מסלול ההתפתחות הנורמטיבי בחיי אדם ודמימותיו בטבלה. עמוד – 12.

Giovanni Battista Tiepolo Abraham and the Three Angels - אברהם ושלושת המלאכים

Giovanni Battista Tiepolo Abraham and the Three Angels – אברהם ושלושת המלאכים

 

העשור שבין השנים עשרים (26) ושש ושלושים ושש (36) – כולל את הקרירה הראשונה ואת משברי גיל ה-26, 30 וה – 33.

חזרה לעמוד 1
חזרה לעמוד 2
חזרה לעמוד 3
חזרה לעמוד 4
חזרה לעמוד 5
‏חזרה לעמוד 6
חזרה לעמוד 7
חזרה לעמוד 8
חזרה לעמוד 9
חזרה לעמוד – 10
חזרה לעמוד 11
חזרה לעמוד – 12.

התפתחות ושינויים נורמטיביים בחיי ״האני״

 

Yonat Daleski in Yaron Margolin's famous Dance ׳Curssed Women' inspired by Charles Baudelaire poems from Les Fleurs du mal (1857)

Yonat Daleski in Yaron Margolin's famous Dance ׳Curssed Women' inspired by Charles Baudelaire poems from Les Fleurs du mal (1857)

התפתחות ה"אני" בגיל 26 –  28 – תמו ימי הנעורים

מרחב הקריירה

האני מתחיל לייצב את חייו ואת עצמאותו הכלכלית סביב הקריירה והגשמת ייעודו.  העשור העומד בפתח נקשר בקרירה ופרידה מימי הנעורים והחיים בבית אמא ואבא.
בגיל 26 מתחילה הקרירה לככב בשמיה"אני". תחושת הביטחון העצמי נקשרת עם היכולת להשתלב במרחב של עשייה, הגשמה תכליתית, פיתוחם של כישורי חיים והעצמה של יכולות. הוא חש כמי שמממש את ייעודו. התקדמות במסלול הקרירה בונה את חשיבותו בעיני עצמו, את כבודו העצמי ואת ביטחונו האישי. כוחות ה"אני" עולים ומלטפים את ייעודו מביאים אותו ואת כוחות ה"אני" לידי הרמוניה שמשלבת כוח חיצוני עם כוח פנימי ושאיפה להתאחדותם. האני יוצא לדרך חיים חדשה לגמרי. הוא חש כמי שחיי את החיים שבחר לחיות ולצעוד בדרכם – הדרך של חייו.

ונוס

האהבה של גיל 26 – 36
ה"אני" בגיל 26 – 28 חש קרוב ומיודד עם מי שנכון וזמין להשתתף בחלום הגשמת ייעודו –  הדמות המרכזית בחייו נקשרת בתקופה זו עם ייעודו. הדמות שמסייעת לו לצעוד בפרוזדור הייעוד אל המטרה שהוא רוצה וחש שהוא עומד להשיג מוצאת חן בעיניו – היא פעמים רבות גם מושא אהבתו.
הישגיו נמדדים בכול יום מחדש והוא בוחן את הדמויות שמסייעות לו בהשגת המטרה. אלו שנתפסים/ות כסייענים/ות הופכים/ות לנערצים/ות עליו/ה ואהובות עליו/ה עד מאוד.
האינטרסים – האני מפתח יחסי אהבה והערכה עם אנשים זרים לו על בסיס חדש – סיוע לאינטרסים שלו – אינטרסים שנקשרים עם הגשמת מאווייו בתחום הגשמת עצמו, בתחום הגשמת ייעודו במרחב הקריירה. עם דמויות אלו הוא מפתח יחסי עבודה קרובים שמעצימים על אהבתו אל אביו אבל גם מתחרים בה. לראשונה הוא חש כמי שאהבתו את אביו או את הוריו אינה אהבתו היחידה. כדי להיחלץ ממשבר זה הוא נקשר אל בן/בת זוג בקשרי אהבה מאוד עמוקים.
בגיל 26 ה"אני" מזדהה עם מעשיו, ומרחב ה"אני" מורחב ומועתק אל הגשמת הייעוד. קירבה אפשרית להשגת היעד ממלאת אותו שמחה גדולה מאוד. בן/בת הזוג שמסייע //ת לו/ה בכך או נראה/ת כמי שעשוי/ה לסייע מעוררים אמפטיה, שמחה ואהבה עמוקה.
בן – בת הזוג שלו נמדדת ונשקלת ביחס ליכולת הקשבתה לצרכי הקריירה שלו – ככלל עד גילאי ה 36 אהבתו הגדולה סובבת את צרכי הקריירה ואת יכולתו לשתף בה ובעיקר את חוויותיו האישיות ואת שאיפותיו בה לעוצמה אותו/ה.

היציבות – מרחב היציבות הוא כוח בוגר חדש שמתחיל להתפתח – בבית ההורים ועיקרו תחושה עמוקה שהדברים יסתדרו – מפרש האב עליו רשמתי (בעמוד 8, של מאמרי הטבלה שלי תחת הכותרת ״אי-פגיעות״
אי-פגיעות הוא מושג רחב שמתאר חוויה בה האדם חווה תחושה שלא יעונה לו כל רע). כאן, http://yaronmargolin.com/?p=4379
נושא היציבות בהתפתחות ה"אני" כה חשוב שכבר בגיל  6 חודשים מתחילה צמיחתו של כוח זה במרחבו. היציבות מוגדרת ככוח זכרי וכשממספרים את כוחות הזכר באני היא כוח הזכר הראשון. ככלל היציבות עומדת לרשות ה"אני" במעברים ובמיוחד ברגעי הפרדה – לראשונה היציבות משמשת אותו בתהליכי הנפרדות ו"הפרדה" מהאם. כוח זה מאפשר ל"אני" להיפרד מ"אם-הנעורים" ולעבור אל ממלכת אבא (גילאי 11-18) היציבות משמעותית וחשובה להתפתחות כושר גמישותו של ה"אני". ככול שגדלה היציבות מתחזק הקו האסטרטגי והגמישות מאפשרת ל"אני" לשרוד אותו. בהעדר גמישות ה"אני" סוער נפשית ואחד מתסמיני סערת הנפש בחוסר ארגון של כעס ולפנינו העדר ארגון של קריירה.

Hannibal Barca

Hannibal Barca היה אב נוכח ובן לאב נוכח.

אב נוכח בחיי הילד/ה מקנה לילד/ה תחושה מתמדת שהדברים יסתדרו – כוח היציבות מתגבש ומתחזק – ומאפשר לחזות באתגר שנכרע על דרכו/ה כהזדמנות לפתור בעיות ולפתח כישורי חיים.
לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ
תחושה היציבות מסייעת בגילאי ה-26 ובישראל בשל הגיוס לצה״ל, בגיל 18 להיפרד מימי הנעורים ולשרוד את במשבר גיל ה-26, שעיקרו גירוש העלם/ה מגן העדן. תחושה זו ״מפרש האב״ משמשת אותו/ה בשלב זה לפיתוחם של כישורי חיים. יכולת זו נקשרת בכוחות המאמץ, ההתמדה וראיית המטרה מתוך רצון להגיע אליה. מפרש האב היא ההרגשה שהמשימה שנעמדה בדרכו פשוט אפשרית. תחושה עמוקה באני שנרכשת בנוכחות אבא (בשנים 11-18) והיא יסוד חשוב ביותר לניהול מערכת חיים בריאה ובלעדיה תקופת הקריירה מאוד קשה עד כדי בלתי אפשרית – ראה להלן, השאיפה לקביעות.

הרם מפרשיך וצא לדרך בטוחה

הרם מפרשיך וצא לדרך בטוחה

מפרש האב – מדובר בתחושה של יציבות – כ״מפרש״ בנפש שאפשר לפרוש מרגע שמתחילה רוח כדי לרחף ולשוט מעל פני מי הקריירה. מדובר ביכולת להנגיש כוח יוזם וכוח יוצר עם כח פותר בעיות מול אתגר שדוחף בבטחה את האדם להתאמץ, בהתמדה ולנוע קדימה.
״מפרש אב״ הוא מתנה נהדרת לחיים טובים, כולה מאבותינו.
http://yaronmargolin.com/?p=4379
בגיל 26-28 ובישראל כעשור קודם לכן (18) – כוח היציבות שעוצב בנוכחות האב ב׳אני׳  נפתחת לעולם. האני יוצא בעזרתה בבטחה אל המרחב הפתוח מתוך תחושה שיעמוד באתגרים שממתינים לו שם. כוח היציבות הוא רגש ותחושה קיומית של שרידות – האנרגיה שלו זכרית. היציבות נקשרת עם כוחות הזכר, מאמץ, התמד, תחרות, יכולת למגר פולשניות, לשמור על הקיים, להתגמש היכן שנחוץ וגם עם עקרונות פתוח של ארגון, חברה, עסקים ואפילו מדינה.

פרסאוס של בנבנוטו צ'ליני - מתגבר על מדוזה שבאה להרוס את יפו.

פרסאוס של בנבנוטו צ'ליני – מתגבר על מדוזה שבאה להרוס את יפו.

הקרירה דרך חיים חדשה

האני במרחב הקרירה -מרחב חיים חדש נפתח בפני האני –  הקריירההתנהלות לגיטימית כאן שונה משהכיר. האנוכיות הילדותית לא קיימת כחלק מהתנהלות לגיטימית. הממונים עליו מכתיבים את ההתקדמות הנדרשת. מבחינת היציבות – תפקידו של מרחב הקרירה לבחון את תחושת היציבות באני. האם היציבות מגובשת או מעורערת ומעלה את סף החתרניות. אם תחושת היציבות חזקה – התנהלותו הלגיטימית במרחב הקרירה תעבור ללא מרירות, מאבקי כוח, ואף תלך ותתעצם. אבל אם היא מעורערת הוא מוזמן לחתור תחת מנהיגותם של בעלי העסק ולהילחם בבוסים ובחבריו לעבודה או וגם בלקוחות שלהם. האני היציב בוחר להסתייע במרחב, להכיר ולפעול על פי המקובל בו כדי לבסס את היציבות באני.

הפרתנון

הפרתנון באתונה צילום: ירון מרגולין

קוטב חזק והאני בקוטב החלש

אין ספק שה״אני״ נכנס בשנה ה – 26 למערכת של חד קוטביות – מערכת אחרת ושונה מזו שחי בה בשנותיו הראשונות – בצל הוריו פעמים רבות היה הוא גם בינקותו בעל העוצמה ופעל נגד רצונם כמי שבפועל מחזיק בעוצמה רבה בקוטב המשפחתי. בנוסף לכך, בשעה שבבית הוריו היו לו זכויות שנבעו מקשרי דם, אהבת הורים ללא גבול – כוחות אלו לא עומדים כאן לזכותו. זכויותיו תלויות בעיקר בהישגיו והישגיו תלויים בכישורי חייו. זכויות הדם הכחול חדלו לתפקד בשנה ה-26 עבורו במרחב של הקרירה. התופעה הזו כשלעצמה גוררת אותו למשבר חריף. משבר גיל הקרירה מעלה דילמה שעיקרה להתנהל במרחב הקריירה כפי שנהג בבית הוריו או לפתח כישורי חיים וכוחות פעולה חדשים. כדי להמשיך במערכת הישנה עליו למצב מערכת יחסים דומה עם המנהלים והאחראים עליו. ברוב המקרים מצב כזה מוגדר כלא בריא, חולה גם בלתי ראוי, מושחת או מתרפס וגרוע מכול הוא לא תומך בהתפתחותם של כישורי חיים.
על נער שהתקדם בזכות הדם הכחול בקרירה לשלם את מחיר המשמעות. הוא לא מפתח כישורי חיים ואת העדר המשמעות מחליף בנהנתנות והתמכרות לריגושים. על נושא כאוב זה כתבתי במאמר שמסכם מחקר פסיכולוגי בן כמה שנים. היתבוננות בנפשם של נערים נעדרי כישורי חיים ויכולת להתאמץ – את תמצית מסקנותי פרסמתי בבואי לספר על דמותו של אוסקר – [״אוסקר (פון הינדנבורג) – תרנגול פצוע ומיותר לחברה האנושית״] חתרן בלתי נלאה שהעלה את היטלר לשלטון. כאן.

Bartholomeus Spranger – Mars op het slagveld 1580
ברתולומאוס שפרנגר

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ
במגזר הפרטי פועלות כיום חברות ענק – העוצמה והיכולת של טייקון כבעל הבית של בנק, חברת הי-טק או מפעל מכוניות עצומה. גם אם בעל הבית סוחר קטן כבוס שלו/ה או מפקדו/ה צבאי  – נושא התחרות מעלה את השאיפה להתחרות או את השאיפה להידמות לו. עוצמתו של הטייקון- אייל ההון חזקה. בוס מהמגזר הפרטי ובמיוחד אם הוא אייל הון הוא למעשה רק שחקן אחד במערכת שמכונה מרחב הקרירה אבל מרכזי. עוצמתו כה גדולה עדשיתר השחקנים בה כולל האני עצמו אינםמסוגלים לאזן אותה. עוצמה של אייל הון כזה כה עצומה עד שיש צורך להמשיגה כעוצמה של מערכת שיש בה קוטב אחד – הבעלים (הבוס הגדול) נמצא בקוטב האחד וכל שאר המנהלים והעובדים נמצאים בקוטב הנגדי וכולם יחד בעוצמתם יכולים להשפיע על הלך מהלכיו של הקוטב הראשון רק אם גיבשו עמדות חזקות ויכולת שכנוע ומשא ומתן טובים. נושא עוצמתו של הבעל עסק כמערכת חד קוטבית יכול להיות פעמים רבות כנובע מחויה פסיכולוגית בלתי מוצדקת של האני.
אני לא יציב וחתרני רוצה לשרוד במרחב הקרירה ולהבטיח את עתידו הכלכלי, אלה שבהעדר תחושת יציבות אמיתית הוא רוצה מלכתחילה עוצמה, לא משנה כמה הוא חזק ועד כמה כישוריו נדרשים למקום העבודה. תמיד הוא רוצה עוד עוצמה, אף פעם לא די לו והוא רואה אותה מנגד בקוטב הבוס ולא בו.
גיבוש הכוחות החתרניים אפשרי רק אם העובדים יתארגנו או אם יצמיחו בקרבם מנהיג שיארגנם יחד בדרך כלל נגד הבוס. התנאים ליצירת עוצמה דו קוטבית על ידי התארגנות כזו בקוטב המנוגד לקוטבו של הבוס נדירה אבל יש והיא מתאפשרת או אפילו מתאפשר לארגן יחד את רוב הלקוחות נגדו. מהלך התארגנות כללי מסוגים אלו נדיר, ומומשג כבעל אופי מלחמתי או חתרני. תוצאות קרב נגד בעלים רב עוצמה מסוכנת גם לעובדים וכאמור לעיל, מאוד מסובך להגיע אליו. תמיד ימצאו אנשי קרירה בעלי אני יציב שלא נזקקים לתהליכי העצמה מזויפים כאלו במרחב הקרירה. לעומת המערכת החד קוטבית קיימת מערכת אחרת רב קוטבית. במערכת רב קוטבית העוצמה מחולקת בין כמה שחקנים ראשיים או בין כמה קטבים, עיקרים כמו בקואופרטיב, בקיבוץ הישן או מערכת דו קוטבית בה שני שחקנים מרכזים כמו בשותפות עסקית שנמצאת בידי שני שותפים. העוצמה ברובה מרוכזת מרבית בשני הקטבים כשהם משאירים את האני המשתלב במעמד של עובד חדש שכיר או שותף זוטר כשהוא וכל היתר נשארים מאחור.
יחד עם זאת, במערכת חד קוטבית, גם אם הבוס הגון ונעדר גחמות היכולות החשובות להתפתחות מרחב העסק או הארגון לא מרוכזות בידיו (או בידי שחקן אחד אחר) ברמה כזאת שהופכת אותו לשחקן היחידי. כוחם של העובדים קיים. פיתוח יכולות משא ומתן מול הבוס לוקח זאת בחשבון. בנוסף כוחם של העובדים נמצא  ביצירת מרחב הגון ומתפתח. ככל שהמרחב מאפשר קידומם של כישורי חיים, תמיד, ישנו מקום לעוד שחקנים ודמויות משנה אלא שהפער בניהם לחזק ביותר הוא תמיד מאוד משמעותי ותלוי בתחושת יציבות ה״אני״ המשתלב במרחב הקרירה.
קופצ'ן (Kupchan) למשל טוען שהמערכת היציבה ביותר היא מערכת חד קוטבית משום שהליבה אפילו באימפריה, מפעילה כוח מרכזי (כוח צנטריפטלי) רב על פני הפריפריה מכוח התלות הבלתי מעורערת שלה וגודלה והיקפה של כלכלתה.
(Kupchan, 1998: 42)

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

Tomohito mousse cream עוגת ראווה מסוג קרם טוהימיטו שהמצאתי מקרם תה מאצ'ה המשמש את היפנים בטקס התה הקדוש שלהם.

Tomohito mousse cream עוגת ראווה מסוג קרם טוהימיטו עוגת קרם מופלא שהמצאתי – קרם מתה מאצ'ה המשמש את היפנים בטקס התה הקדוש שלהם – מגיש לשולחן ביחד עם אחותי שלומית טמיר.

התנהגות הולמת ונכונה 

בגיל 25, בשנה ה-26 ובישראל גם בשנה ה-19, האני עובר להתנהל במרחב חדש בו מתנהלים חלק מרכזי של חייו. האני יוצא לראשונה מבית הוריו מעבר שנמשל לפרדה מארץ מובטחת והגירה מארץהמולדת לארץ אחרת ועוד כדי להשתקע בה.
האני מתרגש מאוד מההתחלה ומהמעבר המבטיח לו חיים חדשים ומימוש עצמי. אלא שמיד עם נחיתתו בקרקע הקריירה הוא מגלה שמדובר במרחב שכבר קיים ומגובש בו דרכי התנהלות שונות משהכיר בבית הוריו וכן מעמדו כבן האהוב נרמס במכה. האני זר ולזרותו השלכות חריפות על תחושות פנימיות שמאימות על שלום נפשו בפציעה מסוג תרנגול פצוע – דחוי ומיותר. בנוסף לעמדתו וכוחו אין כאן שום השפעה. הוא לא חלק מהמרחב שהתקיים קודם לבואו, הוא לא מכיר את הרציונל והחזון של העסק, ארגון או יחידה צבאית, אין לו שום ניסיון ואיש לא מעונין לשמוע את תסכוליו או רעיונותיו לשפר את הקיים. אין לו שום השפעה על מרחב מקבלי ההחלטות או על מהלך ההתנהלויות המקצועיות: מרחבי עבודה ואפילו בצבא ההתנהלות, מוגדרת עבורו כהתנהגות הולמת או מבזה ולא רצויה. ההתנהגות היום יומית של האני ושל כלל הפעילים כלגיטימית ולא לגיטימית מוכתבת לו.
'השינוי בסביבה אינו רק פיזי, חברתי הוא גם שינוי בתרבות החיים. שינוי קורע שמשפיעה על התפקוד האישי והבין אישי של האני בראשית דרכו במרחב הקריירה. המעבר לקריירה מאופיין במעבר בין תרבותי הכולל שינויים קיצוניים בשני תחומים מרכזיים: האחד דה-סוציאליזציה- התנתקות ממקצת או מרוב הערכים והנורמות של תרבות הבית והחברים שעזב, ורה-סוציאליזציה – אימוץ ערכים ונורמות של הארגון ותרבות הארגון ויצירת מערכת כללים ונשיאת תפקידים שמתוכם נוצרת מנדלה חדשה או נשברת מנדלת ההורים על-מנת לאפשר למנדלה וזהות חדשה (טונאל) להתפתח באני ולאפשר לו להיות אדם חופשי, אחראי ועצמאי [בר-יוסף וּויס, (1990) סוציולוג חוקר מעברים כאלו מצביע על כך שמבחינה סובייקטיווית, המעבר מתרבות מוכרת לתרבות חדשה מלווה לרוב בהלם תרבותי ולרנר מוסיף שהשינוי מלווה לא רק בשינוי בזהות אלא גם באובדן משמעות (לרנר, 2002) ומירסקי מדבר גם על סימנים וביטויים שלמצוקה נפשית (מירסקי, 1995).].

אחד מפלאי ההנדסה של קרתגו - חניבעל

אחד מפלאי ההנדסה של קרתגו – חניבעל בן ברקה מעביר את פיליו מעל גלי נהר הרון – לתדהמת העולם כולו.

הטמעת כללי המשחק החדשים במרחב הקריירה

משימת האני להשתלב ולקבל על עצמו את תכתיבה של ההתנהלות המקובלת במרחב העבודה אפשרית בגילו (השנה העשרים ושש). בהחלט אתגר שדורש מאמץ, התמד וגמישות נפשית, אבל תהליך התפתחותו הטבעית מכשיר אותו לשלב זה בחייו. ההתנהגות הלגיטימית (״כללי משחק״) מוכרת לאני מהגיל החברתי. השתלבותו בקבוצת השווים דרשה הטמעת מערכת של הכללים הלגיטימיים והמותרים של קבוצת השווים. יכולתו זו מתפתחת מאפשרת לקריירה של האני להיכנס אל מרחב חייו. בעזרתה הוא ממשיך להתפתח על פי שאיפותיו. האני לומד דרכי התנהגות חדשות. ההתנהלות במרחב הקריירה חדשות ושונות מהתנהגות בבית הוריו ובחברת השווים, אבל היכולת לרכוש התנהלויות חדשות היא אחת מהיכולות שהשיג במהלך חייו.

Pierre-Paul Riquet


פייר פול ריקה – האש והאגדה
Pierre-Paul Riquet

רצונות היחיד – בילדותו כבנעוריו האני לומד להביא את רצונותיו לידי ביטוי בפני מקורביו. הכרת רצונו וביטויו הם ההתנהגות הנכונה. מגיל 25-29 הביטוי לרצונו האישי משתנה. עליו לזהות את שאיפות החברה – הן הרצון שמניע והתנהלותו המקובלת במרחב הקריירה סובבת אותו. מבחינה זו התנהלותו החדשה קרובה יותר להתנהגותו בקבוצת השווים. שם הביטוי לרצונו הלם את שאיפות החברה (הוא רצה להיות חלק ממנה). לקבוצה היו שאיפות שונות ומשתנות שהיה עליו לזהותן ובמקרים רבים למען מימוש רצון הקבוצה הוצנע רצונו או הוזז כדי להיות חלק ולמנוע נידוי או גירוש ממנה. ההתנהלות הלגיטימית במרחב הקריירה דומה מבחינה עקרונית להתנהלותו בקבוצת השווים (חבריו בני גילו) ובכל זאת ישנו הבדל – עוגן בית ההורים חיזק אותו. עוגן האם ובית הוריו משמש אותו עתה בבואו להעבירו אל הקרירה – התנהלות הולמת קריירה כפופה לרצון העל באני להצליח להתפרנס בכבוד, כדי לצאת לחיים עצמאיים ולהשתחרר מתלות כלכלית בהורים – הוא העוגן החדש. המטרה ללמוד ההתנהגות לגיטימית בקרירה היא יעד מרכזי וגם נושא למשבר גיל ה-26-28 (ראה/י למטה).
מפרש האב – תחושת הביטחון – האני חש בטוח בכניסתו למרחב הקריירה. הוא יודע שהיא תעלה יפה נרכשה במהלך חייו בתורת הנפש המודרנית התופעה נמצאת תחת הנושא "מפרש האב". יכולת חיונית זו נרכשה בו כבר בהיותו בן 12-13 עת עבר מממלכת האם אל ממלכת האב. .
אב נוכח כנזכר במאמרי על תקופת גיל זו "השנה השלוש עשרה" – כאן – מקנה לילד/ה תחושה מתמדת שהדברים יסתדרו ושהאתגר שנכרע על דרכו/ה ישמש אותו/ה לפיתוחם של כישורי חיים. יכולת שרכשת בנוכחות אב..
התחושה שישנו ״מפרש״ בנפש כמפרשה של ספינה בלב הים הפתוח הכרחית לניהול קרירה וכן לזוגיות מוצלחת. – מכאן שההכנה לכניסה בריאה ומוצלחת אל מרחב הקרירה מתחיל שלוש עשרה שנים קודם לכן. כך היכולת להנגיש כוח יוזם וכוח יוצר עם כח פותר בעיות מול אתגר חוברים באני בגיל 26 ומאפשרים לו גם דוחפים אותו, בבטחה קדימה. – אכילס ובצורתה המודרנית: קרל.

 

החרות מובילה את ההמונים – יוג׳ין דלקרואה
http://martiarte.com/62-la-libertad-guiando-al-pueblo-eugene-delacroix.

התנהלות לגיטימית שונה ממרחב קריירה אחד לשתיים כשהמשותף במתן אפשרות לכל העובדים לפתח כליםואמצעים באני שמקדמים את מטרות העלשלו – עצמאות כלכלית. מבחינת החברה מטרתה לאפשר לארגון, חברה, או ארגון עסק כדי לקדם את החזון שלו ולפתח את עצמו לאור מטרות הארגון ותוך מניעת סכסוכים ובזבוז אנרגיה אנושית על סכסוכים ומאבקי כוח מיותרים בקרב העובדים.
לדוגמא להתנהלותה תגרנית והתלהמות בלתי הולמת שכיחה כיום ודי להזכיר את שרת התרבות של ממשלת הליכוד מירי רגב באופן התנהלותה בקרירה שלה כחברה בליכוד. אם ננסה לדמיין את אותה התנהלות שבזכותה היא זוכה לפופולריות עצומה בקרב מפלגתה בביתה כאם מטבע הדברים תחייב התנהלותה בחיק המשפחה התערבות של עובדים סוציאליים והעמדתה לדין. סביר להניח שהתנהלות דומה במרחב עבודה תקין גם כן תביא אותה אל פתחו של בית-המשפט בגין התעמרות בעובדים.
התנהגות הולמת מרחב קרירה מונעת ומגבילה עימותים, שמחבלים בפיתוחם של כישורי החיים הרלוונטיים להתקדמות החברה. תפקידה להבטיח אווירת עבודה פורייה, פיתוח כישורים בכלל העובדים, מניעת תסכול בלקוחות ופיתוח שווקים, צי לקוחות, צבירת נכסים וגם לכונן אתה הסכמים הנדרשים לשגשוג מרחב החברה והקרירה.

Pheidippides giving word of victory, 1869 – Luc-Olivier Merson

העמדה שעומדת מאחורי ההתנהגות הלגיטימית ו״כללי המשחק״ בקרירה או ההתנהגות הלא לגיטימית נוגדת לפעמים כפי שהראתי למעלה, את ההתנהלות במרחבו הפרטי (בבית הוריו, ביתו שלו או בקרב קבוצת השווים).
אדם שמסתובב בביתו ערום לא יעשה זאת במרחב הקרירה וגם אם מדובר בחשפן יסתובב לבוש מחוץ לבמה. הוא הדין לגבי תפיסת המוסר של האני. מוסרה של הקרירה ברכישת כלים לחיים שיש בהם עצמאות כלכלית ובטחון כלכלי. בישראל מדי פעם שומעים על התנגדות להשתלב בצבא מסיבה מוסרית – הומנית. מדי פעם אנשים פורשים מארגון מסיבה דומה או בטענות שמרכז הכוח בהם מושחת ומשחית. יש והטענות מצביעות על העדר התנהגות לגיטימית שיוצרת תסכול, מרמור, ומאפשרת התארגנויות בקרב העובדים שנוגדות את מטרת הארגון, חברה, עסק. התנהלות לגיטימית היא אינטרס אסטרטגי של חברה השואפת להצליח ולהתפתח.
יודגש – לפיתוחה של קרירה מוצלחת חובה לשמור על מרחב עבודה נטול מאבקים מחלישים ולכן חייבת להתקיים במרחב הקריירה התנהגות לגיטימית –כללי המשחק של הקרירה חייבים להישמר כהתנהלות לגיטימית ויציבה.
כשהנורמה ההתנהגות הלגיטימית מושחתת תחושת היציבות לא מתפתחת באני והוא נשען על בריתות, כנופיות והבטחות שבחלקן נחשפות שקריות (בנימין נתניהו למשל התפרסם בהבטחות שקריות).
דוגמא להתנהלות לגיטימית בחברה ובמסלול קרירה שהייתה לאחד מערכי תחושת הביטחון שיוצר מקום העבודה ​נמצא בעידוד ובמתן הטבות, בונוסים, תעודות כבוד והכרה בהישגים של עובד אשר פיתח יכולת מוכחת כמניעה קדימה תהליכי צמיחה במרחב העבודה.
כשהאני מפתח קרירה עצמאית כאמן או איש עסקים את התשורות וההכרה עליו לשאוב ממרחב הקרירה. הוא מתבקש לפתח עוצמה חד קוטבית שהליבה שלה תפעיל כוח מרכזי (כוח צנטריפטלי) רב שנע בסיבוב על פני הפריפריה ומכוח התלות הבלתי מעורערת שלה וגודלה והיקפה של השפעתה צומחת טובת הנאתו או ויוצרת מתוך עצמו חיים בעלי משמעות וסיפוק. הבוגר נולד במרחב הקרירה.
על מרחב העסקים – ועל האני העצמאי שמתנהל בהם ראה מאמרי – ״על לחם חוקם של עסקים – מה באמת חשוב לדעת בכדי להצליח (פרק א')״ – כאן.

העוצמה – עוצמה, מידת הביטחון, שהבדל הקיים במציאות בין האני לאחר לא ייחשף או ימנע ממנו לממש את רצונו. לא משנה כמה הטייקון, בעל העסק, המנכ״ל, מנהל המחלקה של האני חזק, תמיד היא רוצה עוד, אף פעם לא די לו בעוצמה. במובן הזה החשש מחשיפתו של הבדל הקיים תמיד במציאות בין האני ל"אני" אחר ייחשף או ימנע ממנו לממש את רצונו – תמיד קיים וגם תמיד מנהל ומפקח דוחף ומוביל פעילות אדירה במרחב הקריירה. אין הבדל מבחינה זו בין האני למנהל כי אין דבר כזה ״עוצמה מספקת ״במרחב הקריירה. האני במרחב הקריירה לא רוצה רק לשרוד, קביעות, האני  רוצה מלכתחילה עוצמה, לא משנה כמה הוא חזק הוא מבקש להעצים את עצמו ביחס לאחר וביחס למה שהוא עצמו היה קודם לכן. למעשה במרחב הקריירה תמיד האני נמצא בתחרות מול עצמו או מול שותפיו נוכח רצונו הטבעי לפתח עוד ועוד יכולות, אף פעם לא די לו בעוצמה שיכולותיו, קשריו העניקו לו. במובן הזה החשש הראשוני שהוזכר לעיל, לא מוסרי. יש הרואים בתופעה זאת חתרנות. זהו יסוד נוסף למשבר גיל ה-26. המאבק הפנימי בין תפיסת המוסר החברתית ולעתים דתית שבמרכזן ההתאפקות וחיפוש האיזון והשאיפה להעצמת עצמו שבה מלכתחילה נמצא חשש ותחושת ביטחון חסרה ולא שלמה. זו לא עמדת ההישרדות– שבמרחב הביולוגי. האני לא רוצה עוצמה כדי לשרוד, הוא רוצה עוצמה כי זה מה שהכניסה לקריירה דורשת ממנו.
מוסר הקריירה – מוסרה של ההתנהלותהנורמטיבית במרחב הקריירה מדגיש אתהחשיבות של הקוטב החזק בו נמצאהטייקון ונציגיו (המנהלים) הוא מקור החשש – כביכול. מנגד האני תלוי בתלות גומלין הדדית (מורכבת) – חבריו למרחב הקריירה (פועלים, מנהלים, יזמים, יועצים, קניינים) כולם שחקנים שתלויים אחד בשני ומשום כך הם מקדמים שיתוף פעולה הדדי ביניהם הגם שהם חוששים מדי פעם זה מזה או מתחרים זה בזה.
נושא העוצמה – של עשור הקריירה שנפתח בגיל 26 פותח לוע רחב ממדים של הר געש לנושא הדמימה. מבחינה זו ישראל מאותגרת מאוד. המדינה מקדימה, בגלל אילוצי הגיוס לצבא את הכניסה למרחב הקרירה. חלק מהאוכלוסייה בישראל ועוד חלקה הפונה אל קרירה משגשגת מתחיל את הכניסה אל מרחבה בגיל 18. הקדמה זו בכשלוש שנים מול העולם המערבי,  מפגישה את נפש הישראלים עם קשיים שבחלקת לא תואמים את התפתחותה הטבעית של מערכת הקריירה בנפשם.

אפלטון מתאר את הנפש כמרכבה בה רכב שולט ושני סוסים לה שחור פראי ולבן אציל ומציית לכללים.
Chariot Allegory

הציות – בשנה ה – 26 ובעשור הראשון בכלל למרחב הקרירה כוח אדיר שגורם לאני לציית לדרישות הקרירה. החשש שהבדל הקיים במציאות בין האני לאחר לא ייחשף או ימנע ממנו לממש את רצונו דורש מענה – הציות הולם אותו ומאפשר לכוח הקרירה ליוצר משטר על-ידי שילוב בין כפייה, שיתוף פעולה מצדו עם השאיפה לעוצמה והעצמת עצמו נוכח האחר ומניפולציה של מתן הטבות לאני מההנהלה, קניינים, וסיפוק מתוצאות שזכה בהן מפיתוח כישורי חיים חדשים.
הוא זוכה לביטחון כלכלי ובהזדמנויות ללמוד ולפתח תחושת ביטחון בעתידו הכלכלי, ביכולות לחיים ובתחושת יציבות. על יוקרה אין לו טעם לריב כי ברור לו שבעל הבית, הבוס הגדול הוא שנהנה ממנה ולא כדאי לו לריב עליה. במקום שאין בו מאבק על יוקרה גם אין מאבק על השפלה ולהפך (ראו את ערמת שרי ממשלת נתניהו המושפלים. המאבק על היוקרה של ביבי והשפלת השרים על-ידו עומד מול העיניים).

עוצמתה של הנורמה השלטת מופנמת באני הבריא ונשענת על – היסודותהערכיים והרעיוניים הרצויים להתפתחותו. שאיפתו לעצמאות כלכלית חוברת לתאבה לעוצמה. משעלה בידי האני להטמיע את ערכי הקריירה ולהפכם למודל חיקוי והערצה, שוב אין הוא צריך להיאבק בתוך עצמו ולכפות את שלטונה בכוח הפלצור או השכנוע העצמי. האדם חזק מהשטן אם רצונו בכך – נושא שנעשה ברור למדי עתה וכבר והוזכר במאמרי: "תקופת גיל – השנה החמש עשרה, השש עשרה והשבע עשרה 15-17". שם, בדיון על דון אלוארו מרוילאס (1772ועל השטן שהוא האאוטסיידר הנצחי לחברת השווים (המאמר כאן). הנורמה השלטת הופנמה והחשש שדחף אותו במרחב הקרירה לתחרויות מול עצמו ורעיו נעלם, המשאלה ליוקרה מסתלקת – האני נכנס לתקופת החיים השנייה והמרתקת הוא בוגר, גמיש וסובלני. כשהוא מתעורר בבוקר המחרת ליום הולדו ה – 50 האני נדהם תחילה לגלות שמרחב החשיבה הבשיל גם קיבולת החשש מה"אתה" נעשית ללא-אלימה. התפתחה בו תחושת ביטחון חדשה ובכוחו לקבל יסוד חריג, מסתורי או לא מוסרי, שונה וחדש ממה שהכיר עד כה במכלול חייו. בגיל 50 הוא בא אל פתחן של  מסקנות חדשות. האני נחשף ל"סדר חיים שניים". סדר חדש לגמרי בו השינויים מתרחשים ומתקבלים בסובלנות שטרם הכיר. זוטי דברים, הקשבה תודעתית לדקויות שלא הבחין בהן קודם לכן יוצרות בנפשו נחשול חדש של אור חשיבתי – צבעו האופטימיות ותוכנו גמישות נפשית שעיקרה פתיחות ומוכנות לבאות. הסאושינט נולד במרחבו.      על כך ארחיב את הכתיבה בדיון על השנים חמישים עד חמישים ושש.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

ההתנהלות הלגיטימית במרחב הקריירה מעצבת את חייו העצמאיים של האני (26-28) וצובעת את חיי החברה שלו לפי ערכים הגמונים המשרתים אינטרסים של העצמה עצמית הפחתת החשש מהבדלים הטבעיים שקיימים תמיד במציאות בינו לזולתו. בעשור הקריירה הראשונית האני רוכש חלק מהעוצמה שמקנה לו את תחושת הביטחון הכלכלי שהשיג. אלו הם צרכים חדשים שהאני בשנתו העשרים ושש החל לעבוד על השגתם. עד צמד המשברים: בגיל 30, ובגיל 33 לערך עומדות בפניו 7 שנים בהן הוא מפתח עוצמה, תחושת ביטחון ביכולותיו לפתח כישורי חיים ובטחון כלכלי בכל מצב ויציבות. העוצמה מגיעה לרמות רצויות או מופרזות שמייצרת את צמד משברי גיל ה – 30 לכשיבוא אל פתחו.  

על משבר זה בפרק הבא שידון בשנות השלושים והארבעים.

אלהים - אל הרעם "יהוה" שנחשף ומתגלה בעבודתו של מיכאלאנג'לו

אלהים – אל הרעם "יהוה" שנחשף ומתגלה בעבודתו של מיכאלאנג'לו

השאיפה לעוצמה

השאיפה לעוצמה חולשת גם על מערכת התרבות והספורט בכללותה, והיא מחלחלת ומנהלת היבטים פוליטיים, מלחמות, מאבקי כוח בקריירה, ברחוב, בבתי המדרש, הכנסיות והמסגדים גם במקדשים של בודהה ובמגרשי הספורט ובאמנות. החשש והשאיפה לעוצמה מנהלים גם את כל ההיבטים האינטלקטואליים של חיי האקדמיה, הצבא, הזוגיות וכלל חיי היומיום. 

הגמוניה – עיקר כוחה של השאיפה לעוצמה בהגמוניה ובעובדה שהיא לא נתפסת כלל כעמדה או אידאולוגיה התפתחותית. ההגמוניה היא שלטון מוחלט בחיי האני המצוי בידיה של שאיפה מסוימת – כאן לעוצמה, שהשגתה מחייבת אותו לשיתוף פעולה בין ציות לשליטים ופיתוחם של כישורי החיים ומגיעה לתחרותיות ותאבה לכוח (השווה השאיפה לעוצמה של ניטשה – כאן – גלול עד אל "הדיאלוג הפורה והמוזות" ומתחתיו אל מתחת לתמונה ואל ״אנו זקוקים להערכה חדשה של כל הערכים, שבמסגרתה המוסריות גלומה בעוצמה ולא בטוב הלב״. סיסמא ניטשאנית (ניטשה) שעיקריה: …:כאןכאן וכאן) התאבה לכוח קיימת כחלק בלתי-נפרד מהחיים, עובדה מוגמרת ומוחלטת שאין להמשיגה ״תאבה לכוח״ ומשום כך, במידה רבה היא לא משמשת מטרה לביקורת משפחתית, חברתית, או תרבותית, אלא כאשר מעמדה מתערער ומתחילים להיווצר סדקים בהישגיה. ערכי העוצמה נשללים רק בקריסה של הישגיה. בהתרסקות הקריירה המושחתת נתפסים ערכיה כתאוות כוח, והאינטרסים האמיתיים העומדים מאחוריהם מתחילים להתגלות כנבלות.
את "כללי המשחק" לפיהם מתנהלת השאיפה לעוצמה, מכתיבים מעתה עקרונות יסוד להעצמת האני ותוצריו מעוררי ההתפעמות: פרסום, כסף וצבירת נכסים. החינוך לאיפוק והגינות מושיע אותו מקריסה של הישגיו מצד אחד ומתביעות נוכח נבלות מצד שני.

Peter Paul Rubens – The Triumph of Victory.

ככל שגדלים תוצרי העוצמה – מעמד, פרסום, כסף ורכוש הופכת העוצמה לכוח מעמדי כביכול אצולה חדשה, בהחלט לא תאוות כוח, תאוות בצע וקמצנות בסגנון הקמצן של מולייר – היא החלום האמריקאי לכאורה וקפיטליזם דורסני. תרבות הקריירה והעסקים נסמכת על ״הנסיך״ (Il Principe) לניקולו מקיאוולי בה המרכיבים והערכים הלא הגונים נתפסים כחלק מתרבות ההישג או התנהלות לגיטימית ואידאולוגיה פוליטית מנצחת.
עד גיל 33, השנה השלושים וארבע – השאיפה לעוצמה נראית לגיטימית, כמו חלק בלתי-נפרד מהחברה ומערכיה, בלי קשר להישגים בהווה בפועל.
מקיאוולי מדגיש את השאיפה לעוצמה ואת צורך ביציבות השלטון כערך עליון. ספרו "הנסיך" בא לייעץ לאיש הקריירה כאן הנסיך כיצד יש לשמר על עוצמתו – השמירה על הנסיכות, כאן אינה מטרה היא עוד אמצעי שעומד לרשות הנסיך בדרכו אל העוצמה הגדולה. על-פי מקיוואלי כל אדם יכול להיות נסיך –כולם שווים בשאיפתם לעוצמה. עוד על כך – כאן. יש מי שזוכה בעוצמה כבר בתחילת הקרירה שלו, בהמשכה או בסופה אבל ישנו גם זה שמזדהה עם האדם שהשיג אותה  עם הנסיך כשבעצמו לא ישיגנה לעולם. בדרך זו, גם שחקנים שלא נהנים מפירות העוצמה שהאני משיג מזדהים עם ערכי העוצמה.  אלה, הנמצאים מחוץ לפירותיה ולא מפתחים כישורי חיים מקבלים אותה בהערצה. עוצמת ההערצה הזו עמדה מאחרי הקונטרה רפורמציה ויש המכנים אותה ועידת טרנטו (1545-1563): החשש הלך וגבר מולו אובדן העוצמה והחיפוש אחר השבתה. במשך 40 שנה עמדה הכנסייה ברומא הלומה וחסרת מעש. כוחה הלך והתנפץ בגלל אכזבת הלקוחות מהתנהלותה והיא פולגה. גרמניה, כל ארצות סקנדינביה, חלק מצרפת ואנגליה נטשו אותה כשאפילו פולין עמדה עתה לעזוב והצטרף אל הפרוטסטנטים. האפיפיור פאולוס השלישי (1534-1549) יזם אספה נואשת של קרדינלים להשבת העוצמה ומתן מענה לטענות שלותר העלה נגדה – עם הרפורמציה הפרוטסטנטית. במרכז מחאת לותר עמדה טענה נגד התנהלותה הלא לגיטימית של רומא. בסופו של תהליך היה זה האפיפיור סיקטוס החמישי (1585-1590) שהבין את חשיבותה של העוצמה לאדם הפשוט וגם את החשש מאובדנה. בכדי שאת חלל החשש רב העוצמה לא תמלא אמביציה לקרירה ולעוצמה עצמאית (מה שהיה מחסל את מוסד הכנסייה בכללו). ראש הכנסייה פעל בנחישות ותוך זמן קצר השיב את תחושת הביטחון לרחוב. לשם כך לא בחל באמצעים והעמיד לדין אלפי אנשי כנופיות ושודדים וגם העניש אותם לעתים באכזריות. על מנת לפתור את הבעיה של אובדן העוצמה והחשש לפיתוחה עצמאית הוא התמקד בבניה מחדש של רומא כבירה אירופאית ועיר ברוקית גדולה, הוא האדיר את הפולחן והוסיף לו גינונים, מוזיקה וריח על רקע פסלים (ג'ובאני לורנצוברניני) תמונות חושניות (כמו של גווידו רני  Guido Reni;‏  1575 – 1642 , מיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ו (Michelangelo Merisi da Caravaggio;‏  1571 – 1610), סיים את העבודה בבזיליקת פטרוס הקדוש שהייתה הכנסייה הגדולה בתבל, שהייתה מעתה רבת עוצמה ומאוד מרשימה ובמיוחד המפוארת ביותר בעיני אנשי התקופה. סיקטוס החמישי  שיפץ את ארמון הלטראנו, בזיליקת יוחנן הקדוש בלטראנו והוותיקן, שיכלל את מראה רחובות רומא ומבנים ציבוריים רבים נוספים. הוסיף יופי ופאר. רכש יצירות אמנות פסלים וציורים אפילו פסיפסים ולשם כך היה עליו לעודד ולסייע להתפתחותם של אדריכלים, פסלים, ציירים – מלאכת הבנייה האדירה הביאה פרנסה לאלפי אנשים כשבנוסף התפתחה תחבורה להובלת חומרי הבנייה כמו כן סיקטוס החמישי בנה כנסייה מיוחדת ברומא לדוברי השפה הקרואטית, שהייתה שפת אימו וב-1589 ציווה בבולה אפיפיורית על הקמת בית ספר קרואטי ללימודי דת. בית הספר עדיין פעיל ונקרא "הקולג' הקרואטי האפיפיורי על שם הירונימוס הקדוש". כמו כן, הוא פיקח אישית על הדפסת הוצאה משופרת של הוולגטה של הירונימוס.
סיקטוס הוסיף ואיים על צרפת ששעטה אל חיק הפרוטסטנטיות (מלחמת הדת) והביא לכך שמלכם אנרי מנורה הוא המלך האהוב אנרי הרביעי המיר את דתו מפרוטסטנטי לקתולי וזיכה את צרפת בתמיכת הוותיקן.
נחשף סודה של שיא העוצמה בהרמוניה וביופי והעצמה של סמלים חזותיים של הכנסייה הקתולית – הביאה אל חיקה שוב את הערצת ההמונים. כן, זה הצליח – פולין שבה הבייתה וגם רובה של צרפת. הפולחן הראוותני שגשג והאנשים נטולי כישורי החיים סגדו לפאר וגם להדר.

ולנטין דה בולון (1591-1632) – ירון מרגולין בפתח תערוכתו בלובר שבפריז 17.3.2017

נטולי כישורי החיים חוששים מהמאמץ אבל נהנים להתרפס ולהתחנף בפני בעל השאיפה לעוצמה שהשיגה. כך הם לכאורה זוכים לחוש בעוצמה כצופים בהצגה משל הייתה העוצמה דמות של מלך נערץ או גיבור מלחמה אל  רב כוח, כדורגלן או נהג מרוצים גם תגרן כיכרות בנופך ההזדהותי, ובהתרפסותם מולו מתעצמת שאיפתם לעוצמה לכדי עובדות לכאורה, מיתוסים, לכאורה פולחן דתי, סרטי קולנוע אואמירות מוחלטות הנכונות לאותם אנשי שחיים בשוליים החברתיים ולא זכו להיכנס למרחב הקריירה או מה שהוגדר בתורת הדמימות על-ידי תרנגול פצוע.
העוצמה באני השועט אל הכוח ניכרת ומופגנת – הצגה שמעוררת את הקהל להתרגשות, קריאות עידוד ואורגזמה אלו רק הולכות ומתעצמות ומעצבות את פני החברה בת-זמננו כאז, היום. אלו פועלים על-פי ערכים הגמונים (האפיפיור סיקטוס החמישי (1585-1590) המשרתים אינטרסים וצרכים של הקבוצה הפצועה. הם עולים ומתאגדים בקהל היושב בחושך – כך פעלה קתרינה דה מדיצ'י שארגנה מסיבות ראווה יוצאות דופן בדרכה לכבוש את צרפת – כאן, כך פעל לואי ה- 14בבואו לבנות את ורסאי. ההצגה נמשכת והקבוצה המורחקת ממרכז ההעצמה נשלטת. זו דרך העוצמה שלא מושגת ובדרך זו, בקרב המתבונן בה הולכת ומתעצמת תחושת ההשתתפות, והאני בן המעמדות הלא מתפתחים, גם האנשים המדוכאים מזדהים איתה ומעריצים את האינטרסים של האני המתעצם במרחב הקרירה שנתפס מהצד כמי שמדכא אותו בגיל 33. אבל עד לשבר השנה ה-34, האני (הבריא) אינו פצוע רק רץ ומתעצם ומתייצב עמוד שדרתו הרגשי. ככל שגדלה עוצמת האני הבריא אין לאני הפצוע כל השפעה על מרחב הקריירה שלו.
עוצמת האני בגיל 26-33 חד כיוונית. היא רק הולכת ומתעצמת ומשום כך האניהפצוע מעדיף את החלום והמיתוס על היציאה לדרך הקריירה מעמדת החנפן.
כשלואי ה-14 בנה את ורסאי או כשקתרינה דה מדיצ׳י ייסדה את הבאלטוייסדה את מסיבות הראווה גם קוזימו דהמדיצ׳י כשבנה את הכיפה של הדואומו בפירנצה (מריה הקדושה של הפרחים) העבודה על הכיפה, של הסנטה מריה דל פיורה הייתה אחד מהישגי הבנייה המרשימים ביותר בתקופת הרנסאנס, בוצעה על ידי פיליפו ברונלסקי שזכה בתחרות על פני לורנצו גיברטי. (בנייתה נמשכה בין השנים 1420 – 1436. (עוד על כך – כאן). או כשקוזימו טיפח את האמנויות (דונטלו) – תובנה זו של היופי כעוצמה נערצת ומלכדת את ההמונים סביב יוצריה עמדה לכאורה בפניהם. באמצעות היופי ותמיכה בהיווצרותו משיג הנסיך ומעלה את מיתוס העוצמה על הבמה ואת הקהל הסוגד לו, הוא מכניס בהמשך הדרך אל האפלה.
לסיכום -בשנה ה-26 מתפצלת החברה האנושית בין שורדים החיים בקרב הקהל שיושבים באפלה ומעריצים מופעי עוצמה וכוח ואנשים שמתעקשים להמשיך ולהתפתח.
לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

Georgi Melikhov – Victory Day in Berlin

הטונאל 

הטונאל – בגיל 26 שנה ה"טונאל" שב ומככב בחיי האני (על הטונאל ראה/י.  גיל 10 – וכן "טונאל או דימוי עצמי – דמימת גיל 10 ובשרירים הבן צלעיים" שבמאמר "די לכאב" כאן) הטונאל בשנה העשרים ושש ולאורך עשר השנים הבאות (36-37) מעצב את הדימוי הקרייריסטי ומגונן על ה"אני" מהשפעות שמפריעות ליצירת הקרירה ביניהן העדר התלהבות, כשלי התמד ומאמץ, עצלות, פינוק, העדר יוזמה, מרחב נוחות ותרדמת חולמניות. במשבר גיל הארבעים והחמישים מתרסק ה"טונאל" שנקשר בכוחות הגוף ומחליף את הדימוי ב"אדם החושב" – זהו משבר גיל ה- 50 אבל על כך בהמשך.
בשנה האחת עשרה לחיי ה"אני" מדברים על "דימוי עצמי". יצירת זהות בין שני יסודות: ה"אני" והמטאפורה המקצועית. ה"אני" כאן וה"טונאל", הסמל והנמשל (מטאפורה) שם. המאפיין של תקופה זו היא שה"אני" חי יותר במטאפורה מבמרחב הפרטי שלו.
הסמל הופך מעין נפש מקבילה וסודית והיא שקובעת את גורלו ומנהלת את חייו. בנוסף לכך ה"אני" בגיל 12 בוחן את הנפש החדשה שלבש על-פי הדרך בה העולם מכיר בו (בה) ועל-פי תגובות העולם על הנפש המקבילה –הסמל הוא שופט את עצמו ובוחן באם הצליח או נכשל להלביש כראוי את הסמל על חזותו.
הקריירה מרגע שהאני נכנס אל מרחב הקריירה הטונאל כובש  אותו ומנהל אותו. חובש הדימוי נטמע בו עד להיעלמותו בו. תופעה זו עולה בעוצמתה ומוצגת בסדרת הטלוויזיה "הכתר" עליה כתבתי כאן (לגלול עד לכותרת "הטונאל") הכתר כ"טונאל"הכתר – סמל וטונאל – הונח על ראשה של המלכה הצעירה אבל  אין לנצח אותו: "תפשוט את הרעלה ומה יישאר לך? אישה צעירה ורגילה, בעלת יכולת בינונית ודמיון מועט. אך עטוף אותה כך, משח אותה בשמן… ולפתע פתאום, מה קיבלת? אלה" אומר אדוארד השמיני/הדוכס מווינדזור, בפרק ההכתרה של המלכה אליזבת השנייה (קלייר פוי) ב"כתר" של מורגן.
התפקיד, התואר, המעמד, הכתר אלו הם הטונאל העכשווי. האדם הנושא את המשרה הרמה מחויב לתפקיד ולבלימת תשוקותיו אם הן מתנגשות עם דרישות התפקיד – תאוותיו יקומו עליו ויהרסו אותו כפי שעשו לראשון לציון הרב שלמה עמאר, לנשיא קצב,או לקצין המוערך אופק בוכריס , ולראש הממשלה אהוד אולמרט.ונראה שיחסלו גם את נתניהו.  לקראת סוף הפרק השני בסדרה "הכתר" הסבתא, המלכה מרי (אילין אטקינס), מזהירה את אליזבת ה-22, רגע לפני שהיא נעלמת אל תוך התפקיד ששינה  אותה לחלוטין במחויבותה אליו. בנאום שהוא כהצהרת אהבה של יוצר הסדרה לבית המלוכה הבריטית אבל גם לערכי הטונאל אומרת המלכה האם:‏
״אנשיך זקוקים לכוח ולמנהיגות שלך. …ראיתי שלושה בתי מלוכה נופלים בשל הכישלון להפריד בין הרגשות האישיים לחובת התפקיד. אסור לך לטעות בכך. הוחלפת על-ידי אדם אחר, את כבר לא אליזבת (הרעייה) … את כנושאת הכתר אליזבת השנייה … שתי האליזבתיות האלה יסתרו זו את זו לעתים תכופות. אליזבת אחת תמיד תהיה במאבק פנימי עם האחרת. העובדה היא; שהכתר מוכרח לנצח בו. הכתר תמיד מוכרח לנצח" מסבירה הדוכסית מווינדזור ומחדדת:. …״העובדה היא שהכתר מוכרח לנצח". כהמשך לדבריה שהועברו שם במכתב דוחק בה ראש הממשלה ווינסטון צ'רציל (ג'ון ליתגו), להבין שלעולם לא יהיה עוד שום דבר פרטי בחייה, ושהכתר מגיע גם עם מסיכה מדומיינת שעליה לעטות כל הזמן. אף אחד לא רוצה שתהיי את", הוא אומר. "לעולם אל תניחי להם לראות את אליזבת ווינדזור האמיתיתלעולם אל תניחי להם לראות שנשיאת הכתר היא לעיתים קרובות נטל". כך מוגדרת עוצמתו של הדימוי בכבשו את איש הקריירה במרחבה.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

ניהול קריירה

ניהול קרירה הוא תהליך מתמיד של שכולל ולימוד עצמי, במרחב חדש ומאפשר צמיחה מתמדת ועצמאות כלכלית. כדי להתפתח ולאפשר לצמיחה אישית להתרחש על האני להתגמש מול כללי התנהלות ארגוניים, להכיר בכוחו של בעל השליטה בחברה, לנהוג על-פי ההתנהגות הנורמטיבית, כלי חשוב נוסף שעומד לרשותו הוא שיתוף הקהילה בדרכו המקצועית – באתגר, במאמץ ובהגעה ליעדים המתבקשים (לא בחוויותיו האישיות: תסכולים, כעס, התרגשות, התאהבות), הוא מוזמן ללמוד בדרכו ולבקש סיוע ואף לצאת לסדנאות מתאימות שיכולות לסייע להתפתחות תפקידו והישגיו בו. בנוסף האני נדרש להבהיר לעצמו את האתגר שעומד בפניו ולתאם בין המשימה שקיבל במרחב הקריירה ושאיפותיו להגיע אליה. ההתנסות במרחב המקצועי חייבת להיות מקצועית ואם הוא נזקק לעצה מקצועית או להבהרה מקצועית עליו למצוא דרך לפנות אל היועץ המתאים לו. אין להתנהל במרחב הקריירה כמי שמחפש חוויה אישית – לשם כך ישנו מרחב משפחתי ורצוי מאוד לצאת לחופשות. על האני להמשיך במקום עבודתו כל עוד יש למקום זה להציע לו הזדמנויות להתפתח – הישארות במקום מעבר לכך היא דמימה. כששואלים כיום מועמדים למה עזבו את העבודה הקודמת שלהם, התשובה היא שהם הרגישו שהם "מפסיקים ללמוד דברים חדשים". תשובה זו נכונה למרחב הקריירה.

השאיפה לקביעות
העובדים, שמועסקים בארגונים גדולים וותיקים שחלקם נשלטים על ידי ועד עובדים חזק ברגיל לא מנהלים כלל קריירה. נושא העדר קריירה נכון ל"פועלים" בענף הבנקים, התעשיות הביטחוניות, המגזר הציבורי וגם ל"פקידי" המקצועות שההכשרה אליהם ארוכה ועלויות המעבר בין תפקידים גבוהות, כמו למשל רופאים. השאיפה המרכזית של עובדים כאלו היא לקבל קביעות – שיטה שמבטיחה העדר התפתחות, השתהות ארוכת שנים בתפקיד שאין בו כדי לתרום להם דבר – לבד משכר שאפשר תמיד למצוא אותו יחד עם התפתחות, משמעות וסיפוק בתפקיד אחר.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

משבר גילאי ה 26 – הגירוש מגן העדן

צעדיו הראשונים במסלול חייו העצמאיים מתחיל. האני הגיע לגיל 26 – אבל יחד עם ההתלהבות להיכנס אל מרחב הקרריה הוא נשבר –  משבר גילאי ה 26 מתחיל בהיפרדות מורכבת שלו ממה ששימש ציר המרכז הראשון של חייו: בית הוריו. שם היה לו מקום משלו. שם הוא קיבל תמיכה והכרה בכל צרכיו לא משום שעמל עליהם או השיג משימות מורכבות אלא אך ורק בשל היותו/ה בנם/בתם – בשלב חיים זה כל זה נגמר. תחושת בטחונו/ה הישנה הוטלה על מערכת היחסים: הורים-בן/בת באה אל קיצה. סיומה כמרכז חיים משפיע הגיעה. הפרידה איננה פשוטה וגם אם מערכת כוחות היציבות בו חזקה ובריאה היא מלווה בתהליך כאוב ומתמשך שניכר בביטויים של מרד, עלבון, תחושת ננטשות, תלות געגועים ורצון להיות ביחד שנכללים במושג ״פרדה״. מזהים בתהליך זה התפרצות ספונטאנית של רגשות מגוונים. התלהבויות שמביאות לעזוב הכול ולהתחיל משימת חיים חדשה. אובדן ביטחון עצמי, רגשי נחיתות, זעם על אהבת הורים והכרה בלתי מוצדקת ביכולותיו, גחמנות מתפרצת ותסכולים בעקבות כשלים. מנגד צומחת בו הכרה ביכולותיו, אמונה בעצמו ושהוא ראוי וחייב לצאת לדרך ובה יתפתח הלאה. בחלקה מאזכרת התופעה את מיתוס הגירוש מגן העדן, בחלקה

יציאה ממצרים – ברגעים אלו הוא מותש וחש כחסר כול – כשהצעידה הממושכת במדבר סיני רק מאיימת עליו. מכה של ספקות מקננת בו נוכח ההתנהלות הלגיטימית במרחב העבודה. כוחו של הטייקון מערער את עוצמתו והחשש שלא יצליח להשיג עוצמה לעצמו שוברים את רוחו. האני השבור חש כמי שלא בחר בהכשרה הנכונה או שבזבז את זמנו על לימודים בלתי ראויים וטרם הגענו לביטול זמן על משחקים, מסיבות ומערכת הטיולים שלאחר תקופת הגיוס בעולם. לרגעים מלווה את חייו התפרצויותיו של סוס הפרא האפלטוני מן המרכבה ולעיתים געגועים לארץ המובטחת.
האהבה לאבא – תקופת המעבר אל חיי הבגרות העצמאיים שנקשרים בהגשמת הייעוד אינם קלים. הקריירה ויותר מכך אתגריה, משימותיה וכיבוש יעדיה מעמידים את אהבת ה"אני" להוריו בצל – בעיקר לאבא. ההתרגשות וההתמלאות האדירה של חייו במשמעות באמצעות הקריירה מביאים אותו למאבקים פנימיים נגד האהבה שלו/ה לאבא. פעמים רבות הוא מוצא עצמו נלחם בראש השבט הקדוש שלו – דמות אבא המגביל לכאורה או בפועל אוסר לכאורה על מאווייו ושאיפתו לעוצמה להיתממש ומנסה לכוון את דרכו על-פי רצונו – כמי שנחשד בבגידה.
ה"אני" ממין נקבה שסבל לאורך אלפי שנות ההיסטוריה מחבלה קשה בהתפתחות מרחב הקריירה שטבעית להתפתחות גיל 26 – 36 נאלצת להתמודד עם תרבות שאין כמעט בנפשה כוחות שיסייעו לה. יש והאישה הצעירה תבטל את ערכי המשפחה או תמנע מעצמה את חווית ההורות. נערים רבים שמצאו עצמם מגשימים את תוכניות השבט, הוריהם ובמיוחד את תכנית העל של אבא עבורם, אינם שונים בהרבה מהנשים הצעירות. גם עבורם הקרירה והעבודה – אינה הזדמנות להתפתח כי אין בתוכם כלים לכך. הקריירה כאמצעי להעשרה עצמית נעדרת ואת מקומה תופס כוח הריצוי את אבא – נושא שמעלה את סף רגשי האשמה, רגשי הנחיתות לעוצמות לא נסבלת.
באני הבריא השבר עולה בנוסף לנזכר לעיל גם מכך שהנאתו מהישגיו בקריירה משכיחים לכאורה את הצורך בעוצמה שחש בקרבת אבא בחיי טרום-הקריירה.
יש וימשך בלהט שבר גיל הקריירה להתנסות חד פעמית עם סמים קשים, יחסי מין מזדמנים, ספורט אתגרי מורכב כדי לבחון את כשרי הישרדותו. יש ויבהה בחלומות על הישגים גדולים וחזיונות נבואיים.
כניגוד גמור להופעותיו של בכי הפרידה והתפרצויותיו של סוס הפרא בא עידן של יציבות.
מרתה מורס כותבת בהקדמה לספרה "שלבי ההתפתחות בחיי האדם" כי בכוונתה בראש ובראשונה לשרטט תמונה של החיים כמשימה, משימה שעל האדם להשלים בעזרת כוחותיו הגופניים והנפשיים-רוחניים. מורס מתייחסת בכך, לדעתי, בעיקר להתפתחות ה"אני" בגיל  – 36 – 26 ומתבוננת על מכלול ההתפתחות מזווית הראיה שמאפיינת את ה"אני" בשנים האלו. הכוחות הרוחניים, הלוקחים חלק ב"חיים כמשימה" הם שמעניקים לדעת מורס לחיים את המשמעות האמיתית. מורס מדברת על משמעות אמיתית, מעמיקה יותר, ההולמת את הכבוד האנושי.
לגבי תקופת גיל אמצע החיים 20 – 40 מורס טוענת שישנם כאן שלושה סוגי מאמץ הפועלים על ה"אני" בזה אחר זה: מאמצים פסיכולוגיים ויטאליים, מאמצים תכליתיים [אובייקטיביים] ומאמצים רוחניים.
לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

דמימת גיל 26- 28 אנשי הצל וצמח הקיסוס

העדר קרירה, העדר מימוש עצמי, אדם שמרבה לחלום על הישגים אישיים אבל אלו לא נמצאים כלל בחייו. נסמכות על חיי הקרירה של האב, האם או בן הזוג גם הם מתסמיני דמימת גיל 26 – 36 בנוסף תקיעות. קביעות בעבודה והצמדות אל הקריירה כאל גלגל הצלה בים סוער – כשהוא יושב באיזה משרד על כיסא ולא מתקדם לשום מקום, אלא אם כן צריך להחליש את המזגן. טיפוס שמוצא פורקן להעדר הגשמה עצמית בקרבה אל קרירה אדירה של משהוא אחר. חנופה. התרפסות.
לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

שמשון ממוטט את מקדש דגון על כל החוגגים וקורא "תמות נפשי עם פלשתים", גוסטב דורה

משבר גיל ה-30

 

לקראת גיל 30 הוא חווה משבר נפשי קשה.  מידת הביטחון, נוכח החשש שהבדל הקיים במציאות בין האני לאחר התעצמה. ההבדל בינו לאחר, ושממנו חשש שיתגלה ויחבל במאמציו, לא נחשף ואם התגלה הבדל כזה, הרי שהוא לא מנע ממנו להתקדם, ולממש את רצונו. בנוסף לכך הוא הצליח לפתח מספר כישורי חיים מרשימים. למעשה הוא יצר בעזרת כישוריו הבדל חדש ומיוחד שהועמד דווקא לטובתו. הוא שעט קדימה, התאמץ, התגייס מאז שנכנס למרחב הקריירה, בגיל 18, 19, 26 ולא עצר לרגע. היום מלאו לו 30 שנים. הוא כבר לא נער הוא בן שלושים – וכלום.

ביום הולדתו ה – 30 מתרחשת אכזבה מרה בחייו. חלום ההזדמנויות להיות איש גדול, אייל הון, מנכ"ל, בעל חברת היטק, זמר מפורסם, ראש ממשלה לא התממש. האכזבה מאי מימושן של תחזיותיו ויותר מכך מהמציאות הניטחת בפניו רק מוכיחה לו שהוא לא הבן המיוחד של אלהים… "אני כבר בן … 30, הכל עבר ולא הספקתי כלום…". בתוך השבר הגדול והאכזבה מתעורר בתוכו מחדש אותו חלק אחר שתמיד עמד לרשותו מאז לידתו ומסייע לו לפתח במרחב החושב גישה מדעית לחיים.

גישה מדעית לחיים – הגישה המדעית, בגיל 30, מתעלמת מהרגשנות של האני ונסמכת על ניסוי וסטטיסטיקות, ראיית המציאות מבטלת חששות, דאגות ואפילו פחדים. העמדה החדשה מעניינת אותו ומאפשרת לו להתנסות, להתנסות מחשבתית, לשקול אופני פעולה ולהתנהל בינו לבין עצמו בהתנהגות שמקובלת עליו כלגיטימית. היא מפתחת אותו  ומעצימה אותו. בנוסף לכך הולך ומתחזק בעזרת הגישה המדעית לחיים הכוח היציב.

הדימינואנדו – הכרה ברגשות מתפרצים מכאב באה בגיל 30 ביחד עם תופעה חדשה הפחתת העוצמה של המהות (התוכן הנע בקרבו) בהדרגה – מדובר בהתפתחותו של עומס תוכני במסלול חדש, דימינואנדו. היכולת להפחית בהדרגה מהעוצמה הרגשית של הרגשות הספונטניים. הדימינואנדו מוכר במוזיקה הגבוהה – הוא מרגש תמיד. כאן הוא בא לסייע להרחבתו של כוח היציבות. תחת הכותרת ״אי-פגיעות״. אי-פגיעות הוא המושג שמתאר חוויה בה האדם יודע שלא יעונה לו כל רע, כאן).  מתפתחת ב"אני" שלוות האמוציות של חיי היומיום ובעזרתה הוא חולף על המשבר עד לשנה ה – 33 בה הוא נשבר לרסיסים במשבר נורא חדש.

Alexander the Great, Istanbul Archeology Museum

משבר גיל ה- 33

תמה מלאכת הפרדה משלב הילדות נשלמת.  מות הילד שבו, משה בתבה – פרש מהארמון, אשליית כיבושו את העולם מתנפצת, בהחלט גם הוא לא אלכסנדר מוקדון, ישוע, מוחמד או בודהה הוא גם לא מוצרט, לאונרדו דה וינצ'י או ניוטון. הקונפליקט מצמח בתוכו את דמות הגמד ההרסני שמזנק מתוכו להרגו. ביום הולדתו ה – 33 הוא בטוח במותו. השאיפה לעוצמה יצרה בו מפלצת חזקה שקמה עעשיו (ביום הולדתו ה- 33) להרגו. לא משנה כמה הוא חזק הוא שב ומבקש בשנות הקריירה הראשונות ועד רגע זה להעצים את עצמו ביחס לאחר וביחס למה שהוא עצמו היה קודם לכן. האני שב ומצא את עצמו בתחרות מול עצמו או מול שותפיו נוכח רצונו הטבעי לפתח עוד ועוד יכולות, אף פעם לא די לו בעוצמה שיכולותיו, קשריו העניקו לו. במובן הזה החשש הראשוני שהוזכר למעלה, שהוא לא מוסרי – ביום הולדתו ה – 33 מנצח. הוא רואה בתופעה זאת חתרנות. הכאב כה גדול עד כי הוא משוכנע שיצלב חיי כישוע. הריסה של כל מעשיו והצלחותיו – בהחלט עומדת כאן על הפרק.

כאבו גדול והוא בוכה, בכי שחובר לרגשי אשמה ובד בבד לכוח העוצמה שרכש וכושר התנחמות וחמלת העצמי עולים ומחבקים אותו והוא מתעורר מהמשבר כמתוך סיוט ושועט קדימה. הוא רץ הלאה אל מרחב הקריירה. כוחה של היציבות שב ומביא אותו להתגבר בפעם נוספת בחייו, על מכאוביו והפעם הוא מתגבר על הצורך להרוס, את הקרירה, הלימודים, התא המשפחתי. מתחילה תופעה חדשה, הכרה באובדן שליטה ובהקשבה להתרחשויות שטרם הובחנו ממש בהכרתו. העולם משתנה והוא שט בזרם כספן על ספינה עם מפרש. שט ומשתנה אך גם נותר שלם!

תמו ימי הנעורים (תקופת הקיץ, מות תמוז בפתח, סובל מחום, לא יכול לנשום, ורטיגו וסחרחורת – הנושא נדון במיתוסים רבים). בתוך החורבות והעשן המיתמר עולה ומתגלה שהשבר הגדול היה הכרחי – ומה שנשבר הן כל תפיסת עולם מחשבותיו הילדותי. אותו חלק של המחשבה שאין לו בה ובאופניה כל צורך בשלב זה של חייו פורש עכשיו, וכל עוד לא יפרוש ממנו הוא לא יוכל להתקדם בקריירה ולהגיע אל השיאים שממתינים לו.

במקביל לתודעה החדשה מתרחבת האחריות והערך העצמי מעמיק – הגיל האוטונומי עומד בפתח.

המשבר מוביל לחשיבה חדשה ולהכרה בחשיבותו של העולם הרגשי – תודעת כוחה של הנפש מתחילה. נושא ההתקרבות לנשים (כולל אפיזודה חדשה של אהבה, רומן חדש, רגשי, יעוץ ובקשת סיוע ממומחה בתחום הרגש, המקצוע…) בולט אצל הגברים. האני שוקל שינוי עבודה, תעסוקה, ארגון מחדש של החיים, הבאת ילד ראשון (אישה).

בדמימה: תפיסת עולם ילדותית – לא נפרד מאופני המחשבה הילדותיים. סערות נפש. התעלמות מחשיבותה של הנפש ככוח הכרעה בדרכי חייו, חששות מיכולותיהם של האחרים, פחד קהל, פחד מחיידקים, לכלוך, שאיפה לקביעות והתפתחותו של קשר יציב – וכפייתי – אל מקום העבודה.

סחרחרות, מתקשה לנשום. פוחד מהצלחה, משיא.

קריסת עידן הקריירה – עזיבת מרחב הקריירה בתירוצים שונים: לידה, מחלת הורה, רעייה, בעל, לא מצא, זכה בירושה… נטש ולא שב להתפתח במרחב הקריירה.

לשאלות וקביעת תור לפגישת ייעוץ

אזור השתקפות הדמימה בגוף

דמימת קו הקריירה – הדמימה נמצאת לאורך חלקו המדיאלי – הפנימי של השריר החצי קרומי – ה-Semimembranosus.
אזור הדמימה מסומן בקו שחור ניצב לאורך צידו הפנימי של השריר. קו זה הוא אחד מקוי האנרגיה החזקים בגוף האדם.

דמימת הקריירה – משתקפת ברגל ימין מאחור. שרירי כופפי הברך Hamstring, הולכים ומתכווצים בכיווץ כרוני ככל שגדלים חששות האני גדלים שלא יעמוד בתחרות, בדרישות, במאמץ שהקריירה דורשת ממנו.

הדמימה נמצאת לאורך חלקו המדיאלי – הפנימי של השריר החצי קרומי – הSemimembranosus.

https://he.m.wikipedia.org/wiki/השריר_החצי_קרומי

כאבים בברך (ימין) פנימית מוקרנים מדמימה זו שמשמעה כשל בהגנה על זכויותיו, מסלול התקדמותו בקריירה ולעתים גם עקב התנכלות ליוזמתו ועשייתו.

ברגע בו הקריירה משתהה והכל נראה אבוד. הדמימה שבאזור העיגול מכונה ״בור יוסף״ ומלמדת שגם כשהחיים נראים כנופלים לבור, ההזדמנות לפתח כישורי חיים, כפי שפעל יוסף ניתנים. אפשר לצאת מהבור להצלחה גדולה כפי שסיפורו של יוסף במצרים מלמד אותנו.

דמימה באזור התחל של הסמיממברנוסוס (הSemimembranosus), באזור חלקו הגידי ובחיבור לגבששת השת (Tuber ischiadicum המכונה לפעמים "עצם הישיבה". בצילום למעלה, מסומנת בעיגול) משקפת הזדמנויות אדירות להתקדמות ולפיתוחם של כישורי חיים. לעיתים מופיעות ככאב גדול. מקורו חויה טובה בקריירה. יש וכאב זה עקב השתהות או עצירה או תחושת פיספוס גדולה בקריירה.

דמימה של העדר גיבוי – למאמר בנושא העדר גיבוי – כאן. הדמימה מופיעה בשריר הירך הדו-ראשי ( Musculus biceps femoris).

משפטי החלשה – למאמר בנושא כאן. הדמימה הנלוות לה מכונה ״שאיבת כוחות״ או ״ערפד מוצץ אנרגיה״ (Vampire), פועלת על ריחוק ונגד קשרים אינטימיים, חברויות קרובות ומהווה אחת מנקודות התורפה של מסעות ההצלחה. ניכרת גם בירך הימנית, מאחור בשריר (בעברית: השריר מותח המחתלה הרחבה ) Musculus tensor fasciae latae, שבצד ימין.
משפטי ההחלשה צצים בדרך להגשמת המשימה, ומשקפים תלונות על עייפות, קינאה, עלבון, יוהרה ומה שמכונה אגו נפוח או אגו פגוע.

המשך יבוא

חזרה לעמוד 1
חזרה לעמוד 2
חזרה לעמוד 3
חזרה לעמוד 4
חזרה לעמוד 5
‏חזרה לעמוד 6
חזרה לעמוד 7
חזרה לעמוד 8
חזרה לעמוד 9
חזרה לעמוד – 10
חזרה לעמוד 11
חזרה לעמוד – 12.
נשלח ב העצמה אישית, כללי, תורת הדמימות

נעדרת הפנים – נרצחה בטרבלינקה

נעדרת הפנים – גוטה לבית בלטמן – צעירה עם כובע – שנרצחה בטרבלינקה

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. (דברים ד׳ ט׳ )

Nowy Świat

Nowy Świat – ״העולם החדש״ (נובי סוויאט – Nowy Świat) הוא שם של רחוב מרכזי ומקביל לנהר ויסלה במרכז ורשה. רחוב יפה ואופנתי. בנובי סוויאט זה גרה גוטה מרגע שנישאה למייטק שציפיור מבן החסידים. היא נהגה לצעוד לצד הבת הבכורה שלה עם כובעיה, בדרכה, אל תאטרון הבובות של יאנוש (קורצ׳ק).

מתוך הסרט המרגלים של ורשה

גוטה נולדה למשפחת סוחרי הפחם (בלטמן) שהחזיקו במנסרות עץ. כיום לא נמצא מי שיתאר את מראיה. פנים שנשארו עלומות. בתה הבכורה אווה (ורשה 1934) – היא אמא שלי – לא זוכרת איך הן נראו. בשנת 1943 אמא שלי נפרדה ממנה. היא הייתה אז בת 9 – הפרדה, כנראה התקיימה ערב אחד לפני שגטו ורשה הועלה בלהבות:

״אני לא זוכרת איך היא נראתה״ סיפרה לי אימא חווה בצער והודתה שהנושא הזה מייסר אותה מאוד. ״היא הייתה גבוהה, היא הייתה רזה … אישה יפה, אלגנטית, אצילית, שהייתה בוגרת אקדמיה למוזיקה. גוטה נהגה לכבוש כובעים ואת הכובעים אני זוכרת – גם את הכפפות שלה – תהרוג אותי אבל אני לא זוכרת את פניה״ – הוידוי המצמרר מתועד בסרטון המצורף (למטה) – באותם ימים קראו לאימי וישנייה – "דובדבן". גוטה קראה לה דובדבן הגם שהיא הייתה כמובן אווה שמשמעו חווה – שם תנ״כי כיאה למשפחה עם מסורת יהודית ארוכת שנים. אומרים שהייתה צאצקלה של הגאון מוילנה.

שלומית ואמא (חווה מרגולין שנקראה בילדותה אווה) סרטים בשיער

אחותה של גוטה לבית בלטמן היא שרה גרנות אמו של הטייס מירון גרנות שנהרג במלחמת יום הכיפורים, התגוררה בתל-אביב. נהגתי לבקר אותה. באחד מביקורי אצלה בתל-אביב (ברחוב פינלס) דודה שרה סיפרה לי ששלומית טובה שדרך אגב נקראת על שם גוטה – (תל – עדשים 1960) היא נכדתה הראשונה ודומה לה במראה. שלומית נולדה אחרי שני נכדים שאני הבכור מבניהם (1954) והיא לדברי שרה – אחותה של גוטה דומה לה: שער שטני גולש, מבנה גוף חזק, כשל אלה יוונית ועיניים טובות וחכמות, אישה אצילית ומאוד מרשימה. את זיכרונה של אימי מראיה של שלומית לא מאיר. הזכרונות נעדרים ולא מעלים את דמותה של גוטה.

נעדרת פנים

גוטה אהבה לנגן בפסנתר, היה לה פסנתר כנף, ופסנתר שחור, רגיל … שופן היה אהוב עליה בעיקר הנוקטורנים ואת מפעל חייו של יאנוש קורצ׳ק. היא הייתה פטרונית שלו.

ברחוב השוקק נובי סוויאט, מתנהלים חיי החברה של ורשה אז כהיום. אתה מוזמן לחוש בדופק שלהם בתוך מסעדות רבות וחלקן משובחות, אפשר להיכנס אל בתי קפה ומעדניות ושלל חנויות יוקרה, מי שמבקש את הרומנטיקה יכול להמשיך מכאן אל העיר העתיקה והציורית של ורשה, או לעצור כמוני בפאב שמגיש מנות קטנות מהמטבח הפולני, הגבורה נמצאת בכיכר נפוליון (Napoleon Bonaparte Monument ) הסמוכה – אולי, תרצו להצטרף אלי ולפנות אל רחוב שוונטושיסקה (Swietokrzyska) אין כאן דליקטסים. פה ניצבה רשת החנויות ״רשת שצ׳פיור" של סבא שלי מייטק. שמן של החנויות שונה עם הזמן, אבל כולן עומדות שם עדיין, לידן, נמצא רחוב קטן. בתי אבן ענקים בו, כארמונות ממש. הם נצבים משני הצדדים שלו וקשתות מחברות אותם, זו הורצקה.

סדרת טלוויזיה קצרה ומרתקת בשם ״Spies of Warsaw ״ בהפקת ה –BBC מצולמת ברחוב זה. בבית הסמוך לבית שלנו היא מתארת את חיי החברה הגבוהה של תושבי השכונה. רוב אנשיה נקשרו עם הדיפלומטיה הזרה, צרפת, רוסיה, איטליה, מסיבות קוקטייל ודיונים על הפקות אופרה, קונצרטים, אפנה גם על נשים יפות ועל המרד הפולני שהמפקדה שלו הייתה כאן.

בכניסה לבית שלנו (מספר 9) נמצאה דירתו הקטנה של שומר הבניין ובקומה העליונה של הורצקה 9 (Varezka 9 warsaw) מתחת לשורת מנורות השנדלייר, גרה גוטה לבית בלטמן לאחר שנשאה למייטק ולהם ילדה בשם אווה,יעקב ואניה נולדו להם מאוחר יותר. חבורת משרתים ואומנת גרמניה מסייעות לה בניהול משק הבית ואווה שולטת עקב כך בגרמנית.

מייטק או מייציסלב שצ׳יפיור – מעט אחרי מלחמת העולם הראשונה

מייטק או מייציסלב היה עסוק בעסקי המשפחה שכללו חנויות בשוונטושיסקה, עסקי פרווה, דירות להשכרה (וילנסקה 23, 44 wilenska) בשכונת פרגה Praga, אלו עומדים בשלמותם עד היום ורשומים ב"טאבו" (על שמם) בניין שלישי נהרס ועל יסודותיו ניצב כיום גן עירוני. גם מחסני עצים לחימום הבתים של ורשה היו להם.

ביום הכיפורים שנפל על ה- 12 באוקטובר 1940, יצאה המשפחה כהרגלה לבית הכנסת הגדול ברחוב דז׳לנה 32 (Dzielna). אמא של גוטה פייגה רכטמן בלטמן (1882-1969) נעדרה, היא הייתה אז בביקור, בתל-אביב, אצל הבת שלה שרה.

קדושת החג התפוצצה לאחר ששודרה ברדיו פקודה מטעם מפקד מחוז ורשה שהורה ליהודים לעזוב את בתיהם. היהודים לא רשאים עוד לגור ברחבי העיר פרט למקום שיועד להם.

כ-100,000 אזרחים לא יהודים, פולנים פונו מאזור שיועד מעתה רק ליהודים ובמקומם הגיעו לשם כ-180,000 יהודים, שהצטרפו לכ-200,000 שכבר גרו במקום. אוכלוסיית היהודים, שמנתה 38% מאוכלוסיית ורשה, הצטופפה באזור קטן – ״הרובע היהודי" בלשון הנאצים הגרמנים שהיווה 2% בלבד משטחהּ. רבים מן הבניינים נפגעו בהפצצות של הימין הפשיסטי בכיבושם את ורשה והם לא היו ראויים למגורים, כך רבבות בני אדם היו בן רגע חסרי קורת גג. הם נאלצו להשתכן בהריסות או בגינות ובשטחים פתוחים; אולם לשלטונות החדשים שכבשו את ורשה הייתה תאבה גדולה ועינם צרה במעט הזה, כך שהם החלו להפקיע את השטחים הריקים, והצפיפות באזור ההוא הייתה בלתי אפשרית.

חלק מנכסי משפחתה של גוטה היו באזור הזה, כך שגם אם הפרדה מהבית הגדול הייתה קשה, היא הייתה לא יותר ממעבר אל הבית הקטן שהיה מרוהט בטוב טעם ועמד באזור שכונה מעתה רובע היהודיים. מאוחר יותר יקרא: הגטו הקטן.

גוטה לבית בלטמן, בעלה מייטק, אווה ואניה הקטנה, שכבר נולדה (1939) החלו לאבד את שלהם ועברו לגור עם חמותה וחמה רבקה כץ וצבי הירש שציפיור. ביתם עמד ברחוב שליסקה (9?).

רבים מן האדמו"רים ישבו בוורשה. מאבק מפלגתי חריף היה נטוש בין הזרמים והסיעות הציוניות, לבין החרדים והחסידים, שהתלכדו במסגרת "אגודת ישראל". סבא הירש שצ׳פיור גר סמוך לורצקה ותמך בזרם החסידי. האחים בלטמן באו מהזרם החרדי אבל גם האח הארי וגם האחות שרה עלו לישראל מעוז הציונים. תחילה שרה באה עם אמם החרדית פייגה רכטמן בלטמן לחתונת הארי ויונה שהתקיימה בתל-אביב. יז׳י הגיע קודם לכן בעליה לגאלית כסטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים. רותי גרנות הבת הצעירה של דודה שרה ויז׳י נקראת רותי, שם שמשלב את שמות שתי האחיות בלטמן: גוטה ורגינה שלא שבו מהתקופה האפלה של השואה. הארי הוא שהוביל למעשה את הזרם הציוני במשפחת בלטמן החרדית. בישראל הוא התחתן עם יונה – ובסופו של דבר כולם נמנו על הציונים. סבא הירש היה כאמור לעיל, עם החסידים. חסיד בעל מעמד שבנוסף לעושרו הירש נודע כפטרון של אחת מישיבות האדמו״רים בעיר. כתולדה של נדבנותו החסידים נהגו לעשות אצלו, את הסדר (פסח). למרבה המזל, הבית בו נהגו לערוך את הסדר, היה חלק מהנכס ששימש כעת את רווחת המשפחה כולה – באזור שהותר למגורים.

ורצקה Varezka 9 warsaw
ירון מרגולין מול ביתה של גוטה בלטמן ומייטק שצ'יפיור

אחת מחברותיה הצעירות של גוטה, יהודייה, בעלת מראה ארי, אלה (Alla) נהגה לבוא לעשות אצלם מקלחת פעמיים בשבוע.

בביתם שבורצקה הייתה אמבטיה מפוארת (רוב האזרחים התרחצו באותם ימים במקלחות ציבוריות). נושא המקלחות לא עבר בשלום ועורר ויכוחים בין בני הזוג. אלה שוכנה על ידי גוטה באזור הארי. לא רק לאלה גוטה סייעה באותם ימים קשים. פייגה רכטמן בלטמן (1882-1969) האמא שלה קיבלה ממנה טלפון בו היא ציוותה עליה ועל אחותה שרה להישאר בתל-אביב.

אווה, אמא שלי הבת הבכורה של גוטה (בת ה-6) לא זוכרת שעברה איזו טראומה מהמעבר לגטו הקטן ויתכן שאפשר לזקוף זאת לנוכחותו המיטבית של הסבא הירש. הסבא האהוב עליה עד היום.

אניה הייתה כבר בת שנה (1939).

קולות מגפי החיילים הגרמנים נשמעו בבית. הם צעדו ברחוב ורצקה ונכנסו לבית ככל שחפצה נפשם, ישבו בסלון ודרשו תה. אולי הנבלים רצו להתענג על יופיה של גוטה. אחד מהם חטף מידה של אווה בובה עם ראש חרסינה, שעה שנצמדה מבוהלת אל אמא שלה גוטה. הקצין הגרמני ניפץ אותה במכה אדירה על הקיר והושיט אותה אליה כשראשה חסר, בחזרה.

בין שני המרחבים שהורשו למגורי היהודים הפריד רחוב חלודנה שהיה בחלק "הארי". מייטק שצ'יפיור (האב) עבר בחופשיות אל עסקיו והשלטון הימני והנאצי הבטיח לו שהמצב הזה יימשך וכי היהודים אינם צריכים לחשוש ולהעביר את עסקיהם לגטו.

ב-16 בנובמבר 1940 נחסמו כל המעברים בחומה שהלכה ונבנתה סביב לאזורי המגורים שלהם. התשלום עבור בנייתה של חומה זו הוטל על היהודים. רק לבודדים, שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות הימניים, מושחתים ורודפי הבצע שנקשרו בכיבוש הגרמני או שהחזיקו צו מיוחד, הותר לצאת את חומות הגטו. הקשרים הטובים של המשפחה לא עזרו עתה. יצאה פקודה שהרכוש היהודי מוחרם – וכך נשאר כל רכושנו בורשה מוחרם עד לרגע זה.

בית היתומים של יאנוש קורצ׳ק עבר לגטו ואווה צעדה אוחזת בידה של גוטה אליו כדי לחזות במופעי תאטרון הבובות כבעבר. גוטה נכנסה למשרדים כשהצגת התאטרון החלה, לברר אם יאנוש צריך סיוע כדי להמשיך לקיים את המפעל החינוכי הזה. אווה ישבה על ברכיו והתמוגגה מהצגת תאטרון הבובות.

בשנת 1941 נולד יעקב. מרחב חייה של גוטה שב והצטמצם. המשפחה נאלצה לעבור לרחוב גיישה שבהמשכו נמצא בית הקברות היהודי. ההחלטה נעשתה בהוראת השלטונות.

התכנון של שלטון הימין הפשיסטי ששלט בכוח הזרוע שם היה שבכל דירה יהיו 15.1 איש, או 6-7 אנשים בכל חדר. הדברים הגיעו לידי כך שלא היה שטח אדמה להצגת כף רגל. צללים, בבואות של אנשים מחוסרי דעת, רעבים ומבולבלים הדומים לזאבים שנכונים להתנפל על טרפם היו בכול מקום. בריות שנידונו למיתת חנק מאפס מקום. ואף על פי כן זרם המועברים לשם לא פסק. לאלפיהם המשיכו לבוא אל הגטו בכל יום עוד אנשים והם מבקשים לחם, שמחירו הולך והאמיר משעה לשעה כדברי חיים קפלן (מגילת יסורים, תשכ"ב עמוד 464 ועמוד 45).

גטו ורשה באותם ימים

1943גוטה לא יכלה עוד להבטיח את שלומם של ילדיה. הכל היה מעבר לבלתי אפשרי. החל משנת 1942 נערכו מדי יום בגטו אקציות. היהודים האשכנזים, כפי שמכנים אותם כיום חלק ממצביעי הליכוד, עשירים ועניים נדרשו לארוז מעט מאוד חפצים ולהידחק לתוך רחבה בגבולו הצפוני של גטו ורשה, ברחוב סטאבקי (Stawki), באוּמְשְלַגְפְּלָץ – (Umschlagplatz) "כיכר המשלוחים״. משם יצאה הרכבת אל טרבלינקה. לפתע גוטה חיבקה בחוזקה את שלשת ילדיה הקטנים ורצה אתם למרתף, להסתתר מפני האקציות. משם אפשר היה לעבור לבונקר שהוביל אל בית הקברות היהודי. אבל אז הגיעה הידיעה שהגרמנים מחכים בפתח היציאה.

הם נדחסו אל הבונקר. אסור היה להשמיע הד קול. באותה העת עברה פלוגה של חיילים ברחובות הגטו, וביצעה ירי ללא הבחנה בתושביו. קולות הירי והפיצוצים חדרו אל הבונקר שלהם. עוד אנשים נכנסו ועוד, כולם רועדים מפחד. היה קשה לנשום. אניה פרצה בבכי וגוטה השתיקה אותה.

ידג׳ה – ילדה באותם ימים תינוק. אסור היה שתרד אתו לבונקר. הבכי עלול היה לסכן את כולם. אבל הכריחו אותה לרדת למטה ביום ההוא כדי להתחבא בבונקר ולהינצל. היא לקחה מהר שמיכה ועטפה בה את התינוק, החביאה אותו היטב בארון וירדה עם כולם אל הבונקר.

ידג׳ה

ידג׳ה רצה אליו מרגע שניתן היה לצאת, וכאשר ניגשה אל התינוק היא מצאה אותו מת. אווה הקטנה ראתה את המחזה המזעזע הזה וגוטה שלא הצליחה למנוע זאת רעדה. גוטה פרצה בבכי. היא חרדה שכוחותיה לא יעמדו לה. ככל הנראה גוטה ביקשה את עזרתה של אלה (Alla) בהצלת ילדיה. אלה מספרת שגוטה הייתה חברה טובה, אישה יפה מאוד, ומוסיפה בהדגשה ״יפיפייה שתמיד דאגה לאחרים״. (סרטים בשיער, 2013, שלומית מרגולין-טמיר, עמוד 51).

בסופו של דבר ובכוחות משותפים הן הצליחו למצוא פתרון.

פרידה קוטוובסקה – לאלה היו קשרים בצד הארי. היא הייתה בחורה צעירה, בת שמונה-עשרה, נראתה טוב ו׳בצבעים הנכונים׳. גוטה כנזכר לעיל, סייעה לה בזמנו לעבור לגור שם. אחד ממכריה שם קישר את אלה לאישה שילדה מחוץ לנישואין, ועל-מנת לכפר על מעשיה החליטה להציל ילדים יהודיים. זו הייתה פרידה (פרז׳ה) קוטוובסקה. אלה קישרה בין גוטה לפרידה.

המצב היה אבוד. גוטה חברה לפרידה קוטוובסקה ושתיהן סיכמו שתסייע לילדיה הקטנים. תעודת ההטבלה לאווה הגיעה. לא הכול סגר עליה. היא האמינה בכוחה של התעודה הזו. אישה צעירה לבדה מול כוחות האפל ותעודת ההטבלה. ב-21 בספטמבר, (יום כיפור), הקיפה פלוגת אס אס את גוש הבתים של הרחובות אוסטרובסקהו-ולינסקה – אזור בו היו להם בתים ודירות מגוריהם – כוחות הימין של גרמניה, מצאצאי החולצות החומות – נערי האספסוף של אותם זמנים, גזענים, רדופי שנאה וזעם – אלו שהעלו את הימין לשלטון בגרמניה, הוציאו 200 בני אדם מהבתים לרחוב וצרפו אותם אל הרכבת האחרונה של המפונים להמתה.

גוטה נזעקה, היא לקחה את אווה שלה והשביעה אותה שלעולם לא תגלה שהיא יהודייה. ׳עד שאבוא לקחת אותך, קוראים לך אך ורק זופיה (או סופיה) ברברה ביילסקה. את בת לאישה ולגבר ביילסקי״. שוב ושוב שיננה אתה את הכתובות של נכסי המשפחה, את הכתובת של בית סבא, את מיקומן של החנויות והשם שלה זופיה ברברה

עד שאבוא לקחת אותך את זופיה ברברה ביילסקה

בת לאישה ולגבר ביילסקי!

טקס הטבילה שלך היה בכנסייה שבכיכר שלושת הצלבים.

לגוטה היה ברור שהגירוש הבא יבשר את סופו של הגטו ושל שלושת ילדיה. הימים חלפו היא ידעה שהבת הגדולה שלה אווה שותפה בשליחויות שקשורות בהכנה למרד. היא לא אמרה על זה דבר. מאוחר יותר הואשמה אווה הקטנה כשותפה למרד הפולני ונשלחה עם המורדים הפולנים, חבריה, למחנה הזוועות ברגן בלזן.

פרידה – הצילה ילדים יהודים בוורשה

בערב פסח, ה-19 באפריל 1943, כשמלאו לאווה 9 וליעקב שנתיים היא אספה את ילדיה. הם צעדו אל חומת האבנים האדומות – חומת גטו ורשה. מעתה גוטה הטילה על אווה הקטנה להיות האמא שלו. גוטה עמדה להיפרד מוישנייה שלה – שלא ידעה, מצידה, שזו פרדה לנצח. הן עמדו זו ליד זו מול חומת הגטו, ערב פרוץ המרד. אווה מצד זה ומעברה השני זופיה ברברה ביילסקה … עד שאבוא לקחת אותך, שיננה לילדה.

יעקב טיפס בדממה על הסולם שהובא אל החומה באישון לילה ואווה עלתה אחריו. בצד השני המתינו להם פועלים שעבדו עם אביה מייטק בחנויות והם שהעבירו אותם לדירת מסתור וממנה, לאחר כמה ימים אל הדירה של פרידה קוטוובסקה שגרה ברחוב קוטוובסקה (Kotlowska). שם נבנה סליק בתוך אחת המיטות ובארון היה מחבוא נוסף. שם הם הסתתרו.

מייטק הצליח להסתלק לצד הארי וככל הנראה הצליח להעביר כספים לפרידה שסייעו בהחזקת הילדים. גוטה נשארה לבד עם אניה הקטנה, שלה. הילדה שהייתה פטפטנית ושובבה, בת 4 ברובע היהודי. באותם זמנים היא פחדה שאניה לא תוכל לשמור את סוד יהדותה במסתור. לבדה נותרה גוטה.

להבות ענק אחזו בבתי הגטו. השהייה בתוך מקומות סגורים הייתה לבלתי אפשרית.

1947 – חווה מרגולין, אמא שלי, אחרי מלחמת העולם השנייה.

הילדים היו מעבר לחומה כנחמה אחרונה. אווה, החלה חיים חדשים עם יעקב …

הרובע היהודי – כפי שהפשיסטים הנאצים קראו לו

האש כנרשם למעלה, אחזה בבתים גם במסתור שלהן. גוטה נסה מהלהבות. היא נמלטה עם אניה לרחוב. ונפלו טרף אל ידי הגרמנים. הנאצים, הובילו אותן אל רחבת השילוחים. כשהיא מחבקת את אניה ושומרת עליה שלא תפחד נדחקה גוטה לתוך רחוב סטאבקי בכיכר ה Umschlagplatz – ״כיכר המשלוחים״. גוטה ואניה עלו לרכבת בשנת 1943 בדרך אל מותם בטרבלינקה. שם בטרבלינקה, מיד לאחר שירדו מהרכבת הן צעדו אל תאי הגזים בם הן נרצחו לצד מאות יהודים נוספים. הפשיסטיים, הגזענים, רוויי השנאה ומחוסרי ההגינות שמכונים נאצים שחטו אותן עם גז.

יום השואה 2017, לזכר סבתא גוטה ודודה אניה, שמעולם לא פגשתי בהן והיו בלבי לאורכם של ימי חיי.

סבתא גוטה לבית בלטמן, שציפיור שמעולם לא פגשתי והייתה כל יום חלק מחיי יהי זכרך ברוך.

נשלח ב כללי