האסכולה הונציאנית (ציור) חלק א' מאת ירון מרגולין

יצירת מופת – האסכולה הוונציאנית. טינטורטו "מרקוס הקדוש משחרר עבד נוצרי" (1548).

יצירת מופת – האסכולה הוונציאנית. טינטורטו "מרקוס הקדוש משחרר עבד נוצרי" (1548).

המאמר פורסם ב 3 חלקים
חלק א'
חלק ב'
חלק ג'

חלק א' הקדמה, ומבוא

חלק א' – האסכולה הונציאנית (ציור)

הקדמה

תקופת הרנסנס, החלה במסע של אנשים בודדים. הם חיו במערב אירופה שהחלה מתעוררת ממגפה איומה. המגפה השחורה שקטלה כמחצית מאוכלוסייתה וריסקה את חיי החברה והאמונה באל.
אנשים שעברו תהליך חילון והתנערות מתרבות ימי הביניים, הלכו והשתנו ובהמשך שינו הלכי מחשבה ליבשת שלמה.
הצלחתם נובעת מכישורי חבירה והשפעה על האליטה התרבותית של אותה תקופה. באחד ממאמרי טבעתי מונח בשם ראיית המעמקים לכישור חיים זה.
לתהליך כולו קוראים רנסנס.
בוונציה התפתח אחד הזרמים המרתקים בתקופת הרנסנס. וונציה הייתה באותם ימים עיר מאוד עשירה וחזקה, אימפריה.
״האסכולה הוונציאנית״ ניכרת במסחר, בנקאות, מוזיקה, ניהול קריירה. מאמר זה, הוא על האסכולה הוונציאנית בתחום הציור.
תרומתם של ציירים וונציאנים לאמנות הקלאסית מתבטאת בסקרנות, התנסויות חסרות פשרות, חוכמה רבה, נאמנות לדרך, סקרנות ליצירתו של השכן, יופי, עושר של צבעים, חיות תוססת ורוחניות גדולה שעוברת כל ממד של טכניקה.
במאה ה – 16 נחשבה האסכולה הוונציאניות לחשובה באירופה. ליאונרדו דה וינצ'י ביקר במרכז תרבות זה בשנת -1500, דירר בא לוונציה ב-1506, ומיכאלאנג'לו ב-1529.

ירון מרגולין - חיות תוססת וכוח רוחני שעובר כל ממד של טכניקה

ירון מרגולין – חיות תוססת וכוח רוחני שעובר כל ממד של טכניקה

האסכולה הוונציאנית בחרתי לכתוב בחג האביב, בפסח (2015) על מסע התפתחותי יוצא דופן זה, לאחר שהבחנתי במחסור של חומר עיוני, בעברית על הנושא היקר כל כך לליבי, ״אני וונציאני״. הריקוד שלי נובע מארבעה שורשים: המחול הרוסי, המחול הארץ ישראלי ויסודות מחשבת התנועה מבית מדרשם של שפינוזה ואפלטון והאסכולה של וונציה.
בוויקיפדיה אין ערך "האסכולה הוונציאנית בציור" וגם חסרים ערכים לציירים וונציאנים שם. רוב הערכים באנציקלופדיה (וויקי.) לוקים בחסר ובאחדים מייחסים לונציאנים תכונות של האסכולה הפלורנטינית.
אחד הערכים שהוספתי שם לאחרונה נקשר בנושא זה ״סימון וואה״, שהביא את האסכולה הוונציאנית לצרפת.

San Domenico d’Arezzo

ציור אחד של צ׳ייר כמעט אלמוני, עד לאחרונה, בשם גיאונטה פיזאנו התגלה על קיר במטבחן של נזירות במנזר בצפון איטליה. ציור זה הוא ראשיתו של הרנסנס האיטלקי. אל הציור הזה אני יוצא בעוד כמה ימים, עם ידידתי הקרובה, אורה. איתה חרשתי את וונציה בעקבות טינטורטו בעבר הרחוק.
המסע אל הזרם הוונציאני שכונה בזמנו: ״arte moderna״.

קריאה מהנה

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

מבוא
מאת ירון מרגולין

א׳ יסודות הרנסנס בוונציה

שני עמודי תווך לאסכולה הוונציאנית: עמוד האור והצל- שייסד בליני ו(תלמידו טיצ׳יאן) והעמוד המתנועע מַנְטֶנְיָה וגדול ציירי ונציה טינטורטו.
ארבעה יוצרים, מיעוט בתוך המון אדם.

התופעה המופלאה של התחייה – לידה מחדש – מכונה רנסנס והחלה בשינוי שעבר אדם אחד בודד. במשך הזמן היה למספר מוגבל של אנשים ועד מספר של כמה אלפי אנשים, פעילים ותורמים לקידומו שהיה בשיא התפתחותו במאה ה 16.
אנשים מעטים (חלוצים ומייסדים) בקרב כ – 40 מיליון תושבים, שהתגוררו באותם זמנים באירופה המערבית. חלוצי הרנסנס, תלמידיהם וחסידיו לא הושתקו. הם השפיעו על האליטה השלטת. השליטים הקשיבו לדרכם ובשל השפעתם על מרכז מקבלי ההחלטות, האליטה, מספרם המועט בוטל, לא פגם בחשיבות דרכם המהפכנית או בדרכי הופעתם ודרכם הצליחה.

ההתחלה הייתה באיטליה, בעיר פיזה אבל עיקר השפעתה הייתה על האליטה בפירנצה ואחר כך גם על האליטה של וונציה.

לידה מחדש

הרנסנס ( Renaissance) "לידה מחדש" 1550 מונח שווזארי טבע. ווזארי, צייר מצטיין שהיה לחוקר הראשון של הרנסנס.
ג'ורג' ווזארי Giorgio Vasari מחבר הספר "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים המצוינים ביותר" (Le Vite delle più eccellentipittori, scultori, ed architettori). הספר יצא לאור בשנת 1550 והוקדש לקוזימו דה מדיצ'י, דוכס טוסקנה.
ב״חיי הציירים״ וזארי טבע את יסודות המחקר החדש של האמנויות היפות, מחקר כרונולוגי – מבוסס על הופעת היוצר על במת ההיסטוריה (תאריך לידתו) ועל תרומתו להתפתחות עקרונות הרנסנס (יצירת מופת).
ווזארי טען ש"הלידה מחדש" החלה במלאכת ציור מצוין ביותר אחד ושל צייר אחד בשם צ׳ימבואה. צייר בן תקופת ימי הביניים (הציור שלה מכונה גותי). צ׳ימבואה חיי במאה ה 13.
כיום רבים מנסים להתמקד בציור המדונה שלו ("האם הקדושה, המדונה של סנטה טריניטה", 1280) כהגנה אוטומטית על קביעה זו, עקב המבוכה שגרמו הגילויים האחרונים שנקשרים בפיזה. אבל, יש לאמור שאין בטריניטה סממנים רנסנסיים. הציור כולו מושתת על עקרונות קונפורמיים מקובלים על תקופת ימי הביניים והמדונה טריניטה של צ'ימבואה הינה לא יותר מנציגה של הציור הגותי. היא, לא רנסנס.
עד לאחרונה, מקובל היה על חוקרי האמנות לחשוב שההתחלה הייתה במעשה נועז, מצוין באמת בציור שהזיז את קו הניצב ושינה אותו מקו ישר מאונך לקו שהסתלסל בציור ״צליבת ישוע״. להסתלסלות קוראים ספירלה. הציור הזה יוחס בטעות לצ'ימבואה אבל לא הוא הצייר שצייר אותו לראשונה. בציור זה, מצויים הסימנים הברורים לתנועת התחייה בציור, והוא כן רנסנס, אבל על כך
להלן,.

יצירת המופת משנת 1250. כאן מופיעה הספירלה הראשונה והביטוי הראשון לרגשות אנושיים בציור רנסנסי. גיאונטה פיזאנו Giunta Pisano , בבולוניה ג'ונטה חתם עליה - למעלה ורשם: ״צוייר ע״י גיאונטה פיזאנו״. ארבע פעמים חתם ג'ונטה על ה"צליבה", בבולוניה, באסיסי ועל הציור שזה עתה התגלה בפיזה - על האחרון חתם למטה.

יצירת המופת משנת 1250. כאן מופיעה הספירלה הראשונה, החתימה למעלה, והביטוי הראשון לרגשות אנושיים בציורי אדם – מה שפרץ את מחסום ימי-הביניים והביא לרנסנס.
גיאונטה פיזאנו Giunta Pisano, בבולוניה ג'ונטה חתם (למעלה) ורשם: ״צוייר ע״י גיאונטה פיזאנו״.
שלוש פעמים חתם ג'ונטה על ה"צליבה": בבולוניה: על הצלב של "מריה הקדושה של המלאכים", באסיסי הצליבה שהזמין הכומר אליה והיא אבדה, ועל הציור שזה עתה התגלה בפיזה – על האחרון חתם למטה.

באסיסי (נכחדה, נשמר עותק שלה),

חתם

ב׳ קו ניצב שהיה לספירלה

ספירלה (ספירלה לוגריתמית, ספירלה היפרבולית נקשרות עם הרנסנס). קו ישר שהסתלסל. הופעתה של ההסתלסלות הזו סללה את הדרך לחדש ולמרגש במאה ה 13.
קו עקום שיוצא מנקודה ומתרחק ממנה תוך כדי שהוא מסתובב סביבה.

"ספירלה

ספירלה קלאסית על פי חוקי חתך הזהב

הספירלה נקשרת עם הרנסנס מתחילתו (אקדם רנסנס: פיזאנו, צ׳ימבואה, ג׳וטו) ויותר מכך עם שיאו (לאונרדו דה וינצ׳י, בנבנוטו צ׳ליני, טינטורטו ומיכאלאנג׳לו).
מחקריו של לאונרדו דה וינצ׳י כללו מסקנות גאומטריות שנכללות בכותרת שניתנה למחקריו: ׳חתך הזהב׳, הספירלה שבמבנה החילזון, האצטרובל, פרחי החמנייה, הסתחררות גל רוח, וגלי הים נקשרים ב׳חתך הזהב׳. הספירלה ממשיכה ונחקרת ע״י האדריכל האנגלי כריסטופר רן (ששיקם את לונדון, אחרי השריפה הגדולה) (נולד בשנת 1632). אביה של תורת המספרים, פרמה שזכה בכינוי "גדול הצרפתים במאה ה-17", השקיעה בה מחשבה רבה. הספירלה ניכרת בפסליו של מיכאלאנג'לו ובציוריהם של טינטורטו ולאונרדו דה וינצ'י והובילה אל המנייריזם גם דחפה את התפתחות הברוק בפלנדריה, איטליה וצרפת.

The National Museum of San Matteo in Pisa <a href=

קו הניצב – אנך, (הוא סמל החיים המצרי ואל במצרים הקדומה) היה חלק מהמוסכם ומקובל על דור המאמינים הנוצרים, הצלב אנכי, ודווקא מקרבם יצא בן מבני התרבות הגותית של ימי-הביניים, בשנת 1236 (על פי עדות מיצירה ששרדה) שהפך את פני האנך הישר ועשה אותו בטכניקה חדשה שיצרה בו חותם חדש: ספירלה.
התוצאה הייתה מדהימה. תחושה של תנועה סיבובית, הצלוב שגבו הישר כאנך הסתלסל ונראה כאדם חיי בעל רגשות. סבלו ניכר ונגע אל לב המאמינים.
אין להבין מדוע שב היוצר והעתיק את ה- crucifixion שחשפה את רגשותיו של הצלוב באמצעות הסתלסלות הספירלה אם היא עוררה התנגדות או מחאה ציבורית. לא הושתקה הספירלה, נהפוך הוא התפתלות גבו שעל הצלב עקב יסוריו, הועתקה והועברה אל כנסיות נוספות באיטליה: פירנצה ערס הרנסנס רכשה העתק מפיזאנו, גם פיזה, אסיסי (1236) בולוניה (1250). זו הייתה הצלחה אדירה.
בבולוניה ה – crucifixion של ג'ונטה פיזאנו הגיעה לשיא ומוגדרת כיום יצירת מופת.
תהליך העתקה הביא לשכלול ופיזאנו חשף תהליך העתקה ששימש את מורי הרנסנס לציור, מאוחר יותר. ההעתקה של פיזאנו עבור בולוניה, חשפה את עוצמת הרגש שבתמונה. אותו כוח רוחני שניכר בפסלי היוונים העתיקים ואין להסבירו באמצעים טכניים פרץ גם בציור.
העוצמה, התהודה, התלהבות הקהל מהאמנות סחפה את ההנהגה ולא יכלו עוד להסתיר את שם יוצרה: גיאונטה פיזאנו Giunta Pisano חתם, בבולוניה הוא חתם בשמו על ה – crucifixion.

עד היום רשום עליה: ״צוייר ע״י גיאונטה פיזאנו״.

The National Museum of San Matteo in Pisa (Museo Nazionale di San Matteo) Giunta Pisano

The National Museum of San Matteo in Pisa (Museo Nazionale di San Matteo) Giunta Pisano

פיזאנו פרץ דרך חדשה: אמן גותי היה אדם צנוע ואלמוני, הוא עבד בשרות האל, איש הרנסנס חתם. היה לו כשרון, היה לו ׳אני׳, ציור, הייתה לו גם אמירה, אסכולה, היה לו שם, הייתה לו חתימה אישית ואפשר לומר שאלוהיו היה: המוסר האמנותי והאדם החיי. הוא היה הומניסט.
פעולתו של הצייר גיאונטה פיזאנו Giunta Pisano חשפה את לב הקהל והרנסנס פרץ.
המהפכה שלו נולדה באופן ספונטני, ההתחלה הייתה בציור אחד, פיזאנו אחד, ההמשך בפעולה של כמה אנשים בודדים, אבל עם ׳אני׳ גמיש ומאוד נחוש להשמיע את קולו. הפעולה הזו של פיזאנו ג'ונטה נגעה בשורש הדברים והשפיעה על כל מערכות החיים, על הדת, והתפתחות המחשבה ההיסטורית, על המדע והפילוסופיה, היא שכללה את האמנות והביאה אותה לשיאים שהתפצלו לשני זרמים: פלורנס ווונציה. וכל זאת הודות ליכולתה להפעיל ולהשפיע על האליטה השלטת.

<a href=
במוזיאון הלאומי של סאן מתיאו בפיזה (The National Museum of San Matteo in Pisa (Museo Nazionale di San Matteo) בחודש בסוף אפריל 24 קיבצה ההנהלה אסופה מיצירות פיזאנו בקומה השנייה – בחדר שהועמד לרשות חוקרי האמנות. נכחתי כאחד החוקרים באוסף הנדיר במטרה ברורה לחקור את האמנות ואת אחד היסודות העמוקים של התהליך הנפשי שהריקוד והטיפול נקשרים בו – התנועה הפנימית שפועמת בכל גוף זז, חושב ומרגיש. הראשון לזהותה הייה בעידן החדש, ללא ספק ג'ונטה פיזאנו.

ג׳ הפרספקטיבה

הפרספקטיבה של מאסצ'יו Masaccio (1401-1427? Tommasodi Ser Giovanni di Mone Cassai,)

הפרספקטיבה של מאסצ'יו Masaccio (1401-1427
Tommasodi Ser Giovanni di Mone Cassai,)

בשנת 1427 הורד הלוט מעל שירת הברבור של מאסצ'יו ה"שִׁלוּשׁ הקדוש" ("The Holy Trinity, with the ״Virgin and Saint John and donors), יצירה עוצרת נשימה בסנטה מריה נובלה, שבפירנצה. עולם הציור רטט. עוד מהפכה, הרנסנס זינק קדימה. במכה אחת, עלה על הישגי היוונים הקדמונים בציור.
היוונים העתיקים שהיו גדולי הפסלים, לא הכירו את הפרספקטיבה בציור. הפסלים שלהם עיצבו דמויות טבעיות ובעלות נפח וחיים, אבל הציירים היו חסרי אמצעים. ציוריהם היו בעלי חיוניות ויופי משום שהכירו כמה מסודות היצירה שמאפשרים לתת לצופה תחושה שיש נפח על משטח דו ממדי: חפצים במרחק צויירו קטנים יותר מאשר הקרובים, ניגודיות בטונים יצרה תחושה פלסטית למשל; משטח בעל גוון כהה הנוטה לשחור צוייר במרכז חפץ אפור בהיר כדי לתת תחושה של עומק ולהפך בהירות במרכז משטח כהה צויירה כדי לתת תחושה של התבלטות או שיא ובכל זאת
העדר פרספקטיבה מדעית הכשיל אותם.
בפעם השנייה, בתוך זמן קצר, לאחר הופעת הספירלה של גיאונטה פיזאנו שהועתקה על-ידי צ'ימבואה, עוד קפיצה. הציור הדו ממדי, חדל. החלל השטוח (שנכח בציור הביזנטי עד ל׳טריניטי׳ של מסאצ'ו ואפילו ביוון העתיקה וברומא העתיקה) מוגר. דמות הקדוש זינקה מהציור אל הקהל. לאחר שסיים את עבודתו המצויינת ביותר, מסאצ'ו הלך לעולמו. פרישה בשיא.
טכניקה חדשה בציור נולדה: הפרספקטיבה.

הפרספקטיבה של מסאצ׳ו התקבלה בתדהמה, הציורים שקדמו ל Trinity של מסאצ׳ו היו לא יותר מקישוט מבחינת הביטוי לנפח החפץ ולעומק הסצנה המצויירת.
ברנסנס באה לעולם הפרספקטיבה. היא האמצעי ליצירת אשליית מרחב תלת מימדי ע"פ משטח דו ממדי.

ההתחלה הייתה ב"פרספקטיבה המדעית", שפותחה ע"י אדריכל פיליפו ברונלסקי (1377 – 1446) לצרכיו.

השיטה של יצירת הפרספקטיבה (המדעית) בציור מדהימה בפשטותה. מאחוריה עקרון שני קווים מקבילים.
אם נצייר שני קווים מקבילים על שביל ארוך וישר ונעמוד בתחילת השרטוט נגלה את האשליה האופטית שביסוד השיטה: קווים מקבילים מתכנסים והולכים ככל שהם נסוגים לעבר נקודת מגוז הנמצאת על פני קו אופק ויוצרים משולש שווה צלעות שקדקודו מונח בקו האופק ואנו בבסיסו.

מחוז קיאנטי שבאיטליה, שביל עפר, צילמה נעמה יוסטינג

מחוז קיאנטי שבאיטליה, שביל עפר, צילמה נעמה יוסטינג

הפרספקטיבה של מאסצ'יו Masaccio (1401-1427-8) "השילוש הקדוש" (Tommasodi Ser Giovanni di Mone Cassaiמשנת 1428, (ציור קיר: פרסקו בגודל 670*320 ס"מ) בסנטה מריה נובלה, פירנצה – משמש נקםודת מבט מלאה והראשונה באמנות המערבית.

הפרסקו הושלם כשמאסצ'יו היה בן 26 או 27 בשנה שבה הלך לעולמו.
בתמונה הזו הפרספקטיבה מורכבת. היא מתוכננת בקפדנות. כל הקווים (המקבילים) מתכנסים בנקודת מגוז אחת, במרכז דמות הצלוב היכן שקו הניצב של פיזאנו התפתל לראשונה בספירלה. הקומפוזיציה סגורה ומאוזנת, גם מבחינת הצבעים שבה.
בתמונה ישנם מספר מישורים (שיטה נוספת ליצירת אשליה שיש עומק בציור): במישור הראשון – השלד שבתוך הגומחה. מעל השלד נכתב בלטינית: "לפנים הייתי כהיותך היום, ואתה תהיה כמוני".
מעל הגומחה, עדיין מחוץ למסגרת הארכיטקטונית כורעים ברך התורמים (ימין בלבוש כחול ומשמאל באדום) קדקודיהם מסמנים את תחילת הקווים המקבילים שמובילים דרך קדקודיהם של הנמצאים מעליהם בתוך המבנה (מריה משמאל בכחול ויוחנן הקדוש מימין באדום, כדי לאזן את הצבעוניות של הציור) קדקודם מתחבר בדמות שעל הצלב ישוע וגבו מפותל – בספירלה הראשונה (פיזאנו). מאחוריו אלוהים (האב) קדקודו הוא נקודת מגוז הנמצאת על פני קו אופק והמקבילים שמובילים אליה מתחילים בקצה התחתון של הבגד הכחול בימין דרך בגדו הכחול של האל אל ראשו ומצד שני דרך הבד האדום ועד לקדקודו.

הקווים (המקבילים) מתכנסים בנקודת מגוז אחת, במרכז דמות הצלוב היכן שקו הניצב של פיזאנו התפתל לראשונה בספירלה.

הקווים (המקבילים) מתכנסים בנקודת מגוז אחת, במרכז דמות הצלוב היכן שקו הניצב של פיזאנו התפתל לראשונה בספירלה.

נקודת מגוז נוספת במסמר התקוע ברגליו.
הפרספקטיבה העלתה את מסאצ׳ו לאמן שעלה על היוונים העתיקים. הוא היה הגיבור הגדול של הרנסנס. השג אדיר שאחרים זכו להמשיך ולשכלל. מסאצ'ו הלך לעולמו.

הפרספקטיבה הקווית – סימונה מרטיני – 1284-1344

98 שנים לפני שנחשפה לראשונה הפרספקטיבה באיטליה על ידי פיליפו ברונלסקי (1377 – 1446), על-פי רוב חוקרי האמנות, ו – 30 שנים לפני שמאסצ'יו יצר את הפרספקטיבה האלוהית, שהביאה לו כבוד גדול – כיאה למי שעלה על היוונים הקדמונים בהמציאו את הפרספקטיבה – בסביבות שנת 1268 (32 שנים אחרי הופעת הספירלה של ג'ונטה פיזאנו באסיסי – 1236) השתמש סימונה מרטיני בפרספקטיבה אחרת, סימונה מרטיני (Simone Martini – צייר איטלקי מסיינה, שבחבל טוסקנה).

סימונה מרטיני ה״מזבח של אגוסטינו נובלו״

סימונה מרטיני ה״מזבח של אגוסטינו נובלו״ פרספקטיבה קווית.

בעבודתו של סימונה ה״מזבח של אגוסטינו נובלו״ תזהו: פרספקטיבה קווית. אין בה נקודת מגוז וקווים מקבילים אל נקודת המגוז, שמישרים, ביחס אליה, את כל המבנים שבציור, זו הפרספקטיבה שהייתה קיימת כבר ברומא העתיקה וגם בציורי הקיר של פומפי. העדר אותה נקודה עלומה שמלכדת אליה את הקווים המקבילים קלקלה את אפקט העומק ותחושת המרחב הטלת ממדי.

פרספקטיבה קווית מימי רומא העתיקה

פרספקטיבה קווית מימי רומא העתיקה

סימונה מרטיני – 1284-1344 היה צייר גותי, לא איש הרנסנס. את הפרספקטיבה שבציור שלו: "Storie di San Martino – Il sogno" אפשר להגדיר מאזכרת את זו של ג'וטו – גרועה ממש ופרספקטיבה ישנה. היא מבקשת לצאת מהחלל השטוח, אבל נכבשת ונשארת דו ממדית בכללותה.
הפרספקטיבה שבציור: "Die Investitur des hl. Martin von Tours zum Ritter" יושבת על ה״משולש״, אך לא נוסקת מהאמנות הגותית.
בתמונה שצייר עבור ״המזבח של אגוסטינו נובלו״ (קדוש איטלקי) משנת 1268 – זו הפרספקטיבה הקווית. צורה ישנה ליצירת נפח, לא עקיב.

הפרספקטיבה של – פאולו אוצ'לו Paolo Uccello) 1438. (born Paolo di Dono, 1397 – December 10, 1475)

אחת עשרה שנים אחרי המבצע האדיר של מאסצ'יו (1427) הציג אוצ'לו את אחד ממבצעי הפרספקטיבה הגדולים שלו: ציור הקרב של סן רומנו משנת 1438-1440 (נמצא כיום בגלריה הלאומית של לונדון) (התפרסם במקומות רבים בטעות כקרב של הקדוש אדג'ידיו ("Battle of Sant' Egidio of 1416") מדובר בשלושה ציורים על אותו נושא שזכו להערצה מרגע הופעתם. עם הזמן הם נחלקו בשלושה אוספי כבוד: הציור שככל הנראה הוצג בשנת 1438 מוצג כיום בלונדון. ציור נוסף לקרב זה כנראה הראשון בסדרה שנרכש על ידי לורנצ'ו דה מדיצ'י מוצג באופיצי שבפירנצה (ציור נהדר מתוארך:  1435–1455) והציור השלישי בסדרה זו (משנת 1455) מוצג בלובר בפריז. הצייר מתמודד עם סצנת קרב – עם תנועה עוצמתית, תלת ממד, טכניקת הקצרה ועם הפרספקטיבה המדעית.

הפרספקטיבה של - פאולו אוצ'לו Paolo Uccello) 1438. (born Paolo di Dono, 1397 - December 10, 1475)

הפרספקטיבה של – פאולו אוצ'לו Paolo Uccello) 1438. (born Paolo di Dono, 1397 – December 10, 1475)

ג'ורג'ו וזארי מספר שאוצ'לו היה אמן בעל אובססיה לנושא הפרספקטיבה. התעניינותו בפרספקטיבה הייתה כה גדולה עד שאפשר היה למצוא את אוצ'לו ער כל הלילה בחדר העבודה שלו כשהוא מנסה לעלות על סודותיה.
עיקר התעניינותו של אוצ'לו הוקדשה לנקודה המדויקת שאליה מתנקזים הקווים המקבילים שמאחדים את החפצים המצוירים. לנקודת המגוז פאולו אוצ'לו קרא הנקודה הנעלמת. עבודתו ייחודית, צבעונית ומשקפת את הבנתו – שאמנות הציור עוסקת גם בציור כשלעצמו בנוסף לרעיון שאיתו היא מתמודדת. פאולו אוצ'לו היה חדשן ועבודתו קרובה יותר לתקופתנו מתקופת הרנסנס האיטלקי.
פאולו אוצ'לו השתמש בפרספקטיבה, כדי ליצור תחושה של עומק ובשעה שבני דורו ביקשו להעביר סיפורים באמצעות הציור הגותי שבר אוצ'לו את המוסכמות והכשיר את היסודות לציור של הרנסנס בשיאו.
Paolo Uccello נולד ב – 10 בדצמבר בשנת 1397 בפירנצה תחת השם פאולו די דונו, היה צייר ומתמטיקאי מחלוצי חקר הפרספקטיבה באמנות (נפטר ב 1475).

"שנים עשר השליחים בפרוזדור מקומר" יעקופו בליני (1470) Jacopo bellini, Twelve Apostles in a Barrel Vaulted Passage, louvre (החל בשנת 1440 ו בשנת 1470).

"שנים עשר השליחים בפרוזדור מקומר" יעקופו בליני (1470) Jacopo bellini, Twelve Apostles in a Barrel
Vaulted Passage, louvre
(החל בשנת 1440 ו בשנת 1470).

"שנים עשר השליחים בפרוזדור מקומר" בשנת 1440 ולאורכן של 30 שנים בוונציה התמודד הצייר הוונציאני בליני (האב) ומי שמוגדר כמייסד האסכולה הוונציאנית, עם " 12 השליחים". מדובר ביצירת מופת שמשתמשת בפרספקטיבה המדעית ומביאה אותה לראשונה באמנות הציור לדרגה של שלמות.

ד׳ תורת ההצללה בציור

מאסצ'יו Masaccio היה הצייר הראשון ברנסנס האיטלקי שהשתמש מתוך הכרה והבנה עמוקה בפרספקטיבה (מכונה מתמטית). בנוסף ליכולתו לעצב תיאור נטורליסטי של אור וצל: תורת ההצללה וצל שהכיל שכבות של צבע.
צללים היוו מוקד עניין חשוב מאוד בציור. ההצללה הייתה לאחת הטכניקות החשובות ביותר ולתגלית גדולה של ציירי הרנסנס. היסוד השלישי של הציור המצוין ביותר (ספירלה, פרספקטיבה, ותורת האור).

היוונים הקדמונים הבינו את חשיבות הצל בציור. הם ניסו לעצב נפח בעזרת הצללות והבהרות (נקודות שיא הנפח בא לידי ביטוי בציור בנקודות בהירות אפילו לבנות, בהן האור מבהיק את החפץ ומבהיר את צבעיו והצל כהה ומכהה את צבעיו.)

'תורת האור וההצללה' יצרה שתי גישות יסוד שפיצלו את הרנסנס לשתיים:
הגישה הפלורנטינית השתמשה בהצללה בצבעים כהים המתווספים לאזורים מוצללים ומתערבבים עם מה שמכונה צבע מקומי. הגישה הוונציאנית השתמשה בצבעים משלימים – ראה להלן, ההשפעה של התפיסה הוונציאנית על דורות רבים של אמנים רבה וכוללת את האימפרסיוניזם הצרפתי.

מיכאלאנג׳לו - אסכולה פלורנטינית. בריאת אדם.

מיכאלאנג׳לו – אסכולה פלורנטינית – צבעים כהים מתווספים לצבעים מקומיים, מתערבבים עמם כדי ליצר צל. "בריאת אדם". הגישה הוונציאנית השתמשה בצבעים משלימים. היא שהשפעה על האימפרסיוניזם הצרפתי.

A. תורת האור של פירנצה

האסכולה הפלורנטינית: כאמור, בהשראת פירנצה השתמשו בהצללה בצבעים כהים המתווספים לאזורים מוצללים ומתערבבים עם מה שמכונה צבע מקומי.
צבע מקומי הוא הצבע השולט על מראה של עצם, צבע "טבעי" במצב שנחשף לאור מלא, או במבט בעין מצומצמת דרך רטט של הריסים – כשההצללות ״מעוותות״ אותו בייצרן גוונים – נעלמות. ירוק הוא צבע מקומי של מלפפון, אדום של עגבנייה וסגול של עלי הכותרת של פרח הויסטריה.

B. תורת האור של וונציה.

הבאים מבית מדרשו של ג'ובאני בליני מייסד בית הספר לציור ונציאני השתמשו בצבעים משלימים כדי להצל, להדגיש ולעצב נפחים של חפצים בעלי צבע כלשהו.
חקר הצבע החל בעקבות הסקרנות של הוונציאנים לטבע ולאור שמציף אותו. האור מבליט ומסתיר חפצים ודמויות.

ג׳ובני בליני - אסכולה וונציאנית. סן סבסטיאן 1465.

ג׳ובני בליני – אסכולה ונציאנית. סן סבסטיאן 1465. צהוב ואדום הם צבעי יסוד, מערבובם נוצר צבע גוף אדם, כתום והכתום הוא צבע משלים ומנוגד לכחול, וצבע הצל שהגוף מפיל בוונציה.

 

חקר הצבעוניות הוביל למסקנות חדשות שניתן לסכמן כיום כך:

 

מעגל הצבעים

מעגל הצבעים

1. ישנם 3 צבעי יסוד: אדום צהוב וכחול (צבע יסוד, הווה אומר, שלא ניתן ליצור אותו בערבוב של צבעים אחרים).
2.. ישנם 3 צבעים מנוגדים שנוצרים מערבוב של שני צבעי יסוד, ומנוגדים לצבע היסוד השלישי.
מערבוב של אדום וצהוב מתקבל צבע כתום (בציור משמש לתאר צבע של גוף אדם) הכתום חסר את צבע היסוד השלישי כחול. הכתום, אם כך, משלים אותו אבל גם מנוגד לכחול.
הצבע המנוגד, מכונה גם צבע שמשלים את צבע היסוד השלישי.
למשל, ערבוב של צהוב וכחול יוצר צבע – ירוק (אין בו אדום.) אם כן, הירוק גם משלים לאדום וגם מנוגד לו.

צהוב ואדום יוצרים צבע אחר, כתום (אין בו כחול) והכתום מנוגד לכחול.

ניסיון הציירים של ונציה גילה תופעה מרשימה שהחלה לייצר את ההוד המופלא של עבודותיהם וגם כבש את העולם (טיציאן Titian) הסתבר שהצבע המנוגד מבליט ומהווה כלי ליצירת הדגשה מסתורית בציור והבלטה הזו הייתה כאמצעי פיוט של המשוררים. צבע יסוד אדום על רקע הצבע המנוגד ירוק יהיה יותר בולט ומובחן מאשר על רקע של צבע אחר.

באופן כזה יבלוט הצבע הצהוב על גבי ערבוב של כחול ואדום – סגול. הסגול ידגיש את הצהוב בצורה ניכרת מאשר הכחול וכן הכתום יבליט יותר את הכחול.
גוף צהוב מטיל צל סגול (בציוריו של טינטורטו).

צהוב בולט על רקע סגול וגוף צהוב מטיל צל סגול - טינטורטו

צהוב בולט על רקע סגול וגוף צהוב מטיל צל סגול – טינטורטו

בימנו שיטה זו משמשת בעיצוב אופנת העלית ומה שמכונה התאמת צבעים לאדם הלובש אותם.
לבעלי גוון עור כתום מתאים צבעים בגוון הכחול, סגול, ואדומים למיניהם. לבעלי גוון עור כהה יותר (סגול) מתאימים צבעים צהובים וירוקים.
מאחר שהצבעים שחור ולבן מתאימים לכולם, שילובם בהבהרת הצבע והקהייתו וכן, ביצירת צבעים משלימים מתאימה גם היא באופנה העלית.
הערה:
צבע העיניים וצבע השער חשוב אף הוא להתאמת הצבעים. לבעלי עין כחולה מתאימים הצבעים החמים: צהוב, כתום ואדום.
השיטה מורכבת: צבע העור נבחן באור יום ללא צללים. עין מצומצמת וריסים מרצדים כמו בטכניקה של זיהוי צבעו הטבעי של עצם. כשהעור נוטה לוורוד יוגדר וורוד, יש והוא נוטה לאדמדם (אדום) אבל אם העור נע בין גווני זהב למשמש הוא צהוב.
אופנת העלית מבקשת למקסם את הפוטנציאל של האדם, השימוש בצבעים הנכונים מבליט את פרטי הגוף היפים יותר ומאז שנוסדה האסכולה בוונציה שבים להבליט את היופי באמצעיה. ההשפעה של הצבעוניות הזו על הפנים גדולה במיוחד, הפנים יראו מאירים ויקבלו צבע מחמיא אם משתמשים בה.
צללים היוו מוקד עניין חשוב בציור הוונציאני. תורת הצבע הלכה והתפתחה. הצבעוניות החדשה, ריגשה, הלהיבה והגיעה לשיא, שהיה כסוד בקרב ציירי ונציה והסיבה למסתורין ולפאר הבלתי רגיל של ציוריהם והקנה להם זוהר שמימי ועדין.

הצל

כנגד השימוש הפלורנטיני (עירוב צבעים כהים עם הצבע מקומי) יצאו ציירי ונציה בקריאה להחזיר לאור את הצבע שלו. הכוונה לשימוש בצבעים משלימים לצל שמטילים חפצים בעלי צבע כלשהו. כך למשל, עצם צהוב צויר כמטיל צל בגוונים סגלגלים. וחפץ אדום כמטיל צללים ירקרקים.
הציור של הצללים נצבע והעניק נופח לציור, שנחשב עד היום מרהיב ביופיו ונקשר במסתורין שבציורים הוונציאנים.
במהלך המאה ה-19, באנגליה קבוצת ציירים שזכתה לשם "פרה-רפאליטים" (בעקבות השם שלקחה על עצמה: ״האחווה הפרה-רפאיליטית״) ואחד המאפיינים הבולטים של צייריה היה השימוש באסכולה הוונציאנית.
צבע הצל שלה יוסד על הצבעים המשלימים של האסכולה הוונציאנית.
קדמה להם ׳תורת הצבעים של יוהאן וולפגנג פון גֶתה (Goethe Johann Wolfgang 1749 – 1832)
שהייתה אמורה להיות מדעית יותר ונאמנה יותר למציאות. מאוחר יותר (1855) הופיע הספר על גלגל הצבעים ״חוקי הניגוד הסימולטני של הצבעים״ מאת שוורל מישל איז׳ן.
על תפקיד הצל והאור הרחיב (ג'ון רסקין) בספרו משנת 1843, "ציירים מודרניים", (התפרסם בשם העט "בוגר אוקספורד" הוא בן זמנם של הפרה רפאליטים).

האסכולה הוונציאנית הניחה את היסודות לזרם הציירים שיצאו בקריאה המפורשת להכניס צבע אל הצללים בטענה: שבכדי שאור המופיע בתמונה יראה אור אמיתי וטבעי הוא חייב להיות מלווה בצללים צבעוניים המשקפים את הצבעים המשלימים של האובייקט המטיל את הצל.

הקרב של סן רומנו - מוצג Paolo Uccello באופיצי שבפירנצה

הקרב של סן רומנו – מוצג Paolo Uccello באופיצי שבפירנצה

ה' ההקצרה

בשנת 1490 החל הציור הווירטואוזי. צייר ונציאני וממייסדי האסכולה הוונציאנית בשם אַנדרֵיאָה מַנְטֶנְיָה (1431 – 1506), ערך ניסוי בטכניקה חדשה של ציור: ה"הקצרה" (אחת השיטות להקניית תחושת עומק ותלת ממד). מנטניה היה אחד מחשובי הציירים של המאה ה 15. במוזאון הלובר שבפריז מוצגת יצירת המופת שלו משנת 1480, הקדוש סבסטיאן.
St. Sebastian, 1480 ; Musée du Louvre

זווית מבט קפואה

הצייר עמד תמיד ממול וצייר. עד לתקופה הוונציאנית וניסוייו של מנטניה, זווית ראייתו הייתה קבוע ושלא כצלמים בני זמננו. הצייר לא ישב, שכב או עמד בראש מגדל. הוא עמד בחזית – מול האובייקט שצויר, עיניו היו בערך בגובה של 170 ס״מ. שם הוא עמד ודי קרוב לנושא המצויר (זווית ראייה חזיתית).
נקודת מבט כזו יוצרת תחושה אינטימיות, ומקרבת את הצופה לנושא הציור. אם יש הצדקה לקרבה כזו , זווית ראיה חזיתית מועילה ומעשירה את הביטוי האמנותי. אלא שזווית זו נתקלה בבעיות: האיפוק של האובייקטים הקדושים, בתקופה הגותית, היו נעדרי רגש אנושי בשל תפיסת עולם תרבותית נוקשה שדרשה הרחקה. כך, נוצרה תחושה לא אמינה: קרבת ההתבוננות והרחקת דמות הקדוש מהקהל בהצגתו נטול רגשות. בנוסף הציירים לא ידעו באותם זמנים לצייר דמויות שעמדו בתנוחות מורכבות יותר מזוויות חדות (90 מעלות). הדמויות עמדו בפרופיל או בעמידה חזיתית כשאברי גופם והחפצים הנלווים פונים לצדדים בזווית של 90 מעלות. זווית ראיה שהגבילה את התפתחות הציור ויצרה תחושה לא אמינה. פרט לנושא הצליבה – זווית ראיה זו לא הלמה שום נושא.

צייר בעל תעוזה, וסקרנות נדרש לשנות זאת. אַנדרֵיאָה מַנְטֶנְיָה ניחן באותו כוח מסתורי בציור שמכונה ״כוח רוחני״ רוחניות גדולה שעוברת כל ממד של טכניקה או ידיעה. כוחה הגדול עולה מציוריו, זהר שמימי שיוצר בצופה תחושה של ריחוף ותנועה הנעה מתוך הציור החוצה לכל הכיוונים. כוח כזה ניבט מעבודותיו ומאזכר את כוחו של ג׳וטו, בנבנוטו צ׳ליני (פסל) ורפאל (ביצירת המופת שלו ״ההשתנות" משנת 1520, במוזאון הוותיקן, בפינקוטקה) מנטניה היה חתנו של בליני האב. יאקופו בליני, אביהם של הציירים ג'ובאני (המורה הגדול של הוונציאנים) וג'נטילה. צייר גדול ומורה כריזמטי. בשנת -1453 בתו ניקולוזיה הייתה לרעייתו של מנטניה.
אנדריאה מנטניה ניסה להשתמש ב"הקצרה" לסצנת "הקינה על ישוע". כשירד המסך מעל הקינה בשנת 1475, עולם הציור הבין שהוא עומד מול רגע גדול וחשוב, רגע שעוצמתו כהודעה על שחרור העבדים. הודעה, אינה שחרור, אבל היא מאוד מרגשת

אַנדרֵיאָה מַנְטֶנְיָה הודיעה שהציור עומד להשתחרר!
הנסיון של מנטניה לא צלח הפעם יפה. הסיבה לכישלון ההקצרה, בהקטנת כפות הרגלים והגדלת הראש, בשעה שאת הראש היה עליו להקטין. ואת כפות הרגלים להגדיל.

אַנדרֵיאָה מַנְטֶנְיָה המדונה וישוע התינוק

אַנדרֵיאָה מַנְטֶנְיָה המדונה וישוע התינוק

בשנת 1490 הוא שיפר את תגליתו והביא לשלמות את יכולות ההקצרה כשבא לתאר את ה״מדונה והילד״ (Andrea Mantegna Madonna of Humilit) בציור זה המדונה יושבת ורגליה ״מקוצרות״ באופן משכנע למדי.

ההקצרה

משימת הצייר לעצב דמות בעלת נפח, מחשבות ורגשות ויותר מכך כשהאובייקט זז ונמצאת בתנועה. מרחב חסר נפח, דו ממדי, דרש כוחות נפש וצורת מחשבה גמישה וחדשנית.
הבד הדו ממדי ואפילו התבליט מנעו ביטוי טבעי ליכולת הטבועה בגוש האבן בו נפח היא אחת מתכונות היסוד. הפסלים, בעיקר היוונים כמו פרקסיטלס בן המאה הרביעית לפנה"ס הגיעו לביטוי יוצא דופן. גם כארס (Chares) מלינדוס שיצר פסל שהיה לאחד משבעה פלאי תבל. אבל הציור נותר כבול, חסר נפח, תנועה, לא אמין.
תיאור המרחב דרש יכולת ליצור אשליית מרחב בציור באמצעות הצגת דמויות או עצמים המוצבים בזוויות מורכבות.
היה צורך לשבור את הפוזיציות השכיחות של עמידה חזיתית או צדית. כשהצייר מצייר אדם נואם, יש וידו מושטת לחזית והשנייה מוצגת לצד הגוף. היד שפונה הצידה, תתואר במלא אורכה, אבל זו שפונה לפנים עד ל1475 לא ידעו כיצד לתאר אותה בציור, שיטת ההקצרה של אַנדרֵיאָה מַנְטֶנְיָה מראה את הדרך. היד שפונה קדימה אומרת שיטתו ״תקוצר״.

בשנת 1475 (ככל הנראה או קודם לכך) חלק מהדמות או אף כולה, עבר לעמדת היד לפנים.

אַנדרֵיאָה מַנְטֶנְיָה ״הקינה על בן האלהים" בן האלהים (ישוע) שוכב מת כשרגליו פונות אלינו, ראשו מנגד אל קו האופק בנקודה שאליה מתנקזים כל הקווים המקבילים.

אַנדרֵיאָה מַנְטֶנְיָה ״הקינה על בן האלהים" בן האלהים (ישוע) שוכב מת כשרגליו פונות אלינו, ראשו מנגד אל קו האופק בנקודה שאליה מתנקזים כל הקווים המקבילים.

אַנדרֵיאָה מַנְטֶנְיָה מצייר את בן האלהים שוכב מת כשרגליו פונות אלינו, ראשו מנגד אל קו האופק – בנקודה שאליה מתנקזים הקווים המקבילים. ״הקינה על בן האלהים״ הדמות המרכזית שבציור שוכבת, היא מתוארת בשיטה החדשה: "מקוצרת". אשליית הנפח מתגבשת לפנינו, אבל כדי שתושג במלואה יש להגדיל את ממדיהם של החלקים הסמוכים לקדמת התמונה, (את כפות הרגליים) ולהקטין את ממדי החלקים הרחוקים ממנה (הראש של הקדוש המת), זו הייתה השגיאה של מנטניה דבר שהסיק די מהר ובשנת 1490, תיקן את השיטה והרשים מאוד ביכולותיו כשהציג את המדונה והילד שלה.

ההקצרה הניסיון של מנטניה אמנם לא צלח אבל ההקצרה שגשגה. כאן איור של ירון מרגולין - שמבקש לתקן את ההקצרה של הצייר הגדול. כפות הרגלים הוגדלו והראש שנימצא על נקודת המגוז שמכנסת אליה את הקווים המקבילים קטן.

ההקצרה הניסיון של מנטניה אמנם לא צלח אבל ההקצרה שגשגה. כאן איור של ירון מרגולין – שמבקש לתקן את ההקצרה של הצייר הגדול. כפות הרגלים הוגדלו והראש שנימצא על נקודת המגוז שמכנסת אליה את הקווים המקבילים קטן. [/caption

"שנים עשר השליחים בפרוזדור מקומר" יעקופו בליני (1470) Jacopo bellini, Twelve Apostles in a Barrel Vaulted Passage, louvre (החל בשנת 1440 ו בשנת 1470).

"שנים עשר השליחים בפרוזדור מקומר" יעקופו בליני (1470) Jacopo bellini, Twelve Apostles in a Barrel Vaulted Passage, louvre

Recovery of the corpse of St. Mark - Tintoretto 1566

Recovery of the corpse of St. Mark – Tintoretto 1566

ההקצרה התפתחה והגיעה לשיא בשלותה, בשנת 1566 טינטורטו הביא את ה"הקצרה" לשלמות ביצירתו: ״תחייתו של מרקוס הקדוש״ – משנת 1566 (יצירת מופת). טינטורטו .הדהים הוא רכש שליטה בשיטות החדשות, הפך את הצייר לאדם משוחרר ולצופה היקנה צורת התבוננות חדשה. מעתה התאפשר להתבונן על המתרחש מזווית תחתונה ועליונה. המבט החדש העצים את הדמויות. טינטורטו שינה את מוקד העניין והזיז את הנושא המרכזי אל פינה אחרת ושונה משהיה המקובל עד זמנו, הצידה וכך האיר את המקום שנזנח והעלה אותו לדרגת עניין חדשה. השולי, הועלה והיה לעיקר – אמצעים חדשים ליצירת מעוף ודרמה שהשפיעו מאוחר יותר אפילו על אמנות הקולנוע והתיאטרון.

טינטורטו "מרקוס הקדוש משחרר עבד נוצרי" (1548).

טינטורטו "מרקוס הקדוש משחרר עבד נוצרי" (1548).

את פרסומו קנה בשל יצירתו "מרקוס הקדוש משחרר עבד נוצרי" (1548). יצירת מופת בה הצייר ממקם עצמו במרומים. הוא מתבונן על נס העבד ממעוף הציפור, מערבל את חושי המתבונן בסיוע קומפוזיציה מהפכנית שיוצרת תנופה של צבע, ותנועה. בעזרת שליטה מושלמת בטכניקת ההקצרה טינטורטו כובש את הפרספקטיבה המדעית, נוגע בפרספקטיבה אטמוספרית (מבוססת על העובדה שגופים מרוחקים נראים בעין מטושטשים ובהירים יותר ולא רק קטנים יותר). האסכולה הוונציאנית עמדה בבשלותה כל שנותר לטינטורטו בנוסף להעברת הידע לדור הבא לעצב את מה שאיינשטיין יכנה כמה מאות שנים מאוחר יותר: תנועה יחסית, בציור.

חלק ב׳ – האסכולה הונציאנית. הרקע ההסטורי – ונציה

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

נשלח ב כללי
One comment on “האסכולה הונציאנית (ציור) חלק א' מאת ירון מרגולין
  1. גדי הלר הגיב:

    יופי של סקירה .
    אבל לטעמי ציורו של פאולו אוצלו המתאר קרב סוסים וכידונים המוטלים
    על האדמה , ויוצרים םרספקטיבה של התמונה כולה על ידי הכוונתם למוקד
    -נקודת מגוז הינה העבודה היותר מפעימה שיש לה איכויות של ציור מופשט
    על ידי כתמי הצבע העזים של הסוסים והרקע.
    לא זוכר איפוא ראיתי התמונה ,זה היה לפני כ50 שנה אבל אתה וודאי יודע
    למה אני מתכוון

7 פינגים/מעקבי קישורים עבור "האסכולה הונציאנית (ציור) חלק א' מאת ירון מרגולין"
  1. […] חכמת היוונים העתיקים, שקמה בעת ההיא לתחייה, זמן המכונה 'רנסנס'. האנשים – בעיקר האדריכלים והאמנים שבו לדון ביופי, […]

  2. […] ידוע לנו כיום: צ׳ימבואה, אבל הוא העתיק את הקרוסיפיקס של ג׳ונטה מבולוניה או מאסיסי והפיץ את דברה ברבים, השאיפה ללכוד את […]

  3. […] כשכבש לתקופה קצרה את נפולי ואת צפון איטליה. היא הבינה שהרנסאס והבאלי האיטלקי הוא שיקרב אותה גם אל הקצה העליון של […]

  4. […] שלה ועד לרנסנס ההלל נזנח ורק האל רשאי לקבלו. מימי הרנסנס הראשונים עבר ההלל לאדם. בבואו לצייר את האדם […]

  5. […] לקדם את תורת הצבע הצרפתית בהשפעת תורת האור והצל של האסכולה הוונציאנית. דרכם של הציירים מונציה (טינטורטו, בליני)  השפיעה מאז […]

כתיבת תגובה

Or

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*