שיננסו ואם התענוגות של צרפת קתרינה דה מדיצ׳י

קתרינה דה מדיצ׳י

קתרינה דה מדיצ׳י – אם הבאלט

קתרין דה מדיצ’י (Catherine de' Mediciאיטלקייה שנולדה בארמון, התייתמה מהוריה בתוך כחודש מלידתה, גדלה בבית יתומים מגיל שנה בערך, והייתה למושלת על תרבות צרפת מאז היותה בת 14 בערך ועליה היא משפיעה עד היום הזה.
קתרינה נולדה באיטליה לאחת המשפחות העשירות בהיסטוריה – משפחת מדיצ׳י. משפחתה שלטה באירופה במשך 300 שנים ושמה נקשר עם התפתחות הבנקים ואמנות הרנסנס בפירנצה. היא נישאה לצרפתי בשם אנרי שהומלך לאחר מות אחיו פרנסואה דה פראנס. פרנסואה מת טרם עת מדלקת ריאות ואנרי הצעיר, בעלה, עלה לשלטון בצרפת – בהיותו בן 18 שנים.
קתרינה הייתה צעירה מאוד, בת 14, כשהגיעה לצרפת, ולא הייתה לה שום השפעה במשך ארבע השנים הראשונות לנשואיה. היא הייתה בודדה ועם הזמן הוגדרה כמלכה האם של צרפת משום ששלושת בניה הומלכו. חשיבותה לעולם הריקוד עצומה. היא המייסדת של אמנות הבאלט, אבל היא גם המייסדת של המטבח הצרפתי האיכותי, זאת לצד אירועי בידור שערכה לעשירי צרפת. נשפי מלכות שהיו לשם דבר ומודל לחיקוי. בארץ מולדתה, איטליה, ארועים כאלו היו מקובלים בחוגי האליטה קראו להם ״באלי״. אחד מהארועים הנודעים שלה כלל מופע זיקוקי דינור. זה היה בחתונת בנה הבכור, יורש העצר – פרנסואה השני למלכת סקוטלנד – בשנת 1560. הרושם היה אדיר, ומאז הזיקוקים ממשיכים לככב במסיבות המערב כולו. ככל הידוע לי את נשפי המחולות קתרינה הקימה בטירה שינונסו, בה ביקרתי היום.

מדור העוגות של קתרינה דה מדיצ׳י

קומת המרתף – משכן תענוגות החיך במרתף השינונסו קתרינה ייסדה מטבח גורמה.
אתה יורד כיום במדרגות שלה ומגיע לשתי מחלקות בישול שונות שגשר מפריד ביניהן. ההולך שם צופה דרך החלונות בנהר הזורם, וזה מראה נפלא ומרגש. המחלקות הללו היו מפעל לדליקטסים. בולטים בהם תנורי בישול ותנור ללחם בסגנון תנורי הפיצה של ימנו שנראה כמוכן להפעלה. טבחי הצמרת המציאו, כאן מעדנים עבור נשפי האצולה שקתרינה ערכה בטירה שינונסו. מאכלים שעצרו את נשימתם של הצרפתים ויצרו סביבה את האליטה החדשה. נודע בהם מעדן הארטישוק, מאכל נוסף היו קרפיונים משומרים בדבש. אבל היו גם קרמים (על יסוד המטבח האיטלקי )- כמו הקרם פטיסייר, והבשמל בכולם כיכב הזביונה האלהי, הוא הבסיס לקרמים הצרפתים עד היום. הזביונה, ככל הידוע, הומצא בפירנצה למען משפחת מדיצ׳י. המעדן הנודע מכל, שהיה לאגדה, ומשמח לבבות גם בימנו, כלל את הזביונה. הוא הוגש קפוא עם הרבה שמנת וקצף ביצים וסוכר. הם בחשו אותו והקציפו אותו ולבסוף הקפיאו אותו בקרח שהביאו מהאלפים ושוב בחשו ושוב הקציפו, והקפיאו וקראו לו: ג׳לאטו. על המתכון של הג׳לטו, גלידה – שמרו בסוד. נודע שאל תוך הגלידה הוכנסו בדרך סודית בועות זעירות של אויר שגרמו לגלידה להיות נימוחה וטעימה ביותר.
נראה שקתרינה יזמה את האירועים הראותניים כדי לחוות את התדהמה של האנשים, ודרכה גם להשתלט על נפשם של הגברים.

סעודת מלכים של קתרינה דה מדיצ'י

ידוע שהגמישות שבאה מתאבה משמשת כדרך קלה להשתלט על כוח הרצון הגברי. נושא שליטה על ידי תאבה שמגמישה את כוח הרצון הגברי, נלמד מדרכה של קתרינה ויושם בהצלחה רבה בכמה חברות ענק גרמניות כסימונס המושחתת, עליה כתבתי – כאן. זאת בהבדל מזעם ותסכול שמקשה את כוח הרצון של הגבר כמבצר של עקשנות וקשיות עורף.
האוכל שהגישה כלל מנות קטנות של שיא האיכות, הרעיון היה לרגש בכל ביס מחדש. לצד מנות אלו הוגשו בשרים, מנות אלוהיות, שאותם הכינו עבורה, במדור השני של המטבח. ראה/י בסרטון למטה – מדור הבשר בשינונסו.
הכל פעל והופעל כדי להביא את נפש הגברים לאיבוד שליטה.

עד שקתרינה הגיעה לצרפת תבשילי הבשר הצרפתי, למשל, היו תפלים. הרטבים הנודעים לבשר, לסטיקים, החלו בעידן קתרינה.

גלריית הנשפים שבשינונסו.

בקומה השנייה – קתרינה דה מדיצ׳י בנתה את מחלקת ההנאות – לצד האוכל שהוכן במרתף, הופעלו כאן הריקודים, ולא רק כדי שלבחורים תהיה הזדמנות להתרענן או להתקרב לנערות, גם כדי שנערות תוכלנה לחשוף את רגליהן ולעורר בבחורים תשוקה. כך ובהדרגה, הנערה הזו קתרינה, שיכללה את האסטרטגיה לשליטה באמצעים מעוררי תאווה. לשם כך היא בנתה את גלריית הנשפים הזו (ב-1577) בשינונסו, מעל לנהר … הגלריה נחנכה במהלך חגיגות לכבוד בנה האהוב אנרי השלישי שאהב ללבוש שמלות ורקדניות לא רגשו אותו כלל.‏

מבט אל הנהר מהשינונסו

נעלי העקב – בשנת 1533 קתרינה באה לצרפת כדי להינשא לבחור שנבחר לה על ידי דודה המיוחס, האפיפיור קלמנס השביעי. אף שהייתה אדם מבריק, אישה חכמה, בודדה ומיוסרת, הייתה גם נמוכה למדי. קתרינה רצתה להפגין כניסה רבת רושם לארמון, לשם כך ציידו אותה מעצבי האופנה של פירנצה בנעליים גבוהות. אלו היו נעלי העקב הראשונות לנשים. וההליכה שלה בארמון עליהן גרמה להתרגשות גדולה ולשינוי צו האופנה בצרפת וממנה התפשטה לכל העולם.‏

טירת שינונסו

בטירת שינונסו שטיחי קיר צבעוניים, יצירות אמנות ורהיטים עוצרי נשימה, לטעמי בכל אופן, ממלאים את החדרים של הטירה. אפשר להציץ בחדר השינה של דיאנה דה פואטייה, האהובה, ובחדר השינה של קתרין דה מדיצ’י המלכה – למען האמת רק מלהתבונן בכיסוי המיטה שלה אפשר להגיע לאורגזמה – אפליקציות של פרפרים צבעוניים – יפייפייים בצבע בורדו, רקומות, מחוברות לכיסוי המיטה בשלל צבעים גם חוטי זהב שזורים בהן. צמוד אליו נמצא חדר העבודה שלה. חדר העבודה התפרסם כחדר הירוק (the green study at Chenonceau) … לאחר שנודע לה על מות הנרי ה-2 (בעלה) היא ישבה כאן. אין תיעוד למחשבותיה … מחדר זה היא שלטה על צרפת.

החדר הירוק, הדלת והשולחן של קתרינה דה מדיצ׳י, מעל לדלת: ״מלכת שבא״ ציור נהדר של טינטורטו.
Queen of Sheba tinttoreto Château de Chenonceau

יתכן שרבים יעצרו מול השולחן שבחדר הבא, בספריה. בעיני בחדר הזה מרכז העניין נמצא על הקיר: ציור של אחד הציירים הגדולים בהיסטוריה – טינטורטו ״מלכת שבא״ גם ציור של פוסאן המדהים לכשעצמו כאן. לפני שנמשיך לחדר הבא עוד רגע לגבי הצבע הירוק שעל הקיר. הצבע הירוק היה חידוש. למעשה, הירוק הזה שמגיע כמעט לכחול, נוצר בזכות גילוי מכרות הכסף בפרו. הציירים הצרפתים הצליחו ליצר מהכסף הפרואני את הצבע המיוחד הזה. שולחן עבודתה צופה נוכח נוף הנהר. הבת של לורנצו היפה, שליט העיר פירנצה – קתרינה דה מדיצ׳י, ישבה כאן ובחדר הירוק, ומחדרים אלו שלטה בצרפת. חדר מפואר נוסף כאם שייך לפרנסואה הראשון מלך צרפת – החותן שלה. בחדר המרשים תלויים הרבה מאוד ציורים. ביניהם בולט פורטרט עצמי של ואן דייק. מיטה יפה, ארובה מרהיבה מתקופת הרנסאנס עם סמליו של תומאס בוייה (הוא שבנה את הטירה מחדש – במאה ה-16). הריהוט בחדר של המלך מהמאה ה-15 וה-16 וכולל שידה בה משובצות פנינים שניתנו כמתנת חתונה לבנו הנסיך פרנסואה השני ומרי, מלכת הסקוטים.
בחדרו של לואי ה-14 ניתן לראות, מעל לשידה, ציור של פטר פאול רובנס שמרגש אותי.
בשנת 1624 הבעלות על הארמון עברה לסזר דוכס של ונדום. המיטה שלו סגורה יותר ממיטות האפריון האחרות שבארמון. אותו לא פגשתי בביקורי בחדר אבל השם ונדום מאוד חשוב ומכובד בצרפת.

קתרינה באה מאיטליה אבל שורשיה נאחזו בצרפת. המעבר למעמד של אם יורש העצר היה קשה ביותר עבורה. היא נאבקה בשם שנפל בחיקה כמלכה העקרה. הסיבות להעדר היריון קשורות, כנראה, במאהבת המבוגרת של בעלה אנרי הדוכס מאורליאן, הילדון. מדובר בדיאן דה פואטייה, שהייתה מבוגרת ממנו ב-20 שנים. לבסוף השתיים חברו זו לזו וקתרינה הרתה בכל זאת את יורש העצר של צרפת: פרנסוה ה-2. (סבו היה פרנסואה ה-1) בהמשך הייתה קתרינה אימם של המלכים האחרונים לבית וולואה. כולם מתו בטרם עת. קשה להבין כיצד שרדה את כאב חייה. אחרון בניה המתים לא הביא צאצאים, הוא הנרי ה-3 שהעדיף ללבוש את השמלות ולאו דווקא את המכנסיים … גם אותו היא קברה לאחר שנרצח, תוך כדי עשיית צרכיו…


הגבירה קתרין דה מדיצ’י הייתה דמות חזקה בצרפת, וכשהיה צריך לשחוט איזה בחור שלא הביא את הסחורה הנדרשת, היא גם שחטה אותו והוא מת מזה. קתרין או קתרינה הגבירה מפירנצה ערש הרנסנס ואם המחול לא הייתה בעצמה רקדנית. היא השתמשה בכישורי המחול, כחלק מהאסרטגיה לכבוש את פסגת הכוח, וכאמור לעיל, היא לא בחלה באמצעים גם לא באלימות כולל אלימות פוליטית.
״תוציאו את הילדה כדי שנאנוס אותה״… – את ילדותה עשתה באיטליה – זו לא הייתה ילדות של נסיכה גם לא של מלכה. היא נולדה בפירנצה. בילדותה היא זכתה לחינוך הטוב ביותר שאישה יכלה לייחל לו בזמנה, אבל התנאים היו קשים – בתוך חודש מאז שנולדה הייתה כבר יתומה. אביה מת ממחלת מין, בהחלט לא כבוד גדול וכנראה שגם אמה לאחר שנדבקה ממנו. היא הועברה לסביה שגם הם מתו … בהמשך עברה לאחריות הדוד אבל בשל מלחמות הותיקן עם פירנצה וכל הסיפור הזה את עיקר השכלתה עשתה כבת ערובה, עצורה בפירנצה שזה סיפור בפני עצמו. כאן שמעה את זעקות האספסוף תוציאו אותה כדי שנאנוס אותה … הדוד שלה היה האפיפיור קלמנס השביעי. הנסיך הצרפתי אנרי השני, לא היה יורש העצר של צרפת כשהוצע לה כבעל, אבל הוא בהחלט היה שידוך טוב לכל אישה. האפיפיור שהיה בעל השפעה רבה חשב שהנישואין הללו ישפרו את חייה האומללים. היא הייתה רק בת ארבע עשרה גם אנרי השני היה בן 14. קתרינה תוארה כנערה רזה וקטנה, עם שיער חלק, פנים רזות ולא יפות במיוחד, אבל עם העיניים של בני משפחת מדיצ'י. מדצ׳י הוגדרה כאחת המשפחות העשירות בעולם מה שאמר נדוניה אדירה. אנרי השני, היה בשלב זה מאוהב מעל הראש באישה מבוגרת ממנו בעשרים שנה, דיאן דה פואטיה שהוזכרה לעיל, היא נבחרה לשמש לו מורה, בשל השכלתה. כנראה לאחר שהבינה שמדובר בילד אידיוט, עברה מטיפול ב״ראש״ אל אשכיו. חדרה בשינונסו פתוח כיום לקהל. דיאן לא רק התגוררה בשנונסו היא גם ירשה את הארמון והייתה בעלת הבית, אבל קתרינה הייתה שידוך מעולה, צעירה שהנסיך אולץ להתחתן איתה. ובימים ההם לאצילים לא ניתן חופש בחירה בנושאים כאלו. דיאן הייתה חזקה מאוד היא שלטה באשכיו של אנרי ה-2, אבל קתרינה הייתה חכמה וחוכמה היא כוח על. עובדה. בסופו של יום דיאן הגם שהייתה בעלת השינונסו סולקה ממנה. קתרינה התגוררה בה וגם שלטה מהחדר הירוק שנמצא בה על צרפת.
השפים מצמרת המטבח של איטליה סייעו לה. בהדרגה מאכלי הבסיס של צרפת סולקו והופיעו על השולחנות מאכלי התאווה שעלו ממטבח השינונסו וחדרו מהר אל המטבח הצרפתי. מה שדיאן עשתה לאשכיו של אחד קתרינה עשתה לקיבתם של אלפים …עד היום זוכרים את מטבחה בצרפת וגם מודים שמקור המטבח הצרפתי בפירנצה ולא בכדי נחשב המטבח הצרפתי כיום, כאחד מהמטבחים האיטלקיים הטובים בעולם.

קתרינה דה מדיצ'י ביום נישואיה לנער אנרי ה-2.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

המלך פרנסואה ה-1 – לאחר נישואיה (לנער בן 14, שהיה אז בן גילה) אביו, המלך פרנסואה הראשון, גילה את יכולות השיחה שלמדה בנעוריה באיטליה: גיבוש דעה, עיצוב נושא, קשב לנאמר וסוג ההערה שראוי להוסיף עליו. את חוכמתה הסתירה וכך לבד ממלך צרפת איש לא הכיר את חוכמת האצילים שלה. מקומיים כינו אותה "האישה האיטלקייה" אבל המלך קרב אותה אליו והיא הייתה לו בת לוויה נעימה שהצטרפה לנסיעותיו. קתרינה ידעה את שראוי לעשות כדי להתקדם בסולם החברתי. דיאן, המאהבת של בעלה הבינה שישנה בה מתחרה רצינית, והתקרבה אליה בהדרגה, בתחילת הדרך הייתה ביניהן מעין ברית.
קתרינה הכירה היטב את האסונות שהחיים מזמנים אבל האסון הראשון בצרפת – דווקא היטיב עימה: אחיו הבכור של בעלה, יורש העצר מת. גם המלך מת! זה היה אסון נהדר. בשנת 1547 – פרנסואה הראשון מלך צרפת מת, ובעלה מזה 4 שנים, אנרי, הפך להיות המלך. קתרינה הייתה לפתע קתרין המלכה של צרפת.

קתרינה דה מדיצ'י – האם, הילדים והאישה שלא היו לה חיים משל עצמה.

קתרינה צלחה בהצלחה את תקופת עקרותה כפי שהוגדרה בעשור הראשון לחייה עם אנרי-ה-2. בסיוע ברית הידידות שהתפתחה בינה ודיאן, המאהבת של בעלה, אנרי הסרבן, הגיע אל מיטתה. בין השנים 1543 ל-1555 נולדו לה ולאנרי עשרה ילדים, מהם שלשה נפטרו בינקותם. מתוך השבעה שנותרו, שלשה הפכו למלכי צרפת … והבת מרגול נשאה למי שהיה מלך צרפת אנרי ה-4.
העתיד נראה מזהיר אבל היה רווי אסונות, מוות, תככים, מזימות, חוסר אמון, נקמה ובדידות. ככל שנדון במות המלך ואחיו כאסונה הראשון, קשה להתאלם מאהבתו של אנרי לדיאן דה פואטיה, פילגשו. קתרינה נשאה לגבר תפוס, נער בן 14, נסיך צרפת, שהיה גם קצת טרלהלהלה והוגדר כרפה שכל שישן במיטתה של המאהבת ולא במיטה של הרעיה – כתוצאה מכך דיאן הייתה זו ששלטה בפועל, דרכו, בצרפת. קתרינה דה מדיצ׳י (Catherine de' Medici) הייתה חכמה ומשכילה, שקט היה לכלי מלחמתה. היא שתקה והמתינה, לא יצרה שערורייה מסיפורי הזימה של בעלה. את מצוקותיה קתרינה שמרה לעצמה. היא התעלמה מדיאנה ומסיפור אהבתו של בעלה אליה. כך – שמי שראה בכך את האסון השני (המאהבת) שלה טעה כי בפועל היא ביטלה את השפעתו על חייה.

אנרי ה- 2 וקתרינה דה מדיצ'י – פסל לא רשמי

בשנת 1559 התרחש למזלה אסון נוסף בחייה: בעלה רפה השכל מת! זאת הייתה טרגדיה נהדרת, האידיוט שלה מת בתאונת ספורט משונה. וזה היה מצער מאוד והיא לבשה שחורים וחגגה בציבור את האלמנה המיוסרת בכל הזדמנות. הבן שלה ושל המלך שהתפגר – בלית ברירה נאלץ להיות מלך צרפת במקום אביו והיה למלך פרנסואה השני.
פרנסואה ה-2 היה תחת השפעתם של הפרוטסטנטים דודי בנה ממשפחת גיז (מרי מלכת הסקוטים רעייתו של הבן הזה פרנסואה השני, שהוזכרה לעיל בהקשר לזיקוקי הדינור, באה ממשפחת גיז. הם נישאו כשהוא היה בן 14 ומרי בת 15) בדומה לאביו גם הוא היה רפה שכל, אידיוט בשפת העם והגם ששלט רק לאורך שנה וחצי הוא מת בשנת -1560.
תחילה קתרינה הייתה בעמדת החולשה חלשה, מבודדת, צעירה ולכאורה עקרה. מעמדה התדרדר מאוד עם מות בעלה, והיא הפכה אותו לנצחון – קתרינה הייתה אלמנת המלך, מטופלת בילדים קטנים, ומוקפת באנשי חצר תאווי כוח. רשמית, היא הייתה לא יותר מאשר אומנת לבנה והמלך החדש, פרנסואה השני, כשבעלי הכוח האמיתיים הם דודיו ממשפחת גיז. קתרינה הייתה בת למדיצ׳י והיא לא התכוונה לראות את בנה מנוהל ע״י אנשי החצר שאימללו אותה במשך כמה שנים כעקרה לכאורה. היא יצאה לכבוש את לב בנה, ולאחר מכן, כבשה גם את השליטה בצרפת. וכיאה לאשת הרנסנס הפעילה גם אמצעים לא שגרתיים: קתרינה נכנסה לאבל עמוק – את הבניין בו מת בעלה המלך – הרסה. (נקמה במבנה) כל חייה מאז מותו לבשה שחורים. באבל מפואר וססגוני היא הפכה את בגדיה השחורים לאנדרטה אצילית לזכר בעלה המלך שמת במוות של אידיוט. בהדרגה הייתה לאשתו הנצחית של המלך הצרפתי ולמי שמשרתת את זכרו. בפנייתה לפרלמנט בקשה האלמנה הקדושה והחסודה להיות גם אם: ״תנו לי לייעץ לבני – איש לא יאהב אותו כמו אימו, ואיש לא יגן עליו כמוני.״ קתרינה הלבושה בשחור השתמשה במעמדה כרעיה ואם כדי להפוך לשליטתה הבלעדית, בפועל של צרפת, והיא הצליחה במשימה – הפרלמנט אישר לה את המינוי, והיא הפכה לאישיות פוליטית מאוד חזקה.
קתרינה דה מדיצ׳י נשאבה למאבקים, לתחכים, למלחמות הדת ולחוסר השקט שפקד את צרפת במאה השש-עשרה. היא חוותה במות שניים מנסיכי צרפת, מלכי צרפת בניה המתים על הכס, לכל הדעות זו הייתה חוויה מטלטלת, מצמררת, טראומטית היא הותקפה מתאווי הכוח באלימות ע״י פלגים שונים בחצר. אבל היא לא התפלשה ברפש, בגאון נשארה, עד מותה, האישה בשחורים. אויביה קינאו בה, לא יכלו לפעול נגדה פרט לכינויי גנאי: המטרונית, התככנית ומחרבת השקט והסדר הצרפתי, אבל כל מה שעמד מאחרי התארים הללו ועדיין נמצא בכמה מספרי ההיסטוריה של התקופה הייתה לדעתי שנאת נשים. שאפתנות הייתה שמורה שם לגברים, והיא בעוצמתה רק עוררה שנאה בשל היותה אישה. לו הייתה גבר היו סוגדים לה ומריאים לה כאל המלך ריצ׳ארד השלישי באנגליה או איואן האיום ברוסיה.

Charles IX

בנה שארל התשיעי הומלך על צרפת – אחיו של פרנסואה השני, שרל התשיעי ירש את כס המלוכה, והפך להיות המלך הבא של צרפת. בן נוסף לקתרינה היה מלך גם הוא היה צל – רק "מלך על הנייר" – היא ששלטה בפועל. שארל ה-9 היה ילד קטן כשעלה למלוך על צרפת. ילד בן 10 שנים. ומי שניהל את צרפת על-פי חוק: חוק האם הייתה המלכה קתרין. קתרינה שהפכה להיות העוצרת של צרפת.

השינונסו – צילום ירון מרגולין

ב-15 בספטמבר 1563 הוכרז שארל כמי שהגיע לפרקו, ואמו קתרינה דה מדיצ׳י ויתרה על התואר "עוצרת", אך למעשה קתרינה המשיכה לנהל את ענייני המדינה. הוא היה מלך חולני שסבל מהתקפי עצבים, והיה נתון להשפעה. בהיותו בן 24 בלבד כשהוא אחוז רגשי אשמה ושחפת מת שארל התשיעי וכך המשיכה קתרין האבלה לבושת השחורים אל תקופת שלטונו של אנרי השלישי בנה האחרון והאהוב.

הנרי השלישי מוקף בחביבים.

הבן העדין – אנרי השלישי שחיסל את השושלת.

ב-13 בפברואר 1575 אנרי ה-3 נשא לאישה את לואיז דה לריין, בתקווה שתלד לו בן שיוכל לרשת את כתר צרפת. זה לא הצליח. לא היו להם ילדים וזאת ככל הנראה משום שבעצמו אהב ללבוש שמלות מלמלה ולא ידע אותה רק את הנחמדים והחביבים שלו (ע״פ השעה ההיסטורית הרצאה מס׳ 40 של פרופ׳ הרסגור): ״הוא חשף את חזהו כאילו שהיה גברת מן האצולה הגדולה וכאשר באה סערה ונראו ברקים או נשמע קול רעם זחל המלך אנרי ה-3, כדי להסתתר במרתף של הארמון. שם בכה. נוסף על הכל היה גם דתי מאוד. בשעת סכנה לבש גלימה של נזירה בהיותו משוכנע שתחת לבגד המקודש הזה, יוכל להסתתר ללא עונש או פחד מכל הפקרויותיו. הוא היה חובב כלבלבים. את מבקריו היה מקבל כשסל גדול מלא בכלבלבים קשור לצווארו בסרטי משי ורודים״. הוא היה עדין, מפונק ובן 23 ומי שהתלונן בטקס ההכתרה שהכתר כבד ומכאיב לראשו. הפולנים כינו אותו ולבסקי מאחר שהיה גם מלך פולין, אחרי שכתר המלכות הפולנית נקנה עבורו על ידי סוכני בית המלכות הצרפתי. בעיה נוספת היו עשרות הידידים שאהב והסתובבו בלובר והם לא היו אהודים על השרים ששרתו את המלכות. אבל הבעיה הגדולה הייתה בכך שהאדון לובש השמלות לא הביא יורש. דבר זה סיכן את המשך השושלת – בית וולואה אכן כך חוסל על-ידו. במקרה שאין יורש החוקה מחייבת העברת השלטון לפרוטסטנטים וזה איים על בעלי האינטרסים הקדושים של הקתולים בצרפת. שוב קתרינה התערבה לטובת זרעה…

הארמון של קתרינה דה מדיצ'י בפריז – ארמון הטילרי – רק הגנים שרדו.

בתקופת מלחמת הדת שיסרה את מצפונו של שרל התשיעי, אחיו, של אנרי ה-3 בעל החביבים האם קתרינה דה מדיצ׳י שינתה כיוון. ברגיל היא תמכה בקתולים (בעצמה הייתה קתולית מלידה, דודה היה האפיפיור) לפתע האישה המדהימה הזו העבירה את תמיכתה להוגונוטים (הפרוטסטנטים) שהונהגו על ידי משפחת דה גיז העשירה ובלעת ההשפעה וזאת לאחר שהבינה לכאורה שבעזרת בנה לא תשרוד השפעת המדיצ׳ בצרפת. ובכדי להמשיך הלאה בחרה לתמוך בפרוטסטנטים.
[הערה על מלחמת הדת: אחרי הופעתו של לותר ב1517, אירופה התפלגה הדת שם לשניים: קתולים ופרוטסטנטים. הוויכוחים התפתחו למלחמה – כשמלחמות הדת הסתירו תאווה וריב על משרות שררה, יוהרה ודיכוי האחרים. הקאתולים התפלגו בצרפת לשניים: אלו המתונים שקיבלו בשלוות נפש מלך עם סרטי משי בצבע ורוד והקיצונים: אלו שלא היו מרוצים מהמצב של מלך קתולי לובש חצאיות. הפלג הקיצוני החל להתארגן כדי לחפש לו מחליף בעל מכנסיים. קמה ליגה שחיפשה מלך קאתולי חזק וראש הליגה הזו היה הדוכס מגיז. משפחתו של הדוכס הזה הייתה רבת השפעה והוזכרה לעיל שהרי בת המשפחה נשאה לאחיו המת. דוכס זה הואר והבין לפתע שאין ראוי ממנו למלוך על צרפת. זה קורה לתאבי כוח גם בימנו. נוצר מצב שלקתולים היו שני ראשים: המלך בחצאיות אנרי ה-3, והדודן מגיז (מהעיר גיז שבצפון צרפת) הממונה מטעם עצמו ובעל האנוכיות טובלת בנרקיסיזם ובכדי שיוכל למשול התארגנה סביבו קבוצה של בעלי אינטרסים שעמדה לרשותו; היא הליגה הקאתולית הקדושה (עוד על כך בספרו של הפרופ׳ הישראלי פרופ׳ אלי בר נביא, ״מפלגת האלהים״ 1980, בלגיה.) הקבוצה הזו שאפה להשתלת על צרפת ועד שתבצע את זממה 16 מראשי הקבוצה הזו היו למועצה שניהלה את פריז באופן דיקטטורי, הדוכס מיין היה אחד מהם – הוא היה אחיו של התוען לכתר הדוכס מגיז אח נוסף היה פקיד דת בכיר – הקרדינל דה לוריין]…‏

יוזמתה של קתרינה – את בנותיה קתרינה דה מדיצ׳י חיתנה היטב: אחת עם המלך הקתולי הספרדי, פיליפה השני ואת השנייה מרגריט (Marguerite de France) השיאה עם אנרי מנוורה. אנרי היה בחור זר מהפרוטסטנטי. אבל, אנרי היה בנו של אנטואן דה בורבון, דוכס ונדום. בעיה קטנה הייתה בנשואין הללו בכך שהחתן היה מעורב במלחמת הדת, והרג די הרבה קתולים. אל תזלזלו בכוחה של קתרינה בפתרון בעיות מסוג זה… קתרינה חשבה שאנרי הוא הבחור המושלם והיא גם צדקה שהרי אנרי הפך למלך צרפת הוא אנרי הגדול (Henri le Grand) לאחר שהמיר את דתו והיה לקתולי. במעמד זה לא הייתה מניעה שיזכה בכתר צרפת. משמלך כונה אנרי הרביעי (ב1574), ראשון המלכים משושלת בורבון, על שם אביו דוכס ונדום, אבל דם מדיצ׳י זרם בעורקיהם של צאצאיו בגלל נשואיו השניים – למארי דה מדיצ' וגם היו החביבים האחרים, אבל על כך מייד.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

נישואי אנרי מנווארה (ספרד) למרגריט, היו למעשה חלק מניסיון של קתרינה לשכך את מלחמות הדת בצרפת. לאחר מות אימו של אנרי מנוורה, הוא הפך למלך אנרי השלישי (הספרדי), מלך נווארה.
החביבים האחרים והחביבות – אנרי ומרגריט התגוררו בנפרד בחצר המלכות בפריז. זה קורה אצל זוגות אצילים הבעיה שעקב כך לא היו להם ילדים. לעומת זאת היו להם פרשיות אהבים רבות – כולן מחוץ לנישואים. ספרים ומחזות אפשר למלא עם סיפורי האהבהבים שלהם – שלה עם חביבים ושלו עם חביבות.
התרכיז האדום – ההפקה הנודעת ביותר של קתרינה הייתה אדומה למדי – היא ללא ספק ״טבח ברתולומי" שתוכנן על ידה וכלל את הרצח של מנהגי ההוגונוטים קלוגני, ושחיטה של 50.000 מנאמניו. אה גם את האם של חתנה אנרי היא הרגה בהזדמנות זו.

אני סולח – J'ai pardonné

ז׳ה פארדונה – J'ai pardonné ״אני סולח״ – כשאדם גדול מאוד סולח יש לאמירתו השלכות מרחיקות לכת. ישנם אנשים גדולים מאוד בחברה האנושית, לעיתים נדירות אחד מהם מגיע לצמרת ההנהגה האנושית. אנרי מנוורה היה אחד מהם. לאחר טקס כלולותיו נשחטו חבריו גם אימו על ידי החמות שלו – קתרינה. במקום לנצל את כוחו כמלך צרפת ולנקום הוא אמר משפט קצרצר; שהיתה לו השפעה אדירה על צרפת:
אני סולח, אמר ובמכה אחת איחד את צרפת והיה למלך הגדול של כל הצרפתים.

ירון מרגולין בארמון של קתרינה דה מדיצ׳י – השינונסו.

בוז׳ויה דה באלצר – גלריית הנשפים שהקימה קתרינה דה מדיצ׳י בשינונסו לאורך הגשר, שמשה אותה למסיבות פרועות וססגוניות. בגלריה זו הצטלמתי – עם פרחים … כאן בעזרת הכוראוגרף שהביאה ממולדתה בוז׳ויה דה באלצר – (״באלט השגרירים הפולנים״) היא כבשה גם את במת הריקוד. הפרימירה של יצירת המחול הגדולה של בוז׳ויה דה באלצר, בהפקתה הייתה מדהימה. מופע התאבה התקיים בארמון שלה בפריז. הארמון הזה קצת נהרס, אבל הפרחים סביבו נשארו וגם כמה מזרקות – אלו הגנים הנודעים בשם: גני הטילרי (1573). יתכן שהיה מאחורי ההצגה הגדולה רמז לרגשי אשמה של קתרינה דה מדיצ׳י, שהרי הבאלט הנודע של באלצר ״באלט קומיק דה לריין״ 1581, נשא את שם כלתו של המלך בחצאית אנרי ה-3. אישה שלא הביאה לה יורש עצר. עוד על הריקוד הזה ראה/י במאמרי ״התפתחות הריקוד בצרפת״ 2.03.2001)

השיננסו – צילום ירון מרגולין

סביב לטירה שלה שינונסו נטעו גנים: בגן של קתרין היו שיחי וורדים שעדיין פורחים ומדיפים ניחוח מתוק, של תאווה וזכרונות. עדין קיים גם הגן של דיאנה ובגן של דיאנה בו מגוון פרחים צבעוניים שגם הם צומחים עדיין בשיננסו. בקיץ המבוך שבשטח הטירה פתוח. גם המבוך הזה נבנה במקור על ידי קתרין דה מדיצ’י, כשצורתו מעוגלת.
טירת שנונסו (Château de Chenonceau) הבית של הגבירה קתרין דה מדיצ’י, יושבת על שורת קשתות מרשימות שעוברות מעל לנהר השר (Cher River) שהוסט למענה מהערוץ הטבעי שלו. היא עומדת כגל עד לתפארתה של הגבירה קתרינה דה מדיצ׳י.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

Queen of Sheba tinttoreto Château de Chenonceau

טינטורטו – מלכת שבא שבשינונסו.

נשלח ב כללי

מסלול ההתפתחות הנורמטיבי בחיי אדם ודמימותיו בטבלה. עמוד – 11.

Giovanni Battista Tiepolo Abraham and the Three Angels - אברהם ושלושת המלאכים

Giovanni Battista Tiepolo Abraham and the Three Angels – אברהם ושלושת המלאכים

תקופת גיל – השנים שבע עשרה עד לשנה העשרים ושבע 17-18-19-20-21-22-23-24-25-26

Théodore Chassériau (1819 –1856) The Tepidarium, 1853
צייר רומנטי מהרפובליקה הדומיניקנית

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

הקדמה

השנים שבע עשרה ושמונה עשרה הן מהתקופות היותר מעניינות בהתפתחות נפש האדם ובתהליכי צמיחתו. בן המהלכים היותר מיוחדים, שעומדים על הפרק, אחרי התבססותם של כוחות הגוף עליהם דנתי במאמרים הקודמים הם המהלכים הרגשיים. הגם וטרם נחקרו במלואם, הם אלו שנקשרים בצמיחתם של המרחב החושב, המרגיש ולתהליכי ההכרה בהם על ידי הצעירים עצמם. לתהליכים אלו חלק מכריע בהתפתחות חייהם ולכשלים – יוצרי הדמימות חלק לא פחות חשוב. הרגע בו הצעירים מכירים ברגשות של עצמם מרתק ועומד במרכז הפרק הזה. בנוסף להכרה זו, הדיון שאני מציע כאן, מוביל אל הרגע בו הנפש מאתגרת את עצמה, בגיל זה ובמהלך שאני מזהה אותו כמגיע עד לשנה העשרים ושבע לחיי ה״אני״, בזיהוי השינויים והתמורות הדקות, אבל המשמעותיות בנפש של מושא האהבה שלהם. ההכרה והזיהוי של ערכי התנועה הכללית, מסייעת להם בתהליך זה והם משקיעים בה מאמץ מחשבתי מרתק ולשם כך הם נעזרים בהתבוננות בכתבי הפילוסופיה, באמנות עצמה, הם ממשיגים את הערך "יופי", ונפתחים לחווית האסתטיקה ולהמשגותיה גם אל מנטורים שונים כולל מטפלים, כשהשינויים שבעולם הרחב מאתגרים את יכולות הבנתם ולא נגזים אם נזכיר שחלק מחושפי ההמשגות כאן עד לפרס נובל הגיעו, כה קשה עדיין ההכרה בזרימה שבעולם וברגשות וזו העומדת מאחרי מערכות של האהבה.
הניסיון של הצעירים בני ה – 16-19 ואפילו בני ה – 15, להבין את מושא האהבה – והרגשות הזורמים בהשראתה הם שיכונה בפרק זה מרחב ה"אתה" והתפתחות התובנות סביב היופי, האמנות והקשר בין מוסר, אחריות, זרימת הרגשות והיופי.
מוזמנים לקרא.

חזרה לעמוד 1
חזרה לעמוד 2
חזרה לעמוד 3
חזרה לעמוד 4
חזרה לעמוד 5
‏חזרה לעמוד 6
חזרה לעמוד 7
חזרה לעמוד 8
חזרה לעמוד 9
חזרה לעמוד – 10
חזרה לעמוד 11

התפתחות ושינויים נורמטיביים בחיי ״האני״

בסוף שנות העשרה הגוף נפתח אל העולם. הפתחות הגוף לעולם מתקבלת בתשואות: "אחד משיאי היופי שוב באו", העולם קורא לקראתו. כל שה"אני" צריך לעשות בשלב זה, להניח לגוף להיראות והדלתות יפתחו בפניו. חוויה שהכיר בתקופת התינוק הכל בא וללא מאמץ, אבל הוא לא זוכר אותה, ואת המאמץ בגילו זה הוא כן אוהב.
בתקופת גיל זו כשהיא בת 14-15, והוא בן 18-20 החוויה שבה ואגדת הברווזון המכוער מאת הנס כריסטיאן אנדרסון קמה לתחייה והעלמה גם העלם היו לברבור.

ונוס

מרחב הגוף מגיע לבשלות בגיל 18- 19 (אצל הנשים קודם לכן) ובתוכו פועם מרחב רב עוצמה וגם בעל יכולת הכרעה. האני חש עצמו מבוגר ומוכן, אבל הוא מאוד צעיר – ויותר מכך הכוח הארוטי-מיני שהבליח בשיא תפארתו כבר בגיל 15- 16 לערך נחשף.

רובנס אדוניס וונוס.
Venus und Adonis – Peter Paul Rubens
(Flemish 1577-1640) Baroque Era.

כוח המין מהיר, חזק, בעל יכולת הכרעה, יש לו זכות וטו וגם חוצפה. בין שני הכוחות: הגוף הותיק והכוח הארוטי שרק נולד מתחיל להתפתח מאבק על ההובלה. ותיקים מול חדשים.
ככל שהפאר בין הכוחות מקצין מתחזק יסוד האחריות במרחב הגופני.
תחזוקת הגוף – האדם המתקרב לבגרות ומתחיל להיות אחראי לפעולותיו הגופניות (תהליך שמתחיל כבר בגיל 15). האחריות מפציעה וניכרת בשני מישורים – גופו ונפשו. עיקרה תחזוקה: תזונה, בריאות, ספורט והקפדה על שתיית מים. הסקרנות למתרחש בתוך הגוף: עול הימים מפתח סקרנות לטכנולוגיה של הלב, טכניקת הפעולה של הריאות מעוררות בו עניין, הכליות, פעילות הכבד וכיס המרה גם הטחול. האני מנסה לפצח את המנגנון החושב: כיצד אנו חושבים אבל למנגנון הזה עד מהרה הוא מגלה שאין לו תשובה.
נושא הרגשות עולה על הפרק אך נראה שהוא יותר מורכב אפילו ובשלב זה נחשפת עובדה מצמררת: אין לו שום שליטה על המתרחש במרחב הרגשות. אם לא די בכך הוא נחשף לגרוע מכך מרחב זה שקיים וקובע את בחירותיו ואת מסלול חייו – הרגש שלו אולי שולט על חלק מרכזי בהפעלתו נתון בידי ה״אתה״.
האני מגלה תופעה מדהימה לא כל התשובות לשאלותיו נמצאות בעולם המבוגרים ואפילו לא בספרים או בספריות המדע, אבל הוא ממשיך לחפש את התשובה, אולי בכל זאת ימצא לו אדם חכם שיסייע במאמציו להכיר ולהבין. במפגשיו עם מנון הוא נחשף לחוויה מדהימה – סוקראטס מסביר כאן שהנפש של האדם יכולה לדעת הכול, חקר מחשבתי – Gedankenexperiment כינה זאת אלברט איינשטיין.

אדוניס – אל התשוקה והיופי.
Adonis, a Roman torso, restored and completed by François Duquesnoy (Louvre Museum

בכל אחד מעיסוקיו, שלב המיניות פורץ, אפילו כשהוא חוקר את העולם בשיטה של איינשטיין – מחקר-חשיבתי (גדַנקֶנאֶקספֶּרימֶנט)… למרבה הפלא הוא לא תופס אותו כמפריע ומשתובב ומשתף בהתרחשויותיו, במחשבותיו המיניות את חבריו מהקבוצה (קבוצת השווים).
בתחילת מערכת גיל זו האני צעיר וחסר ניסיון ביחס לממד הביולוגי הכולל והדבר בולט במיוחד בכל הקשור באברי מינו, דומה שהשליטה בהם נתונה ל״אתה״. פעמים רבות זה משעשע אותו במקרים אחרים מביך אותו – שוב ה״אתה״ שולט במנגנוני גופו.

jean baptiste greuze 1725 1805 french painter

נוצר דיאלוג שאינו בין שווים: מצד אחד ותיקות הגוף ומצד שני צעירות הכוח הארוטי-מיני (גיל 12, 15…). הפער בין הכוחות עצום, אבל יכולותיו להשתלב, נלמדה היטב בקבוצת השווים, והתרגילים ההם מסייעים לו לתקשר עם המנגנונים הביולוגיים: בגופו במערכת מחשבותיו ובמרחב הרגשות. הוא נחשף לסוד שמזעזע את שלוותו: האחראי למערכת הביולוגית הכוללת אינו הוא עצמו. אין לו שום שליטה על הלב, על הכליות, אפילו לא על הריאות … כל שמתאפשר לו נקשר בהבנת המנגנון, לא בשינוי דרכי פעולתו. בדמימה, כיווץ שרירים כרוני. הוא מתקשה לשחרר. מתקשה לנוח, סולד מעיסוי גוף.
הכוח השובבפוק – בנוסף לותיקות הגוף ויופיו הבשל מככב שם כוח שובב ומאוד צעיר שאחראי למערכת המינית והוא לא כוח אקראי שפגש כבר בעבר. חלקה של האחריות על הפעלתו מוטלת לכאורה על כתפי ה״אתה״ – האשמה בו… בה…. בשד היער פוק. האני לומד על מנגנוני הרגשות וממשיל אותן לצמיחתן של מערכות יחסים: אלים ואלות ממרחב המחשבה והרעיונות. הסקרנות לא מצמיחה פרי אלא הנאה בלבד הוא מופתע וגם נבהל – לא הוא שולט בגופו וגם לא בעוצמת הנאתו ממנו. הוא גם לא שולט ברגשותיו ולא הוא ששולט בתשוקותיו …

זורק הדיסקוס

זורק הדיסקוס

חוסן הגוף והדיפת הכאבהאני הממשיג שורד. עול הימים פונה אל ניסיונותיו ומתוכם האני ממשיג את שהוא רואה ושומע בעולם, הוא מנסה לחדד ולשפר את חושי הקליטה של הגוף את שהוא רואה ביקום – נושא זה נתפס עם כוחות ההישרדות. אולי ישלוט כך בחושיו, בכושרי המשגותיו. הכל כשר כדי לבוא לידי איזו אמירה מוצלחת ונכונה משל הוא בעל-בית, השולט בהצלחת המשגותיו. האני מנסה אם כן לחשל את הגוף במגמה לשרוד, לשמור על הקיים, לשפר את חושי הקליטה שנמצאים בגוף: חוש הראיה, מישוש, טעם גם חוש השמיעה והריח. חמישה חושי קליטה נמצאים בגופו. הוא מנסה להדוף את מכאובי הגוף ואת התפרצויות של גורמים סקרנים חיצוניים לעולמו כדי להגן על החושים מכליה. בין שהוא מפגין חסר סבלנות לדעות שליליות על תפיסותיו וגם על מסקנותיו אפילו על חייו. הוא מעמיד את גופו במבחני הישרדות ספרטניים: הוא ממעט לאכול, ממעט לשתות ולישון. מרעב ועד לעמידה בכאב כך הוא מנסה להוכיח שליטה במצב ושימור המשגותיו משכחה או כלייה. בדמימה הרעיון נקשר עם כוח הזכר ועם גבריות ומערכת ההישרדות – מערכת החיסון. יש ועם אמונה בשליט חיצוני שהכול נעשה בדברו.
בסופו של יום הוא מגלה שהוא לא שולט כמעט בדבר. הרצון להוכיח שליטה בעולמו הולך וגובר אבל אין לו שליטה במפעם הדופק, בקצב הלב, בנשימה, בזעה, בהפרשות הגוף ובתשוקה המינית וגם לא ברעב או בעייפות. בקרב השליטה על עולמו הוא בהפסד מוחץ.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

יוזמה ומעורבות חברתית – עונת האכפתיות – במסגרת ניסיונותיו לשלוט בחייו הוא יוזם השתתפות במשימות חברתיות, בבית הספר, בכפר, בשכונה, במדינה. ומפגין את רצונו ואת כשריו בהובלתם של מהלכים שונים.

פרידה קאלו – ציור עצמי.

הייחודיות – פרידה קאלו (Frida Kahlo) והתבונה האסתטיתכוחו של השכל – בגיל 18 – 19 נוצר שילוב בין הרגש והשכל. חיבור ייחודי שמוביל אל תובנה אסתטית הסובבת את האישי שבאני באופן טבעי. ככל שהשילוב מכיל יותר פרטים אישיים, הוא יותר חד פעמי וייחודי. נושא זה מככב בעבודותיה של הציירת המכסיקאית פרידה קאלו שהתפרסמה בפורטרטים העצמיים שיצרה. הם מרובים בפרטים אישיים שמשתלבים לאותו ״יש״ מאוד מיוחד.
ה"אני" מבקש למצוא המשגות הולמות לרשמים המיוחדים שנקלטים בגופו, ומקבלים הכרה באמצעות התפתחותה של מחשבתו. בנוסף הוא מבקש לתת שם הולם ומקובל לתגובת שהרשמים הלא מוסברים יוצרים בתוכו וכך הוא פונה להמשגות ולקטלוגן במרחב החושב. נוצרים שילובים מיוחדים ששיאם בוודאי נמצא לראשונה בשירתו של שארל בודלר אבל גם פרידה קאלו מלאה בהם, כן נגן הנבל הקדום הוא דוגמא לכך, משל וסמל של המיוחד. מדובר בדוד המלך שהיה על-פי המיתוס משורר תהלים, לוחם, רקדן ומאהב חסר מעצורים גם של האח וגם של האחות לבית שאול.
דוד הוא אחד המיתוסים החזקים של הציונים ושל מחפשי ההמשגה והלגיטימציה למיוחד באדם ולעוז הגשמתה. המיתוס משקף את ה"אני" הנאמן לעצמו, האדם שסלל דרך משלו ולעצמו. כנטען אין כללי מוסר בהתנהלות האדם הרוצה להשיג את מטרותיו הנעלות – במשנתו המדינית של מקיאוולי. חברמן, פלמח״ניק כריזמטי ומי שעיצב דעה וחבריו ואנשי שבטו סובבים אותו ונמצאים עמו.

דוד נמצא בשלבי המיתוס ״דוד וגולית״ בערך בגיל הבר-מצוה. בעבר הרחוק גיל 13 לכאורה, היה גיל הבוגר כיום, בהתמשכות תקופת הנעורים, זהה לכאורה גילו לגילאי ה- 18 -26 כיום.
דוד מציג את יכולתו של ה"אני" לנצל הזדמנויות הניכרות בדרכו לטובתו בד בבד עם יכולתו לשמור על דרך המלך שלו. דוד מסמל יכולת לעבות ולהשריש את דרכו בעזרת ההזדמנויות שהחיים מקנים לו. הוא מתאמץ מפתח כישורי חיים די מדהימים ואת היכולות דוד מתפתח לאורך ובמהלך חייו.
ה״דוד״ מוקרן ובולט בחיי ה"אני" החל מגיל 15 לערך ויותר מכך ״הדוד״ קופץ מתוך ה״אני״ בתקופת דיוננו. ה"אני" ערני למתרחש סביבו, הוא דולה את ההזדמנויות המיטיבות עם דרכו ועם כשריו הטקטיים והאסטרטגיים גם שומר על התנהלותו בדרך שבחר ומגן עליה מפני פורצי דרך או פולשים זרים.
בגיל 18 שנים יש ל"אני" כושר למגר את אויביו ולצעוד בדרכו בבטחה. זו גם התקופה המקובלת כזמן הגיוס לצבא.

יצוין שנושא הייחודיות הפורצת לעולם בתקופת גיל זו עלתה כמוטיב מרכזי בפסיכולוגיה היונגיאנית ושם הייחודיות הייתה לכוח המניע את החינוך ואחד הכוחות הגדולים העומדים מאחרי האסתטיקה הרוסית שפתחה את הבאלט הרוסי: דיאגילב, פוקין וניז׳ינסקי והשפיע על היווצרות המוזיקה הרוסית ובמיוחד על החמישה מבית מדרשו של מילי באלאקירב (מוסורגסקי, קורסקוב, קואי). היחודיות שביצירה המכסיקאית והרוסית מאוד שונה זו מזו. במאמרי על התפתחות הריקוד בפסקה: "המעבר לרוסיה" – אני מזכיר את רעיון הייחודיות האירופאית ואת שיתוף הפעולה ההדדי בין חלקי היצירה (ראה עוד על נושא זה במאמרי חכמת המחול). רעיון הייחודיות הלהיב את כולם. זה כוחה של הייחודיות מרגע שהיא פורצת מהעשייה של הצעירים בתקופת גיל דיוננו. אומנים אלו שרובם היו בני תקופת דיוננו ובראשם האסתטיקון סרגי דיאגילב וידידיו: מיכאיל (פוקין), ואסלב (ניז׳ינסקי) ואפילו פאבלו (פיקאסו) וקלוד (דביסי)… שקיבלו בהתפעמות את הרעיונות החדשים שנוצרו עד אז בצרפת. תחילה דובר במבנה ליבת המחול, כלומר גרעין או רעיוני מרכזי בו מרוכזות דמויות אינטנסיביות מבחינת אופיין והן למעשה מאגר רגשות שמייצר פוטנציאל להתפתחות מערכת יחסים הדדית שאמורה ליצר כדברי הורודניצ׳יאנו (״המחול הבלתי תלוי״) דחף למרחב ייחודי. הליבה המחולית היא ההשראה לריקוד, אבל בכוחה להעניק השראה גם למוזיקה, לשירה ואפילו לאופרה… שהרי מדובר במערכת של אנרגיה קינטית, פוטנציאלית בזמן הווה אשר שימשה למעשה מרגע זיהויה על-ידי הורודניצ׳יאנו את התשתית האסתטית ל״מחול הבלתי תלוי״ שניקו הורודניצ׳יאנו יצר אבל הדיה הראשונים מתחילים להתפתח ברוסיה – עלילה של רגשות מתפרצת שהגרעין וליבתה שתול בעולם פגאני רוסי למשל בדמותו של עול ימים לוהט מלא תשוקה לצוד עלמה עירומה על שפת האגם – נושא פשוט, טעון אנרגיה קינטית שהושתל ביוון הקדומה והיה ל״אחה״צ של פאון״, או כך גם דמותה של נערה בתולה אותה מעיזים איכרים לשחוט כקרבן למען בואו של האביב הרוסי. תהליך עיצוב הליבה כפוטנציאל לזרימתם החופשיות של האירועים הייתה הדרישה החדשה שטבע הריקוד וב״מחול הבלתי תלוי״ באה לשיאה לכאורה כשנוצר הבאלט ה״תופת״ הליבה הריקודית הייתה הגשמת החזון של התנועה בשילוב הייחודי של ההכרה בכבוד האדם כפי שהובן בראשית המאה העשרים והביא להתפרצות אמנות הריקוד החדש בו הגבר נוכח. הגבר הרוסי למשל בריקוד ״פטרושקה״ או ״רוח הורד״ ואפילו ב״שחרזאדה״.
הפרטים שהרוסים ביקשו לשלב בהבדל מדרישותיו של ״המחול הבלתי תלוי״ שבא אחריהם, היו בדומה למתרחש בעבודותיה של פרידה קאלו. הם נבעו מעולם הפולקלור של ארצם ומהמסורת המקומית. השילוב שלה בעשייתם החדשה וככל שהכיל הריקוד יותר פרטים לאומיים, היה המחול יותר חד פעמי וייחודי. נושא ששילב את רעיון המיוחדות והשאיפות הלאומיות לנוכחות עם מה שהיה לאמנות הרוסית.

התופת – יעל הרמתי וירון מרגולין

התופת – יעל הרמתי וירון מרגולין. עיצוב רעיון מחולי: ניקו הורודניצ׳יאנו, מוזיקה פרנץ ליסט, סונטות פטררקא וסונטת דנטה.

פיתוח הנושא המרכזי: ליבת הריקוד היה מקצוע חדש: מעצב רעיון מחולי. סרגיי דיאגילב עצמו היה ראשון ולמעשה מייסדו, אבל ז׳אן קוקטו מאוד התפרסם כמעצב רעיון מחולי. הרעיון המחולי החל כאן, אבל שיאו כמובן בא ב״מחול הבלתי תלוי״ בו הוא מרוכז, תמציתי וצלול גם מורכב מקטבים טהורים ובהם דמויות אופי מנוגדות מאוד וחזקות. תחילה היו אלה דמויותיו של בודלר במחזור המחולות ״נשים מקוללות״ שניקו עיצב, הן שיצרו את הדרמה הריקודית. הצרפתים שאפו לסלק את כל הגורמים הזרים מבימת המחול, כדי ליצור זרימה חופשית של אירועים והניסיונות האלו סייעו להם בכך. גם אם טרם הוגדרה הדמימה, האינטואיציה בצורך לסלקה ניכרת כבר בג׳יזל ובשאיפתם לסילוק הדמימה למען הזרימה הזו שהיא לב ליבה של אמנות הריקוד הייתה ראשית ההכרה שהתפתחה באותם זמנים – (סולו מתוך 4 מחולות היחיד שיצרו את המחול הזורם לראשונה ואת מה שמכונה כאן ג'יזל). כשהרוסים רמזו שיש ללכת קדימה לקראתה. כולם החלו לעסוק בפילוסופיה של האמנות בכלל ובאסתטיקה של המחול בפרט – כתוצאה מכך הם יצרו באופן טבעי את מה שאנו כיום מכנים הבאלט הרוסי. השינוי הראשון שעשו הרוסים נקשר בדמויות הליבה – הם אפשרו לעצב בה דמות גברית וכך החל להתפתח הרקדן הגברי באמנות הריקוד (וזאת במקביל לאומנותה של הרקדנית שכבר הגיעה לממדים מרשימים בפריז ושיאה היה עד אז בריקוד ג'יזל). ב 1909 הבאלט הצרפתי שהפך תוך זמן קצר לרוסי שב לפריז עם אסף כוכבי מחול מהבלט האימפריאלי בסנקט פטרבורג: ואצלב ניז'ינסקי אנה פבלובה, ותמרה קרסבינה. היצירות החדשות של ס' פטרבורג הנכיחו בכלל את כל נושא דיוננו בדבר הכרה בתנועה ובמיוחד בתנועה של הרגשות. תחילה היו אלו ריקודים של מיכאיל פוקין (הסלפידות, הנסיך איגור, וקלאופטרה). פריז הייתה נדהמת לגמרי, במרכז הבמה עמד המאהב הקטין של דיאגילב; ניז׳ינסקי שעיצב דמויות מחול ייחודיות. הבאלט הרוסי על רקדניו והפקותיו של סרגי דיאגילב כבשו את פריז בסערה. לא כולם עמדו בחוויה והייתה לכך גם התנגדות גדולה אז אוגוסט רודן יצא במנשר ושר להם שירי הלל בתקשורת והכל היה לבלט רוס – הריקוד הרוסי שהאסתטיקה של הייחודיות מאחריו כבש את העולם ואחר-כך בא המחול הבלתי תלוי שאני נמנה על מייסדיו ולמעשה מבחינה אסתטית הוא המשך דרכם ולצורך ענייננו אחד התהליכים הנועזים לשקף את האופן בו פועלת ההכרה בגיל דיוננו – הוא אחד התהליכים המרתקים בתולדות התרבות ודווקא משום שהמחקר טרם הושלם.

תמונה קשורה

פטרושקה – הבאלט של מיכאיל פוקין למוזיקה של סטרוינסקי בביצוע ניז'ינסקי שב ונחשף מאוחר יותר במחול החושני אחה"צ של הפאון בו רקד ניז'ינסקי בנושא התנועתי שפוקין עיצב עבורו בפטרושקה – מה שהייה הצלחה נוספת לנושא התנועי הייחודי כל כך שלפנינו.

כוחו של היופי – היכולת ליצור דבר מה יפה מעניינת את האני מאז גיל הינקות. עתה הוא עצמו יפה, אבל כאן מדובר בעשייה שמשקפת עבורו הלכי מחשבה ומצבי רוח שלכאורה הם שיוצרים בשילובם את היפה, ומכאן נובע גם יופיו שלו. בתקופה זו פורץ השכל לעולם. כוח המחשבה מתפתח מאוד והאני משתמש בה כדי להוכיח יכולות, תובנות וקליטה נכונה של היקום בעזרת חמשת חושיו.

ונוס ממילו - לובר פריז

ונוס ממילו – לובר פריז

עולי הימים יפים, אבל גם תוצרי היופי יפים וה״אתה״, בן גילם יפה, האם יופיים ויופיו משותפים ואם כן מה הוא היפה המשותף?
שעה שהאני פועל ויוצר את ה״יש״ היפה ובהבדל מיופיו הוא קם אליו ומלכד את אישיותו סביב יופיו, כך גם תוצרי יופי נשגבים שאמנים גדולים יצרו והוא מתבגר בסביבתם, בן אם הוא שיוצרם או רק משמש להם כקהל, או שהוא מתבונן בהם כאדם אקטיבי שחווה אותם.
האחריות והיפה – נקשרת בערכי האכפתיות והמעורבות – היא מידה רבה של מעורבות בגרימת מצב או ביצירת "יש" או באי-מניעתו, כשהיה עליו למנוע אותו, ממד האחריות מתפתח ובולט בעשייתו האמנותית.
האני נעשה אחראי לפעולותיו וככל שגדלה תפיסתו האחראית ומשתקפת בעשייתו, הוא מרחיב כלפיה את השימוש במושג ״אמנות״.
הוא מדבר על המעשה ה״אמנותי״ וגם ״מעשה אמן״ ומקשר אותם עם תוצרי היופי שלו. ולכשהוא פוגש ביפה הנשגב, בונוס או אפרודיטה ענקית ונערצת, מעשה ידי אמן נושא האחריות עולה ממנו, הוא מזהה אותו והמראה מזין את נפשו.
דומה שבעשייתו האמנותית האני מצא את הסוד ורוצה בעזרתו להוכיח שיש בו עצמו מהמיוחד, ושיש לו שליטה, קליטה, הבנה ואחריות מסוימת בהתנהלות עולמו/
בעולם החדש שהוא יוצר את אותו "יש" שמייצג אותו, הוא המומשג: ״אמנותי״: שם האני המלך, השופט, הפועל שמבצע, הקהל והאדון ונושא השליטה ברור ברור לו. לכשהמוצר יוצא נכון וטוב לכאורה מעורבותו בעשייה זו רבה בעיניו, וכן אחריותו. הנאתו ממוצר כזה גדלה לדרגת הסיפוק. הוא, באופן עשייתו, מקווה לגייס את ידיעתו, הבנתו ויכולותיו השונות, כדי לשלוט בתוצר כדי שיתקבל כדבר יפה. אם התוצר קם כ״יש״ חי ותורם מעצמו ולכאורה גם משנה בכך את עשייתו שלו, הוא משתומם, מאפשר גם לאירוע קסום כזה לקרה. ה"אני" נפעם ורואה בכך בריאה ששווה בעוצמת זרימתה החופשית לקיים בעולם. אבל אם הוא כשל, לא צלח והעשייה לא הולידה את היפה המיוחל ולא את החיים משל עצמם – הוא חש כמי שהמיוחד לא התפתח בו.
היכולת ליצור דבר מה יפה וכן לקחת אחריות על התנהלות עולמו, מגוננת על עשייתו ומנחמת אותו. היא גם מלכדת את אישיותו והתלכיד הזה מענג אותו ונותן לו תחושת ביטחון מאוד עמוקה ושוב עולה ומתחדשת בו הכרה במיוחד שבו.
סקרנותו ל״אתה״ מתקופת הגיל הקודמת (דמון האהבה) ממשיכה ומשתלבת בסקרנותו לעולמו, נושאי התעניינותו ומושאי האכפתיות. גם עשייתו זוכה להערכה דומה מה״אתה״.
סקרנותו אל ה״אתה״ עולה ומשתלבת בתוצרי היופי והאמנות שבאמצעותם הוא מפגין את עצמאותו. בתחום זה דוגמאות רבות מעולם האמנות והפורטרטים של דמויות נאהבות בהן בולטת במיוחד שירת הגדולה לגבירה לאורה מאת פטררקא.
חיבת העולם הולכת ותופסת מקום מרכזי בחיי ה"אני" הבוגר. העולם מחבב אותו גם ה״אתה״ שהוא כל כך נמשך לעשותו מאושר. האני חש רצוי ומכובד בתהליכי ראייתו את ה״אתה״. חווית ההווה גדלה והכל חובר בו ומאפשר לו את אותה התנהלות חדשה ועצמאית שהוא משתוקק אליה. ההווה נוכח במרחבו, בו לא הייתה לו שליטה עד כה ואולי גם עתה, אלא שהוא רץ הלאה ובשלב זה של התפתחותו המשימה לכבוש את ה״אתה״. התחושה הצומחת בו היא שהרגע עוצר מלכת וכולו מתמלא בחוויה.

Yonat Daleski in Yaron Margolin's famous Dance ׳Curssed Women' inspired by Charles Baudelaire poems from Les Fleurs du mal (1857)

Yonat Daleski & Yaron Margolin in Yaron Margolin's famous Dance 'Curssed Women' inspired by Charles Baudelaire poems from Les Fleurs du mal (1857)
"נשים מקוללות" מיצירותיו הנודעות של ירון מרגולין. עיצוב רעיון המחול ניקו הורניצ'יאנו.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

ההווה – יוצר בו את ההכרה לזמן חדש – הכרה עמוקה ש"זה בסדר" להתנהל, לתת לדברים לזרום, לחיות את ההווה ולהתענג על שכל הדברים, בוודאות, יסתדרו, ויסתדרו היטב עבורו.
הכל זורם – ההכרה בהווה היא ההכרה העמוקה ביותר בסודות הזרימה הטבעית של הדברים. היא עולה וחוברת לתחושת הביטחון. חוויה חדשה ועוצמתו עמה גדלה ומחדשת כוחות. מדובר בחוויה שהאני לא הכיר מאז אמא ערסלה אותו כשבא לעולם בכדי שיירגע.
הסכמי שלום – התקרבותו של ה"אני" אל העולם הזורם ומשתנה היא שיוצרת מצב חדש נוסף. הוא והעולם מתיידדים. העולם הגדול מקבל אותו אל מרחביו כשהוא בנוסף לכך מסוקרן אליו ויותר מכך הוא מפתח בו אמון ונכון להסתדר במרחביו מבלי לשלוט ומבלי לחפש כל הזמן קרקע יציבה. נראה שהאני מעז לקלוט את התופעה המופלאה של התנועה המתרחשת לפניו או בתוכו ולהתנהל בתוכו ובה ואין זה אלא האמון כלפי העולם. אמון שהאני מתחיל לפתח גם כלפי ה"אתה" מוגדר גם עוגן האם. תחושה שהכל זורם אבל קיים עוגן של יציבות אותו אמא הצליחה להפנים בנפשו ועתה משמתחזקת תחושת ההשרדות והחוסן הגופני לצד החוסן הפנימי – העוגן האימהי משמש אותו במסעותיו בתוך תנועת הרגשות שעיקרם אהבה. העולם וה"אני" מתחילים לקיים ביניהם מערכת של יחסי גמילות יחסים הדדית. מערכת יחסים הדדית, יוצרת מערכת תנועתית סגורה בין האני ל״אתה״, מערכת גומלת ולא שולטת או מכריעה, מאפשרת: אכן, הבוגר נולד. שינוי ב"אתה" גורר שינוי באני ולהפך. תפיסה זו עומדת בראש הטיפול החדשני בזוגיות בריאה שגומלת הדדית.

הנשיקה – תיאודור ג'ריקו
The Kiss by Théodore Géricault, 1822

האני מביא חבר/ חברה רומנטיים (לראשונה) הביתה (לעתים כבר מגיל 15-16).

Minerva victorious over Ignorance by Bartholomeus Spranger מינרוה – ברתולומאיוס שפרנגר 1546 – 1611) היה צייר פלמי

תורת הכרת הרגשות – אחד היסודות הנפלאים שנפש העלמים מיילדת ומביאה לעולם, היא תורת הרגשות שעדיין רחוקה בעצמה מהשלמתה. ובכל דור נוסף לתהליך זה עוד רעיון ועוד פרק כך שתורת ההכרה הולכת ומתפתחת. מדי פעם מגיח חוקר נפש נוסף ומחדש או מאבחן ומאיר למען הצעירים, בה עוד נדבך ממהלכיה הקסומים.
מרחב העולם מורשה מעתה לגעת ב"אני". אין לטעות בנושא זה: העולם אינו ה"אתה". העולם הוא לא אבא, אמא או סבתא וסבא – העולם הוא מה שחודר בהדרגה אל מרחבי ה"אני" ומפעם בגופו, ברגשותיו ובמחשבתו. החלק שחודר הוא רק זה שמורשה לעבור, דרך חומת ההישרדות ובשלב זה היא כבר מגובשת ומאוד חזקה.
הקטעים שעוברים את החומה, שההישרדות יצרה, מביאים לחשיבה, "גם אם אין אנו שמים לה לב, אנו חושבים אותה" (אומר קונסטנטין ברונר ב"שלושה ייחודי החשיבה") על הקטע שחודר ל״אני״. ברונר מוסיף ומבהיר שמה שמודע בתוכנו כמשהו ש״קיים מחוץ לתודעתנו, בתור ממשי – התודעה הזו היא חשיבה"… ברונר פגש בעבודתו בהרבה צעירים בגילאי העשרה המאוחרים, הוא דן בהרחבה גם אתם, על המחשבה והחשיבה המתפתחות בתקופת גיל זו. אפרט על כך במאמר נפרד, אבל כאן אדגיש שברונר תורם להבנת הנושא המכונה למעלה ׳הקטעים שעוברים את חומת ה״אני״׳ ואומר שמה שנודע לנו כבא מהעולם הוא החשיבה: "כל המודע לנו, מודע לנו על-ידי חשיבה" (שם). הדגש כאן על החשיבה. המשגה זו מאוד חשובה, ייחודית ומהפכנית, על כך להלן,.

קונסטנטין ברונר

 

ההצגה – תודעת ה"אני" החושב מתרחבת. הקטע שנקלט והגיע בעזרת המחשה לתודעת המשהו שקיים בתור "יש" ממשי, מוצג על פי סדר מסויים. המחשבה מעלה אותו בפני ה״אני״ כהצגה של מוצגים וההצגה מסודרת בסדר שהכירה שם "בטבע" כשהתבוננה בו, וזה הוא, שכבר מכונה: "העולם". נושא זה מסבך מאוד את קליטת המציאות בדמימה.
דמימה של ההכרה היא דמימה קשה והיא שיוצרת בהכרח את הצגת הדברים שלא על-פי סדרם הטבעי בפני ה״אני״, היא שיוצרת: ספקות, עיוורון, מסקנות שגויות, סברות לא נכונות, האשמות שווא, שקרים והטלת דופי בהגינות.
אדם ספקן, אדם שנוטה להאשים להכליל וכל זאת מבלי לבדוק את הטענות המועלות, נחשד כמי שעבר טראומה בשנה השמונה עשרה לחייו או בזמן הגיוס לצה״ל.
בתורת הדמימות – הדמימה מופיעה תחת הכותרת – המשגות שיקריות. ההמשגות השיקריות נקשרות גם באדם שמשקר לעצמו. ככלל מדובר בדמימה שנקשרת בשתי תקופות גיל ההתבגרות:13-22 ואפילו עד 26. שתי התקופות מושפעות מאוד בקשרים עם אב נוכח.

The Fisherman and the Syren by Frederic Leighton, 1858
בהשראת שירו של גיתה

האני מוצא הקבלה בין ההצגה של מוצגים בסדר הטבעי בעולמו הקטן – בשנה השמונה עשרה ואילך. כאן הוא מתחיל את תפיסתו העמוקה: ה״אני – חושב״ ! והאני החושב מתעצם כאן ומתפתח כמכשיר קליטה, תצוגה והבנת הסביבה כולל תודעת והבנת עצמו. הוא ולא ״האני הביולוגי״, המחשבה ולא החושים! ״האני החושב״ זה שבאמצעותו ובו הוא חש בפרטים (קולט את הקטעים מה״יש״) אבל חושב אותם בכללים – כך הוא באמצעות החשיבה גם מזהה שאותם הכללים נוהגים בו כבעולם הגדול. והמשותף לשני העולמות (העולם הקטן (אני) והעולם הגדול (היקום) בסדר, בעקרונות התנועה, המכונה באתיקה לשפינוזה: התפשטות ואצל אברבנאל האהבה הגדולה וברונר ממשיגה: תנועת המחשבה. המחשבה אשר מהדיון עליה הובאו הציטוטים לעיל. עוד על כך ראוי לקרא ב"אחדות התודעה וקיום עצמותנו״ לברונר. ועד לעיון העמוק אציג על קצה המזלג את עיקרי הרעיונות: אטריבוט הוא מה שהשכל תופס מהמציאות הכוללת (הסובסטנציה), הוא הקטע הנזכר לעיל, נושא זה העסיק כבר את הקדמונים: האדם יכול לתפוס רק חלק מהמוחלט, קטע שלו בלבד. למשל, כשאדם תופס קטע מהקיים בחושים הוא תופס רק דבר שיש בו תכנים מורגשים ["על הנפש" של, אריסטו ספר ב' פרק ו', תרגום עברי של א. קמינקא, עמ' פ], בחוש הראיה למשל, הוא יכול לתפוס רק מה שמיוחד לחוש זה, ובחוש הטעם מה שמיוחד לו. כך הוא לא יכול לחוש בחוש הטעם, את מה שמיוחד לחוש השמיעה… (מסביר ברונר בדיון על האטריבוט). רעיון שישוב ויככב במשנתו של ג'ון לוק הרואה במקום ראשון מושגים שנקשרים בקליטת החושים. לוק מבדיל בין המושג שנמצא בשכל ובין ה"איכות" ששייכת ליש אותו חש ה"אני" וממשיגו [לוק מבחין בין המשגה שמתקבלת דרך חוש אחד, שני חושים או יותר, ועוד' (מושגים שמקורם בדימוי, חשיבה, זכירה, הפשטה וכד' להם הוא קורא "החזרה" ומושגים שמוצעים לרוח – בכל דרכי התחושה וההחזרה)]. לדעת דקארט נחוץ ניסיון ומתודה הגיונית, יכולת מאתימאטית-שכלתנית, מתחילים במושכלים ראשונים (שלוק מדבר עליהם תחילה, אלה שנקשרים בקליטה חושית) ומתקדמים לפי תוצאותיהם ההגיוניות. הניתוח של התודעה יכנה זאת ג'ון לוק. ברונר נועז, חכם ומקורי; הוא צועד בכוון אחר ועצמאי, כשפינוזה מורו וגדול ההוגים היהודים. ברונר מבטל במכת אגרוף קצרה את הרעיון האריסטוטלי שעצר, כדמימה (את הבנתה של תופעת קליטת ה״אני החושב״ את הקיים), במשך קרוב ל1500 שנים. בקצרה ברונר אומר בקול מאוד צלול: האטריבוט הוא מה שהשכל תופס מהסובסטנציה (מהמציאות הכוללת). השכל תופסלא החושים, והשכל תופס רק חלק מהמציאות הכוללת (מהסובסטנציה) והשכל תופס מהמציאות הכוללת רק את החלק שנראה לו כמהותי. הוא תופס רק עולם של תנועה יחסית. בהחלט חידוש גדול שבשפתנו הפשוטה כנרשם למעלה הוא: העולם הוא מה שחודר בהדרגה אל מרחבי ה"אני" דרך חומת ההישרדות ומפעם בגופו, ברגשותיו ובמחשבתו. החלק שחודר הוא רק זה שמורשה לעבור, דרך חומת ההישרדות – וחלק זה הוא רק זה שהשכל רואה בו כמהותי ובשלב זה החומה כבר מגובשת ומאוד חזקה, כך שברירת המהות מול הטפל כבר די טובה. ה"יש" שחדר עובר תהליך חשיבתי הוא נכנס דרך פתח בחומה שהוא השכל והשכל מאפשר כניסה רק למה שחשוב, מהותי לחשיבה ואותו האני החושב מציג בפני האני ועל-פי הסדר הטבעי, אבל עם האופי של בעליו ולפעמים הוא טבול קצת גם בכוח רצונו אך תמיד בכללים אותם כללים שהאני מבחין בהם וחושף אותם כקיימים בתוכו ובקוסמוס.

David portrait of Juliette Recamier sitting on a style sofa in a simple dress with bare arms. This painting steeped in neoclassical fashion is now located at Louvre in France.

תנועת הרגשות – הגוף היפה נחשף לעולם, אבל האם גם תכניו יפים? האם עולם הרגשות והמחשבות יפה?
תיאורית המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס של תומאזו קאמפאנלה (Campanella 1568-1639) צצה ממעמקי ההיסטוריה של החכמה ונולדת במרחבי ה"אני" המתבגר.
לא שליטה ברגש – אלה התבוננות בתנועותיו. הווה ונהיית העמדה שתופסת את המקום הנכבד והעיקרי. תנועת הרגשות היא אותו סוג של תנועה עליו מדבר אפלטון בתאיטיטוס (נער צעיר כבן 16, בפסוקים 181c-183c סוקרטס טוען שם שניתן להבחין בין שני סוגי תנועה – הסוג הראשון הוא 'העתקה ממקום למקום', כלומר תזוזה, והסוג השני הוא 'שינוי באיכות', משמע שינוי בתוכן ונושא עניננו). אחד מסוגי התנועה שמתרחשים בכול העולם, מבלי לשתף תזוזה של חפץ במהלכה מכונה במשנה האפלטונית שינוי באיכות: הקשה נהייה רך. התפשטות כינה תופעה תנועית זאת שפינוזה, גם ברונר ועירוני, השינוי המתרחש בעולם ב"יש" עצמו. הוא שמתרחש גם באני. מדובר בתנועה נוכחת וקיימת – תנועה בתוכן ומבלי שדבר כלשהו זז ממקומו או יתכלה – בכול זאת הוא נוצר ולפחות חלקו מזוהה כסקרנות … הכל זורם ומשתנה כשהסיבה שמונעת ממנו להתכלות נמצאת במושג ההישרדות שנקשרת בנושא חוסן הגוף – שהוזכר למעלה.
בעידן המודרני ראשונה להכיר בתנועת הרגשות המתרחשת בכול חפץ קיים ולהמשיגה הייתה תורת הפיזיקה של הגרעין, הפיזיקה הקוונטית לא כינתה אותה בשם "תנועת הרגשות" גם לא שינוי באיכות אלא כמדומני: גלים, קרינה אלקטרומגנטית, כוח משיכה, חשמל, אור – כשכוח ההישרדות הוא כוח המשיכה (כבידה, גרביטציה. עוד על כך כאן וכאן גם גל-מאן [בין הגרעין לאלקטרונים פועלים כוחות משיכה חשמליים. בין הפרוטונים פועלים כוחות דחייה חשמליים וכוחות משיכה גרעיניים. (הכוחות הגרעיניים חזקים בהרבה מהכוחות החשמליים).בין האלקטרונים פועלים כוחות דחייה חשמליים. בין הפרוטונים והנויטרונים פועלים כוחות משיכה גרעיניים (כוחות החזקים בהרבה מהכוחות החשמליים).]
היופי – הפגנת הגוף, המחשבה והרגשות – ה"אני" כמי שמנסה להוכיח את יכולתו להוביל ולשלוט במאבק המתרחש בתוכו בין כוח הרצון שלו (כשיקוף לעצמאותו המשתלבת בלקיחת האחריות שלו על עצמו) מבליט ומקצין את נוכחותם של המרכיבים של אישיותו. והם שלושת מרחביו הייסודיים: גוף, רגש ומחשבה. אם הוא לא יכול לנהל אותם, לקבוע בהם סדרים, לפחות או מצווה עליו, ליצר איזה משהו יפה או להוביל מהלך שנובע מרצונו וממעורבותו האכפתניקית. מעתה הוא שואט אל היפה.

Battle of Taillebourg Delacroix

הרע בהתגלמותו – השאיפה לעצור את הזמן מלכת – האני בגיל 18-20 רוצה לכבוש והוא  יכול גם לנפנף בשאיפתו לשלוט במרחבים שבהם אין לו כל שליטה ולא תהיה לו גם שליטה עליהם. נושא זה מבטא את העדר חוסנו הפנימי וגם חולשה של כוחות ההישרדות שלו אבל הוא עכשיו נלהב, חסר הכרה בתכניו, ודורש הפגנת כוח: עמדת שכנוע או הפלת פחד על הקהל. הוא כובש, לכאורה, חושף את עצמו בציבור ומקים רעש גדול. לא עומד לנשום כדי לחוות את הרגע, רץ… או מייצר מהומה שנקשרת בדמגוגיה ובסופיסטיקה עליה מרחיב את הדיבור אפלטון בגורגיאס שלו או באלימות עליה מרחיבים בדיונים על האספסוף, החולצות החומות של הנאצים וגם בדיון על להפמילייה של הימין בישראל. כאן מתחילה הדמימה השכיחה של העדר עומק ויסודות לעמדה, העדר עמדה מגובשת, שטחיות ושקר לנפשו. העדר הכרה עמוקה ברגשות של העצמי ורצון נואש לשלוט בתנועת העולם או לבטל את חווית ההווה היא דמימה.
בגיל זה היא למעשה רק הפסקה, מנוחה מהמאמץ האדיר של המחשבה לתפוס את החוויה האדירה שדמון האהבה דוחף אותו להבין אותה. יש והיא נשארת לאורך חייו ומנהלת את מהלכיו – זו הדמימה שנתקעת עקב טראומה, אסון שארע בתקופת דיוננו. הדמימה שמנהלת אשליה של שליטה ב״יש״ ובזמן שהאני נתון כולו בתפקיד חשוב ומכריע. האני מבקש לכאורה, שהעולם הנע ישתטח ויעמוד מנוע – התנועה נתפסת בהשפעת הדמימה הזו (שטחיות) כמי שמאיימת עליו. השקר, השקר לעצמו ולציבור מחליף את האמינות וללא האמון שאנו נותנים ב"יש"ים חסרי ערך, נשתחרר מתלותנו בם. כך למשל האמון בשטרות הכסף שהרי אין באמת ערך ללא אמון הציבור בהם ועל כך כבר ראינו את השתוממות הקיסר בפאוסט של גיתה: “ועמי רואה שווה־זהב בשטרות? / די בזאת לשלם לחצר, לצבאות? לא ייאמן“. גתה מלמד שאם ציבור המאמינים יפסיק את השעבוד התודעתי לערכו של נייר כסף, כוחו יפוג מאליו ואז יחפש לכאורה האדם "יש" חדש לשעבודינו הפיסי אליו.

פאוסט- אז'ן דלקרואה – "שחורה התמונה אשר אתאר, אבל המציאות שחורה עוד יותר”

הגרסה החלקית והראשונה בה קם ועולה נושא השליטה בחווית ההווה מככבת בפאוסט – דווקא כאן, בשירה הגדולה שבנויה כמחזה מאת משורר גרמני, גאון, הנזכר לעיל, יוהאן וולפגנג פון גיתה. והמחזה פאוסט (Faust) נאסר על הגיבור לעצור לרגע כדי לנשום. פאוסט נודע כיצירת מופת והתפרסם בשנת 1772. אלא שרק חלק מפאוסט התפרסם אז. גיתה כתב אותו כשירה ולאחר הפסקות ארוכות, חזר אל כתיבת המחזה, שציין אותה כעיסוק העיקרי של חייו. לבסוף פורסמה השירה השלמה, שישים שנה מאוחר יותר בשנת 1832. כאן מוצג האחר, הרע – בדמות השטן. גיתה מרשה למפיסתופל, ראש השדים, להשתלט על הגיבור שלו. מפיסתופל דורש כתנאי אחד מבן בריתו החדש: לעולם לא לעצור מלכת, כדי לחוות את הזמן ההווה. הרע שהשטן נציגו מתנגד לחוויית ההווה ולתחושת ההרמוניה. עד מהרה מסתבר שחיי המירוץ שלו מביאים להצלחה גדולה, אך אין בהם מהסיפוק הנפלא שמביאה לחווית ההווה. מכאן עולה שהעדר הווה הוא היסוד המחליש שנקשר ברע בכל אופן, על-פי גיתה.

Apollo and Daphne 1845 romantic Theodore Chasseriau

סוף עולם הנעורים – הכרה בתנועת הרגשות מסמלת עידן חיים חדש – החל מסוף השנה השבע עשרה מזהים ב"אני" (האני של גיל 18 – 19) תנועה של רגשות – הוא מבקש להכיר ברגשותיו, לפחות בחלקם, אבל הם גועשים, משתנים ומתחלפים מהר ותפיסתו אותם מאוד קשה עד בלתי אפשרית. ככל שגדלה הכרתו במציאות רגשותיו עולה תבונתו שתפיסתו אותם קשה, וככל שתבונתו מתקרבת אליהם והבנתו אותן אמתית, הוא הולך ונעשה גם מוסרי (סוקרטס, על-פי אפלטון). יתכן שגישה זו עומדת מאחרי יצירת המופת של גיתה – על העדר המוסר: "שחורה התמונה אשר אתאר, אבל המציאות שחורה עוד יותר”… שזה עתה הוזכרה "פאוסט״.

סימון וואה.
Simon Vouet, Réunion des Musées Nationaux-Grand Palais

תם העידן הסגור של גיל ההתבגרות המינית. הרגש נפתח. הרגש נחווה, הזמן עוצר מלכת אבל הרגש כבר מאוזן, בוגר ובעל הכרה במה שמאפשר להכיר במרחב הרגשות ובאתגר והמאמץ שנושא זה דורש מהמרחב החושב – ככל שיבקש מהשכל להשתלב בעולמו הרגשי – תפיסותיו את עצמו מעורפלות ומשהבין או המשיג דבר מה הוא מגלה שאין בכך כדי לקדם את תפיסותיו את מרחב הרגשות שב"אתה". וב"אתה" עתה עיקר ענייניו. אם הוא בחור צעיר היא לא תופסת את צורת התנהלותו ואם היא נערה אין הוא יורד לסוף דעתה אבל המפגש לא נמנע עקב כך.
האסתטיקה ותפיסות ה״אתה״ – התפתחות ההכרה ברגשותהחיבור שנוצר בין הרגש, לקיחת אחריות והשכל מוביל אל תובנה אסתטית באופן טבעי. ככל שה"אני" מצליח להבין ולהמשיג את ה״אתה״ עולה יופיו של ה"אתה" ועולה מוסריותו. הרגש מה״אתה״ זורם ומזין אותו.

דלקרואה, מות סרדנפל, 1827 Eugène Delacroix

דלקרואה, מות סרדנפל, 1827 Eugène Delacroix

דמימה – החיבור שנוצר בין הרגש, לקיחת אחריות והשכל לא תמיד מצליח ובדמימה העדר קשר הרמוני כזה מוביל אל תובנה הרסנית שנקשרת בהעדר סובלנות וכשרים להכיל ולהכיר או להתקרב ל״אתה״ לרגשותיו, צרכיו רק לאנוס אותו.
הרגש הוא מזון היופי – היכן שאין אחריות, אכפתיות, כישורי חיים, מאמץ, התמד, עשייה – אין הווה, אין המשגה, אין חוויה ואין יופי שנובע משנעשה.
כיבוש ה״אתה״ משנה את כל תפיסותיו. היופי שבמעשה הכיבוש, היופי שבמעשי ה״אתה״, הוא גם מזונה של הנפש ותקוותה של נשמתו. ה"אני" מבקש למצוא את הקשרים בינו ובין ה״אתה״ הוא נואש להמשגות שהולמות לרשמים הנקלטים בגופו, לתגובת הרשמים הלא מוסברים על-ידי המשגות וקטלוגן במרחב החושב. נושא היופי כה חשוב לו עד כדי פנייה להגות, לשירה, לציור ולאמנות התאטרון … כולו תשוקה להמשגה עד כי ראוי לעיין בה לרגע למשל במשנתו של שפטסבורי. בתורתו של שפטסבורי היופי נקשר בהכרה באחדות העולם. האחדות שבעולם זהה במהותה לאחדות הנפש שהיא חלק מהאחדות העולמית כדברי ברונר.

ונוס לטיציאן

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

"תורת ההכרה במעשה היפה" – האסתטיקה

נפש אחת לעולםמוסר, יופי והכרה ברגשות – כל שהאני מחפש יתכן וימצא לו כאן במשנתו של שפטסברי (לורד שפטסברי Shaftesbury , 1671 — 1713 ) כיהודה אברבנאל (ממגורשי ספרד) לפניו, חש גם חוקר הנפש האנגלי שלעולם נפש אחת או כדבריו כוליות אחת. שפטסברי מדבר על עולם הוליסטי במונחו המודרני, עצם אורגני אחד הכולל את האישיות, ככוליות אחת, הרמונית בה הרע הוא חוסר הרמוניה, והיופי על החוש ליופי הם שמובילים ביחד את האני לאיזון, ולהעצמה. ההכרה ברגשות היא פעילות המתרחש בנפשו של ה"אני" בגיל 18 – 19 – חלקה ביופי שורשי אבל וכדברי שפטסברי מסוף המאה ה- 17, ההכרה ברגשות היא פעילות שונה מהעמדה הפסיבית של המתבונן בשקיעה ובצבעי הים כשהמתבונן בה אומר אני חש שהמעמד יפה… דברים כאלו נוגעים בעול הימים – הכרה הזו ביופי היא תובנה שנקשרת לדעתו באינטואיציה. היא שקובעת הרמוניה או העדר -הרמוניה. ההכרה ברגשות של היקום בתקופת גיל זו רבת משמעות. היקום הוא חלק מה"אתה". לכאורה כדי להבין את ה"אתה" קל לו ל"אני" לשקוע בהבנת "תנועת הרגשות" של העולם תחילה. בדבריו משחרר שפטסברי את עול הימים גם מהמאמץ וגם מהאחריות. לך אל תחושות הבטן אל האינטואיציה.

הגל – קורבה 1866.
The Wave, 1866 – Gustave Courbet

האינטואיציה של שפטסברי היא כלי התבוננות. בעזרתה ה"אני" עול הימים, קולט את ההשתנות של היקום , או מתבונן בזריחה, בנגיעת טיפות הגשם בשלולית המיים, בגל העולה מולו בים… האינטואיציה הזו היא החוש המוסרי שסוקראטס מדבר עליו למעלה. כמאמר בודלר – מוסרה של האמנות הוא היופי. כך העלם, בקוראו את שפטסבורי, מקביל את המוסר (הכללי), האינטואיציה וההרמוניה למושג היופי. יופי הוא דבר שהאדם מתעצם בעזרתו. מכלול שלם והרמוני המעצים כוחות נפש. זו גם דעתו של אפלטון. מכאן עולה יסוד לאמירה: מזונה של הנפש הוא היופי. אמרה שהוזכרה לעיל וכשהאני מתבונן ב״אתה״, הוא מכיר באמיתותה. וכך עולה בדעתו נושא תפיסת היופי של העולם כפי שהשתרשה למשל בציורי הנוף של ז'אן דזירה גוסטב קורבּה (Jean Désiré Gustave Courbet;‏ 18191877) היה צייר צרפתי מיסד הזרם הריאליסטי. קורבה נהג לצייר סצינות דינמיות הנתונות בעיצומה של תנועה ושינוי. קורבה האמין שמשימת האמן הריאליסטי היא חיפוש האמת, היופי נתפס בתפיסתו מוסרי. באמצעות השילוב של היופי והאמת יימחקו לדעת קורבה ההבדלים החברתיים והמעמדיים ואי-השוויון בחברה. על-פי תפיסה זו גם לנוף היפה, לעולם כוח רב בהזנת נפשם של בני-האדם. העלם והעלמה שמהלכים כיום במוזאון האורסה שבפריז, בחלקם יזדהו עם רעיונותיו אלו.
ראוי להזכיר בדיון קצרצר זה על "אהבת החוכמה שבמעשה היפה", את שמליוני עולי ימים התענגו עליו: פיתגורס הנודע מתאר את העולם המכונה כאן ״תורת ההכרות עם מרחב הרגשות״. הצעירים שמאזינים לדבריו על הרגשות שלהם בשנים 18-26 מתענגים. פיתגורס מדבר על הקוסמוס. כשאנו מתבוננים בעזרת השכל על העולם, אנו מסוגלים להגיע לאבחנה, בעזרת התבוננת וגילוי, שהכול הוא: קוסמוס. ברגע שבו גילוי זה מתגלה לנפש, היא גם מגיעה לרמה של "קוסמה", כלומר היא נהיית מסודרת ויפה. הרעיון הנפלא הזה, שזה עתה נזכר למעלה, ושאותו דוסטוייבסקי מבין הנעלים שבין מביני הנפש מציג ב״עול ימים״, שלו ואומר שהרעיון הנוגע בנפש של הצעירים מלכד אותה מחדש ומפחית מסבלה – אם הוא רעיון אמתי. כך שבה ההכרה ומתענגת על שהכירה בספריו ובחייהם שעה שהם מתגייסים למשל למען הצלת איכות סביבתם.
קונסטנטין ברונר שב אל סוגיה זו (כנאמר לעיל) ושואל את הצעירים האלו כיצד ההכרה של עול הימים, מכירה את נפש העולם ותשובתו מוחצת ומרגשת אותם, היא זאת שמפעימה אותם בשל חדשנותה: לא בחושים. הנפש והעולם משותפים בזרם המחשבה הקוסמית. זרם המחשבה הקוסמית הוא תנועה של התפשטות. שדות תנועה של התפשטות והיא משותפת לאני ולקוסמוס. התנועה המשותפת כאן היא מחשבה, והאני תופס אותה במכונה חשיבה. העולם חושב, ה״אני״ חושב.
החיבור שנוצר בין הרגש והשכל מוביל אל תובנה אסתטית באופן טבעי. הרגש הוא מזון היופי – והיופי הוא מזונה של הנפש. ה"אני" מבקש למצוא את הקשרים ביניהם את ההמשגות שהולמות לרשמים הנקלטים בגופו, לתגובת הרשמים הלא מוסברים על-ידי המשגות וקטלוגן במרחב החושב. בשעה שהטוב והיפה הוא היסוד המעצים את הכוח שבנפש הרי שהרע הוא העדר הרמוניה והיסוד המחליש ואפשר להקבילו לדמימה בת זמננו. הדמימה היא הרע, מאחר שהיא מעוותת את הצורות היא גם סיבת המכוער. הכיעור מדבר אל נפש הצעירים בגיל זה הרי הוא יליד העדר הרמוניה ומכאן הוא גם מזונה של העדר זרימה ומקור הרע כי הרגש לא זורם שם (דמימה) והיכן שלא זורם רגש גם אין יופי וגם אין עוצמה. העדרו כהעדר ה״אתה״ בחייו מחליש את הנפש שקולטת אותו.
נושא זה סובב את האסתטיקה האפלטונית שמיוצגת במיוחד ב"איון" שלו. ומשתקפת בדיון האסתטי של תלמידו שהולך בו, באופן מפתיע בהשראת מורו ואינו מתנגד לו כהרגלו. האמנות (השיטה להשגת היופי) מרכיבה חלקי מציאות באופן שיש בו רצף והיגיון פנימי, ומציגה את מה שיכול היה להתרחש על פי חוקים כלליים. כך היא משיגה יופי…. (פואטיקה / אריסטו (תשל"ז).

פירמידה אדומה של וסילי קנדינסקי

עמנואל קאנט, מוביל את הדיון לשינוי קיצוני בספרו “ביקורת כוח השיפוט״ קאנט מעלה כסיכום את תורתה של המאה ה-18 על היפה. קאנט מסביר ששיפוט אסתטי הוא שיפוט מקורי ועצמאי, שבחוויה האסתטית איננו לומדים שום דבר על העולם ושאין אנו מפיקים ממנו שום תועלת מלבד ההנאה שבעצם ההתבוננות באובייקט היפה. רעיונות אלו שבים ועולים בחנופה יתרה מספרו של וסילי קנדינסקי בעל השם היומרני: "על הרוחני שבאמנות". בחיבור זה משווה קנדינסקי את החיים הרוחניים של האנושות למשולש גדול הדומה לפירמידה. מזל שלא משווה את חיי הרוח למסמר חלוד, ענק. אז מי שנהנה להתבונן במשולש אדום ענק, השונה לגמרי – בעיני חסידי וסילי, ממשולש צהוב ענק או לבן ענק ושאין הוא מבקש להפיק ממנו שום תועלת, מלבד ההנאה שבעצם ההתבוננות במשטח צבוע בצבע אחיד כשל סייד מעולה הצובע דירת שיכון, ענק, שיזמין קוביות צבועות ענקיות וימלא בהן את חייו ויהיו לו חיים רוחניים כשל ארון מגרות או בלוק המרכיב קירות בדירות של שיכון. שהרי מה הוא בלוק אם לא שתי פירמידות שנדבקו זו אל זו. אם נצטט את וסילי הרי שבבלוק שלנו הוא רואה: משולש רוחני ספיריטואלי שנע קדימה בתנועה איטית כלפי מעלה, רבותי; וזה בלי סמי הזייה המלך ערום כנאמר באגדת אנדרסן מדובר במגרות, בבלוקים בשיכון…  הם נעים באיטיות? … אני לא משוכנע שהצעירים נלהבים מרעיון מרחיק לכת שכזה, לכשעצמו, אבל כל מנטרה דמגוגית מסכנת את התפתחותם של הצעירים גם זו וגם זו שעולה בימינו מפיהם של כהני דת במדינות נכשלות. כולן מסוכנות וכמדומני היו מקרים שהובילו אנשים ששתו בצמא הרהורי דת שכאלו עד שהביאום לחוויה אסתטית שאיננו לומדים ממנה שום דבר על העולם פרט לרע שיכולים כהנים כאלו ליצור בו ושאין אנו מפיקים מהם שום תועלת מלבד האכזריות שבעצם ההתבוננות באובייקט ככלוב בצורת פירמידה כפולה שהועלה באש ואנשים חיים, כופרים דחוסים אליו והם נשרפו בו חיים ומוצגים ברשת האינטרנט של איסיס. המדבר על גג רעפים כפירמידה רוחנית ספיריטואלית שנעה הוא אדם מדומם. גג הרעפים – יפה ככל שיהיה, הוא גג רעפים ואין בו כל רוחניות, אלא אם כן נוצר על ידי אדריכל כגאודי ואם פירוש הדבר על פי קאנט שהאדם מתענג על עצם הפעלת חושיו, הרי שהוא מותיר אותו כמי שמתגרד בגופו בעוד הגרוד מפעיל את חושיו – כפי שהמתבונן בגג רעפים מפעיל את חושיו ומה בכך אם הגרוד מפעיל את חושיו … גם איוב התגרד אחרי מפגשו עם השטן.

Battle of Anghiari (detail) by Peter Paul Rubens

אין דמימה בטבע – הנפש זורמת ומתנועעת דומה לזרימת היקום ולהתפשטותו במרחב. אין בו וגם לא בה, דמימה מכאן שגם אין בה בית משפט וחוקי התנהלות נורמטיביים. הכל זורם בנפש. נסכם ונאמר (שבגיל 19 כבתורתו המהפכנית של שפטסברי בן המאה ה- 17) בנפש אין חוקי מוסר. ה"אני" מבקש כמו במדע הפיזיקה, וכדברי גאון השירה: "אין מוסר באמנות, אלא מוסר האמנות ביופי בלבד" (בודלר) להימנע מתורות מוסר המגבילות את התבוננותו בתנועת הרגשות (שלו עצמו ולאחר מכן גם של זולתו) ובכלל זה בתנועה של העולם כולו.

Hercules Restin Annibale Carracci (Italian, 1560-1609)g, 1595-97

המוסר הורס לאני את חופש המחקר – כתוצאה מכך תורת המוסר מטרידה את מנוחתו וגם האמונה באל נקשרת לעצירות החשיבתיות גם היא מדוממת את חופש ההתבוננות. מהיכן הובאה אל עולמו תורה זרה לטבע שכובלת את חופש ההתבוננות? צעיר בשנה ה-18-22 משער שהשתלת נתונים זרים היא תורת כבילה לא חופשית ונקשרת בעולם הישן. הוא מבקר את המוסכמות, קם נגד ההורים, או הזקנים – הם מקור המוסר… למעשה המוסר שלהם מקבע את מחשבתו והוא חושד בו שהוא הדמימה והמעצור למחשבה והמוסר הטבעי בהעדר דמימה נמצא למעשה בזרימה. והיכן שיש זרימה האדם חווה אותה כתנועה של ההתפשטות כדברי שפינוזה מראשית המאה ה- 17. אין בתנועה הזורמת לכל הכיוונים ומתפשטת בטבע כללי מותר ואין איסורי נוהל בנפש – רק זרימה ושינוי. חוקי המוסר אם כן, נקבעו על-פי תפיסות שאינן קשורות אל נושאי ההתעניינות בתקופת גיל דיוננו.
בסוף תקופת הנעורים כשתם העידן הסגור של גיל ההתבגרות המינית ומתחיל הדיון ברגשות ובזרימה החופשית שבטבע נושא השמירה על הסדר החברתי – הישן בעזרת חוקי מוסר מתקבל כדבר מגוחך. לצעיר המנסה להבין את ה״אתה״ באמת לא חשוב אם חוקי הכשרות או שמירת הנידה מקורם בתנועת האור, או תנועת ההתפשטות. חוקים שנתפסים כאן ככללי התנהלות חברתיים לא תופסים ועול הימים מכיר בכך שלמעשה עומדים מאחוריהם אינטרסים שלא מובנים לו ברגע התלהבותו מה״אתה״. הם גם לא נתפסים כמחייבים אותם בדרכם להכיר את נפש ה״אתה״ – הנערים חשים שהם חייבים להתחשב רק במרחב הנע (במונחים, ובשפתם, כמובן) – כי האיסורים הישנים הם קריטריונים חיצוניים למבנה הנפש של ה"אני". מותר כל מה שמונע דמימה. מותר כל מה שמסייע לנפש האדם להתפתח. אסור כל מה שמעקב את התפתחות התובנה ואת ההכרה ברגשות.

Jean Louis Théodore Géricault

הרע – הוא העדר זרימה טבעית. ה"אני בגיל 19 מחפש להבין את רגשותיו, לכנותם בשם, למיינן – לא לשפוט אותם. בדרכו הוא שופט את השופטים. ובדמימה נכיר את עין-הרע. את החשש מהמבט את המבט האונס.
רעיון העדרם של כללי מוסר מהפכני בחיי ה"אני", מופיע בתורת הנפש של שפטסברי שבא אחרי האתיקה של שפינוזה. ולא רק במשנתו של הפילוסוף האנגלי, שהרי תפיסת החופש הזו ותיקה ומופיעה כבר במקורותיו של ניקולו מקיאוולי (14691527).

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

מקיאוולי, נולד בראשית הרנסנס. ההשראה הגדולה שלו באה מכתבי אפלטון. בדיון על התנהלות האדם המצליח ביותר בפוליטיקה, טוען מקיאוולי שאין כללי מוסר בהתנהלות האדם הרוצה להשיג את מטרותיו הנעלות – ראה/י שם. משנתו המדינית של מקיאוולי הייתה לשם דבר ועיקריה מוצגים ב"נסיך" ושימשה השראה לעלמים רבים.
לא לבדו מקיאוולי הרי תורה נטולת כללי מוסר ובמרכזה האנוכיות, הצביעות וכול מה שפוליטיקה הינה, מככבת כבר שנים במשנתם של הסוספיסטים גם היא תורה הנחשבת חסרת מוסר. תורתם נרשמה כחמש מאות שנים לפני הספירה, כאלפיים שנים לפני מקיאוולי. באותה תקופה התפרסם דיון מרתק נוסף על העדרם של כללי מוסר שמטרידים את שלוות העלמים בגילאי ה-18-26 הדיון נמצא בטרגדיה "אנטיגונה" (442 לפנה"ס ) מאת סופוקלס – (נולד 488/497 לפנה"ס – 406 לפנה"ס) בה כתב סופוקלס בן השאר ש"התבונה היא התנאי לכל ברכה." שעה שהדיון שענייננו בו נמשך אל דמותה של גיבורת המחזה אנטיגונה, לכאורה היא כאותם נערים ואנו הקוראים סובבים את השנים הללו, כך משתקפת אנטיגונה לבני ה-18, ואנטיגונה זו, משקפת ממש עכשיו, באמצעות סופוקלס, את התרחשות שבנפשות הצעירים, והרי מצד אחד, הגיבורה מקבלת את ציווי המצפון כמי שנאמנה לדת – ובכדי להשקיט את המצפון (רגשי האשמה) אנטיגונה יוצאת לקבור את אחיה המת (רצון האלים – הוא מוסר שנקשר בחוקי האמונה: דת) ומצד שני ציווי המלך קריאון – דודה אדם בשר ודם שאוסר עליה לקבור את אחיה המת (החוק). אנטיגונה בהחלט מייצגת את ה"אני" בגיל 18 –19 ומשקפת את המאבק המתרחש בנפשו. הכרה ברגשות, השוואה למתרחש בעולם (בקוסמוס) ושאלת מיקומו של המוסר במכלול הנוצר.

poverty & social injustice on Pinterest | Pablo picasso.

באנטיגונה הדילמה עולה כמאבק בין ערכי הדת ומצפון המאמין (רגשי האשמה) וחוק המדינה. מאבק נצחי בין דת ומדינה, טובת המדינה וזכויות הפרט, הכרה בחובת האני כלפי עצמו ומשפחתו, מסורת שורשית, ומדיניות חולפת של מלך, ושוב המוסר עולה ומבסס את המחשבה המדינית שהלכה והתפתחה למעשה בנסיך של מקיאוולי. ראשיתה של תורה זו, אולי כאן, באנטיגונה, אולי במדינה של אפלטון, אולי בשאלות שמציגים הסופיסטים ומכאן עולה כיום גם השאלה והביקורת על עולם הזקנים. ביקורת שמערערת את מוסריות העולם הישן והיא שבה וממשיכה לזרום הלאה אל העולם כולו: שאלת היחיד מול הקהילה (מי קודם למי?).
בתקופה העתיקה בלטה העיר ספרטה בתפיסתה המחייבת את הפרט למדינתו, כערך יחיד. בהמשך העולם הדתי והעתיק גם הוא נטה להעדיף את הכלל על היחיד, אבל העולם ה"מודרני" יצר תפנית בנושא זה ואותה פגשנו בתפיסת הנערים בפילוסופיה של תקופת הגיל הקודמת (15-17) בה כבוד האדם מורם ומככב בתרבותנו מאז הימים של המהפכה הצרפתית ולוחם נגדה בסיוע הקפיטליזם וביצירותיו של צ'ארלס ג'ון הפם דיקנס (Charles John Huffam Dickens – גם הרצאתו של פרופ' הרסגור על דיקנס – כאשר הסופר הוא מצפון עמו כאן) רבות ההשראה. צ'ארלס דיקנס מרים הסדר הקפדני מעל לכל,  כאמצעי להשחית את כבוד האדם ולהלל את האנוכיות; כך למשל, בספריו האנטי אמריקאיים – אותם פרסם בעקבות מסעו לארה״ב בשנת 1842: "רשימות אמריקאיות" ו"מרטין צ'זלוויט (1843; תרגום: יעקב אורלנד בתוך אשמורת, 1950 The Life and Adventures of Martin Chuzzlewit) – מרטין הוא סמלה של האנוכיות וסמל של החטא הקדמון על-פי דיקנס. משם פרצו הערכים הללו אל העולם המערבי. מהתקופה העתיקה, נפשם התוססת של הנעורים, דנה בכבוד האדם ובאנוכיות שבאה לרמוס אותו ומאז בדרך כלל, במערב, אנו מעדיפים את הפרט על הכלל והכלל שב ומעלה את האנוכיות ומניח אותה על ראש הפירמידה החברתית, כדי שהדמימה תנצח אותה. יודגש שעד רגע זה (במערב) כל ויתור של הפרט על זכויותיו דורש בתרבותנו, הסבר מפורט להתנהלות המאלצת את הפרט, לוותר על זכויותיו למען הכלל.

Meditation – Pierre Puvis de Chavannes
פייר פובי דה שאבאן

בשירת האהבה ללאורה שב ועולה נושא חופש הבחירה. חופש כזה פיעם בנפשה של אנטיגונה, בשירת האהבה המשורר פטררקא, המאוהב.
ההכרה ברגש ויחסו למוסר מופיעה כמובן בדברי המורה הגדול של המערב, סוקראטס המורה של אפלטון ומי שהשפיע על התהוות החשיבה המערבית: כל דבר תבוני אמתי הוא גם מוסרי וגם לא יכול להיות בלתי מוסרי. המוסר לא יכול להיות כפוף לזמן ולמקום מסוים הוא חייב לעמוד על ציוויים אוניברסאליים – דברי סוקראטס.
ההכרה ברגשות הוא התהליך שהנערים עוברים וההמשגה שלהן לוקחות זמן – כל נער או נערה עוברים אותם בדרכם המיוחדת לו או לה ובגיל המתאים להם מי שמתחיל זאת בגיל 13 ומי בגיל 19. מקצת מהרעיונות הללו מרתקים אותי ואני פוגש אותם במהלך עבודתי מימי כמנהל בית-מחול לאמנות היפה שפעל בירושלים עד ראשית שנות האלפיים ובקליניקה הטיפולית. הם אורחים רצויים ששבים ועולים כשבנפשם אותן דילמות – הדילמות של הצעירים כשהדיונים הללו מחשלים את נפשם ומרעננים את נפשי.
ההכרה ברגש, היא נושא מרכזי בתהליכי ההתבגרות ובכל דור שבה ומחדשת הנפש משהו בדיון. יש ומושם דגש על המוסר, יש על הדת ויש שעל חופש הפרט ודרישותיו לשחרור מכבלי המוסר.
ההכרה בתנועה הרגשית יוצרת את התודעה הנעלה ואת ההכרה במרחב הרע. הרע קיים בהעדר הרמוניה, ובמקום בו הרגש קופא – בדמימה.

alexandre calexandre cabanel nymph and satyr אלכסנדר קבנל 1823 - 1889abanel nymph and satyr

alexandre cabanel nymph and satyr
אלכסנדר קבנל 1823 – 1889

הקרע שבמרכיבי האני
האני החצוי – הדילמות שתהליך ההכרה במרחב רגשות האני מייצרות כאן קשות ומורכבות מאוד. מדובר בקרע שמקורו בתפיסותיו החדשות של האני את סביבתו הפנימית והחיצונית. האני נקרע בין תפיסות המוסר של העולם הישן ושל הדת, בין רגשי האשמה והאהבה לעצמו, למשפחה, למולדת ל"אתה". בנוסף כוחו העצום של הדחף המיני והתשוקה לצד הסקרנות ל"אתה". קשה במיוחד סוגיית היופי שמוקרן מההרמוניה ומייצג את תקוותו לשליטתו בעולם הנע הדמימה במלאכה שמשתקפת מולו מסכן את שלמות האני שנקרע. העדרו של הרגש בעשייה נוכח ניסיון לשלוט בעולם אינו מביא נחמה אלא להפך מתסכל ומאכזב ומעורר התפרצויות של זעם גם העדרו של רגש זורם במה שהוא עצמו עושה ניכר ככיעור, כמעשה רע. העדר זרימה חופשית של רגשות, היא שמייצרת את הכיעור ואת הרוע שבמעשה האדם. מושגים כגון הרע קיים בהעדר הרמוניה קשים להבנת הצעירים בתקופתנו אבל המשגתם השקרית לא מועילה.
האני נקרע בכל דור בצורה אחרת בתקופת גיל זו הוא נחצה. בדורנו עיקרה העדר האינטנסיבי של הזרימה הפנימית במעשה שמיחס לו את ההיגד "יפה". נעדרות הזרימה הפנימית והחופשית של הרגשות באני המתבונן בה היא דבר רע. הרע קיים ביצירות רבות מאוד שלא רק שאין בהן הרמוניה, יוצריהם מהללים את הניכור ואת הכיעור.
בהתבוננות בספרות האסתטיקה הענפה של מאתיים וחמישים השנים האחרונות ואפילו קודם לכן, קל להבחין עד כמה סוגיה זו של היופי, ההרמוניה ויחסי הגומלין בין הרגש הזורם להמשגה שהמחשבה הזורמת קולטת וממשיגה נמצאת בפיצול ובמחלוקת. דקארט למשל, שמדבריו המטעים על הנפש הבאתי בדיון על השנה השבע עשרה –כאן – מקשר את תפיסת היופי במאמץ אותו קושרים כיום בפיתוחם של כישורי החיים וכך טוען ואומר רנה דקארט היופי מבטא את דרגת הקושי של התפיסה. היפה הוא מה שאינו קל מדי לתפיסת החושים אך גם אינו קשה מדי. [במכתב לידידו מרסן ( Marin Mersenne , 1588-1648 )]. דוגמא נוספת מתומאס מאן – כלום לא יעלה השעמום מן המילה (יופי) ומן המושג (יופי) כאחד ? כלום אין היופי רעיון חיווריין ברוממותו ' ? ( מאן 1988 בספרו יוסף ואח) דייוויד יוּם גורס שכל שיפוטי הערך, ולא רק שיפוטי הטעם, הם סובייקטיביים ומשקפים את רגשותיו ומצבו של האינדיבידואל המעריך .יהיה מי שיחשוב שהללו מדברים על היופי אך כמדומני לא כך הדבר.
מבקר המחול והלברטן הנודע לבאלט רוח הורד של פוקין גוטייה בבואו לדבר על היופי מביא את המשורר, את שלמות הצורה ואומר: "עקרון השירה הוא פשוט ויחיד אפוא: השאיפה האנושית ליופי הנשגב" (בודלר, תֵאוֹפיל גוֹטיֶיה; מצרפתית: אביגיל בורשטיין, נהר ספרים, 2010, עמ' 41), המשורר הגדול שארל בודלר, לשיטתו, חתר אל יופי זה באמצעות "דקונסטרוקציה" שערך למושג היופי, באמצעות ניסיון לערער בדרך ההפרזה וההקצנה על מוסכמות זמנו הקשורות באידיאל היופי. ערעור זה מעולם לא פגם בשלמותה של הצורה, שנותרה גבישית ומלוטשת; מבנה שיריו של בודלר, שגוטייה שב ומדגיש את ייחודו, העיד גם הוא על תפישת היופי שלו – גם כאשר תוכן השירים רחק, לכאורה, ממחוזות התואם והסימטריה.
״המשתה״, לאפלטון, הוא אחד מיסודות הדיון באהבה וביופי כאן מעלה אפלטון את מושג היופי בקו הניצב וממרומו מפזרו בחלל העולם אסיים בהבאת הדוגמאות על היופי בדבריו של הפילוסוף הגרמני אלכסנדר גוטליב באומגרטן, חניך האסכולה של לייבניץ, יוצר הדיון האסתטי.
לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

באומגרטן רואה באמנויות היפות (מונח שהומצא אף הוא בתקופת חייו – במאה ה-18) מכשיר לשיפור הכרת האמת. תפקידו לשכלל את תפיסת החושים של האדם, ללמד אותו לראות ולשמוע בפירוט המרבי. החושים נמצאים בגוף, על מנת לשכלל אותם ואת תפיסת הנערים באמצעות החושים את העולם, מצאו כבר ביוון העתיקה שמן הראוי לשלב עיסוק באמנויות ובספורט כחלק מרכזי של החינוך. על ידי שיכלול יכולות הגוף יוכל האדם להעמיד מספר רב יותר של בעיות חקר בפני המתודה הלוגית-מתמטית להכרת העולם, טען גם באומגרטן. בשאיפתו לחנך ולאפשר לנערים להכיר את האופנים השונים שבהם ה״יש״ים, מושאי התפיסה, משתלבים בתוך האחדות, הסדר ומה שהוא תפס כהרמוניה של העולם.
צמצום מרחב מהאני של הנער הוא עלבון – והעצמה של תחושת הנידוי שב"תרנגול הפצוע" עליו כתבתי – כאן. חופש הדיון במהלך ההתבגרות מפלג את מרחב האני. בהבדל מהצמצום שמעליב ומנדה, הפיצול מסוכן מאוד.
תהליך ההכרה שב ומתרחש וחוצץ בין גוף רגש ומרחב החשיבה. תחושת הנידוי הפנימי גדלה (תופעה שמורגשת ככאבי גב תחתון) וגם הבדידות עולה. הוא חש כמי שהעולם נידה אותו – מדובר בשבר עמוק, גירוש מהארץ המובטחת. היקום נגדו והוא כקין נע ונד בארצו המכוערת והבזוזה. כאב הגב שמתפרץ כאן קם כדי להציל את נפשו ממנו.
ה"אני החצוי" בא לעולם והתודעה השלילית מרחפת מעליו. עמדה זו מסכנת את נפשו ותתפרץ בשיא עוצמתה רק בסוף התקופה החל מגיל 26 ובדרך כלל תופיע כהעדפת החומרנות על הרעיונות. העדפת הצורה על התוכן והעדפת ההנאות החולפות מהר על הערכים, העדפת החלק, הפיצול והפרט על הכרה במכלול התנועה.
יש שיזהו כאן אסתטיקה מודרנית של המעטפת – ניוון תרבותי, אבל יש מי שיראה כאן את הזווית הצרה של ראיית המציאות נטולת הפרספקטיבה הרחבה ולפעמים זו פשוט מחלת נפש.
האני לומד לבטא את מחשבותיו, רגשותיו ולהתאימן לדרכו וכשהוא צועד בה הוא הולך עם עמוד שדרה פנימי איתן וזוכה להערכה ולכבוד. דמותו של דוד כנגן נבל או משורר משלימה את דמות הבוגר בעל עמדה מגובשת, כושר התבטאות שזוכה לקשב והערכה – דוד והנבל מסמל את הנער שפיתח כלים להגן על דרכו ועל תפיסתו את העולם שלו ושסובב אותו.
מרחב משלו – האני חש שמגיע לו מרחב משלו, והוא דורש לעצמו מקום בעולם, דורש זכויות ופורץ בכוח בנוסף כאמור לעיל הוא בולם כל מיני התערבויות בחייו שמתפרשות בעיניו כפלישות של גורמים חיצוניים אל עולמו.

וואנג אידונג Wang Yidong, (סין 1955) צייר שמן

האהבה
ה"אני" מגלה את העולם שמחוץ לו. האחריות, מעורבותו בעולם המתגלה, הרצון להכיר אותו וגם לסייע לו להתפתח על-פי טבעו מומשגים כאהבה. תודעה לגבי המקבילות שבין המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס נקשרת בהתפתחותה של האהבה. תהליך ההכרה מתמשך ומתחיל עם הבגרות בהדרגה הכרתו את העולם מעמיקה וכן אחריותו כלפי העולם. "…(הלב גדל בהרבה – בהשוואה לגיל הילדות – לעומת חלל אבי העורקים וישנה לפנינו תנועת דם אחרת -כשם שמצב הנפש …התוך של המהפכה והגלגולים הגופניים הכבירים). והנה זורם בקרבו דם חדש, שאינו יודע עצה אחת לגוף הבודד הניצת באש מאשר טנדויות עם פרט אחר, שאינו מסוגל גם הוא לכבות בעצמו את האש שלו, עם פרט של מין אחר, השקול כנגדו והבא לקראתו, והרי עד אז, או לכל הפחות עד זמן קצר לפני כן, היה קיים מצב של זרות, של בוז ושל טינה כלפי המין האחר." קונסטנטין ברונר עמוד 208 מתוך האגואיזם ודמון האהבה תירגם ד"ר אהרון ברמן, צ'צ'יק (ללא תאריך).
האני מגלה שהעולם ידידותי בחלקו ופולשני רק בחלקו והוא מסור לאהבה מעמיק את אהבתו אליו. ה"אני" הבוגר, בריא ולומד לשמור על עצמאותו וייחודיותו למרות יחסי אהבתו לעולם. הוא שומר על "מרחב ה"אני" שלו בפני פולשים זרים השועטים אל המרחב העדין שבפנים כולל בפני העולם עצמו. ככל שהוא מגן על ה"אני" הפנימי שלו גדלה הערכת העולם כלפיו.
התגוננותו מפני פולשים ושמירתו על ה"אני" הפנימי מפתחת בו תחושת ביטחון. תחושת הביטחון נקשרת עם מספר גורמים חשובים:
יכולותיו לעצב "יש" יפה – או להכיר בשילוב הנכון, שבו השכל זורם עם הרגש במידה הנכונה שנתפסת כיפה – מקנה תחושת ביטחון עמוקה – בנפשו.
היכולת שלו להגן על המרחב שלו בפני פולשים – מקנה לו תחושת ביטחון עמוקה בגופו.
מערכת היחסים שהוא מפתח סביבו בעיקר כשהיא מלווה באהבה מקנה לו תחושת אמון עמוקה בעולם. ביטחונו במערכת יחסיו עם העולם גדלה ועמה מתרחבת הבנתו לעולם, קרבתו אל ה"אתה" וקבלת כוח האהבה ככוח שמסייע הדדית לצמיחת שני המרחבים בו בעת: המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס.

Tintoretto משה, סקואלה. סאן רוקו, קומה ב׳, תיקרה. ונציה

Tintoretto משה, סקואלה. סאן רוקו, קומה ב׳, תיקרה. ונציה

 

הסובסטנציה – חסידו הגדול של שפינוזה, קונסטנטין ברונר, הרחיב את הדיון ב"חשיבה" והעמיד לשם כך את הסובסטנציה במרכזו. ברונר, בהסתמכו על ההגדרה הששית שבחלק הראשון של האתיקה[1], טען שהסובסטאנציה מורכבת מ"אטריבוטים" אינסופיים ומספרם בסובסטנציה גם הוא אינסופי. הדיון באטריבוט בא כדי להסביר את כושר תפיסתו של האדם החושב. כושרו מוגבל, הסבריו של ברונר מקדמים את הבנתנו לגבי שגיאות בהבנה והמשגה לקויה.

אטריבוט הוא מה שהשכל תופס מהסובסטנציה, מהמוחלט, מהחלק שכונה בחלק א'[2] ריבוי[3]. נושא זה העסיק כבר את הקדמונים: האדם יכול לתפוס רק חלק מהמוחלט, קטע שלו בלבד. למשל, כשאדם תופס קטע מהקיים בחושים הוא תופס רק דבר שיש בו תכנים מורגשים (קבע אריסטו ב"על הנפש" שלו[4]), בחוש הראיה למשל הוא יכול לתפוס רק מה שמיוחד לחוש זה ובחוש הטעם מה שמיוחד לו הוא לא יכול לחוש בחוש הטעם את מה שמיוחד לחוש השמיעה… רעיון שישוב ויככב במשנתו של ג'ון לוק הרואה במקום ראשון מושגים שנקשרים בקליטת החושים. לוק מבדיל בין המושג שנמצא בשכל ובין ה"איכות" ששיכת ליש אותו חש ה"אני" וממשיגו[5]. לדעת דיקארט נחוץ נסיון ומתודה הגיונית, יכולת מאתימאטית-שכלתנית, מתחילים במושכלים ראשונים ומתקדמים לפי תוצאותיהם ההגיוניות. הניתוח של התודעה יאמר ג'ון לוק. ברונר הולך בכוון אחר האטריבוט הוא מה שהשכל תופס מהסובסטנציה. השכל תופס – לא החושים, רק חלק מהמציאות הכוללת (מהסובסטנציה) והשכל תופס מהמציאות הכוללת רק את החלק שנראה לו כמהותי. הוא תופס רק עולם של תנועה יחסית.

השכל האנושי, תופס אפוא רק תנועה יחסית בלבד ובשל כך הוא מאמין שהעולם היחסי הזה הוא העולם האמיתי, המהות, העולם הממשי – כלומר הוא הסובסטנציה האמיתית של האחד, אלא שאין זה מחייב את האחד, הממשות עצמה של הסובסטנציה להיות יחסית. אין הקיום, היישות הכללית, כשלעצמה בהכרח יחסי. כל מערכת יחסים שהשכל תופס, היא רק חלק שנתפס מהמוחלט האחד ולא יותר. בזאת שולל ברונר את רעיון החלק שהוזכר לעיל ומחדש, האדם תופס מרחב של תנועה ובו מערכת יחסים הדדית בכל תפיסה מתפיסות השכל.

"הסובסטנציה חסרה אטריבוטים – אין בה אטריבוטים", אין בה אותם יסודות יחסיים שהאינטלקט יכול לתפוס מהסובסטנציה, שהרי התפיסה תמיד תהיה בשכל הוויה יחסית. "האטריבוטים שייכים ליחסיות" כותב ברונר בשנת 1928 "ובכן מהם האטריביוטים? התפיסות היחסיות של הסובסטנציה המוחלטת… אנו מכירים, על-פי שפינוזה, שני אטריביוטים: חשיבה והתפשטות אבל יש כאן מיד להוסיף: שני אטריבוטים אלה הם בעצם אטריבוט אחד. … אין אנו מכירים חשיבה והתפשטות, האחת בלי האחרת. אין אנו מכירים התפשטות, בלי שנחשוב אותה; או שאין אנו חושבים כלום או שאנו חושבים התפשטות. …בלי חשיבה אי אפשר היה לדבר על התפשטות… התפשטות וחשיבה אינן אטריבוטים עצמאים, הם לא נמצאים זה ליד זה ומרכיבים יחדיו את הסובסטנציה, אלא קשורים יחד… אנו חושבים את היותנו עצם מונע… אנו חושבים כלומר אנו מרגישים, היינו את אשר אנו מונעים, ורוצים היינו מניעים, ויודעים את הדימויים של היותנו-עצם ושל שאר העצמים שבעולם, שאתם קשורה עצמותנו ע"י התנועה הכללית. … כל זה יחד מהווה את תודעתנו היחסית". (מתוך "האטריביוטים" הוא החלק השלישי של הספר "מטריאליזם ואידיאליזם" (Constantin Brunner, Materialismus und Idealismus, 1928, מכיל את תמצית הפילוסופיה לברונר, ראה ספרו של שפטסבורי משנת 1713 "מחקר על המידה הטובה"). האדם יכול לחשוב ולתפוס רק חלק מהתמונה הכוללת ובתפיסותיו אותה, בהכרח תמצאנה שגיאות שיש צורך לקנן.

המחשבה אצל ברונר אחת, אין בה חלוקה ורכיבים והיא זו שמאחדת וכוללת בתוכה את העולם כולו על רכיביו היחסיים. בפילוסופיה של המזרח מושג ה"טאו" – Tao מסמל אחדות דומה ושאינה ניתנת לחלוקה. הטאו הוא הנתיב השופע של הטבע, דרכי הקוסמוס, אין בו חלקים והוא "הכל או לא כלום". סטפן מיטשל, בתרגומו ל- Tao Te Ching, כותב "הטאו לעולם אינו עושה דבר, ואולם דרכו נעשים כל הדברים". דבריו משיבים אותנו אל שנת 1210, שעה שדוד מדינאנט ואמרליך מבינה הואשמו והוחרמו, בגלל שטענו כי "הכל הוא אלהים; אלהים הוא הכל; היוצר והיצירה חד הם או "הכל אחד, כל מה שיש הוא אלהים" (עוד על כך ראה גיזלר "תולדות הכנסיה מהד' שלישית).

מחשבה כוללת או תבונה אחת וכוללת המאירה את כל השכלים (באופן בלתי-אמצעי), נמצא לא רק אצל דוד מדינאנט ואמרליך בתורתו של ברונר הנזכרים לעיל, אלא גם בתורתו של הפילוסוף הצרפתי ניקול מאלבראנש 1638-1715 (Malebranche). ספרו, "חקירת האמת", יצא לאור בשש מהדורות שונות, להן הוא הוסיף הבהרות. הכרך הראשון יצא לאור בשנת 1674. מאלבראנש הושפע ממשנתו של דיקארט, מצד אחד, ושל אפלטון, מצד שני. מאלבראנש טוען שכל יצור הוא אמנם בעל ישות פרטית, אך התבונה המאירה את רוחו (של האדם) היא כללית ומשותפת לכל. זוהי חזרה על רעיון הסובסטאנציה האוניברסאלית של ברוך שפינוזה (1677-1632). מאחר שישנה אחדות אוניברסאלית, קל למאלבראנש לטעון שכל אחד יכול "לראות" כל "רוח", גם אם היא שונה ואחרת בכל מקום בעולם. רעיון התבונה האחת שכוללת ומאירה את כל השכלים, או שמאפשרת לכל שכל "לראות" כל רעיון בכל מקום, ישוב בסוף המאה העשרים ויכלל ב"תורת השדות" של הפיזיקה המודרנית. במשנתו של דוד יום 1711-1776 מכונה רעיון זה בשם "אהדה". ישנו רגש של אהדה משותף, לדעת יום, לכל בני האדם. הוא שמקנה לאדם מצד אחד אפשרות לקשור אירועים רגשיים, שהם מלכתחילה סוביקטיביים-פרטיים, באירועים אנלוגיים של בני-אדם אחרים ומצד שני מאפשר לאדם להזדהות עם היופי ועם מלאכת האמנות הגדולה, לפרוץ בכך את גבולות ה"אני". כך הוא יכול להגיע דרך החוויה הסובייקטיבית לידי היקף העובר את כל מרחקי החלל והזמן. בכל רוח חיים – הכל חושב כנאמר לעיל והחשיבה ישנה תמיד ולכל "יש" אמצעי לחשוב אותה בדרכו. וכדברי שפינוזה שהוזכרו לעיל על הסובסטאנציה האוניברסאלית. היא תמיד נמצאת: חשיבה אחת בה כל הניגודים מתבטלים וכל גורם מוחזק בה ונמשך על-ידי כוח-מושך. הכל אמנם חושב אבל החשיבה זמינה לכל נוכחות ומאפשרת לכל "יש" לחשוב אותה בדרכו הייחודית.

תמו ימי הנעורים – השנה 27 – עומדת בפתח גם גיל 26 שבתחילתה. תמו ימי הנעורים והיפרדותו מהם אינה פשוטה ומלווה בתהליך כאוב מתמשך חלקו מלווה בהתפרצות, ספונטנית, של רגשות, סלידה מהיפה, מהחברה. יש וימשך בלהט הרגע להתנסות חד פעמית עם סמים קשים ויש שיתמכר אליהם.
גיל 26 הוא גיל הופעת הדמימות הקשות של הנפש על פני השטח כמחלות נפש.

שם הדמימה

שתלטן.
מניפולטיבי.
ביקורתי.
בוגדני.
לא נותן אמון.
ילדותי.
וכחנות.
תגרנות.
טיפשות.
כיעור.
הזנחה.
אין לו מקום משלו.
העדר פרטיות.
דתי.
מוסר קפדני.
נגד שוויון זכויות לילדים, נערים ונשים.
יכולת ההישרדות שלו גרועה.
מתקשה להכיל כאב.
רגשן.
היסטרי.
מתקשה להשקיט סערות נפש.
לא חי בקשרי אהבה.
מבלבל בין ניצול לאהבה.
המשגות שקריות.
עקשנות.
העדר גמישות נפשית.
אטימות לעולם הרגשות.
המשגת יתר של הרגשות והפסיכולוגיה בגרוש.
אבדן דרך.
לא מוכן לטיפול.
כשל במערכת החיסון.
סערת נפש.
המשגות שקריות.
האני החצוי – סכיזופרניה.

אזור השתקפות הדמימה בגוף

כאבי גב תחתון – פריצת דיסק L4 – L5. כאב זה נזכר בדיון למעלה "הקרע שבמרכיבי האני" כשתהליך ההכרה חוצץ בין גוף רגש ומרחב החשיבה, האדם מתקשה ביצירת "יש" יפה, או בלקיחת אחריות על משימה שהתחייב לבצע. תחושת הנידוי הפנימי גדלה (תופעה שמורגשת ככאבי גב תחתון) וגם הבדידות עולה. האדם חש כמי שהעולם נידה אותו – למעשה מדובר בשבר נפשי עמוק, וכאב הגב קם כדי להציל את נפשו מהמשבר הנפשי.

ראה/י עוד בנושא זה במאמרי "כאבי גב לא דורשים ניתוח – רק מגע יד עדינה"

Piriformis שריר האגסי
משקף בכיווץ כרוני, בכאב את דמימת גיל 12-13 שנקשרת בכשל ראיית המעמקים.
כמו כן הדמימה משקפת כשל ביכולת לראות את ה״אתה״, להתאהב. דמימה זו נקשרת בדמימת גיל 17-25. מדובר בכשל ביכולת להכיל רגשות, להכיר בצרכי ״אתה״, או לחילופין בהעדר יכולת לידע אדם אחר מה הם צרכיו ולזכות בתשומת לבו.

שריר האגסיMusculus piriformis – הדמימה בפריפורמיס נקשרת באימפוטנציה ובהעדר ההכרה בעולם הרגשות. בעל הדמימה לא רואה את ה"אתה" או להפך ה"אתה" לא מבחין בצרכיו. הדמימה גוררת את האדם לצליעה תוך כדי הליכה, הרגל בה האגסי מדומם קצרה יותר, ובנוסף לכך הדמימה מקרינה גם כאבים אל הגב התחתון. כמו כן הדמימה מקרינה ככאב בישבן. לפעמים קשורה הדמימה בשריר זה באובדן אונות ובאימפוטנציה. במקרי אימפוטנציה יש לבדוק כיווץ שרירים כרוני באחד משרירי תוך האגן – האגסי הוא השריר הגדול מבין ששת השרירים שמסובבים את הירך החוצה – שריר מאוד חשוב לרקדנים. הדמימה שחיכה אצל נשים ונערות.
דמימת שריר האגסי משקפת גם – פחד מקהל, פחד מהצלחה, פחד מהכרה, עלבון, ביקורת, ויתור מרצון וכאמור לעיל – לא רואים את צרכיו, רצונותיו, שאיפותיו או שאינו יודע לדבר על צרכיו, רצונותיו וגרוע מכך לא מכיר בהם.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

אם בכאב גב תחתון השכיבה משחררת או מקלה על הכאב – שריר האגסי הוא הבעיה.
הטיפול בדמימה קשה ומסובך ודורש מתיחה ולעיתים גם כניסה דרך פי הטבעת, מה שמטפלים רבים מסרבים כיום לעשות.
שריר העל-קוצי Musculus supraspinatus משקף יחסי-אני אתה. בימין עם דמות זכרית ובשמאל עם דמות נקבית. דמימת השריר משקפת את דמות המכשפה שמופיעה בחלומות הילדות. החלק האפל שבאם (תסדר את המשחקים בארגז, תכנס למיטה, בוא לאכול וכו'). המסירות לכיעור, סלידה מיופי וחוסר הכרה ביפה – כולם משתקפים ב"על קוצי". פחד מהכרה ברגשות, הצפה רגשית וסערת נפש, גם העדר איפוק.

שבירת מוסכמות והרגלים – משתקפת בסופרהספינאטוס – Musculus supraspinatus. התחלה חדשה – להתחלה חדשה השלכות רבות על האדם מהתרגשות מציפה, חוסר שינה ועד לחששות וחרדות – ההתחלה משתקפת בדמימת הסופרהספינאטוס.

בכי ללא דמעות – דמימת העל-קוצי מלמדת גם שהאדם אבד את יכולת הצער שלו וים הדמעות יבש בו.

השלכות הדמימה על חיי האדם

ה"אני" המדומם בחסר יכולתו להכיר בעולמו הפנימי, ב"אתה" ותהליכי ההכרה שלו שטחיים נפגע בחוסר אונים בכול הקשור ביכולת לסלול את דרך המלך של עצמו, לפתח מערכת יחסים הדדית, להעריך את מהותו וייחודיותו של ה"אתה". הוא לוחם על כבודו אך לא זוכה בכבוד של ממש. יריביו רבים ואם הוא מצליח במשהו הרי זה בשל כשריו המושחתים. הוא אדם דומיננטי, שתלטן ומניפולטיבי חסר עמוד שדרה שאינו רוצה לסייע ל"אתה" להתפתח על-פי טבעו, להפך הוא רוצה לכבוש אותו ולשעבדו אל עולמו ואל רצונו כביכול היה הוא כפולה של עצמו.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

חזרה לעמוד 1
חזרה לעמוד 2
חזרה לעמוד 3
חזרה לעמוד 4
חזרה לעמוד 5
‏חזרה לעמוד 6
חזרה לעמוד 7
חזרה לעמוד 8
חזרה לעמוד 9
חזרה לעמוד – 10
חזרה לעמוד – 11

המשך יבוא

נשלח ב כללי, תורת הדמימות