האסכולה הונציאנית (ציור) חלק א' מאת ירון מרגולין

יצירת מופת – האסכולה הוונציאנית. טינטורטו "מרקוס הקדוש משחרר עבד נוצרי" (1548). העבודה הזו היא שהזניקה את הקריירה של טינטורטו והפכה אותו לסנסציה בן לילה. יצירת מופת של אמן צעיר. נמצאת באקדמיה שבונציה. הופעתו המופלאה של מרק הקדוש כדי להציל את אחד מחסידותיו, משרתו של האביר מפרובנס, לבוש שחורים משמעל ישוב על המרפסת, שנידון לעינויים בגלל סגידה לשרידיו של הקדוש עצמו. הוא הפטרון של ונציה מרקוס. נושא שבמרכזו הכרה והערכה בנותן הכבוד ושלילת בעל הכוח שמנצלו לרעה.

המאמר פורסם ב 3 חלקים

חלק א'
חלק ב'
חלק ג'

חלק א' הקדמה, ומבוא

חלק א' – האסכולה הונציאנית (ציור – School of Venice)

האסכולה הונציאנית (ציור – School of Venice) מאמר בשלושה פרקים

הקדמה – תקופת הרנסנס, מישנטימנטו – החלה במסע של אנשים בודדים. במערב אירופה, בימים האפלים והכאובים ביותר לאחר שהחלה מגפה איומה והרסנית, שהביאה לסבל בלתי אפשרי, החל תהליך רב אור ועוצמה אנושית. המגפה השחורה השתוללה וקטלה כמחצית מאוכלוסייתה של היבשת וקרוב לזה גם בסין. מחלה איומה שריסקה את חיי החברה והאמונה באל וחיסלה כמעט כל מה שהאדם נשען עליו.
אנשים תפסו שהמישענת איננה בחוץ. האחריות על גורלם היא המשענת החדשה והיא רובצת על כתפיהם הם ועל יכולותיהם להתארגן כקבוצה – החברה החדשה שבהמשך הקימה מדינה למטרה והבטחת הביטחון. האנשים ההם עברו תהליך של הכרה עמוקה ובודדי בודדים החלו לפתח גם כישורי חיים ויזמות לקידום עצמי. אבל העיקר היה שבר עמדת האל, חיסול התמימות ותהליך שאנו קוראים לו היום חילון והתנערות מהבטחות שווא, או מתרבות ששמה יהבה על מבטחים באל, בטקסים מוזרים, לחשים, נענועי ידיים מטופשים, הגיות הזויות וחסרות משמעות גם ברכות, קללות וכישוף – ימי הביניים, קרסו והשינוי הגיע. בהמשכו קמה מחשבה חדשה שהשפיעה באופן מוחלט על יבשת שלמה. בודדים גם היום מחפשים את הידיעה ופחות את ההבנה. קל להאמין בשקרים כך גם עד רגע זה רק בודדים יודעים שלעיר פיזה שבמערב איטליה התפקיד החשוב בתהליך החילון שהציל את אירופה ובנה למעשה את היסוד לציור שמבקש לתאר את רגש האדם ואת תנועת היקום או הטבע שהחל כפי שרושם על כך אפלטון במגילותיו. מכל מקום עד היום התהליך נקשר בציור וציריו גאונים נערצים גם על מי שלא מבין בעצם דבר בעבודתם. המהלך החל בעבודה קטנה – נפלאה באמת, ומקורית במיוחד של הצייר גיאונטה פיזאנו Giunta Pisano – החל ולימים היה הוא מבשר הרנסנס בציור – ולא כפי שרשם וזארי מתוך מגמות פוליטיות בספרו שעדין נחשב היסטוריה בקרב מלומדי הממסד האמנותי. מדובר במהפכה עליה אני כותב במאמר זה שמוקדש למעשה למרחב הציור והשפעתו על הרנסנס באיטליה ובעולם כולו. אני עוצר מעט על האירועים שהתרחשו בפירנצה, (או בהמשך בפרק ג' של המאמר על האסכולה הוונציאנית בציור כאן) למי שמעוניין להתעמק עוד ימצא מידע מרתק, שמעטים מכירים על הדרך בה הגיעו דברי אפלטון לאקדמיה בפירנצה בסיוע פליתון שידע יוונית, נסע לאיטליה כשליח של הכנסיה של המזרח (איסטנבול, אז קונסטנטינופול) פגש את מדיצ'י בהרצאה שנתן בפירנצה על כתבי אפלטון ועל תורתו. גם נושא זה הוסתר עד לאחרונה, שוב בשל מגמות פוליטיות כנראה, אך המקור של המידע היקר נחשף הוא היה באדרנה שבטורקיה והמורה הגדול לתורת אפלטון שפעל שם ולימד את פליתון זה את התורה שפטררקא חיפש ולא מצא או לא הצליח לקרוא את רישומיה, הוא כמובן אלישע היהודי (1446 – 1352? Elisaeus) שנשרף בשל כך בשוק של בירת טורקיה דאז. המאמר שלי על נושא זה  – כאן) עיקר התעניינותי באירועי הציור הנשגב של ונציה שהאירה את העולם באור חדש – ועליו מאמרי זה בפרקים – מוזמנים לקרא. אגב הערה חשובה לצעירי ימנו.
הצלחתם של מובילי הדרך הזו – הרנסנס נובעת מכישורי חבירה והשפעה אל האליטה התרבותית של אותה תקופה. באחד ממאמרי טבעתי מונח בשם ראיית המעמקים לכישור חיים זה.
לתהליך קוראים: מישנטימנטו. מישנטימנטו הוא מושג איטלקי – ג'יל משלה היסטורון צרפתי אשר כתב את ההיסטוריה של צרפת, בכרח ה-7  שיצא לאור בשנת – 1885 קרא למישנטימנטו רנסנס וזה המונח שהתקבל. משמעו לידה מחדש אך נושאו: גילוי העולם וגילוי האדם – התנערות מכיסוי הדת ואי ידיעת הגלובוס – ההומניזם. לא האלהות, אלא האדם – במרכז הבמה. לפחות מאז המאה ה-14, וה-15. והרי לכם האסכולה הונציאנית בציור –

אני סובר שהצלחתם של אנשי הרנסנס באיטליה נובעת מכישורי חברה טבעיים. החמימות האופיינית לאנשי איטליה היא חלק מרכזי שהוביל לדעתי ליכולתם לחבור והשפעה על האליטה התרבותית של אותה תקופה. באחד ממאמרי סביב נפש האדם וההתבוננות בה טבעתי מונח בשם ראיית המעמקים לכישור חיים זה.
בתקופות רבות ראיית המעמקים מביאה רוע – ראו על כך במאמרי על הנבלים הגדולים כאן – המופלא שברנסנס שהביא אור ושפע אבל לונציה תפקיד מאוד מרכזי שמעטים מכירים ומשום כך אני מקדיש 3 פרקים לונציה המופלאה ולצייריה האגדתיים.

קריאה נעימה.

יאקופו בליני Jacopo Bellini היה צייר איטלקי, מחלוצי אמנות הרנסאנס בוונציה. מייסד האסכולה הונציאנית. בניו היו הציירים ג'נטילה וג'ובאני בליני וחותנו היה הצייר אנדראה מנטניה  (c. 1400 – c. 1470 Jacopo Bellini

הרנסנס של ונציה
בוונציה התפתח אחד הזרמים המרתקים בתקופת הרנסנס והוא נושא חיבורי. וונציה הייתה באותם ימים עיר מאוד עשירה ומאוד חזקה, עיר אימפריה.
״האסכולה הוונציאנית״ ניכרת במסחר, בנקאות, מוזיקה, ניהול קריירה. מאמר זה, הוא על האסכולה הוונציאנית בתחום הציור.
תרומתם של ציירים וונציאנים לאמנות הקלאסית מתבטאת בסקרנות, התנסויות וחיפוש אמצעים חסר פשרות, שהביא להתפתחותה של חוכמה רבה. הנאמנות לדרך נדחפה על ידי סקרנות שכללה גם סקרנות ליצירתו של השכן, לציטוטים ממגילות עתיקות ובניה של ספריה (מדיצ'י) הערצת יצירתו של אפלטון, נגיעה ביופי, עושר של צבעים, חיות תוססת ורוחניות גדולה שעוברת כל ממד של טכניקה.
במאה ה – 16 נחשבה האסכולה הוונציאניות לחשובה באירופה. ליאונרדו דה וינצ'י ביקר במרכז תרבות זה בשנת -1500, דירר בא לוונציה ב-1506, ומיכאלאנג'לו ב-1529.

ירון מרגולין - חיות תוססת וכוח רוחני שעובר כל ממד של טכניקה

ירון מרגולין – חיות תוססת וכוח רוחני שעובר כל ממד של טכניקה.

האסכולה הוונציאנית בחרתי לכתוב בחג האביב, בפסח (2015) על מסע התפתחותי יוצא דופן זה, לאחר שהבחנתי במחסור של חומר עיוני, בעברית על הנושא היקר כל כך לליבי, שהרי: ״אני וונציאני״. הריקוד שלי נובע מארבעה שורשים: המחול הרוסי, המחול הארץ ישראלי ויסודות מחשבת התנועה מבית מדרשם של שפינוזה ואפלטון והאסכולה של וונציה.
בוויקיפדיה אין ערך "האסכולה הוונציאנית בציור" והוספתי אותו כתקציר של מאמר זה מאוחר יותר גם חסרים ערכים לציירים וונציאנים שם. רוב הערכים באנציקלופדיה (וויקי.) לוקים בחסר ובאחדים מייחסים לונציאנים תכונות של האסכולה הפלורנטינית.

ירון מרגולין נוכח טינטורטו בגלריה הלאומית. לונדון נובמבר 2018.

אחד הערכים שהוספתי באנציקלופדיה הפתוחה לאחרונה נקשר בנושא זה ״סימון וואה״ הראשון הוא שהביא את האסכולה הוונציאנית לצרפת, לצד העךך ברתולומאיוס שפרנגר.

ההתרגשות הגדולה שלי בנושא זה קשורה בפיזה. ציור אחד של צ׳ייר כמעט אלמוני, עד לאחרונה, התגלה שם במקרה. גיאונטה פיזאנו התגלה על קיר במטבחן של נזירות במנזר בצפון איטליה. ציור זה נחשף עד מהרה כמי שהיה ראשיתו של הרנסנס האיטלקי. אל הציור הזה אני יוצא בעוד כמה ימים, עם ידידתי הקרובה, אורה. איתה חרשתי לפני כעשור את וונציה בעקבות טינטורטו כשבודדים התענינו בגאון הזה.
המסע אל הזרם הוונציאני שכונה בזמנו: ״arte moderna״ עומד להתחיל.

קריאה מהנה

מבוא
מאת ירון מרגולין

א׳ יסודות הרנסנס בוונציה

שני עמודי תווך לאסכולה הוונציאנית: עמוד האור והצל– שייסד בליני ו(תלמידו טיצ׳יאן) והעמוד המתנועע מַנְטֶנְיָה וגדול ציירי ונציה טינטורטו.
ארבעה יוצרים, מיעוט בתוך המון אדם, ששינו את העולם.

התופעה המופלאה של התחייהמישנטימנטו– לידה מחדש – מכונה רנסנס והחלה בשינוי שעבר אדם אחד בודד. במשך הזמן היה למספר מוגבל של אנשים ועד מספר של כמה אלפי אנשים, פעילים ותורמים לקידומו שהיה בשיא התפתחותו במאה ה 16.
אנשים מעטים (חלוצים ומייסדים) בקרב כ – 40 מיליון תושבים, שהתגוררו באותם זמנים באירופה המערבית. חלוצי הרנסנס, תלמידיהם וחסידיו לא הושתקו. הם השפיעו על האליטה השלטת. השליטים הקשיבו לדרכם ובשל השפעתם על מרכז מקבלי ההחלטות, האליטה, מספרם המועט בוטל, לא פגם בחשיבות דרכם המהפכנית או בדרכי הופעתם ודרכם הצליחה.

ההתחלה הייתה באיטליה, בעיר פיזה אבל עיקר השפעתה הייתה על מרכז הכוח – האליטה בפירנצה ואחר כך גם על האליטה של וונציה.

לידה מחדש

מישנטימנטו הרנסנס ( Renaissance) "לידה מחדש" 1550 מונח שווזארי טבע. ווזארי, צייר מצטיין שהיה לחוקר הראשון של המישנטימנטו.
ג'ורג' ווזארי Giorgio Vasari מחבר הספר "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים המצוינים ביותר" (Le Vite delle più eccellentipittori, scultori, ed architettori). הספר יצא לאור בשנת 1550 והוקדש לקוזימו דה מדיצ'י, דוכס טוסקנה.
ב״חיי הציירים״ וזארי טבע את יסודות המחקר החדש של האמנויות היפות, מחקר כרונולוגי – מבוסס על הופעת היוצר על במת ההיסטוריה (תאריך לידתו) ועל תרומתו להתפתחות עקרונות הרנסנס (יצירת מופת). כיום חולקים על הספר כהסטוריה ורבים רואים בו כמסה פוליטית.
ווזארי טען ש"הלידה מחדש" החלה במלאכת ציור מצוין ביותר אחד ושל צייר אחד בשם צ׳ימבואה. צייר בן תקופת ימי הביניים (הציור שלה מכונה גותי). צ׳ימבואה חיי במאה ה 13.
כיום ברור שטעה. לכן, מנסים להתמקד בציור המדונה שלו ("האם הקדושה, המדונה של סנטה טריניטה", 1280) כהגנה אוטומטית על קביעה זו, כביכול הוא הראשון, עקב המבוכה שגרמו הגילויים האחרונים שנקשרים בפיזה. אבל, יש לאמור שאין בטריניטה סממנים רנסנסיים (ללא ספק היא לא מישנטימנטו). הציור כולו מושתת על עקרונות קונפורמיים מקובלים על תקופת ימי הביניים והמדונה טריניטה של צ'ימבואה הינה לא יותר מנציגה של הציור הגותי. היא, לא רנסנס.
עד לאחרונה, מקובל היה על חוקרי האמנות לחשוב שההתחלה הייתה במעשה נועז, מצוין באמת בציור שהזיז את קו הניצב ושינה אותו מקו ישר מאונך (חסר תנועה) לקו שהסתלסל בציור ״צליבת ישוע״. להסתלסלות קוראים ספירלה. מכנים אותה מאז הספירלה של הרנסנס. הציור הזה יוחס בטעות לצ'ימבואה אבל לא הוא הצייר שצייר אותו לראשונה. כאן אולי האצבע של וזארי נקצצת – וגם לשונות של כמה ממומחי האמנות שלמדו עליה מספריו ואולי מעוד כמה ספרים. מכל מקום בציור היסוד – זה שהניע את קו הניצב, מצויים הסימנים הברורים לתנועת התחייה בציור, והוא כן מישנטימנטו. בהחלט רנסנס, אבל על כך
להלן,.

האסכולה הוונציאנית ב׳ - ג'ונטו פיזאנו מאת ירון מרגולין ...

 יצירת המופת משנת 1250. כאן מופיעה הספירלה הראשונה, החתימה למעלה, והביטוי הראשון לרגשות אנושיים בציורי אדם – מה שפרץ את מחסום ימי-הביניים והביא לרנסנס.
גיאונטה פיזאנו Giunta Pisano, בבולוניה ג'ונטה חתם (למעלה) ורשם: ״צוייר ע״י גיאונטה פיזאנו״.
שלוש פעמים חתם ג'ונטה על ה"צליבה": בבולוניה: על הצלב של "מריה הקדושה של המלאכים", באסיסי הצליבה שהזמין הכומר אליה והיא אבדה, ועל הציור שזה עתה התגלה בפיזה – על האחרון חתם למטה.

באסיסי (נכחדה, נשמר עוד עותק שלה), חתם

ב׳ קו ניצב שהיה לספירלה

ספירלה (ספירלה לוגריתמית, ספירלה היפרבולית נקשרות עם הרנסנס). קו ישר שהסתלסל. הופעתה של ההסתלסלות הזו סללה את הדרך לחדש ולמרגש במאה ה – 13.
קו עקום שיוצא מנקודה ומתרחק ממנה תוך כדי שהוא מסתובב סביבה.

"ספירלה

ספירלה קלאסית על פי חוקי חתך הזהב

הספירלה נקשרת עם הרנסנס מתחילתו (אקדם רנסנס: פיזאנו, צ׳ימבואה, ג׳וטו) ויותר מכך עם שיאו (לאונרדו דה וינצ׳י, בנבנוטו צ׳ליני, טינטורטו ומיכאלאנג׳לו).
מחקריו של לאונרדו דה וינצ׳י כללו מסקנות גאומטריות שנכללות בכותרת שניתנה למחקריו: ׳חתך הזהב׳, הספירלה שבמבנה החילזון, האצטרובל, פרחי החמנייה, הסתחררות גל רוח, וגלי הים נקשרים ב׳חתך הזהב׳. הספירלה ממשיכה ונחקרת ע״י האדריכל האנגלי כריסטופר רן (ששיקם את לונדון, אחרי השריפה הגדולה) (נולד בשנת 1632). אביה של תורת המספרים, פרמה שזכה בכינוי "גדול הצרפתים במאה ה-17", השקיע בה מחשבה רבה. הספירלה ניכרת בפסליו של מיכאלאנג'לו ובציוריהם של טינטורטו ולאונרדו דה וינצ'י והובילה אל המנייריזם גם דחפה את התפתחות הברוק בפלנדריה, איטליה וצרפת.

The National Museum of San Matteo in Pisa <a href=

קו הניצב – אנך, (הוא סמל החיים המצרי ואל במצרים הקדומה) היה חלק מהמוסכם ומקובל על דור המאמינים הנוצרים, הצלב אנכי, ודווקא מקרבם יצא בן מבני התרבות הגותית של ימי-הביניים, בשנת 1236 (על פי עדות מיצירה ששרדה) שהפך את פני האנך הישר ועשה אותו בטכניקה חדשה שיצרה בו חותם חדש: ספירלה.
התוצאה הייתה מדהימה. תחושה של תנועה סיבובית, הצלוב שגבו הישר כאנך הסתלסל ונראה כאדם חיי בעל רגשות. סבלו ניכר ונגע אל לב המאמינים.
אין להבין מדוע שב היוצר והעתיק את ה- crucifixion שחשפה את רגשותיו של הצלוב באמצעות הסתלסלות הספירלה אם היא עוררה התנגדות או מחאה ציבורית. לא הושתקה הספירלה, נהפוך הוא התפתלות גבו שעל הצלב עקב יסוריו, הועתקה והועברה אל כנסיות נוספות באיטליה: פירנצה ערס הרנסנס רכשה העתק מפיזאנו, גם פיזה, אסיסי (1236) בולוניה (1250). זו הייתה הצלחה אדירה.
בבולוניה ה – crucifixion של ג'ונטה פיזאנו הגיעה לשיא ומוגדרת כיום יצירת מופת.
תהליך העתקה הביא לשכלול ופיזאנו חשף תהליך העתקה ששימש את מורי הרנסנס לציור, מאוחר יותר. ההעתקה של פיזאנו עבור בולוניה, חשפה את עוצמת הרגש שבתמונה. אותו כוח רוחני שניכר בפסלי היוונים העתיקים ואין להסבירו באמצעים טכניים פרץ גם בציור.
העוצמה, התהודה, התלהבות הקהל מהאמנות סחפה את ההנהגה ולא יכלו עוד להסתיר את שם יוצרה: גיאונטה פיזאנו Giunta Pisano חתם, בבולוניה הוא חתם בשמו על ה – crucifixion.

עד היום רשום עליה: ״צוייר ע״י גיאונטה פיזאנו״. נסעתי במיוחד לפגוש אותה. הצילומים ל טה, בהחלט אירוע יוצא  הדופן, זה היה כל כך מרגש. המעמד הזה, של לקבל זכות, לעמוד בן חוקרי האמנות הראשונים ולגעת בה, לצלם אותה, ..

פיזאנו פרץ דרך חדשה: אמן גותי היה אדם צנוע ואלמוני, הוא עבד בשרות האל, איש הרנסנס חתם. היה לו כשרון, היה לו ׳אני׳, ציור, הייתה לו גם אמירה, אסכולה, היה לו שם, הייתה לו חתימה אישית ואפשר לומר שאלוהיו היה: המוסר האמנותי והאדם החיי. הוא היה הומניסט. אבל, הראשון לחתום היה הפיזאנו הזה.
פעולתו של הצייר גיאונטה פיזאנו Giunta Pisano חשפה את לב הקהל והרנסנס פרץ.
המהפכה שלו נולדה באופן ספונטני, ההתחלה הייתה בציור אחד, פיזאנו אחד, ההמשך בפעולה של כמה אנשים בודדים, אבל עם ׳אני׳ גמיש ומאוד נחוש להשמיע את קולו. הפעולה הזו של פיזאנו ג'ונטה נגעה בשורש הדברים והשפיעה על כל מערכות החיים, על הדת, הרפואה, והתפתחות המחשבה ההיסטורית, על המדע והפילוסופיה, היא שכללה את האמנות והביאה אותה לשיאים שהתפצלו לשני זרמים: פלורנס ווונציה. וכל זאת הודות ליכולתה להפעיל ולהשפיע על האליטה השלטת.

ירון מרגולין במוזיאון הלאומי של סאן מתיאו בפיזה. הראשון לזהות את הספירלה של הרנסנס הייה בעידן החדש, ללא ספק ג'ונטה פיזאנו.

<a href=
במוזיאון הלאומי של סאן מתיאו בפיזה (The National Museum of San Matteo in Pisa (Museo Nazionale di San Matteo) בחודש בשנה ה 2015, לקראת סוף אפריל 24 קיבצה ההנהלה אסופה מיצירות פיזאנו בקומה השנייה – בחדר שהועמד לרשות חוקרי האמנות. נכחתי כאחד החוקרים באוסף הנדיר במטרה ברורה לחקור את האמנות ואת אחד היסודות העמוקים של התהליך הנפשי שהריקוד והטיפול נקשרים בו – התנועה הפנימית שפועמת בכל גוף זז, חושב ומרגיש. הראשון לזהותה הייה בעידן החדש, ללא ספק ג'ונטה פיזאנו. בצילום למעלה ירון מרגולין בפתח המוזיאון.

ג׳ הפרספקטיבה

בשנת 1427 הורד הלוט מעל שירת הברבור של מאסצ'יו ה"שִׁלוּשׁ הקדוש" ("The Holy Trinity, with the ״Virgin and Saint John and donors), יצירה עוצרת נשימה בסנטה מריה נובלה, שבפירנצה. עולם הציור רטט. עוד מהפכה, הרנסנס זינק קדימה. במכה אחת, עלה על הישגי היוונים הקדמונים בציור.
היוונים העתיקים שהיו גדולי הפסלים, לא הכירו את הפרספקטיבה בציור. הפסלים שלהם עיצבו דמויות טבעיות ובעלות נפח וחיים, אבל הציירים היו חסרי אמצעים. ציוריהם היו בעלי חיוניות ויופי משום שהכירו כמה מסודות היצירה שמאפשרים לתת לצופה תחושה שיש נפח על משטח דו ממדי: חפצים במרחק צויירו קטנים יותר מאשר הקרובים, ניגודיות בטונים יצרה תחושה פלסטית למשל; משטח בעל גוון כהה הנוטה לשחור צוייר במרכז חפץ אפור בהיר כדי לתת תחושה של עומק ולהפך בהירות במרכז משטח כהה צויירה כדי לתת תחושה של התבלטות או שיא ובכל זאת
העדר פרספקטיבה מדעית הכשיל אותם.
בפעם השנייה, בתוך זמן קצר, לאחר הופעת הספירלה של גיאונטה פיזאנו שהועתקה על-ידי צ'ימבואה, עוד קפיצה. הציור הדו ממדי, חדל. החלל השטוח (שנכח בציור הביזנטי עד ל׳טריניטי׳ של מסאצ'ו ואפילו ביוון העתיקה וברומא העתיקה) מוגר. דמות הקדוש זינקה מהציור אל הקהל. לאחר שסיים את עבודתו המצויינת ביותר, מסאצ'ו הלך לעולמו. פרישה בשיא.
טכניקה חדשה בציור נולדה: הפרספקטיבה.

הפרספקטיבה של מסאצ׳ו התקבלה בתדהמה, הציורים שקדמו ל Trinity של מסאצ׳ו היו לא יותר מקישוט מבחינת הביטוי לנפח החפץ ולעומק הסצנה המצויירת.
במישנטימנטו, הרנסנס באה לעולם הפרספקטיבה. היא האמצעי ליצירת אשליית מרחב תלת מימדי ע"פ משטח דו ממדי.

ההתחלה הייתה ב"פרספקטיבה המדעית", שפותחה ע"י אדריכל פיליפו ברונלסקי (1377 – 1446) לצרכיו.

השיטה של יצירת הפרספקטיבה (המדעית) בציור מדהימה בפשטותה. מאחוריה עקרון שני קווים מקבילים.
אם נצייר שני קווים מקבילים על שביל ארוך וישר ונעמוד בתחילת השרטוט נגלה את האשליה האופטית שביסוד השיטה: קווים מקבילים מתכנסים והולכים ככל שהם נסוגים לעבר נקודת מגוז הנמצאת על פני קו אופק ויוצרים משולש שווה צלעות שקדקודו מונח בקו האופק ואנו בבסיסו.

מחוז קיאנטי שבאיטליה, שביל עפר, צילמה נעמה יוסטינג

מחוז קיאנטי שבאיטליה, שביל עפר, צילמה נעמה יוסטינג

הפרספקטיבה של מאסצ'יו Masaccio (1401-1427-8) "השילוש הקדוש" (Tommasodi Ser Giovanni di Mone Cassaiמשנת 1428, (ציור קיר: פרסקו בגודל 670*320 ס"מ) בסנטה מריה נובלה, פירנצה – משמש נקםודת מבט מלאה והראשונה באמנות המערבית.

הפרסקו הושלם כשמאסצ'יו היה בן 26 או 27 בשנה שבה הלך לעולמו.
בתמונה הזו (קטע ממנה למעלה) הפרספקטיבה מורכבת. היא מתוכננת בקפדנות. כל הקווים (המקבילים) מתכנסים בנקודת מגוז אחת, במרכז דמות הצלוב היכן שקו הניצב של פיזאנו התפתל לראשונה בספירלה. הקומפוזיציה סגורה ומאוזנת, גם מבחינת הצבעים שבה.
בתמונה ישנם מספר מישורים (שיטה נוספת ליצירת אשליה שיש עומק בציור): במישור הראשון – השלד שבתוך הגומחה. מעל השלד נכתב בלטינית: "לפנים הייתי כהיותך היום, ואתה תהיה כמוני".
מעל הגומחה, עדיין מחוץ למסגרת הארכיטקטונית כורעים ברך התורמים (ימין בלבוש כחול ומשמאל באדום) קדקודיהם מסמנים את תחילת הקווים המקבילים שמובילים דרך קדקודיהם של הנמצאים מעליהם בתוך המבנה (מריה משמאל בכחול ויוחנן הקדוש מימין באדום, כדי לאזן את הצבעוניות של הציור) קדקודם מתחבר בדמות שעל הצלב ישוע וגבו מפותל – בספירלה הראשונה (פיזאנו). מאחוריו אלוהים (האב) קדקודו הוא נקודת מגוז הנמצאת על פני קו אופק והמקבילים שמובילים אליה מתחילים בקצה התחתון של הבגד הכחול בימין דרך בגדו הכחול של האל אל ראשו ומצד שני דרך הבד האדום ועד לקדקודו.

נקודת מגוז נוספת במסמר התקוע ברגליו.
הפרספקטיבה העלתה את מסאצ׳ו לאמן שעלה על היוונים העתיקים. הוא היה הגיבור הגדול של הרנסנס. השג אדיר שאחרים זכו להמשיך ולשכלל. מסאצ'ו הלך לעולמו.

הפרספקטיבה הקווית – סימונה מרטיני – 1284-1344

98 שנים לפני שנחשפה לראשונה הפרספקטיבה באיטליה על ידי פיליפו ברונלסקי (1377 – 1446), על-פי רוב חוקרי האמנות, ו – 30 שנים לפני שמאסצ'יו יצר את הפרספקטיבה האלוהית, שהביאה לו כבוד גדול – כיאה למי שעלה על היוונים הקדמונים בהמציאו את הפרספקטיבה – בסביבות שנת 1268 (32 שנים אחרי הופעת הספירלה של ג'ונטה פיזאנו באסיסי – 1236) השתמש סימונה מרטיני בפרספקטיבה אחרת, סימונה מרטיני (Simone Martini – צייר איטלקי מסיינה, שבחבל טוסקנה).

סימונה מרטיני ה״מזבח של אגוסטינו נובלו״

סימונה מרטיני ה״מזבח של אגוסטינו נובלו״ פרספקטיבה קווית.

בעבודתו של סימונה ה״מזבח של אגוסטינו נובלו״ תזהו: פרספקטיבה קווית. אין בה נקודת מגוז וקווים מקבילים אל נקודת המגוז, שמישרים, ביחס אליה, את כל המבנים שבציור, זו הפרספקטיבה שהייתה קיימת כבר ברומא העתיקה וגם בציורי הקיר של פומפי. העדר אותה נקודה עלומה שמלכדת אליה את הקווים המקבילים קלקלה את אפקט העומק ותחושת המרחב הטלת ממדי.

סימונה מרטיני – 1284-1344 היה צייר גותי, לא איש הרנסנס. את הפרספקטיבה שבציור שלו: "Storie di San Martino – Il sogno" אפשר להגדיר מאזכרת את זו של ג'וטו – גרועה ממש ופרספקטיבה ישנה. היא מבקשת לצאת מהחלל השטוח, אבל נכבשת ונשארת דו ממדית בכללותה.
הפרספקטיבה שבציור: "Die Investitur des hl. Martin von Tours zum Ritter" יושבת על ה״משולש״, אך לא נוסקת מהאמנות הגותית.
בתמונה שצייר עבור ״המזבח של אגוסטינו נובלו״ (קדוש איטלקי) משנת 1268 – זו הפרספקטיבה הקווית. צורה ישנה ליצירת נפח, לא עקיב.

הפרספקטיבה של – פאולו אוצ'לו Paolo Uccello) 1438. (born Paolo di Dono, 1397 – December 10, 1475)

אחת עשרה שנים אחרי המבצע האדיר של מאסצ'יו (1427) הציג אוצ'לו את אחד ממבצעי הפרספקטיבה הגדולים שלו: ציור הקרב של סן רומנו משנת 1438-1440 (נמצא כיום בגלריה הלאומית של לונדון) (התפרסם במקומות רבים בטעות כקרב של הקדוש אדג'ידיו ("Battle of Sant' Egidio of 1416") מדובר בשלושה ציורים על אותו נושא שזכו להערצה מרגע הופעתם. עם הזמן הם נחלקו בשלושה אוספי כבוד: הציור שככל הנראה הוצג בשנת 1438 מוצג כיום בלונדון. ציור נוסף לקרב זה כנראה הראשון בסדרה שנרכש על ידי לורנצ'ו דה מדיצ'י מוצג באופיצי שבפירנצה (ציור נהדר מתוארך:  1435–1455) והציור השלישי בסדרה זו (משנת 1455) מוצג בלובר בפריז. הצייר מתמודד עם סצנת קרב – עם תנועה עוצמתית, תלת ממד, טכניקת הקצרה ועם הפרספקטיבה המדעית.

ג'ורג'ו וזארי מספר שאוצ'לו היה אמן בעל אובססיה לנושא הפרספקטיבה. התעניינותו בפרספקטיבה הייתה כה גדולה עד שאפשר היה למצוא את אוצ'לו ער כל הלילה בחדר העבודה שלו כשהוא מנסה לעלות על סודותיה.
עיקר התעניינותו של אוצ'לו הוקדשה לנקודה המדויקת שאליה מתנקזים הקווים המקבילים שמאחדים את החפצים המצוירים. לנקודת המגוז פאולו אוצ'לו קרא הנקודה הנעלמת. עבודתו ייחודית, צבעונית ומשקפת את הבנתו – שאמנות הציור עוסקת גם בציור כשלעצמו בנוסף לרעיון שאיתו היא מתמודדת. פאולו אוצ'לו היה חדשן ועבודתו קרובה יותר לתקופתנו מתקופת הרנסנס האיטלקי.
פאולו אוצ'לו השתמש בפרספקטיבה, כדי ליצור תחושה של עומק ובשעה שבני דורו ביקשו להעביר סיפורים באמצעות הציור הגותי שבר אוצ'לו את המוסכמות והכשיר את היסודות לציור של הרנסנס בשיאו.
Paolo Uccello נולד ב – 10 בדצמבר בשנת 1397 בפירנצה תחת השם פאולו די דונו, היה צייר ומתמטיקאי מחלוצי חקר הפרספקטיבה באמנות (נפטר ב 1475).

"שנים עשר השליחים בפרוזדור מקומר" יעקופו בליני (1470) Jacopo bellini, Twelve Apostles in a Barrel Vaulted Passage, louvre

"שנים עשר השליחים בפרוזדור מקומר" בשנת 1440 ולאורכן של 30 שנים בוונציה התמודד הצייר הוונציאני בליני (האב) ומי שמוגדר כמייסד האסכולה הוונציאנית, עם " 12 השליחים". מדובר ביצירת מופת שמשתמשת בפרספקטיבה המדעית ומביאה אותה לראשונה באמנות הציור לדרגה של שלמות.

האדם נברא. מיכאלאנג'לו – והציור החילוני שבלב הותיקן. מקור הציור ויקיפדיה. מיכאלאנג׳לו – אסכולה פלורנטינית – צבעים כהים מתווספים לצבעים מקומיים, מתערבבים עמם כדי ליצר צל. "בריאת אדם". הגישה הוונציאנית השתמשה בצבעים משלימים. היא שהשפעה על האימפרסיוניזם הצרפתי. הציור למעלה, צולם טרם שוחזר על-ידי המומחים של הותיקן.

ד׳ תורת ההצללה בציור

מאסצ'יו Masaccio היה הצייר הראשון ברנסנס האיטלקי שהשתמש מתוך הכרה והבנה עמוקה בפרספקטיבה (מכונה מתמטית). בנוסף ליכולתו לעצב תיאור נטורליסטי של אור וצל: תורת ההצללה וצל שהכיל שכבות של צבע.
צללים היוו מוקד עניין חשוב מאוד בציור. ההצללה הייתה לאחת הטכניקות החשובות ביותר ולתגלית גדולה של ציירי הרנסנס. היסוד השלישי של הציור המצוין ביותר (ספירלה, פרספקטיבה, ותורת האור).

היוונים הקדמונים הבינו את חשיבות הצל בציור. הם ניסו לעצב נפח בעזרת הצללות והבהרות (נקודות שיא הנפח בא לידי ביטוי בציור בנקודות בהירות אפילו לבנות, בהן האור מבהיק את החפץ ומבהיר את צבעיו והצל כהה ומכהה את צבעיו.)

'תורת האור וההצללה' יצרה שתי גישות יסוד שפיצלו את הרנסנס לשתיים:
הגישה הפלורנטינית השתמשה בהצללה בצבעים כהים המתווספים לאזורים מוצללים ומתערבבים עם מה שמכונה צבע מקומי. הגישה הוונציאנית השתמשה בצבעים משלימים – נושא בו ידובר להלן, ההשפעה של התפיסה הוונציאנית על דורות רבים של אמנים רבה וכוללת את האימפרסיוניזם הצרפתי.

ירון מרגולין בפתח ה"סקולה סאן גרנדה" בונציה. אוסף יוצא דופן של יצירות טינטורטו - נובמבר 2014

ירון מרגולין בפתח ה"סקולה סאן גרנדה" בונציה. אוסף יוצא דופן של יצירות טינטורטו – נובמבר 2014

A. תורת האור של פירנצה

האסכולה הפלורנטינית: כאמור, בהשראת פירנצה השתמשו בהצללה בצבעים כהים המתווספים לאזורים מוצללים ומתערבבים עם מה שמכונה צבע מקומי.
צבע מקומי הוא הצבע השולט על מראה של עצם, צבע "טבעי" במצב שנחשף לאור מלא, או במבט בעין מצומצמת דרך רטט של הריסים – כשההצללות ״מעוותות״ אותו בייצרן גוונים – נעלמות. ירוק הוא צבע מקומי של מלפפון, אדום של עגבנייה וסגול של עלי הכותרת של פרח הויסטריה.

1. ישנם 3 צבעי יסוד: אדום צהוב וכחול (צבע יסוד, הווה אומר, שלא ניתן ליצור אותו בערבוב של צבעים אחרים). 2.. ישנם 3 צבעים מנוגדים שנוצרים מערבוב של שני צבעי יסוד, ומנוגדים לצבע היסוד השלישי. מערבוב של אדום וצהוב מתקבל צבע כתום (בציור משמש לתאר צבע של גוף אדם) הכתום חסר את צבע היסוד השלישי כחול. הכתום, אם כך, משלים אותו אבל גם מנוגד לכחול. הצבע המנוגד, מכונה גם צבע שמשלים את צבע היסוד השלישי. למשל, ערבוב של צהוב וכחול יוצר צבע – ירוק (אין בו אדום.) אם כן, הירוק גם משלים לאדום וגם מנוגד לו. צהוב ואדום יוצרים צבע אחר, כתום (אין בו כחול) והכתום מנוגד לכחול.

B. תורת האור של וונציה.

הבאים מבית מדרשו של ג'ובאני בליני מייסד בית הספר לציור ונציאני השתמשו בצבעים משלימים כדי להצל, להדגיש ולעצב נפחים של חפצים בעלי צבע כלשהו.
חקר הצבע החל בעקבות הסקרנות של הוונציאנים לטבע ולאור שמציף אותו. האור מבליט ומסתיר חפצים ודמויות.

חקר הצבעוניות הוביל למסקנות חדשות שניתן לסכמן כיום כך:

1. ישנם 3 צבעי יסוד: אדום צהוב וכחול (צבע יסוד, הווה אומר, שלא ניתן ליצור אותו בערבוב של צבעים אחרים).
2.. ישנם 3 צבעים מנוגדים שנוצרים מערבוב של שני צבעי יסוד, ומנוגדים לצבע היסוד השלישי.
מערבוב של אדום וצהוב מתקבל צבע כתום (בציור משמש לתאר צבע של גוף אדם) הכתום חסר את צבע היסוד השלישי כחול. הכתום, אם כך, משלים אותו אבל גם מנוגד לכחול.
הצבע המנוגד, מכונה גם צבע שמשלים את צבע היסוד השלישי.
למשל, ערבוב של צהוב וכחול יוצר צבע – ירוק (אין בו אדום.) אם כן, הירוק גם משלים לאדום וגם מנוגד לו.צהוב ואדום יוצרים צבע אחר, כתום (אין בו כחול) והכתום מנוגד לכחול. לכן גוף שצבעו צהוב מטיל צל סגול וגוף שצבעו יותר מן הכתום הצל שמטיל קרוב יותר לכחול.

קטע – להדגמת הצבעים מתוך עבודתו הנפלאה של פאולו ורונסה – מבניה המפורסמים של האסכולה הונציאנית – פגאסוס ואנדרומדה. גוף צהוב מטיל צל סגול

ניסיון הציירים של ונציה גילה תופעה מרשימה שהחלה לייצר את ההוד המופלא של עבודותיהם וגם כבש את העולם (טיציאן Titian) הסתבר שהצבע המנוגד מבליט ומהווה כלי ליצירת הדגשה מסתורית בציור והבלטה הזו הייתה כאמצעי פיוט של המשוררים. צבע יסוד אדום על רקע הצבע המנוגד ירוק יהיה יותר בולט ומובחן מאשר על רקע של צבע אחר.

באופן כזה יבלוט הצבע הצהוב על גבי ערבוב של כחול ואדום – סגול – כאן. הסגול ידגיש את הצהוב בצורה ניכרת מאשר הכחול וכן הכתום יבליט יותר את הכחול.
גוף צהוב מטיל צל סגול (בציוריו של טינטורטו).

משה מכה בסלע – טינטורטו – צהוב בולט על רקע סגול וגוף צהוב או כתום מטילים צללים כחולים או סגולים – טינטורטו

בימנו שיטה זו משמשת בעיצוב אופנת העלית ומה שמכונה התאמת צבעים לאדם הלובש אותם.
לבעלי גוון עור כתום מתאים צבעים בגוון הכחול, סגול, ואדומים למיניהם. לבעלי גוון עור כהה יותר (סגול) מתאימים צבעים צהובים וירוקים.
מאחר שהצבעים שחור ולבן מתאימים לכולם, שילובם בהבהרת הצבע והקהייתו וכן, ביצירת צבעים משלימים מתאימה גם היא באופנה העלית.
הערה:
צבע העיניים וצבע השער חשוב אף הוא להתאמת הצבעים. לבעלי עין כחולה מתאימים הצבעים החמים: צהוב, כתום ואדום.
השיטה מורכבת: צבע העור נבחן באור יום ללא צללים. עין מצומצמת וריסים מרצדים כמו בטכניקה של זיהוי צבעו הטבעי של עצם. כשהעור נוטה לוורוד יוגדר וורוד, יש והוא נוטה לאדמדם (אדום) אבל אם העור נע בין גווני זהב למשמש הוא צהוב.
אופנת העלית מבקשת למקסם את הפוטנציאל של האדם, השימוש בצבעים הנכונים מבליט את פרטי הגוף היפים יותר ומאז שנוסדה האסכולה בוונציה שבים להבליט את היופי באמצעיה. ההשפעה של הצבעוניות הזו על הפנים גדולה במיוחד, הפנים יראו מאירים ויקבלו צבע מחמיא אם משתמשים בה.
צללים היוו מוקד עניין חשוב בציור הוונציאני. תורת הצבע הלכה והתפתחה. הצבעוניות החדשה, ריגשה, הלהיבה והגיעה לשיא, שהיה כסוד בקרב ציירי ונציה והסיבה למסתורין ולפאר הבלתי רגיל של ציוריהם והקנה להם זוהר שמימי ועדין.

הצל

כנגד השימוש הפלורנטיני (עירוב צבעים כהים עם הצבע מקומי) יצאו ציירי ונציה בקריאה להחזיר לאור את הצבע שלו. הכוונה לשימוש בצבעים משלימים לצל שמטילים חפצים בעלי צבע כלשהו. כך למשל, עצם צהוב צויר כמטיל צל בגוונים סגלגלים. וחפץ אדום כמטיל צללים ירקרקים.
הציור של הצללים נצבע והעניק נופח לציור, שנחשב עד היום מרהיב ביופיו ונקשר במסתורין שבציורים הוונציאנים.
במהלך המאה ה-19, באנגליה קבוצת ציירים שזכתה לשם "פרה-רפאליטים" (בעקבות השם שלקחה על עצמה: ״האחווה הפרה-רפאיליטית״) ואחד המאפיינים הבולטים של צייריה היה השימוש באסכולה הוונציאנית.
צבע הצל שלה יוסד על הצבעים המשלימים של האסכולה הוונציאנית.
קדמה להם ׳תורת הצבעים של יוהאן וולפגנג פון גֶתה (Goethe Johann Wolfgang 1749 – 1832)
שהייתה אמורה להיות מדעית יותר ונאמנה יותר למציאות. מאוחר יותר (1855) הופיע הספר על גלגל הצבעים ״חוקי הניגוד הסימולטני של הצבעים״ מאת שוורל מישל איז׳ן.
על תפקיד הצל והאור הרחיב (ג'ון רסקין) בספרו משנת 1843, "ציירים מודרניים", (התפרסם בשם העט "בוגר אוקספורד" הוא בן זמנם של הפרה רפאליטים).

האסכולה הוונציאנית הניחה את היסודות לזרם הציירים שיצאו בקריאה המפורשת להכניס צבע אל הצללים בטענה: שבכדי שאור המופיע בתמונה יראה אור אמיתי וטבעי הוא חייב להיות מלווה בצללים צבעוניים המשקפים את הצבעים המשלימים של האובייקט המטיל את הצל.

ה' ההקצרה

בשנת 1490 החל הציור הווירטואוזי. צייר ונציאני וממייסדי האסכולה הוונציאנית בשם אַנדרֵיאָה מַנְטֶנְיָה (1431 – 1506), ערך ניסוי בטכניקה חדשה של ציור: ה"הקצרה" (אחת השיטות להקניית תחושת עומק ותלת ממד). מנטניה היה אחד מחשובי הציירים של המאה ה 15.

במוזאון הלובר שבפריז מוצגת יצירת המופת שלו משנת 1480, הקדוש סבסטיאן.
St. Sebastian, 1480 ; Musée du Louvre

זווית מבט קפואה

הצייר עמד תמיד ממול וצייר. עד לתקופה הוונציאנית וניסוייו של מנטניה, זווית ראייתו הייתה קבוע ושלא כצלמים בני זמננו. הצייר לא ישב, שכב או עמד בראש מגדל. הוא עמד בחזית – מול האובייקט שצויר, עיניו היו בערך בגובה של 170 ס״מ. שם הוא עמד ודי קרוב לנושא המצויר (זווית ראייה חזיתית).
נקודת מבט כזו יוצרת תחושה אינטימיות, ומקרבת את הצופה לנושא הציור. אם יש הצדקה לקרבה כזו , זווית ראיה חזיתית מועילה ומעשירה את הביטוי האמנותי. אלא שזווית זו נתקלה בבעיות: האיפוק של האובייקטים הקדושים, בתקופה הגותית, היו נעדרי רגש אנושי בשל תפיסת עולם תרבותית נוקשה שדרשה הרחקה. כך, נוצרה תחושה לא אמינה: קרבת ההתבוננות והרחקת דמות הקדוש מהקהל בהצגתו נטול רגשות. בנוסף הציירים לא ידעו באותם זמנים לצייר דמויות שעמדו בתנוחות מורכבות יותר מזוויות חדות (90 מעלות). הדמויות עמדו בפרופיל או בעמידה חזיתית כשאברי גופם והחפצים הנלווים פונים לצדדים בזווית של 90 מעלות. זווית ראיה שהגבילה את התפתחות הציור ויצרה תחושה לא אמינה. פרט לנושא הצליבה – זווית ראיה זו לא הלמה שום נושא.

צייר בעל תעוזה, וסקרנות נדרש לשנות זאת. אַנדרֵיאָה מַנְטֶנְיָה ניחן באותו כוח מסתורי בציור שמכונה ״כוח רוחני״ רוחניות גדולה שעוברת כל ממד של טכניקה או ידיעה. כוחה הגדול עולה מציוריו, זהר שמימי שיוצר בצופה תחושה של ריחוף ותנועה הנעה מתוך הציור החוצה לכל הכיוונים. כוח כזה ניבט מעבודותיו ומאזכר את כוחו של ג׳וטו, בנבנוטו צ׳ליני (פסל) ורפאל (ביצירת המופת שלו ״ההשתנות" משנת 1520, במוזאון הוותיקן, בפינקוטקה) מנטניה היה חתנו של בליני האב. יאקופו בליני, אביהם של הציירים ג'ובאני (המורה הגדול של הוונציאנים) וג'נטילה. צייר גדול ומורה כריזמטי. בשנת -1453 בתו ניקולוזיה הייתה לרעייתו של מנטניה.
אנדריאה מנטניה ניסה להשתמש ב"הקצרה" לסצנת "הקינה על ישוע". כשירד המסך מעל הקינה בשנת 1475, עולם הציור הבין שהוא עומד מול רגע גדול וחשוב, רגע שעוצמתו כהודעה על שחרור העבדים. הודעה, אינה שחרור, אבל היא מאוד מרגשת

אַנדרֵיאָה מַנְטֶנְיָה הודיעה שהציור עומד להשתחרר!
הנסיון של מנטניה לא צלח הפעם יפה. הסיבה לכישלון ההקצרה, בהקטנת כפות הרגלים והגדלת הראש, בשעה שאת הראש היה עליו להקטין. ואת כפות הרגלים להגדיל.

אַנדרֵיאָה מַנְטֶנְיָה המדונה וישוע התינוק

אַנדרֵיאָה מַנְטֶנְיָה המדונה וישוע התינוק

בשנת 1490 הוא שיפר את תגליתו והביא לשלמות את יכולות ההקצרה כשבא לתאר את ה״מדונה והילד״ (Andrea Mantegna Madonna of Humilit) בציור זה המדונה יושבת ורגליה ״מקוצרות״ באופן משכנע למדי.

ההקצרה

משימת הצייר לעצב דמות בעלת נפח, מחשבות ורגשות ויותר מכך כשהאובייקט זז ונמצאת בתנועה. מרחב חסר נפח, דו ממדי, דרש כוחות נפש וצורת מחשבה גמישה וחדשנית.
הבד הדו ממדי ואפילו התבליט מנעו ביטוי טבעי ליכולת הטבועה בגוש האבן בו נפח היא אחת מתכונות היסוד. הפסלים, בעיקר היוונים כמו פרקסיטלס בן המאה הרביעית לפנה"ס הגיעו לביטוי יוצא דופן. גם כארס (Chares) מלינדוס שיצר פסל שהיה לאחד משבעה פלאי תבל. אבל הציור נותר כבול, חסר נפח, תנועה, לא אמין.
תיאור המרחב דרש יכולת ליצור אשליית מרחב בציור באמצעות הצגת דמויות או עצמים המוצבים בזוויות מורכבות.
היה צורך לשבור את הפוזיציות השכיחות של עמידה חזיתית או צדית. כשהצייר מצייר אדם נואם, יש וידו מושטת לחזית והשנייה מוצגת לצד הגוף. היד שפונה הצידה, תתואר במלא אורכה, אבל זו שפונה לפנים עד ל1475 לא ידעו כיצד לתאר אותה בציור, שיטת ההקצרה של אַנדרֵיאָה מַנְטֶנְיָה מראה את הדרך. היד שפונה קדימה אומרת שיטתו ״תקוצר״.

בשנת 1475 (ככל הנראה או קודם לכך) חלק מהדמות או אף כולה, עבר לעמדת היד לפנים.

אַנדרֵיאָה מַנְטֶנְיָה מצייר את בן האלהים שוכב מת כשרגליו פונות אלינו, ראשו מנגד אל קו האופק – בנקודה שאליה מתנקזים הקווים המקבילים. ״הקינה על בן האלהים״ הדמות המרכזית שבציור שוכבת, היא מתוארת בשיטה החדשה: "מקוצרת". אשליית הנפח מתגבשת לפנינו, אבל כדי שתושג במלואה יש להגדיל את ממדיהם של החלקים הסמוכים לקדמת התמונה, (את כפות הרגליים) ולהקטין את ממדי החלקים הרחוקים ממנה (הראש של הקדוש המת), זו הייתה השגיאה של מנטניה דבר שהסיק די מהר ובשנת 1490, תיקן את השיטה והרשים מאוד ביכולותיו כשהציג את המדונה והילד שלה.

ההקצרה הניסיון של מנטניה אמנם לא צלח אבל ההקצרה שגשגה. כאן איור של ירון מרגולין - שמבקש לתקן את ההקצרה של הצייר הגדול. כפות הרגלים הוגדלו והראש שנימצא על נקודת המגוז שמכנסת אליה את הקווים המקבילים קטן.

ההקצרה הניסיון של מנטניה אמנם לא צלח אבל ההקצרה שגשגה. כאן איור של ירון מרגולין – שמבקש לתקן את ההקצרה של הצייר הגדול. כפות הרגלים הוגדלו והראש שנימצא על נקודת המגוז שמכנסת אליה את הקווים המקבילים קטן. [/caption

"שנים עשר השליחים בפרוזדור מקומר" יעקופו

בליני (1470) Jacopo bellini, Twelve Apostles in a Barrel Vaulted Passage, louvre

"שנים עשר השליחים בפרוזדור מקומר" יעקופו בליני (1470) Jacopo bellini, Twelve Apostles in a Barrel Vaulted Passage, louvre

ההקצרה התפתחה והגיעה לשיא בשלותה, בשנת 1566 טינטורטו הביא את ה"הקצרה" לשלמות ביצירתו: ״תחייתו של מרקוס הקדוש״ – משנת 1566 (יצירת מופת). טינטורטו .

הדהים הוא רכש שליטה בשיטות החדשות, הפך את הצייר לאדם משוחרר ולצופה היקנה צורת התבוננות חדשה. מעתה התאפשר להתבונן על המתרחש מזווית תחתונה ועליונה. המבט החדש העצים את הדמויות. טינטורטו שינה את מוקד העניין והזיז את הנושא המרכזי אל פינה אחרת ושונה משהיה המקובל עד זמנו, הצידה וכך האיר את המקום שנזנח והעלה אותו לדרגת עניין חדשה. השולי, הועלה והיה לעיקר – אמצעים חדשים ליצירת מעוף ודרמה שהשפיעו מאוחר יותר אפילו על אמנות הקולנוע והתאטרון.

את פרסומו קנה בשל יצירתו "מרקוס הקדוש משחרר עבד נוצרי" (1548). יצירת מופת בה הצייר ממקם עצמו במרומים. הוא מתבונן על נס העבד ממעוף הציפור, מערבל את חושי המתבונן בסיוע קומפוזיציה מהפכנית שיוצרת תנופה של צבע, ותנועה. בעזרת שליטה מושלמת בטכניקת ההקצרה טינטורטו כובש את הפרספקטיבה המדעית, נוגע בפרספקטיבה אטמוספרית (מבוססת על העובדה שגופים מרוחקים נראים בעין מטושטשים ובהירים יותר ולא רק קטנים יותר). האסכולה הוונציאנית עמדה בבשלותה כל שנותר לטינטורטו בנוסף להעברת הידע לדור הבא לעצב את מה שאיינשטיין יכנה כמה מאות שנים מאוחר יותר: תנועה יחסית, בציור.

חלק ב׳ – האסכולה הונציאנית. הרקע ההסטורי – ונציה

אשמח להשיב על כל שאלה-

    שמי Name:


    טלפון phone:


    דוא"ל (כדי שאוכל להשיב לך מכל מקום בעולם) Email:


    איך אני יכול לעזור לך How can I help you:


    אפשר לקבל את בדיקות הדם החריגות שלך Exceptional laboratory tests:


    נשלח ב כללי, על הציור
    2 comments on “האסכולה הונציאנית (ציור) חלק א' מאת ירון מרגולין
    1. גדי הלר הגיב:

      יופי של סקירה .
      אבל לטעמי ציורו של פאולו אוצלו המתאר קרב סוסים וכידונים המוטלים
      על האדמה , ויוצרים םרספקטיבה של התמונה כולה על ידי הכוונתם למוקד
      -נקודת מגוז הינה העבודה היותר מפעימה שיש לה איכויות של ציור מופשט
      על ידי כתמי הצבע העזים של הסוסים והרקע.
      לא זוכר איפוא ראיתי התמונה ,זה היה לפני כ50 שנה אבל אתה וודאי יודע
      למה אני מתכוון

    2. אסיה לשם הגיב:

      לירון, תודה על המאמר המרתק שמתייחס להיבטים לא שכיחים בספרות המקצועית.
      רק תיקון קטן – בשילוש הקדוש של מזאצ'ו נקודת המגוז היא בגובה עיני הצופה: מתחת למישור התורמים ומעל הקבר שבתוכו השלד.

    להגיב על אסיה לשם לבטל

    Or

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    *