Giovanni Battista Tiepolo Abraham and the Three Angels – אברהם ושלושת המלאכים מקור הציור בצילום מסך מויקימדיה.

תקופת גיל – השנה החמש עשרה, השש עשרה והשבע עשרה 15-17

חזרה לעמוד 1

‏חזרה לעמוד 2

‏חזרה לעמוד 3

‏חזרה לעמוד 4

‏חזרה לעמוד 5

‏חזרה לעמוד 6

‏חזרה לעמוד 7

חזרה לעמוד 8

חזרה לעמוד 9

חזרה לעמוד – 10

חזרה לעמוד 11

חזרה לעמוד – 12.

חזרה לעמוד -13

חזרה לעמוד 14

התפתחות ושינויים נורמטיביים בחיי ״האני״

המרחב הביולוגי נפתח – עומק המחשבה מתפתח בגיל זה ומפנה את ראשית תשומת הלב דווקא אל הגוף – מכונה מרחב ביולוגי. העיסוק בגוף נעשה לעיסוק מרכזי בחיי הנערים והנערות בתקופת גיל זו (לתשומת לב: גוף הנערות נפתח הרבה קודם בסביבות השנה האחת עשרה). הוא כולל עיסוק בגוף עצמו, בנראותו ובתצוגתו (ביגוד, תסרוקות וקישוטים) לצמיחת הגוף לגובה (הגבר- מרחיב שריריו וגם מתפתח לרוחב) השפעה רבה וניכרת תודעה חדשה לנראות והוא ממתג עצמו בלבושו. הולכת בהמשך לכך ומתפתחת הכרה בפעולה שיש לה תכלית פעולה שלמה מורכבת מהתחלה אמצע וסוף.

הגוף בשנה החמש עשרה (בנים, ובשנה השלוש עשרה – בנות) הוא מיכל נע אבל גם מושג וסמל כי בתוך הגוף נמצאת גם המחשבה. הקדמונים חשבו שהאדם חושב באמצעות הכבד כיום מעדיפים את המוח. הגוף ככלי מכיל תכנים היה לסמל של חומריות ותפיסה החומרית (מטריאלזם) של האדם: הכלי הוא התוכן, בחן את התוכן לא את הכלי, וכן "הצורה היא התוכן" גם ״חפש את האשה״ ("שרשה להפאם" cherchez la femme), משפט שמנסה להבין מי או מה עומד מאחורי הצלחתו של אדם.
בן ראשוני המטריאליזם היה ג'ורדנו ברונו שהיה חומרני בתפיסתו. ברונו טען שהחומר הוא היחיד היכול לייצר צורות וצורות אלו מחזיקות בתוכן את כל הקיים. מכאן נובעת התפיסה החומרית, לפיה החומר הוא הטבע וכל הקיים והחי בו חומרי. גם גישתו של דקארט נתפסת עם התקופה הביולוגית: שגם היא חומרנית, נספרת כחלק השלישי בישות – (הרגש שני ביישות, והמחשבה היא החלק הראשון שבישות – על פי התפיסה החומרית) הגוף או החלק המכני, והמרחב הביולוגי על-פי דקארט משותף לאדם ולמכונה הגדולה, שמכונה יקום (רינה דקארט). הגוף על-פי דקארט, משועבד לחוקי העולם הזה, הוא משתנה, כואב מתענג וגם נולד ומתכלה. בחומר (הגופני) מצויה המערכת החושית, שקולטת את ההתרחשויות וקיומם של כל הדברים שבסביבה. מערכת הקליטה אוספת נתונים בגוף ומעבירה את המסרים לטיפולה של המערכת הרגשית בצורת דימויים: סמלים, ריחות, טעמים, תמונות זיכרון… המערכת הרגשית (השנייה בישות) ממשיכה ומעבירה את מסריה אל המערכת החושבת (הראשונה ביישות) שממשיגה את הדימויים למושגים. יש והמערכת הקולטת מעבירה את העדויות מקיומם של ה״יש״ים בעולם ישר למערכת החושבת.
התפיסה הזו מייצגת את הגישה הביולוגית של השנים בהן המאמר עוסק , שנות הנעורים שמתפרסות על רוב שנות העשרה: 12.5-17.

Jan Steen "The Dancing Couple", 1663,יאן הביקסזון סטיין (ליידן 1625 או 1626 – נקבר ב-3 בפברואר 1679) היה צייר הולנדי שציוריו הצטיינו בהומור, וחבורות של אנשים פשוטים. מקור הציור ויקיפדיה.

מנדלת הקבוצה – מערכת היחסים בין האני והקבוצה דומיננטית וחיונית להתפתחות האני בשנות העשרה. היא אחד המרכיבים החשובים ביותר להתפתחות עצמאותו ויש לעודד את פעילויותיו בה. מבדילים אותה מתקופות החברות המוקדמות ומקבוצות הילדות במעמדה בחיי האני-קבוצה. הקבוצה מקבלת מעתה מקום מאוד מרכזי, למעשה היא מחליפה בחשיבותה את המקום הראשון בחשיבותו עד כה – המשפחה.
מעבר הקבוצה למקום הראשון הוא כשלעצמו מהפכה רבת חשיבות בחייו: החברים קודמים לאמא ואבא… כקבוצה: ההורים, בנושאים רבים. אדם עשיר בעל חמש מנדלות סביבן מתפתחים חיי האני, אמא אחת מהן ואבא שנייה שלישית התא המשפחתי – מיקום המנדלה השלישית עובר לקבוצה. מאוחר יותר מיקומם של המנדלות הראשונות יעבור לבן/ת הזוג. ושל האב לקרירה. שתי המנדלות הנוספות הן תרבות ומדינה.
״חיי החברה״, מתפתחים בקבוצה בגיל זה. בסיועם הנער מתחיל לבנות את החיים העצמאיים ואת כישורי החיים מחוץ לתא המשפחתי.
נושאים רבים עומדים כאן על הפרק ונקשרים בהכשרת האני לחיי עצמאות, לקיחת אחריות, עמידה באתגרים, פיתוחן של מערכות יחסים ונאמנויות, הכרה בהגבלות ועמידה בפיתויים.

Paja Jovanović ( Vršac 1859 – Vienna 1957) The Fencing lesson (1884). מקור הציור ויקיפדיה.

הקבוצה מדריכה ומלמדת את היחיד – הקבוצה הופכת למרחב למידה ופתוחם של כישורים חברתיים והעצמת חוזקות. היא מגבילה את הנער/ה ומידעת אותו/ה, בדרכים בלתי אמצעיות, מה הם גבולות המותר והאסור לו/ה במרחבה. אם יחרוג היחיד, יבגוד, ינודה מהקבוצה (תרנגול פצוע, ראה/י, להלן) או יוחרם, אבל אם יצליח להפנים את המותר או את האסור יוכל להשתלב בה ואף להובילה כמנהיג.
החוזקות – החוזקות נקשרות ביכולות להוביל ולהנהיג את הקבוצה. הן נקשרות בתכנים שחבויים במרחב הגוף. התוכן סגור, אבל עצם קיומו מוכר וידוע לנערים. הוא נרמז במהותן של היכולות.
החוזקות מובילות תחומי עניין, חבורת נערים מתגבשת סביבן אבל הן גם מייצגות את האני לנערים. הרקולס – חזק, חוזקותיו בתעצומות גופו – הלנה יפה, חוזקתה ביופיה, דיאנה ציידת – יכולתה לצוד היא חוזקתה, אבל היא, כהלנה והרקולס מזוהה עם חוזקתה. החוזקה ממתגת את האני בשנים 12-17.
החוזקות כאוצר או גביע קדוש חבויים במעמקי המערה. החוזקות נקראות לצאת ולהבליט עצמן בפני הצעירם. משהוצגו האני שואל: האם חוזקה זו (יופי, חוכמה, סקרנות, חוסן פנימי, יכולת לעמוד באתגר, נחישות, סובלנות, תככנות, תגרנות וכחנות …) היא אני? (אלקיביאדס ב׳, אפלטון).
החוזקות נקראות להיחשף בפני האני בחדר הסגור. אסור להן להחשף בציבור – על יסוד זה קם פולחן בתי המקדש. המבנה החשוב ביותר סגור בפני הציבור. הוא אמנם ששירת את הפולחן הדתי ביוון העתיקה הוא המקדש היווני אשר שימש גם את הרומאים ובסיס למבני דת אחרים, בישראל שמש את הפולחן בירושלים. כלי הקדש הוסתרו באפלת בתי המקדש כדי שלא יראו. הצגת כלי הקדש, הפגנת המתנות והתשורות לאלים בציבור היו ארוע שנקשר באקסטזה גם יכולות אמנותיים הוצגו כריקוד, נגינה ושירה בפני ציבור העולים לרגל: ארון הקודש, המנורה וכלי השרות הוצגו לציבור העולים בירושלים הגם שכל השנה חבויים היו בקודש הקודשים – אסורים לראייה. האני רוצה להכיר את העוצמות שעומדות לרשותו וכביכול פונה אליהן להיחשף ולגלות לו אותן. בחברה הוא נוהג אחרת. הוא אך ורק מבליט את העוצמות המותרות בה.
תהליך התבלטות החוזקות חיובי וכן. מיונן למותר ואסור מפתח ופותח בפני הנערים יכולות אסטרטגיות, תיזמון מדויק, חוכמה דיפלומטיות ופתיחות לקבוצות נוספות בהן החוזקה מתקבלת בכבוד. בתחום זה משתלבים בגיל זה גם נושאים ייחודיים כגון נטייה מינית שהקבוצה לא תקבל.
נטייה מינית נתפסת בראשית שנות העשרה כחוזקה. האם ההעדפה המינית שלי היא היא האני ? שאלה עליה נערים ונערות בתקופת גיל זו ישיבו ברגיל: כן.
מיון החוזקות למותרות לחשיפה ואסורות לתצוגה מתרחש בגיל דיוננו כאמור לעיל, בקבוצה – החוזקות המותרות בחשיפה מובלטות מתוך האני באופן טבעי. התהליך הזה מאוד מעניין ומכונה קפיצות (אפלטון) ויש המקשרים את קפיצות החוזקות במרחב הקבוצה (כולל רגעי הופעתם: נכון/שגוי – העיתוי הנכון) מתוך האני עם קפיצות התיש, הדולפין או עם התבלטות התרנגול.
בקבוצות מסוימות החוזקות החברתיות בולטות, באחרות מתבלטות לחיוב חוזקות טכנולוגיות ויש שקופצות בהן החוזקות הספורטיביות או התרבותיות, לאומיות או האינטליגנטיות. החוזקות דומות לעמדה מגובשת ומשמשות את בעליהן להובלת הקבוצה ולהובלת חייו.
חוזקות מהוות מנדלה – גורם מרכזי, דימוי, רעיון מאחד אשר סביבו מתקבצים הנערים. במקרים רבים החוזקות מרכזיות עד כדי כך שהן סיבת ההתקבצות של הנערים בקבוצה, למשל חבורת הפילוסופים הצעירים שהתקבצו סביבי בראשית שנות ה-2000, קבוצה אחרת לפתוח חוזקות – נער שוחר מדע ישנן קבוצות אמנותיות שמעצימות חוזקות אמנותיות, או חוזקות ספורטיביות בקבוצות שנועדות לכך, אלא שמאמר זה מטבעו עוסק בעיקרי הדברים ובקבוצה בה נערים מתקבצים מסיבת אזור מגורים, או בית הספר ולא סביב מנדלה ערכית כתנועות הנוער.
סכסוך בין קבוצות – משחקים תחרותיים בין קבוצות שמתגבשות סביב חוזקות שכיחים. התחרויות חושפות, פעמים רבות, יריבויות אם כי גם היריבויות מגבשות את הקבוצות. אם בין קבוצת נוער קיימת עוינות במציאות, היריבויות התחרותיות הללו מחריפות אותה והמחקרים מראים שניכרת מגמה של התנהגות אלימה. עוינות שמתפתחת בין חברי שתי הקבוצות סביב מצבי היריבות משפיעים על תלכיד הקבוצה (ניסוי, שריף וחבריו (1954) והיא מתגבשת עוד יותר. כסיכום: לא רק חוזקות של מנהיג מגבשות קבוצה גם עוינות מבחוץ מגבשת את היחסים שבתוך הקבוצה.

להקת המחול הרב-תרבותית – בהופעת סטודיו בפני אורחים חשובים בירושלים. מחול יזכור את נערי ירושלים שנהרגו באינטיפדה – כוריאוגרפיה ירון מרגולין

בראשית שנות האלפיים גיבשתי בירושלים להקת מחול רב תרבותית (זה גם היה שמה) שהורכבה משתי קבוצות יריבות: ערבים-יהודים. הסכסוך בין הקבוצות היה בהשראת מנגנוני שנאה וגזענות שמפלגות השלטון בשני המרחבים דאגו לטפח ולהציף בם את הארץ. הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה כשבירושלים התפוצצו אוטובוסים מלאים בנוסעים. הילדים הערביים באו ממחנות הפליטים סובבי ירושלים והיהודים משכונות העוני שעמדתם התרבותית ערבית אבל עם שנאה גזענית רובצת על נפשם שמסתכמת בסיסמה: ״מוות לערבים״. הקבוצה הערבית כללה רק בנים והקבוצה היהודית הייתה מעורבת: בנים, בנות, ותיקים ועולים חדשים: אתיופיים, נערות ממדינות חבר העמים. מה שהצליח ליצור שיתוף פעולה בקבוצה למרות מצב הסכסוך, היו מספר רב של מפגשים (פעמים בשבוע) כאשר בכל מפגש הוצבו בפני הילדים מטרת העל מאתגרת שחייבה את שתי הקבוצות לשתף פעולה כדי להצליח בה. הופעת באלט מודרני.
המפגש כלל אימון דורשני בו נכללו סלטות וגלגלונים גם שפאגטים שדרשו מאמץ גדול. ראו תמונה:

שיעור ריקוד שירון מעביר ללהקת המחול הרב-תרבותית. בבית מחול ירון מרגולין בשנת 1999.

התמודדות עם קטעי ריקוד מורכבים דרשו סדר ולוח זמנים כגון קצב אחיד, שמירה על רווחים ומבנים משתנים במהירות, שיחת סיכום בהשתתפות פסיכולוגים ועובדים סוציאלים – מתנדבים, משני המגדרים הונהגה בסוף כל מפגש. בשלב מאוחר הכנסתי, על-פי דרישת בני הנוער, מתנדבים מורים לעברית.
לא היה כל רקע בתחום המחול לרוב חברי הקבוצה שמנתה 185 משתתפים ורוב הבחורים שנמנו עליה לא שאפו להשתלב בעולם הריקוד מעולם, בנוסף לכך לאף אחד מחברי הקבוצה לא היה שום כישלון ובדואי לא תסכול בנושא הריקוד. כל 180-185 נערי להקת המחול הרב-תרבותית היו טהורים מבחינה מחולית: ושווים מבחינת הכישלונות, אכזבות או טראומות – הם לא חוו אותם מעולם – כולם! מנגד גם היו שווים מבחינת כישורי חיים מחוליים – אפס כישורים מחוליים – לכולם.
המוטיבציה העיקרית הייתה נסיעה לאירופה. הנערים זכו במסע אירוח יוצא דופן שלא עלה להם כסף (פריז, רחבי צרפת, בלגיה, שוויץ ארוחות עם ראשי ערים, ראשי הקהילה היהודית, תקשורת…).
להפתעתנו במסעי ההופעות באירופה נרקמו חברויות והנערים התחלקו בחדרי המלון והאירוח על-פי החברויות ולא על פי מוצאם. תוצר הלוואי היה מרתק:
חלק מהנערים פתח שאיפה להתפתח בעולם המחול וכל חברי הקבוצה שבתחילת הדרך הוגדרו כנערים בסיכון, מנותקים, נעדרים מבתי הספר – שפרו הישגים במרחב חלל בית הספר וכולם שבו ללמוד.
המסקנה הראשונה שלי הייתה מובנת: היחסים בתוך כל קבוצה נעשים יותר מלוכדים נוכח מטרת על משמעותית, מאתגרת ומשותפת.

האחווה של טנג'יר נוסדה בסוף המאה ה-15. חבריה ידועים בפעילות רוחנית ייחודית. הם מכונים איסאווה, עיסאווה, אייסאועה. האחווה נוסדה במרוקו על-ידי שיח 'אל-קמיל מוחמד אל-האדי בן עיסא (או אייסה) (1465 –1526). פעילותם כוללת בדרך כלל אמירה קבוצתית של תהילים, מלווה באבוב גאיטה (בדומה לצורנה) וכלי הקשה פולריתמיים. הטקסים מורכבים, וכוללים ריקודים במהלכם מגיעים המשתתפים לטראנס אקסטטי, אלו נערכים על ידי ה-Aissawa האחווה בפולחניהם, במקומות סגורים שמתרחשים בעיקר בלילה. Eugène Delacroix – The Fanatics of Tangier -הצייר דלקרואה נוכח באחד מרגעי השיא של האחווה. Ferdinand Victor Eugène Delacroix היה צייר צרפתי גדול, רומנטי ומנהיג האסכולה הרומנטית הצרפתית. דלקרואה קיבל את להשראתו מאמנותם של רובנס וציירי הרנסנס הוונציאני, במיוחד מטינטורטו גדול אמני ונציה עם דגש על סערת רגשות וניגודים קיצוניים שבאים לידי ביטוי בצבע עז ותנועה גדולה על בד הציור. בעת האירוע שרטט דלקרואה מספר סקיצות מהן יצר את הציור הזה שמוצג כיום בלובר ארבע או חמש שנים מאוחר יותר. מקור הציור ויקיפדיה

כנופיה
קבוצות נוער מקימות ברגיל, בכל מקום קבוצות חברתיות וזו אשר מגדירה את עצמה שונה מחבורה אחרת – חשודה בנבדלות – לרוב מאחריה נמצאת תחושה של נדחות, עלבון, העדר יוזמה והזדמנות לפתח יכולות שסופה בהעדר כישורי חיים ועצמאות. חבורה כזו, בשונה מנורמות המיינסטרים מאפשרת לחבריה לאמץ לעצמם סממנים מבדילים, תסרוקת, צבע חולצה (חום-נאצים, שחור – פשיסטים – איטליה, לה-פמילייה – ישראל) ואת התיאור "כנופיה" וכן התנהגות לא נורמטיבית כהצהרה לזהות או אפיון משותף. יש לזכור שגורם עוין מבחוץ כביקורת חברתית תמיד מלכד קבוצות. חלק מנערי להקת המחול הרב תרבותית באו מקבוצות כאלו למשל נערי כהנא חי, קבוצת משליחי אבנים. יצויין שגם אם שמרו נערים אלו על קשריהם הקודמים, התנהגותם בלהקת המחול הרב תרבותית הייתה בהשפעת מטרת העל שחייבה את חבריה משתי הקבוצות לשתף פעולה כדי להצליח בה.

להקת המחול הרב-תרבותית, שירון מרגולין ייסד בירושלים. בהפקת המחול השנייה שלה 'משחקים אסורים' הוזמנה לפסטיבל הקיץ של בריסל 2001 והוזמנה להרקד ברחבי מרכז אירופה

לקראת מסע הלהקה לפסטיבל מחולות הקיץ בבריסל התאמנו בתיכון לאמנויות שבגן הפעמון. במהלך החזרה התקבלה ידיעה שמתרחש אירוע חבלני גדול ברח׳ עמק רפאים הסמוך. הידיעה סיפרה על מעשי ״לינץ״ שבוצעו במקביל בערבים ששהו בקרבת מקום. באופן ספונטני הנערים היהודים החליטו להגן על חבריהם היהודים. יותר מכך הם החליט שהערבים יסעו הביתה אתם באוטובוס בסוף החזרה.
סמוך למוסררה, ליד שער שכם האוטובוס עצר כדי להעביר את הנערים הערבים למוניות הסעה שהמתינו להם שם ואל למחנות הפליטים. באותו מתחם, במקרה עצר אוטובוס עם קבוצת ״שחקני כדורגל״ ששבה מאימון. משזיהו את הערבים ירדו הכדורגלנים ממוסררה להפליא בהם מכות.
נערי להקת המחול הרב תרבותית, מיהרו לרדת אף הם מהאוטובוס, אבל ובאופן מפתיע, להגן על הנערים הערבים. והם הלכו מכות במהלך הגנתם על הנערים הערבים נגד הנערים היהודים ממוסררה.
מבחינת תלכיד הקבוצה והיכולת שלה להתאחד סביב מטרת על – הריקוד התוצאה הזו הייתה מדהימה.

Frans Hals (1582/1583–1666 Meeting of the officers of the Kloveniersschutterij in Haarlem.

החלוקה האנרגטית של הקבוצה – מרחבי הקבוצה מורכבים ממרכז ופריפריה. כשלמרכז אנרגיה זכרית בו נמצא המנהיג של הקבוצה ובפריפריה חברי הקבוצה. עד כמה שהדבר ישמע מוזר האנרגיה של חברי הקבוצה כשהם נמצאים בה נקבית גם אם הם גברים שנמצאים ביחד.
במרחב הקבוצה נמצאות דמויות נוספות וחלקן לא שייכות אליה. דמויות אחרות בקבוצה לא שייכות למעשה לחברי הקבוצה הגם שהם חלק ממנה וגם לא שייכות להנהגה אלו הם: המשרתים, העבדים, השליחים, הגנבים והליצנים – כל הדמויות שנקשרות בקבוצה, משפיעות על הקבוצה והן לא במרחב האנרגיה הזכרית ולא בנקבית עד כמה שהדבר ישמע מוזר החברים האלו נמצאים במרחב האנרגתי "לא זה ולא זה" – הוא מרחב אנרגיה דומינית – הצד האנדרוגיני של הקבוצה. המשותף לכל אחד מהתפקידים – הללו נמצא בדמות המרכזית – המנהיג.

הערה על הגנבים – הגונב מהקבוצה לה אינו שייך מסיבות גיל, דת, מין, מקום עבודה – אך נמצא במרחב ראיית הפעילות שלה, גונב מהקבוצה סמלים קטנים שמסמלים אותה למשל ביסקוויטים, בפלות או סוכריות מארון הכיבוד, סרטים כתומים, עפרונות מארון החפצים שלה ובמקרה אחד בו טיפלתי גם נעליים.

After School Ferdinand Georg Waldmüller, 1841. מקור הציור בויקימדיה.

לידת התרנגול של הקבוצה – כל אחד מחברי הקבוצה: מבקש להבליט יכולת מסוימת בו שמקנה לו למעשה את מעמדו – הבלטה זו אני מכנה: תרנגול (תרנגוליות)
– לידת התרנגול – מושג שבא מלהקת התרנגולים בלול מתהווה בכל רגע מחיי הקבוצה כשלחילופין חבר זה מבליט יכולת מעל לפני השטח ונער אחר הוא שמכריע בעמדת התרנגול – מהלך זה משכלל את כלל היכולות של חברי הקבוצה כשפעם מוביל המצטיין בניווטים, פעם המצטיין בדיפלומטיה ופעם מי שיש לו אישור נהיגה במכונית. כך היכולת זוכה להוביל ולהנהיג את הקבוצה הקבוצה נהנית ובעליה זוכה להוביל ולהנהיג אותה. מאבק סמוי מתקיים בין היכולות בקבוצה – ככל שרבות היכולות בקבוצה גדלה השפעתה על החברה הכללית כמו על בית-הספר, השכונה בה היא מתפתחת ודוגמת מופת לה פירנצה במאה החמש עשרה שהובילה את הרנסנס כיום זו ניו-יורק.

בשנים 13-17 כל אחד מחברי הקבוצה משתוקק להגיע למעמד המנהיג. עמדה בה הנער/ה מבטא את עמדתו בחופשיות. לשם כך, צריך לפתח עמדה, מועדפת העמדה משל עצמו – אבל החשוב ביותר שתכלול יכולת אמתית. נושא זה מעניין ודורש זמן והשקעה מהנערים והם מפתחים כל אחד על-פי דרכו יכולת ייחודית וכשנמצאת ההזדמנות ״הולדת התרנגול״ מקפיצה יכולת זו ועמדתו מתבלטת גם חוזקתו מזדקפת ונוכחותו בחבורה מתעצמת והוא כובש באופן טבעי את דרך הובלת הקבוצה.
הנער/ה אשר מפתחי/ת עמדה אמיתית וחושב/ת בכוחות עצמו/ה, משדר/ת את מחשבותו/ה ורגשותיו/ה לחברי הקבוצה כך נערים זוכים לתשומת הלב הנחשקת והראויה בתקופת חייהם בגיל זה (חטיבת הביניים). נערים שפתחו חוסן פנימי, הם נערים ששכללו את עמדתם וקשה מאוד למצוא בה סדקים ולהזיזם ממנה (עוד על כך בהמשך). נערים בעלי עמדה אמתית מתבטאים ועוזרים לחבריהם לקבוצה להבין את עמדתם ולפעול על פיה ולהנהיג. גם הסבר העמדה דרוש כישורים – בהעדרם יגיח האגרוף ככוח שכנוע.
לא רק המנהיג הטבעי מצליח במשימה. כל נער וכל נערה יכולים, כאמור לעיל, לפתח עמדה ולהשמיע קולו/ה (לידת התרנגול) כחכם הקבוצה, כדיפלומט הקבוצה, גם כך מגיחים הליצן, משרת, עבד או המנהיג והמנהיגה. גם הליצן שמבזה עצמו ברגעים בהם הוא מצליח לסחוף את הקבוצה לצחוק – מנהיג אותה ואפילו הגנב. הנערים ששבים למועדון ומגלים שקופסאת הוופלים נפרצה מובלים אחר הגנב. תכונה נוספת וחשובה קשורה בראיית המעמקים (כאן).

בעזרת חוש הראיה למעמקים שמתפתח מאוד בשנים ה-12-14 המנהיג הטבעי תופס מתי נכון, באיזו מידה נכון, מה הרגע הנכון ואיך נכון לומר מעמדתו המגובשת דבר מה בקבוצה – זו עמדת התרנגול הבריא. כל שאר הנערים מתבזים בהבלטה מופרזת או כושלת או שאינה בזמנה והופעת החזקות שלהם מתקבלת כעמדה מבזה, מגוחכת ועלובה. – עמדה זו מכונה התרנגול השלילי (התרנגול הפצוע).
התרנגול הפצוע בגילאי 15-16, שכיח ונחשף בצורתו הטבעית מאוחר יותר הופעתו היא דמימה.
ככלל עמדת התרנגול חיובית, גברית וממנה היחיד מתבונן בקבוצה ומוביל אותה. התבוננותו בקבוצה, לצרכי ההובלה היא תמיד מעמדת הגבר. גם הנערה מבליטה את עוצמותיה בהבעת עמדה והשמעת קולה ככל יכולתה ותלוית גיבושה – תכונה שנקשרת בחוסן פנימי, והאנרגיה שלה בן אם המנהיג בן או בת זכרית.

יוסף פוגש באחיו 1789 ז'ירודה -טריוזון
Joseph reconnu par ses frères

התרנגול הפצוע – למעט בגילאי ה-15-16 ואולי קודם לכן, הוא דמות שלילית. תכונת ההתבלטות בו כושלת וכשהוא מנסה להוביל, אך אין הוא עושה זאת מתוך עמדה מגובשת ולכן גם לא זוכה להוביל את הקבוצה ולא נהנה מעמדת הכבוד. מכונה תיש שקופץ בראש. ומאחר שלא באמת גיבש עמדה – הוא לא מדבר, לא מבטא עצמו כראוי רק מתגרד, מתחנף, עמדתו של אדם סוער ורגשן והוא מעתיק בדרך כלל עמדה של אחר, נע וזז, לא פועל רק מקרקר.
מנהיג מסוג תרנגול פצוע כזה מוכר וכן נאומיו נגד הקיבוצניקים והמושבניקים והפלמ״חניקים, שאמרו: ״רק בלי גח״ל ומקי״ וכינוהו: ״זה שיושב ליד יוחנן באדר״… הוא חווה את הנידוי. כמנהיג של גח״ל היה מכובד בקרב הימין ולכשיצא בססמאות שנאה רבות בשנות השישים והשבעים נגד ערכיהם של המכובדים, שהיו למעשה גם ערכיו כשהוא לא יכל להודות בזאת, שב התרנגול הפצוע ובזז את כבודו גם לכאורה, את כבודם ואסף סביבו עשרות גם מאות של עותקיו: תרנגולי הפצע. אנשים שנודו מחברת המעלה, מדממים שהיו לאספסוף בזוי ומוגלתי. קראו לו אז מנחם בגין, במאמרי: ״כוחו של הנבל״ אני מקדיש לו הערה – (ראו כאן).

לידת התרנגול משותפת לכל הנערים כישורי החיים קופצים מהאני לחלל החיצון (לאני) באופן טבעי – רק כשהתרנגול פצוע, המטרה לא מושגת אבל התאווה קופצת מהאני – וכשהמטרה רחוקה מתרחשים כמה תרחישים שליליים: כשהראשון בהם ביזוי העצמי. עמדה נוספת מתערער חוסן פנימי שמתחיל להתגבש בתקופת גיל זו והקודמת לה (ראה כאן – גרעין פנימי חזק). התפרצותה של תאווה –נוכח העדר הישג ומטרה רחוקה יוצרים את – התסכול (סנקה) ובמקרה של בגין טרוף דעת.
תסכול שמתפרץ בדרך כלל אלים – כגודל התסכול כגודלה של התאווה שלא התממשה.ראשיתו בביטוי של כעס אבל ידוע גם הזעם שמתפרץ באלימות ועמדתו בגיל הנעורים משתקפת בדרך כלל בתנועת אגרוף – האגרוף מתפרץ ומנכיח את הקיום הגברי בבת אחת (פאוסט, אגרוף בגרמנית) הבעיה שבקרב בני נוער רבים האגרוף לא תמיד נתפס כבזוי. עמדתו הכוחנית כשהיא מאוד נחרצת נתפסת ככוח הובלה, כעוצמה מינית ולפעמים בעיני הבנים כגברית במידה שניתן לסמוך עליה ובעל האגרוף נתפס כאדם אחראי.

Bartholomeus van der Helst, Banquet of the Amsterdam Civic Guard in Celebration of the Peace of Münster, 1648. מקור הציור ויקיפדיה.

כשלתרנגול הפצוע והמתוסכל יש קהל וגם קבוצה שהוא יכול להוביל, קבוצה כזו מכונה כנופיה ואכן התרנגול השלילי והפצוע יכול לגבש ולהוביל כנופיה של נערים למחוזות שנתפסים כשליליים.
תכונה נוספת לתרנגול הפצוע קשורה בחוסן-פנימי רעוע – ככל שהחוסן הפנימי רעוע כך נעדר בו כושר ההבלגה, הסבלנות איננה ואין בו גם חמלה. כשאין סבלנות, הבלגה וחמלה האדם מפתח צורך להגיע ליעד מהר ככל האפשר. זמן הוא כוח וקיצור זמן הוא כוח גדול.
זבנג וגמרנו –מושג שנקשר בתאווה (lust) בא לתאר רצון הישג או שאיפה להישג שקשה להגיע אליו, אולי אפילו בלתי ניתן להשגה ובוודאי שלא באופן מידי או מהיר. הישג מרשים וללא מאמץ מיוחד.
התאווה נקשרת בתרנגול הבזוי – זהו רצון שקופץ מתוכו ובולט במרחב. רצון ששולט בו – רצון עז ומתמשך שמופנה לעצם בלתי מושג, כמו תאווה לכח. האני משתוקק להישג מהיר וגם רב רושם, כמו אישה בלתי מושגת, תפקיד שאין לו הכישורים לנהל או אפילו להיכלל בן תלמידי בית ספר גבוה לאמנויות כמו האקדמיה בוינה שהסיכוי שלו להתקבל אליה נמוך (אדולף היטלר) גם רדיפת צדק נקשרת לנושא זה. לחילופין, הישג שנופל על אדם כפרס, יכול פעמים רבות למוטט אותו חברתית ולהשחית את נפשו מוסרית, כביכול היה תרנגול פצוע מלידה.

הרצון העז של התרנגול הפצוע לא נמצא בשום יחס ותואמות לכישורים שלו או לשיטה שתאפשר לו להגיע לממש אותו.

רצח יוליוס קיסר בידי קסיוס וברוטוס שחברו במסתורין נגדו, ציור של Vincenzo Camuccini משנת 1798 – מקור הציור ויקיפדיה.

שכבת השרירים האמצעית וחשיפת החוזקות בקבוצה – בראשית הנעורים, כנאמר לעיל, מובלטות בקבוצה יכולות ואיכויות של חוזקות שונות – אם הן מתקבלות בה באופן שלילי – הווה אומר שהעלם, בו מדובר, לא פיתח רגישויות ותובנות לקרא את הנכון, המורשה והאסור בקבוצת הנערים שאליה הוא משתייך. כתוצאה מכך שכבת השרירים האמצעית מתכווצת בגופו/ה כשריון הגנה – לכאורה – נגד הקבוצה.
בגוף 3 שכבות של שרירים. מאוד נדיר שרק שכבת השרירים האמצעית מתכווצת בכיווץ כרוני – דמימה. כלומר מערכת שמתכווצת ולא משתחררת. במקרה שלפנינו זו השכבה השרירית התיכונה. היא מתכווצת, פעולה רגילה במצבי הישרדות – כאן כדי לשמור עליו מהקבוצה ולא משתחררת יותר. דמימה זו משתקפת ככאב גב אמצעי ועליון.
דמימת הקבוצה – מלמדת על נבדלות, פחד קהל, העדר כישורי חיים, העדר תיאום, עלם שלא פתח רגישויות ותובנות – עיתוי – (טימינג) לגבי נהלים, התנהגויות פסולות, פעולות שלא נכון, כשל חברתי ותחושה כללית שאסור לו להנכיח חוזקות בקבוצת הנערים אליה הוא משתייך.

הדמימה מנהלת ועוצרת את התרנגול, מונעת מיכולותיו לקפוץ ולהוביל מהלכים של כבוד ושהם לטובתו בפומבי. בדרך כלל בשל הדמימה האדם פועל באפלה, מאחרי הקלעים גם אם הוא איש מפתח ויועץ בכיר.
הדמימה מכשילה אותו בהובלת מהלכים חברתיים ובניהול חייו. בנוסף לכך הוא נתפס בעיני חבריו לקבוצה/עבודה כמיותר ומקומו בקבוצה תלוי בכוח חיצוני, פרוטקציה, שוחד, איומים וגם משום שהוא או אביו בעל החברה או העסק.
ברגע שהכוח החיצוני שמתחזק אותו בקבוצה נעלם הוא נפלט החוצה.
תכונתו השלילית בקבוצת משקפת את התרנגול הפצוע. יש ומספר תרנגולים פצועים מתאגדים לקבוצה; למשל חבורת בעלי עסקים פסיכופתים וחסרי חמלה. בחבורה פסיכופתית כזו העמדה המגובשת ביותר מתקבלת בברכה, והיא מובילה מהלך חשוב. יודגש שעמדה כזו תיתפס בהכרח כעמדה שלילית בקבוצה נורמטיבית בקבוצת האם – בה לכאורה דומם.
עמדה בזויה, קופצת ומובילה כנופיה של תרנגולים פצועים ובעליה זוכה להוביל מהלך באמצעותה, הוא גם נהנה ממנה ואף זוכה בגללה במעמד של כבוד – כל עוד הוא פועל בצל, מאחורי הקלעים – באפלה. ברגיל הקבוצה החדשה כולה בזויה, מכונה למעשה כנופיה והוא בה נוהג כתגרן כיכרות, אגרופן או פרחח. ומאחר שלא באמת מדובר בגיבוש עמדה שכישורי חיים מאחריה – אלא איזה טריק, תחכום עלוב ומעשה של פשיעה ולפעמים מדובר בביטוי אלים כתנועת אגרוף, אצבע משולשת הרי שהנער שהוגדר תרנגול פצוע לא מדבר, לא מבטא עצמו כראוי אלא רק מתגרד, מתחנף או מעתיק עמדה של אחר, יש והוא מגדף בעל עמדה מכובדה של מורה, שוטר או ראש עיר, מאחר שהוא רק נע וזז, כאדם נפעל, פסיבי ואם בפועל לא היה נזק לחברה היינו טוענים שהוא רק מקרקר.

The Drunken Silenus 1616-17. Peter Paul Rubens. מקור הציור בויקיפדיה.

החינוך לתאוות

מכת האגרוף היא, כאמור לעיל, אחד האפקטים להשגת יעד מהיר שתאווה גדולה מאחוריו. ישנן מספר צורות למכת אגרוף, אלימה וחסרת חמלה: שוחד, איומים, חסימת דרכו של היריב באמצעים לא כשרים. את האגרוף יכול להחליף כוחו של אבא. אם לאבא ישנם קשרים, מהלכים בצמרת והוא גם מעמיד אותם לרשות הילד המפונק שלו, החינוך לתאוות מתחיל. ילד חסר כישורים, שלא גיבש עמדה או יכולת להתבטא –הילד הזה של אבא – נעשה צל, אבל בעל הישגים: בכוח הכסף/פרסום/מעמד של אבא הוא יכול להתאוות מעתה וגם להשיג מה שהוא רוצה ותוך כדי קיצור תהליכים חברתיים. לידת התרנגול השלילי פורץ בתנאים אלו, מתוך הצל של אבא, דרך מרחב האני. חוסנו הפנימי מתערער וגם החמלה נעדרת גם המוסר וההגינות קורסים. ההישג גדול, המאמץ חנופה לאבא, הכבוד נופל עליו כמן מהשמיים – הוא זוכה ליש הנכסף אבל נטול כישורי חיים כמי ששייך לכנופיה בזויה.
לידת התרנגול השלילי – מקובלת בחברה בה נמצאות דמויות מפתח כאבא אוהב. אדם שפיתח כישורים והגיע בעצמו להצלחה נאה אבל דוחה את בנו/תו ממשנתו יש והוא לא יודע כיצד להנחיל את תורתו לנעריו. אם הוא לא מאפשר לילד שלו להתאמץ בעבודות פשוטות וזמינות, כניקיון מכוניתו או להחליף נורה במטבח של אמא, לאפות חלה או להשקות עציצים אין לו כל אפשרות לפתח כישורי חיים במחיצתו של אבא כזה. מן הראוי שיעביר האב מתלות מכובדות ושדורשות מאמץ סביר מנעריו; כפי שעושה צה״ל עם המתגייסים והמתגייסות. בהעדר מאמץ, התמד והשגת יעדים אמתיים הצל נופל עליו במתן הישגים שלא עמל למענם (אלא אם להתחנף, ללחוץ על אבא נחשב לחוזקה). הניסיון מלמד שגם אם החנופה מגיעה לדרגת קריאת תהילים, הקרבת קרבנות, ללא פתוחם של כישורים – אין בה תועלת מעשית ואפילו אלהי החנפנות והכיבודים לא מועיל בשעה הרצויה.
הדמימה של התרנגול הפצוע נולדת מכאב, עלבון, תסכול צל אב, תשורות כבוד ללא הצדקה מוסרית, בלי מאמץ או ורגשי נחיתות. הדמימה מלווה בסכנות רבות: רפיסות בפני כוח, או בפני הישג ושפע (פחד מהצלחה), קנאות דתית, בנוסף לכך ישנו חשש שכנופיה מובלת על-ידי תרנגול פצוע, תאוותנית תזה נער כזה ותחכה לו מעבר לפינה. חבורה כזו תדחוף אותו להיסטוריה של עברות אם במרחב בית-הספר, חבריו ואם לעברות רכוש, סמים, מין שקשה יהיה למחוק אותם מחייו, ולפעמים רק כדי לשדוד או לשלוט דרכו, בכספו של אביו. זהו למעשה סיפורו הטרגי של אוסקר, שבגד בסופו של דבר באביו למען האפיפיור של היטלר – פיוס ה-12. דמות המפתח שבחשה בצמרת השלטון הגרמני ויחד הוא, ואוסקר התרנגול הפצוע והצל של אבא עם הזהו שכונה תחילה פצ׳אלי ואחר-כך גם פיוס ה-12 העלו את אדולף היטלר לשלטון בגרמניה ועל כך ארחיב להלן.

(Cornelis Bos (c. 1506/10 — before 7 May 1555 קורנליס בוש, צייר פלמי

תרבות הקבוצה – תרבות הקבוצה היא סך כל החוזקות המותרות להופיע בה. כדוגמא מה שמותר למשל להביא בקבוצת בחורים, לא מקובל להביא בנוכחות נערות, מה שתרבותי בחבורות הויקינגים שכבשו את אנגליה וצרפת הוגדר בזוי על ידי האנגלים הכבושים על ידם וגם על-ידי הצרפתים. מה שמותר היה בחצרו של לואי הארבע עשר למשל הוגדר כאליטה ושיא התרבות האנושית שחצר המלוכה הרוסית למשל, השתוקקה להעתיק. החוזקות המותרות ביברה הן שמעצבת את התרבות של הקבוצה – תמיד תרבות הקבוצה נקשרת בחווית הכאן ועכשיו: בהווה. יודגש שפיתוחם של כישורי החיים ההכרחים ונובעים מהחוזקות או מהשאיפה לפתח חוזקות. הכישורים, והיכולות הנרכשות (בעמל רב) נקשרים גם בזמן העתיד ואפילו בעבר אבל בקבוצה הם חוברים ומסתכמים בהווה בו הכישורים מתעצמים. הם הצרכים הדרושים וחיוניים לצמיחתו של חוסן האני ולהתפתחות חייו העצמאיים, והם שנקשרים בכשרי השתלבותו בחבורת בני גילו 12-17 ובחווית ההווה שבקבוצה. כל החווית שנחוות בקבוצה וגם נקשרות בתרבות הקבוצה, כולל סקרנות לקבוצה, ולידת התרנגול בקבוצה כולן נסמכת על תפיסת ההווה. (על העדר חווית הווה לגלוש בכתבה על התודעה השלילית עד אל הפסקה המתאימה – כאן)

יערת הדבש – מאפשרת לחוויה לחלחל אל תוך הנפש.
חיי האני ממוקדים בעזרתה בהווה.

יערת הדבש – פרחי יערת הדבש נפוצים בחורש הישראלי. יש להם ריח נהדר. מפרחים אלו אני מכין תמצית אלכוהולית (בשמש האביבית, באלכוהול) כדי לסייע להעצמת הריכוז של נערים בחטיבת הביניים אם הם מוגדרים כלקויי למידה. כשאני מזהה שהליקוי שלהם נקשר בחווית ההווה. אני פונה אל שיח יערת הדבר. ההווה מאפשר זרימה עמוקה, בגוף ובנפש של חוויות אשר חיונית לצמיחת כישורי החיים בתקופת גיל זו. לפתח חוזקה של הלמדנות אני מחזק את חווית ההווה עם התמצית ומסייע לעלם/ה באמצעות הפרח הקטן הזה לחלחל את ההווה אל תוך הנפש.
חיי האני ממוקדים בעזרתה בהווה. תופתעו אבל יערת הדבש משמשת תרופה נגד כאבי יד מסוג הטניס אלבו – המושג הרפואי הינו “lateral epicondilitis” זאת משום שכשלא נחווה הווה כראוי שרירי ה- Extensor carpi radialis longus, ובעברית פושט שורש היד החישורי הארוך מתכווצים בכיווץ כרוני שיוצר כאב ומקשה על הרמת דברים בעזרת היד כולל כוס תה, משום שדמימה זו יוצרת בין השאר את הטניס אלבו. בנוסף אני משתמש לפריצת הדמימה בלחיצות בשיטה שפתחתי בבית-המחול בירושלים.

פיאוניס – לחיזוק תחושת הביטחון בעתיד מיטבי.

פרחי יערת הדבש לא מרשימים כפרחי אדמונית החורש (גם בה אני משתמש, מכונה תמצית פיאוניס, אבל במקרים מאוד שונים מהנ״ל, ויותר קיצוניים וכשנדרשים לסייע לחוסן הפנימי להישאר שלם ולא לפצל את הנפש בחזיונות שווא שמעצבים בה חרדות איומים שנקשרים בזמן העתיד) האנרגיה של הפרחים מעוררת התפעלות בכשריה ובמהלכיה על נפש האדם ויערת הדבש נפלאה בעבודתה על הנפש הצעירה של הנערים והנערות.
קבוצת הנערים, בזמן הווה, היא למעשה אנרגיה קינטית במרחב סגור, נחיל דבורים רוחש ומתקדם סביב חוסן פנימי וכוח הרצון הפנימי שהתפתחו באני. הם שמאפשרים לחברת השווים, להיפעל ולפעול בהווה, סביב מאוויים משותפים.
בקבוצת השווים מפתחים כישורי החיים החברתיים כולל תובנות לגבול הסמוי שבולם את התאוות, שלא במקומן ועוצר את כוחו של האגרוף למען דרכו החופשית והמכבדת של הרצון.

אחד מפלאי ההנדסה של קרתגו – חניבעל בן ברקה מעביר את פיליו מעל גלי נהר הרון.

האדם חזק מהשטן אם רצונו בכך

דון אלוארו מרוילאס (1772) הוא גיבור ספרותי רב כוח רצון, מרוילאס היה קצין צעיר בצבא הכיבוש הצרפתי בנאפולי. כבעל עמדה מגובשת הוא יצא למקדש פגאני שנקשר עם השטן וקרא לב״על זבוב״ הנחשב בתרבות אירופה כאחת מהתגלמויות השטן להתגלות בפניו. השטן הוא האוטסיידר הנצחי לחברת השווים ויש לו כמה וכמה תפקידים – הקצין סקרן מבקש להכיר את תפקידיו ולראותו פנים אל פנים. אלוארו מ״השטן המאוהב״ – (Le Diable amoureux – Jacques Cazotte) הוא סמל לחוסנם של קציני צרפת (חוסן הוא חוזקה משמעותית בגילאי העשרה, וגם בצבא, בקרירה ובמשפחה) הוא נבחן בחוסנו הפנימי נוכח השטן. השטן מופיע בפניו תחילה עם ראש של גמל, ואחר כך הופך את עצמו לכלבלב, לנער ולבסוף נעשה לאישה בלונדינית, מושכת ושמה ביונודטה.
ביונודטה מגלה לאלוארו שרק אהבתו של גבר תשיב אותה לחיות בקרב בני האדם, אבל הגיבור של הסופר הצרפתי ז'אק קזוט, מתגלה כבעל חוסן פנימי גדול. הוא אמנם סקרן להשתקפויותיו של השטן אך לא תאוותן לאף אחת מהן ולכן אי אפשר לכבוש את רצונו – אלוארו הוא גבר, קצין בעל חוסן פנימי מכובד ומכבד שמוכיח את האמרה:"האדם חזק מהשטן אם רצונו בכך".
״השטן המאוהב״, ספרו האחרון של ז'אק קַזוֹט, הסופר שהגיליוטינה של המהפכה הצרפתית ערפה את ראשו (1792). נחשב לאחד משיאי הספרות הצרפתית. בהוצאת נהר ספרים: סדרת "קלסי-צרפתי-קצר", מצרפתית: מיכה פרנקל, עריכת התרגום: ראובן מירן, 118 עמודים.

אוסקר

אוסקר – תרנגול פצוע ומיותר

אוסקר וילהלם רוברט פול לודוויג פון הינדנבורג (1883 – 1960) היה מבין מחוסרי היכולות החברתיות הבולטים בהיסטוריה אבל אל המעמד החברתי הגבוה בצמרת השלטון בגרמניה הגיע ללא מאמץ, במכת ברק – לזכות אבא פון הינדנבורג פילדמרשל פאול פון הינדנבורג ( Paul Ludwig Hans Anton von Beneckendorff und von Hindenburg).
הפילדמרשל פאול פון הינדנבורג הוא שהביא את הקיסר הגרמני להתפטרות ולהכריז על כניעת גרמניה בסיום מלחמת העולם הראשונה. כתוצאה מכך נאלצה גרמניה להכיר בכישלונה, לותר על המלוכה וגם להקים משטר דמוקרטי ורפובליקה רפובליקת ויימאר. (חוקת הרפובליקה אושרה בויימאר ומכאן שמה של הרפובליקה). את פרסומו וכבודו קיבל על ניצחונו המרשים על צבא רוסיה יחד עם הגנרל אריך לודנדורף בקרב טננברג, בו הושמדו כליל הגייסות הרוסיים שפלשו אז לגרמניה.
מאוחר יותר פאול האבא של אוסקר פון הינדנבורג מונה לנשיא הרפובליקה של ויימר והוא עצמו שימש יועץ הסתרים של אבא פאול. צעיר רב השפעה, אידיוט, חסר כישורים, שמצא עצמו ללא מאמץ וכישורים בראש הפירמידה של אליטת הכוח בגרמניה, ערב עליית היטלר לשלטון ומבלי שזכה לאמון הציבור.
אוסקר הינדנבורג נולד בקניגסברג, פרוסיה המזרחית, (כיום קלינינגרד, רוסיה). גם תחילת הקריירה שלו נשענה על הצלחת אביו פאול.
הינדנבורג הצעיר הצטרף לצבא בו התבלט כ״תרנגול פצוע״: המפקדים שלו ראו בו אדם בעל אינטליגנציה נמוכה.
בשנת 1903 אוסקר נשלח לשרת בגדוד המשמר השלישי (Third Guards Regiment) בו שימש קצין זוטר. במהלך שירותו ביחידה זו הוא פגש את שלייכר (מי שהיה אחד מ- 5 התרנגולים הבולטים בגרמניה ערב עלייתו של היטלר לשלטון – ללא אמון הציבור הגרמני). בשנת 1914 אוסקר הצטרף לצבא החדש של גרמניה בו הוא הגיע לדרגת רב-סרן. תפקידו היה בזוי, קצין הקישור של אביו הינדנבורג הנודע. לאחר שאביו פאול נבחר לנשיא של רפובליקת ויימאר (בשנת 1925), רב הסרן אוסקר פון הינדנבורג שימש את אביא כעוזרו של הנשיא. כלפי חוץ הוא היה ידידו ויועצו הקרוב של נשיא הרפובליקה – הנבחר כחוק פאול פון הינדנבורג. צל של אבא – אדם שאיש פרט לאבא לא נתן בו את אמונו, לעולם לא עמד לאמון הציבור היה לפתע לגשר אל הנשיא ובדומה לשרה נתניהו ובנה יאיר כיום, אוסקר הוביל אל הנשיא את צמרת גרמניה: אנשי עסקים, תעשיינים, קציני צבא, שרים, חברי פרלמנט – כולם נזקקו לאוסקר. מתנות החלו לזרום אל אוסקר מכל מיני בעלי תאווה והתרנגול הפצוע הלך והתעצם.
חברו הקרוב מראשית שירותו הצבאי שלייכר היה בן הראשונים לזהות את הפוטנציאל שבהתקרבות לאוסקר בהדרגה, ובאמצעותו, שלייכר היה גם ידידו של אבא פאול. אין ספק שלשלייכר היו כישורים אדירים, שלאוסקר לא היה מהם אפילו פרור. שלייכר נע בין הצל שבתחילת הגשר (הינדנבורג הצעיר) להינדנבורג הזקן שניצב בסוף הגשר.
ארבע השנים הראשונות של האבא כנשיא בין 1925 ו-1929 היו שנים טובות עבור רפובליקת ויימאר. האבטלה הייתה בירידה, התוצר הלאומי הגולמי עלה, ועוצמת הבן הגיעה לשחקים. אוסקר לא הביא שום נזק לגרמניה, וגם לא לעולם. הקנצלר באותם זמנים היה סוציאל-דמוקרטי הרמן מילר.
באוקטובר 1929 נפטר שר החוץ המוצלח של גרמניה שטרזמן באופן פתאומי, ושלושה שבועות לאחר מכן התמוטטה הבורסה בארצות הברית. האסון התקרב לאירופה והמשבר הכלכלי החל להגיע מוול-סטריט לכל העולם המערבי ועד מהרה נתן את אותותיו גם בגרמניה. הייתה זו שעת הכושר של התרנגולים הפצועים: התככנים דרשו הישגים פוליטיים מידיים, זבנג וגמרנו והיה להם את אוסקר – מתנות ושיטות פיתוי לרוב.
מנהיגי כנופיות מכובדות הרימו ראש, הימין בגרמניה חגג: שלייכר והבן של הנשיא אוסקר גילו מה שתמיד ידעו בימין האנדרלמוסיה מעצימה את האספסוף היא צל בו פרחחים פורחים ותרנגולים פצועים הופכים לאילי הון והכסף מקצר תהליכים וגם קובע מדיניות. אי סדר ציבורי טוב לעסקים שהצל מיטיב עמם והאור הורס אותם. כספים לא נודעים זרמו אל משפחת הינדנבורג דרך הבן אוסקר.
ב27 בנובמבר 1932 שלוש שנים אחרי נפילת הבורסה בניו-יורק אריך לודנדורף (שותפו של הנשיא פאול הינדנבורג לניצחון המזהיר על רוסיה) יצא באזהרה לציבור ואמר שמשהו לא הגון מתרחש במזרח גרמניה בחבל נוֹידֶק (אזור עני במזרח גרמניה) עוד טען הגנרל שפאול הינדנבורג נקשר בתרמית או בסחיטה.
ב 2 באוקטובר שנת 1927 חודש וחצי קודם לזעקתו של אריך לודנדורף לגבי סחיטה – לקראת יום הולדתו ה- 80 של פאול הינדנבורג – נשיאה הנערץ של גרמניה התארגנו היונקרים (Junker) בני מעמד אצולה גרמני זוטר, שחשבו שטוב לתת ארמון עם שטח אדמה עצום (20 דונמים רבועים) כמתנה ליום הולדתו של הנשיא ובכדי שלא יהיה צורך בדמי ירושה נרשמה האחוזה על שם הבן אוסקר. חשוב לדעת שהיונקרים היו בין אויבי השמאל, התנגדו לדמוקרטיה הגרמנית, אותה האשימו בחתימת הסכם ורסאי– הסכם הכניעה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה והם תמכו גם באספסוף של היטלר – תמכו ומימנו את הפרייקור – מיליציות ימניות שבמקור הוקמו כדי להילחם בשמלאנים – הקומוניסטים, והיו מעורבות גם בניסיונות להדחת הממשלה בברלין (בפוטש של קאפ). אוכלוסיית צפון גרמניה הייתה פרוטסטנטית ברובה, ובאזורים אלה סבלה הכנסייה הקתולית מאפליה לרעה. אזור בוואריה (בירתה מינכן) בגרמניה שנמצאת במקום השני מבחינת גודל האוכלוסייה, חבל הריין ווסטפליה, כמו גם חלקים מדרום-מערב גרמניה ברובם גרו קתולים. הכנסייה הקתולית נהנתה באזורים אלה מחופש פעולה שאפשר לה להפגין את עליונותה על פני הקהילה הפרוטסטנטית. מאזורים אלו שאבו מספר אנשים את כוחם בגרמניה באותם זמנים פון פאפן שבהמשך זכה להיות – קאנצלר מנהיג מפלגת ׳המרכז׳ לודוויג קאס – שהיה אז לאיש המקורב לפאצ׳לי ודמות נוספת ומסתורית שבחשה בחוטים שאחרי הקלעים. לודוויג קאס מסוף שנת 1928 הועמד בראש מפלגת המרכז הקתולית בגרמניה. כולם ביקשו את חברתו של אוסקר.
הערה: לקראת סוף המאה ה-19 אוטו פון ביסמרק, פתח ב"מלחמת תרבות" ("קולטורקמפף", Kulturkampf) כדי לבטל באופן רשמי את מעמדה המועדף של הכנסייה הקתולית בגרמניה. לאחר כינון הדמוקרטיה בגרמניה כולל חוקת רפובליקת ויימאר שונו היחסים בין גרמניה לכנסייה ומנהיגי הכנסייה הקתולית חלמו לחזק את מעמד הכנסייה בגרמניה ולחתום על קונקורדט שיקבע את מעמדה המועדף במדינה אחת ולתמיד. הקרדינל פאצ'לי (לימים, האפיפיור פיוס השנים עשר), שימש אז כקרדינל מזכיר המדינה (מזכיר המדינה של הוותיקן), פאצ'לי נכשל במגעים שקיים עם הממשל המרכזי בגרמניה בין השנים 1930–1933. הכישלון היה צורב ובלתי נסלח – פאצ׳לי שהורגל לשיטה הלא דמוקרטית שנהוגה בותיקן פיתח אנטגוניזם לדמוקרטיה ומצא חברים לעמדתו בקרב היונקרים. לפאצ׳לי היה ברור שרק בעזרת אוסקר והנאצים יוכל לכסות על בושת כישלונו ולהשיג את ההסכם המיוחל לעליונות הכנסיה הקתולית בגרמניה הפרוטסטנטית, לסלק את הדמוקרטיה ומרגע זה מטרתו הייתה אוסקר כדי להעלות את היטלר לשלטון – מתועד שב – 8 לאוגוסט 1931 אמר פאצ׳לי לברונינג (שהיה אז ראש הממשלה בגרמניה – קאנצלר) שהוא חייב להכניס את היטלר אל ממשלתו…

כמתנה ליום הולדתו של אבא פאול ובכדי שלא יהיה צורך בדמי ירושה (שהרי מדובר ביום הולדתו ה-80) נרשמה האחוזה על שם הבן אוסקר

בדצמבר 1932, נחשף שאוסקר נקשר בבזבוז כספים בלתי נתפס על מכוניות יוקרה (בתקופה ההיא מכונית הייתה יותר ממעמד של סטאטוס) ועוד חפצים מסוג זה והשמועה על כך ויותר מכך על מקור הכספים בסיוע למזרח (ראה להלן) יכלה להרוס במכת אגרוף אחת את הקרירה של אביו פאול – על כך רמז כנזכר למעלה שב 2 באוקטובר שנת 1927 הזדעק הגנרל אריך לודנדורף לגבי סחיטה של הנשיא… שהתרחשה לכאורה על מנת לקדם את מינויו של היטלר לקנצלר גרמניה שלא על-ידי בחירות.
למרבה הפלא היה זה על רקע הטבות ליונקרים, אותם האצילים הפרוסים בעלי החוות שרכשו לאוסקר את האחוזה לרגל יום הולדתו ה-80 של אביו, אוסקר הגיע למסקנה שהתורמים לאחוזתו צודקים וגם פון פאפן שהתחבר על אביו ונהג לשעשע אותו בבדיחות נהדרות באחוזה ההיא ואפילו פאצ'לי – שהיה לאפיפיור וככל הנראה הוא גם זה שחשף את נושא השחיתות ואולי גם יזם אותה מלכתחילה – כל החמישה התאגדו ולחצו על הנשיא שיש (על מנת לאפשר את חיי ההוללות של בנו אוסקר) לשתף את הנאצים בשלטון.
הסיוע למזרח – Eastern Aid (Osthilfe) – בשנים 1929-1930, ממשלת גרמניה של רפובליקת ויימאר התגייסה ובניגוד לעמדת הקנצלר אז קורט פון שלייכר כדי לתמוך כספית (מקרנות ממשלתיות) באחוזות המתרוששות של היונקרים במזרח פרוסיה [The Rise and Fall of the Third Reich, William Schirer, pp. 180-181] אלא שהכסף ברובו או כולו נגנב. בחקירה שהושתקה נחשף שהגנבה מובילה אל אוסקר או אל אביו פאול – בכל אופן אל משפחת הינדנבורג. (כאן). כדי להציל את הנשיא הזקן בערוב ימיו מהשערורייה הורה לו פון פאפן במצוות האפיפיור פיוס השנים עשר (ששימש בעברו כקרדינל תחת השם פאצ'לי) או להפך למנות את היטלר לקנצלר- וזאת בניגוד מוחלט לרצונו.
ב-1940 כתב בארה"ב אוסוואלד את הביוגרפיה על הגנרל הקתולי פרנץ פון פאפן ובסיומה המשפט "קו אופייני ההולך ומתפתח לאורכם של חייו של פון פאפן – מותם האלים של כל הנוגעים בו".
על רקע הטבות ליונקרים, אותם האצילים הפרוסים בעלי החוות שרכשו לאוסקר את האחוזה ונדיבות לבם החברית בהשתיקם את שערוריית גניבת כספי המזרח – בשנת 1932 – אוסקר החל לפעול ביחד עם שלייכר (הקנצלר האחרון) ופון פאפן (שהיה כבר אז נתון להשפעת האפיפיור ברומא – פיוס ה-12, לגבש עמדה מובילה:
הרעיון היה כי יציבות לרייכסטאג אפשרית וחיונית. הפרלמנט הגרמני מזה זמן רב היה נתון במשברים קואליציוניים שלא אפשרו יציבות שלטונית או הקמת ממשלה יציבה. על פי תרחיש זה הפרלמנט (הרייכסטאג) יפוזר, תוקם ממשלת מעבר, ממשלת המעבר יכלה מבחינה חוקית להכריז על בחירות. היטלר הסכים לתמוך ברעיון הזה, בתנאי שהפרלמנט יבטל את כל האיסורים שהוטלו על פעילות האס אה ושאר מיליציות הפרחחים לובשי החולצות החומות ששרתו את הצרכים של המפלגה הנאצית ביצירת מהומות ואלימות ברחובות ערי גרמניה. אוסקר כבר היה בשליטת הכנופיה. לא ברור מי הוא ששלט בו: האפיפיור, נציגו פון פאפן או שלייכר שנרצח בסופו של דבר הוא נשלט על ידי הכנופיות של לובשי החולצות החומות של היטלר אבל הוא ובוודאי שפון פאפן שייכנע את אביו פאול הינדנבורג שהדבר הטוב לשמירה על שמו הטוב ויסייע להשכיח את ביזת הקפה הציבורית הוא רוב ימני שמרני שיושג לאחר הבחירות. נושא זה היה משאלת לב רחבה משום שהיה בו כדי לתקן במקצת את ההשפלה שנכפתה על גרמניה עם חוזה ורסאי שהורה לחסל את המלוכה ולהקים דמוקרטיה. חלק מהרעיון היה ששלייכר יקבל את הכוח ואת הסמכות לשלוט בצבא כשר ההגנה. השלב הראשון בתוכנית זו היה כי הקנצלר ברינינג יפוטר, ובמקומו יבוא פון פאפן, ואוסקר ימשיך לחגוג בצל אבא ולהיות הבן של הנשיא…

Adolf Hitler greets President Paul von Hindenburg at the opening of the new Reichstag in Potsdam, Germany, March 21, 1933

התכנית יצאה לדרך: ב־1 ביוני 1932 נשיא גרמניה פאול פון הינדנבורג (1) אבא של אוסקר תרנגול פצוע ואידיוט (2), פיטור את הקנצלר המכהן ברינינג, והעלאת את פון פאפן (3) במקומו למשרת הקנצלר. האפיפיור ברומא (4) היה לחלק מהמשטר אבל מאחורי הקלעים –במקביל חברו משכבר הימים של אוסקר קורט פון שלייכר (5), התקרב להיטלר (שלא זכה באמון הציבור הגרמני ולא היה לו מעולם רוב בפרלמנט) ובסיוע הבן אוסקר חברם (2) רב ההשפעה והאפיפיור פיוס ה-12 (4). חבורת ה-5 יצאה לדרך כדי להעלות את היטלר לשלטון בצו נשיאותי ולא בבחירות דמוקרטיות. (המספרים בסוגרים ממספרים את ארבעת האנשים שניצלו את אוסקר (הדמות החמישית) כדי להעלות את היטלר לשלטון בסחיטת הנשיא).
במרוצת שבעת החודשים הבאים, מונו שני ראשי ממשלה, פרנץ פון פאפן (3) ואחריו קורט פון שלייכר (5). האנדרלמוסיה התרחבה, גרמניה הייתה מוכת רעב ואלימות פיזית פשתה ברחובות.
ב – 30 בינואר 1933 זומן היטלר ללשכת הנשיא הינדנבורג (1) ומונה לראש ממשלת גרמניה. בצאתו ממשרדו של הינדנבורג (1) נכנס היטלר למכוניתו לקול מצהלות ותשואות הקהל ותוך שהוא בוכה שאג "…עשינו את זה, עשינו את זה…".
ב-23 במרץ, 1933 – יומיים אחרי כינוס הרייכסטאג בראשותו של היטלר כקנצלר במינוי הנשיא, חוקק חוק ההסמכה – (Das Ermächtigungsgesetz)
חוק שקבע שבנוסף לפרלמנט, גם לממשלה יש סמכויות חקיקה מלאות, סמכות לחוקק חוקים גם אם הם נוגדים את האמור בחוקה או נחקקו במיעוט ולא במליאת הפרלמנט.
בראשית האביב – 1 באפריל 33 חבר בארגון החולצות החומות נצפה עומד בכניסה לכולבו בברלין. בעליו של הכולבו היה יהודי ושלט הוצב על דלת הכניסה: המחלקה היהודית, החנות שהורסת את העסקים הקטנים של הגרמנים. אבל זו הייתה רק אחת העדויות מרבות דומות.

April 1-1933. An SS man stands in front of a Jewish business. The sign reads: "The Jewish Department Store has Ruined the Small German Businesses

…בהמשך הוטלו מגבלות על החופש האישי, על חופש הביטוי וחופש העיתונות. הוטלה צנזורה שהביאה לסגירתם של עיתונים, נאסרו אספות פוליטיות, פוטרו עובדים, נערכו חיפושים, הוחרם רכוש ונערכו מעצרים המוניים ללא משפט וללא הגבלת זמן. הוקמו בתי משפט מתאימים, בצו נוסף קבעה הממשלה שיש לאסור "קומוניסטים שמאלנים שמסכנים את המדינה" בהמשך הותר לאסור מתנגדים פוליטיים, בעיקר- שמאלנים. כמו כן הותר להפעיל אמצעי טרור, אלימות והקמת מחנות ריכוז – הותר לאנוס, לבזוז, להרעיב, להעביד במשך עשרות שעות, תמורת צלחת מרק, להרביץ, לענות, ולרצוח מיליוני אזרחים, ובני אדם שונים בעיקר יהודים.
עוד על אוסקר – כאן

האפיפיור של היטלר – ג'ון קרונוול

האפיפיור של השטן – הרצאתו של פרופ' הרסגור – כאן

האני בא לקבוצה עם ערכיו – הם לא מגובשים אבל הם קיימים ויש להם כיוון. הקבוצה לא משפיעה על ערכיו ולא משנה אותם לא מחליפה אותם בעמדות אחרות. במקביל לפיתוח כישורים חברתיים הנער/ה מגן/ה בקבוצת השווים על מרחב תרבותו/ה. הערך העצמי מזוהה עם יכולתו של הנער לגונן על תרבותו נוכח התנהלות הקבוצה. המאבק התרבותי ממוקד בתא המשפחתי ובמיוחד בהוריו ויותר מכל באביו. תחושת החסינות נקשרת ביכולת הנער להגן על תרבותו.
חוסן – החוסן הוא מדד חדש שנקשר במרחב היכולת לשרוד תרבותית בתא המשפחתי ולהפך בקרב חבריו. המבחן שהוא עומד בפניו נקשר ביכולת שלו/ה לשמר את ערכי משפחתו/דתו, מגדרו – מיניותו (גם מיניותה, דתה וכו') בקבוצה. כשרי הישרדותו /ה בקבוצה מבחינה תרבותית שבים ומאשרים נוכחותו של גרעין פנימי וחוסן נפשי.

יוצא מכלל זה נושא ״אבדן צלם אנוש״ על כך מאמרי בנושא זה "השיטה לאבדן צלם אנוש" – כאן.

ונוס ממילו – לובר פריז

האהבה

רעידת אדמה מתרחשת בגילאי 12 – 15, "דמון האהבה" מופיע ככוח עצמאי – אוטונומי שמושך או דוחף את ה"אני" אל ה"אתה". מנוע דחיפה שמשחרר אותו מכבלי האנוכיות, ממלכת האם וגן העדן של הילדים. מדובר באחד הכוחות היותר חזקים שמזנקים בחיי האני ומזניקים את האני ממקומו קדימה אל האהבה. להט אדיר ושקשר בינו והאלה העתיקה אפרודיטֶה או אפרודיטי שהרומאים כינו ונוס. ונוס כידוע נולדה בקפריסין השכנה ובלב ירושלים העתיקה ניתן למצוא עדיין שרידי עמודי שיש ענקיים ששימשו את בית המקדש שהוקם שם למענה.
קונסטנטין ברונר הגדיר את המנוע הזה ״דמון האהבה״. (ברונר קונסטנטין, 1924, "האגואיזם ודמון האהבה", מאמר על מיניותם של המתבגרים, מתוך "האהבה, הנישואין, הגבר והאישה", שיצא לאור בשנת 1924. הפילוסוף היהודי מתאר בספרו את הכוח האוטונומי בצורה חדשנית גם מהפכנית שראוי להתעקב עליה ולתת עליה את הדעת. השפעתו המכרעת על ראשית תקופת ההתבגרות קושר אותו במשבר ה"אני" השורד בגלל אהבת המין המתפרצת וחורגת ממסגרתו הקודמת של ה"אני" הילד. "האגואיזם ודמון האהבה" פורסם במלואו על-ידי ב"IsraelDance" בתרגומו של ד"ר אהרן ברמן בשנת 2004 – אין לי מושג מי הפיל אותו מהרשת ואני מקוה במהרה לתקן זאת ולפרסמו שוב, מדובר במאמר חשוב ביותר).

Cornelis Bos
Leda and the Swan
(1566, Groningen)
קורנליס בוש לדה והברבור – העתקה מעבודתו של מיכאלאנג׳לו.

בשנים 12-13 נכנס האני מבחינה פסיכולוגית לעידן חדש. הוא פורש מממלכת האם (תקופה מטריארכאלית) אל ממלכת האב (פאטר). למעבר זה השלכות אדירות. אחת מהן קשורה בכושרי החברות, אחרת בהנאה אבל החשובה מכולם היא האהבה.
בממלכת האם האני חי בגן עדן כנסיך הקטן. הכל סובב את צרכיו – אם לא יראו צרכיו עלידה ולא יסופקו הוא יזעק, ישתולל, וגם יהיה אלים או סגור ומסוגר כאוטיסט.
החל מתקופת המעבר אל ממלכת האב ויותר משמגיע אל ממלכתו של אבא – האני נפרד מהאנוכיות ומתחיל לראות את האני האחר יכונה ״אתה״. תודעת ה״אתה״ קופצת – לפתע לא רק שהוא רואה את ה״אתה״, מסיבות שאינן ברורות לו בשלב זה הוא נכון ונרגש לזהות אותו אבל גם לפעול למען אושרו של ה״אתה״ אפילו להפקיר למענו מרכושו.
לפתע הוא מזניח את צרכיו ופועל במרץ כדי לענג את ה״אתה״, לא עוד רק את עצמו במילוי צרכיו, אלא את ה״אתה״ הוא מבקש לספק.
תהליך זה הוא רעידת אדמה בחיי האני. נקשר באהבה ומי שמביא אותו אל תודעת ה״אתה״ הוא הכוח החדש – הכוח של האהבה. הכוח שברונר המשיג: שד – דמון האהבה.
דמון האהבה מזנק ממנו, כתרנגול. אין הוא מוגדר כחוזקה אך יש והוא מנסה להסתיר אותו, כחוזקה שיש להסתירה בקבוצה. נושא זה נקשר פחות ביחסיו עם הקבוצה ויותר במערכת היחסים בממלכת האב ובמיוחד עם אבא. קונסטנטין ברונר מתאר אותו בחיבור רב ההשראה שלו "האגואיזם ודמון האהבה" כזריחה בצבעים סוערים: כוחות ההרס של גן עדן הילדות קמים עליו: "הראשית מתערערת ב'אדם הצעיר', כוחו הופך חולשה, אברי המין שלו מתחילים להראות סימני חיים, והוא נעשה לא-מסביר פנים, לא-אוהב, זועף, רוטן"… הסיבה נעוצה בהתפרצותו של "דמון האהבה". אירוע שמתרחש בפתאומיות ומתקבל ב"אני" כזעזוע – זעזוע עקב פרץ התשוקה ל״אתה״, המשיכה המינית פורצת לאופק. ראשיתו ב "אהבה המינית" (תנועה אופקית): היא "קמה ומעוררת בו עניין באחר" (ברונר, שם). ה"אתה" מתגלה לפתע עם כוח חדש שמתפרץ לקראתו. הוא מתבונן באתה שמתפרץ אליו נרגש, נסער, משתוקק הכוח הזה – הוא התשוקה המינית שמשנה את יחסו אל העולם המשתוקק אליו לנצח. מרגע זה ה"אתה" ניכר באופן חדש, אחר ומשמעותי ביותר. העוצמה האנרגטית הזו חייבת להתפרק והוא בא לידי פורקן בשיטה חדשה שטרם הכיר – האוננות.
רונלד פיירבירן (Fairbairn Ronald 1899 – 1965 ) בבקרו את הליבידו הפראי של פרויד משל סוס הפרא של אפלטון קפץ על מורו (האוסטרי – זיגמונד) ללא בחינה מחודשת ובעט במוחו, כאנרגיה מינית המשאירה את האדם כביכול באנוכיותו, לספק את עצמו או לפרוק את אונו הכיצד כוח אופקי ישאיר צעיר במקומו לאונן ולספק את עצמו? פיירבירן מכוון ומחזק את שברונר חושף. "דמון האהבה" הוא אנרגיה חברתית (לא בהכרח מינית) שאיפה אדירה לקשר, להיות ביחד, לנצח (סטפן מלרמה – אחה"צ של הפאון). אנרגיית חיברות שמובילה את האדם מעולמו האנוכי אל עולמו של האדם האחר – כדי להתאחד ולאחד בין שני העולמות. אנרגיה חדשה שמניעה קדימה ומעבירה אותו מעל לעצמו אל האופק שם הוא יוצר בריתות חדשות, עמוקות של קשרי אהבה ונאמנות – מכאן צמח מיתוס מרבד הקסמים – מיתוס נפלא. האני יושב על השטיח שנוסק לשחקים ולוקח אותו אל מושא אהבתו … ראו את עבודתו של ויקטור וסנצוב משנת 1880 "רוכבים על שטיח מעופף" (למטה).
ביטוי שונה מאוד לנסיקת השטיח המעופף נמצא בתפיסת העולם המיסטית.
המיתוס היהודי ״מרכבה״ , מתאר ומשקף תהליך נסיקת הנפש ומקבילו, לעבודת הקודש בשמיים גם הוא כולל את הנסיקה – מלאכים עולים במקדש השמימי כבסולם יעקב ובני שבט הלוי שנעים על מדרגות בית המקדש הישן. המחקר החדש טוען שראשית המיסטיקה היהודית שמשתקפת בחזון יחזקאל – המרכבה – נוצר בחוגי "הכהונה המתבדלת", כוהנים שהודחו בידי החשמונאים מעבודת הקודש בבית-המקדש בירושלים, גם מאחורי הגות חדשנית זו נמצא תרנגול פצוע.
לאחר חורבן הבית המשיכו המורחקים לטפח ולתאר בכתב עבודת קודש שמיימית במעלה קו הניצב, ומקדש שמיימי שבו המלאכים ממלאים את התפקיד שמילאו הכוהנים בבית-המקדש, כדי לפצות את עצמם לכאורה על האובדן. הסמלים והדימויים שמופיעים במיתוס המרכבה ליחזאל משקפים תמונת עולם המיסטיקה היהודית, הקדומה ביותר, הטרום-קבלית, צילום מנטלי של קו הניצב ותהליכי הנסיקה של ראשית המחשבה העמוקה בשנים המוקדמות של העשרה. (עוד על כך ב"מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות. במיסטיקה היהודית הקדומה. מאת: רחל אליאור").

שני וקטורים עקריים: אופקי שנוצר מכוחו של דמון האהבה, וניצב שנוצר מכוחה של ההשראה הוא שיוצרת את הנסיקה.

אוצר גנוז ובעליו – רוכבים על שטיח מעופף, יצירתו של ויקטור וסנצוב משנת 1880.

שד של אהבה – הוא ביטוי לאנרגיה אוטונומית כמעט חלק מהכוח הכאוטי והאקראי שפגשנו למעלה, שד האהבה מאפשר ומייצר את הדחף להיות ביחד. אנרגיה רבת עוצמה שמכריעה אותו ומסיבתה האדם מחפש קשר משמעותי עם האחר – יודגש שבניגוד לפרויד, שטעה בה כאשר הציג את הליבידו כמכוון עונג, פיירברן כתלמידו, מתנגד ומצטרף אל ברונר, מלרמה, באראז והורודניצ׳יאני הממשיגים את הליבידו – בצדק כמוכוון אובייקט – כלומר כמוכוון ליצירת קשר עם האחר. כוח מניע קדימה לעולם לא מקרקע, אלא אם כן דומם.
שגיאות מסוג זה רבות ב"פסיכולוגיה" של המאה ה- 19 בגלל פרויד, וכהערת אגב אני מבקש לתמוהה ולהצטער שכה רבים בישראל מתעקשים להכשיר באמצעותה מטפלים וללכת אחריה אל הקרקוע ולא אל האופק. [ Fairbairn, W. R. D., "A Revised Psychopathology of the Psychoses and Psychoneuroses" in his "Psychoanalytic Studies of the Personality", Routledge, London and NY, 1990, (1941). P. 31.]. אנרגיית הגרוש מגן העדן אל ה"אתה" עולה ומתפתחת החל מתקופת גיל 11 שנים במרחב ה"אני" אבל עיקר הופעותיה בתקופת דיוננו זו (15-17) כשכרגיל גם כאן הנערות מקדימות בהתפתחותן את הבנים (11-13) גם בשאיפה העמוקה לקשר עם האחר, לספקו ולדאוג לאושרו. שותף לעמדתם גם בובר: "לפתע האהבה שב'אני' מעדיפה, רוצה, מרגישה ויודעת את ה'אני' שב'אתה'." ברונר מקפיד להבהיר: "וה'אני' מעדיף את ה'אני' שב'אתה' על זה שבתוכו" ומסכם באומרו (שם): "תהליך זה, המכונה התאהבות, אינו פשוט בשל השינוי והחידוש שמעורר באדם הצעיר. הוא מתאהב ונכון לשנות את כל הרגליו, לעשות למען ה'אתה' דברים שנכון היה לעשותם עד-כה רק למען עצמו… אט אט, מתוך האפלה, פורץ דמון האהבה ומוביל את ה'אנ'" והופכו לאישיות בוגרת, בעלת אופי מיני, בעזרתה הוא נע בתנועה נכונה ומניע את ה"אני" שבו – בהתפתחות חדשה וסוערת "פסיכו-מינית" [קונסטנטין ברונר "האגואיזם ודמון האהבה" הוא פרק מספרו "האהבה, הנישואין, הגבר והאישה" שיצא לאור בשנת 1924.].

"דמון האהבה" הוא הכוח המרכזי, אחת מדמויות האמצע העוצמתיות ביותר של המנדלה והמנדלה הראשונה המפרידה את הנערים מהאם. תהליך הנפרדות מעוצמת של האם כמנדלה הראשונה מתחיל בשנה השניה ומסתיים, לכאורה, כאן. "דמון האהבה", מאפשר לאני להבחין בדמויות משמעותיות חדשות שממתינות לו בעולם, מעבר למטבח של אמא. יחד עם יציאת האני למרחב האופקי – תשאר האם לאורכם של חייו ככוח השפעה דומיננטי, אותו בשלב זה הוא לא רואה.

גילוי ה'אתה' המתפרץ מככב בשירו של סטפן מלרמה ששימש השראה לדביסי בהקדמה לאחה"צ של הפאון ולמחול הנודע של ניז'ינסקי (דיאגילב) בשם זה – השיר מובא בתרגומי.

אחר הצהרים של פאון

'אני חוטף אותן!
בלי לשחרר את החיבוק
הו הנאה פראית, נשגבת
את יחידה, מסע סמוי של נטל קדוש המחליק בערמומיות של ברק ובורח משפתי
הבוערות באש.
הירתע!

פחד סמוי נוגע בבשר הנימפה הבהירה
מרגלי חסרת האנושיות, לתוך ליבה של התמימה, לחה מדמעות טרוף, זנוחה
הו, כאדי מים עצובים, די
חטאי בשמחתי, על פחדים בוגדניים ­ אותם הכנעתי התענגתי
את סבך אלומת הנשיקות חלקתי
פקעת שערות הערווה
זו שאלים שמרו כה מסובכת
כי
רק
רציתי להסתיר צחוק בוער מתחת לכפלי הבד של היחידה

(שומר עדיין עם אצבע פשוטה, שקלילותה של נוצה תצבע בהתרגשות את אחותה
הלוהטת,
הנוצה, הקטנה, התמימה והלא מסמיקה)

זרועותיי המחוברות כבר רפויות
מפורקות עכשיו כמוות מדומה
בגניחה
אותי את משכרת, משחררת בלי רחמים
הטרף הזה לעולם כפוי הטובה
חבל
אל האושר תוביל אותי אחרת, כשצמתה קשורה אל קרני מצחי
את יודעת, תשוקתי,
אדומה
רימון בשל ומתפוצץ, ממולא כבר בדבורים
דמנו כאן מתאהב בזה, אשר אותו לחטוף ידע
זורם כנחיל נצחי של תאווה
בשעה כזו
בה היער בזהב
והאפר מתלהט בחגיגה, הצמחייה כבויה!
אתנה!
הר גועש, אצלך ונוס ביקרה
על לבתך את עקביה הכנים הניחה
כשלבתך כשלה, בסך הכל
מטען עצום רועם
אני את המלכה שובה!
הו עונש בטוח…
לא כי הנשמה כבר ממילים ריקה, הגוף מוכבד, ניכנע, גם היא
נכשלת, מאוחר ­ אל תוך דיממת הצהרים הגאים,
בתוך שכחת הקללה, הגיע תרדמתי
על החול שרוי, כחפצי
פוער את פי אל הכוכב היעיל כל כך של היינות
היה שלום לנצח זוג
אלך לבקר בצל לו להיות הפכת.
סטפן מלרמה. מצרפתית ­ ירון מרגולין

אחה"צ של פאון – כוריאוגרפיה ניז'ינסקי, שינוי מוזיקה נפתלי עירוני, ביצוע ירון מרגולין – מתוך "מחולות בני ברית דוד".

תדהמה – ה"אתה" המרגש, מפתיע ומדהים את האני המקפיץ חוזקות כתרנגול בריא וגם מתפתח אופקית בהשפעת דמון האהבה – הוא נע נפעם, לוהט ומתרגש כדי לפגוש ביכולות שב"אתה". חוזקות שמעוררות בו הערצה ורצון להתקרב ולתמוך בו ולטפח את ה"אתה" כפטרון או כבן ברית נאמן ואוהב. נושא המופתעות WAWWW, מדהים מתקופת גיל דיוננו היה לא פעם דמימה שקפצה והובילה וממשיכה להוביל תרבות שלמה ואין בה מההתקדמות אל ולקראת ה"אתה" רק הישארות ה"אני" בעולמו האנוכי:
"… לא מכבר דיברתי על אמנים שמבקשים להפתיע את הקהל. התשוקה להפתיע ולהיות מופתע היא מאוד לגיטימית… (אבל) הקהל שלנו הוא חסר אונים באופן מיוחד לחוש את אושר ההזיה או ההתפעלות (סימן של נפשות קטנוניות), חפץ להיות מופתע באמצעים זרים לאמנות, ושאמניו הצייתנים יתאימו עצמם לנטייתו; הם (האמנים הלא אמיתיים – י"ג) רוצים להדהימו, להפתיעו, לגרום לו הלם בעזרת תחבולות לא ראויות, משום שהם יודעים שהוא לא מסוגל לצאת מגדרו לנוכח הטקטיקה הטבעית של האמנות האמיתית". כתב מבקר האמנות האגדי שארל בודלר. מתוך הרשימה "סלון 1859" מאת שארל בודלר ב"צייר החיים המודרניים" (ספרית פועלים 20033, תרגום מיכה פרנקל ואבי כץ, הקדמה עמינדב דיקמן).

ה"אתה" מקפיץ החוזקות מרגש את האני שמתבונן בו. ה"אתה" מפתיע אותו ומעורר בו הערצה כשהחוזקות מגובשות ואפילו מדהים את האני מתקופת גיל דיוננו ועוצר בו בהלם תדהמת החוזקה מלהתקרב אליו – אין זה דמון האהבה שקורא לו לצאת למסע ולגלות עולמות, להיות ביחד – דמימה זו של העצירה מלכת – בתדהמה הוזכרה למעשה לעיל בדיון על שכבת השרירים האמצעית. כשכאן הדמימה מתארת נישה מחוזקה שטופחה לממדי התדהמה.

מים ומסעות ים

דמון האהבה דוחף את האני אל האופק בו נמצא פעמים רבות הים. מתפתחת בשנה זו תאווה למים, לשייט בים, נהר, ובאגם.

Joseph Rebell – יוסף רבל (1787-1828), גרמני, בוגר האקדמיה לציור בוינה "סערה בים נוכח התפרצותו של הוזוב".

היחיד והמקרו-קוסמוס

העולם הגדול "המקרו-קוסמוס" מסודר, האדם קבע לו חוקים. ניוטון היה בין הראשונים שמצא נוסחאות מתמטיות וצורות חדשות של חישוב לסדריו (כחשבון אִינְפִינִיטְסִימָלִי – חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי לליבניץ) . יש במקרו-קוסמוס תנועה, מרחבים וזמן, אבל גם ארגון לצד אי-ארגון. בתוך הסדר הגדול נמצא גורם זר – פרא – שמושך אותו למקומות חדשים. ה"אני" מוצא הקבלה בין עולמו הקטן והעולם הגדול. תיאורית המיקרוקוסמוס והמקרו-קוסמוס של תומאזו קאמפאנלה (Campanella 1568-1639) צצה ממעמקי ההיסטוריה של החכמה ונולדת מחדש במרחבי ה"אני" המתבגר. תנועת הרגשות תופסת מקום נכבד ועיקרי במחקריו. אותה תנועה מיוחדת שלא מעורב בה מעבר של חומר (מסה) עליה מדבר אפלטון בדיאלוג הפנומנאלי, מקדים את כל הזמנים שלו על התנועה וסוגיה בנוסף לדיון המוכר על הידיעה עצמה: "תאיטיטוס". ההשוואה בין המתרחש בעולם הגדול ובנפש האדם תלווה ותמשיך להעסיק את ה"אני" גם תככב בחיי הגותו בשנה השמונה עשרה עליה אדון בהמשך. כאן יש להתמקד בהשוואה שנערכת בתחילת הדרך הזו והיא בין הכוח הפראי – סוס לא מאולף, כוח האקראי – שמרעיד אדמה, מקים הרי געש רדומים ומרים את הים בגלי ענק שמחרבים כל מה שניכר בדרכם – ללא מצפון או רגש של חמלה. הפרא שבטבע ניכר במקרו-קוסמוס ככוח דומה שפועל בתוך נפשם של הנערים (מיקרוקוסמוס) כשהם שבים ונכנסים לעידן נוסף של חיים בתוך קבוצה. שעה שהילד נישלף ממימוש רצונו דווקא אז קם בו כוח אחר, זר וקורא לו לחדול ולהתנסות בחוויה אחרת ושונה לגמרי – להשתובב, להשתולל להתפרע – הרי לכם הפרא עצמו. האני נקרא בבת אחת אל העולם הגדול מתוך עולמו הקטן המיקרוקוסמוס גם כאן הודות לשד האהבה שמפעיל אותו. הוא נע אל האופק אך התודעה השלילית שבה להתפרע והיא אינה סוס פרא שקל לאלף רק כוח מכוחות המחשבה. וזה אשר לא ידע לאלפה יכרע תחתיה – ללא רסן, ללא חמלה.
על התודעה השלילית – במאמרי – כאן.
בגילאי 11-15 נסגרת התודעה המשפחתית וכמעט שלמשפחה אין השפעה על עולמו. הכוחות העוצמתיים שמשפיעים על התפתחותו נמצאים מחוצה לו וקוראים לו לפרוש מגן העדן הילדותי (דמון האהבה) שמניע אותו בקו האופקי, קדימה ולרוחב, להצטרף לקבוצה ולפרוש ממטבחה של אמא. בקבוצה כוחות נוספים כשה"אתה" המתרגש לקראתו. כל אלו נקשרים באהבה אך גם בהשראה שפועלת בניצב. הוא מגיע אל רעיונות שאין לו מושג למקורם – לפתע הם קופצים ממרחב מחשבתו כתרנגול שמפגין את החוזקות. בחלקם נעלים חלקם שפלים ורדודים. במקרים רבים כוחות שקוראים לו ליזום וליצר הזדמנויות חדשות ובמקרים אחרים להרוס ולחבל בעולמו האנכי גם בגופו, אפילו בבריאותו.
הוא נוסק – רעיון המרכבה כמשל לתהליך זה בו הנפש הממשיגה מזנקת, נוסקת כמרכבה רתומה לסוסים (אפלטון) וכן מרכבה בה עלה הנביא בסערה לשמיים – אלו מתארים תהליך של התקדמות בקו הניצב, זה הקו של ההשראה שכה הצליח פרסקובלדי לתאר בריצ׳רקרי שלו גם בטוקאטה עלהן אני רוקד את מחול הפתיחה ברסיטל שהעלתי בפסטיבל ישראל (1990) ״נסיקה״ לצד ״מחולות בני ברית דוד״ ו״תהילים מ״ב ׳כאיל׳״.
הקבוצה מתווה את הקו האדום והכיוון החדש שנוצר כאן מקפיץ מתוכו כוח חדש של מרכבה נוסקת ממרחב המחשבה דמון ההשראה – (אופקי) מנגד הוא שבניצב – כוח ההשראה, היוזמה והתבלטות החוזקות החשיבתיות ויש הממשילים זאת לסולם בו עולים ויורדים המלאכים ב״חלום יעקב״. הכל דנים בקפיצה למעלה בקו הניצב – בנסיקה! גם ביחזקאל שהוזכר לעיל – נוסק בנפשו כדי להתבונן בתהליכי עבודת הקודש שבשמיים ("וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ, סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ–כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וּמִתּוֹכָהּ–דְּמוּת, אַרְבַּע חַיּוֹת; וְזֶה, מַרְאֵיהֶן–דְּמוּת אָדָם, לָהֵנָּה. וְאַרְבָּעָה פָנִים, לְאֶחָת; וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, לְאַחַת לָהֶם. וְרַגְלֵיהֶם, רֶגֶל יְשָׁרָה; וְכַף רַגְלֵיהֶם, כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל, וְנֹצְצִים, כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל" (יחזקאל, פרק א 7-4).
לקבוצה הכוח לקרקע – להכריע אם ייצר כוחות שגב שיובילו אותו ואת עולמו קדימה או כוחות פרועים שיחבלו בבריאותו, בערכיו ויביאו אל שמים נמוכים וכבדים שלוחצים עליו, על-פי בודלר, כמכסה:

כְּשֶׁשָּׁמַיִם נְמוּכִים וּכְבֵדִים לוֹחֲצִים כְּמִכְסֶה

עַל רוּחַ נֶאֱנֶקֶת תַּחַת שִׁמְמוֹן אֵינְסוֹף,

וּמֵאֹפֶק חוֹבֵק כֹּל

יוֹצְקִים עָלֵינוּ יוֹם שָׁחֹר, עָגוּם מִלַּיִל;

בית ראשון מתוך "ספלין" / שארל בודלר (מצרפתית: אורנה ליברמן).

הקבוצה משמשת לו ככוח קרקוע והכרעה גם כוח מארגן. היא מהווה את מרחב הקיום ואת הדרת כבודו. אך אם ינסוק גבוה מדי וההשראה תביא אותו לרעיונות רחוקים מרעיונותיה, תתגמלו לו הקבוצה כחריג, מוזר וגם תוקיע אותו ממנה במכת אגרוף והוא ינודה כגלילאו בזמנו. רוב הקבוצות לא מאפשרות צמיחה של כוח השראה ייחודי, אבל מעודדות מופרעות. יוצא מכך שהתרנגול הפצוע, הבן האובד כמעט בודדים לנסוק, ראו את תולדות שפינוזה כמשל לעוז האדם לנסוק בחברה שגמלה לו בנידוי והחרמה או האחר המנודה – גדול התנאים אלישע בן אבויה ( Elisha ben Abuyah ). דווקא משום כך זקוקים הנערים בתקופת גיל זו לאבא נוכח, למנטור ולמאסטר שיגונן עליהם מכוחות הפרא שבקבוצה.
התודעה הממשיגה – יכולתו של ה"אני" לעבות את הרשת הלוגית שבמרחב החושב עם עובדות וידע הולכת ומתפתחת לעיצוב עמדה וחוסן פנימי. לתודעה הממשיגה יש מרחב והוא נקשר בקו הניצב [החל מתקופת השנה השלוש עשרה – לקראת סופה, ועד ראשית השנה השבע עשרה לחיי העלמים (גילאי 13-16) – כאן] התודעה הממשיגה נמצאת בקצה העליון של קו הניצב, באזור השגב. כאן מככב גם הסוס האפלטוני שצבעו לבן ואיכותו אציליות משום שכולו טוב – הוא נמצא נמצא שם למעלה בראש קו הניצב [אפלטון, "משל המרכבה" (plato allegory of the chariot ), פידרוס, [245-246], ובתרגומו של יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, תשל"ה עמ' 377 עוד על כך ראה פוליטיאה עמ' , [436c] וכן [440b].].
לתודעה הממשיגה שני קטבים: קוטב שלילי וקוטב חיובי.

קו הניצב – (גילאי 11-13 – נערות, 15-16 נערים) בתחתית כוחות הקרקוע, למעלה תוצרי הנסיקה והמאבק בין הטובים והיפים בהם למכוערים ולפנים האופק הקורא לאני לבוא עדו. כוחות רבים ואדירים מתפתחים באני בשנים 12-17.

בקוטב החיובי נמצאת ההמשגה האמיתית ובקוטב השלילי נמצא השקר, הסברה הלא בדוקה, ההנחות המבוססות על דעות קדומות, וההמשגה השקרית. בתקופת גיל התפתחות המחשבה העמוקה האני נהנה מויכוח פורה ומגלה את כוחו של הדיאלוג האפלטוני, רב-שיח והתגוששות שכלית. הדיון המעמיק וחקר האמת באמצעות דיאלוג הופך לוויכוח ומאבק מחשבתי הוא עונג ומשחק ל"אני" המתבגר. נוכחותו של אבא מתבונן בו בעת ויכוח הוא עונג עצום. רעיונותיו של שפינוזה בדבר הידיעה והטעות כפי שמוצגים בחלק השני של "תורת המידות" מככבים בתקופת גיל זו. יש להזכיר שוב שהנערות מקדימות בכמה שנים את הנערים גם בנושא התודעה הממשיגה.

האמנה החברתית -רוסו

בהקשר זה יש להזכיר גם את תורתו של הפילוסוף הצרפתי ניקול מאלבראנש 1638-1715 (Malebranche) שספרו, "חקירת האמת", יצא לאור בשש מהדורות שונות, להן הוא הוסיף הבהרות. הכרך הראשון יצא לאור בשנת 1674 בו טען שכל יצור הוא בעל ישות פרטית, אך התבונה המאירה את רוחו (של האדם) כללית ומשותפת לכל. כל אחד יכול "לראות" כל "רוח", גם אם היא שונה ואחרת בכל מקום בעולם. רעיון נוסף שנקשר בגיל זה הוא המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס שהוזכר לעיל, וכן תורתו של ז'אן ז'אק רוסו (1778-1712 JEAN-JACQUES ROUSSEAU שטען שאת המחשבות מטהרים בעזרת מושגים צלולים. טיהור ה"אני" מכל תוספת זרה, הכרחי. כדי להגיע ולהבין את צורתו הראשונית של ה"אני" שלנו, יש לטהרו מהשפעות זרות. ב- "האמנה החברתית" Contrat Social, 1762 (תרגום לעברית יוסף לאור, מגנס) כאן רוסו מתאר את עמדתו לגבי היות האדם מיום היוולדו "בן-חורין אך כל חייו כבול לאזיקים". עוד טוען רוסו ב"אמנה החברתית" שלממשל יש זכות קיום רק כשהריבונות נשארת בידי העם. שם בתחילת החיבור מופיע המשפט הנודע: "האדם נולד חופשי, ובכל מקום אסור הוא באזיקים".
כוח נוסף להתפתחות המחשבה העמוקה – האהבה שצומחת הודות לדמון האהבה שמקדם בריתות ומנכיח נציגויות מהעולם החיצון בעולמו. לאהבה תכונה חשובה נוספת – גמישות האני שמאפשרת למחשבה להתפתח ולהגיע למקומות שטרם נחקרו.
העלם לוהט רעיונית ודורש מימוש רעיונותיו בחברה בה הוא חיי. במסגרת זו הוא מתנדב למשימות, למען החברה. הוא רוצה להרחיב את שכלו ואת המרחב החושב על הכלל הסובב אותו. בלהטו הוא כובש את העולם – ניקו הורודניצ'יאני מתאר דמות זו בספרו "האני הגמיש". נקודת התורפה של גיל זה בניצול כוחות ה"אני"הלוהט. קל לשדל נערים בגיל זה לצאת על בריקאדות כשהם נושאים דגלים בידיהם ואבנים באמתחותיהם מזהיר מורי הורודניצ'יאני ומוסיף שנערים בגיל זה נכונים להתגייס למען מטרה רעיונית, לקדש רעיון גם להיהרג למענו. בדמימה נמצא את האח ששוחט את אחותו למען כבוד המשפחה, את ההקרבה למען הבוס, המפעל, המפלגה או המולדת. תופעה נוספת נקשרת בהמשגה שגויה של הבלטת פרט ממכלול שלם ומתן יחס אליו כאל השלם או חלק באני שזוכה להנחה שגויה שהוא העיקר, תופעה שקונסטנטין ברונר שקד להזהיר אותנו מפניה.

ברוך שפינוזה – מגדולי הפילוסופים

תורת ההכרה

דמון האהבה מוציא את האני אל האופק כספן הרוצה להכיר עולמות, הפילוסופיה – מכשירה את הספן להכיר עולמות מכוח המחשבה, ולהיות אתם ביחד – לנצח – האני נוסק אליהם במחשבתו. תקופת גיל זו היא התקופה הראשונה של התפתחות המחשבה העמוקה ותורת ההכרה, היא אחת מדרכי התנועה של האני ממטבחה של אמא אל העולם הפתוח בו הוא פוגש את כוחה של אתנה (ראה/י להלן). זו התקופות היותר משמעותיות להתפתחות השכל בחיי האני.

ההכרה – היא התקופה של הפילוסופיה ושל ההכרה ברעיונות הגדולים. סקרנות עצומה מופנית להשפעתם ולכוחם של הרעיונות הגדולים על התפתחות האירועים, תלויי הזמן: מה קדם למה; היסטוריה, גיאולוגיה, אסטרונומיה, ארכיאולוגיה חקר הימים ותורות ההתפתחות של הנפש, תורת הערכים, סדר התפתחותם של החוקים, הציורים והמינים (אבולוציה) – אפילו התפתחות המוסר עומדת במרכז נושאי ההתעניינות בגילאים הללו.

תודעה לעוצמתו של הכוח הנשי

אחד הרעיונות שתודעתו החדשה תופסת החל מהשנה השש עשרה מתאפשרת בד בבד עם בניית כוחות היציבות ותחושת הישרדות רוחנית שמתפתחת בן השאר באמצעות הדיאלוג הפורה שיוזכר מייד, ה"אני" מגיע אל תפיסה חדשה: קיים ביקום כוח נשי. הנשיות נחשפת בתודעתו ונתפסת ככוח עליון, אתנה – מינרווה אלה גדולה שמייצגת את הענקית העולה בכוחה על כוחו של הגבר, מסוגו של הרקולס מאחר והוא בונה את האסטרטגיה שלו על כוחם של השרירים והם מחזיקים מעמד זמן קצר משום שהם מתעייפים מהר מאוד.

הדיאלוג הפורה והמוזות

גיל 15-16 הוא גיל הדיאלוג הפורה. ה"אני" נהנה מויכוח פורה ומגלה את כוחו של הדיאלוג האפלטוני, רב-שיח וארוטיקה שכלית. מרחב החשיבה מתפתח ומעמיק כשהמוזות מקפיצות מתוכו רעיונות שטרם חשב עליהם ואין הוא מבין מהיכן צצו. הדיון ביסוס עמדתו, חקר האמת באמצעות דיאלוג ונסיקתם של הרעיונות ממעמקי תודעתו החושבת מפעימים אותו והופכים את התגוששות המילים לעונג ומשחק ל"אני" המתבגר. רעיונותיו של שפינוזה בדבר הידיעה והטעות שמובילה לשקרים ולאסטרטגיה של כישלון כפי שמוצגים בחלק השני של "תורת המידות" מככבים בתודעתו. התפעלותו מעוצמת הרעיונות דומה להתפתחות החשיבתית של העלמות בגיל 12 – 13.
הדיון של גיל 16 – 17 הוא דבר מרכזי ורב בו הלהט. לראשונה משתתפים בו כל המינים (בני קבוצת השווים) והתענוג שמימי. הבנים משתמשים בחוזקות שרכשו מהתגוששויות השרירים כדי להכניע את העלמות שחזקות בו מהם בכמה דרגות בגין עומק תודעתם. ה"אני" חושק באמת ותשוקתו לאמת מרגיעה את להט הבנים ומאפשרת לבנות, מדי פעם להשחיל משפט. זיהוי הקשר בין ה"יש"ים הסובבים והמונחים, המושגים, הרעיונות שנקשרים בהם ועומק הדיון שמאפשר לרעיונות לנסוק מרשים ומשתלב בתודעתו לעוצמת הכוח הנשי. הנערים מתלהבים מההמשגה, מקישורי מילים וזיהוי התאמתם לאובייקטים לצד זיהוי טעויות לוגיות. אותן הנשים מבקשות ליישב – בחמלה, סובלנות ורצון לסייע. היות שה"אני" הזכרי מגיע לשלב התפתחות זה כשלוש שנים אחרי הנערות התגלית חושפת את כוח החשיבה הנשי ובמקרים רבים מקוממת את דעת ה"אני" ממין זכר נגדן (טרם גובשה עמדה אם תהליך זה טבעי או ביטוי ושיקוף לדמימה, שמקורה בתרבות פטריארכאלית). זהו כוח השרירים שמקסים את הנערות בשל הגירוי המיני כשהנערים ממשיגים זאת בטעות כקסם עוצמת המילים המטופשות שהפגינו בלהט הדיון שמאוד רוצה להיות מסודר ורציונאלי אבל הוא לוהט ורגשני.
נוצר מאבק ראשון בין המינים. מאבק שמורכב מהתגוששות, הקשבה לנאמר, תדהמת שטחיותם של הבנים ועומק מחשבתן של הנערות – דחייה חשיבתית, זלזול מופגן של נערים כלפי אופן החשיבה הנשי שחומלות ומנסות לערסל כאמהות שדורשות לסייע להם. המאבק על שלטון הדעת מתערבב באינטרסים רבים והתודעה של הגבולות שנלמדו בקפידה רבה בקבוצה מועילה כאן להרגעת הרוחות (לפעמים אפילו היא כושלת) ומעל הכל לוחצת ושומרת על התלכיד המשיכה המינית בעוצמה אדירה. במהלך התפתחות זה נוצר בסיס חדש לחשיבה הנשית המחפשת אחר הלכי רוח רוחניים, המשגת הרגש, תחום שה"אני" ממין זכר יגלה באמת רק בשנות השלושים לחייו.

האם המערסלת – בת פרעה מוצאת את משה בתיבה – גוסטב דורה

המוסר הילדותי נתפס נוכח ראייתו הפתאומית את ה"אתה" (דמון האהבה, שהוזכר לעיל) כהערכת המטרות האישיות שלו לאור מטרותיו ותביעותיו הצודקות של אדם אחר, כאשר לאיש מה"אתם" בין אם הם בני- ברית, שכנים או יריבים אין שום עדיפות על זולתו. גישה זו מלמדת על שינוי סדרי עולם ומעמבר חד מהעולם האנוכי – גן עדן הילדים – ממנו הוא יוצא בעזרתו של דמון האהבה אל ממלכה חדשה בה אבא מוביל ונותן לו את ההשראה. בגיל זה למרקסיזם יש מקום נרחב בהתפתחות עמדתו והוא אחד מכובשי הלבבות המרכזיים אבל גם מכלול הרעיונות האנושיים שעמדו מאחורי המהפכה הצרפתית. המסר המרכזי של שיווין בין כול בני האדם כולל רעיון ההזדמנות השווה לכולם – קוסם בעיני הנעורים. מקום חשוב בשנים אלו ניתן למערכת היחסים בין אדם לאדם, בין גבר לאישה, פרט לחברה, בין חברה לשליטיה, בין קבוצות בתוך החברה ובין בני קבוצות אחרות. ״התרנגול״ ערך מרכזי שהוזכר לעיל והעניין העצום במרחב הביולוגי חוברים ומשתלבים בתפיסת המוסר של היחיד ושל הקבוצה בה הוא מתנהל לנושאים הללו השפעה אדירה על נערי הגיל הזה:
״אנו זקוקים להערכה חדשה של כל הערכים, שבמסגרתה המוסריות גלומה בעוצמה ולא בטוב הלב״. סיסמא ניטשאנית (ניטשה) שעיקריה: שלילת המעבר לממלכתו של אבא – המוסר הישן והאנוכי של הילד הקטן. 2. שלילה של כל הקיים טרם בא התרנגול ללול – ואין משכנעת ממנה את הנערים שלא פתחו עמדה משל עצמם, או יכולת לחקור לעומקם של המושגים וחוסן פנימי, בני החמש עשרה שהעצלנות כבשה את עוצמתם רוטטים הינה בא מי שמשחרר אותם מחקר הערכים של הדובר הם לא ישאלו אם במכלול הערכים נמצאת גם ההאזנה לניטשה עצמו כערך שיש לערער ולבחון אותו מחדש, ודווקא אותו כדאי לבחון ראשונה. נושא נוסף נמצא בפתיח שמרמז על בדידותו של תרנגול פצוע עקב נידוי עצמי לכאורה מונע סילוק מחברת השווים (עוד על כך ראה/י: רונלד היימן, ניטשה חיים של בקורת, דביר, 1992, עמ' 89): "אנו זקוקים" הוא משפט פותח שמבקש לגייס קואליציה תומכת בדבריו. פתיח בלתי ראוי לאיש מוביל אג'נדה, בהחלט לא בעל תוכן של עוצמה גם לא של אדם אשר גיבש עמדה. במקום לפתוח ב: באתי לדעה, אני מציע ש ... אנו זקוקים, קורא המגורש מחברת הנערים – משפט חשיפה של התרנגול הפצוע שקורא לעוצמה. מרכיבי הסיסמה ממשיכים ומתחנפים והולמים ומזוהים עם ערכי תקופת גיל התרנגול …העוצמה החייתית של כללי הג׳ונגל נכנסת לתפיסת המוסר של רב-השיח של הנערים, דבר אינו נחשב אם נאמר טרם הצגתה של עמדתי: צעקנות במקום ביסוס עמדה, קללות במקום עובדות: ״אנו זקוקים להערכה חדשה של כל הערכים, שבמסגרתה המוסריות גלומה בעוצמה ולא בטוב הלב״. ("כה אמר זרתוסטרא" – (Thus spoke Zarathustra) טוב הלב שיך לשנים המוקדמות גילאי 2-4 -הפעוטות לא עומדות במכאובי הזולת ונותנים לו, בכדי שכאבו יושקט, את הדובי של עצמם – אין זה מוסר של טוב הלב זה העדר חוסן פנימי. וזאת בהבדל עצום מהזכות הטבעית להיות תרנגול – לעוצמה של תקופת גיל זו יש מקום לכשעצמו היא חלק מהצמיחה הטבעית של נפש האדם הבריא. בנוסף ניטשה טבע את המונח "סובלימציה" – במשמעותה המודרנית. הוא יוצר נגד הממסד כאדם אנטי-נוצרי, נושא שהפך לדי מרכזי בכתביו המאוחרים, בטענתו שהנצרות מעקרת את התשוקה: "תובעת ללא פיקוח וביקורת על התאווה והתשוקות, אלא עיקורן" (מעבר לטוב ולרוע: הקדמה לפילוסופיה של העתיד) עיקור התאווה נקשר עם משנתו הביקורתית של רונלד פיירבירן (Fairbairn Ronald 1899 – 1965 ) בבקרו את הליבידו הפראי של פרויד, מלמדת על חוסר הבנתו של המבוקר את מרחב המיניות כמנוע דחיפה. הרוח הנושבת במפרש, של היוצא אל מסעותיו בעולם, מעבר לכשל בחקר הערכים של ניטשה עצמו מדובר במשפט מחץ, אגרוף שמתיישב על תודעת הסגפנות השיפוטית (בית משפט של אפלה) של השנים הראשונות של תקופת דיוננו 13-15.5.
בית משפט של אפלה – נקשר בצידה האפל של המחשבה הזכרית ובבדידות כשנושא ״העקדה״ של הבן המסור בהר המוריה מסמלת אותה (שם).
אלו הוזכרו לעיל, במאמר על השנה הארבע עשרה לחיי האני (ראה/י שם בטבלה שבעמוד 9) – כנאמר לעיל, שם, העלם הצעיר שולל אופני חשיבה ומעשים חיוביים (שונים) של עצמו ושל זולתו, יודגש: אלו עולים בדעתו כשהוא נמצא לבד. עמדותיו בינו לבין עצמו (כשהוא לבד) בשנים החברתיות 12-18 לא זוכות ב״קו האדום״ שמתקבל בתודעתו כשהוא בקבוצה. השיפוטיות שלו מחריפה מאוד (כאן) –עמדות של שחור ולבן, כוללות פתרונות מהירים ובהם בולט הפתרון בשיטת הזבנג וגמרנו. יודגש שהנמצא לבד, המגורש מקבוצת הנערים – הוא תרנגול פצוע. תרנגול פצוע במקרים מסוימים יגיע לרעיונות נשגבים או להארה כשהוא נמצא לבד – שלב השיפוטיות השחורה, האפלה שכיח יותר ומזדמן אל נפשו במהרה. כשהדרך הקצרה ביותר בעיניו להשגת המטרה היא האגרוף או כתיבת צ'ק – מוסר העוצמה – ולא תהליכים שמביאים לשכנוע, גם לא לפיתוחם של כישורי חיים ודרכי מחשבה כיצד להישגים.
מוחץ את עצמו – ראוי לציין שהגם שמקובל לתפוס את מכת האגרף ככוח שמוחץ את האתה – את העומד בחוץ כאן, כשהאני לבד, בגילאי חטיבת הביניים: 13-16 לערך, והוא כבר תרנגול פצוע שבז לעצמו, אז האגרוף הזה נשלח אל תוכו. והוא משתמש במלא עוצמתו כנגד עצמו.
הנצרות, טוען ניטשה, לא השכילה להבין שהדחף המיני, דרך משל, "ניתן לעידון רב", והיא הפכה דחף זה ל"משהו מזוהם". אחרי הכל מעולם לא התגאתה הנצרות בפיתוח מחשבה, או גילוי הארצות הלא נודעות. ראשונה הייתה במלחמה נגד הדעה, ראשונה לקבור במרתפים את הספרים מעוררי המחשבה, ראשונה הייתה לקרקע את האדם. לקרא נגד הערכים (כמו ניטשה עצמו). הדחף המיני המתואר כאן, בן אם הוא מסוגו של הלבידו הפרוידיאני או בפרושו הניטשיאני את הנצרות, נוכח באדם שלא יוצא מעולמו האנוכי, אל עולם ה"אתה". תפקידו של דמון האהבה אינו לקרקע את היחיד בעולמו האנוכי כמאונן או בעל דמימה מתייסר על להט המין שבו, פצוע מבושה על שנתקע וקורקע, מתחנן לחמלת הרודן שישעבד אותו אליו בתמורה לשיחרורו מהאשמה, אלא מנוע מזמן לנוע קדימה אל העולם שממתין לו – תחילה ראה את ה"אתה". מנגד לתפיסה המושכת כל כך בגיל 15-17 ושהשתרשה כל כך בפסיכואנליזה של המאה העשרים, ושניטשה מסמל אותה בבהירותה הקיצונית – באגרוף נגד הממסד ["הגיונות שלא במועדם" Untimely Meditations)' " "כה אמר זרתוסטרא" (Thus spoke Zarathustra) ", "שחר" (Dawn), "מעבר לטוב ולרוע" ] בכתבים כאלו עולים הרעיונות כזרימה שירים מתוך הפצע ולא מתוך השכל – לא כהגות מסודרת ושם נטען שרק כאשר אדם נכשל בניסיונו לשכלל את עצמו, לברוא את עצמו מחדש, להפוך את עצמו ליוצר ולחדול להיות, רק אז, נוצר, בלית ברירה, מפנה – אז הוא מפנה עצמו לעבר הכוח הפיסי הגס, האכזר, שבאמצעותו הוא גובר על הזולת" – הרי זו התפיסה המעשית של התסכול שסנקה חקר, כדי להבין ולדעת מתי נירון, תלמידו יכניס לו את האגרוף דרך התסכול העולה בנירון הקטן שהיה קיסר רומא. התסכול של ניטשה מאזכר את תסכוליו של נירון שעה שמתרוצץ לעבר הכוח הפיסי הגס, האכזר… תפיסה שמשתקפת בכשל פיתוחם של הכישורים לחיים בתקופת הגיל 15-17. כשל שמכונה זבנג וגמרנו – לא התמדה, לא מאמץ וחיפוש דרכים על-מנת לעמוד באתגר, רק ניצחון, המושג מתוך תחושת הכישלון במכה אחת, מהירה, מוחצת,שאחריה אין ליריב, לכאורה תקומה – נוק אאוט.

בנוסף הוא (ניטשה) רשם ב"רצון לעצמה", שאותו פרסמה מן העיזבון אחותו הגזענית, כי התקווה לטוב נולדת מהנקמה ובלשונו: "כי גאולת האדם מן הנקמה, הלוא הוא בעיני הגשר לתקווה העילאית והקשת בענן שלאחר סערות ממושכות".

בהתבוננות ברשימותיו קל להבין מדוע חלק מרעיונותיו אומצו בהתלהבות על ידי הנוראים שבאנשים, חבורות נטולי כישורי חיים ובעלי העוצמות הרדומות: הפשיסטים והנאצים. הם שדגלו בפתרונות בזק ולא במאמץ והתמד שמביאים אל שכלול העוצמות ופיתוחם של כישורי החיים… למה הם קוסמים כל כך לנערים בני 15-17 שקוראים בבדידותם, בשקיקה את כתביו של הנער הדחוי שדומם בתקופת גיל זו כתרנגול פצוע ומכונה ניטשה. מעבר לאגרוף הנקמני שלו, מעבר לנקמה שניטשה משכנע בה את הנעורים בדרשתו על הפתרונות המהירים עולה האומללות, זעקת הנבדלת בגין הסילוק. דמון האהבה קם כדי למנוע את הבדידות הזו בנער, כי כשהנער לבד עמדתו בינו לבין עצמו אפלה ביקורתית, מבזה שיפוטית ואגרופנית. דמון האהבה לברונר בא להושיע את הנער מהאגרוף הצפוי שישלח כלפי עצמו, אם לא ישמע לו לצאת אל ה"אתה". ומכאן כבר בפרוטגוראס (עמ 59, בהוצאת שוקן 1979) אפלטון קרא להבדיל בין מטורף שלא מבחין בסכנה ורץ מול הקשתים שיורים בו למרות שיש ולמזלו הוא נותר חי ועז הרוח בעל התובנה האסטרטגית שנותר חי ומנצח בלי לסכן עצמו או את חיליו בריצה הזויה מול הקשתים שיורים בם.
כעוגן ספינה ששבה מהים הסוער, אל מפרץ מבטחים עולה משנתו הוותיקה, רבת האהבה לנוער, יפה כל כך, ענוגה והגונה של האיטלקי בן פירנצה שמבקשת מהנערים להתפתח. משנה שקוראת לבני הנוער, למען פירנצה, למען איטליה לבנות בקרבם את ״המעורבות בחיים הציבוריים״ זוהי משנתו הנסתרת, בדרך כלל, של ניקולאי מקיאוולי, האהוב והיא המדברת על ״מעורבות של הנוער ועל פיתוח של רגש האכפתיות. היא ודווקא משנתו של מקיוואלי ולא של ניטשה הדחוי היא שעולה כאן כאור באפלה, אותה ראוי שנעלה בפני הנערים שלנו.
נערים שלא רוצים להיות פאשיסטים מבקשים להיחשף לרעיונות האמתיים כדי להתפתח.

אני מדבר בוידאו זה על תורת הנפש של אפלטון – כוח הפרא והאקראי – ועל יקירי ניקולאי מקיוואלי שקורא לצעירים להיות מעורבים בחיים הציבוריים.

מלבן הזהב -Yaron Margolin ירון מרגולין רוקד "חומות ירושלים" ראשית שנות ה-80.

העתיד – ה"אני"מתחיל לפתח מודעות לעובדה שבכל רגע נתון הזמן זז ומתמעט, ושהזמן שהיה נתון בידו בשפע מתרושש. וככל שסף התסכול עולה בו ביחס להתרוששות הזמן – עולה גם פעלתנותו והוא נעשה יותר אקטיבי ויותר תלוי במדידות זמן למיניהן: ניהול זמן, שעונים, לוחות שנה, אורכי היום ושאר אמצעי מדידת זמן.
ספורט – טיפוס על הרים גבוהים, טיפוס מעל צוקים אדירים.
מסיבות בשטח פתוח – בלי מבוגרים.

 שם הדמימה

תרנגול פצוע
קורוציונה (איטלקית) – מונח שמתאר חיץ החוצץ בן מרחבי הנפש ויוצר אדם מושחת מוסרית, חברתית, פוליטית…
העדר מעורבות במשפחה, בעבודה, בקרב חברת חבריו.
סגפנות והסתפקות במועט – הסגפן הקשור בגפיו לסלע עם ברזל.
נבדלות, בדידות – חשש מקרבה שמאימת (בגלל אפשרות שבן הברית, או המתקרב לכאורה, יבגוד) מלמד על כשל בהתפתחותו התקינה של "דמון האהבה". העדר תודעה וחווית ההווה.
אלימות מלכדת. כמיהה אחר דיקטטור. בהווה מצליח לחוות כאב, לא הנאה.
טעות גדולה – מסקנה שקריות עקב תהליך חשיבה בהיר.
אלכימיה (בגיל 15) התענינות בשינוי שבדבר עצמו.
בעיות כספיות.
כשל בניהול לוח זמנים (ראה גם גיל 2.5). והעדר עמידה בזמנים.
העדר חווית ההווה.
כשל הווה – הרדמות כפות הידיים באזור האצבעות
פינוקיו – הבובה של סבא ג׳פטו, כסמל להתאהבות בכל מה שהאני אינו ולעולם לא יהיה. גם העדר חווית הווה.
ישבן ענק.
ביקורתיות כדי למנוע יכולת להתחיל או לחדש ימיו. ביקורת מוגדרת גם כשיטה להרוס קרבה אינטימית.
אנורקסיה.
קפדנות יתר – משיכה אחר דבר מה קבוע.
דמימת לילית – נהיה אחר דרך צדדית. לא רואה את דרך המלך- נקל לפיתוי. העדר חוסן פנימי (תרנגול פצוע).
כשל בהבנה, בהבנת הקשר בין משל ונימשל.
המשגת יתר (קשקשן בלתי נלאה שלא יכול להכיל חוויה – אדם שחי חוויות של סערת נפש מתמדת, מכל תזוזה קלה בחייו) או פעילות יתר והיפראקטיביות ללא יכולת המשגה.
התמסרות למנהיג שתלטן, גורו, קל להתפתות ומאמין באדם מושחת – חושד באדם הגון, נופל קורבן להטרדות מיניות.
מתאהב בענקית – אישה דומיננטית, חזקה, חכמה, עשירה.
מתרפס, חנפן.
ניצול רודף כוח ושררה.
תלישת שערות מגופו – סירוב להסתפר – להתגלח…
בעיות תזונה – השמנת יתר… אנורקסיה, בולמיה.
מקים את העולם נגדו – מעורר דחייה נגדו – התנגדויות גם משמר ניכור חברתי.
שתלטנות.
גנב הלבבות – נוכל ברגשי הזולת – שולט ברגשות האהבה של עצמו (שמשון הגיבור בפרשת דלילה) – אי יצירת קשרים רגשיים עמוקים.
אהבה נכזבת.
המשגות שקריות.
נפילה מצוקים גבוהים.
כשל בתפקוד הכבד.
שחור סביב העיניים.
בעיות בכפות הרגליים במיוחד בימנית.
טניס אלבו.
כף-יד.                                                                   שכבת השרירים האמצעית נוקשה כשריון פלדה.
לשאלות

ירון מרגולין בשעת טיפול פורץ דמימות – 5.6.14. ירושלים

אזור השתקפות הדמימה בגוף

אבר הכבד – הכבד הוא אבר חושב – הוא משקף את המתינות החשיבתית, את הסובלנות. תפקוד כבד מיטבי מדבר על תפיסת האדם את היופי, והאיפוק הכבד מספר שהריסון העצמי חלק מהרגלי חיי האדם. תפיסת היופי נקשרת בכבד.
ראיית המעמקים והכבד – היכולת לקלוט את הגרעין הפנימי ברעיון, מרחב עסקי, בעיה כלכלית, פסיכולוגית נקשר בשנה הארבע עשרה ובראיית המעמקים (כאן) אבל האיפוק ש"בכבד" הוא שמאפשר לאדם לבחון ולהתאים את המסקנות המיטביות למצב שניבחן.
כבד מאוזן מאפשר להתבונן למעמקי הנפש גם בזו שבאנשים אחרים. כבד מאוזן מניח להבחין במיוחד שב"אתה"/ם מאפשר שינה ארוכה, נינוחה ועמוקה. הכבד מפנה אצבע אל המיוחד שבאדם. אם המיוחד שבאדם לא מצליח להשתלב בזרימה של המיוחד שבאחר (דמון האהבה דומם בו).
המיוחד והיפה זורמים מבפנים החוצה – בהתמודדות שקטה, החלטית ורגועה נוכח הסביבה ורצון הקבוצה. יש והרצון מבקש להשתלב עם תפקידים מוצלחים ונחשקים – הדמימה משקפת את התסכול עקב העדר השתלבות בתפקיד או בכשל בהשגת יעדיו (מקובל עקב הכשלתו על-ידי קולגות קנאיים). ביצוע התפקיד משתקף בכבד כולל הצלחתו, והצלחה כללית ומכבדת במשימות חיים. העתיד – הכבד משקף בירידה בתפקודו תחושה של איום על העתיד ונקשרת לכן בחרדות וסערת נפש.
שאיפות הגיוניות ותואמות את כישוריו ושהאתגרים העומדים בפניו אינם גדולים מדי משתקפים בכבד וירידה בתפקוד קוראת לו להמשיך בשאיפותיו כי הן בהחלט מתאימות למצב.
ככלל הכבד משקף את מצבם של כישורי החיים באדם, את יכולותיו לעוף כפרפר במחוזות פרחיו. באני בשנה ה – 15-17 נמצא הזחל ובכבד משתקפותם כנפיו ויותר מכך יכולותיהן של הכנפיים לעוף ולהביא את הזחל ליעדו – הן אנרגיית הכבד. מחלת הכבד קוראת לאדם לעצור ולהתבונן מחדש על חייו, היא באה ללמד את האדם להתבונן בכנפים שטרם פרחו ועוד לא העיפו את כישוריו במרחב חייו. מחלה כזו משקפת ומבקשת ממנו לחפש אחר משאלות ליבו למימוש עצמי, להרפות מהפרזה בבזבוז משאבי האנרגיה שלו ולהצליח לעמוד באתגרים שיביאו להניע את חייו אל חזונו. הכבד – בירידתו לתת תפקוד קורא לאנשים לעבור לחיים חדשים. הירידה בתפקודו באה לברר אם הם מתעקשים על הרגלים ישנים או שגדל בקרבם החשש משינוי – מה שנקשר בדמימת האלכימאי. תסמין נוסף נקשר בתרדמת האני – מכונה כיום נוחות האם מרחב הנוחות – עצלות בחיים גדלה. האם ה"אני" נרדם מול הטלוויזיה…עוד על כך במאמרי על שלוש השאלות ויציאה ממרחב התרדמת – כאן.
לחיזוק כבד משתמשים באגוזי ברזיל (3 אגוזים בכול בקר) בכמוסות מהקוץ גדילן מצוי (2 כמוסות ליום, או בתה שמקורו בחליטה של החלקים העליים של הגדילן וזרעיו. מסתבר שהחלק החלבי שבקוץ הגדילן שהוא "קוץ חלבי" מסוגל גם להגן וגם לבנות מחדש את הכבד. חליטת גבעול וזרעים מומלצת כנגד צהבת) אפשר לקחת כמוסה של גדילן מצוי פעמים ביום לסייע בניקוי הכבד בין הדגנים השיפון מצוין לכבד (דגן טוב לאפיית בצק שאור, מוזמנים לאכול מלחם שיפון) גם ברוקולי, כרוב ניצנים, תה מסרפד, ואצות נורי יועילו לכבד. תה סרפד הוא תרופת פלא. מומלץ לשתות שני ספלי תה סרפד ביום. תה מעלי שן הארי מנקה את הגודש שבכבד לפחות 3 או 4 ספלי תה שן הארי ביום ואל תשכחו את הארטישוק מכונה גם קינרס עלים והלב של הארטישוק, הארטישוק מגביר הפרשת מיץ המרה, מגן על הכבד ומחזק אותו, מוריד רמת כולסטרול, מסייע לעיכול ומוריד רמת סוכר. אכילת גבעולים קלופים יומיומית או מרתח עלי ארטישוק ושתית תה ארטישוק ממרתח זה – 3 כוסות ביום הינו בעל השפעה משמעותית על הגנת הכבד ובעל השפעה מחדשת, תה כזה מוריד את רמות הכולסטרול בגוף ואת הטריגליצרידים בדם – גם שיבולת שועל מסייעת בזאת.
מאכלים בוני כבד: ארטישוק, ברוקולי, כרוב ניצנים וכרוב גם כרובית, שום, ביצים, קולרבי, לפת, אגוזים, גרעינים, במיוחד פשתן, חמניות ודלעות. נבטים: בערב לקחת 3 – 5 כפיות משעועית מש שהונבטה – טרייה ולא לשכוח תה סרפד, תה מרווה ושתיית מים שבושלו בהם זרעי חרדל (בישול 2 גרם זרעים של חרדל בחצי ליטר מים למשך חצי שעה- 1 כוס ליום), וכן אכילת גבעולים, עלים ותפרחת של חרדל השדה. חוקן ביתי כול יום במשך שבוע.
גם אומגה 3 (בקר וערב), כפית ספירולינה בכול יום ועיסוי כבד.

העדר חווית הווה – Dorsal Interossei, שרירים שיוצאים מהצד הגבי של חמשת העצמות (טפח) של כף היד.
Palmar interossei
תאוות הריק, מייחל לניצחונה של מכונת המחשב על חכמת האדם. העדר הווה, העדר סיפוק, תוכן ומשמעות בחיים גם שעמום. כף יד ימין משקפת גם ביקורתיות, ריחוק ובדידות.

כף היד – כאבים בכף היד. הרדמות אצבעות הידיים. אם שרירי הצוואר אינם תפוסים בכווץ כרוני, סביר להניח שמקור הדמימה בהעדר חווית הווה. העדר חווית הווה: כשל חברתי, נידוי, נבדלות בתקופה החברתית, סבל אישי יכולים להיות הסבר לתופעה. החוויות הללו  משתקפות בשרירים:  Dorsal Interossei, שרירים שיוצאים מהצד הגבי של חמשת העצמות (טפח) של כף היד. כשבשרירים (כף היד):
Palmar interossei (שמצמידים את האצבעות זו לזו) משתקפת התאוות לבידור, לתרבות הריק, גם אדם שמייחל לניצחונה של מכונת המחשב על חכמת האדם. העדר הווה, העדר סיפוק, העדר תוכן ומשמעות בחיים גם שעמום ושעבוד למשחקי מחשב.וכושר לחוות צער, כאב פיזי ונפשי. כף יד ימין משקפת גם ביקורתיות, ריחוק ובדידות.                         שתי התמציות שיכולות לסייע כאן הן יערת הדבש שהוזכרה למעלה ואגרימוני. צמח נדיר שגדל ברמת הגולן. ראה/י תמונת שרטוט למעלה.
שרירי קדמת הרגל – המשגות שקריות האדם לא רואה את מלא התמונה לפניו, עיוור לנמצא. הדמימה מופיעה ככיווץ כרוני בחלקו העליון (בתחל שבמשטח הקדמי של עצם הירך) של שריר הביניים – אחד משרירי ה-4 ראשי. ראש הביניים הוא השריר העמוק Vestus Intermedius, הכאב מתגבר בזמן ההליכה ומתגבר מאוד בעת עליה במדרגות. יש וקשה לישר את הרגל בדמימה זו מישיבה ממושכת.

בשרירים המסובבים החוצה של הירך – בשריר החוסם או הסוגר או הסותם הפנימי – Musculus obturator internus נמצא האדם שלא מבחין את שעומד מולו. זה השריר שבטיפול אתה מסכן עצמך בתלונות מצד המטופל על חדירה לפרטיותו – יש להישמר ואולי אף להימנע מלטפל בו, אלא אם כן תהיה הבהרה מלאה למטופל שמדובר באחד משרירי העכוז העמוקים. השריר הסותם הפנימי מתחיל את מהלכו בתוך האגן, משולי הנקב הסתום של האגן ומהקרום הסותם (Membrana obturatoria). השריר הזה יוצא מתוך האגן דרך נקב השת הקטן ונאחז בפן התיכון של תל הירך הגדול בחלקה העליון של עצם הירך. לעתים רחוקות יש להיכנס דרך פי הטבעת כדי לשחררו. בעיה נוספת שהמטופל חש כאילו אתה לוחץ מלפנים על אברי מינו – ברוב המקרים לחיצת העומק לשחרור השריר מתבצעת ממש בתחילת שק האשכים ומתחת לשפתי הפות – אני ממליץ ובמיוחד בתקופתנו להיזהר מלטפל בדמימה זו ולצלם את מהלך הטיפול בוידאו. נסו ללמד את המטופל ללחוץ לעצמו – וגם כאן לך תדע אם לא יאשימו אותך באיזו סטייה נוספת. הדמימה שמשתקפת בשריר נקשרת בראיה המרחבית – איך יתכן שלא ראיתי אלא חלק קטן, משני, לא חשוב של התמונה.

לשאלות
https://www.youtube.com/watch?v=gLCX8ceJJik

הטניס אלבו – המושג הרפואי הינו “lateral epicondilitis” האדם שמסרב ליהנות – זה שלא חווה את הווה כראוי ומפחד. הדמימה מופיעה ככיווץ כרוני בשרירי ה- Extensor carpi radialis longus, ובעברית פושט שורש היד החישורי הארוך מתכווצים בכיווץ כרוני שיוצר כאב ומקשה על הרמת דברים בעזרת היד אפילו הרמת זר פרחים מכאיבה, משום שדמימה זו יוצרת בין השאר את הטניס אלבו.
עיגולים שחורים מתחת לעיניים
עייפות שלא נגרמת בדרך כלל ממחסור בשינה, נקשרת בדמימת השנים חמש עשרה שבע עשרה היא מלמדת גם על חולשה בכפות הרגליים, בעליה של המוח הרגשי אבל גם על ירידה בתפקוד של הכליות, שמעוררת פחדים ומדווחת על מחסור במיים בגוף ואפילו אזהרה מהתפרצותה של מחלת הנפש – תודעה שלילית.
עיגולים שחורים מתחת לעיניים מצביעים בדרך כלל על אלרגיה למזון ואלרגיה למזון מחלישה ומעלה את סף העייפות. המזון האהוב על בני ה15-17 אינו בריא בדרך כלל. הם יוצאים ממזון הילדות ומתנפלים על הטעמים החדשים ובתקופתנו הם במזון המהיר, המוכן והמשומר … וזה רע לכבד, ומשתקף בעייפות כרונית, כאבים בכפות הרגלים, חולשה בהן או בעיגולים השחורים שניכרים מתחת לעיניים ואפילו בלובן העין שנעשה אדום. צרה נוספת העדר מיים בגוף, צעירים רבים מתפתים להאמין לססמאות הפרסומת ומעדיפים לשתות נוזלים יקרים, אבל מלאים ברעלים והרע מכולם מכונה קוקה קולה. גם משקאות אלכוהוליים למעט יין במידה (כוס יין ליום) לא מיטיבים עם הכבד וגם לא עם הכליות.
מחסור בנוזלים (הכוונה למיים) גורר את כלי הדם שבאזור העיניים להתכווץ, העור מתכהה, והעיגולים הכהים, מככבים מסביב לעיניים. בנוסף העור מתייבש ואם מתייבשות כפות הידיים – אזהרה נוספת להתפרצותה של התודעה השלילית. בגילאי העשרה המוקדמים 12-17 התסמינים דורשים הקפדת יתר כי זו אחת התקופות היותר מסוכנות להשתלטות המחלה השכלית על הנפש – תקראו עליה כאן.
עבודה ממושכת מול מסך מחשב, ומתח נפשי, מעייפים את המוח הרגשי גם חוסר שינה וכאמור לעיל תזונה לא בריאה במקרים אחרים מדובר בירידה בתפקוד אבר הכליות. אם מבחינים על הלסת – פצעונים יש לבחון את מצבם של הכליות.
לחיזוק הכליות: לשתות מיים (1.5 ליטר מים ליום בחורף ובקיץ עוד יותר) שומר, בצל, בצל ירוק, עירית, סלק, פטרוזיליה, וסלרי. דגים: סלמון ופורל. קטניות: שעועית מונג (מש), ערמוני מים, זרעי שומשום שחור, אגוזי מלך ואגוזי ברזיל.
כתם שחור מתחת לעין מסמל טרטרת בראש והופעת התקליט השבור במרחב החושב וכשהציפורנים סדוקות, העייפות רבה וכפות הידיים מתייבשות – הנער/ה מעדיף שלא לצאת לשמש, הדיבור שלו נעשה חלש, ולפעמים גם אטי, נעשה לקוני. מילה בודדת כתחליף למשפט. האדם אז שומע את קולה של התודעה השלילית שנעשה מעליב ואומר לו בתוכו בטון ביקורתי: "אידיוט", "מטומטם", ״שמן״, "מאחר"  כל זאת במקום משפטי תמיכה:  יקשה עליך להגיע בזמן אם לא תרוץ לתפוס את ההסעה לבית-הספר. לא להסס גם אם רק 3 מהתסמינים כבר ניכרים לפנות למטפל אפשר כמוני או אחר (פנייה במיידית אלי – כאן ) תקראו על התודעה השלילית – נושא מרתק שכדאי להכיר וכשצריך גם למגר אותה. לקביעת תור מיידית אצלי או לייעוץ

מבט קצר אל חדר הטיפולים – בו אני משתמש בשיטת הלחיצות המיוחדת שמסייעת כל-כך בפריצות דמימה.

הרגליים הימניות – כף הרגל נקשרת באהבה, הימנית באהבת האב והשמאלית באהבת האם. כשל בתפקוד כפות הרגליים הימניות מורכב אבל ככלל הוא משקף נעדרות אב בשנים 13-17, נעדרות תמיכה של בוס, דמות סמכותית, מדבר על פרדה מתפקיד, פרדה מדמות סמכותית וכן על עייפות שנקשרת בניהול קרירה, אסטרטגיה, ומוח עייף בשל מאמץ מחשבתי גדול.

פרומתאוס – רובנס. פרומתאוס נענש בחומרה. הוא נקשר לצוק בהרי הקווקז, ובכל יום הגיע אל הצוק עיט, לנקר את כבדו.
Prometheus Bound, 1611-1612 by Peter Paul Rubens

השלכות הדמימה על חיי האדם

העתיד – כשל במודעות שהזמן שהיה נתון בידו מתרושש מקשה על ארגון החיים. פוגע במרחב הכלכלי, זוגי וחברתי גם ביחסי הורה-ילד.
התסכול ביחס להתרוששות הזמן גדל – ככל שהאני מכיר בהעדר מוכנותו לרגע מכריע: יציאה לחופשה, כניסה לבית חדש, סיום עבודה ואפילו יציאה לפנסיה. הבעיה שהמציאות הוזנחה ודבר לא מוכן לחיים החדשים וגם אם ה"אני" נהיה יותר פעיל, יותר אקטיבי זה לא יועיל. יש ויכנס פשוט להיסטריה.
דמימת תפיסת העתיד נקשרת בכשל בניהול זמן, שימוש לקוי בשעונים, טעויות בניהול לוחות שנה, ובשאר האמצעים למדידת הזמן.
בדמימה – יחס קפדני למועדים, לשעת הפגישה, למועד סיומה, זמני הטיסות מוטעה והנזק לחופשות גדול הדמימה מנהלת ומובילה לאובדן שליטה עקב איחורים או הקדמתו של ״יש״ חשוב כולל אורח. הזנחת העתיד גם מובילה לזקנה חסר כול.
היפעלות יתר – בדמימה – נכיר בהיפראקטיביות במרחב חייו. הפעלתנות של תקופת גיל זו נשמרת לאורך שנות החיים. בדמימה היא נשארת פתוחה כלפי העולם וממצבה זה גם מנהלת את חיי האני במערכת יחסיו עם העולם לאורכם של חייו – יש והפעלתנות נעשית מהתרחשות חיצונית למהומה פנימית וצורתה השכיחה סערת נפש, מחשבות מתרוצצות.
האדם המגוייס – נקשר בדמימה זו. מבדילים בין אדם מגוייס לרעיון ופועל אסטרטגית ובעל הדמימה שמגיע למקום, מזהה ביכולתו המופלאה לראות למעמקים את הכשלים הפנימיים שבארגון המקום והוא מתגייס לשנותו למקום טוב יותר, והוא גם מצליח לעשות אותו משוכלל יותר וגם משגשג יותר. דוגמאות רבות לעסקים קטנים שהיו לאימפריה בסיוע אדם כזה, או לכישרון שהתגלה במקרה על-ידי אמרגן בעל ״היפעלות יתר״ שעשה ממנו כוכב. האדם המתחיל מלמטה ומגיע לעמדת המנכ"ל נקשר בדמימה זו גם הסלף מייד מאן A "self-made man" or "self-made woman".
אלכימייה – ה"אני" הולך ברחוב ומזהה פרטים חדשים – העולם משתנה בתוכו וסביבו והוא נהנה ומתגאה בגילוייו את הפרטים שמוכיחים על ההשתנות הזו. יש והוא עוצר נדהם בשלבי זיהויו אותם לראשונה. הוא משתומם ושואל את עצמו: "איך לא שמתי לב לכך קודם?!"
עיוורון רגעי לפתע האדם מאבד את ראייתו, דומה כחיץ שחור עמד בין כושר ראייתו ומושאי התעניינותו. מופיע גם ככיווץ כרוני בחלקו העליון (בתחל שבמשטח הקדמי של עצם הירך) של שריר הביניים – אחד משרירי ה-4 ראשי. ראש הביניים הוא השריר העמוק Vestus Intermedius, הכאב מתגבר בזמן ההליכה ומתגבר מאוד בעת עליה במדרגות. יש וקשה לישר את הרגל בדמימה זו מישיבה ממושכת.
אדם תנודתי – האדם הפכפך ומשנה מצב רוח באופן בלתי מוסבר וקיצוני. הוא מיטלטל בין מצבי רוח כמו רוח סערה.– מכונה תנודתי.
כשל בריכוז נקשר כדמימה בהתפתחותו של כושר ריכוז לקוי וכושר הפנמה של רעיון המשתנה לנגד עיניו כנהוג בתהליך האמנותי.
נערים שמאבדים קשב בשיעור נמדדים בעבודתי אתם גם אם אבדן הקשב נקשר בדמימה האלכימיה. אני מבקש מהם להקליט את השיעור וביחד אני מנסים לשחזר באיזו מילה – שנשמעת בהקלטה, אבד את הריכוז והפליג בדמיונו לעולמות אחרים.
כוחו של הרצון המוגדר כאן ככוח חזק, זכרי יאנגי מתחיל להיסגר וחשיפת הרצון של נערים בגיל זה קשה ומורכבת יחד עם זאת ומשום שבמקביל מתרחשת פתיחת הכוח של הסקרנות אפשר לזהות את הרצון סביב מוקדי סקרנותם. מאז החלתי להתבונן בסגירת הרצון של גיל זה עלה בדעתי שהרצון נסגר כדי לפנות מקום לקשב לרעיונות האל שבפילוסופיה הגדולה.
הפילוסופיה – דמימה בתקופת גיל זו שהיא אחת מתקופות שיא ההתעניינות ברעיונות הגדולים מרסקת פעמים רבות את שמכונה מרחב התרבות.
בדמימה – היתפסות לססמאות ולהגות זולה ואזוטרית שרק מונעת התפתחות מחשבתית.
סלעי ענק – מצוק ההעתקים והמסתורין – רעיונות גדולים נמשלים לסלעי ענק מוזרים ולמסתוריות בתקופת גיל זו – סיפור נחל הסלעים הגדולים שמכונה נחל הסלוודורה מאפיין את הדמימה של תקופת גיל זו – על נחל הסלוודורה וגילויו כאן.
חיבת המהות של הזר – היאחזות הנער ברעיונות גדולים נמשלת להיקשרות בסלע – תמונה מוכרת מה טרגדיה היוונית שמיוחסת לאייסכילוס: העלילה נפתחת כאשר פרומתאוס נכבל לסלע על ידי הפייסטוס בעוד משרתיו של זאוס, כח ועזוז, משגיחים על המעשה. עונשו של פרומתאוס בא עליו בשל עזרתו לבני האדם, במיוחד נתינת האש.
פרומתיאוס מוצג גם במשנת אפלטון בדיאלוג פרוטאגורס – מוצגת כאן תמונה חיובית על יחסו של זאוס לבריאת האדם. אפלטון מנסה לשכנע את הסופיסט פרוטאגורס שניתן ללמד את האנשים להיות אזרחים טובים והגונים. לשם כך הוא מספר את האגדה על בריאת האדם ועל מעורבותם של שני אחים. ומשראה פרומתיאוס את הטעות של אחיו אפימתיאוס – בהותירו את האדם חסר הגנה ליום בו יעזוב את בטן האדמה לאור העולם, הבין פרומתיאוס שעליו לצייד את האדם בכלים שיעזרו לו לשרוד: האש, חכמת מלאכת האש והחכמה המדינית.
את האש ואת החכמה הצליח "לגנב" מהיפיסטוס ואתנה, אבל החוכמה המדינית הייתה אצל זאוס ולמבצרו של זאוס פרומיתאוס לא הצליח לחדור. ממשיך אפלטון ומספר שאמנם מתנות אלו אמנם עזרו לאדם בחייו. האדם הוא היחיד מכל הברואים שבונה מזבחות ומחלק מתנות לאלים. בעזרת חוכמתו החל לחבר מילים ולתת ל"יש"ים שמות. האדם בנה בתים הכין מלבושים הצמיח מזון מהאדמה והחל להתאגד בערים לצורך הגנתו מפני חיות השדה. ברם התאגדות זו הביאה שוב להפרדות היות ולבני האדם לא הייתה החכמה המדינית כציד לחיות ולנהל חיים משותפים. בשלב זה הבין זאוס את טעותו כשלא אפשר לפרומתיאוס לצייד את האדם בחוכמה המדינית, והטיל משימה זו על הרמס. הרמס חשב שהחוכמה המדינית היא ככל מקצוע אחר המיועדת לכל אדם לפי כישוריו ברם זאוס מצווה "חלקם לכל אחד ויהי לכולם חלק בהם: כי היה לא תהיינה מדינות אם רק למעטים יהיה חלק בהם כדי החכמות. וגם חוק תגזור מפי, כי בן אדם אשר לא יוכל לקבל את מנתו בבושה ובצדק אחת דתו ליהרג". ומסיים אפלטון ואומר: "כשבאים לדון בשלמות האזרחית, המשא ומתן צריך להתנהל כולו לפי היושר והנבונות, ממילא נותנים הם לכל אחד ואחד להשתתף בו".

שיטת העבודה שבסרטון המצורף שפיתחתי – אין דומה לה בפריצת דמימה, הוכחה כמשחררת כאבי גוף, יעילה בתהליכי החלמה, מניעה, מאזנת ומרגיעה את הנפש.

מוזמנים לצפות.

במה אוכל לעזור? 
אשמח להשיב לכל שאלה.

המשך

חזרה לעמוד 1

‏חזרה לעמוד 2

‏חזרה לעמוד 3

‏חזרה לעמוד 4

‏חזרה לעמוד 5

‏חזרה לעמוד 6

‏חזרה לעמוד 7

חזרה לעמוד 8

חזרה לעמוד 9

חזרה לעמוד – 10

חזרה לעמוד 11

חזרה לעמוד – 12.

חזרה לעמוד -13

חזרה לעמוד 14

המשך

נשארו לך שאלות 

אשמח להשיב על כל שאלה 

לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן  

בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –

למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.