורדוס מת 4 שנים לפני שיהושוע נולד. דלקרואה מתאר כאן את הדם הזורם מגופו של אדם פצוע שמשקה בנדיבות את אדמתה היבשה של יוון. הטבח של צ'יוס או כיוס סלל את דרכו של דלקרואה אל ההצלחה. הוא למעשה עבודתו השנייה (לאחר הסירה של דנטה) יצירה שהוצגה לראשונה בפני הקהל בשנת 1824 אחריה הופיעה יצירת המופת הראשונה שלו, שהוצגה בסלון, "מותו של סרדנאפאלוס". מקור הציור בויקיפדיה.
הנקמהמגשימה מספר יעדים [מקור]. הראשון בהם איזון נפשי על-ידי יצירת שיווי משקל צודק של הרווחים וההפסדים שנגרמו כתוצאה מהתקיפה, הלא צודקת. כאשר הפרט תופס את עצמו כמי שנפגע קשות על ידי אדם אחר, אשר אחראי לפגיעה זו וכשפגיעה זו רומסת על-פי תפיסתו את כבודו, האגו מוביל ומעריך את הנזק כנזק רב, לא מוצדק, שגוי מבחינה מוסרית, ומכאן מתפרצת מוטיבציה בלתי נשלטת לנקמה, מסבירים מייקל אי מקולו, רוברט קורצבן, ובנימין א' טבק (Michael E. McCullough, Robert Kurzban and, (Benjamin A. Tabak במאמר שמתקף את עמדתם זו [מקור]. החוקרים האלו גם מעלים את השאלה שאנשי הדת מוחצים ולא מעלים: האם אנשים אי פעם "באמת" סולחים [מקור]. נושא זה מתעורר נוכח התפיסה שהעבריין לא צריך להרוויח בשום אופן מהעוולות שלו. הטראומה יושבת על חוויה של אבדן שליטה על ארגון חייו – השאיפה לנקמה נועדה גם כדי להחזיר את הסדר, לאזן מחדש את הכוח עליו נשענת תחושת הביטחון העצמי, ולאפשר (בהמשך הדרך) לקורבן להחזיר לעצמו את אותה הרגשה חשובה של שליטה מחדש על נסיבותיו, מסביר קרוליין סלטר (2014) [מקור]. כוח ושליטה, הוא נושא רחב במרחבי תפיסת היכולת של האדם להשפיע על אחרים, לתרום לחברתו, להתגייס למען, כל אלו הם צורך אנושי בסיסי (Salter, C. (2014). Imagery re-scripting for PTSD: session content and its relation to symptom improvement. doctoral dissertation. London: Royal Holloway, University of London.).
"התנור הלוהט" מאת גוסטב דורה. בספר דניאל מוצגת נקמה שנכשלת חנניה, מישאל ועזריה (בשמותיהם הארמיים: שדרך, מישך ועבד נגו) הם דמויות מקראיות, בסיפור שבו הם מושלכים על ידי נבוכדנצר לכבשן בשל סירובם ללהיענות למנהגי דת שונה משלהם – מכונה בכתבים עבודה זרה, ומשום שהכתוב בא להלל את האל שמכונה דווקא אל נוקם הם מוצגים כמי שניצל ממוות על ידו. נושא זה מעולם לא הוצב בהשוואה עם מיתוס הכרמל (המוחרקה) שמספר על עלילות אליהו הנביא, אותו מביא מאמרי זה בהמשך, למעלה קטע מציור – מקור ויקיפדיה
הרצון לנקמה חוויות של השפלה, פגיעה בלתי צודקת על ידי אחר או כעס מעוררות באופן טבעי את הרצון לנקמה. רצון זה נחשב לתגובה אישית אוניברסלית בכל התרבויות האנושיות [מקור]. הרצון לנקמה; כלומר, שאיפה ליצור נזק או סבל ממשי – כאב לעבריין נמשכת ואיננה נפסקת עד שהיא ממומשת. ביצוע הנקמה משחרר טוענים הפסיכיאטרים רמזי פטפוטאב ואנג'לה מרקלב (Ramzi Fatfoutaab Angela Merklb – כאן). ככל שהנזק והצער שנגרמו לקורבן יותר כבדים וככל שהקורבן תופס את אחריותו של התוקף לנזק עולים, כך גדל הרצון בנקמה [מקור]. הופעתו של הרצון לנקמה מופיע לראשונה במהלך הילדות [מקור]. ילדים בני תשע מסוגלים לקבל החלטות תגמול ולהרהר בהריגה או אפילו ברצח.
רמת הרצון לנקמה תלויה בחומרת העבירה כלפי הקורבן
פנטזיות נקמה בעוד שבשל השפעת ערכי דת ומוסר רוב האנשים בעולם המערבי לא ממשים נקמה, רבים מהם נוטים לפנטז לאחר יחס לא צודק כלפיהם על רצח בדם קר כנקמה.
ככל שהדמימה קרובה לטראומה שנחוותה בסביבות השנה התשיעית לחייהם כך שבה משאלת הרצח בעוצמה גדלה במשאלות הנקם בהתבגרותם.
פנטזיותנקמה רודפות אותם בעל כורחם. יש חוקרים שמדירים אותן כמחשבות ארגון וסדר שנושאן איך להסתדר עם התוקף [מקור1, מקור2]. בעוד שמחשבות אלו באות להרגיע ולספק הנאהסדיסטית מעצבת נפש מחדש (כפי שלמדנו דוסטוייבסקי) ברוב המקרים הן יוצרות אי נוחות ורגשי אשמה כבדים. נושא זה תלוי חינוך והשפעות דתיות. אין הוא קשור בטבע האדם כשלעצמו. עבודתם אחרונה של תלמידי the University of Northern Iowa בקרימינולוגיה מציגה את התפקיד המרכזי של נקמת התגמול בעיצוב אלימות שמובילה למהלכים פלילים בערים בארה"ב. העבודה מדגישה את תפקיד הנקמה בפועל בקרב האוכלוסיה הזכרית אבל מעירה כי רוב המחקר התבססה על עבריינים גברים [מקור]. הערה זו תופסת גם לגבי שנאמר בפתיחת על נקמת גברים מול נשים. המיתוסים הגדולים של הנקמה, למשל מדיאה, סלומה נקשרים בנקמת נשים דווקא.
מבחינה היסטורית, קיימות למעשה שתי אסכולות על נקמה. התנ"ך, בשמות כ"א כ"ג וְאִם-אָסוֹן, יִהְיֶה–וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ, תַּחַת נָפֶשׁ. כד עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. , מורה לנו להעניש עבריין. אבל יותר מ-2,000 שנים מאוחר יותר, מרטין לותר קינג ג'וניור, טען כי: "החוק הישן של 'עין תחת עין' מעוור את כולם [מקור] וזאת נוכח בתו של אייטס מלך קולכיס – מדיאה. במחזה "מדיאה" של אוריפידס, אשר הוצג לראשונה בשנת 431 לפנה"ס, נוטש יאסון את מדיאה לטובת נסיכת קורינתוס. מדיאה אחוזת הקנאה מחליטה לנקום ביאסון ושולחת לכלתו החדשה שמלה מורעלת הגורמת למותה ולמות אביה. לאחר מכן היא רוצחת את ילדיהם המשותפים ונמלטת באמצעות מרכבה מעופפת ראוי להשהות לכרכרה בה נמלט אליהו הנביא. גם קליטמנסטרה היא בתם של טינדראוס ולדה, אחות למחצה של הלנה, אשת אגממנון ואם איפיגניה, אורסטס, כריסותמיס ואלקטרה. אגממנון בעלה נבחר לעמוד בראש הצי היווני שעמד לצאת למלחמת טרויה, אך הצי לא הצליח לצאת לקרב כי לא נשבה רוח. התברר שאין רוח כנקמה בו, וזאת משום שבשעת צייד פגע אגממנון בצבי הקדוש לארטמיס, אלת הצייד, לכן מנע האלה את הרוח מהצי היווני שנתקע בנמל. אגממנון, בלהיטותו לרצות את האלה כדי שיוכל לצאת למלחמה, הבטיח להקריב לאלה את בתו, איפיגניה, ועשה זאת. אגממנון המנצח של מלחמת טרויה חזר מהמלחמה עם הפילגש שלו, קסנדרה והתאומים שנולדו להם, פלופס וטלדאמוס. קליטמנסטרה העמידה פנים שהיא שמחה על חזרת בעלה, אך לא סלחה לו על שהקריב את בתם, איפיגניה, וחיפשה לנקום בו. היא קשרה נגדו קשר עם אגיסתוס. קליטמנסטרה הכינה לאגממנון אמבט חם ובעת שהיה באמבט כיסתה את ראשו באריג ואיפשרה לאגיסתוס להרוג אותו.
הר הכרמל היה בימי אליהו הנביא ואחאב מלך ישראל (המאה ה-9 לפנה"ס) ככל הנראה מרכז לפולחן הבעל. באותם ימים מי שניהל פולחנים דתיים שונים מהמקובל, העלה זעם וחרדה גדולה בעיני אלו שראו בכך אבדן הסדר. תופעות טבע כבצורת התקבלו כנקמה בחברה על מעשיו ועל אי מניעתם. אחד מאלו שחרד מכך והאשים בבצורת שהתחוללה באותם ימים בישראל בשל האחרות, היה מי שנחשב מבשר המשיח אליהו הנביא. אחאב המלך מקבץ את נביאי הבעל ואת כל העם אל הר הכרמל, כעצת אליהו הנביא, ושם נערך מבחן כהכנה, ואישור לנקמה שמוצגת כאן כשיא הנאמנות לאל. כל צד קבע אליהו יבנה מזבח, יערוך עליו עצים ויקריב עליו פר אך לא יצית אש. האל שיענה באש מהשמים ויקבל את הקרבן הוא האל האמיתי. וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ (מלכים א' י"ח ל"א) יצוין כי מקובל לחשוב ששתים עשרה אבנים היו גם במעמד חציית הירדן (יהושע ד, ח–כ) – הכול מוביל לשבחי הנקמה במי שפועל בניגוד למקובל [מקור] הגם שקשה להתעלם מהתכתבותו של הסיפור עם קין והבל – הסיפר התנ"כי. נביאי הבעל מניחים פר על המזבח, קוראים לבעל "מהבקר ועד הצהרים" ואף מתגודדים על המזבח, אך אין מענה. אליהו בתורו קורא לאל שלו ונענה: ”וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה“ (ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק ל"ח). זה הרגע שאליהו קורא לעם ללכוד את נביאי הבעל, ושוחט אותם אחד אחד. Elijah destroying the messengers of Ahaziah (illustration by Gustave Doré from the 1866 La Sainte Bible) מקור הרישום – ויקיפדיה.
עד כה לא נמצאה דרך יעילה לשחרר את הרצון לנקמה בקרב מטופלים גברים או נשים בגישות המקובלות בממסד. אנשים שעברו טראומה ואי צדק קיצוני או אפילו קל סובלים ממחשבות טורדניות, משיכה מינית לסדיזםומזוכיזם ומותקפים על-ידי חלומות קשים בשנתם. בקוטב השני נמצאת הנתינה, התגייסות אין סופית, האמפתיה שמביאה את הראשון לחוש בצרות של השני. כל התופעות האלו מכווצות את שרירי גופם ומובילות לפתרונות חדשים שלא נמצאים בממסד הרפואי.
בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –
למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.
השער לגבורות ה"אני" – כולל עושר פנימי גדול, מבט עם המימוש רב הערך בחייו ופרשת דרכים רבת עוצמה שמובילה להכרה חדשה.
בגיל 60 השתנתה מהותו של ה"אני". כשמדברים על מהות מדברים על התוכן ובמקרה ה"אני" על הרגשות ועל המחשבות. בשעה שהמינון של הרגשות בגילאים הצעירים גבוה, בגילאים המבוגרים הגובה הוא של המחשבות ומדד זה בגיל 86-95 גבוה עוד יותר. נראה שמרחב המהות מגיע לאיזון הרמוני בנושא זה בגיל 70 הגיע אל פסגת הקרירה השנייה ובגיל 80 הוא מתבונן ב"יש" שהושג: תפארת הרכוש, התעודות, הנכדים, הישגיו הכלכליים והרוחניים אבל התדלדלות כוחות הגוף והקשיים להירדם מחייבים אותו גם להתבונן פנימה שנאמר "הזקין אומר דברי הבלים." [(שה”ש רבה א, י)]. ה"אני הגופני" קורס ומעורר קשיים עצומים גם מעליב את החלק הרוחני ומשפיל את החלק הרגשי עד לידי ספקות הוא מגיע וישעיהו ליבוביץ מוסיף: קיומו הריהו חסר משמעות, וכל אותם דברים בהם חיטט והגה המחבר, שהם נעימים ויקרים לאדם או על כל פנים לבני אדם רבים, כגון עושר, נכסים וקנין, החיים עם 'האשה האהובה' (ט/ט), שייתכן אף שהיא "מר ממות" (ז/כו), לרבות הכרת החוכמה וחקירתה, מתגלים כולם כהבל, ריקים מכל ערך והם חסרי משמעות [מקור]. בחלק החושב הוא בן 80 ובחלק הצועד הוא בן שנה. תינוק בגוף של איש תבונה אדם חכם שמתנהל באבסורדיות בלתי אפשרית ומעלה ספקות (מי הוא אדם, או כפי שנאמר בקוהלת: "כי מה האדם" (ב/יו), "מה הוה לאדם" (ב/כב), "מה יתר לאדם" (ו/יא), "מה טוב לאדם" (ו/יב).) וכל הניגוד הדרמטי הזה מתרחש במרחב אחד. מכאובי הגוף מנהלים את סדר היום והתחושה הכללית של אסון ואובדן "בלתי צפוי" כשהמוח החושב בבהירות שב ומעלה הרהורי חרטה וספקות על רב זמן שהלך על חשבון מאבקי כוח ושמירה על בריאות נפשית ותזונה מיטיבה עם הגוף. מאז גיל 33 הוא ממתין לזקנה, תחילה המחשבה שמנקרת נקשרת במוות. זהו מוות שיש בו כבוד. מסוג הדברים שלכאורה מחזירים לאדם את חייו בהווה בחברת מכריו או בני תרבותו. בגיל 40 עולה במחשבתו המשגת הכיליון הגדול, אבל עכשיו כשהמרחב המהותי בעיקר תבוני תחושת האובדן כללית, הכאב לופת ומסיט אותו מדרכו והוא חש כמי שלא הצליח להכין עצמו לרגע האמת. במקרים מסוימים המוות מושיעו. לא כורש משיח אלא המוות. שנאמר בפסוק החותם את ספר הספרים שלנו לא מדברי נביאים אלא מדברי מלך נוכרי כורש: "כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ – וְיָעַל [=ויעלה]" (דברי הימים ב, לו 23). יצוין כי פסוק זה הוא חזרה כמעט מדויקת על פסוקי הפתיחה של ספר עזרא (א 1 – 4). [מקור].
עצב, חרדה ודכדוך כובשים את ה"אני" המוסט מדרכו והוא לוחם על שפיותו בעזרת התחום השכלי. הוא נזעק ומגייס את כוחותיו כדי לא להתפצל, כוחו של הפלצור כבר לא מועיל הן כואב הגוף גם בלעדיו, הוא נלחם בפעם האחרונה על שלמותו. לא על ה"אתה" וההתחברות עמו, לא על מקומו בחברה, לא על מיקומו בעבודה, על מיקומו בתוך גופו שלו. הוא נלחם כדי להישאר שלם – בעיקר להיות שלם רעיונית. להישאר שקול, הגיוני הוא לופת את התבונה ואת העצה הנבונה ומאחד אותם במרחב המחשבות כדי למנוע אותו מטלטלת חיי הגוף שנכפתה עליו.
בימי ה – 80 ואילך, בעשור השמיני לחייו הרעיון הולך ומתגבש ומגיח על שמי חייו הפוסעים על פני התהום. הוא מעצים את המרחב האידיאולוגי שהולך ומקבל ממדים אדירים. לראשונה כוחו של הרעיון עולה ומתגבר על כוחו של הפלצור. הרוחניות מציפה אותו ומנמיכה את הטלטלה שבאה מהגוף.
Allegory of Virtue and Nobility (Allegory of Strength and Wisdom), c. 1740–1750, Museo Poldi Pezzoli – מקור הציור ויקיפדיה
האדם הוא מרחב תנועה ובכול אשר ילך ממתין לו קוטבו השני של המרחב. הקוטב שחייו נעים יחסית אליו גם כאן בכניסתו לגילאי ה- 80 או לשנות התשעים והמאה שלו יותר הוא מרחב נע מנח, יותר חילוני מדתי, ככל שהוא כבול הוא חופשי הודות לתבונתו. מרחבו של הגוף נע לאט יותר אבל מרחב המחשבה נותר בתנועה מהירה זו גם הסיבה שסוברים שבזקנתו חיבר שלמה המלך את קהלת שמקובל לעיין בה לאחר יום הכיפורים, הד והמשך לטיהור הנשמה ביום הדין. מרחב המחשבה מתרחב וצומח וככל שזה מתרחש וטופח ככול שהולכת וגדלה השפעתו ועוצמתו של החלק החושב על כלל מרחב ה"אני" הולכת ומתעצמת, בקוטב השני, חרדה גדולה. החרדה הזו הנה תופעה חדשה – בְּעָתָה. איימה רבים נטפלים לרעיונות שקריים שיושיעום לכאורה ממנה ונכנסים למנהגי אבלות ופולחנים דתיים שיש בהם לנחם נפש מדוממת של זקן חרד לגורלו הידוע לכולם, גם לו. הבְּעָתָה שטרם פגש בה ה"אני" מזעזעת אותו.
הבעתה קשורה אל ההתרחשויות שבעולם הפנימי, כשהאדם מאבד קשר עם יופיו הפנימי, שעה שהוא שומע רעשים פנימיים או פוגש באי סדרים בעולמו הפנימי הוא אז, גם מאבד את ביטחונו ביופי הפנימי, ביכולת לשוב להרמוניה פנימית וחש מבועט ומחפש את הקנה הרצוץ בקריאת תפילות, בייסורי מצפון, בחרטה ותחינה לסליחה על שזרק את זמנו על עשייה רבת משמעות שסייעה להתפתחותו ולהתפתחות עולמנו. המקבילה השכלית לביעוט הוא הספק והספק הוא הקוהלת גם הוא נקשר באי סדרים וכדברי הפילוסוף בחקירה של דברים שלא על-פי סדר הופעתם הטבעי. התיקון לבעתה מתבצע פעמים רבות על-ידי הסרת ספק שעה שהאדם מתבונן בדברים ומשיב אותם אל סדרם הטבעי.
החטא ועונשו הוא רומן סוציו-פסיכולוגי וסוציו-פילוסופי מאת פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, עליו עבד הסופר הגדול בשנים 1865-1866. פורסם לראשונה בשנת 1866 בכתב העת Russky Vestnik (מס' 1, 2, 4, 6-8, 11, 12). שנה לאחר מכן יצאה לאור מהדורה נפרדת, שמבנהה שונה מעט בהשוואה למהדורת המגזין; בנוסף, ביצע המחבר מספר קיצורים ותיקונים סגנוניים בגרסת הספר. בעמוד האחרון מופיע המשפט הנשגב "נפוליון או כינה" שמסכם את כל תהפוכות הנפש שהעסיקו כל כך מאוחר יותר גם את קפקא. בעוד קפקא מתעניין בעיקר בנפילת הנפש מהמרומים דוסטויבסקי מתאר את הפסגות והתהומות בקו ניצב אחד בו הנפש עוברת במהירות האור משבחת עצמה במגלומניה ומתרסקת ברגע אחד ללא הכנה למעמד של כינה, או ג'וק. הזדמנות למחשבה על הנסיבות החברתיות הדוחפות אדם לבצע פשעים, מועלת בנוסף לכך ב"חטא ועונשו" כמו גם הזדמנות להראות אילו תהליכים "כימיים" מורכבים מתרחשים ב"אני". בנפשם של אנשים. אחד הדימויים של הרומן היה עיר גדולה של המחצית השנייה של המאה ה-19, שבה החיים מלאי קונפליקטים ודרמות. העבודה משחזרת סימני זמן מוכרים, משחזרת את הטופוגרפיה של סנט פטרבורג. מדובר ביצירת מופת. למעלה – I. E. Grabar. סוניה ליד מיטתו של מרמלדוב הגוסס – מקור הרישום בויקיפדיה.
מרחב ה"אני" עובר שבר חדש – הלם והתנגדות.
כוחות ההישרדות מתנגדים לשינויים והשינויים מבשרים על החיים והתהליכים החדשים. בפועל כוחות ההישרדות או שהם מביאים את ה"אני" לפעולת התקפה נגד השינוי או שהם מכווצים את מרחב ה"אני" בכיווץ שכולל כיווץ שרירים ודמימות – הם מקור הכאב והתחלואים בגיל הזקנה. כול שינוי גורר אחריו התנגדות ותחייה. תהליך דומה מתרחש עכשיו, בגיל 80 שנה שוב קמה ההתנגדות לשינוי והפעם לשינוי המערך הרעיוני שב"אני השכלי". הרעיון והתחום האידיאולוגי מתפתח כאמור לעיל לממדים אדירים ומרחיב את המרחב התבוני ב"אני" אבל השינוי הזה גם יוצר התנגדות אדירה בתחום החושב – התכווצות של האנרגיה החשיבתית שבאה לידי ביטוי בצורת שממה. שיממון אדיר ואפלה נופלת על האדם התנגדות בדמות אפלה שקמה ולופתת את כושר ההמשגה, מצילה אותו ויוצרת ספקות. המציאות שמתגלה לחושי ה"אני" אומללה ביותר. חושיו מגלים ריקנות אדירה, חוסר משמעות, איש לא צריך אותו, עשה את שלו, הוא מיותר לחברה, שממה ואופל. כתוצאה מכך המפגש עם הרעיון הגדול מכאיב, מילד ספקות ומשיב למעשה אל מרכז הבמה את הסוגיה הישנה שה"אני" הבוגר חשב שכבר לעולם לא יפגוש בה שוב. סוגיית "נפוליון או כינה" אותו רעיון אדיר תובנות נפש האדם שרשם דוסטויבסקי בעמוד האחרון של ה"חטא ועונשו" כסיכום לכל התרשמויותיו מהתגלויותיה בנפש האדם. הינה היא כאן שוב, רצה, שבה אל חייו והפעם היא מתרחשת במרחב השכלי ויחד עמה מגיע הכוח השטני שתמיד בא ככול שגדלה ההכרה. המיתוס של השטן שב ומכה במרחב השכלי בעוצמה ואם לא בו במרחב הכלכלי גם בו השטן אוהב לפגוע.
המרחב השכלי שהחל את דרכו ההתפתחותית בימי ה"אני" הצעיר, בתקופת גילאי העשרה, תקופה בה היה ברובו בעל אנרגיה יאנגית (זכרית, הוזכרה כמי שצומחת במרחב של ממלכת האב). הולך ומתפתח עם השנים וכאן הוא לאחר שמאוד השתנה. השינוי העיקרי והמשמעותי ביותר בהתפתחותו התרחשה כבר בגילאי ה – 50. בתקופת הגבורות ה"אני המחשבתי" עובר שינוי מהותי נוסף והופך למרחב הרמוני. המרחב הרגשי היה למרחב הרמוני בגיל 60 שנה במעבר האנדרוגיני הגדול והפעם במעבר של השממה בצעדיו במדבר, בתוך האופל התוקף אותו בהכרה עצמה. נועץ ביכולת ההמשגה, ברעיון הנשגב ועל הכל מנצח השטן כשכול אחד נמצא באחד משני קטביו. שם הוא משלב, במרחבו החשיבה תבוניות שהאנרגיה שלה בעיקר יינית (נשית) הנשענת על חסד העולם, נדיבות היקום אליו, והופך לראשונה ממרחב זכרי חושב, למרחב אנדרוגיני שכולל הרמוניה של שתי האנרגיות החושבות: הזכרית והנשית גם יחד.
לראשונה פוגש ה"אני" במרחבו מרחב שכלי הרמוני שמאפשר לו חיים לאור רעיון של שיתוף פעולה בין שני מרחבי חשיבה שכלי ותבוני, נקבי וזכרי.
אפשר לומר שה"אני החושב" עד-גיל 55- 60 היה "אני-חושב" תלותי או בקוטבו השני "אני-חושב" כבול שדורש עצמאות. העצמאות והיפוכה תלות הן – עתה ה"אני". אני זה אינו תלוי מחשבתית ולא רודף עצמאות. הוא איננו נסמך וגם לא רוצה להישען על מחשבתו של אדם אחר . ה"אני" כבר לא מחפש עצמאות חשיבתית בכול מחיר.
הוא מקבל אל מרחבו רעיון חדש "שיתוף פעולה" או "גמילות יחסים הדדית" בין התבונה – הנשית בעלת עצה נבונה וראיה מרחבית עד לפרטים והמחשבה השכלית וההגיונית היורדת לכללים ונוסחאות מן הראיה הכללית.
מרחב ה"אני" הזכרי והנקבישל המחשבה מתאחדים ומשתפים פעולה ביניהם. שיתוף הפעולה מביא מחשבה חדשה, אידיאל גדול, רעיון נשגב שיש בו רגש. שהרי מדובר בשילוב בין השניים והרגש הזה כבר אינו צער, אינו חרטה גם לא ספק.
עם התעוררות הרעיון החדש עובר ה"אני", כאמור לעיל סוג של הלם, חרדה גדולה. בכדי לעמוד בהלם הלופת את מרחבו צומחת ב"אני תקווה".
התקווה הופכת למעין מסכת-מגן על מרחב החשיבה המורכב ומגוננת עליו מפני התרסקות. ה"אני" נזקק ל"כוח פלצור" חדש – מכה עזה שתקום עליו ותכווץ אותו כך יתלכד מחדש, אבל המכה הזאת החל מגיל שמונים מכונה "התקווה". התקווה שומרת על שלמות ה"אני" מפני מפץ גדול בתחום החשיבה. עיקרו של ההלם והספק הגדול ברעיון שקם ומנפץ הכול – כול ה"יש" נרמס בפני ה"אני". כול המוכר הופך לאבק, מ"יש" בעל משמעות להיה כלא היה שנאמר " הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. (א/ב בקוהלת). המיתוס של קהלת נולד ב"אני" "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" הגיע. נושא זה מאיים ומכה ב"אני" שקם על רגליו בתקווה".
מראה העבד הגוסס של מיכאל אנג'לו אינו מהווה עוד בסיס לאני המשתחרר אוחז בתודעת האחריות ובהמשך בתודעת הגבורות. הצילום לקוח מויקיפדיה.
התקווה רבת פנים. יש וה"אני" מתכנס בתוך התקווה כאדם הלובש שריון או מסכת-מגן. מדובר במסכה בדמימה בבריחה מפני לקיחת אחריות בפעם האחרונה על מסלול חייו. תקווה זו יוצרת תלות וה"אני" מוותר על התחום החשיבתי ונכנע לתקוות השווא, לתזונה שמחלישה את גופו, לתרופות שהורסות את תפקוד אבריו הפנימיים: כליות, דופן המעי, דופן העורקים, הריאות, הלב, הלבלב, הערמונית וכך הלאה. בתקופה זו המשיח יכול לבוא ולהציל אותו כשהוא רכוב על חמור לבן, בדמות מכונת הנשמה או מטפל צמוד. מתחת לחמור ה"תקווה" הזו מתחבא ייאוש גדול ודיכאון, תהום דמימת הספק ואפלה או שממה של הכרת עצמו והסתייעות בכוחותיו. האמת הנעלה יותר מהספק, השגב של ה"אני" החושב בגיל 80 ואילך אינו נרתע מרגש מכביד, הוא הבין שצעדיו בגילו כבדים. הוא לוקח את האתגר ומביא את ה"אני" הבריא דרך שער נטול אשליות ותקוות שווא ומצעיד אותו על קרקע של תודעה שנקשרת בלקיחת אחריות – תודעת האחריות.
https://www.youtube.com/watch?v=rI_um5jiXq8
הנחמות
הכבדות על הספק וכאב החיים, דורשים עתה ראיה חדשה, על-מנת שהאני יוכל לבנות את השלב הגבוה ביותר של התבונה – מרחב שיעניק לו עידוד, תקווה וחיזוק, מרחב חיים שישכיח את הצער – מרחב זה הוא מרחב הנחמה. למעלה הנחמות על פי המוזיקה השמימית של פרנץ ליסט, בביצוע מרשים מאוד של יעל הרמתי. אני (ירון מרגולין) חיברתי את הנחמות ליעל הרמתי, נפתלי עירוני עיצב את רעיון המחול. התמקדתי במגוון רגשות עשיר שהמוזיקה של הגאון מדוֹבּוֹריָאן שלמד "פסנתר" אצל תלמיד של בטהובן בשם קארל צ'רני, יצר סביב דמות אחת – אבל בשישה מחזורים אחרים שאדם מבוגר (שישה שונים או שונות) מתנחם בגעגועיו אליה. ליסט הקים כאן סט של שש יצירות סולו לפסנתר כאשר לכל אחת יש סגנון ייחודי משלה [מקור]. כל נחמה מורכבת במפתח של E מז'ור או D ♭ מז'ור. E מז'ור הוא מפתח המשמש בקביעות את המלחין לנושאים דתיים. [מקור] המחול מדגיש את הנושא החילוני את ההתחברות עם זרם התנועה של הֵרַקְלֵיטוֹס מאפסוס, עושר נשמתה של הרקדנית, תפיסתי את הרגע המוזכר כאן וכולו הווה, אבל בכל פעם ההווה אחר ושונה – פיצוי שיש בו להביא לתחושת שלם שמקורותיה בתבונה עליונה ומבט על הדברים שנראים ממרחק יפים יותר ומקור לצמיחתם של כישורי החיים. הנחמות של ליסט נמצאות בקוטבו השני של הספק הקוהלתי, לכאורה נכתב על-ידי שלמה המלך הזקן, אך ללא ספק, לקראת הסוף התערבה בו יד גסה שאין לה הבנה לא בשלמה, לא במלך, ולא בנפש האדם ומגמתה לצערי הפילה גדולי חוכמה.
תודעת הגבורות
האחריות מובילה את ה"אני" אל התודעה היומיומית ואל מטלות החיים. הוא מכיר כנזכר לעיל, באיטיות הגוף, בנפגעותו ולפתע נחלשת תודעתו לגבי הגוף ואת מקומה לוקחת תודעה ממשגת המשלבת חוכמה גברית ונשית בהרמוניה "תודעת הגבורות". האדם נרתע מחוויה כזו "הבל הבלים הכול הבל" משום שזו מהדהדת ברקע ומנמיכה את כל ההישגים, כדי שישען על הלא קיים ומומצא לשיעבוד האדם – האל. אבל הרקע לכך בנפש ה"אני" שונה ממטרות פוליטיות של השתלטות הכוח על החברה באמצעים מתוחכמים. מקורו כרקע האור שמקדים את הזריחה וגם מהאור שנשאר ברקע לאחר השקיעה והאור כאן הוא אורה של מחשבה גדולה של "תודעת הגבורות". היא שמקבלת את
השינוי אותו ערך שנרשם בכתבים האפלטונים כעליון ונשגב, הוא מהות חיים הכרחית והסקרנות לשינוי הגדול האחרון שבה והמעבר האנדרוגיני האחרון שעומד בפניו יכולה להניב פרי רק כשהמחשבה מהירה מהמוות עצמו.
בכול מעבר עבר ה"אני" התנגדות, שינוי וצמיחה. התודעה של הגבורות (היא גם "תודעה אפלטונית" וזמנה הווה.) מתבוננת במעבר האדיר והנורא כולם קוראים לו מוות. אבל המוות הוא שינוי, מדובר בגדול השינויים הסביר לי מורי, הפילוסוף, ניקו טרם פרישתו מהעולם.
המשענות הרגילות של החיים אינן. הכוחות המוכרים והחיצוניים אינם רלוונטיים, האני הרציונאלי וה"אני הרגשי" על ה"אני הגופני" מתגמדים נוכח המעבר הבא. שום גורם חיצוני לא יכול לבוא כדי להצילו גם לא החמור הלבן, החרדות, התקווה והאחריות. אל המרחב הבא הוא עובר בעזרת "תודעת הגבורות" שנולדה בו זה עתה.
ניקו הורוניצ׳יאני וירון מרגולין בבית המחול בירושלים.
ניקו הורודניצ'יאני מחבר ה"אני הגמיש" הכין עצמו למוות במשך שנה שלימה. את הכנותיו אלו הסביר לי מורי זה, הפילוסוף האהוב עלי מכולם, ניקו בשיחה שערך בקפה תל-אביבי כשאריאלה זאבי יושבת לידי כחודש לפני לכתו 2000. הוא שתה כוס ויסקי ואמר: "גם המוות הוא שינוי, השינוי הגדול ביותר שישנו ובהחלט שיש להתכונן אליו בשל עוצמת המעבר. ניקו ידע מתי הוא עומד למות. אני מצטער שזה היה בגיל צעיר כל כך שלו.
התודעה של הגבורות היא גם "תודעה אפלטונית" והיא נקשרת עם "ראיית על" או עם מחשבה נשגבת. התועה של הגבורות היא היכולת לקלוט את כלל מרחב ה"אני" מראשיתו ועד סופו. צורת חשיבה נשגבת, הקולטת מרחב מציאותי אדיר במכה אחת ללא מעורבות של מוטיב הזמן למרות שבכוחה להכיר בו – מכונה גם אינטואיציה. בכוחה של התודעה האפלטונית להכיר בהכללה בכלל ובפרט שנמצא בו, בו בזמן וזמנה הווה.
בעזרת התודעה הנשגבת שיכלו הישר של ה"אני" פועל. התבונה והעצה הטובה משופעים במרחבו שמקבל גוון חדש של רגישות. "תודעת הגבורות" היא עתה ידידו הנאמן, ידידו היחיד של ה"אני" העומד לצאת אל מסע שככל שיכולתנו מגיעה אליו, הוא נקשר בשינוי . שינוי הוא תנועה ומהות משתתנה, שאין ביכולתנו לקלוט אותה. היא שינוי שמעבר לכשרי המשגתנו. מרחב המחשבה על השכל והתבונה ששולבו בו בהרמוניה מתגלה בגדולתו והנה דווקא עכשיו ה"יש" הרענן ביותר בחייו הגיע. ה"אני" בגיל 80 – 100, כל אישיות וזמנה חשה כמי שזה עתה נולדה וביכולתה לחוות ולדעת שינוי גדול מה הוא באמת. רק מעתה יש בה כושר החשיבה הצלול שכה השתוקק ה"אני" להגיע אליו כשחיפש את השיחות עם אביו כשהיה בן 11 – 21 שנה. אל תראו אותי מסיים את התפתחות האני בגיל 90 שידוע כי האדם יכול להמשיך ולהתפתח, אם ישמור על בריאות גופו גם עד גיל 130 – נושא עליו פרסמתי כאן, כאן, כאן וכאן.
בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –
למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.
